שולחן ערוך, אורח חיים ת״ס: דיני מצת המצות. ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני מצת המצות. ובו ז סעיפים:
אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי עכו"ם ולא על ידי חרש שוטה וקטן:

הרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשיית' ומזרז העוסקים ומסייע בהן בעריכתן וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא בעצמו במצוה:

הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן:

אין עושין סריקין המצויירין דהיינו לצייר בפת כמין חיה ועוף אבל כל מה שעושים אותו במסרק כדי שלא יתפח וכן מה שמנקבין המצות מותר ומ"מ טוב למהר לעשותם שלא להשהות בהן: הגה ויש לעשות המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם כי אין הרקיקין ממהרים להחמיץ:

אין עושין בפסח פת עבה טפח:

אין להקל במה שהחמירו הקדמונים שלא לעשות פאנדי"ש או פלדאוני"ש:

אין ליתן ביצים שלימים במצה שתאפה עמהם:

אין לשין מצה מצו' על ידי עכו"ם אפי' אחרים עומדין ע"ג ואותן שאין להם מסייעין והוא זקן או חולה שהגיע ע"פ והוא יודע שאין בו כח ללוש וחש שמא יחמיץ בידו מוטב שיעשה העכו"ם אפילו לעיניו (מהרש"ל):

אין עושין סריקין המצוירין. אם עבר ועשה ולא נעשה חמץ יוצאים בהם בפסח (ב"י ורבי' ירוחם) אבל לכתחלה עושין אף נחתום שבקי לעשות ציורים מהר' אפילו לעשות בדפוס בדפיס' אחת וי"א לנחתום שרי ואפי' בלא דפוס ולב"ב אסור אף בדפוס (בית יוסף והררי"ו והרמב"ם) ויש ליזהר שלא יגעו זו בזו בתנור ובדיעבד אפילו בפסח יש להתיר כי דוקא במצה כפולה יש קבל' לאוסר' משום שאין חום האש יכול ליכנס במקום הכפל אבל כי ה"ג ששניהם נוגעים למטה בתנור חום האש שולט למטה שפיר ונאפה כדינו ובמצה כפולה יש לחלק בין קודם פסח לפסח שקודם פסח יש לשער בס' שאם אותו הדבוק הוא ס' מן המצה אזי שוברין מקום הדבוק ושורפן והשאר מותר ובפסח הוה במשהו וכל המצה אסורה ואם נגעה מצה אחרת במצה שיש לה כפל אין לאסור מצה שני' שאין לה כפל אפילו בפסח רק באם נושכות זו בזו כשמעבירן זו מזו צריך שיניח גם כן מעט מן ההיתר עם האיסור כדי קליפ' דלא גרע מחמץ ומצה שנגעו זה בזה בתנור שא"צ כ"א קליפה וכנ"ל נכון וכן משמע בשו"ת מההר"ם מלובלין סי' ק"ה:

מצוה. מה שאין כן בשאר מצות א"צ שימור אך ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצו' וכמ"ש סימן תנ"ג סעיף קטן ח':

עכו"ם. העיקר דממדת חסידות לשמור משעת קצירה במצות של מצוה אך הואיל שאין לנו שדות עכשיו די בשימור משעת טחינה והיינו להיות הישראל עומד ע"ג אצל הטחינה סגי אפילו בטוחן ברחיים של יד סגי בעומד ע"ג כיון שאינו עוסק בקמח עצמו רק מלאכתו ע"י כלי משא"כ באפייה וליש' שמלאכתו ועסקו בעיסה ומצה עצמו לא מהני בעומד ע"ג. (ובניקוב שמנקבים המצה ליכ' קפידא אך מלשון מהרי"ל יש להחמיר) וכ"כ הב"ח בשם מהרש"ל. הלכה למעשה באחד שהיה תפוס ולא רצה לאכול בלילה ראשונה של פסח ממצה שעשו בפניו. ומ"מ הסכ"א דאם א"א בענין אחר. (שלא לבטל מ"ע דאורייתא דלא כרשב"א שהחמיר ועיין בב"י) דמותר בעומד ע"ג ויניח העכו"ם ללוש בפניו ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב יותר לעשות כה"ג ע"י חש"ו מע"י עכו"ם אם אפשר עיין ח"י:

חרש. היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ושוטה שמאבד מה שנותנים לו. וקטן היינו שאינו בר דעת במה שא"ל שיעשה לשם מצוה אשר צוה הש"י. ט"ז. ובמהרי"ל כתב עד שיהיה בר מצוה וכ"פ הח"י. ובדיעבד יש להתיר ע"י קטן. ט"ז: ראיתי נוהגין להקל אפילו לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עומדין ע"ג וכ"פ מהרי"ל והוא יותר נכון כדי להיות הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן ומ"מ אם אפשר ליזהר במצה של מצוה יזהר במה דאפשר. ח"י:

בעצמו. ויטריח עצמו במצת מצוה עד שיזיע וזה תיקון גדול להוצאת זרע לבטלה. האר"י ז"ל:

פרורים. וצריך שיאמר בלשון שמבין. והאומרים פרורים הפקר טועים הם דמשמע מעצמן הן הפקר רק יאמר יהיה הפקר ט"ז מ"א ע"ש. (ועיין א"ע סי' קמ"א ס"ג איזהו לשונות מועילים) וח"י כתב שאינו טעות ע"ש:

סריקין. פי' לכתחלה ובדיעבד יוצאין בה:

במסרק. עיין בי"ד סי' ק"ך ס"ה בהג"ה פסק הרב דהברזלים שמתקנים בהם המצות א"צ טבילה ע"ש והט"ז כתב שם דיש להטבילם בלא ברכה ע"ש וכ"פ הפר"ח והח"י או יטבילם עם כלים אחרים:

רקיקין. (וע"ז סומכים לעשות בה ציורין וב"ח מוחה בהם עד למאוד ע"ש). המנהג לעשותן כעובי אצבע ב"ה י"ד סי' צ"ו:

טפח. ובדיעבד אין קפידא. מ"א: ומ"מ אין ליקח אותו למצה של מצוה גם יש לעיין בה אם נאפית שפיר בתוכו ולא נתחמצה ועיין ב"ח. ובפחות מטפח אפי' משהו מותר. ח"י ופר"ח בק"א סי' צ"ז:

פאנדי"ש. והם מיני מאכל ועושין אותם ע"י קמח אף שנעשו עם מי פירות גזרו בזה משא"כ במצה אפויה וטחונה מותר לעשות ממנה כל מה שדרך לעשות כל השנה עם קמח מותר לעשות ממצה אפויה כמ"ש ס"ס תס"ג. (ובכנה"ג החמיר וכ' שפ"א אירע מכשול בדבר). ועיין בכנה"ג סי' תס"א:

ביצים. שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת האפייה וסיים הא"ח שאסור ללוש עיס' עם זרעים מה"ט עכ"ל ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיית' קטנית א' אע"פ שאין הקטנית מחמיץ מ"מ משום עיכוב אפייתו יש לאסור ט"ז. אכן המ"א השיג על דין זה דבדברים קטנים כי האי אינו מעכב שום אפייה מידי דהוי אגחלים ואבנים קטנים שבאין לפעמים תוך המצה ע"ש וכתב הח"י דאין להחמיר בדיעבד ע"ש (אף שאין ראיית מג"א מוכרחת דאפשר דהאבנים מסייעים בעצמם לאפיי' המצ'):

טור בשם השאילת' ורב כהן צדק וכ"פ שאר פוסקים

שם

טור וכ"כ המרדכי בפ"ג דפסחים וש"פ

שם במרדכי וש"פ

ברייתא פסחים ל"ו

טור וכ"כ הכל בו

ר' ירוחם ממשמעות הגמרא ל"ז

אורחות חיים

שם

ס"א אין לשין. כו' כמ"ש בפ' כ"ש ל"ח ב' ושמרתם את המצות כו' ושם מ' א' בציקות של א"י כו' מ"ט משום דלא עבד להו שימור דמלישה ואילך לד"ה בעי שימור וע"י א"י לא ומפרשים אפי' א"י לשה בפנינו וכן חש"ו כמ"ש בגטין כ"ג הכל כשרים להכי כו' ושם הכל כשרין לכתוב והא לאו בני דיעה נינהו בגדול עע"ג כו' ור"י א"ש בששייר מקום התורף וכ' הרי"ף שני התירוצים אהדדי דדוקא בששייר מקום התורף מהני גדול עע"ג אבל בתורף שהוא דאורייתא לא מהני וכ"ש בעו"ג דאף בטופס לא מהני:

ס"ב הרא"ש כו'. עמ"א ואמרינן בפ' ע"פ מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כו'. הרא"ש בפ' כ"ש סכ"ו:

ס"ג הלש כו' וכן כו'. שם ז' א' הכא כו':

ס"ד אין. כחכמים:

אבל. דהטעם מפני שהאשה שוהה כו' וז" ש ומ"מ טוב כו':

ויש כו' כי. כמ"ש עושין סריקין כמין כו' וערש"י ד"ה עושין כו':

ס"ה אין עושין כו'. רי"ו וכ"כ הרשב"א בעה"ק דלא כמ"א שכתב דכל הפוסקים:

ס"ו אין להקל כו'. אין ליתן כו'. כמ"ש שם מ' א' לא ליחלט אינש תרי שיבולי בהדי הדדי כו':

אין לשין וכו' – עיין בט"ז דדעתו דדוקא לישה ואפיה לא מהני עומד ע"ג אבל בטחינה לכו"ע מהני בישראל שעומד ורואה שלא נעשה בזה שום חשש חימוץ אבל דעת הא"ר כהב"ח דטחינה תליא בפלוגתא שהובא בסימן תנ"ג ס"ד דאם נימא דבעינן שימור לשמה משעת טחינה ממילא אין יכולין לעשות זה ג"כ ע"י חש"ו ונכרי ואפילו הישראל עומד ע"ג ואם נימא דשימור לשמה הוא מלישה ואילך מותר לנו לעשות טחינה ע"י נכרי וחש"ו וכן הסכים בספר מטה יהודה ומה דנקט המחבר לישה ואפיה מלתא דפסיקא נקט דזה אסור לכו"ע דאפילו מאן דמתיר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מודה ג"כ דמשעת לישה ואילך בעינן שימור לשמה דוקא ואסור ע"י עכו"ם וחש"ו וכן משמע בביאור הגר"א דהמחבר נקט פה דבר דלכו"ע אסור וסיים המטה יהודה דכן ראינו המדקדקים לעשות מצה שמורה שלא לטחון את החטים אלא ע"י ישראל בריחיים של יד [וה"ה בריחיים של מים] ולא ע"י ריחיים של עכו"ם של בהמות ואפילו ישראל עומד ע"ג וכן ראוי לנהוג ולהנהיג עכ"ל ומ"מ מנהג העולם כהיום פשוט כהט"ז להקל בטחינה ע"י עכו"ם שנותן החטים לתוך האפרכסת אפילו במצות שמורה אך הישראל עומד ורואה שלא יבוא לידי חשש חימוץ וכן הח"י והלכה ברורה והגר"ז העתיקו דבריו להלכה וכן משמע ברוקח סימן רע"ב ומ"מ מי שאפשר לו שכל תיקוני המצות שלו יהיה ע"י ישראל הרי זה משובח. והפמ"ג מפקפק ג"כ קצת על דברי הט"ז וסיים בדבריו ודאי אם אפשר יקצרו הישראלים לשמה וכל עשיה הן טחינה וכדומה הנזהרים במצות שמורה עכ"ל. והנה מה דצריכין שימור לשם מצה דוקא בלישה ואפיה [וליש פוסקים גם בטחינה] אם הוא דאורייתא או דרבנן יש מחלוקת בזה בין הפוסקים בב"ח משמע לכאורה דהוא רק מדרבנן וכ"כ בחק יעקב דהוא רק אסמכתא אקרא דושמרתם את המצות והפר"ח הסכים דהוא מדאורייתא.
והנה הח"י הביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' והפמ"ג כתב דמדברי הרמב"ם אין ראיה שכתב כן רק לדגן שלא נתבקע דמן התורה אין איסור דאין זה חימוץ וחז"ל אסרו דבעי שימור גמור ובתשובת הרשב"א סימן כ"ו וסימן תקצ"ו ג"כ משמע דהוא מדאורייתא וכן בלבוש סימן תנ"ד עיי"ש. ובאמת הדין עם הפמ"ג שכן מוכח בפ"ו הלכה ט' שכתב שם חלות תודה וכו' אין יוצאין בהן י"ח משום שנאמר ושמרתם את המצות ולא הזכיר שם כלל שהוא מד"ס וכן מוכח עוד ביותר בפירוש המשנה שלו בפ"ב דפסחים לענין חלות תודה שכתב שם דלפיכך אינו יוצא בה בפסח אע"פ שהיא מצה גמורה לפי שאמר הש"י ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח עכ"ל הרי מוכח בהדיא דהוא דרשה גמורה דבעינן שימור לשם מצה אלא דמה דמצריך רבא שימור יתירה משעת קצירה ואילך לשם מצה הוא רק מדרבנן ולכתחלה וכן הסכימו הרבה מהראשונים עיין בחידושי ריטב"א על פסחים ובסמ"ג לאוין ע"ט אבל עכ"פ מלישה ואילך עד אחר אפיה בודאי לעיכובא הוא מן התורה ואפילו בדיעבד ואח"כ מצאתי בבית מאיר שגם הוא השיג על הב"י וח"י ע"ש שהסכים לדבר ברור שהוא מן התורה וכתב שכבר הרגיש בזה גם הפר"ח על הב"ח. שוב אמרתי שגם מדברי הב"ח אין ראיה שהוא סובר שמדרבנן הוא דלא כתב זה רק על אודות אותו זקן שדעתו היה שלא לאכול בלילה ראשונה אף אם יעשה העכו"ם בפניו זה סובר הב"ח שהוא מדרבנן ואין כדאי לבטל בשביל זה המ"ע דאורייתא לגמרי. אח"כ מצאתי בחק יוסף שגם הוא השיג על החק יעקב בכל הראיות שכתבנו וכתב שהעיקר כדעת הפר"ח דשימור לשמה הוא מדאורייתא וגם דעת הרמב"ם ע"כ כן הוא כמ"ש וכן הב"ח סובר כן רק לענין שלא יועיל עומד ע"ג בזה סובר הב"ח דאין לבטל המ"ע משום זה וכמו שכתבנו מקודם ע"ש. ולפ"ז יש ליזהר שלא לסמוך לכתחלה במצת מצוה על חזקה דרבא דס"ל דמכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא הביאו ב"ש אם לא שהם גדולים בשנים וכ"כ הפמ"ג. עוד כתב דהך לשמה יראה דיוציא בפה ובדיעבד סגי במחשבה וזה בלישה ואפיה דמצה משום דסתמא לשמה משא"כ בטחינה וקצירה צ"ע עכ"ל והנה מדבריו נראה דאם לא חשב הישראל בשעת לישה ואפיה לשם מצה אפילו בדיעבד אינו יוצא בה וכן משמע מרש"י דף ל"ח אהא דאיתא שם חלות תודה אם עשאן לעצמן אין יוצאין בהן ידי חובתן בפסח משום דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ופירש"י ושמרתם וכו' לשם מצה כל שימור שאתה משמרה התכוין לשם מצה של מצוה ומשמע מלשונו דסתמא לא מהני ואינו דומה למאי דקי"ל לגבי קדשים דסתמא לשמה קאי משום דהקדישו מתחלה לשם עולה או שלמים ומשו"ה תלינן דבעת העבודה עומד ג"כ לשם זה משא"כ בעניננו אמנם בחידושי הריטב"א לפסחים מצאתי שכתב דאם לש ישראל להעיסה כיון דכל דקעביד לפסח קעביד זהו כפירש לשם מצוה ודוקא בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור לשם מצוה כדאמר רבא ובעכו"ם שאין לו חלק במצוה אפילו בשעת לישה לא עביד לשם מצוה וה"ה לענין חש"ו ע"ש. הא קמן דס"ל דבישראל גדול סתמא לשמה קאי [וקצת תימה מי עדיף זה מכתיבת ס"ת באזכרותיהן דסתמא שלא לשמה כדאיתא בהניזקין וגם בדף מ"ה ע"ב ורשב"ג עיבוד לשמן וכו' עיי"ש היטב] וצ"ע:

מצת מצוה – עיין מ"ש במ"ב. ועיין ברמב"ם פ"ה מה' חמץ ומצה דין ט' ומוכח שם דדעתו דאכל מצה שאוכל בפסח צריך שימור ועיין במגיד משנה שם שהביא סמוכין לזה עיי"ש דלכתחלה יש לעשות שימור בכל המצות ולעיכוב אינו אלא לכזית שאוכל בליל פסח עיי"ש והאי בצקות של עכו"ם דמבואר בש"ס דאדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה היינו מעיקר הדין או במקום שאין לו אלא כזית אחד וכההיא דסימן תפ"ב עיי"ש בט"ז וש"א ועיין בח"א שכתב דהגר"א היה מקפיד מאד אשימור בכל המצות שאוכל בכל הפסח ונראה דהוא כסברת הרב המ"מ הנ"ל. ודע עוד דעיקר דינא דבצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהם לא הביאו הפוסקים וכתב הב"י בסוף סימן תנ"ד דטעמייהו הוא דס"ל כפירוש ר"ח דמיירי שלשם בפני ישראל וישראל ראה שלא נתערב בהן כלום חמץ ולא נתחמץ בלישה אלא שלא נשתמרה לשם מצה וא"כ אין כאן חידוש דין וכן הסכים בלבוש ופר"ח וחמד משה. אכן בא"ר כתב דהרבה מפרשים קיימי בשיטת רש"י דכל שאין בו סידוק ושיאור אף שלא ראה הישראל כשלש העכו"ם לא חיישינן וכתב שכן כתב הרא"ש וטור ור' ירוחם הנמשכים אחריו ושיבולי לקט ומנהיג וצדה לדרך וכתב דיש לסמוך בשעת הדחק ביותר. ובאמת כפי הנראה לא היו לפניו בזה דברי שאר ראשונים עיין בחידושי רמב"ן פסחים שם בסוגיא ובחי' ריטב"א ובמהר"ם חלאווה כולם דחו סברת רש"י בכמה ראיות והסכימו לפירוש ר"ח עיי"ש שהאריכו בזה וגם הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו בודאי ג"כ מפרשים כפירוש ר"ח דתמוה הוא לומר כסברת א"ר דהשמיטו זאת משום דהוא מילתא דפשיטא כיון שאין בו סידוק ושיאור ואדרבה מסתימת הרמב"ם משמע שצריך שימור גם למצות של שאר ימי הפסח וכמו שכתבנו לעיל בשם המ"מ עיי"ש וע"כ נראה דאין להקל בזה כלל:

ולא אופין וכו' – וכדמבואר בש"ס דף מ' משעת אפיה וכו' אלמא דבאפיה לכו"ע בעינן ישראל ועיין בב"י מה שכתב בזה והב"ח חולק עליו וכ"כ מגן אברהם בשם מהרי"ו וכן סתמו כל הפוסקים וכלשון המחבר ומשום דגם בנתינה לתנור צריך שמירה שלא ישהה נגד פי התנור ועכו"ם אינו חושש לזה:

וקטן – עיין במ"ב מה שכתבנו אודות הטעות שמניחין לקטן ליתן מים לתוך הקמח. ויותר מזה יש טעות נתפשט לאיזה אנשים שקונים קמח שמורה לאפיית מצותיהם וגם הם מניחים לקטנים ליתן מים לתוך הקמח וכמה טועין הם שחושבין שכיון שקמח הוא מחטים ששמרו מעת הקצירה יצאו בזה ידי הכל וטעות גדול הוא שבכל אופן הוא העיקר הלישה והאפיה וע"כ צריך שיהיה בזה כל מעשיהן היינו הנתינת מים לתוך הקמח והלישה והעריכה [וי"א דגם הניקור] והאפיה ע"י גדולים ויהיה הכל בפירוש לשם מצת מצוה וא"צ שיאמרו בכל מצה ומצה אלא יאמר כל אחד מה שיעשה היום בענין מצה זו יהיה הכל לשם מצות מצה. וזכורני בימי נעורי היה המנהג בישראל שבעת אפיית מצות בעל המצות היה אומר וחוזר להעוסקים כמה פעמים שיזכרו שהיא מצת מצוה ועכשיו בימינו נתרופף המנהג הזה מפני שכמה מדקדקים ליקח מצה שמורה ללילי הסדר והמצה שמורה נאפה בכל מיני הידור מפני שע"פ רוב לוקחין אותם מרב העיר או משארי ת"ח וע"כ אין מדקדקין בסתם מצות אבל באמת יצא שכרנו בהפסדנו מפני שסוף סוף רוב העולם אין לוקחין מצה שמורה ויוצאין בסתם מצה וכשקטנים עוסקין בעניני לישה ובעריכה וכה"ג אין יוצאין ידי מצה וא"כ יותר טוב היה המנהג שלפנים שהיה הבעה"ב עונה ואומר מצת מצוה לפני הכל שזהו כעומד ע"ג ויוצא עכ"פ לדעה שניה:

ויש לעשות המצות רקיקין וכו' – עיין מ"ב ואף דבדברי הרמ"א היה נכון יותר לפרש דאדברי המחבר קאי במסרק דקשרי אפילו אם נעשה צורה עי"ז וקאמר דמ"מ טוב למהר וע"ז הוסיף הרמ"א עצה אחרת דיש לעשותן דקים דבזה אינו ממהר להחמיץ אכן מלשון מהרי"ו המובא בד"מ משמע דאכל מצות קאי וביותר מבואר כן בלשון מהרי"ו עי"ש ועיין מה שכתבנו בס"ה:

פת עבה טפח – עיין מ"ב ודין זה העתיק המחבר מרי"ו עיין בב"י ועיין במג"א שמגמגם בעיקר דין זה וכתב דמדהשמיטו הפוסקים ש"מ דס"ל דלמסקנת הש"ס דפת עבה היינו פת מרובה ובפת עבה ממש ליכא שום איסורא ובאמת אינו כן ומש"ס מוכח דלא קא הדר במסקנא ממה דס"ד לפרושי עבה ממש אלא משום קושית רב יוסף דלית לנו למילף היתרא בעבה מלחם הפנים דשאני התם דהיו זריזים ועוד טעמים עיי"ש וא"כ אדרבה אפשר דאפילו בפחות מטפח אינו מותר וכן מוכח שם ברש"י דגם למסקנא לא קא הדר מעיקר הדין עיין שם בד"ה פת מרובה שכתב ובחררין דקין מיירי וכו' עיי"ש וכן מוכח מפר"ח שכתב וז"ל וכמה עוביה טפח כלחם הפנים שהיה מצה וכו' ודחינן ואסקינן האי פת עבה פת מרובה וכו' עיי"ש הרי דהמסקנא הוא משום דדחי ליה הש"ס סברת רב הונא וכן מבואר עוד בדבריו בביצה דף כ"ב עיי"ש וכ"כ הרשב"א והמאירי בחידושיהם בביצה כ"ב עיי"ש וכ"כ האו"ז בה"פ דף נ"ט עיי"ש בריש העמוד וכן הביא הברכי יוסף בשם הרשב"ץ לאיסור והרשב"א הוסיף עוד יותר דכיון דמלחם הפנים ליכא למילף אפשר דאפילו בפחות מטפח אסור וז"ל שם ולא אתפרש בגמרא עד כמה שרי וכל דעביד להו רקיקין שפיר דמי עכ"ל וכן מבואר בהדיא גם בחידושי הריטב"א בשם הרא"ה לאיסור בטפח ומסיים ג"כ דכיון דלא איתפרש שיעורא שיעורא אינו מותר אלא ברקיקין עיי"ש וכן מצאתי בחידושי מהר"ם חלאוו"ה לאיסור בטפח וכ"כ האו"ז שם בעמוד הנ"ל וז"ל ואפי' בפחות מטפח יש ליזהר וכדאמרינן אם אמרו בלחם הפנים בפת עמילה וכו' עיי"ש הרי ביארנו מכל הני פוסקים דבטפח בודאי אסור ולהרשב"א ולאו"ז ולהריטב"א בשם הרא"ה אפילו בפחות אפשר דאסור לעשות מדלא נזכר בש"ס שיעורא. ובאמת כבר השיגו למג"א כמה אחרונים עיין בספר הלכה ברורה ובביאור הגר"א וכן בפר"ח החזיק בדעת המחבר ע"ש אלא שלא הביאו כל הפוסקים הנ"ל גם בפר"ח צידד דבפחות מטפח מותר לכתחלה וכ"כ בח"י וכ"ז מחמת שלא ראו דברי הרשב"א והריטב"א והאו"ז הנ"ל שהבאנו. ולענין דיעבד בעבה טפח דעת הפר"ח להחמיר ושאר אחרונים פסקו להתיר אכן בחידושי הריטב"א בשם הרא"ה מצאתי כדברי הפר"ח. וז"ל וכיון דאפיקתיה מטפח ולא אוקמו לן בגמרא שיעורא אחרינא להתירא לית לן למיעבד פת עבה כלל וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה (מה דנקט חובה משום דאז בעינן שמירה יתירה ולכך זהירין לעשות רקיקין דקין אע"פ שמן הדין אפילו אינן דקין מותר כל שאינן עבין) ומ"מ אפשר דבדיעבד לא אסרו עד טפח עכ"ל ומאור זרוע משמע דלא פסיקא ליה בזה ואפילו ביותר מטפח לא ברירא ליה לאיסור בדיעבד וז"ל ובמצות עבות יותר מטפח אסור וכן מצינו בלחם הפנים שהיה עביו טפח ואעפ"כ יש לומר דלא החמירו חכמים אך לכתחלה וכו' עכ"ל. ולמעשה נראה דביותר מטפח יש לאסור אף בדיעבד מאחר שהריטב"א בשם הרא"ה חוכך גם בפחות מטפח וכן מצאתי בבגדי ישע שאוסר בדיעבד ודלא כשבות יעקב [ומובא בשע"ת] שהקיל בזה בדיעבד:

במג"א בתחילת הסימן אל יסייע עכו"ם חש"ו נ"ב לכאורה יש לעיין להרמב"ם דבעי שימור משעת קצירה ולהרמב"ם לא מהני אם ישראל עומד על גבו א"כ איך יצאנו י"ח שמירה משעת קציר' והקוצרים גוים ואפי' הטחינה נעשית לפעמים ע"י גוי וישראל עומד על גביו ונ"ל דלכאורה צ"ע אהפוסקי' כולם דבעי לישה ואפייה ע"י ישראל אטו לישה ואפייה כתובה שמירה הוא דכתובה וכאן דישראל עומד ומשמר לשמה מה לי בהלש והאופה. וצ"ל דהלש והאופה הוא עצמו צריך להיות המשמר מכל חימוץ שהעיסה תחת ידיו ואי אפשר לאחר שישמור זה וכיון דבעינן שמירה לשמה אי אפשר שילוש גוי חשו"ק. אמנם היינו דוקא לישה ואפייה אבל שימור דקצירה איננו אלא השגחה שלא תפול על החיטים מים ממקום אחר וזה יכול השומר ישראל לשמור בכוונה לשמה והקוצרים והטוחנים מעשה קוף עבדי ואתי שפיר. ומבואר יפה בתשובותי ע"ש ח"ס או"ח סימן קכ"ח [השואל חקר אם הקוצרים בידם חטים שמורים אי לית בהו משום אוונכרי דאסור משום גזל או נימא משו' דקניא בשינוי חטים ועשאו קמח ואי מותר לברך עליהם. ובתחלת תשובתו כת' המחבר ז"ל מה שהיה תמוה לי מאז דלמה אנו סומכין לקצור ע"י נכרי, ומה שנראה ליישב מנהגינו. ואח"כ כתב על דברי השואל דלכאורה היה נראה כדבריו דהחסידים הקוצרים בעצמם עפ"י סתרי תורה היו מפסידים עפ"י נגלה מחשש אוונכרי מכל מקום יש ללמוד זכות עפימ"ש המג"א סי' תע"ג סקי"ד כתב המהרי"ו וכו':

סעיף ב' הרא"ש היה משתדל במצת מצוה וכו'. נ"ב עיין במג"א מ"ש דמצוה בו יותר מבשלוחו ועיין מ"ש בדרוש לסוכות שנת תר"ז בחלק צ"ד בחיבורי הנכתב בכ"תי שם כתבתי דאין זה מוכרח ע"ש וי"ל דדוקא בקידושין ושבת הדין כן ולא בשאר מצות ע"ש בטעמו כי טוב הוא והבאתי ראיה לזה ממס' נדרים ודוק: והנה נשאלתי מהרב מניזניב אם יפה תיקן שלא לאפות מצות בלילה הנה תקנה גדולה תיקן וכן בבואי הנה לק"ק בראד זה כמה שנים היו נזהרין בזה מאד. אך מ"ש כבודו להצריך לכל מצה נר בפ"ע ומדמהו לחמץ זה אין אומ' ואין דברים דמה ענין שמטה אצל הר סיני. אך הטעם והסמך לזה ממ"ש רש"י במסכת נדה דף ס"ז ובתוספות שם ובפוסקים דיש לעשות החפיפה ביום דבלילה מתוך שמהומה לביתה אינה חופפת כראוי כן ה"נ במצה דבלילה כיון דמהומה לביתה אין עושין שמירה כראוי גם בלילה איכא אונס שינה וכמ"ש במסכת ברכות כך יש לחוש דלמא יתנמנמו ולא ישמרנו כראוי לכך בודאי אין לאפות מצה בלילה ויפה תיקן כת"ר. כן השבתי בקצרה להרב מניזניב ודו"ק:

[א] [לבוש] לא ללוש ולא לערוך וכו'. (מהרי"ו) ואפילו לנקר המצה ראוי ליזהר (ט"ז). טחינה תליא בפלוגתא דש"ס סוף פרק כל שעה וכמו שכתב הרשב"א בתשובת סימן כ"ז ודלא כט"ז ודו"ק כי קיצרתי. וכל זה בשל מצוה אבל בשאר מצות אף דטוב ליזהר בהן גם כן מכל מקום אין להחמיר בקטנים וכיוצא ועיין שיירי כנסת הגדולה בסימן תס"א:

[ב] חרש שוטה וקטן וכו'. חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שוטה עיין יו"ד סימן י"א, קטן שלא הגיע לשלוש עשרה שנים ויום אחד, ובשעת הדחק יש להתיר אפילו אפאה כותי בפני ישראל:

[ג] במצות של מצוה וכו'. וראוי כן בכל המצות (מהרי"ל). המטריח במצות עד שמזיע משבר הקליפות שנולדו משכבת זרע לבטלה (מהאר"י):

[ד] יאמר וכו'. תמה אני למה צריך לבטלה הא קיימא לן דפירורין הפקר ומבוטלין מעצמן (עולת שבת), ואשתמטתיה דמהרי"ל מקשה זה ומתרץ דחיישינן דלאחר אפיה מכבדין הבית ויתקבצו יחד וראוי להחשב, ומהר"ז רונקי"ל תירץ דדוקא פירורי פת בטלין ולא פירורי בצק וכן כתב מטה משה וסיים רבים שוגים בזה שאומרים סתמא פירורים הפקר דמשמע פירורים מסתמא הם הפקר וזה טעות גמור כדכתיבנא אלא צריך לומר פרורים יהיו הפקר עד כאן לשונו, משמעות דבריו כיון דבאמת פירורין הם הפקר אלא שיש חילוק ומסתמא פרשינן דעת האומר כן ולא נחית לחילוק הנזכר לעיל. ובזה מיושב מה שהקשה בחק יעקב מאי אמר ככר זה הקדש מהני אף שאינו אומר יהא עיין שם דהכא גרע כדאמרן כנ"ל:

[ה] אין עושין וכו'. ובדיעבד יוצא (שם ט"ז):

[ו] במסרק וכו'. פירוש אף על פי שהוא כעין ציור כיון שאינו מכוין לצייר וקצת נהגו בחול המועד לעשות ציורים ואינו נכון (מגן אברהם) ורוקח בסימן ר"פ מה שנדחקו בדפוס אינה כתיבה דוקא לגבי גט אבל ביום טוב אסור לסמן בו הכא נמי הוי ככותב או מצייר, עד כאן, ובספר אמרכל סיים ואפילו בחול המועד. כתב מלבושי יום טוב אין לעשות במצות חתיכות בענין שיתכפלו:

[ז] רקיקים וכו'. וקטנים לא עבין וגדולים שאין זה לחם עוני (כלבו). המנהג לעשות המצות כעובי אצבע (בית הלל חק יעקב), ובדיעבד אין לאסור בעבה טפח:

[ח] [לבוש] יגרדנו וכו'. עיין סימן תנ"ט ס"ק ט"ו. שלא יגעו וכו' ובדיעבד מותרין אף תוך הפסח אף שנושכין זו בזו כיון ששניהם נוגעין בתנור למטה אז חום האש שולט למטה ונאפה כדינו (רש"ל סימן נ"ז):

[ה] אין עושין וכו'. ובדיעבד יוצא (שם ט"ז):

[ט] פנאדוש וכו'. פירוש שממולא בבשר:

[י] [לבוש] ויש לחוש וכו'. ואפילו בדיעבד אסור כמו מצה כפולה אבל נתן לתוכה זרעונים שאינם חמים אפילו אינם כתושים או קטנית שרי בדיעבד דדבר קטן כזה אינו מעכב אפייתן מידי דהוי אגחלים ואבנים קטנים (מגן אברהם וחק יעקב):

הנדבק. דפרורי בצק חשובין וראוי להדבק יחד משא"כ פירורי פת מהרי"ל:

מותר ומהרי"ל אוסר לעשות ע"י דפוס שבצק נכנס וכו' ומתחמץ ע' מ"א:

א) [סעיף א'] אין לשין מצת מצוה וכו' דכתיב ושמרתם את המצות עד שיהא שימור לשם מצה. טור. לבוש. ואם שימור לשם מצה ד"ת או דרבנן בב"ח משמע דאיסור מדרבנן והפר"ח כתב דשימור לשם מצה מה"ת הוא וכ"מ בתשו' הרשב"א סי' כ"ו ותקצ"ג ולבוש סי' תנ"ד סעי' ד' יעו"ש. מש"ז או' א' ועי"ש שכתב שמדברי הרמב"ם פ"ה דין ח' והביאו ח"י או' ב' אין הכרח יעו"ש. וכ"כ חק יוסף או' א' יעו"ש. ועיין לעיל סי' תנ"ד או' מ"ב.

ב) שם. אין לשין מצת מצוה וכו' משא"כ שאר מצות א"צ שימור אך ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות. ח"י או' א' ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ס' ולקמן או' ט'.

ג) שם. אין לשין מצת מצוה וכו' ואעפ"י שאחרים עומדין ע"ג ומזהירין אותם לעשות לשם מצוה אין יוצאין בה. הרשב"א בתשו' סי' כ"ו והב"ד ב"י. וכ"כ המ"מ פ"ה דין ה' וכ"כ הלבוש. עו"ש או' א' ט"ז סק"א. מיהו רב האי גאון כתב מצה שאפאה עכו"ם בפני ישראל ע"י שימור כתיקונה מותר לישראל לאוכלה. והב"ד הטור. וכתב הפר"ח דדוקא בנכרי מתיר רב האי ולא בחש"ו. אבל הנה"ש כתב דלרבותא נקט נכרי וכ"ש חש"ו יעו"ש. וכ"כ ב"י בשם או"ח דהר"ש והרי"ף והרמב"ן כתבו דאין לחוש מי הלש והאופה יעו"ש. וכ"כ בדרשות מהרי"ל דאם גדול עומד ע"ג שפיר דמי ורק בעכו"ם אפי' ישראל עומד ע"ג אסור דגוי אדעתא דנפשיה קעביד יעו"ש והב"ד מט"מ סי' תקפ"ג. ולענין דינא כתב הפר"ח דאין לנו אלא כפסק הש"ע דאם הלישה או האפייה נעשית ע"י גוי או חש"ו אפי' בדיעבד אפי' ישראל עומד ע"ג ומזהירו אינו יוצא בה וכדעת הרשב"א בתשו' סי' כ"ו הביאה ב"י יעו"ש עכ"ל והביאו השו"ג או' א' וכתב וכן עיקר. וכ"כ המט"י. ומיהו בשעת הדחק כגון שהוא זקן או חולה או תפוס בידי עכו"ם כתב הב"ח דיש לסמוך על רב האי גאון ודעמיה ויצא י"ח במצה שלשה ואפאה העכו"ם בפני ישראל. וכ"כ הט"ז שם. א"ר או' ב' וכ"כ מ"א ברסי' זה דאם א"א בע"א מותר ע"י עכו"ם שישראל יעמוד ע"ג ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב שיסיים קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י קטן מע"י עכו"ם עכ"ל. וכ"כ חק יוסף או' א' א"א רסי' זה. ער"ה או' א' חמ"מ או' א' ח"א כלל קכ"ח או' ל"א. וח"י או' ב' ור"ז או' א' כתבו מוטב לעשות ע"י חש"ו מע"י עכו"ם ואפשר דגם דעת המ"א כן וקטן דנקט לאו דוקא. ועיין מחה"ש שכתב דחרש וקטן עדיפי משוטה וחרש עדיף מקטן יעו"ש.

ג) ודע דאפי' לדעת המקילין בעע"ג לא יסתפק במה שאומר לו פ"א קודם העשייה שיכוין לשם מצת מצוה אלא צריך להזהירו בכל שעה ע"ז שלא יסיחו דעתם מזה. משכנות יעקב סי' כ"א.

ד) מיהו מומר להכעיס לעכו"ם גרע טפי שעושה אדעתא דנפשיה ואינו יוצא י"ח כלל ולתיאבון אין לאכול ממצה שעשה שלא בפני ישראל דצריך זהירות יתירה ומטרח לא טרח. א"א שם.

ה) ואם לשה עכו"ם וחש"ו ואין ישראל עע"ג רק מרחוק להב"ח דשימור מדרבנן יאכל בליל א' ונראה דיאכל בלא ברכה ואף בלשה הני ועע"ג צ"ע אי יברך. מש"ז או' א' ונראה דה"ד בלא סייע עמו קצת אבל סייע עמו קצת וא"ל לעשות לשה מצוה פשיטא דיוכל לברך עיין לעיל סי' י"א סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד ודוק.

ו) מי שהגיע בע"פ בכפר של ישמעאלים ומצא להישמעאל ששם כבר הקמח בעריבה ללוש וקדם הישראל ונתן המים שם לשם מצה והישמעאל גלגל ולש ואחר הלישה הפריש הישראל מיד חתיכה מן העיסה ועשאה כמין חלה ואפאה על הגחלים ולא היתה לו מצה אחרת רק כזית מצה שמורה מדאשתקד שהוליך עמו בדרך לסגולה אם א"א לו בשום פנים לעשות מצה אחרת בשעת הדחק כזה יקדש ויברך על עוגה זו המוציא ועל אכילת מצה ואחר אכילתו יאכל אותו כזית דאשתקד לאפיקומן. מכתם לדוד סי' ך' ברכ"י סי' תפ"ב או' ה' עיקרי הד"ט סי' י"ט או' ב' פ"ת, ונראה דה"ד במקום שאין לותתין החטים דאם לא כן אסור באכילה כמ"ש לעיל סי' תנ"ג או' פ"ז וגם כגון שהעריבה היתה נקייה כמ"ש לעיל סי' תנ"א או' קצ"ד יעו"ש. ועיין לעיל סי' תנ"ג או' י"ד.

ז) שם אין לשין מצת מצוה וכו' נראה דמיירי בחטין שנטחנו ע"י ישראל דאילו נטחנו ע"י עכו"ם חש"ו אפי' לשה ואפאה בר דעת אינו יוצא בה י"ח כדכתב הרא"ש בשם השאלתות והביאו הטור לעיל בסי' תנ"ג. ב"ח. ומשמע דאפי' ישראל עומד ע"ג לא מהני דומיא דלישה ואפייה אבל הט"ז סק"א כתב דוקא לישה ואפייה אסור ע"י עכו"ם דבעינן שימור לשם מצה ועכו"ם לא עושה אלא ע"ד עצמו אעפ"י שישראל עע"ג ומזהירו שיכוין לשם מצוה כמ"ש ב"י בשם תשו' הרשב"א אבל הטחינה של חטים אין איסור ע"י עכו"ם אם ישראל עע"ג וכתב וכן נוהגין בכל מקומות שאין שם רחיים של מים שטוחנים ברחיים של יד ע"י עכו"ם ואין בזה חשש אם ישראל עע"ג יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ב' ה"ב או' א' ר"ז בסי' תנ"ג או' ט"ז. ומיהו המט"י כתב מאי דמשמע מהש"ע דלא בעינן שימור לשם מצה אלא מלישה ואילך אבל לא בשעת טחינה והרקדה היינו משום דאזיל לטעמיה בסי' תנ"ג דמתיר ליקח קמח מן השוק אבל אליבא דהרי"ף דס"ל דבעינן שימור משעת קצירה הה"נ אם טחנה עכו"ם לא יצא י"ח וכתב וכן ראינו המדקדקים לעשות מצה שמורה שלא לטחון את החטים אלא בבית ע"י ישראל ברחיים של יד ולא ע"י רחיים של עכו"ם של בהמות ואפי' ישראל עע"ג וכתב שכ"ה מנהגם וכן ראוי לנהוג ולהנהיג יעו"ש. אמנם המחב"ר או' ג' כתב דברוב קהלות נהגו דמצת מצוה היא משעת קצירה ועם כל זה הטחינה הוא ע"י עכו"ם וכתב הטעם משום דהטחינה ע"י בהמות וכיוצא והגוי אינו עושה כ"א לתת חטים בכלי וכל זמן הטחינה הנה עומד הישראל ומכוין לשם מצוה וישראל העיקר ודעת העכו"ם בטל ולא משגחינן בדעתו כי אינו מתעסק בטחינה מיהו ברחיים של יד שהעכו"ם טוחן בידו כתב דיש להחמיר שלא לטחון בכה"ג ע"י עכו"ם כיון שהטחינה נטחנת מכח גברא דלא חזי יעוש"ב. ומיהו בזה"ז לא שמענו ולא ראינו מי שטוחן בריחיים של עכו"ם כי רבו הטוחנות של ישראל ורק אם ימצא באיזה מקומות רחוקים שלא נמצא של ישראל אז יש לסמוך על המתירים דהו"ל כשעת הדחק ורק שצריך לנקר הרחיים ולנקות כל כלי הטחינה והמקום שטוחנים בו כמ"ש לעיל סי' תנ"ג סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד ואם אפשר יש ליתן הישראל בידו החטים לתוך הרחיים ויאמר לשם מצת מצוה.

ח) שם. אין לשין מצת מצוה וכו' לא לישה ולא עריכה ולא אפייה. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט. מ"א רסי' זה. א"ר או' א'. וכתב שם המ"א דוקא אלו ג' מלאכות דמיוחדות לפת כדאיתא במתני' פ"ג דפסחים אבל נקוב שמנקבין המצות אין קפידא אבל בדרשות מהרי"ל כתוב וכן כל תיקונים אסור דבעינן שימור לשם מצוה ע"כ. ומיהו י"ל דג"כ נקוב מותר ואינו מוכרח עכ"ל המ"א. ור"ל דאינו מוכרח לומר בלשון מהרי"ל דנקוב מותר וכ"כ הט"ז סק"א דיש ליזהר שלא לתת המצה של מצוה לקטן אפי' לנקר המצה. והביאו א"ר שם. מיהו ח"י או' ג' כתב שראה נוהגין להקל אפי' לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עע"ג יעו"ש אבל חק יוסף או' ב' הסכים כדברי הט"ז וכ"כ המש"ז או' א' וכ"כ הר"ז או' ב' דטוב להחמיר לכתחלה שלא לעשות הניקור של מצת מצוה ע"י עכו"ם או ע"י חש"ו אפי' אם ישראל בן דעת עומד עליהם ומזהירם שיעשו לשם פסח אבל שאר המצות אעפ"י שישראל קדושים הם ונהגו לעשות להם שימור מחימוץ לשם פסח מ"מ נוהגין לנקרם ע"י קטנים כיון שגם גדולים עע"ג ומשגיחין על המצות שבידיהם שלא יבואו לידי חימוץ יעו"ש. ועיין לעיל או' ב' ובאו' שאח"ז.

ט) שם. אין לשין מצת מצוה וכו' ונכון היא שישראלים יתעסקו אפי' בשאר כל המצות דהא אם נאבד אפיקומן סומכין על מצה שאכלו בסעודה דרשות מהרי"ל ה' תיקון המצות. ועיין לקמן סי' תע"ז סעי' ב'.

י) שם. ע"י עכו"ם. כתב האגור עבד ושפחה שלא טבלו דינם כעכו"ם. ד"מ או' א' וכ"ה בש"ע יו"ד סי' רס"ז סעי' י"ז יעו"ש.

יא) שם. ע"י עכו"ם. ואפי' נשים של ישראל שלא למדו ענייני הפסח אין מאמינים להם לענין אפייה ולישה בפסח משום שצונו המקום להשמר בפסח בכמה מקומות שהוא רבוי דקרא ושמרתם את המצות וכתיב את חג המצות תשמור והרבה פסוקים תמצא לענין זה. ומעשים בכל יום שת"ח ורוב הרבנים מנקים את החטה בידיהן ומוליכין אותה אל הרחיים הם בעצמם ועומדים על הרקידה ועל אפייה ועל הלישה משום שהרבה דברים יעלו על לב הנכים שהם מותרים או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן ואינם יודעות שכר מצוה והפסד עבירה ואם יהיה אדם עומד עליהם יותר נזהרית וכ"ש שלא ידעו הגוים ולא ישגיחו על ישראל ויותר הם שמחים אם נתחייב כרת או שום דבר. מט"מ סי' תקפ"ג, והביאו שכנה"נ בהגב"י או ג'. וכתב והאידנא נהוג עלמא לאשתמושי בשפחות בלישת המצה ועריכתה באותה מצה שאינה של מצוה ונראה שלא דברו הגאונים ז"ל אלא לזמנם שהיו משתמשים ע"י גויות שאינם שפחות שלהם דכיון שאינן שפחות שלהן אם יעשו איזה בגידה לא מרתתי אבל שפחות שלנו דמרתתו אם יעשו איזה בגידה אין להקפיד בזה עכ"ל והביאו השו"ג או' א' ומיהו בזה"ז שחוק המלכות אסור לקנות עבד או שפחה ואינם אלא בשכירות לא מרתתי וא"כ אין להניחם לעסוק אפי' במצה שאינה של מצוה. ועיין לעיל סי' תנ"ז או' א'.

יב) ומה טוב דכל בעה"ב אשר עושה המצה יקח לו ת"ח אחד המכירו ורגיל אצלו שיהיה עומד ע"ג עשיית המצות מתחלה ועד סוף ויתן לו שכרו מושלם. מל"ח סי' ג' או' ט"ז.

יג) שם. ולא ע"י חש"ו. וחרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ושוטה היינו שמאבד מה שנותנין לו כמ"ש ביו"ד סי' א' סעי' ה' יעו"ש. ט"ז סק"א, ח"י או' ג' וכ"כ האחרונים. וקטן כתב בדרשות מהרי"ל ה' תיקון המצות עד שיהיה בר מצוה והט"ז שם כתב עד שיהיה לו הבנה במה שאומר לו שיעשה לשם מנוה אשר צוה הש"י וכתב על דברי מהרי"ל הנז' שהוא חומרא יתירה יעו"ש. אמנם הח"י או' ג' הסכים כדברי מהרי"ל וכתב על דברי הט"ז הנז' שאינם מוכרחים יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ב' וכתב המש"ז או' א' דמשמע מדבריהם דבעי י"ג שנים וב' שערות וכ"כ הר"ז או' ב' וכתב עו"ש המש"ז כיון דיש דס"ל דשימור לשם מצה ד"ת (עיין לעיל או' א') אין לסמוך לכתחלה לומר מסתמא יש להם י"ג שנים וב' שערות עד שיהיו גדולים בשנים יעו"ש. ועיין לעיל סי' נ"ה סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

יד) וכתב עו"ש המש"ז דהך לשמה יראה דיוציא בפה ומיהו יראה דיעבד אפי' בחישב סגי וסתמא דמצה לשמה משא"כ טחינה וקצירה סתמא לאו לשמה וצ"ע עכ"ל וע"כ יש ליזהר גם בשעת קצירה וטחינה לומר לשם מצת מצוה. ועיין באו' שאח"ז.

טו) שם. וקטן. וקטנה עד שתהיה בת י"ב שנים ויום א' כמ"ש לקמן סי' תרט"ז. ובעו"ה כמה אנשים מקילין ומניחין לקטן וקטנה ליתן מים לתוך הקמח ושלא כדין טושין דנתינת מים לתוך הקמח בכלל לישה הוא לדעת הי"א לעיל סי' שכ"ד סעי' ג' ולא נפיק לדידהו חובת מצה במצה כזו אם לא שלוקח מצות אחרות ללילי הסדר לקיים המ"ע דאכילת מצה. מ"ב או' ד' ולפ"ז גם בנתינת המים לתוך הקמח צ"ל לשם מצת מצוה וכמ"ש לעיל סי' תנ"ו או' ך' וכן בניקור המצות לדעת המחמירים לעיל או' ח' דבעינן ע"י גדול יעו"ש.

טז) [סעיף ב'] הרא"ש היה משתדל וכו' וזה מנהג הגאונים כמ"ש ז"ל והטעם דק"ל מצוה בו יותר מבשלוחו (כמ"ש בקידושין רפ"ב) ואמרו פ' כל כתבי (שבת קי"ט ע"א וכ"ה בקידושין שם) דגדולי ישראל היו עושין בעצמם לכבוד שבת ולא תסבור דה"ד לפי שהיו עושים בביתם ובחומותם לא כי אפי' בפרהסיא מצוה להתעסק בכבוד קונו וזה במצוה שבינו למקום. חו"י סי' ר"ה יעוש"ב. מחב"ר או' ד'.

טוב) שם. הרא"ש היה משתדל וכו' משום שנאמר צרורות בשמלותם על שכמה והלא סוסים וחמורים הרבה היו להם אלא שחביבה היתה המצוה עליהם. ועוד טעם דכל מצוה יעשה בעה"ב גופיה כדאשכחן פ' כל כתבי גבי אמוראים חד חריך רישא לשבתא וחד מלח שיבוטא (פי' דגים) ועוד דמצה מתקרי לחם עני ודרכו של עני הוא מסיק ואשתו לשה. ועוד נמי משום שיבטל בעצמו את הפירורים בכל פעם ופעם טרם יחמצו. דרשות מהרי"ל ה' תיקון המצות.

חי) שם. במצת מצוה וכו' ואני מהמשתדלים אף לשאר מצות שאני עושה לביתי לפי שרוב המצות הנעשות בזה"ז אינם עשויות ע"פ דיני הש"ס והמפרשים ז"ל פר"ח. וכ"כ הר"ז או' ד' דראוי לכל אדם אף בשאר מצות לעמוד על עשייתן ולא להאמין לע"ה. ועיין לעיל או' ט'.

יט) שם. וכן ראוי לכל אדם וכו' בס' כוונות האר"י ז"ל כתב שיטרח עצמו במצה של מצוה עד כי יתחמם ויזיע ובזה ישבר היקלי' שנולדו מש"ז לבטלה. ט"ז סק"ב. והב"ד האחרונים. ומיהו כעת לא מצאתי זה בכתבי האר"י ז"ל בח' שערים שסידר מהרש"ו ז"ל כ"א בס' מ"ח במסכת ניסן פ"ג או' ג' וכן החיד"א בצפורן שמיר או' קל"ב כתב זה ג"כ דהטורח בלישת מצת מצוה עד שיזיע מועיל לחטא זה לתקן אשר פגם ולא כתבו ע"ש האר"י ז"ל יעו"ש ואפשר שהוא משאר ספרי המקובלים או' מס' הנז' ומ"מ יש ליזהר שלא ינטף מזיעתו על העיסה משום דאיכא למ"ד דזיעת האדם הוי כמי פירות כמ"ש לקמן סי' תס"ו ומי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב יעו"ש.

ך) שם. להטפל היא בעצמו וכו' ואשה בכל אלה שתטחון ותלוש קמח למצת מצוה תהיה לה סגולה שלא תפיל פרי בטנה מפלת נפלים כמ"ש בס' רפואה וחיים בפי"ב דמ"ד ע"ב משם ליקוטי מהר"ן ז"ל. יפ"ל ח"ה או' ב' ועיין לעיל או' י"א וסי' תנ"ה או' ט"ז ודוק.

כא) שם. להטפל הוא בעצמו במצוה. ואין ליתן לגוי ממצת מצוה לאכול כמ"ש לעיל סי' תנ"ח או' י"ט יעו"ש.

כב) [סעיף ג'] הלש אחר זמן איסור חמץ וכו' והא דכתב כאן דוקא לאחר זמן איסורו הטעם דקודם זמן איסורו יהיו בכלל הביטול דכל חמירא משא"כ אחר זמן איסורו אין בידו לבטלם אם נתחמצו. ט"ז סק"ג. חק יוסף או' ז' וכ"כ הפר"ח וכתב ודלא כהב"ח שכתב דאף בלש קודם זמן איסורו צריך לעשות כן יעו"ש וכן הסכים השו"ג. וכן ח"י או' ט' ומאמ"ר או' ב' הסכימו לדברי הש"ע ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"כ האחרונים. ומיהו לטעם הט"ז והפר"ח דקודם זמן איסורו יהיו בכלל הביטול הלש אחר ביטול אעפ"י שעדיין לא הגיע זמן איסורו ויכול לבטל אחר חימוץ מ"מ טוב לבטל בשעת לישה דחיישינן שמא ישכח לבטל אח"כ.

כג) שם. יאמר בשעת לישה וכו' ואם לא אמר בשעת לישה יוכל לומר אח"כ כ"ז שלא נתחמצו אלא שצ"ל בלשון הזה כל פירורין שנפלו מעיסתי בשעת לישה ועריכה וכל הבצק שנדבק בכלים יהיו הפקר כעפרא דארעא.

כד) שם. יאמר בשעת לישה וכו' וצ"ל בלשון שמבין כמ"ש לעיל סי' תל"ד סעי' ב' בהגה.

כה) שם. כל פירורים וכו' ואעפ"י שבעלמא אמרינן פירורין הפקר פי' מאליהן בלי ביטול שאני הכא דחיישינן שמת לאחר האפייה מכבדין הבית ויכנסו וראויים להחשב (ר"ל שיהיה בהם כזית) ומהר"ז רונקיל ז"ל חילק הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקר היינו פירורי פת אבל פירורי בצק מאחר דעדיין ראוי לידבק יחד חשיבי ולא בטלי, דרשות מהרי"ל ה' תיקון המצות. מט"מ סי' תקע"ט, שכנה"ג בהגה"ט או' ג' ט"ז סק"ג. מ"א סק"ב א"ר או' ד' מאמ"ר או' ג' ר"ז או' ה',

כו) ויזהרו לאחר שנאפו המצות לכבד בית האופה ומה שנמצא לשם ישרף דחמץ בפסח אסור בהנאה אפי' לבהמת הפקר ואין נכון שממהרין כ"כ שלא לכבד הבית ועוד ח"ו דלמא אתי לידי מאכל בשום צד כגון שיפול מידו דבר וידבק פירורי הבצק ולאו אדעתיה וכה"ג. דרשות מהרי"ל שם. מט"מ סי' תק"פ. ודברי מהרי"ל הנז' הביאם הב"ח בקיצור ושכנה"ג בהגה"ט או' ה' והפר"ח. וכתב הפר"ח דזה ברור דכל חמץ אעפ"י שביטלו צריך ביעור מדרבנן כמבואר ברסי' תל"א יעו"ש. והביאו השו"ג או' ג' וכתב וכן המנהג לכבד את הבית אך לא לשרוף את הבצק אלא להשליכו להפקר עכ"ל. ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ח"פ שכתבנו דגם פירורי פת צריך לבער יעו"ש. ועוד עיין לעיל רסי' תמ"ה.

כז) שם. כל הפירורים וכו' וכתב מהרי"ב בתשו' שצריך שיאמר פירורין יהיו הפקר אבל אם אמר פירורין הפקר אינו מועיל דמשמע דמעצמן הן הפקר וזה אינו, ד"מ או' ב' מט"מ סי' תקע"ט. פרישה או' א' ט"ז סק"ג. ועיין מ"א סק"ב מ"ש ליישב מנהג העולם שאומרים פירורים הפקר ומ"מ כתב די"ל כמ"ש בש"ע יעו"ש. ומ"ש ח"י או' ח' לקיים מנהג העולם כבר השיג עליו חק יוסף או' ו' והסכים לדברי האחרונים שצ"ל יהיו הפקר יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ה' דאף שיש מיישבים המנהג מ"מ יותר טוב לומר בלשון המבורר יותר ועכ"פ צריך שיאמר בלשון שמבין כמ"ש בסי' תל"ד עכ"ל. ועיין לעיל או' כ"ד.

כח) שם. כל פירורין וכו' וידרדם ברגליו בעפר קודם שיבואו לידי חימוץ דאם יבואו לידי חימוץ צריך לשרפם. שה"ל. ויזהר לנער. מעל השלחן שלא יתערבו בבצק. מ"א שם. ועיין לעיל סי' תנ"ט או' ס"ג.

כט) שם. וכן חמץ הנדבק בכלים וכו' ועיין לעיל סי' תנ"ט סעי' ד' בהגה בעניין הלש ביו"ט מה יעשה בכלים אח"כ ובדברינו לשם בס"ד.

ל) שם. אני מבטל אותם. ואף אם אינו עומד שם יכול לבטל בביתו. א"א או' ב' ועיין לעיל סי' תל"ד סעי' ד'.

לא) שם. שמבטלן קודם חימוצן. והטעם שצריך לבטל קודם שיחמיץ משום דבתר איסוריה לאו ברשותיה הוא לבטלו כדאמרינן בפסחים ז' ע"א. ב"י. ויעבור עליהם בב"י וב"י עד שישרפם. לבוש. ואף כשאין בהם כזית עובר עליהם מד"ס (ועוד דחצי שיעור אסור מה"ת) אבל אם ביטל קודם שיתחמצו אף שיתחמצו אח"כ אינו עובר עליהם אף אם יש בהם כזית כשיתקבצו ויתדבקו יחד. ר"ז או' ה' ואעפ"י שביטל קודם שיתחמצו שאינו עובר עליהם מ"מ צריך לבערם אח"כ וכמ"ש לעיל או' כ"ו יעו"ש.

לב) [סעיף ד'] אין עושין סריקין וכו' מפני ששוהה עליהן לצייירן ואין נותנין מהר לתנור ומחמיצין. פסחים ל"ז ע"א ופירש"י שם. ב"י. לבוש. ואפי' המצות הם רקיקין דקין שאין ממהרין להחמיץ אעפ"י כן אסרו חכמים ואפי' רוצה לעשות הציור ע"י דפוס שאינו שוהה כלום אעפ"י כן לא חילקו חכמים בגזירתם לפי שהרואה שיאפה מצות מצויירות אינו יודע שנעשו ע"י דפוס ויבא להתיר אף בלא דפוס. ר"ז או' ז' ואפי' בשאר מצות אסור. חמ"מ או' ד' ובדרשות מהרי"ל ה' תיקון המצות כתב עוד הטעם דאין מציירין בדפוס משום דהבצק נכנס בדפוס ומתחמץ והביאו מ"א סק"ג יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' מ"ב.

לג) שם. אין עישין סריקין וכו' היינו לכתחלה אבל בדיעבד יוצאין בה. ב"י. ב"ח. ט"ז סק"ד. ח"י או' יו"ד. א"ר או' ה' פר"ח. שו"ג או' ה' חק יוסף או' ח' חמ"מ או' ד' ר"ז או' ט' והיינו בלא שהה בציורין שיעור חימוץ ואז כיון שכבר נעשית אדם יוצא בה י"ח אפי' לכתחלה. ר"ז שם.

לד) שם. אין עושין סריקין וכו' לכתחלה אין עושין הן של בעלי בתים או נחתומין ואף בדפוס אסור ודיעבד אף בכל ענין שרי. מש"ז או' ד'.

לה) שם. אין עושין סריקין וכו' יש נוהגין לצייר איזה אותיות במצות עפ"י כתבי הרב הקדוש האר"י זצ"ל אבל בקושטא אין כונת רבינו האר"י זצ"ל לצייר בציור ממש רק בכוונה וכן מצאתי בהגהות הרב המקובל מהר"ר יעקב צמח זלה"ה וכמ"ש לעיל סי' ש"מ בס"ד. ברכ"י בסי' זה או' ג' ובסי' תע"ה או' ז' יעו"ש. ודברי ברכ"י הנז' דבסי' ש"מ כבר כתבנו אותם לעיל סי' ש"מ או' ל"ב קחנו משם. ומ"מ אם נעשו בהם צורת אותיות אין איסור לשברם בשבת ויו"ט משום מוחק אם הם מהמצה עצמה וכמ"ש לעיל סי' ש"מ או' ל"א בשם כמה פו' יעו"ש. וית' עוד מזה לקמן סי' תע"ג סעי' ו' וסי' תע"ה סעי' ז' בהגה יעו"ש.

לו) שם. אבל כל מה שעושין אותו במסרק וכו' פי' אעפ"י שהוא כעין ציור שרי כיון שאינו מכוין לצייר. מ"א סק"ג. ח"י או' י"א. א"ר או' ו' חק יוסף או' ט' חמ"מ או' ד' ר"ז או' ח' ח"א כלל קכ"ח או' כ"ה. וקצת נהגו בחו"ה לעשות ציורין ואינו נכון. מ"א שם. ח"י שם. א"ר שם. חמ"מ שם.

לז) שם. במסרק וכו' ויש ליזהר לנקות שיני המסרק וטוב לגררו ולהדיחו בין כל עיסה ועיסה. מאמ"ר או' ה' ועיין לעיל סי' תנ"ט סעי' ד' בהגה ובדברינו לשם או' ס' ולקמן או' ט"ל.

לח) שם. במסרק וכו' וכתב מור"ם ז"ל ביו"ד סי' ק"ך סעי' ה' בהגה דהברזלים שמתקנים בהם המצות א"צ טבילה וכן כיסוי שכופין על הפת לאפותו עכ"ל וכ"כ באו"ה כלל נ"ח דין פ"ה דהברזלים שמתקנים בהם המצות ולהט שחותכין בו העיסה של המצות והכלי מתכות שמתקנים בהם הקרעפלי"ן וכלי ברזל שמנקרין בו העיסה מן העריבה וכל כה"ג אפי' להטבילן בלא ברכה א"צ ויותר טוב שלא להטבילן דשמא אתי לברך עליהן והוי כברכה לבטלה עכ"ל. מיהו הרוקח בסי' תפ"א כתב דברזל שעושין רקיקין בבצק צריך טבילה. וכ"כ הט"ז שם סק"ז דכלי ברזל שמתקנים בו המצות יש להטבילו בלא ברכה יעו"ש וכ"כ הבל"י שם או' יו"ד. וכ"כ הפר"ח שם או' י"ד דטוב לחוש לדברי הרוקח ויטביל הברזלים עם כלי אחר הצריך טבילה להוציא עצמו מידי ספק יעו"ש. והביאו ח"י בסי' זה או' י"ב וכתב ונכון הוא. וכ"כ חק יוסף או' יו"ד. אמנם הש"כ שם בנה"כ כתב על דברי הט"ז הנז' דזה אינו וכן המנהג דאין להטבילו יעו"ש וכ"פ חנ"א כלל ע"ג או' ט' דא"צ טבילה אלא מה שנוגע במאכל עצמו והראוי לאכילה עכשיו בלי שום תיקון אבל כלים שמתקנים בהם העיסה א"צ טבילה כלל יעו"ש.

טל) שם. וכן מה שמנקבים המצות מותר. וצריך ליזהר שלא לנקוב ב' חלות בכלי א' לפי שהעיסה שוהא בו ומתחמצת לפיכך בעל נפש צריך לשנותו מעוגה לעוגה. א"ח בשם הרא"ה ומביאו ב"י. לבוש. עו"ש או' ד' וכתב הריק"ש שיש ללמד זכות על מה שאין משנין המסרק שנוקבים בו המצות כי אחד נוקב את כולם ומתעסק הוא בעיסה לעולם ואם שהה בין עוגה לעוגה פשיטא ודאי שצריך לנקרו עכ"ד. פר"ח. ועיין לעיל או' ל"ו. ומיהו ראיתי נזהרין שמזמינין עצים דקים לנקב בהם המצות ואחר כל נקיבת מצה ומצה חותכין ראש העץ שניקבו בו המצה ומנקבין השנית במקום החתך שהוא נקי ועל דרך זה עושים עד שיגמר העץ ואח"כ מתחילין בעץ השני וכו'.

מ) שם. ומ"מ טוב למהר וכו' שהרי כשמנקר מקצתה האחד שוהה מקצתה השני בלא עסק כלל. ר"ז או' ח'.

מא) שם הגה. ויש לעשות המצות רקיקין וכו' ואעפ"י דמעיקר הדין כל שהוא פחות מטפח שרי כמ"ש בסעי' שאח"ז מ"מ צריך ליזהר לעשותם דקין. שכנה"ג בהגב"י או' ד' ר"ז או' יו"ד.

מב) שם הגה. ויש לעשות המצות רקיקין וכו' וע"ז סמכינן לצייר מצות שלנו מפני שאנחנו עושים אותם כמין רקיקין. ב"י בשם הריצב"א. אבל הב"ח כתב דעכשיו נהגו לאסור הציורין לעולם והכי נקטינן. וכ"כ הט"ז סק"ה. ח"י או' י"ג. חמ"מ או' ד' ר"ז או' ז' וכ"כ לעיל או' ל"ב.

מג) שם בהגה. כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ. ובאבודרהם כתב בשם הראב"ד דצריך לעשות המצות רקיקין קטנים ולא עבים וגדולים דלא הוי לחם עוני. והביאו ד"מ או' ג' וכ"כ הכלבו בשם הראב"ד. והביאו ב"י ססי' תע"ה. ח"י בסי' זה או' י"ג. א"ר או' ג' ועיין לעיל סי' תנ"ד סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

מד) שם בהגה. כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ. ועיין בבית הילל ביו"ד סי' צ"ו שכתב המנהג לעשות המצות כעובי אצבע והביאו ח"י או' י"ג. א"ר או' ז' וכעובי אצבע היינו רוחב אגודל והיינו במצות שעושין לטוחנן. כ"כ א"א או' ד' ועכשיו מנהג ק"ק אשכנזים פה עיה"ק ירושת"ו לעשות מצת מצוה וכן במצות שעושין לטוחנן רקיקין ממש כמ"ש מור"ם ז"ל וכן יש קצת מן הספרדים שעושין ג"כ מצת מצוה רקיקין ממש וכל הנזהר לעשות יותר דקין ולא עבים ה"ז משובח. ובשאר מצות כ"ע נוהגין עתה לעשות אותן רקיקין דקין משום דהמנהג עתה לאפות הכל קודם פסח ולהצניעם לכל הפסח ואם לא יהיו רקיקין דקים קשה לאכול.

מה) [סעיף ה'] אין עושין בפסח פת עבה וכו' ואפי' במצה שאינה של מצוה. או"ח דף ע"ו ע"ב. ברכ"י או' ב' חמ"מ או' ה'.

מו) שם. פת עבה טפח. דכשהיא עבה כ"כ אין חום התנור שולט בו מהרה ומתחמץ טרם שיאפה. לבוש. ר"ז או' יו"ד.

מז) שם. עבה טפח, אבל פחות מטפח אפי' משהו מותר כי כל שיעורי חכמים כך הוא וכ"כ בפר"ח בקו"א סי' צ"ו יעו"ש. ח"י או' ט"ו. חמ"מ או' ה' ר"ז או' יו"ד.

מח) שם. עבה טפח. ובדיעבד מותר. מ"א סק"ד. מיהו בס' ה"ב או' ב' כתב להשיג על דברי מ"א הנז' ודעתו לאסור אפי' דיעבד בעבה טפח יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דאף בדיעבד יש לאסור כשהיא עבה טפח יעו"ש. אבל ח"י או' י"ד כתב כדברי מ"א דבדיעבד אין קפידא וכ"כ בספרו שבו"י ח"ב סי' י"ג ועי"ש שהשיג על דברי ה"ב הנז' והביאו שע"ת. וכ"כ א"ר או' ז' דבדיעבד אין לאסור. בעבה טפח. וכ"כ נתיב חיים. וכן הסכים חק יוסף או' י"א והשיג על דברי ה"ב ופר"ח יעו"ש. וכן הסכים הברכ"י או' ב' נה"ש או' ב' ר"ז או' יו"ד. ומ"מ אין ליקח אותו למצה של מצוה גם יש לעיין בה אם נאפה שפיר בתוכו ולא נתחמצה. ח"י שם. ר"ז שם.

מט) ואם הוא יותר מטפח אם יש להכשיר בדיעבד עיין בשבו"י שם דדעתו להתיר וכ"כ המחה"ש והר"ז שם. מיהו בב"ה דעתו לאסור יותר מטפח אפי' בדיעבד יעו"ש.

נ) [סעיף ו'] שלא לעשית פאנדי"ש וכו' והם עיסות מצות שממולאות בבשר או בגבינה אלא שפאנדי"ש הוא פשטידא של בשר ופלדאוני"ש הוא פשטידא של גבינה. שו"נ או' ט' ועי"ש שהביא סמוכות לזה יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' תק"ט סעי' ה'.

נא) שם. שלא לעשות פאנדי"ש וכו' לפי שבשעת אפייה יוצא ליחה מהבשר והגבינה ומלחלח העיסה ומעכבת אפייתה ועוד שליחה זו דינה כמו מי פירות דכשהם מתערבים בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ מיד כמ"ש בסי' תס"ב וא"כ יש לחוש שמא כשוצאה הליחה לתוך העיסה נתחמצה מיד קודם שהספיק חום האש לשלוט בה לאפותה, ר"ז או' י"א.

בנ) שם. שלא לעשות פאנדי"ש וכו' ואף שנעשו עם מי פירות גזרו בזה. ח"י או' ט"ז. וכ"כ המו"ק.

גנ) שם. שלא לעשות פאנדי"ש וכו' ואפי' בדיעבד יש לאסור. מ"א סק"ה. פר"ח. א"ר או' יו"ד ועיין לקמן או' נ"ה. ומיהו מסתברא דבמצה אפויה ש"ד. פר"ח ויתבאר זה לקמן סי' תס"א או' ל"א וסס"י תס"ג אם מותר לעשות תבשיל ממצה אפויה יעו"ש.

דנ) [סעיף ז'] אין ליתן ביצים וכו' שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת אפייתו ואפי' אם הביצה מבושלת קרוב הדבר לאסור לפי שמעכבת אפייתו. ב"י בשם או"ח. מ"א שם.

הנ) שם. אין ליתן ביצים וכו' ומשמע מלשון הש"ע שכתב אין ליתן ביצים וכו' דלכתחלה אסור ובדיעבד שרי וכ"מ בסעי' ו' שכתב אין להקל וכו' מיהו למנהגינו שאנו אוסרים מצה כפולה מפני שמעכבת אפייתו נראה דיש לאסור ג"כ כשנתן בתוכו ביצים שלימים או בשר ועוד דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב. מ"א שם. מיהו הפר"ח כתב דבדיעבד נראה להתיר אף בביצים חיים אבל ח"י או' י"ז כתב כדברי מ"א דאפי' בדיעבד יש לאסור כמו במצה כפולה. וכ"כ א"ר או' יו"ד א"א או' ה' ר"ז או' י"א. וכ"כ המאמ"ר או' ו' דבביצים אף בדיעבד ראוי להחמיר.

ונ) שם. אין ליתן ביצים וכו' י"א שה"ה שאסור ללוש העיסה עם זרעים כגון שומים וכיוצא בו מהאי טעמא. ב"י בשם או"ח. דכתב הט"ז סק"ז ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפייתה קטנית אחת ואעפ"י שאין קטנית מחמיץ כמ"ש סי' תנ"ג מ"מ מטעם עיכוב האפייה יש לאסור עכ"ל. אמנם הפר"ח כתב על דברי או"ח הנז' דחומרא יתירה היא דהא בירוש' אמרינן בפ' כל שעה יוצאין במצה מתובלת וכו' יעו"ש. וכ"כ השו"ג או' יו"ד דהש"ע השמיט סברת י"א כי כבר פסק לעיל בסי' חנ"ה סעי' ו' הפך סברא זו דיוצאין במצה מתובלת וכו' יעו"ש. וכ"כ המ"א סק"ה דאם נתן לתוכה זרעונים שאינם חדים אפי' אינם כתושים שרי בדיעבד. וכ"כ ח"י או' י"ז. א"ר או' יו"ד. חק יוסף או' י"ג. א"א או' ה' מאמ"ר שם. ר"ז או' י"ב.

ט"ז סק"ג אבל פירורי העיסה וכו' כצ"ל:

ז"ל מהרי"ו אל יסייע עכו"ם חש"ו לא בלישה ולא בעריכה ולא באפיי' עכ"ל משמע דוקא אלו ג' מלאכות דמיוחדות לפת כדאי' במתני' פ"ג דפסחים אבל נקוב שמנקבים המצות אין קפידא אבל במהרי"ל כתוב וכן כל תיקונים אסור דבעי' שימור לשם מצוה ע"כ ומיהו י"ל דג"כ נקוב מותר ואינו מוכרח וז"ל הרשב"א סי' כ"ו צריכי' שימור לשם מצוה ע"כ בין שיעור דלישה בין שימור דמעידן קצירה ולכן חלות תודה אין יוצא בהן ולכן פסול בעכו"ם עכ"ל ופסק הב"ח דאפי' בדיעבד לא יצא י"ח בעכו"ם ומיהו היכא דא"א בע"א יניח העכו"ם ללוש בפניו וכ' ב"י בשם הרשב"א דאפי' ישראל עע"ג לא מהני אבל בסימן י"א ס"ב וסימן ל"ט ס"ט ס"ל להרא"ש דמהני בעע"ג ולכן נ"ל כמ"ש הב"ח דאם א"א בע"א מותר ע"י עכו"ם שישראל יעמוד ע"ג ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב שיסייע קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י קטן מע"י עכו"ם וע' ביבמות דף ק"ד ע"ב: הרא"ש כו'. דאמרי' רפ"ב דקדושין מצו' בו יותר מבשלוחו עסי' ר"ן:

כל פירורים. דפרורי בצק מתכבדין יחד ונדבקין וחשיבי משא"כ פירורי לחם דלא חשיבי (מהרי"ל) (ב"ח דלא כע"ש) ע' סי' תל"ד ס"ב וסי' תמ"ב ס"ח וידרסם ברגליו בעפר קודם שיבואו לידי חימוץ דאם יבואו לידי חימוץ צריך לשורפן (ש"ל) ערסי' תמ"ה: יזהר לנערם מהשלחן שלא יתערבו בבצק: אם אמר פירורין הפקר אינו כלום דמשמע מעצמן הן הפקר רק יאמר יהיו הפקר (ד"מ מהרי"ב מט"מ של"ה) ועיין בא"ע סי' קמ"א סעיף ס"ג איזה לשונות מועילים ויש ליישב מנהג העולם מאחר דאיתא בגמרא פירורין א"צ ביטול דממילא בטלי אך שאנו מחלקינן בין פרורי לחם לפרורי בצק כמש"ל לכן אומרים פירורין הפקר פירוש שגם אלו אצלם כשאר פירורין שממילא הן בטלים כנ"ל ליישב המנהג ומכל מקום יש לומר כמ"ש בש"ע ועל כל פנים צריך שיאמר בלשון שמבין וכמ"ש סי' תל"ד ס"ב:

במסרק. פי' אף על פי שהוא כעין ציור שרי כיון שאינו מכוין לצייר וקצת נהגו בח"ה לעשות ציורים ואינו נכון וכ' מהרי"ל דאסור לעשו' בדפוס שהבצק נכנס בדפוס ומתחמץ עכ"ל וצ"ל דהא דקא' בגמ' אפשר יעשנ' בדפוס היינו בדפוס העשוי כשיני מסרק ולא בדפוס שעושין בו מיני מתיקה:

עבה טפח. נ"ל דבדיעבד מותר דהא כל הפוסקים השמיטוהו אלמא ס"ל למסקנא דגמ' דמוקי לה פת מרובה א"כ שרי לעשות פת עבה לכן אין לאסו' בדיעבד:

אין ליתן. שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת אפייתו ואפי' הביצ' מבושלת קרוב הדבר לאסור שמעכב אפייתו וי"א שה"ה שאסור ללוש העיס' עם זרעים (ב"י א"ח) ומשמע מל' הש"ע שכתב אין ליתן ביצים וכו', משמע דלכתחל' אסור ובדיעבד שרי וכ"מ ס"ו שכ' אין להקל וכו' משמע דבדיעבד שרי ופנאדי"ש היינו שממולא בבשר ואפ"ה שרי בדיעבד ולא אמרינן שמעכבת אפייתו מיהו למנהגנו שאנו אוסרין מצה כפולה מפני שמעכבת אפייתו נ"ל דיש לאסור ג"כ כשנתן בתוכו בצים שלימים או בשר ועוד דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב אבל נתן לתוכה זרעונים שאינם חדים אפי' אינם כתושים שרי בדיעבד דדבר קטן כזה אין מעכב אפייתו מידי דהוי אגחלים ואבנים קטנים שבאין לפעמים תוך המצה וכן משמע סוף סי' תנ"ה אף על פי שיש לדחות דמיירי שם בתבלין כתושים מ"מ נ"ל עיקר מ"ש וגם בגמרא שם מוקי ודאפיש לה תבלין המקום אחד ועיין בתוס':

(א) אין לשין וכו' – וה"ה עריכת המצה. ולעני ניקור שמנקרין המצות טוב ליזהר לכתחלה שלא לעשות על ידם לענין מצות של מצוה ויש שמקילין בזה אף לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עומדים ע"ג ועי"ז יהיו הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן:

(ב) מצת מצוה – משא"כ בשאר מצות א"צ שימור לשם מצוה רק שיזהר שלא יהיה בהן חשש חימוץ ומותר לעשות על ידיהן אם משגיח עליהן אך ישראל קדושים הן ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות כדאיתא בסימן תע"ז כ"כ האחרונים ועיין מה שכתבנו לקמיה:

(ג) ע"י א"י וכו' – הטעם דכתיב ושמרתם את המצות ומשמע מזה דשמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה ונכרי וחש"ו לאו בני שימור נינהו והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירן שיכונו לשם מצות מצה ג"כ לא מהני ואינו יוצא י"ח אפילו בדיעבד ויש מן הפוסקים שמקילין בעומד ע"ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד וכתבו הב"ח והמ"א דיש לסמוך עלייהו כשא"א בענין אחר וטוב שהישראל בעצמו יסייעם ג"כ קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י חש"ו מע"י עכו"ם. ודע דאפילו לדעת המקילין בעומד ע"ג לא יסתפק במה שאומר לו פ"א קודם העשיה שיכוין לשם מצות מצה רק צריך להזהירו בכל שעה ע"ז שלא יסיחו דעתם מזה. ולענין טחינה עיין בביאור הלכה:

(ד) חרש – היינו שאינו שומע ואינו מדבר דאם הוא מדבר אינו מדינא בכלל חרש. וקטן היינו שלא הגיע לי"ג שנים ויום אחד ובאשה בת י"ב שנים ושוטה היינו שמאבד מה שנותנים לו. ובעו"ה כמה אנשים מקילין ומניחין לקטן וקטנה ליתן מים לתוך הקמח ושלא כדין עושין דנתינת מים לתוך הקמח הוא בכלל לישה לדעת הי"א בסי' שכ"ד ס"ג ולא נפיק ידי חובת מצה במצה כזו אם לא שלוקח מצות אחרות ללילי הסדר לקיים המ"ע דאכילת מצה:

(ה) הרא"ש וכו' – דמצוה בו יותר מבשלוחו:

(ו) במצת מצוה – ומהרי"ל פסק ליזהר כן לכתחלה בכל המצות וכ"כ הפר"ח דגם באפיית שאר המצות הנעשות לכל ימי הפסח היה נוהג לעמוד על גביהן כי רבה המכשלה וכ"כ בח"י בשם השב"ל שאין להאמין לנשים בענין לישה ואפיה כי כמה דברים יעלו על לב נשים שהן מותרות או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן ואינן יודעות שכר מצוה והפסד עבירה לכן רוב הת"ח והרבנים עומדים על רקידתה ועל לישתה ועל אפייתה:

(ז) בעצמו – ויטריח עצמו במצת מצוה עד שיתחמם ויזיע וזה תיקון גדול לעון החמור [האר"י ז"ל]:

(ח) אחר זמן איסור חמץ – דקודם זמן איסור אפילו היה ביום י"ד שכבר בדק שאר חמץ מ"מ א"צ לומר בשעת לישה ודי לו שיבטל סמוך לזמן איסורו ובלא"ה הוא אומר כל חמירא וגם פירורים אלו בכלל אבל לאחר זמן איסורו משנעשה חמץ אינו ברשותו לבטל ויש לחוש שמא לא יבערם מן העולם מיד ויעבור על ב"י וב"י וע"כ צריך לבטל קודם שיתחמץ. ואף אם אינו עומד שם יכול לבטלם בביתו [פמ"ג]:

(ט) יאמר בשעת לישה וכו' – ומ"מ אחר האפיה יכבד הבית וכן השולחן שערכו עליו המצות אע"פ שביטל ומה שימצא מן העיסה ישרפנו ויש שכתבו דמטעם זה טוב שידרוס הפירורים ברגליו בעפר תיכף משנפלו קודם שיבאו לידי חימוץ דאם יבואו לידי חימוץ צריך לשורפן:

(י) הנדבק בכלים – עיין לעיל בסימן תנ"ט ס"ד בהגה דאם לש ביו"ט מה יעשה בהכלים אח"כ והכא מיירי בלש בע"פ אחר זמן איסורו דיכול לגרר החמץ מעליהן אח"כ ולהדיחן (וכן צריך לעשות באמת אח"כ אע"פ שביטלן) אך שאנו חוששין שמא ישהה קצת ויעבור על בל יראה:

(יא) אני מבטל אותם – או אני מפקיר אותם אבל לא יאמר פירורין הפקר דאינו לשון מבורר שמפקירן דאפשר לומר במשמעות הלשון שמעצמן הן הפקר ואינו כן וכתבו האחרונים דלשונות של ביטול והפקר צריך לומר דוקא בלשון שמבין:

(יב) שמבטלן קודם חימוצן – וממילא אף שיתחמצו אח"כ אינו עובר בבל יראה דאינו שלו:

(יג) אין עושין וכו' – פי' לכתחלה ובדיעבד מותרין באכילה אם לא שהה בציורן שיעור חימוץ וגם יוצא בהן ידי חובתו:

(יד) סריקין המצויירין וכו' – לפי שהוא שוהה עליה לציירן ופעמים יבוא לידי חימוץ ע"י שהיה זו ואפילו רוצה לעשות הציור ע"י דפוס שאינו שוהה כלום אעפ"כ לא חילקו חכמים ואסרו הכל לפי שהרואה שנאפו מצות אינו יודע שנעשו ע"י דפוס ויבוא להתיר אף בלא דפוס. וכן אין חילוק בין סריקין של בע"ב ובין של נחתומין אף דנחתומין קבועין ומורגלין בזה ואין שוהין בעשייתן אעפ"כ אסור ואפילו אם המצות הן רקיקין דקים שאינם ממהרין להחמיץ אעפ"כ אין לעשותם מצויירין:

(טו) במסרק – פי' ואע"פ שנעשה כעין ציור על המצה מ"מ שרי דכיון שאינו מכוין לצייר לא יבוא עי"ז לידי שהיית שיעור חימוץ:

(טז) רקיקין – היינו אף דמבואר בס"ה דפחות מטפח מותר לעשות מ"מ נכון יותר לכתחלה לעשות רקיקין דקין:

(יז) פת עבה טפח – דכשהיא עבה כ"כ יש לחוש שמא לא ישלוט חום האש בתוכה ותתחמץ בתוכה בשעת אפייתה אבל בפחות מטפח מותר ועיין בבה"ל שהבאנו דעת כמה פוסקים דאפילו בפחות מטפח יש ליזהר. ובדיעבד אם כבר אפה יש מתירין אפילו בעבה טפח ויש אוסרין אכן בפחות מטפח אין לאסור בדיעבד. ומ"מ כל שהיא עבה יש לעיין בתוכה אם נאפית יפה ולא נתחמצה:

(יח) פאנדי"ש וכו' – הם עיסות מצות ממולאות בבשר או בגבינה לפי שבשעת אפייה יוצא ליחה מהבשר והגבינה ומלחלחת העיסה ומעכבת אפייתה ועוד שליחה זו דינה כמי פירות שכשהן מתערבים בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ מיד כמו שיתבאר בסימן תס"ב וא"כ יש לחוש שמא כשיצאה הליחה לתוך העיסה נתחמצה מיד קודם שהספיק חום האש לשלוט בה לאפותה. ואפילו בדיעבד ששכח ונתן אותם לתוך המצה יש לאסור המצה:

(יט) אין ליתן וכו' – ג"כ מהאי טעמא לפי שהליחה היוצאת מהם מעכבת אפייתה ואפילו ביצה מבושלת אין ליתן אע"פ שאין ליחה יוצאה ממנה מ"מ במקום הביצה אין חום האש שולט שם ואין נאפה שם יפה:

(כ) שתאפה עמהם – ואפילו בדיעבד יש לאסור לפי מה שאנו נוהגין לאסור מצה שנתכפלה בתנור לפי שאין חום האש שולט שם וה"נ בזה אבל אם נתן לתוכה זרעונים אפילו אינם כתושים מותרת באכילה לפי שדבר קטן כזה אינו מעכב אפייתה ומ"מ לכתחלה יש ליזהר גם בזה:

טפח. עבה"ט וכתב בש"י ח"ב סי' יג בפת עבה בפסח יותר מטפח ראיתי מרבותי הגאונים שהיו גוערים מאוד מאוד בהעושים כן לכתחלה אבל אין לאסור בדיעבד כי אין נראה שום ריעות' וכמ"ש המג"א ודלא כהלכה ברורה וכן מבואר בב"ח בהמג"א ע"ש.

פאנדי"ש. עבה"ט והרשד"ם ס"ק ך"ו כתב שנוהגים העולם לעשות סופגנין ממצה אפויה וע' בכנה"ג שכתב שגזרו בטיגון משום שאשה אחת טעתה לפי שראתה לאשת חבר שלקחה קמח ממצה אפויה והיא סברה שהוא קמח סתם ועשתה כן וה"ה לפת כיסנין שקורין פטשל"י אבל סופגנין שדרכם לעשות טפי בפסח לא טעו ע"ש וע' לקמן סי' תס"ג סק"ד. ובפר"ח חלק בזה וכתב שאין אנו לגזור גזירות מדעתינו וכן במדינתינו אין חוששין לזה שכל אשה יודעת שהקמח שמשתמשין בו בפסח היא ממצה אפויה וכתוש' או טחינה. רק שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ עכשיו ע"י השרי' או הבישול כדלקמן סי' תס"ג שכתב המג"א דלא מהני בזה מה שנקלה באו' דהמצה מפסקת בין האור ובין הקמח. ואמנם לעיל סי' תנ"ט ס"ק י"ו משמע דלא ברירה ליה שהרי שם כתב שהקמח נקלה באור ומכל מקום גם שם כתב לענין אם הוסיף קמח ישמור המצות שלא יתנם תוך דבר לח ועיין שם שכתב בשם מהרי"ו דמשמע דס"ל שאין העיסה נאפה יפה מפני הפסקת הקמח ועיין לקמן סי' ת"ס ולפי זה אם היינו חוששין שמא הקמח לא נילוש יפה היה החשש במצה עצמה. אך לפי מ"ש לקמן ס"ק י"א בשם המג"א וחק יעקב דבזרעונים בדיעבד שרי אם כן פשיטא דקמח לזרעונים דמי ועכ"פ נראה דאף המחמיר מהאי טעמא א"צ להחמיר שלא לטבל מצה אפוי' במים או במשקה אם נותן מיד לתוך פיו דפשיטא דאין בזה שיעור להחמיץ כלל וכן מבואר מדברי מג"א לקמן סי' תס"ו ע"ש ומכ"ש לטבל בתוך יין שהוא מי פירות עיין לקמן סי' תס"ב לענין יין צמוקים ועיין שם לענין מי דבש שמסתפק המג"א אם דינו כמי פירות ושם כתבתי דלפי דברי המ"א יש להסתפק גם ברוטב אחר שנצטמק הבשר בתוכו היטב וקלט טעם הבשר וכן בבארש"ט העשוי מלפת שקורין בורקי"ס אם נתמד הרבה והוא בלי תערובות מים כלל ולפי"ז יש מקום קולא גם להמחמירין לחוש שמא יש קמח בהם דברוטב י"ל דמי פירות היא אך הח"צ חלק אף ביין צמוקים וס"ל דלא הוי מ"פ וא"כ מכ"ש במעד ורוטב ובארש"ט שאין לחשבו מ"פ ועיין מ"ש שם ומ"מ קמח מצה אפוי' לעשות מיני טוגין בשומין לבד שקורין חרעמזלי"ן ודאי דשרי דשומן ודאי מ"פ הוא כמבואר לקמן סי' תס"ב:
והרב' מקילין בכל ענין וס"ל שאין לחוש לזה רק בתוספות קמח באמצע הלישה הא לא"ה לא חיישינן כלל שמא נשאר קמח שלא נילוש דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וגם נראה שהתחלת חומר זה יצא ממה שהיו נוהגין מקדם לעשות על פסח מצות עבות הרבה אף שלא היה בשיעור טפח מכל מקום היו עבות הרב' ומהם היו עושים הקמח לפסח ע"י גרירה ברי"ב אייזי"ן:
והוא מלתא דשכיחא טובא שימצאו מהם מה שלא נאפה יפה באמצע כפי הצורך וגם ע"י שהעוזרים בעריכה אין הידים עסקניות כ"כ בעיסה שבקל גומרים מלאכת' שוה' לפעמים כמה מצות על השלחן בלא עסק טרם נתינה לתנור כידוע ולכן החלו אנשים יראי ה' לפרוש מלאכול מה שנעשו מקמח מצה אפוי', ובאמת שראוי לכל מורה בעירו להשגיח ע"ז על מעשה אפוי' כשאופים המצות העבות להזהירם מאד על ככה שאפשר שיבואו לידי חשש חימוץ גמור. אבל האידנא איתכשר דרא ורובא דאינשי אין אופין מצות עבות כלל רק רקיקים דקים והקמח נעשה על ידי שמייבשים אותם בתנור ואחר כך טחנו ברחיים או דכו במדוכה ואזדו להו החששות הללו אם לא ניחוש להו שמא נשאר קמח בשעת לישה בתוך העיסה לזה לא חשו מטעמא דכתיבנא:
הג"ה (ואף לפי החשש שמא נשאר קמח מעט בשעת לישה נראה דטפי יש להקל במצה כתושה וטחונ' עד אשר דק ממצה שרוי' או מבושלת במים כמות שהוא דשם י"ל דהמעט הקמח הוא במקום אחד וכשבא עליו מים הוא מתחמץ במקומו משא"כ כשמחזירה למכתשת ושוחקה הדק היטב עד אשר דק בלי ספק שכיון שכותשין הרבה יחד אם המצא ימצא באחת מעט קמח ע"י הכתישה נעשה כאבק דק פורה ונבלל מאוד עד שבודאי לא ימצא קורט מהקמח במקום אחד שיהא נופל לומר עליו שם חימוץ כלל וכה"ג כ' בדבר שמואל, סי' שמ"א במצות שהניחו אותם בבית שמרקדים שם הקמח ונתמלאו מאבק הקמח לענין אם ליתן אותם במים או במרק שי"ל שאותו הקמח אינו בא לכלל חימוץ מחמת שיעורו שנבלל ונהפך למים כנראה לפעמים. ונראה דבזה הדבר ברור שאף אם היה נשאר בשעת לישה קורט של קמח בעין הוא מתפרק על הטחינה והכתישה ומתחלק לגרגרים דקים מן הדקים ומתערב בתוך שיעור רב קמח כתוש ממצה אפוי' והוא אחד מני אלף והדבר ברור. ונראה כחוש ששנים או שלשה גרגרים דקים מהקמח או אפילו יותר מעט אינה כלל בכלל גדר חימוץ. ואף על גב דקפדינן על חימוץ בחטה שנמצאת במים אפי' אם היא חטה קטנה או חצי חטה שאני התם שחלקי הפירורין הם דבוקים בטבע ואפשר שיקבלו טעם חימוץ משא"כ גרגירי קמח המפוזרים והמפורדים אחת הנה ואחת הנה הדעת נותנ' דבטילי לגמרי ואין בו כדי להחמיץ כלל והוא ברור לפענ"ד שבמצה אפוי' וכתושה הנעשה ממצות שעושין רקיקים דקים אין לחוש בהם כמו שאין חוששין לאכול המצה עצמה ואין חוששין לה שמא יש בתוכה מה שלא נאפה יפה ונתחמץ ממילא דגם לשמא נשאר קמח אין לחוש מטעמא דכתיבנא. אך רבים ושלימים שאוכלים ממצה שרויה ומבושלת אע"פ שאינה כתושה וטחונה. וע"כ דטעמייהו כמש"ל דלא מחזקינן איסורא שמא יש קמח בעין שנשאר בשעת לישה רק היכא שהוסיף מיא והוסיף קמחא באמצע הלישה אבל בסתמא לא חיישינן ויש להם שיסמוכו על עמוד העולם הגאון חכם צבי ז"ל כאשר העיד עליו בנו הגאון ז"ל בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ה שכתב על דבר אחד שהחמיר שלא לשתות אפי' עס קוסטין צוקיר וגער בו שמפני חשש רחוק כי האי אין למנוע משמחת יו"ט והביא לו ראיה מדברי אביו ז"ל ע"ד מצה שרויה שהמחמירים פורשים מהם והוא ז"ל סתר כל דבריהם וסוף דבריו עול' כה"ג כו' (ר"ל שג"כ אמר שאין למנוע משום שמחת י"ט) עכ"ל וכן כתב הגאון ז"ל בספר מור וקציעה סי' זה דפאנדי"ש היינו מוליית"א כפשטידא שעושין מקמח ואפילו לשה במי פירות אבל העשויה ממצה טחונה ודאי שריא אפילו נילוש במים אע"ג דיש מחמירין לית דחש להא וראינו מחסידי עולם שאכלוהו עכ"ל ומ"מ הרוצה לקדש עצמו במותר לו שלא לאכול מצה שרוי' או מבושלת אפילו טחונה וכתושה אין מזניחין אותו כמש"ל סי' תנ"ג משו"ת דברי יוסף שאותם שנהגו לאכול מצה של כל הפסח מחטים שמורים משעת קצירה אין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודו) עכ"ה. ומי שרוצה לנהוג שלא לאכול מצה שרוי' ומבושלת יש לעשות כמש"ל שיתנ' בפירוש שאינו מקבל עליו שיעשה כן תדיר ואין בדעתו לנהוג כן רק באותו פעם או פעמים שירצה ולא לעולם עיין סי' רי"ב מיהו נראה דגם בזה בהתרה דחרטה סגי לי כמש"ל סי' תנ"ג ואפשר דבזה א"צ התר' דדוקא התם כיון שהיה נוהג לחזור אחר קמח שמור משעת קצירה הו"ל כפי' שאינו אוכל מצות מקמח אחר מחששת שמא נפלו מים עליהם אחר קצירה משא"כ בזה אם לא אמר בפי' שמקבל עליו שלא לאכול רק שעושה כן שאינו אוכל המצה שרויה ומבושלת אין סתמא כפירושו ואין כאן אומדנא דמוכח שאוסר על עצמו לאכול כשהוא שרוי' אף שהיה בלבו שעושה כן משום חומרא מ"מ קבלה בלב בלחוד אין עליו דין נדר עד שיוציא בשפתיו כמבואר ביו"ד סי' ר"י ע"ש. ולא מהני קבל' בלב רק בנדר תענית בשעת מנחה ומכ"ש בזה שמה שגומר בלבו משום חומרא אין לתת עליו שם שנוהג בחומרא זו לו' שיהא צריך להחמיר להכא אם לא כשאומר בפירוש שכוונתו ודעתו לנהוג חומרא זו צריך התרה וע"ד שנתבאר בסי' רכ"ח וקצרתי וממה דכתיבנא מבואר דבין המחמירין ובין המקילין אלו ואלו עושים כוונים לשמים אילו דעתם לפרוש משימצא דשימצא חימצא ובר חימצא בכדי להזהר מחמץ כל שהוא בכל חומר האפשר. ואלו משום מניעת שמחת יו"ט שלא ערב להם לחם מצה חריבה ובפרט למי שקשה לו הלעיסה ויש שמחמירין ביותר שאין אוכלים מצה כלל אחר ליל הראשון רק אוכלים למעדנים מיני תבשילין והרבה נמנעים לעשות כן משום שמחת יו"ט כי פתא סעדא דלבא ועל אילו ועל אילו שלבם לשמים קורא אני ועמך כולם צדיקים:

אין לשין כו'. נלע"ד דוקא לישה ואפיי' אסור ע"י עכו"ם דבעי' שימור לשם מצוה ועכו"ם לא עושה אלא ע"ד עצמו אע"פ שישראל עע"ג ומזהירו שיכוין לשם מצוה כמ"ש ב"י בשם תשובות הרשב"א אבל הטחינ' של החיטים אין איסור ע"י עכו"ם אם ישראל עע"ג ואע"ג דכ' הטור בסי' תס"ג בשם השאלתות דצריך שיהי' מנטרא מחימוץ מן כד נפל' מיא עלויה ואי נטרינהו לחטי' עכו"ם חש"ו לא נפיק ביה י"ח היינו מטעם חימוץ ממילא אם עומד ישראל ע"ג ושומר מחימוץ אין איסור משא"כ בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא אלא שיכוין לשם מצה בזה דוקא אסור בעכו"ם וחש"ו וזה מוכח דהני תרי דינים דהיינו חד דהכא והך דסי' תנ"ג הם של שאלתות ולעיל נקט שימור מחמץ וכאן נקט שמור לשם מצוה אלא ודאי כדפי' והטעם דעיקר עשיית המצה היא לישה ואפייה וזה צריך לשם מצוה וא"כ הא דאוס' הכא בשאלתות לישת המצות ע"י עכו"ם היינו אפי' בישראל עע"ג ומו"ח ז"ל כ' כאן נראה דמיירי בחיטין שנטחנו ע"י ישראל דאלו ע"י עכו"ם חש"ו אפי' לשה ואפה בר דעת אינו יוצא י"ח כדלעיל סי' תנ"ג עכ"ל משמע אפי' בישראל עע"ג דומיא דאיסורי דעכו"ם ובאמת מותר בזה לפ"ד פשוט וכן נוהגין בכל מקומות שאין שם רחיים של מים כגון ברוב מדינות ליטא שטוחנים ברחיים של יד ע"י עכו"ם ואין בזה חשש אם ישראל עע"ג וכל זה מיירי במצה של מצוה אבל בשאר מצות של פסח שאפא' עכו"ם בפני ישראל מות' כמו בטחינה שזכרנו דכאן אין חשש רק משום חימוץ וזה פשוט דהא בפי' התירו אפי' בציקות של עכו"ם בסי' תנ"ד אפי' לפי' ר"ח שמביא ב"י שם דמיירי שלשו עכו"ם בפניו דעכ"פ בזה מותר רק שאינו יוצא בו י"ח: העולה מזה דמצה של מצוה אסור ע"י עכו"ם וחש"ו אפי' ישראל עע"ג וע"כ יש ליזהר שלא לתת המצה של מצוה לקטן אפי' לנקר המצה: וחרש היינו אינו שומע ואינו מדבר ושוטה היינו שמאבד מה שנותנין לו כמ"ש בי"ד סי' א' וקטן דהכא היינו שאינו בר דעת דהא מבואר בתשובת הרשב"א שמביא ב"י דבדעת תליא מילתא והיינו שיש לו הבנה במה שאמר ליה שיעשה לשם מצוה אשר צוה הש"י ובמהרי"ל כתוב עד שיהיה בר מצוה ונראה שהוא חומרא יתירה ובדיעבד נראה דמותר עכ"פ בחש"ו דמביא ב"י בשם א"ח בשם הרא"ש והרי"ף ורמב"ם שאין לחוש מי האופה ורבינו האי מתיר מצה שנאפה ע"י עכו"ם בפני ישראל וא"כ יש להתיר לכל הפחות בדיעבד בשעת הדחק ומכאן תימה על מ"ש רש"ל הג"ה א' העתיקה מו"ח ז"ל וז"ל וזקן או חולה וחש שיבוא לידי חימוץ ואין לו מסייעים מוטב שיתן שכר לעכו"ם שיעשה לעיניו ומעשה בא' שהיה תפוס ולא נמצא שם יהודי ורצו העכו"ם לתקן ולא רצה לאכול מה שתקנו לו עכו"ם בלילה ראשונה ובשאר פסח אכל מה שעשו בפניו ולא ידע בהגדת הגדה והיה לו חומש ואמר כל הפרשיות של יציאת מצרים עכ"ד ובאמת ה"ל לאכול אף בלילה ראשונה כדי לקיים מ"ע דאוריי' וכן הקשה עליו מו"ח ז"ל גם בהג"ה עצמו מביא מעשה לסתור ע"כ אין להשגיח בההוא מעשה להלכה:

וכן ראוי לכל אדם. בס' כוונות האר"י כ' שיטריח עצמו במצת של מצוה עד כי יתחמם ויזיע ובזה ישבר הקליפות שנולדו מש"ז לבטלה:

אני מבטל אות'. העולם נוהגים לומ' בל' פירורי' הפקר ובאמת ל' זה לא מהני דמשמע שכבר הם הפקר מעצמו והרי הוא צריך לבטלם עכשיו דוקא ע"י אמירתו אלא צ"ל יהיו הפקר דוגמ' הלשון שכ' כאן אני מבטל אותה וראיה לדבר לענין ביטול גט דאי' בפ' השולח אם אומר גט זה בטל הוא אינו כלום והגט כשר אלא דוק' באומר יהא בטל וה"נ ממש כן הוא וזה אני רגיל לדרוש ברבים והא דכתב כאן דוקא לאחר זמן איסורו הטעם קודם זמן איסורו יהיו בכלל הביטול דכל חמירא משא"כ אחר זמן איסורו אין בידו לבטלה אם נתחמצו וכתוב במהרי"ל דאע"ג דאמרי' בפ"ק דפסחים (פירורין) ממילא בטלי היינו פירורי לחם שא"א שיתדבקו יחד אבל העיס' אפשר שיתדבקו בכזית ויעבור על בל יראה ובל ימצא. וכ' עוד אחר אפייה יכבד הבית אע"פ שביטל ומה שימצא מהעיסה ישרפנו:

אין עושין סריקין כו'. היינו לכתחלה אבל בדיעבד יוצאין בהם הכי איתא להדיא בבריי' ת"ר יוצאין בסריקין המצויירי':

כי אין הרקיקים כו'. כ"כ ב"י בשם סמ"ק בשם ריצב"א דק"ל כר' יוסי דאמר עושין סריקין כמו רקיקין. וע"ז סמכינן לצייר מצות שלנו משום שאנו עושין אותם כמין רקיקין עכ"ל משמע מל' רמ"א דלא מהני זה לענין ציורין וכ"כ מו"ח ז"ל שאין עושין כלל ציורין עכשיו:

ביצים שלימי'. הטעם בב"י שיוצא מהם ליחה ומעכבת האפיה וסיים א"ח בזה וי"א שה"ה שאסור ללוש העיסה עם הזרעי' כגון שומר וכיוצא בו מה"ט עכ"ל ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיית' קטנית א' אף ע"פ שאין קטנית מחמיץ כמ"ש סי' תנ"ג מ"מ מטעם עיכוב אפיה יש לאסור:

מצת המצוה. משא"כ שאר מצות א"צ שימור אך ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות וכמ"ש לעיל סי' תנ"ג ס"ק ט"ו:

ע"י עכו"ם. ע' ב"י בסי' תנ"ג ובסי' זה מבואר שיש הרבה דעות חלוקות מפוסקים ראשונים ואחרונים והעולה לדינא נ"ל עיקר דממידת חסידות לשמור משעת קצירה במצות של מצוה אך הואיל שאין לנו שדות עכשיו די בשימור משעת טחינה והיינו להיות הישראל עומד על גביו אצל הטחינה סגי אפי' בטוחן ברחיים של יד על ידיהם סגי בעומד על גביו כיון שאינו עוסק בקמח עצמו רק מלאכתו ע"י כלי משא"כ באפיה וליש' שמלאכתו ועסקו בעיסה ומצה עצמו לא מהני בעומד על גביו וכן משמע בש"ל ע"ש. וכ"כ הב"ח בשם הג"ה מהרש"ל הלכה למעשה באחד שהיה תפוס ולא רצה לאכול בלילה ראשונה של פסח ממצה שעשה עכו"ם בפניו עכ"ל. (ואף השימור לשם מצה הוא רק אסמכתא בעלמא מדרבנן וכמ"ש ברמב"ם פ"ה בה' חמץ ואיך ביטל מ"ע דאורייתא י"ל כי בשב ואל תעשה שאני וה"ט דלולב ושופר דמבטלין משום גזירה דרבה ונסתלק בזה תמיהות הב"ח וט"ז ועיין ביבמות דף צ') ומ"מ הסכמת האחרונים דאם א"א בענין אחר דמותר בעומד על גביו וטוב יותר לעשות כה"ג ע"י חש"ו דלאו בני שימור מלעשות על ידיהם אם אפשר וכ"כ בספר תניא שיש ליזהר מהם בכל עניני פסח בכל מה שיוכל וכ"כ במ"מ וכל המחמיר הרי זה משובח עכ"ל:

ולא ע"י חרש שוטה וקטן. היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ושוטה שמאבד מה שנותנים לו כמבואר בי"ד סי' א'. וקטן היינו שלא הגיע לבן י"ג שנים ויום א' וכ"כ במהרי"ל והט"ז השיג עליו ואין דבריו מוכרחים ואדרבא משמעות הפוסקים דמדמי דין זה לגיטין וחליצות ושחיטה והתם בעינן דוקא גדול ממש וכדאית' פ"ק דחולין קטן אין לו מחשבה וע"ש) ובדעבד פסק דיש להתיר ע"י קטן. וראיתי נוהגין להקל אפי' לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עומדים על גבו וכ"פ מהרי"ל והוא יותר נכון כדי להיות הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן ומ"מ אם אפשר ליזהר במצת של מצוה יזהר במה דאפשר:

ומזרז העוסקים. וכתב בש"ל ואפי' נשים של ישראל שלא למדו ענייני פסח אין מאמינים להם לענין אפייה ולישה בפסח לכך רוב הת"ח ורבנים עומדים על הרקידה ועל לישתה ועל אפייתה כי כמה דברים יעלו על לב נשים שהן מותרות או שמא שוכחות ועושה דבר שלא כהוגן ואינה יודעת שכר מצוה והפסד עבירה ואם אדם עומד עליהם יותר נזהרות עכ"ל וכן כ' הכ"ג בשם מ"מ:

להטפל הוא בעצמו במצוה. וכ' הט"ז בשם כוונת האר"י שיטריח עצמו במצת של מצוה עד כי יתחמם ויזיע וע"י זה ישבר הקליפות שנולדו מש"ז לבטלה:

במצוה. מהרי"ל פסק ליזהר כן לכתחלה בכל המצות וע' מ"ש ס"ק א':

שיפלו בשעת לישה. וכ' מהרי"ו סי' קצ"ג לאחר גמר הלישה יכבדו מקום שלשו שם עכ"ל:

אני מבטל אותם. העולם נוהגין לומר פירורין הפקר וטעות הוא בידם דמשמע מעצמן כבר הפקר ואינו מועיל אא"כ יאמר יהיו הפקר (ד"מ מהרי"ב מט"מ של"ה) וברוקח סי' רע"ג כ' לומר יהיו הפקר וכן הסכמת האחרונים מהא דאיתא בא"ה בסי' קמ"א דאם אמר גט זה בטל אינו כלום עד שיאמר יהא בטל וע' במ"א שטרח ומדחיק לישב המנהג ולע"ד מנהג של ישראל תורה היא בלי פקפוק כלל דאע"ג דלענין גט צ"ל לשון בטל יהא דמשמע להבא מ"מ לענין הפקר מתורת נדר הוא (וכמ"ש הרמב"ם בהל' נדרים ומבואר בח"מ סי' רע"ג ובנדר אם אומר ככר זה קונם או הקדש וכה"ג פשיטא דמהני אע"ג דלא אמר יהא והא דמשמע בהשולח דף ל"ב ע"ב מהא דאמר רב אחא לרב אשי מ"ש מהרי הוא הקדש והרי הוא הפקר דביטול גט דמי להקדש והפקר מ"מ מבואר שם מדברי הרא"ש להדיא כמ"ש וז"ל אע"ג דלענין הלשון הרי הוא מדמ' להקדש לא דמי לגמרי להקדש דאלו בהקדש אם אמר ככר זה הקדש מהני עכ"ל הרי להדיא כמ"ש וע"ש בתוס' (גם לדעת הרמב"ם דאף בגט אם אמר בטל בציר"י תחת הטי"ת מהני דהוי להבא ועיין בבית שמואל סי' קמ"א ס"ק ע"ו ע"ש א"כ ה"ה הכא דמהני אם אמר הפקר בציר"י תחת הקו"ף) וכ"ש לפי מה דקיי"ל לענין חמץ דגלוי דעת בעלמא מהני כמבואר לעיל סי' תמ"ח פשיטא דמהני כי האי לישנא ותמה אני על גדולי האחרונים שבחנם טרחו בזה לבטל מנהג קדמונים ואדרבא נראה לי דאין לשנות ממנהג זה דאע"ג דלשון יהיה הוא עכ"פ נכון מ"מ אין לאומרו כלל מטעם שכתב הרא"ש גבי על ביעור חמץ כמ"ש לעיל סי' תל"ב ס"ק ג':

קודם חימוצן. אבל לאחר שנתחמץ לאו ברשותיה קאי לבטל כיון שהוא לאחר זמן איסורו וכה"ג מבואר לעיל ס"ס תנ"ד אבל קודם זמן איסורו אז יכול לבטל אף לאחר שנתחמץ לכך כתב המחבר הלש אחר זמן איסור חמץ אף שהטור כתב בסתם מ"מ מדכתב קודם שתחמץ מכלל דלאחר זמן איסורו קאי וזה כוונת המרדכי והגהות מיימוני לכן כ' סמוך לדין זה מה שכ' באור זרוע דלאחר שש אינו יכול לבטל מה שכבר נתחמץ וכן מבואר להדיא בשבולי לקט ומהרי"ל בדרשותיו ודלא כב"ח שהשיג על המחבר מכח לשון הטור וכת' דמיירי אף בקודם זמן איסורו וזה ודאי אינו דקודם זמן איסורא אין קפידא ויכול לבטל אף אחר שנתחמץ ודברי הטור ג"כ יש לפרש כמ"ש והוא פשוט:

אין עושין. פי' לכתחלה ובדעבד יוצאין בה:

כל מה שעושין. פי' אף על פי שהוא כעין ציור מותר כתב המ"א וקצת נהגו בח"ה לעשות ציורים ואינו נכון וגם ע"י דפוס אסור עכ"ל:

במסרק. ע' בי"ד סי' ק"כ סעיף ה' בהג"ה פסק הרב דהברזלים שמתקנים בהם המצו' א"צ טבילה ע"כ והט"ז כ' שם דיש להטבילם בלא ברכה עכ"ל אכן באו"ה כלל נ"ח דין פ"ב כ' וז"ל הברזלי' שקורין בל"א שטיפל אייז"ן וכן הלהט שמחתכין בו עיסה א"צ טבילה אפי' בלא ברכה דשמא אתי לברך עליהם והוי כברכה לבטלה עכ"ל ובפר"ח כ' שם בשם הרוקח דצריכין טבילה לפיכך יטבילם עם כלים אחרים עכ"ל ונכון הוא:

רקיקין. וכיון שעושין רקיקין לכן נהגו להקל לעשות ציורין ב"י אבל הב"ח פסק דאף כה"ג נהגו לאסור והכל בו כ' בשם דרשת הראב"ד ז"ל וז"ל ראוי לעשות מצת של מצוה רקיקין קטנים לא עבים וגדולים שאין זה לחם עוני עכ"ל וע' בבית הלל בי"ד סי' צ"ו שכ' המנהג לעשות המצוה כעובי אצבע:

אין עושין. פירוש לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כ"כ המ"א ומ"מ אין ליקח אותו למצת של מצוה גם יש לעיין בה אם נאפת שפיר בתוכו ולא נתחמצ' וע' בב"ח:

עבה טפח. אבל פחות מטפח אפילו משהו מותר כי כל שיעורי חכמי' כך הוא וכ"כ בפר"ח בקונטרס אחרון סי' צ"ו ע"ש:

שלא לעשות פאנדיש או פלאנדש. והם מיני מאכל ועושין אותם ע"י קמח אף שנעשו עם מי פירות גזרו בזה משא"כ במצה אפויה וטחינ' מותר לעשות ממנו כל מה שרוצה כמבואר לקמן ס"ס תס"ג וכ"כ בפר"ח לי"ד סי' פ"ז ס"ק ו' (וע' בכ"ג סי' תס"א שכתב שאירע מכשול בדבר וגזרו על הדבר כל מה שדרך לעשות כל השנ' עם קמח אסור לעשות ממצה אפויה) ואנו נוהגין להתיר:

שתאפה עמהם. ואפילו בדיעבד יש לאסור כמו במצה כפול' וכת' הט"ז ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיית' קטניו' אחת מטעם עיכוב אפי' עכ"ל אכן המ"א השיג על דין זה דבדברים קטנים כי האי אינו מעכב שום אפי' מידי דהוי אגחלים ואבנים קטנים שבאין לפעמים תוך המצה עכ"ד ואע"ג דראי' זו יש לדחות לכאורה שאני דברים כאלו שבאין בתוכו תוך התנור ואפי' באבן גדול יש להתיר שהם מסייעין לאפות כמו התנור עצמו דמה לי אבן שקבוע בתנור או לא כיון שהוסק משא"כ בקטניות שבא בתוכו תוך הלישה שמעכבין אפייתה מ"מ נ"ל דאין להחמיר בדעבד וכן נ"ל קצת ראיה מדלקמן סי' תס"ז בחטה שנמצא תוך מצה אפויה דהרבה פוסקים מתירין בכל ענין וגם האוסרין היינו מטעם חשש חימוץ שחטה עצמו נתחמץ אבל לא מטעם עיכוב אפייה בדברים קטנים כאלו: