שולחן ערוך, אורח חיים תנ״ז: דין הנהגת חלה בעיסת מצה. ובו ב' סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין הנהגת חלה בעיסת מצה. ובו ב' סעיפים:
מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ ומוטב שימעט בה ולכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה שישקו זו בזו דשמא יש בהם א' שלא היה בה כשיעור ואם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות יפרישנה אחר אפייה מיד שיתן כל המצות בסל והסל מצרפם לחלה וזהו הדרך היותר נכון: הגה ואם היה בו שיעור חלה ושכח להפריש יפריש אח"כ ואפי' צירוף סל לא צריך ואם לקח ממקצת העיסות וממקצת לא לקח ונתערבו צריך ליקח חלה מכל א' וא' או ילוש עיסה אחרת ויקח ממנו ג"כ על אותן שנתערבו ואם מכיר מצה אחת שחייבת בחלה נוטל ממנה על האחרות (הגה' מיימוני פ"ג ומרדכי ר"פ אלו עוברין וב"י בשם תוספות פ"ק דביצה):

הלש עיסה בי"ט של פסח לא יקרא שם לחלה עד שתאפה שאם יקרא לה שם אינו רשאי לאפותה ואם יניחנה כך תחמיץ ואינו רשאי לשרפה בי"ט ואם שכח וקרא לה שם יטילנה לצונן וימנענה מלהחמיץ: הגה ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי או גדול שטבל לקריו מותרים לאפות החלה בשבילו (טור) וי"א שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן [מהרי"ו] יש אומרים דמותר בי"ט ללוש פחות מכשיעור כדי לפטור עצמו מן החלה (ר"ן ר"פ אלו עוברין):

לכן טוב לקרב העיסות שישקו זו בזו בי"ד סי' שכ"ה ואם יש בכל עיסה כשיעור חלה ורוצה להפריש מזו על זו א"צ לא צירוף ולא נגיעה אלא רק ב' לפניו ומפרישין מזו על זו גם בי"ד סי' שכ"ה ואם רצונו להפריש חלה כשהם בסל או בכלי יזהר שלא יצא שום דבר בדופני הכלי חוץ או יכסה במפה ואז חשיב כמו כלי לצרפו ואם שכח להפריש חלה מן העיסה של מצות יכול להמתין עד הלילה כדי שיהיו שלימות להניח על הקערה וכשבוצע מצה שנייה לשנים לשמור חציה לאפיקומן אז יניח הב' מצות שלימו' וב' הפרוסות ההם לכלי כדי לצרפה ויכסה ויקח פרוסה קטנה מן הבצוע ויברך להפריש. חלה וישמור אות' עד ח"ה וישרפה בח"ה (טור) אבל יותר טוב לבצוע פרוסה קטנה לחלה מיד ולא ימתין עד הלילה דשמא ישכח ג"כ בלילה דהא בלא"ה יבצע בלא ברכה בלילה (לחם רב):

להרבות. אפי' אם יש לו עוזרים רבים וגם שני תנורים אפ"ה לא ירבה שיעור העיסה ואם היה יותר ה' או ו' ביצים אין קפידא אפי' למצה של מצוה. מהרי"ל ח"י:

לקרב. דלכתחלה צריך להפריש מהעיסה דראשית עריסותיכם כתיב. ב"י:

בסל. וכלי שאין לו בית קיבול ספק אם מצטרף ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי ומצטרפין וכן יש לנהוג ט"ז. כתב של"ה דיש למחות בכופפין העיסה ולוקחין חלה משני קצוות אלא יקח מקצה אחד וא' יערוך בגלגל בקצה השני שלא יונח פנוי. המנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדה. ד"מ. וצ"ל דהוא ע"פ המנהג שנוהגין לעשות עיסות גדולות וכ' המ"א ודי בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק ביניהם בשיחה שלא מענין הלישה. ועכשיו נהגו ע"פ הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה: ולענין הברכה אין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה ד"מ וט"ז י"ד סי' שכ"ח ע"ש. ובדרישה י"ד שם כתב טעם להנוהגין לומר בפסח תרומת חלה מצה מן העיסה ע"ש וגם נתן טעם למה שנוהגין לעשות החלה תחלה כעין מצה ואח"כ משליכ' לאור ומסיים שם שבבית מהרש"ל נהגו לשורפה בלי תיקון וכ"כ מט"מ ואם נפלה החלה לתוך התבשיל רותח הנה מלבד דין תערובת חלה שנתבאר בי"ד סי' שכ"ד יש לדון בזה דין איסור חמץ עיין סי' תנ"ד סעיף ג'. והח"י בשם חמיו כתב שמותר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח ע"ש:

ל"צ. אבל צריך שיהיו שניהם מונחים לפניו אף דקיי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מ"מ לכתחלה בעי שיהא מן המוקף מ"א. וח"י כתב דא"צ מן המוקף דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ועיין אחרונים. כתב במ"מ ומנהגים ולבוש אם שכח להפריש מן העיסות של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כן שלימות על הקערה וכשיבצע מצה השניה לשנים לשמור חציה לאפיקומן אז יניח השני מצות השלימות ושתי השברים בכלי לצרפם ויכסם ויקח פרוסה קטנה מן הבצועה ומברך להפריש חלה וישמור לחו"ה (מותר להנות בעת שריפתה מהרי"ל אלא שסיים ומ"מ נכון לעשות מדורה בפ"ע) ושורפין בח"ה ונ"ל שטוב יותר שיבצע ממנה תחלה פרוסה קטנה מיד ביום שמא יחזור וישכח דהא בלא"ה יבצענה בלא ברכה עכ"ל. וכ' הח"י וכן ראוי לנהוג שלא להמתין עד הליל' דהא בלא"ה עיסה שנילושה מעי"ט אסור להפריש ממנו בי"ט כמ"ש סי' תק"ו ע"ש (ואם לא היה בה כשיעור וא"כ בערב יו"ט לא היה חייב בחלה כלל אלא דבי"ט ע"י צירוף נתחייבו ודאי דיפריש ממנה בי"ט):

לא יקרא. אלא יקראנה קוכי"ן בל"א מהרי"ל. ונ"ל דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם אבל באחר אע"פ שקורא לה שם ל"ל בה דאין לו רשות לתרום. מ"א:

לאפותה. שהרי אינה ראויה לאכילה:

לשרפה. שא"ש קדשים בי"ט:

לצונן. וכ' המ"א וצ"ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצוננין שעומדים מעט בבית מתחממין ע"ש והח"י מתיר בפשיטות. (ובפר"ח סיים ומתחממין קצת יחליפם וע' יו"ד סי' ל"ו ע"ש):

קטן. פחות מט' שנים ד"מ מהרי"ו. וכ' המ"א פי' דאמרי' מסתמא לא ראה קרי אבל אי ידעינן דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו עכ"ל. ואשתמיטתא ליה סוגיא דש"ס ר"פ בנות כותים והרמב"ם להדיא פ"ט מה' אבות הטומאה דפחות מבן ט' אפי' שכב אצל אשה וראה קרי אינו מטמא. ח"י:

שטבל. נ"ל דאם ראה אח"כ מים חלוקים או עכורים טמא לכן יאכל תיכף אחר הטבילה ולא יטיל מים בינתים וע' סי' תר"ו. מ"א:

כהן. שאין מחזיקין אותו בכהן ודאי דדילמא נתחלל רש"ל ומהרי"ל וע' בש"ך י"ד סי' של"ב שכתב שבפסח נוהגין ליתן לכהן קטן משא"כ בכל השנה ועמ"א הטעם. ובמדינות אלו ראיתי לנהוג לשרוף החלה בלש בע"פ או בח"ה. ובי"ט אינו קורא שם עד אחר אפיה שהוא היותר נכון. ח"י:

פחות. וכתב הט"ז ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי אחד ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל ע"ש. והח"י כתב וחששא רחוקה היא ע"ש:

טור

פי' שידבקו זו בזו ב"י

מימרא דרב יוסף וכר"א פסחי' מ"א במשנה פסחים מו וכר' אליעזר

הסכמת הפוסקים

הרא"ש שם בשם ר"ת:

ומוטב שימעט בה – עיין בחק יעקב והעתקתי לעיל בסי' תנ"ו במ"ב סק"ז דאם אין לו רק עיסה אחת טוב שלא לצמצם כדי שלא להפקיע מחלה והוא מספר התרומה וע"ש בשעה"צ:

שיתן כל המצות בסל – וטבלא שאין לה לבזבז כגון שולחן ספק הוא וע"כ כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי כן איתא ביורה דעה סימן שכ"ה ס"א בהג"ה ואם יצא צריך לכסותם במפה [אחרונים] ובדיעבד אם לא כיסם ולקח מעליונות חלה על כל הסל מסתפק הפמ"ג אם מהני ולענ"ד נראה דאין להחמיר בדיעבד אחרי דבלא"ה דעת הסמ"ג להקל דאין צריך כיסוי דאויר כלי מצרפן כיון שהכלי יש לה תוך אף מה שיוצא למעלה כמונח למטה דמיא והובא דעתו בהגר"א שם עיי"ש:

והסל מצרפם לחלה – וה"ה ע"י כיסוי מפה והיינו שיניחם במפה וישים מפה זו ג"כ על המצות מלמעלה ואף שבאמצע קצת מגולות מצטרפות הכל כיון שמצדדין מכוסין עכ"ל הפמ"ג והוא נובע מש"ך יו"ד שם בשם מהרי"ל וסיים הפמ"ג דלפ"ז אם מונח בטבלא ולמעלה במפה לא ולענ"ד יש לעיין בעיקר הדין דבסמ"ק משמע דסתם כיסוי ג"כ מהני עי"ש וכן במחצית השקל משמע ג"כ דע"י סתם כיסוי מהני וצ"ע למעשה אכן בכלי שיש לו תוך רק שהמצות בולטין למעלה בזה ודאי נראה דיש להקל ע"י סתם כיסוי אחרי דהסמ"ג מקיל לגמרי וכנ"ל. ודע דאם נימא דסתם כיסוי מפה מהני לצרף ה"ה אם כפה כלי על המצות מהני ג"כ לצרף אכן לפ"ז הא דא"ר אליעזר אף הרודה ונותן לסל וכו' הוא לאו דוקא דה"ה אם כפה הסל עליהם:

במג"א ס"ק ה' מיתשיל עליה והוי חולין נ"ב העושה שליח להפריש מי מתשיל עיין תשובות ח"ס יו"ד סי' ש"כ [וכתב דהדבר פשוט דשניהם יכולין לשאול השליח והבעה"ב אלא אם השליח שואל על נדרו ומתחרט מעיקר' על מה דיהיב דעתיה להפריש מצד זה ונעקר הנדר מעיקרו והדר הכרי לטיבליה א"כ חוזר ומפריש תרומה אחרת כי עדיין לא עשה שליחותו כלל דההפרשה ראשונה הוי כמעשה קוף בעלמא משא"כ כשהבעה"ב מתחרט צריך להתחרט על עיקר מה שנתן דעתו על דעתו של זה השליח ואם כן ממילא בטל השליחות קמייתא וצריך למנות שליח מחדש וכו' ומהיות טוב שיתירו להם נדרים שניהם השליח והבעה"ב:

(שם במג"א ס"ק ז) אפילו הוא בן וכו' נ"ב זה ליתא כמ"ש החו"י ע"ש ובערב פסח שחל להיות בשבת עיין לקמן סי' תק"ו במג"א ס"ק ח' ומה שכתבתי שם על הגליון:

(שם ס"ק ט' וכ"כ המהרש"ל נ"ב פ"ה דב"ק סי' ל"ה וריש פרק כל הבשר ע"ש ועיין תשובותי וע' היטב בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קמח וסי' קמט ע"ש היטב:

(שם במג"א סוף הסימן) בחולין פ"ו דף קל"ג ע"א כצ"ל:

סעיף ב' הלש עיסה ביו"ט של פסח לא יקרא לה שם עד שתאפה וכו'. נ"ב גרסינן בש"ס פ"ה דפסחים דס"ב ור"ח סבר ההוא ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשיה ופריך ומי אית ליה לר"ח הואיל והאיתמר האופה מיו"ט לחול וכו' בשלמא דרבה אדרבה ל"ק הכא מחוסר מעשה התם לא מחוסר מעשה אלא דר"ח אדר"ח קשיא אמרי כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא אבל לחומרא אית ליה וכו'. והנה מוכח שם דהיכי דלא הוי מחוסר מעשה ולחומרא לכ"ע אמרינן הואיל. ויש בזה מקום עיון ממה דגרסינן בפ"ג דמכות דף י"ג ע"ב בסוגיא דחייבי כריתות לוקין וקאמר שם ולר"ע א"ה חייבי כריתות נמי מאי אמרת שמא עשו תשובה השתא מיהת לא עשו וכו' עד דף י"ד מה אמרת לא עשו תשובה לא פסיקא ליה וכו' ע"ש. וקשה מ"ט לא משני טפח מכח הואיל כיון דהואיל ואי עביד תשובה לא נחשב ב' רשעיות ולכך לוקה והואיל זה הוי לחומרא גם אינו מחוסר מעשה כדמוכח בקידושין בע"מ שאני צדיק וכו' אפילו הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה בלבו א"כ מ"ט לא נאמר בזה הואיל ומה פריך וצ"ע גדול בזה ודו"ק. והנה בסוגיא דהואיל הנ"ל מבואר דר' יהושע ס"ל דט"ה אינו ממון והקשה בשו"ת שאג"א מהלכות חמץ ומצה דבפ"ק דב"מ מוכח שם דר' יהושע ס"ל דטובת הנאה ממון וכבר הארכתי בזה בכמה דוכתי וכעת נ"ל בפשיטות דאתי שפיר דהנה מה דפליגי ר"א ור' יהושע אם טובת הנאה ממון או לא לאו מכח סברא פליגי רק דהם פליגי אם התורה עשאתו כממון או לא דחד ס"ל כיון דהתורה זכתה לו להפריש עשתה התורה אותו כממון וחד ס"ל דהתור' לא עשאתו כממון ולכך הנה בחמץ קיי"ל כר"א דחמץ אינו ברשותו של אדם רק דעשאתו הכתו' כאלו הוא ברשותו וא"כ תינח מה דהוי ממון ממש עשתה התורה אותו כאלו היא ברשותו אבל טובת הנאה דאינו ממון רק דהתורה עשאתו כממון א"כ תינח בכל השנה דממון ממש נמי אינו ברשותו רק דהתורה עשאתו כאלו היא ברשותו א"כ תינח ממון ממש אבל מה דבאמת אינו ממון רק דהתורה עשאתו דהוי כממון א"כ תינח עתה קנה אבל לעשותו עוד כאלו היא ברשותו לא עשאתו התורה אותו רק אוקמוהי אפשיטא וטובת הנאה אינו ממון באמת בעצמו ואתי שפיר ודו"ק היטב:
(שם סעיף ב') בהג"ה ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי או גדול שטבל לקריו מותרים לאפות החלה בשבילו וכו'. נ"ב עיין במג"א שכתב בשם רי"ו וד"מ דהיינו פחות מבן ט' וכתב עלה דהיינו דאמרינן מסתמא לא ראה קרי אבל אם ראה אפילו בן יום א' מטמא והח"י השיג עליו דבפחות מבן ט' אפילו ראה קרי אינו מטמא ע"ש ועמ"ש בחיבורי מי נדה דל"ה ודמ"א ע"ש וכעת הנה ראיתי שכדברי המג"א משמע להדיא מדברי הרמב"ם בהל' תרומות פ"ז שכתב וז"ל לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וקטנה שעדיין לא ראתה דם נדה אוכלין אותה תמיד בלי בדיקה שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם עכ"ל. והנה כיון דרי"ו וד"מ נתנו שיעור עד בן ט' בע"כ הרמב"ם מיידי בקטן פחות מבן ט' ואעפ"כ כתב שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם משמע הא אם ידעינן שיצאה טומאה עליהם היו אסורים לאכול בתרומה כדין גדול טמא ומוכח כדעת המג"א. ולכך בע"כ מ"ש הרמב"ם שהביא הח"י להיפוך היינו כמ"ש הח"י שיש חילוק בין לטמא אחרים במגע דאינו מטמא אבל הוא עצמו שהטומאה יוצאה מגופו טמא וזה ראיה ברורה לפענ"ד ודו"ק: והנה כעת ראיתי בהרמב"ם פ"א מהלכות טומאת מת הי"ד שכתב וז"ל אחד גדול ואחד קטן מתטמאין בכל הטומאות וכו'. והנה מלשונו שכתב בכל הטומאות משמע אפילו בטומאת קרי ובפרט דלעיל מזה כתב באותה הלכה וז"ל ולא בטומאת מת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו"ם ולא הבהמה מתטמאין בהם ומדברי הרמב"ם משמע דגזרו שיהיו העכו"ם כזבין לכל דבריהם וכו' ומה ענין הזכרת זיבה לכאן הרי כאן מיירי רק מטומאת מת. ובע"כ נזהר כיון שכלל תחלה דאין הנכרי מטמא בכל הטומאות וא"כ הוי אף טומאת זיבה בכלל לכך חזר לומר דמ"מ מדבריהם הם כזבים א"כ מוכח דלשונו בכל הטומאות כולל אף טומאה היוצאה מגופו וא"כ אח"כ שכתב דאחד גדול וא' קטן מטמאין בכל דטומאות הוי נמי אף טומאה היוצאה מגופו בכלל ומוכח כדעת המג"א. ודוחק לו' דמיירי בקטן בן ט' שנים כיון דבכל הטומאות אפילו תינוק בן יום אחד מטמא וא"כ כיון שכלל כאן כל הטומאות מיירי אפילו בבן יום אחד וכיון דכתב כל הטומאות מוכח דגם בקרי מטמא בן יום אחד כדעת המג"א הנ"ל ודו"ק: והנה כעת בלומדי מס' בכורות ראיתי דפלוגתת המג"א והח"י אי קטן פחות מבן ט' מטמא בקרי הוא כ' לשונות ברש"י שם במס' בכורות דף כ"ז ד"ה כהן קטן וז"ל ולא גדול מפני שהטומאה יוצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא ככהן קטן ל"א להכי נקט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו ובשאלתות דר"א מפרש הכי עכ"ל ובמה מחולקים כ' לשונות הללו בע"כ בפלוגתת המג"א והח"י דל"ק ס"ל כהח"י דקטן אפילו ראה קרי אינו מטמא ול"ב ס"ל כהמג"א דוקא שלא ראה קרי בסתמא אבל אם ראה מטמא ודו"ק. ועיין בחיבורי על או"ח משנת תרט"ז בחידושי למסכ' סוכה דף כ"א ע"א. הראיתי שכן מפורש ברש"י בשם התוספתא כדעת המג"א ע"ש ועיין בחיבורי להלכות פסח מהד"ק שם הארכנו בזה ע"ש ודו"ק:

לא ידעתי מנ"ל הא ובמס' נדה דף ל"ב משמע דוקא בזיבה מטמא קטן בן יומו אבל בקרי בעינן בן תשע שנים ויום אחד וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ה מה' שאר אבות הטומא' הל' ב' וע' ברמב"ם פ' ראשון מהל' מטמא משכב הל' ד':

גירסא זו תמו' ומעולם לא שמעתי תרתי טבילה וביטול ברוב והגירסא בטור ע' ב"ח:

[א] שישקו וכו'. פירוש שאם יתפרדו יתלוש אחד מחברתה מעט ואם כן כל שעיסה קשה אף שהם מונחת זה על זה אין נדבקות יחד ואין כאן צירוף לכן יש לעשות על ידי צירוף כלי או יכסה במפה (ט"ז), וחק יעקב כתב בשם אביו דכך נוהגין לחתוך החתיכה אחת משני עיסות דעל ידי חיתוך נדבקים זה בזה, ועיין תשובת מהר"מ מרוטנבורק סימן שכ"ב דיש נוהגין ליקח מכל עיסה ועיסה מעט ועושין חררה אחת שאין זה מנהג כשר:

[ב] [לבוש] לברך וכו'. אותן נשים שמשנות בפסח הברכת חלה הוא טעות בידם אלא מברכין כמנהגן בכל השנה ט"ז וש"ך יורה דעה סימן שכ"ח. כתב מטה משה נכון לעשות מחלה עוגה קטנה בכל השנה ולא בפסח בלבד. כתב בשל"ה יש למחות בנשים שכופפים העיסה ולוקחין משני קצות אלא תקח מקצה אחת ואחר יערוך במגלגל בקצה השני שלא יונח פנוי:

[ג] והסל מצרפן וכו'. והב"ח כתב דוקא כשנוגעין המצות זה בזה, וחק יעקב מכריע להקל בדיעבד בלא נגיעה. מעשה שנשתהא החלה בתנור בלילי יום טוב עד שנחרכה עד שאינו ראוי לאכול (מעגלי צדק), והתיר מהרי"ל לצרפה לקרוא לה שם לברך עליה ולפטור המצות על ידה. כתב הרא"ש פרק קמא דביצה מה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחת בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהיגא למיפא קפיזא קפיזא (פירוש פחות משיעור חלה) משום חימוץ ואם היה מפריש חלה קודם שצורפן בכלי לא מיפטרי בהכי ואם יביאו לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל עד כאן לשונו, ומה שכתב ואם יבואו וכו' פירוש אף דנאמר שלא יפריש כלל כיון שאין שיעור חלה חיישינן שאם יבואו וכו'. ובחק יעקב הקשה מהא דחלת חוץ לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ולא חיישינן שישכח, ולעניות דעתי ליישב כיון שיש בו שיעור חלה לא חיישינן מה שאין כן הכא דהוא פחות מכשיעור, ובזה מיושב דברי הב"ח אבל אך קשה על הרא"ש למה לי טעם זה הא בפסחים דף מ"א קאמר על הא דקפיזא חומרא דאתא לידי קולא הוא דקא מפקת ליה מחלה, ואם כן לכך צריך לצרף לחייבו בחלה, ואפשר דסבירא ליה טעם דאסור להפקיע מחלה כדי שלא תשכח תורת חלה ואם כן הוה ליה להפריש אף בפחות משיעור ולא ישתכח לכך הוצרך לטעם דאם יבואו, אך קשה דאם כן מאי פריך הש"ס חומרא וכו' הוה ליה לשנוי שמפרישין אף שאין מחויבין ולא הוצרך לומר דעבדן כרבי אליעזר דסבירא ליה מצטרפין אלא כרבי עקיבא, אלא על כרחך אם מפריש בפחות משיעור הוי כלא הפריש כלל ואכתי הוי מפקיע מחלה, ודוחק לתרץ דהש"ס ידע דלא היה מפרישין בלא צירוף, ועוד אמאי לא עבדי כן והוא ככולי עלמא ועיין תשובת מהר"מ מרוטנבורק סימן רע"ט:

[ד] [לבוש] ונראה לי שטוב וכו'. משמע דאם שכח ביום מפרישין בלילה והקשיתי באליהו זוטא ממה שכתב סימן תק"ו סעיף ג' דעיסה שנילושה מערב יום טוב אסור להפריש ביום טוב ממנה חלה מפני שמתקנה, גם למה לי טעם שמא ישכח תיפוק ליה מטעם שיש איסור בלילה, ועל מנהגים ומטה משה לא קשה מידי שכתבו נמי זה יש לומר דמיירי כשנלוש בליל יום טוב אבל על הלבוש צריך עיון, ובחק יעקב הביא דבריו וכתב עלה זה לשונו ואף דאפשר שאם שכח עד הלילה דמותר להפריש לאותן הנוהגין שלא ללוש שיעור חלה ביחד ולא בא לידי חיוב מערב יום טוב רק ביום טוב כשיצטרפו חל החיוב מותר אף שהיה אפשר לצרפו מערב יום טוב וכמשמעות הש"ס ביצה דף י"ב גבי מוללין מלילות ביום טוב, אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתן ובזה אפשר ליישב התמיהא על הלבוש, גם יש להקל טפי כדי שיוכל לאכול מצה משומרת מכל מקום כל שהוזכר קודם לילה ואפשר להפרישה בלי פקפוק אין להקל בחינם, עד כאן, ואכתי צריך עיון הא הלבוש מיירי אף בנזכר ביום כמו שכתב יכול להמתין עד הלילה וכו', ועוד קשה הא גם בשכח עד הלילה יש תקנה אוכל והולך ואחר כך מפריש כמו שכתב בסימן תק"ו, ואף במצות הנילושות כל אחד לבדה יש תקנה לשייר מכל אחד ואחד כמו שכתב תוס' ביצה דף ט' ד"ה גלגל וכו', גם משמע בתוס' ואגודה שם דאף שמחויבים על ידי צירוף אסור ביום טוב וכן משמע בכלבו דף נ', גם נראה לי דשאני הכא דאסור להפקיע מחלה שמחויב לצרפו כדי לחייב וכדלעיל וצריך לאכול המצות ביום טוב הוי כחל החיוב מיד בחול בשעת לישה:

[ה] תחמיץ וכו'. ויעבור בבל יראה ובבל ימצא הואיל ואיבעי מתשיל עלה ולבטלה קודם שהחמיץ אי אפשר לפי שאינו שלו והכהן אי אפשר לבטלה שעדיין לא הגיע לידו (כלבו). כתב חק יעקב ערב פסח שחל בשבת ויש חלת חמץ דאין עובר בבל יראה כיון דליכא למיחש למישתל עלה שכבר אכל חמץ, עד כאן, ולעניות דעתי להחמיר דהא הרבה פוסקים דטובת הנאה ממון כמו שכתב בחושן משפט סימן ל"ז סעיף י' ועיין בפסחים דף מ"ז:

[ו] ולא יהא רשאי וכו' לשורפה וכו'. פירוש אף קודם שהחמיץ. כתב מגן אברהם סימן תנ"ח אם נילוש עיסה סמוך לחשיכה ולא הספיק לאפותה עד שחשיכה שרי להערים ולומר אני אוכל פת חמה:

[ז] וקרא לה שם וכו'. משמע אף שלא בירך אבל לשון מנהגים נקרא שם תחילה ובירך ואפשר דאו או נקט וכן משמע בתניא. כתב מגן אברהם דוקא שבעליו קראו שם אבל באחר לית לן בה, עד כאן, ועיין יו"ד סימן שכ"ח במשרתת:

[ח] יטילנה לצונן וכו'. במגן אברהם מסתפק אם יש לסמוך על זה בזמן הזה עיין שם, גם ראיתי בספר המנהיג זה לשונו אין להטילה בצונן דאין הלכה כבן בתירה אלא יעשה פירורין דקין פחות מכזית ויזרם לרוח במקום נקי, עד כאן, ועיין סימן תמ"ז ס"ק ה' ועיין סימן תמ"ו וצריך עיון אם לכפות עליו כלי דחלה בדילו מיניה כהקדש בש"ס דף ו' ומכל מקום נראה דיתננה לצונן אם אין תקנה אחרת דמאי דאפשר למיעבד עבדינן:

[ט] כהן קטן וכו'. פחות מתשעה שנים (רבינו ירוחם), פירוש דאמרינן מסתמא לא ראה קרי אבל אי ידעינן דראה קרי אפילו הוא בן יומו הוא טמא לקריו (מגן אברהם), וכתב גיסי הרב בחק יעקב דשגגה גדולה היא דאישתמיטתיה ש"ס נדה דף ל"ב ורמב"ם פרק ה' מהלכות אבות הטומאת דפחות מבן תשעה אפילו ראה קרי אינו מטמא, והא דכתב רבינו ירוחם שאין טומאה יוצאה מגופו הכי קאמר דאפילו יוצא ממנו קרי אינו טמא, עד כאן וזה דחוק, ויותר יש לפרש דרבינו ירוחם קאי על זיבה דאמרינן בש"ס שם איש לרבות תינוק בן יום אחת שמטמא בזיבה וכן פסק הרמב"ם ריש הלכות מטמא משכב ומושב, אך צריך עיון דלשון הטור קטן שלא ראה קרי מימיו משמע כמגן אברהם דאילו ראה קרי בימיו אפילו בן יומו טמא וכן כתב רבינו ירוחם לשון זה שם, וספר התרומות וכל הפוסקים ורש"י בבכורות ריש פרק עד כמה פירש זה לשונו, שלא ראה קרי ולא יוצאה הטומאה מגופו ועוד דברבינו ירוחם הלכות חלה כתב בשם הרמב"ם זה לשונו אם נותנה לקטן שלא ראה קרי או לקטנה שלא ראתה דם וכן כתב הראב"ן דף ע"ג ע"א משמע דקטן דומיא דקטנה ובקטנה קיימא לן בש"ס שם דאפילו ראתה ביום שנולדה טמאה, וכמו שכתב ברמב"ם ריש הלכות מטמא משכב ומושב ואולם כוונתם על זיבה דפירשתי לעיל ואף שהוזכרו בלשונם קרי ובזה מיושב נמי דברי מגן אברהם, שוב מצאתי בראב"ן דף כ"ג זה לשונו אכיל לה קטן כהן בלא טבילה אף על גב דשמא ראה קרי או זיבה דקטן בן יומו מטמא בקרי וזיבה כדאמר פרק בנות כותים בתרומה ובחלת חוץ לארץ לא חיישינן שמא ראה עד כאן לשונו, הרי להדיא דגם בקרי מטמא כדברי מגן אברהם, ובאמת צריך עיון דבש"ס שם קאמר להיפך אין לי אלא איש בן תשעה ויום אחד מנין תלמוד לומר ואיש ופריך מאי שנא מקרא דזב דאמרינן דמרבה אפילו בן יומו ומשני דקרא אתא למעט לובן מאשה ובן תשע ויום אחד הלכה למשה מסיני ועוד כתב פרשת מצורע אשה אשר ישכב איש שכבת זרע פרט לקטן יכול שאני מוציא בן תשעה תלמיד לומר ואיש והביאו הסמ"ג עשין רמ"ז, ומזה קשיא על הש"ס מאי פריך מזה דמרבה בן יומו שאני הכא דאיכא ריבוי ומיעוט מה שאין כן בזה דאינו אלא ריבוי ואי תורת כהנים סותר לש"ס דילן לא הוה ליה לסמ"ג להביאו רק ש"ס דילן. גם צריך עיון על כסף משנה סוף פרק ה' דהלכות אבות הטומאה דמביא רישא דתורת כהנים הנזכר לעיל וכתב עלה ומשמע לרבינו דהיינו קטן מבן תשעה עד כאן לשונו, איך לא ראה סיפא דתורת כהנים הנזכר לעיל דמפורש שאין מוציא בן תשעה:

[י] שטבל וכו'. עיין ביו"ד סימן שכ"ב דיש אומרים דצריך הערב שמש וכתב מגן אברהם שלא יטול מים בין הטבילה לאכילה שמא יראה מים עכורים ועיין ברמב"ם פרק ה' מהלכות אבות הטומאה:

[יא] ויש אומרים שאין וכו'. וכן הסכים בתשובת רש"ל סימן ח' ומהרי"ו קצ"ג:

[יב] פחות מכשיעור וכו'. פירוש ותו לא ילוש כלל דאם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אחר כך בכלי אחד ויאכל טבל (ט"ז), ועיין ס"ק ג' מזה מיהו נראה לי דאף שכוונת הרא"ש כן היינו בחול אבל ביום טוב דאי אפשר בענין אחר לא גזרו ומותר וכן משמע בר"ן וב"ח גופיה בסוף סימן זה וראוי לנהוג לצרפן אחר אפיה:

זו בזו ובי"ד סי' שפ"ה משמע שצריך דיבוק באופן שאם יתפרד יתלוש א' מחברתה מעט עמה ע"ש:

נכון וב"ח בשם הרא"ש דיותר טוב ע"י השקה כנ"ל ע"ש טעמו. והא דקי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש משמע דלא בעי מהמוקף. היינו בעיסה שנילושה יחד הקילו תוה' ועיין נדה ד':

תחמיץ. ואם דהקדש הוא וא"ע עליו מ"מ הואיל ואי בעי מיתשל עלי' אחרונים וכ' הפ"י דע"פ שחל בשבת וכבר נאכל החמץ בענין דא"א למיתשל ועוד בלא"ה א"נ בשבת לדברים שאינם מצורכי שבת ע' סי' שמ"א א"צ ביעור ואפי' כפיות סל א"צ דאף דחלה אינו אלא מדרבנן וחמץ דאורייתא מ"מ מדאוריי' נמי בביטול סגי. ומ"מ אי איכא כהן קטן או שטבל לקריו אוכל אותו ע"ש:

שטבל. ולא יאפה תחלה דמחוסר מעשה ל"א הואיל גם לא שרינן דאולי יבא כהן פר"ח ע"ש:

א) [סעיף א'] מפני שצריך לדקדק וכו' מנהג רוב המקומות להשיב שומר על עשיית המצית לעמוד על עשייתן ולזרז העוסקים בהם ואמנם פשוט הוא שיש למטת איש נבון וחכם וירא אלהים ולדברים כאלו אין עושין חבורת נשים וקטנים. ס' הזכרונות דף כ"ד ע"ב. כנה"ג בהגה"ט. ועיין לקמן סי' ת"ס או' י"א.

ב) שם. שלא להרבות בה וכו' ומבואר בדברי הראשונים אפי' אם יש לו עוזרים רבים וגם שני תנורים וכה"ג אפ"ה לא ירבה שיעור העיסה. ח"י או' א' מק"ח או' א' וכבר נתבאר כ"ז באורך בסי' הקודם.

ג) שם. שלא להרבות בה וכו' וכתב הכלבו כי קפדינן שלא ללוש יותר משיעור זה כשהוא לש מדות הרבה אבל אם לא בא ללוש רק מדה אחת אין לצמצם כ"כ שמא לא יהיה השיעור וכשמברך יברך ברכה לבטלה. וכתב עוד הכלבו ובש"ל ותניא דאם היה יותר ה' או' ו' ביצים אין קפידא וכ"כ מהרי"ל אפי' לענין מצה של מצוה. ח"י שם. מק"ח שם. חק יוסף או' א' ועיין לעיל סי' תנ"ו או' כ"ו ובאו' שאח"ז.

ד) שם. ולכן טוב לקרב העיסות וכו' והטעם כיון שמדקדק בשיעור העיסה ע"כ חיישינן שמא יש בהם עיסה כשיעור שמחוייב בחלה ושמא אין בהם כשיעור ונמצא מברך ברכה לבטלה ואף אם רוצה למעט בכל עיסה ועיסה שיהא בודאי פחות מכשיעור זה ג"כ אסור דמפקיע מחלה ומצוה להפריש מן העיסה לכן טוב לקרב העיסות יחד וכן מבואר טעם זה להדיא בש"ס פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ח ע"ב) וביו"ד ססי' שכ"ד יעו"ש. ח"י או' ב' ומיהו אם אין לו קמח כשיעור חלה פשיטא דמותר לאפותו בלא חלה. ש"כ שם ס"ק כ"ה בשם פרישה.

ה) שם. ולכן טוב לקרב העיסות וכו' היינו שיגיעו העיסות זו לזו עד שידבק מעט מזו לזו. ב"י וכ"כ בש"ע יו"ד סי' שכ"ה סעי' א' ובתה"ד סי' קפ"ט כתב בשם פי' המשניות דנשיכה היינו שמדבק כ"כ שכשיפרדו יתלשו אחת מחברתה מעט והביאו הט"ז שם ובסי' זה סק"א. וכתב כאן הט"ז וא"כ כל שהעיסה נילושה בקשה אעפ"י שהם מונחות זע"ז אינם נדבקות יחד ואין כאן צירוף וע"כ יש לעשות ע"י צירוף כלי עכ"ל. וח"י או' ד' כתב שראה נוהגין שחותכין חתיכה אחת משניהם יחד והטעם שמע ממר אביו ז"ל שלפעמים העיסות הם קשים ואינם נדבקים יחד ע"י קירוב וכמ"ש הט"ז וראש יוסף וע"י חוזק חיתוך שחותכין משניהם נדבקין זה בזה יעו"ש והב"ד א"ר או' א' ר"ז או' ג'.

ו) שם. ולכן טוב לקרב העיסות וכו' ויש מניחין העיסה בכפל בשעת הפרשת חלה ואינו נכון משום שמתחמם העיסה בשפשוף זה שמשפשפים ידיהם בחיבור העיסה מקצה אל קצה סביב המגלגלת אלא מפריש מקצה אחת ואחד יערוך במגלגלת בקצה השני. של"ה. והב"ד מ"א סק"א ומחה"ש. ח"י או' ג' א"ר או' ב' מק"ח או' ד' ר"ז או' ה'.

ז) שם. דשמא יש בהם וכו' ותהיה ברכתו לבטלה. לבוש. ועוד דחיישינן שמא אח"כ יבא לידי חיוב מחמת צירוף ונמצא אוכל טבל ט"ז סק"ב בשם הרא"ש. ועיין לעיל או' ד'.

ח) שם. ואם אי אפשר וכו' דלכתחלה צריך להפריש בעודה עיסה דראשית עריסותיכם אמר רחמנא. ב"י. מ"א סק"ב. ח"י או' ה' חק יוסף או' ד' מק"ח או' ב' ר"ז או' ו' וכתב שם הר"ז בא"י מדינא ובחו"ל ממדות חסידות. ועיין לקמן אי' ל'.

ט) ובשעה שיפריש חלה יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה. ש"ע יו"ד רסי' שכ"ח. ומור"ם ז"ל שם בהגה כתב או יברך להפריש חלה והוא מדברי הטור שם שכתב דאין חילוק. וכ"כ ב"י שם בשם הסמ"ג דאין להקפיד בין יזכירו חלה בין יזכירו תרומה. מיהו הב"ח שם כתב דהמדקדקים נוהגין לברך להפריש תרומה חלה והנשים נוהגות לברך כך כשאופין מצות לפסח וטועין דבכל השנה יש לברך תרומה חלה עכ"ל וכ"כ הפרישה שם או' ג' דנוהגין לומר תרומה חלה שניהם. והב"ד הש"כ שם סק"א. בל"י שם או' א'. ומיהו נראה דנכון לומר להפריש חלה תרומה כלישנא דקרא חלה תרימו תרומה. וכ"כ בן א"ח פ' שמיני או' ב'.

ט) וכתב בד"מ סי' זה או' א' דלעניין ברכת חלה אין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה. והביאו מ"א סק"א. וכ"כ הט"ז ביו"ד שם סק"א. א"ר או' ב' ועיין באו' שאח"ז.

י) וכתב שם הא"ז ומשמע דא"צ לומר מן העיסה אלא די כשאומרת להפריש חלה ואמאי נהגו לומר מן העיסה ואע"ג דהדין הוא כן לאפוקי להפריש חלה מקמח מ"מ אין בו צורך לענין ברכה וכי צריכין להזכיר פרטי הדינין בברכה יעו"ש. מיהו הדרישה שם או' ב' נתן טעם למנהג הנשים שמברכין בהפרשתן חלה מעיסת מצה להפריש תרומה חלה מן העיסה ויש מהן שאומרים תרומה חלה מצה מן העיסה יעו"ש והביאו מ"א בסי' זה סק"א ונ"מ דאין למחות ביד הנוהגין כן אבל העיקר כמ"ש לעיל דא"צ לומר רק להפריש חלה תרומה בין בפסח בין בשאר ימות השנה.

יא) וכתב הראב"ד על הרמב"ם פ"ה דבכורים בשם רב אחא משבחא פ' צו סי' ע"ב וקורא לה שם ואומר הרי זה תרומה עכ"ל. והביאו ב"י ביו"ד סי' שכ"ח. וכתב שם בחי' רע"ק דכן מבואר מלשון הרשב"א בחי' בחולין דף צ"ד ד"ה השולח ירך לעכו"ם יעו"ש. וכ"כ ח"א בספרו שערי צדק פי"ד או' ל"ב דאחר שיפריש יקרא שם ויאמר ה"ז חלה עכ"ל וכתב שם בבינת אדם דכ"ה בתוספתא פ"ג דבכל תרומות ומעשרות דינא הכי יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' צו או' כ"א. וכתב שם בן א"ח ואע"ג דאיכא רבים דס"ל דלא בעינן לקרא לה שם עכ"ז כיון דאיכא רבוותא דס"ל הכי לא יש הפסד למעבד אליבא דכ"ע.

יב) וקודם הברכה יאמר לשם יחוד וכו' הריני בא לקיים מצות הפרשת חלה מן העיסה כמש"ה ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אותה. לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו'. ועיין לקמן סי' תצ"ד סוף או' ז'

יג) הנה החלה היא רומזת בשם הפנימי דחכמה דמלכות דז"א כנז' בדרוש שמות הספירות (עיין ע"ח שער מ"ד פ"ד) והוא שם יו"ד ה"א ו"ו ה"ה העולה גי' מ"ח ולכן שיעור חלה אחד ממ"ח חלקים ואעפ"י שבזה"ז נשרפת עכ"ז אין ראוי לסמוך על דברי המקילין להפריש כל שהוא אבל צריך ליזהר להפרישה כשיעורה האמיתי ע"פ הסוד אחד ממ"ח חלקים כנז' שעה"מ פ' שלח לך. והביאו הברכ"י ביו"ד סי' שכ"ב או' ב' אלא שכתב אבל לא ראיתי ולא שמעתי ששום חסיד בדורנו נהגו כך יעו"ש וכ"כ בספרו עין זוכר מע' ח' או' ו' יעו"ש. אמנם הרב בן א"ח פ' שמיני או' ג' כתב טוב שיעשה האדם פעם אחת בשנה כפי דברי האר"י ז"ל ויעשה זאת האיש בעצמו לקיים פעם אחת הפרשת חלה בידו ודבר בעתו מה טוב להוסיף זכות על זכיותיו קודם יוה"כ עכ"ל. ועיין במד"ר פ' בראשית שכתב בזכות ג' דברים נברא העולם בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות בכורים יעו"ש והטעם לזה כבר כתבתי בסה"ק ישמח ישראל דרוש עה"ת פ' בראשית קחנו משם.

יד) וכתב עו"ש בשה"מ טוב ליזהר כשאוכל פת של מי שאינו מוחזק בכשרות שיפריש ממנו חלה קודם שיאכלנו ובפרט בפת פלטר שרוב פעמים אינם זהירין להפריש חלה עכ"ל. ונ"מ לאלו שקונין מצה מבעל התנור במשקל לאחר אפייה דיש לצרפם בכלי אחד בביתו ולהוציא מהם חלה מן הספק בלא ברכה דשמא לא נצטרפו אצל האופה לפום דינא וגם דשמא לא הוציאו מהם חלה כי שם עושים מלאכתם במהירות ואנשים הרבה זה מטיל על זה וזה על זה והשכחה מצויה אכן אם יש אחד ממונה ע"ז יר"ש ויודע דיני חלה אז יש לסמוך עליו אם שואלו ואומר מתוקנים הם. ועיין לקמן או' מ"ו.

טו) שם. ואם א"א להפריש חלה וכו' דאם היה אפשר נכון יותר להפריש מהעיסה מלהמתין עד לאחר אפייה וכ"ש בא"י דאיכא למיחש שמא יאכל ממנה ואין תקנה להפריש על מה שנאכל ממנה. ב"י. וכ"כ הפר"ח דאם שכח ואכל שאינו מפריש אלא על המותר דהרי מה שאכל כבר עבד איסורא ואין לו תקנה להפריש עליו. אמנם הברכ"י ביו"ד סי' שכ"ג או' ד' כתב דאם בא"י קרה מקרה דשכחו להפריש חלה וכבר אכלו רוב הפת בבלי דעת אף שהוא בארץ יפריש מהמותר על הכל גם על מה שאכל לתקן מה שאפשר דדיעבד מפריש שלא מן המוקף כמ"ש לקמן (ביו"ד) סי' של"א סעי' כ"ה גבי תרומה עכ"ל וכ"כ בן א"ח פ' שמיני או' ה'.

טז) אם שכח להפריש חלה בא"י בע"ש אין תקנה בשבת דיתקן במחשבה. קרית מלך רב ח"ב בשו"ת סי' ט' ברכ"י שם או' ג'. ועיין בא"א סי' תק"ו או' ח' שכתב דבליל פסח ובליל סוכות בשכח להפריש מעיו"ט בחלת א"י י"ל דמפריש דהוי דבר תורה ודחי לשבות דאין מפרישין באין לו לחם אחר יעו"ש מיהו בשאלת יעב"ץ ח"א סי' קל"ג דעתו נוטה להתיר בזה בא"י להפריש בכל יו"ט כשאין לו לחם אחר יעו"ש, ונראה דיש לסמוך ע"ז היכא שא"א לשאול מאחרים. ועיין עוד לעיל סי' תמ"ד או' ה'.

טוב) וכתב הט"ז סק"ג דאם שכח להפריש חלה ואח"כ לא נשאר כשיעור חלה בא"י לא יוכל להפריש עד שיצרף לה עיסה אחרת ויהיה שיעיר חלה ואח"כ יפריש יעו"ש. אמנם הנה"ש או' ב' השיג על דברי הט"ז הנז' וכתב דהדבר פשוט דבין בחלת א"י בין בחלת חו"ל כיון שנתחייב בחלה מעיקרא אפי' שכח ואכל ולא נשאר שיעור חיוב חלה מפריש מהנותר וא"צ צירוף עכ"ל וכן המק"ח או' ב' בביאורים ומגן האלף או' ג' והיא"פ לקמן סי' תק"ו כלם דחו דברי הט"ז הנז' וכתבו דאין חילוק בזה בין חלת חו"ל לחלת א"י אלא כיון דמעיקרא היה בה שיעור חלה מפריש אח"כ מהניתר וא"צ צירוף יעו"ש. מיהו המאמ"ר או' ג' כתב דאם אפשר יש לצרף להנשאר עיסה אחרת בכדי שיהיה שיעיר חלה ולהפריש גם על זו ובדיעבד אם א"א לו בעיסה אחרת אז יפריש מן הנותר אעפ"י שלא נשאר בו שיעור חלה יעו"ש.

חי) שם. ואם א"א להפריש וכו' וכתב בס' המנהיג שצריך להפריש חלה מכל מדה ומדה ואין להקיף כמה עיסות ולהפריש מאחת על כולן כי הסל מצרפן לא אמרו אלא בשלא היה בכל א' שיעיר עיסה ולחומרא אבל לא להקל עכ"ל והביאו ב"י וכתב וכבר הזכיר סברא זו המרדכי בפ' אלו עוברין בשם הרא"ם וכתב שם דהסה"ת ואבי"ה חולקין עליו וכך הם דברי הטור כאן ובה' חלה (ביו"ד סי' שכ"ה) ואדרבא היקל ביש בכל עיסה שיעור חלה ורוצה להפריש מזו על זו שא"צ צירוף סל ולא נגיעה רק בששתיהן לפניו סגי להפריש מזו על זו וכך הם דברי הרא"ש בפ"ק דיו"ט וכן מצאתי בתשו' הרשב"א סי' תתל"ד יעו"ש. וכ"פ בש"ע יו"ד סי' שכ"ה סעי' ב' יעו"ש. ועי"ש בביאור הגר"א או' ח' שכתב דג' דינים בזה אם הם בלא כלי כלל א"צ אפי' נגיעה ואפי' רחוקים הבית מצרפן ואם הם בתוך כלי ופתוחים מלמעלה צריכין הקפה והוא קירוב ונגיעת כלים אהדדי ואם הם סתומים אפי' נגיעה לא מהני יעו"ש ור"ל שצריך ליקח חלה מכל כלי אם הם סתומים וכמ"ש ביו"ד סי' של"א סעי' כ"ו לגבי תרומה יעו"ש מיהו בדיעבד אם נתכוין להם א"צ להפריש פעם אחרת דלא גרע משני בתים כמ"ש לקמן או' ל"ז יעו"ש. ועוד עיין לקמן או' ל"ה.

יט) וכתב שם בתשו' הרשב"א שהשיב לשואל אבל המנהג שאתה נוהג נוטל מכל עיסה ועיסה מעט ואתה עושה מכל החלות חררה אחת אין זה מנהג כשר כי בתוך שאתה משהה אותן הן באין לידי חימוץ עכ"ל והביאו ב"י וכתב דה"ד בתוך הפסח אבל אם לש קודם פסח ש"ד לעשות כמו שהיה אותו חכם עושה ליטול מכל עיסה וכו' וזה נכון יותר מלהמתין עד לאחר האפייה וכו' ומ"מ אם א"א להפריש מכל אחד מפני המהירות ש"ד להפריש אחר אפייה מיד עכ"ד. מיהו בד"מ או' ב' כתב דהמנהג להפריש מכל עיסה ועיסה קודם האפייה. והביאו מ"א סק"א. ח"י או' ג' וכתב שם ח"י על דברי ד"מ הנז' וצ"ל דהוא ע"פ המנהג שנוהגין לעשות עיסות גדולות כמ"ש לעיל ססי' תנ"ו יעו"ש. וכ"כ חמ"מ או' ב' ר"ז או' ד' וכתב מ"א שם ומ"מ די בברכה א' לכולן אם לא הפסיק בנתיים בשיחה שאינה מענין הלישה. והב"ד ח"י שם וכתב ועכשיו נהגו ע"פ הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה. וכ"כ הר"ז שם. מיהו ח"א סוף כלל קכ"ח כתב דאנו בקהלתינו נוהגין שאין נוטלין חלה מן העיסה רק אחר שנאפו ואז מניחין הכל בסל אחד ונוטלי' חלה עכ"ד. וכתב עו"ש ח"י ונוהגין לעשותה תחלה כעין מצה ואח"כ משליכה לאור ויש נהגו לשרפה בלי תיקון. ואם נפלה לתוך התבשיל הנה מלבד דין תערובת חלה שנתבאר ביו"ד סי' שכ"ג יש לדון בזה דין איסור חמץ וכמ"ש לעיל סי' תנ"ד סק"ד עכ"ל ועיין בדברינו לשם או' כ"א.

ך) שם. יפרישנה אחר אפייה מיד וכו' ואע"ג דק"ל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש היינו בעיסה שנילושה יחד והיתה כבר מחוברת הקילו בחלת חו"ל דלא בעינן להפריש מן המוקף רק אוכל והולך ואח"כ מפריש משא"כ כאן. ח"י או' ו' ור"ל דכאן שנתחייבו ע"י צירוף סל צריך להפריש מהם חלה מן המוקף וע"כ אסור לאכול מהם עד שיפריש. מיהו הט"ז סק"ב כתב דאף אם נצטרפו ע"י סל יכול להפריש מהם שלא מן המוקף. וכ"כ המק"ח או' ה' חמ"מ דין ב' והר"ז או' יו"ד ואו' י"א הביא ב' הסברות וכתב דלענין הלכה א"צ להפריש מהם מן המוקף ויכול לאכול מהם ואח"כ יפריש מחתיכת מצה אחת גם על מה שאכל כבר אלא דטוב לחוש לכתחלה ולתרום ממצות הללו מן המוקף יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' צו או' ך' דאם שכח ולא הפריש קודם יו"ט יש לסמוך על סברה זו יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ט.

כא) שם. שיתן כל המצות בסל וכו' עיין ב"ח שכתב דהא דמהני צירוף סל צריך ג"כ נגיעה ר"ל שיגעו המצות בתוך הסל להדדי יעו"ש וכ"כ ב"י וד"מ ביו"ד סי' שכ"ה יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י סי' זה או' ד' מיהו הט"ז סק"ב כתב דכאן שרוצה לצרפן בשביל שיעור חלה א"צ נגיעה כלל להדדי רק צירוף כלי יעו"ש וכן הסכים הפר"ח יעו"ש אבל המש"ז או' ב' כתב דאף באין בכ"א כשיעור בעי סל ונגיעה ממש לצירוף שיעור חלה יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' א' ומיהו עיין ח"י או' ז' שהביא פלוגתא בזה וסיים אף דלכתחלה בעי נגיעה אבל בדיעבד יצא דנוכל לסמוך על גדולי הפו' דלא הצריכו נגיעה כלל יעו"ש. והביאו א"ר או' ג' וכ"כ המאמ"ר או' ב' דלמעשה ראוי לחוש לדברי המחמירין. והמגן האלף או' ב' כתב דאפי' בדיעבד יש להחמיר יעו"ש. ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מ"ד שכתב מצות שאופין ואין בכל עיסה שיעור חלה ונתחייבו ע"י צירוף סל ושוב בשעת הפרשה לא היו נוגעין יחד רק היו חלוקין לשני צבורים אעפ"י שלקח מאחד חלה על הכל יש לו לכתחלה להפריש חלה גם מצבור השני בלא ברכה יעו"ש. והביאו בשע"ת.

כב) שם. והסל מצרפם וכו' ומז"ה אומר שאף התנור מצרף כמו הסל ואין אני רואה את דבריו. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' אלו עוברין. כנה"ג בהגה"ט. וכ"כ הרמב"ם פ"ו דבכורים דין ט"ז דאין התנור מצרפן לחלה והביאו ב"י ביו"ד סי' שכ"ה יעו"ש. וכן הסכים הפר"ח בסי' זה. ומיהו עיין שכנה"ג בהגב"י או' ג' וער"ה או' א' מ"ש בזה יעו"ש. וע"כ נראה דבחלת א"י דאסור לאכול קודם הפרשה כמ"ש לעיל או' ט"ו אם נצטרף בתנור שיעור חלה דיש להחמיר דאין לאכול ממנה עד שיצרפם אח"כ בסל ויטול חלה.

כג) שם. והסל מצרפם וכו' עיין בס' אפריון שלמה על ה' חלה שכתב בלחם שלמה סק"ג וז"ל ודע שבס' החנוך להרא"ה ז"ל סי' שפ"ה כתב ששמע ממורו מ"ש שהרודה ונותן לסל הסל מצרפם לחלה אינו אלא אם בשעת רדיה מן התנור נותנן לסל אבל אם כשהוציאן מן התנור נותן אותם ע"ג לוח או ע"ג קרקע או בכל דבר שאין לו תוך אעפ"י שנתנו אח"כ בסל כבר נפטר מחלה יעו"ש. וכ"כ או"ז ח"א ססי' רכ"ז בשם הריב"א. וכתב ע"ז ואין דבר זה בר סמכא דהא קתני הרודה ונותן לסל משמע רודה ואחר שעה נותן לסל תדע דלא קתני הרודה לתוך הסל יעו"ש אלא שכתב שמדברי השאלתות פ' צו סי' ע"ב נראה שסובר כהריב"א וכו' יעו"ש. והב"ד בס' רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' ל"ו. וכתב דהמנהג אצלנו פה בגדאד יע"א פשוט וברור כהרמב"ם ומברכין דידוע שכל דבר שיש לו מנהג ברור אעפ"י שיש בו מחלוקת אין חוששין לספק ברכות. וכתב שכן נוהגין בעה"ק תוב"ב להניחם אח"כ בכלי או מכסים אותם ומברכין ויש אשכנזים נזהרים לצרפם מפי התנור דוקא ומי שרוצה לעשות כן הנה מה טוב יעשה כן לעצמו היכא דאפשר לו אבל היכא דלא אפשר יוכל לצרפם אח"כ ולברך ומי שחושש בזה שלא לברך לא טוב עשה לעשות המצוה בלא ברכה יעו"ש.

כד) שם. והסל מצרפם וכו' ואם נתנן בטבלא שאין לה לבזבזין (פי' שפה) בעיא דלא אפשיטא בפסחים מ"ח ע"ב. וכתב הרמב"ם פ"ו דבכורים דין י"ז דאם חלה של דבריהם הוא אינו חייב להפריש עד שיצטרף אותו כלי שיש לו תוך עכ"ל. וכתב בכ"מ שם בעיא דלא אפשיטא ופסק בה בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא עכ"ל. ודברי הרמב"ם הנז' הביאו הטור ביו"ד סי' שכ"ה. וכתב שם הב"ח ומיהו נראה דאפי' בחלה דאורייתא דצריך להפריש אין לו לברך כיון דספק הוא סב"ל אבל בחלה של דבריהם אין להפריש כלל עכ"ל. ובש"ע שם כתב וז"ל ואם נתנם על טבלא שאין לה לבזבז אינם מצטרפים עכ"ל ומשמע מסתמיות דברי הש"ע שלא חילק בין א"י לחו"ל דגם בחלת א"י אין מצטרפין כיון דבזה"ז היא מדבריהם כמ"ש בסי' שכ"ב סעי' ב'. וכ"כ הש"כ שם סק"ב. וכ"מ בביאור הגר"א שם או' ה' וכ"כ המש"ז בסי' זה או' א' מיהו מדברי הב"ח הנז' שכתב להפריש בלא ברכה משמע דבחלת א"י גם בזה"ז מצטרפין דלא מסתבר דקמ"ל הילכתא למשיחא וטעמו משום דבא"י עיקרא דאורייתא וגם שהחמירו בה שלא לאכול עד שיפריש ואינה ניטלת אלא מן המוקף כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג יעו"ש. ובלא"ה הא כתב שם בש"ע ססי' שכ"ד דאסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה עכ"ל אלא דנ"מ דבחלת א"י דאסור לאכול קודם הפרשה אם נצטרף כדי חלה בטבלא שאין לה לבזבזין דיש להחמיר ואין לאכול מהם עד שיצרפם לתוך כלי שיש בו קיבול ויפריש מהם חלה. ועיין לקמן או' ל"ח.

כה) שם. והסל מצרפם וכו' ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי לצרפם כמ"ש בסמ"ק סי' רכ"א ב"ח. וכתב וכן נוהגין. וכ"כ בש"ע יו"ד סי' שכ"ה סעי' א' ואעפ"י שכתב זה הש"ע בשם יש מי שאומר עיין בש"כ שם שכתב דאין חולק בדבר יעו"ש וכן הסכים הפר"ח בסי' זה. והא שכתבה הש"ע בשם יש מי שאומר י"ל משום כי כן דרך הש"ע סברא שלא מצא אותה כ"א בפוסק א' כותב אותה בשם יש מי שאומר ואעפ"י שאין חולק בדבר וזה כתב אותה בב"י שם רק משם סמ"ק והגם דהטור כתב אותה בסתם מ"מ עיקרה מדברי הסמ"ק והוא פוסק א' ועיין בשכנה"ג הגב"י או' ב' ודו"ק. ומ"מ משמע מזה דאם רק מכסה אותם במפה סגי אעפ"י שמונחים על כלי שאין לו תוך כגון על הלוח וכדומה מיהו בדרשות מהרי"ל ה' חלה כתב דאם אין לו כלי שמחזיק את כולם יניחם במפה ויכסה המפה ג"כ עליהם ונקרא צירוף הגון עכ"ל והביאו הש"כ ביו"ד שם סק"ה. וכ"כ המש"ז או' א' ומכסה במפה היינו יניחם במפה וישים מפה זו ג"כ על המצות ואם מונח בטבלא ולמעלה במפה לא והיינו בחדא מפה מלמטה ולמעלה ואף שבאמצע קצת מגולות מצטרף הכל כיון שמצדדין מכוסין עכ"ל וכ"כ המק"ח או' ד' ואפשר לומר דה"ד לכתחלה וגם כי מסתמיות לשון הסמ"ק משמע דבפריסת מפה למעלה לבד סגי והביאו הש"ע והב"ח כנז' ועוד יש לצרף לזה מ"ש באו' הקודם דאם הניחם על טבלא שאין לה שפה הרי זה ספק אם מצטרף וע"כ בדיעבד אם אין לו מפה לכסות מלמטה ומלמעלה יש להקל לכסות רק למעלה אם הם מונחים על כלי שאין לו בית קיבול וכ"ה מנהג העולם להקל בזה ואפשר שסומכין על משמעות לשון הסמ"ק והש"ע והב"ח כנז' אבל היכא דאפשר ודאי שיש להחמיר כדי לצאת אליבא דכ"ע.

כו) ודע דאם נימא דסתם כיסוי מפה מהני לצרף ה"ה אם כפה כלי על המצות מהני ג"כ לצרף אכן לפ"ז הא דא"ר אליעזר אף הרודה ונותן לסל וכו' הוא לאו דוקא דה"ה אם כפה הסל עליהם. ב"ה.

כז) שם והסל מצרפם וכו' וסל מצרף כיון שהיה רגע שם אף נטל מתוכה נתחייב בחלה וזה פשוט. א"א או' ב'. וצירוף כלי הוא דוקא של אדם א' ומין א' הא לאו הכי אין הכלי מצרפו. א"א שם. והוא מש"ע יו"ד סי' שכ"ד סעי' ז' ועי"ש בסעי' ב'.

כח) שם. והסל מצרפם וכו' וכשמצרפה בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי דהיינו שיהא כל ככר אחד או עיסה למעלה מדופני הכלי. מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד סי' שכ"ה סעי' א' בשם הטור. אבל אם קצתה תוך הכלי אעפ"י שמקצתה למעלה מדופני הכלי מצטרפת. ב"י שם. מיהו הב"ח שם חולק וכתב מלשון הטור משמע דאפי' מקצתה תוך הכלי ומקצתה למעלה מדופני הכלי אין הכלי מצרפן. והב"ד הש"כ שם סק"ד. והסמ"ג כתב בשם ר"י דכשיש דופנים לכלי אפי' כל העיסה או המצה למעלה מדופני הכלי מצטרפין. והב"ד ב"י וב"ח שם. וכתב שם הב"ח דבפלוגתא דרבוותא אע"ג דעכשיו כל חלה היא מדבריהם צריך להפריש אפי' כל העיסה למעלה מדופני הכלי אבל לענין ברכה אין לברך אלא א"כ כל העיסה תוך דופני הכלי שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי דספק ברכות להקל עכ"ל, והמנהג לכסותם במפה אם הם גבוהים למעלה מדופני הכלי ולברך, וכ"כ הכלבו בשם הר"פ דאם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוש עליהם מפה או סדין ומכסה אותם דאין לך כלי גדול מזה עכ"ד.

כט) כתב רש"ל בתשו' סי' נ"ח דהיכא דמצרפן בסל אחר אפייה לא מהני שיטול מעט מא' אלא צריך להפריש מהם עוגה שלימה ומאי דקשה לזה מיו"ד סי' שכ"ד דין מי שנתערב לו פת וכו' כבר יישבו לשם יעו"ש אבל במרדכי פ' אלו עוברין מבואר דאף במצרף לסל בוצע אחת לפטור כל המצות. פר"ח. וכ"כ ח"י בסס"י זה על דברי רש"ל הנז' דאין נוהגין כן רק שוברים חתיכה מהם. וכ"כ בשו"ת בית אפרים סי' מ"ד על דברי רש"ל הנז' דאין המנהג כן וכמ"ש בח"י ג"כ ובפרט בחלת חו"ל שפיר דמי אף בפרוסה יעו"ש והביאו בשע"ת. ועיין בפסקי תו' מנחות או' י"ב שכתבו דאפי' פרוסה מיקרי לחם.

ל) שם. והסל מצרפם לחלה. דאם לא הפריש חלה מן העיסה יפריש חלה מן הלחם דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ כדאיתא בספרי פ' שלח לך. וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה' בכורים דין ט"ז. והב"ד ב"י ביו"ד סי' שכ"ז וכ"פ הטור והש"ע שם בסוף הסי'.

לא) שם הגה. ואם היה בו שיעור חלה ושכח להפריש ר"ל בעודה עיסה. והוא ע"פ מ"ש בד"מ דהמנהג להפריש מכל עיסה ועיסה קודם אפייה והב"ד לעיל או' י"ט יעו"ש.

לב) שם בהגה. יפריש אח"כ. ר"ל אחר אפייה. ועיין לעיל או' ל'.

לג) שם בהגה. יפריש אח"כ. ואם שכח להפריש חלה מן העיסה של מצות המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כך שלימות על הקערה וכשיבצע מצה השנייה לשנים לשמור חציה לאפיקומן אז יניח הב' מצות השלימות ושתי השברים בכלי לצרפם ויכסם ויקח פרוסה קטנה מן הבצועה ומברך להפריש חלה וישמור אותה לחו"ה ושורפה בחו"ה. לבוש. וכ"כ מט"מ סי' תקפ"ח בשם תשו' הגאונים. ומיהו כתב שם הלבוש ונ"ל שטוב יותר שיבצע ממנה תחלה פרוסה קטנה מיד שמא יחזור וישכח בלילה דהא בלא"ה יבצענה בלא ברכה בלילה עכ"ל והביאו ח"י או' ט' וכתב וכן ראוי ונכון לנהוג שלא להמתין עד הלילה דהא בלא"ה עיסה שנילוש מעיו"ט אסור להפריש ממנו ביו"ט וכמ"ש לקמן סי' תק"ו יעו"ש והביאו י"א בהגה"ט. ומה שהקשה הכס"א או' א' על דברי הלבוש הנז' שכתב דיכול להפריש מהם חלה בלילה מסי' תק"ו כבר תירץ זה ח"י שם דהכא שאני כיון דלא באו לכלל חיוב עד הלילה יעו"ש ומיהו דעת הא"ר או' ד' להחמיר גם אם לא נצטרפו עד יו"ט יעו"ש. וכן דעת המק"ח או' ו' כדברי הפו' הנז' דאם לא נצטרפו לחלה עד יו"ט מותר להפריש מהם חלה ביו"ט יעו"ש וכ"פ הר"ז אר י"א. וכן הסכים מגן האלף או' ד' יעו"ש. ומ"ש השע"ת או' ד' בשם פמ"א דיש ט"ס בלבוש נראה דלא ראה בס' מט"מ הנז' דשם בהדיא הלשון כלשון הלבוש וגם הוא נגד כל דברי הפו' הנז' שהבינו דברי הלבוש כפשטן בלא ט"ס ודוק. ומ"מ אם כבר נצטרפו לחלה מעיו"ט ושכח להפריש חלה בעיו"ט ולא נזכר עד הלילה דאז אסור להפריש ביו"ט כמ"ש לקמן סי' תק"ו אם הוא בחו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דהיינו בחו"ה וצריך לשייר מעט יותר משיעור חלה שמפריש כדי שיהא שיריים בשעה שמפריש וכמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג ואם הוא בא"י עיין לעיל או' ט"ז.

לד) שם בהגה. ואפי' צירוף סל לא צריך, דכיון שיש בכל אחת כשיעור יכול להפריש ממצות עיסה אחת על הכל ורק צריך שיהיו הכל לפניו בשעת הפרשה וכמ"ש לעיל או' ח"י יעו"ש. ועיין עוד באו' שאח"ז.

לה) שם בהגה. ואפי' צירוף סל לא צריך. אבל צריך שיהיו שניהם מונחים לפניו דאף דק"ל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מ"מ לכתחלה בעינן שיהא מן המוקף. מ"א סק"ג. והב"ח כתב לחלק דהא דאמרו חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש היינו בעיסה אחת דאית בה שיעור חלה לא בעינן הקפה אבל בשתי עיסות ובכל אחת שיעור חלה בזה בעינן מן המוקף כיון שלא נילושו הככרות יחד יעו"ש והביאו מ"א שם. וכ"כ ב"י ביו"ד סי' שכ"ג והביאו מור"ם ז"ל שם בהגה. וכ"כ המאמ"ר או' ג' ר"ז או' יו"ד. מיהו רש"ל בתשו' סי' נ"ח כתב אעפ"י שהתו' והרא"ש (עיין לעיל או' ח"י) פסקו היכא שהיה בעיסה שיעור חלה מתחלה שא"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי להפריש מן המוקף לא נהגינן הכי אלא כמו שפסק רש"י שצריך צירוף סל ונגיעה עכ"ד. והביאו הב"ח. וכ"כ ח"י סוף או' ז' דלכתחלה יש לנהוג ולהצריך נגיעה יעו"ש.

לו) ואפי' מצות הבאות מעיסה אחת שהיה בה שיעור חלה שלד"ה א"צ להפריש מהם מן המוקף בחו"ל אפי' לכתחלה שהרי אמרו חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אעפ"י כן מדת חסידות הוא להחמיר להפריש מהן מן המוקף שיגעו זה בזה בתוך הכלי בשעת הפרשה ולפיכך אין לאכול מהן קודם הפרשה שהרי מה שיאכל לא יהיה מוקף עם מה שיפריש וכן נוהגין. ר"ז או' י"ב.

לז) וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד שעבר והפריש שלא מן המוקף אפי' ב' עיסות שיש בכל אחד בפ"ע שיעור חלה ואינן סמוכות זו לזו אלא זו מונחת בבית זה וזו מונחת בבית אחר והפריש חלה מאחת מהן והיה דעתו לפטור בחלה זו גם את השנייה ה"ז פטורה וא"צ לחזור ולהפריש גם ממנה שלא הצריכו חכמים לתרום מן המוקף אלא לכתחלה. ר"ז או' י"ג. וכ"כ המאמ"ר שם, ועיין ביו"ד סי' של"א סעי' כ"ה.

לח) אבל ב' עיסות שאין בהן שיעור חלה בכל אחד בפ"ע ועבר והפריש מהם חלה בלא צירוף כלי אפי' היו שתיהם סמוכות זו לזו ואפי' היו נוגעות זו בזו אם לא היו נושכות זו בזו אינם מצטרפות ולפיכך אין חלה זו שוה כלום כיון שהפרישה בשעה שהיו פטורות. ר"ז או' י"ד. ומיהו עיין בתו' נדה ז' ע"א ד"ה ומקפת שכתבו וצ"ע אי חשוב מוקף בנגיעה גרידא בלא צירוף הכלי או בלא נשיכה יעו"ש והב"ד ח"י סוף או' ז' וכתב דכ"כ באגודה. ונ"מ דבחלת א"י דאסור לאכול קודם הפרשה אם נגעו זה בזה כדי שיעור חלה דיש להחמיר דאין לאכול מהם עד שיצרפם לתוך כלי שיש בו בית קיבול ויפריש מהם חלה. ועיין לעיל או' כ"ד.

טל) שם בהגה. ואפי' צירוף סל לא צריך. ועכ"פ החלה עם מה שמפריש ממנה בעינן מן המוקף. מ"א סק"ג. מק"ח או' ה'.

מ) וצריך לשורפה במדורת כהן או כהנת לפי' ר"ת כ"כ מהר"ם. וכדאי הוא רש"י לסמוך עליו דפי' דהיו מבטלים ברוב לאכילת זרים כ"ש ליהנות. ואמר מהר"י סגל דעוד נראה לו לדמות לעצים שנשרו מן הדקל דמבטלינן ברוב כיון דקליא לאיסורא אע"ג דיש לו מתירין. וחלה דידן בחו"ל נמי לית לה שורש דאורייתא כדמשמע פ' כל הבשר. ונכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלין שם או בתנור שאופין בו המצות קודם הורדו תוכו מצות שאז ידוע לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם קליא איסורא. דרשות מהרי"ל ה' חלה. וכ"כ מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד ססי' שכ"ב די"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפ"ע דישראל אסור ליהנות ממנה ונוהגין להשליכה לתנור קודם שאופין הפת עכ"ל.

מא) מעשה שנשתהא החלה בתנור בליל יו"ט עד שנחרכה ושאלו למהר"י סגל אם עדיין ראויה לפטור את המצות ע"י צירוף והתיר לצרפה ולקרא לה שם חלה בהפרשתה ולברך עליה. דרשות מהרי"ל שם. והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ה' ח"י סוף או' ט' א"ר או' ג' חמ"מ סוף הסי' מיהו מ"ש שם הא"ר בשם מ"צ שנחרכה עד שאין ראוי לאכול עיין בא"א סי' תנ"ח שכתב עליו צ"ע דכתיב מלחם הארץ דבעינן שתהא עליה שם לחם וכתב ואפשר לומר שראוי לאכילה ע"י הדחק יעו"ש.

מב) שם בהגה. ואם לקח ממקצת העיסות וכו' וכ"כ בש"ע יו"ד סי' שכ"ד סעי' י"ב ועי"ש שכתב עוד תיקון אחר יעו"ש.

מג) שם בהגה, צריך ליקח חלה מכל אחת וכו' שאם לא יקח אלא מאחת על כולם שמא יקח מן הפטור ואין מפרישין מן הפטור על החיוב. לבוש. עו"ש או' א' ר"ז או' ט"ז. ועיין ביו"ד סי' של"א סעי' נ"ח.

מד) שם בהגה. צריך ליקח חלה מכל אחת וכו' ואם שכח לתקן עד שנכנס יו"ט ואז אסור להפריש חלה מעיסה שנילושה בעיו"ט כמ"ש סי' תק"ו אז אם הוא בחו"ל יכול לאכול מהם ולשייר חתיכה מכל אחת ובחו"ה יפריש חלה מכל חתיכה וחתיכה שהשאיר וגם מכל מצה ומצה שעדיין שלימות שלא אכל מהם דממ"נ אם זה שאוכל הוא מעיסה שהורמה חלתה הרי טוב ואם הוא מעיסה שלא הורמה חלתה חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. ואפשר דגם בחלת א"י יש להקל בכה"ג דלא אסרו לאכול קודם הפרשת חלה אלא בודאי ולא בספק דבכל אחת ואחת יש ספק שמא היא מן העיסה שהופרשה חלתה ועוד דבדיעבד גם בא"י יכול להפריש שלא מן המוקף כמ"ש לעיל או' ט"ו וע"כ אפשר דבשעת הדחק שאין לו פת אחר ואינו יכול לשאול מאחרים דיש להקל. ועיין לעיל או' ט"ז.

מה) שם בהגה. צריך ליקח חלה מכל אחת וכו' וה"ה אם נתערבו המצות שלא לקח חלה וחלקן והניחן בשתי תיבות או בתיבה אחת שחלוקה בשני מחיצות ולקח ממקום אחד חלה (ולא כיון לפטור את המונחים במקום השני דאם כיון אפי' מונחים בב' בתים בדיעבד מהני כמ"ש לעיל או' ל"ז יעו"ש.) אז המצות המונחים במקום השני דינן כאלו נתערבו מקצת שלקח מהם חלה עם מקצת שלא לקח מהם חלה דאותם המצות שהם מעיסה א' שנילושו ביחד אף שהם מונחים בכלי אחר נפטרו בחלה שלקח ממקצת המצות המונחים בכלי הא' דלא בעי מן המוקף באותן שנילושו ביחד ואפי' מחשב שלא יפטרו המצות המונחים בכלי הב' לא מהני כיון שבאות מעיסה א' אמנם ביו"ד סי' שכ"ד בט"ז ס"ק י"ג ובש"כ ס"ק כ"א משמע דמהני מחשבה שלא לפטור כל העיסה ומ"מ אין לעשות כן לכתחלה משום דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה. מק"ח או' ז' ובביאורים או' ב' יעו"ש.

מו) וכתב הב"ח ביו"ד סי' שכ"ו יש נוהגין לקנות מן הנחתום חלק אחד מעיסה גדולה ויש באותו חלק כשיעור ומפריש ממנו חלה ומברך עליו וכך הוא מוכר מאותה עיסה להרבה בני אדם לכ"א חלק אחד שיש בה כשיעור וכ"א מפריש מחלקו ומברך עליה והדבר פשוט שזה טעות חדא דהלא מיד שגלגל הנחתום העיסה הגדולה חייב להפריש ממנה חלתה אפי' היה דעתו למכרה לחלקים קטנים פחות מכשיעור כ"ש הכא שאין דעתו למכרה אלא לחלקים בכשיעור וכיון שהמצוה חלה עליו להפריש חלה ושוב פטורה כל העיסה היאך נתיר לכתחלה למכור לחלקים ושהלוקחים יפרישו חלה ויברכו והנחתום לא יפריש ולא יברך ותו דכיון דבהפרשת חלה של הנחתום פטורה כל העיסה לית לן למוכרה לחלקים שיברך כ"א ברכה בפני עצמו משום ברכה שאינה צריכה וכו' וכן קבלתי מרבותי שאיסור גמור הוא ויש למחות ולבטל מנהג זה שהוא שלא כדין ובתשו' הארכתי בס"ד עכ"ל מיהו בתשו' משאת בנימין סי' א' כתב דהמנהג בקצת מקומות שנחתום ישראל עושה עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כדי שיעור חלה וכל אחת נוטלת חלה מעיסה שלקחה מן הנחתום דשפיר עבדי הכי דבדעת האדם תליא מילתא והוי כאילו כל בצק נילוש בפ"ע וחייב כל אחד ליטול חלה משיעור חלה שלו יעו"ש והביאו הט"ז שם סק"ב וגם הוא כתב טעם ליישב המנהג יעו"ש אבל הש"כ שם סק"ד כתב על דברי מ"ב הנז' דאין דבריו מוכרחים יעו"ש. ועיין שע"ת בסי' זה מ"ש ללמד זכות על מה שנוהגין אחר אפיית המצות מחלקים לחלקים ונוטלים כמה נשים כ"א חלה בפ"ע וכן המנהג באפיית החלות של שבת יעו"ש. וכ"כ מגן האלף או' ה' ליישב המנהג יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא די"א דיש חשש משום ברכה שאינה צריכה מפני שיכול לפטור כולם בברכה אחת ואף המתירין כתבו ליישב המנהג אבל עכ"פ ליקח קמח עדיף דהיינו שכ"א יקח קמח שיעור חלה או יותר מה שצריך לו מן הנחתום קודם אפייה וילושו ויאפו על שמו אם אינו רוצה להטפל בעצמו בלישה ואפייה ואח"כ יצרפם בכלי אם אין בכל עיסה שיעור חלה ויפריש חלה בברכה. ועיין לעיל או' י"ד.

מז) ואם אין בקמח זה שיעור חלה אז כשיאפה בע"פ מצת מצוה יצרפם עם אלו שאפה מקודם בכלי שיש לו בית קיבול ויפריש חלה בברכה.

מח) שם בהגה. או ילוש עיסה אחרת וכו' קטנה ויאפה אותה ויצרף אותה בכלי א' עם כל המצות הללו ועי"כ נתחייבה בחלה אעפ"י שאין בה כשיעור ויפריש ממנה על המצה החייבת עדיין אבל קודם שיאפה אותה אין לצרף אותה עם המצה בכלי א' כדי להפריש ממנה עליהן שהרי הצירוף עושה אותן כאלו הן דבר א' וחתיכה אחת ממש וכיון שהיא עיסה והן מצה אפויה איך אפשר שיצטרפו ויהיו כחתיכה א' ממש אבל אם יש בעיסה זו שיעור חלה בפ"ע בלא צירוף כלי א"צ לאפותה קודם הפרשת חלה וא"צ לצרפה בכלי עם המצה מעיקר הדין אלא יקיפם יחד ויפריש מעיסה זו גם על המצות החייבות עדיין. ר"ז או' ט"ז. והוא מתשו' רש"ל סי' נ"ח והביאו הדרישה ביו"ד סי' שכ"ד או' ד' והט"ז שם ס"ק י"ד יעו"ש.

מט) והיכא דאפה עריבה מלאה עיסה מערב יו"ט ושכח ולא הפריש חלה מעיו"ט ישייר פת אחת בשביל כולם עד למחר מפני שגבלם כאחת אבל במצות בע"פ אם שכח ולא הפריש צריך לשייר מכל אחת ואחת מפני שגיבולן כל אחת ואחת בפ"ע ולמחר יניח כל החתיכות בסל אחד ומצרפן לחלה ויפריש מן כולם אחת ומיהו אם ירצה לעשות דבר קל יעשה מצה אחת ויאפה אותה ויצרפם ויפריש מאחת על כל האחרות אגב אותה מצה מפני שחיובה בא עכשיו. תו' ביצה ט' ע"א. וכ"כ המרדכי פ' אלו עוברין. והב"ד ב"י בסי' זה וכתב ומשמע דהיינו כשלא נצטרפו בסל עכ"ל ור"ל שלא נצטרפו העיסות יחד בסל מעיו"ט אבל אם נצטרפו יחד בסל מעיו"ט אפי' יש שיעור חלה בכל עיסה הו"ל כעיסה אחת ואוכל והולך ואח"כ מפריש וכמ"ש הפר"ח והמאמ"ר או' ד' בביאור דברי ב"י הנז' יעו"ש. מיהו בד"מ או' ג' כתכ על דברי ב"י הנז' דאין בדבריו הכרח די"ל דאע"ג דנצטרפו בסל מ"מ לא מהני מאחר שיש בכל מצה שיעור בפ"ע יעו"ש. וכ"כ הב"ח על דברי ב"י הנז' דלא ידע טעמו דצירוף סל לא נאמר אלא כשלא היה בו שיעור חלה יעו"ש ועיין פר"ח מ"ש על דברי הב"ח הנז' ומה שיישב המאמ"ר שם וגם כתב טעם לדברי הב"י הנז' יעו"ש. ועוד עיין מ"ש בזה המק"ח בביאורים או' א' ובמגן האלף או' ד' יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא וע"כ אם נאפו ב' או ג' עיסות שהיה בכל אחת שיעור חלה ולא נתערבו ושכח ולא הוציא מהם חלה בעיו"ט והוא צריך לאכול מהם ביו"ט יש לאכול מכל עיסה ועיסה אם הוא צריך לזה ולשייר מכל עיסה ועיסה מצה אחת ויפריש מאותה מצה בחו"ה על אותם מצות שאכל מאותה עיסה וכן ממצה שנייה על אותה מצות שאכל מעיסה שנייה וכו' כדין עיסה שיש בה שיעור חלה דבחו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. ואם נתערבו אותם עיסות שיש בכל אחת שיעור חלה בעיו"ט ואפי' נצטרפו בכלי שיש בו בית קיבול ושכח להפריש מהם חלה בעיו"ט והוא נצרך לאכול מהם ביו"ט אז צריך לשייר מכל מצה חתיכה אחת ובחו"ה יצרף החתיכות עם מצות הנשארים ויפריש חלה אחת על הכל ויכוין גם על מה שאכל. ואם לא היה בכל עיסה כשיעור ונצטרפו בעיו"ט לשיעור חלה ושכח להפריש בעיו"ט אז א"צ לשייר כ"א חתיכה אחת ומאותה חתיכה יפריש גם על מה שאכל כדין עיסה שיש בה שיעור חלה דבחו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכמ"ש לעיל או' ך' יעו"ש. ועיין חמ"מ דין ג' ומ"ב או' יו"ד ודוק.

נ) [סעיף ב'] לא יקרא שם לחלה וכו' ומיירי כשהגיע לכלל הפרשה דהיינו שגלגלה כבר שאלמלא כן עושה אותה פחות מכשיעור. חידושי הריטב"א. פת"ע.

נא) לא יקרא שם לחלה וכו' אלא עוגה שקורין קוכי"ן בל"א. דרשות מהרי"ל הלכות חלה. ונ"ל דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם (או שאר כל אדם שיש לו רשות ממנו להפריש חלה מעיסתו שהרי הוא כשלוחו וע"ד שנת' ביו"ד סי' שכ"ח יעו"ש. ר"ז) אבל באחר אעפ"י שקורא לה שם לית לן בה דאין לו רשות לתרום. מ"א סק"ד. א"ר או' ז' חק יוסף או' ט' חמ"מ או' ד' ר"ז או' י"ט.

בנ) שם. לא יקרא שם לחלה וכו' וגם לא יהיה בדעתו שתחול עליה קדושת חלה עד לאחר אפייתה שאם קודם אפייתה היה בדעתו שזו היא חלה מן העיסה הרי כבר נתקדשה לחלה שהרי כל קדושת תרומות ומעשרות הן ע"י דיבור או אפי' ע"י מחשבה בלבד כמ"ש בש"ע יו"ד סי' של"א סעי' מ"ו. ר"ז או' ח"י.

גנ) עד שתאפה. וליכא איסורא משום מלאכה שלא לצורך הואיל דבעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזייא ליה לדידיה. ואע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה אפ"ה אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזייא ליה ומותר לאפותה פסחים מ"ח ע"א ופירש"י שם והביאוהו אחרונים.

דנ) שם. שאם יקרא לה שם אינו רשאי לאפותה. שהרי אסור לאוכלה ואסור לאפות ביו"ט דבר שאינו אוכל נפש. לבוש.

הנ) שם. אינו רשאי לאפותה. ואסור ג"כ לטלטלה ואפי' בשאר יו"ט. הרדב"ז ח"א סי' תע"ח. וכ"כ מ"א לקמן סי' תק"ו ס"ק י"ד. מש"ז או' ד' ומיהו בעודה בידו מותר לטלטלה לכ"ע וכ"כ מהרי"ל ולא כמהרי"ו שאוסר. ד"מ או' ה' ועוד עיין לקמן או' ס"ג.

ונ) שם. אינו רשאי לאפותה. אפי' בתנור אחד אעפ"י שהפת משביח בכך כמ"ש לקמן סי' תק"ז סעי' ו' דהתם אוכל איזו פת שירצה א"נ אי מקלעי ליה אורחים אוכלים כל הפת משא"כ כאן. מ"א שם ס"ק ט"ו. ואין לומר דיכול לאפות אותה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה וכו' כמ"ש באו' שאח"ז כמ"ש שם התו' יעו"ש.

זנ) שם. ואם יניחנה כך תחמיץ. ואע"ג דהקדש הוא ואינו שלו עובר בב"י הואיל ואי בעי מתשיל עליה והוי חולין. פסחים מ"ו ע"ב. מ"א סק"ה. ולבטלה קודם שתחמיץ א"א לפי שאינה שלו והכהן א"א לבטלה שעדיין לא הגיעה לידו. כלבו. א"ר או' ה'.

חנ) שם. ואינו רשאי לשרפה. אף קודם שתחמיץ. א"ר או' ו'.

טנ) שם. ואינו רשאי לשרפה. שאין שורפין קדשים ביו"ט טור. וכ"כ בש"ע לקמן סי' תק"ו סעי' ד'.

ס) שם. ואינו רשאי לשרפה הלכך לא יקרא לה שם עד אחר אפייה ואז יצרף הכל בסל ויפריש אחת על הכל. טור. לבוש. הרדב"ז ח"א סי' תע"ח. והיינו בלש פחות פחות משיעור צריך צירוף סל אבל אם היה שיעור בכל עיסה א"צ צירוף סל רק כשהן לפניו סגי וכמ"ש לעיל או' ח"י יעו"ש. ועיין ט"ז סק"ה ומ"ש עליו הנה"ש או' ד' יעו"ש.

סא) שם. ואם שכח וקרא לה שם יטילנה לצונן וכו' אבל לכתחלה לא יקרא לה שם ע"מ להטילה לצונן דאולי לא יזהר יפה בהטלת צונן. ב"י. לבוש. ר"ז או' ח"י.

סב) שם. יטילנה לצונן וכו' צ"ע אם יש לסמוך על זה בזה"ז שגם הצוננים שעומדים מעט בבית מתחממים. מ"א סק"ו. מיהו ח"י או' י"א כתב על דברי מ"א הנז' ולא ידעתי מאי קא מספקא ליה בדבר שפשט התירו בש"ס וכל הפו' ראשונים ואחרונים לא הזכירו חומרא זו ואם הזמן חם יש תקנה לעשות פמ"ש, לעיל סי' תנ"ה סעי' א' עכ"ל. והביאו חמ"מ או' ד' ומ"ש א"ר או' ח' בשם ס' המנהיג דיעשה פירורין דקין. ויזרם לרוח עיין רש"י ביצה כ"ז ע"ב על המשנה ומש"ז או' ה' וא"א או' ו' שכתבו דאסור לבער קדשים טמאים ביו"ט בשום ביעור יעו"ש. ובלא"ה אינן ק"ל כפסק הש"ע וכ"פ הפר"ח והר"ז או' ח"י.

סג) שם. יטילנה לצונן וכו' ומסתברא דכשיראה שהמים מתחממים קצת שיחליפם במים אחרים קרים ובזה לא יבא לידי חימוץ. פר"ח. חמ"מ שם. והיינו שישאב מים הללו מן הכלי שהחלה מונחת שם וישפוך לשם מים אחרים צוננים אבל לא יטלטל הכלי שהחלה מונחת בו כדי לשפוך מים הללו מתוכה שכלי זה נעשה בסיס לדבר האסור בטלטול דהיינו החלה שהיא אסורה בטלטול לאחר שקרא לה שם כמ"ש בסי' תק"ו ועי"ש כל פרטי דין זה. ר"ז שם. ועיין לעיל או' ה"ן.

סד) שם הגה. ואם יש כהן קטן וכו' וה"ד בחלת חו"ל אבל בחלת א"י אין נאכלת בזה"ז לכהן כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ב יעו"ש. ועיין בלבוש שכתב לפרש דברי הש"ע דמיירי בחלת א"י או בחלת חו"ל ובמקום שאין שם כהן שיכול לאוכלה ומור"ם ז"ל מיירי בחלת חו"ל ובמקום שיש שם כהן שיכול לאוכלה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח על דברי מור"ם ז"ל דכ"ז מיירי בחלת חו"ל אבל בחלת א"י אין לה תקנה אלא מ"ש הש"ע וכ"כ הר"ז או' ך' ועיין לעיל סי' שצ"ו או' נ"ח ובתו' בכורות כ"ז ע"ב ד"ה וכי הזאה אם מותר לאכול תרומה בלא הזאה ג' וז' יעו"ש.

סה) שם הגה. ואם יש כהן קטן וכו' פחות מט' שנים. ב"י בשם רי"ו. מ"א סק"ז. פר"ח. מק"ח או' י"א. חמ"מ או' ד' ר"ז או' ך' וכתב שם המ"א פי' דאמרינן מסתמא לא ראם קרי אבל אי ידעינן דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו עכ"ל ואשתמיטתא ליה סוגיא דש"ס ר"פ בנות כותים (נדה ל"ב ע"ב) והרמב"ם להדיא פ"ה מה' אבות הטומאה דין ב' ודין י"ט דפחות מבן ט' אפי' שכב אצל אשה וראה קרי אינו מטמא והוא מגזרת הכתוב. ח"י או' י"ב. וכן הדג"מ הקשה על דברי המ"א הנז' מדברי הש"ס הנז' ומדברי הרמב"ם הנז' יעו"ש. מיהו הרב מהר"י ליב כ"ץ השיג על דברי ח"י הנז' והובא בתשו' שבו"י ח"א סי' כ"ב אלא שהרב שבו"י שם חזר לקיים דבריו שבס' ח"י הנז' יעו"ש והרב חק יוסף או' י"א דחה כל דברי השבו"י הנז' והעלה דהעיקר כדברי מ"א ומהר"י ליב יעו"ש אמנם הברכ"י או' ה' כתב לסתור ראיות מהר"י לב וחק יוסף ולחזק דברי שבות יעקב יעוש"ב. וכן החמ"מ או' ה' כתב לסתור דברי מהר"י לב וחק יוסף והסכים לדברי ח"י יעו"ש. וכ"פ הר"ז שם.

סו) ומשמע מדברי רי"ו שאם הוא גדול יותר מבן ט' הרי הוא בחזקת שראה קרי והטעם משום דק"ל דבן ט' ביאתו ביאה. ב"י. ואעפ"י שהוא אומר שלא ראה קרי אין מאכילין אותו החלה אלא א"כ טבל דכיון שבן ט' ביאתו ביאה הרי הוא בחזקח שראה קרי. ר"ז או' ך'.

סז) וכל זה לענין קרי אבל לענין זיבה אפי' תינוק בן יום אחד טמא. גמ' נדה שם ופסקו הרמב"ם פ"א מה' משכב ומושב דין ד' מיהו מן הסתם לא ראה זיבה כיון שהוא פחות מבן ט' ר"ז שם.

סח) שם בהגה. קטן שלא ראה קרי. או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה. ש"ע יו"ד סי' שכ"ב סעי' ה'.

סט) שם בהגה. או גדול שטבל לקריו. ואם ראה אח"כ מים חלוקים או עכורים טמא כדאיתא פ"י דמקואות לכן יאכל תכף אחר הטבילה ולא יטיל מים בנתים. מ"א סק"ח. חק יוסף או' י"ב. מק"ח או' י"ב. ר"ז או' ך וזהו לפי פסק הש"ע ביו"ד שם שכתב שאעפ"י שלא העריב שמשו מותר לאכול חלה מיהו מור"ם ז"ל שם בהגה הביא י"א שצריך הערב שמש יעו"ש. ועיין הרמב"ם פ"ה מאבות הטומאה דין ו' שיש חילוק ברואה מים חלוקים או עכורים יעו"ש.

ע) שם בהגה. או גדול שטבל לקריו. במ' סאה במים כשרים ע"ד שנתבאר ביו"ד סי' ר"א. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' פ"ח בעניין טבילת ב"ק לק"ש ותפלה ובדברינו לשם בס"ד.

עא) שם בהגה. או גדול שטבל לקריו. פי' דוקא שטבל אבל לא אופין הואיל ואי בעי מצי טביל ואכיל דכיון דמחוסר מעשה לא אמרינן הואיל. פר"ח. ער"ה או' ה' ומסתברא נמי דלא שרינן אפי' דליכא כהן הואיל ואי מקלע אורח כהן דכהן לא שכיח ולא שרינן בהואיל דלא שכיח ודלא כהגאונים שהביא הטור. פר"ח שם. ער"ה שם. ומיהו גם הטור כתב על דברי הגאונים הנז' ומוטב שלא לקרא לה שם אלא א"כ יש כהן בעיר לאפוקי נפשיה מפלוגתא עכ"ל וכ"כ ב"י כמה פו' דלא כהגאונים יעו"ש.

עב) שם בהגה. מותרים לאפות החלה בשבילו. לפי מה שפסק בש"ע יו"ד סי' שכ"ג דמותר לכתחלה לבטלה ברוב בחלה בזה"ז א"כ אפי' ליכא כאן כהן טהור ג"כ מותר לאפותה כיון שיוכל לבטלה. ח"י או' י"ד וכ"כ מהר"ם בתשו' הרשב"א סי' תתע"ו יעו"ש. ער"ה או' ו' ר"ז או' כ"א אבל לערבה ברוב לאכול הזר יש להחמיר. פר"ח. וכ"כ הש"כ ביו"ד שם סק"י יעו"ש. לה"פ שם. בל"י שם או' ד' וכתבנו כ"ז אע"ג דהמנהג עתה אין נותנין חלה לכהן אפי' בחו"ל וכמ"ש באו' שאח"ז מ"מ נ"מ דאם אירע שלשו שיעור חלה וקראו לה שם בעודה עיסה ואין יכולין לשמור אותה מן החימוץ דאז יכולין לאפות אותה בשביל כהן וכמ"ש הגר"ז והבאנו דבריו באו' שאח"ז וכדי שלא לעבור בב"י וב"י. ועיין לעיל או' נ"ז.

עג) שם בהגה. וי"א שאין מאכילין חלה וכו' כ"כ מהרי"ו סי' קצ"ג דאין נוהגין לתת החלה לכהן קטן והטעם נ"ל דחיישינן שמא יפרר ואתי לידי תקלה או משום דלא מחזקינן בזה"ז בכהן ודאי עכ"ל והביאו ד"מ או' ד' וכ"כ רש"ל פ' כל הבשר סי' ס' דאין נוהגין לתת חלה כלל לקטן משום דלא מחזקינן בזה"ז בכהן ודאי וכ"כ בתשו' סי' נ"ח יעו"ש. וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' חלה דדרכו לדרוש ברבים שלא להאכילה לכהן קטן שלא יאמרו חלת חו"ל נאכלת יעו"ש והב"ד הש"כ ביו"ד סי' שכ"ב סק"ט וכתב דנוהגין האידנא בחלות דמצה מאכילין אותן לכהן קטן ובחלות דכל ימות השנה לא נהגינן ליתנה לכהן קטן וצריך לחלק בין פסח לשאר ימות השנה יעו"ש והביאו מ"א בסי' זה סק"ט וכתב ואפשר מפני שבפסח החלות מרובות ואם לא יאכלנו לא יהיו מחזיקין אותו בכהן וכמ"ש רש"י בחולין פ"י (דף קל"ג) גבי מתנות כהונה עכ"ל והב"ח כתב ראיתי מקצת גדולים שהאכילו חלה לכהן קטן אבל מקצת גדולים מחמירין וכמ"ש מהרי"ל בה' חלה יעו"ש עכ"ל אמנם הכנה"ג בהגה"ט הביא דברי מהרי"ו ורש"ל הנז' וכתב וכן המנהג פשוט. וכ"כ הר"ז או' כ"א על דברי מור"ם ז"ל דכ"ז כשכבר קרא לה שם חלה אבל לכתחלה אין לקרוא לה שם חלה בעודה עיסה אפי' יש שם כהן טהור שכבר נהגו במדינות אלו שלא להאכיל חלה לכהן מטעם   שנתבאר ביו"ד סי' שכ"ב יעו"ש עכ"ל. וכ"כ ח"א בס' שערי צדק פי"ד או' ד' דעכשיו אין נוהגין ליתן שום חלה לכהן אפי' קטן שצריך לשמרה מעכו"ם ומזרים ועוד שאין אנו יודעים אם הם כהנים באמת וכו' ומ"מ בע"פ שהחלות מרובים פה ק"ק ווילנא יש נוהגין לתנם לכהן עפ"י הגר"א עכ"ל. וכתב החמ"מ או' ד' על דברי הש"כ הנז' דבמקום שנהגו נהגו ובמקום שאין מנהג ידוע אין להאכיל לשום כהן. והא"א או' ט' כתב על דברי הש"כ הנז' דלא ראיתי עתה לנהוג כן אף בפסח יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ט"ו ובמדינות אלו ראיתי לנהוג לשרוף החלה בלש בע"פ או בחו"ה וביו"ט אינו קורא שם עד אחר אפייה שהוא היותר נכון.

עד) שם בהגה. י"א דמותר ביו"ט ללוש פחות מכשיעור וכו' פי' ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי א' ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל. ט"ז סק"ז. מיהו ח"י או' ט"ז כתב על דברי הט"ז הנז' דחששא רחוקה היא זו בחלת חו"ל דרבנן דודאי אם יצטרפו ג"כ יפריש חלתו. וכן הרב מגן האלף או' י"ב תמה על דברי הט"ז הנז' דמה בכך אם יצטרפו הא יכול להפריש אחר שיצטרפו בסל יעו"ש. והפר"ח כתב להשיג על עיקר הדין שכתב מור"ם ז"ל בזה י"א דאין כאן מי שמיקל לעשות כן לכתחלה לפוטרה מן החלה אלא צריך אח"כ לצרפם בכלי ולהפריש חלה יעו"ש והסכים לדבריו הנה"ש או' ה' וכן הגר"א כתב לפקפק בדין זה שכתב מור"ם ז"ל יעו"ש. ועיין לעיל או' ד'.

ט"ז סק"ב רק שחייבת כל ידי צירוף כצ"ל:

מ"א סק"ג וכ' לחלק בין ב' עיסות וקשה דהא הרא"ש פ"ג דפסחים וכו' כצ"ל:

טוב לקרב. ויש מניחין העיסה בכפל בשעת הפרשת חלה ואינו נכון (של"ה) המנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדה (ד"מ) ומ"מ די בברכה א' לכולן אם לא הפסיק בנתיים בשיחה שאינה מענין הלישה עבי"ד סי' י"ט ועמ"ש סי' תל"ב ולענין ברכה אין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה (ד"מ ל"ח) ובדרישה בי"ד סי' שכ"ח כת' טעם להנוהגים לו' בפסח תרומת חלה מצה מן העיסה ע"ש וגם נתן טעם למה שנוהגים לעשותה תחילה כעין מצה ואח"כ משליכה לאור ומסיים שבבית רש"ל נהגו לשורפה בלא תיקון וכ"כ מט"מ:

ואם א"א וכו'. דלכתחלה צריך להפריש בעודה עיסה דראשית עריסותיכם כתיב (בית יוסף וש"ל):

לא צריך. אבל צריך שיהיו שניהם מונחים לפניו דאף דקי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מכל מקום לכתחלה בעי' שיהא מן המוקף (כ"מ בטור וכפי דעת הרא"ש פ"ג דפסחים) והקש' הב"ח דהא בטור י"ד כ' שמותר לאכול לכתחלה ואח"כ מפריש וכ' לחלק בין ב' עיסות והרא"ש פ"ג דפסחי' מיירי בעיס' א' דהא חולק על רש"י ע"ש ונ"ל לחלק דעכ"פ החלה עם מה שמפריש ממנה בעי' מן המוקף (ע' נה"ח): כתב מהרי"ל דמותר לשורפה במדורת ישראל דהא רש"י פסק דישראל מותר לאוכל' ע"י ביטול ברוב וכדאי הוא לסמוך עליו ליהנות ממנו ועבי"ד סי' שכ"ג ויש מחמירין:

לא יקרא שם. אלא יקראנה קוכי"ן בל"א (מהרי"ל) ונ"ל דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם אבל באחר אף על פי שקורא לה שם ל"ל בה דאין לו רשות לתרום:

תחמיץ. ואף על גב דהקדש הוא ואינו שלו עובר בבל יראה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והוי חולין:

יטילנה לצונן. צ"ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצוננין שעומדים מעט בבית מתחממין עבי"ד סי' ל"ו ובש"כ וע"ל סי' תנ"ט ס"ד:

קטן. פחות מט' שנים (ד"מ רי"ו) פי' דאמרי' מסתמ' לא ראה קרי אבל אי ידעי' דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו:

שטבל לקריו. נ"ל דאם ראה אח"כ מים חלוקים או עכורים טמא כדאיתא פ"ח דמקואות לכן יאכל תכף אחר הטבילה ולא יטיל מים בנתים ועיין סימן תר"ו דיני טבילת קרי ועססי' פ"ח:

שאין מאכילין. שאין מחזיקים אותו ככהן ודאי דדילמא נתחללה א' מאמותיו וכ"פ רש"ל ומהרי"ל והש"כ בי"ד סימן שכ"ב כתב צריך טעם למה נוהגין בפסח ליתן חלה לקטן ובשאר ימות השנה אין נוהגים ליתן לקטן עכ"ל ואפשר מפני שהחלות מרובות ואם לא יאכלנו לא יהיו מחזיקים אותו ככהן כמ"ש רש"י בחולין פי"ח גבי מתנות כהונה:

(א) שלא להרבות בה וכו' – כמבואר בסימן שלפני זה:

(ב) לקרב העיסות – ר"ל אחר שלש עיסה הראשונה תהא מונחת על השלחן ואחד יעסוק בה עד שילושו עוד עיסה אחרת [או שילושו שתי עיסות בב"א בשתי עריבות] ובין שניהן בודאי יהיה שיעור חלה:

(ג) שישקו זו בזו – ר"ל שידבקו העיסות זו בזו עד שאם יתפרדו יתלשו אחד מחברתה מעט ודיבוק כזה מחשבן לעיסה אחת וכשניטל חלה מאחת סגי וכתבו האחרונים דאם העיסות נילושות קשה א"א לדבקן ביחד אח"כ היטב ואין כאן צירוף וע"כ יצרפם ע"י כלי או ע"י כיסוי מפה:

(ד) דשמא יש וכו' – ר"ל וא"כ כשיפריש חלה בברכה תהיה ברכתו לבטלה ועוד דחיישינן אם יש איזה מן העיסות שאין בהן שיעור חלה א"כ הפרשתן לאו כלום הוא ושמא אח"כ לאחר אפייתן יכניסן להמצות בכלי אחד ויצטרפו ויתחייבו בחלה מן הדין ונמצא אוכל טבל. ובמקום שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור חלה וכמו שהובא בסוף סימן שלפני זה במ"ב הם מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפ"ע ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה ואם אדם אחד מפריש לכל העיסות די בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק בינתים בשיחה שאינה מענין הלישה. כתבו האחרונים שהמנהג שקצת נוהגין לכפול העיסה בשעת הפרשה כדי להפריש החלה משני קצותיה הוא מנהג שאינו נכון ודי להפריש מקצה האחד:

(ה) ואם אי אפשר וכו' – דאם אפשר טוב יותר להפריש מן העיסה כדכתיב ראשית עריסותיכם הרי דעיקר מצותה לכתחלה הוא בשעה שהיא עיסה עדיין:

(ו) אחר אפייה מיד שיתן וכו' – ואף בחלת חו"ל כן ואע"ג דבחלת חו"ל דאוכל והולך ומשייר קצת לחלה היינו בעיסה אחת גדולה אע"ג שנתחלקה אח"כ לכמה ככרות כיון שתחלתן היו מחוברין מעיסה אחת הקילו בחו"ל דלא בעינן מוקף ומחובר בשעת הפרשה משא"כ כאן שהם מעיסות מחולקות אף שהיו מונחים פ"א בסל מ"מ לא הוי כחיבור גמור להקל לאכול קודם הפרשה. ואפילו אם היה בכל עיסה כשיעור חלה ג"כ בעינן שיהיה מן המוקף בשעת הפרשה כיון שאינם מעיסה אחת וכמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג ס"א בהג"ה:

(ז) בסל – ואם סל גדול צריך לקרבם שיגעו זה בזה אכן אם יש בכל עיסה שיעור חלה דפסק הרמ"א לקמיה דא"צ צירוף סל ה"ה נגיעה להדדי לא צריך בין כשהם מונחים בסל בין כשהם מונחים בבית דהבית מצרפן ויכול להפריש מזה על זה וזהו דוקא כשהם מונחים בלא כלים אבל אם הם מונחים בכלים צריך לקרב הכלים להדדי ויהיו פתוחים למעלה [דאם הם סתומים אפילו הם מקורבים לא מהני] וכ"ז כשיש בכל עיסה שיעור חלה אבל אם אין בכל עיסה שיעור חלה וצריכינן לצירוף אין להקל אף שהכלים פתוחים ומקורבים להדדי אא"כ יניחם בתוך סל אחד או שיכסה עליהם במפה ועיין בה"ל:

(ח) ושכח להפריש – ר"ל בעודה עיסה דלכתחלה נכון יותר להפריש מן העיסה וכדלעיל בסק"ה:

(ט) אחר כך – ר"ל אחר האפייה:

(י) ואפילו צירוף סל וכו' – כיון שיש בכל אחת כשיעור יוכל להפריש ממצות עיסה אחת על הכל ורק בעינן שיהיה הכל מונח לפניו בבית וכדלעיל בסק"ז ואם לא היה לו כ"א עיסה אחת אף שנתחלקה לכמה מצות כיון שנילושה מתחלה ביחד יכול להפריש מאחת על שאר המצות אף שאינם לפניו דבכגון זה אין צריך מן המוקף בחלת חו"ל וכדלעיל בסק"ו עי"ש. אם שכח להפריש חלה בעיו"ט ונזכר ביו"ט אם לא היה שיעור חלה בכל עיסה ונצטרפו בכלי ביחד ביו"ט דאז בא חיוב החלה ביו"ט דעת כמה אחרונים דמותר להפריש חלה ביו"ט אבל אם נצטרפו בכלי קודם יו"ט או שהיה בכל עיסה שיעור חלה שאז בא החיוב חלה קודם יו"ט אסור להפריש חלה ביו"ט אלא אם מינכר מצותיה של כל עיסה ועיסה בפני עצמה מותר לאכול כל מצותיה של העיסה ולשייר מאחת ממצותיה מעט על סמך שיפריש ממנה בחוה"מ מעט לשם חלה וישרפנה אבל אם נתערבו המצות צריך לשייר מכל מצה ומצה מעט ואחר יו"ט יצרף כל החתיכות בכלי אחד ויקח חלה מן חתיכה אחת (דהיינו שיפריש ממנה מעט) על כולן או שיעשה באופן זה שילוש ויאפה עיסה קטנה פחות מכשיעור ביו"ט ויצרפם עם המצות בסל אחד כדי שיתחייב בחלה ואח"כ יכול להפריש מעיסה זו על כולם כיון דחיוב של עיסה זו בא עתה ביו"ט רשאי להפריש ממנה ביו"ט ואפי' לא היה בכל עיסה כשיעור ונצטרפו כל המצות בכלי אחד קודם יו"ט ג"כ נכון לעשות תקנה זו. ולכתחלה כל שהוזכר קודם לילה יפריש תיכף חלה ולא יניח להפריש ביו"ט:

(יא) מכל אחד ואחד – דאם יקח מאחת יש לחוש שמא זו מאותה שכבר נפטרה וא"כ הוי ליה מן הפטור על החיוב:

(יב) ויקח ממנה וכו' – ר"ל שיכוין בהפרשתו לפטור את כל העיסות החייבות וצריך שיהיו כולן מונחין לפניו בבית אחד וכנ"ל בסק"ז:

(יג) ואם מכיר וכו' – ר"ל ר"ל שהיא מעיסה שלא הופרש עדיין חלתה ממנה:

(יד) לא יקרא שם – ר"ל שאם רוצה להפריש עוגה קטנה לחלה צריך ליזהר שלא יקרא לה שם חלה קודם אפייתה אלא יקראנה עוגה או מצה [וגם שלא יהיה במחשבתו שתחול עליה קדושת חלה עד אחר אפייתה דקדושת תרומות ומעשרות הוא ע"י דיבור או מחשבה לבד כמבואר בשו"ע יו"ד סימן של"א] ואם אינו רוצה כלל לאפות עוגה מיוחדת בשביל חלה אלא יאפה סתם ואח"כ יפריש מצה אחת או חתיכה אחת ממצה על כולם בשביל חלה ג"כ שפיר דמי ואופן ההפרשה לאחר אפיה כבר נתבאר לעיל בסק"ז:

(טו) אינו רשאי לאפותה – כיון שאין באפיה זו צורך אוכל נפש ודוקא כשבעליו קראו לה שם אבל באחר אף ע"פ שקורא לה שם ל"ל בה דאין לאחר רשות לתרום. ולענין משרתת בבית עיין ביו"ד סי' שכ"ח באחרונים שם:

(טז) תחמיץ – ואע"ג דהקדש הוא ואינו שלו מ"מ עובר בבל יראה הואיל ואי בעי מתשיל עליה והוי חולין:

(יז) ואינו רשאי וכו' – פי' דלשרוף מיד קודם שתחמיץ ג"כ אינו יכול דאין שורפין קדשים ביו"ט:

(יח) יטילנה וכו' – אבל לכתחלה לא יסמוך על עצה זו לקרות שם חלה בעודה עיסה ולהטילה לצונן דחיישינן שמא לא יזהר יפה שיהיו המים צוננים:

(יט) לצונן – וכשרואה שהמים מתחממין קצת בעמדם בבית יזהר להחליפם במים צוננין [אחרונים]:

(כ) ואם יש כהן וכו' – המחבר מיירי בחלת א"י שאינה נאכלת לכהנים בזמן הזה שכולנו טמאי מתים ונטמאת החלה ואסורה להאכיל אפילו לכהן טהור ולפיכך אסור לאפותה ביו"ט בכל גווני וע"כ לא הזכיר פרטים אלו והרמ"א מיירי בחלת חו"ל שאינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כגון זב או בעל קרי אבל כהן הטהור מזב ומקרי כגון כהן קטן פחות מבן ט' שנים ויום א' שאינו מטמא בקרי וגם מן הסתם לא ראה זיבה כיון שהוא פחות מבן ט' או גדול שטבל לקריו רשאי לאכול חלת חו"ל כמ"ש ביו"ד סימן שכ"ב לפיכך כתב הרמ"א דאם יש כהן קטן וכו' דאף שקרא לה שם חלה רשאי לאפות אף ביו"ט שהרי ראויה לאכילה:

(כא) או גדול שטבל לקריו – ר"ל אע"פ שלא העריב שמשו וטוב ליזהר שיאכל מיד אחר טבילתו ולא יטיל מים בין טבילה לאכילה שמא יטיל מים חלוקים או עכורים שיש בהן חשש קרי ויהא אסור לאכול חלה זו עד שיחזור ויטבול:

(כב) שאין מאכילין וכו' – שאין מחזיקים אותו ככהן ודאי דדלמא נתחללה אחת מאמותיו. ומ"מ לדינא דעת הרב כדעה הראשונה דנותנין לקטן או לגדול שטבל לקירויו [ש"ך ביו"ד סי' שכ"ב אות ט'] וכתב הפמ"ג ומ"מ לא ראיתי לנהוג כן אף בפסח. ובמדינותינו יש באיזה מקומות שנותנין לכהן גדול שטבל לקריו בפסח ועיין במ"א שכתב טעם למה דוקא בפסח המנהג ליתן:

(כג) ביו"ט – של פסח. ובביאור הגר"א מפקפק ע"ז:

(מ"א ס"ק ג') דהא בטור כ' שמותר וכו' והרא"ש פ"א דביצה תוורו בעיסה א' כ' מהרי"ל כצ"ל:

(שם) דהא חולק עד מן המוקף. נ"ב ועבב"ח שזה שייך מוקדם לזה ע"ש:

(במ"א סק"ד) כל הפוסקים השמיטוהו. נ"ב לאסור בדיעבד:

(שם) וא"כ שרי נ"ב מדלא פריך דגבי פסח אפי' בדיעבד אסור אלא ש"מ דכשר בדיעבד. ולי הקטן שמעון הירש נראה דאי' שם דר"י אוסר סריקין כמין גלוסקאות אלמא דמותר לעשות פת עבה ואנן קי"ל כר"י כמו שכ' הב"י ע' ט"ז סק"ה אלא על כרחך בדיעבד מותר:

מג"א סק"ט א' מאמותיו עיין לעיל סי' ר"א במג"א סק"ד:

שם וכן פסק רש"ל ומהרי"ל ביש"ש חולין פ' כ"ה:

בסל. ועבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים סימן מ"ד מצות שאופין ואין בכל עיסה שיעור חלה ונתחייבו ע"י צירוף סל ושוב בשעת הפרשה לא היו נוגעין יחד רק היו חלוקים לב' צבורים אף ע"פ שלקח מאחד חלה על הכל יש לו לכתחלה להפריש חלה גם מצבור השני בלא ברכה ע"ש וע"ש מ"ש על דברי מהרש"ל דמצריך ליטול מצה שלימה לחלה ואין המנהג כן וכמ"ש בח"י ג"כ ובפרט בחלת ח"ל שפיר דמי אף בפרוסה ע"ש ועיין מ"ש בחלק יו"ד ללמד זכות על מה שנוהגים אחר אפיית המצות מחלקים לחלקים ונוטלים כמה נשים כ"א חלה בפ"ע וכן המנהג באפיית החלות של שבת ע"ש וע' לעיל ריש סי' תמ"ד בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלת לחם חמץ מה דינו ע"ש ובכנ"י ס"ס ך"ג כ' שבשנת תפ"ז חל ע"פ בשבת ודרשתי בשבת שלפניו שלשבת הבאה יזהיר כ"א לאשתו ליקח חלה כי טעם שאין אנו נוהגין לעשות האמור במשנה דבמה מדליקין שלשה דברים צריך אדם לומר כו' עשרתם כו' משום דחלת ח"ל יש לה תקנה שאוכל' משייר משא"כ בע"פ שחל בשבת אין תקנה ע"ש ועיין לעיל סי' תמ"ד דיש תיקון בדיעבד מ"מ לכתחלה מיהת יש ליזהר בזה:

לא צריך. עבה"ט שהביא מהלבוש עיין באלי' זוטא וא"ר על דברי הלבוש בזה ובפמ"א ח"א סי' צ"ו כתב שט"ס בלבוש וצ"ל יקח פרוסה קטנה מן הבצועה וישמור אותה לחה"מ ויברך להפריש חלה ושורפה בחה"מ ע"ש:

קטן. עבה"ט וע' בשבו"י ח"א סי' כ"ב שהרב מהרי"ל בן הגאון בעהמ"ח שער אפרים כתב ליישב דברי המג"א והוא ז"ל חזר והשיב לו שדבריו בח"י נכונים ובספר חק יוסף דחה דברי השבו"י ובס' בר"י האריך בזה להצדיק דברי השבו"י ולהשיב שבותו כבראשונה ע"ש:

טוב לקרב העיסות. כ' ב"י שיגעו העיסות זו בזו עד שידבק מעט מזו לזו וכ"כ רבי' בי"ד סי' שכ"ה עכ"ל ובגמ' איתא בלשון נושכות זו בזו ובי"ד סי' שכ"ה הבאתי דברי ת"ה דצריך שאם יתפרדו יתלשו א' מחבירתה מעט וא"כ כל שהעיסה נילוש בקשה אע"פ שהם מונחות זע"ז אינ' נדבקין יחד ואין כאן צירוף ע"כ יש לעשו' ע"י צירוף כלי וכ' ב"י שכלי שאין לו בית קיבול כ' רמב"ם שהוא ספק אם מצרף ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי ומצרפן ע"כ וכן יש לנהוג:

דשמא יש בהן א' כו'. וחיישי' שמא אח"כ יבוא לידי חיוב מחמת צירוף ונמצא אוכל טבל כ"כ הרא"ש פ"ק דביצה כמ"ש בסמוך וכ' מו"ח ז"ל לכאורה משמע מל' רבינו דצירוף סל מהני אפי' אם אינן נוגעים גם בי"ד סי' שכ"ה כ' בסתם הסל מצרפן אבל בסמ"ק הלכות חמץ כתב דוקא שיגעו יחד וכ"כ התו' בפ' א"ע דף מ"ו בד"ה הואיל ומדברי הרא"ש בה' חלה נראה שהסכים לזה שכ' וז"ל ר"א לא בעי נשיכה אבל נגיעה בכלי בעי כו' וצ"ל דרבינו קיצר בזה עכ"ל וז"ל התו' פ' א"ע שם מיהו נ"ל דאם נתונה לסל בעי' נמי נגיעה בהדדי משום נטילת חלה מן המוקף כו' עכ"ל וא"כ דלא הצריכו הנגיעה אלא דליהוי מן המוקף אבל משום צירוף שיעור חלה די בצירוף ע"י סל אפי' לא נגעו בהדדי ע"כ יפה עשו הטור והש"ע שלא הצריכו כאן נגיעה דאנן קי"ל לא בעי' מן המוקף כמ"ש רמ"א בי"ד סי' שכ"ג דעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף אבל עיסה שנילושה בפ"ע אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף מ"ה א"צ נגיעה אהדדי בסל אלא אם יש חיוב בכל א' לבד רק שרוצה להפריש מזה על זה דצריך מוקף משא"כ באם אין בכל א' חיוב רק שחייב ע"י צירוף א"צ מוקף והרא"ש שכ' לא בעי נשיכה אלא נגיעה בכלי לא נגיעה להדדי קאמר אלא נגיעה ע"י כלי סגי לענין שיעור חלה וכ"כ בהדיא פ"ק דביצה וז"ל ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי א' בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ ואם היה מפריש חלה קודם שצרפם בכלי לא מיפטרי בהכי ואם יבואו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל עכ"ל הרי דלא צריך להיות מן המוקף ובפ' א"ע כ' דל"צ צירוף סל אלא באין בו שיעור חלה אבל אם מתחלה היה בו שיעור חלה א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף עכ"ל הרי דצריך להיות מן המוקף אלא ע"כ כיון שיש חיוב לכל אחד בפ"ע ורוצה לתרום מאחד על חבירו אז צריך מוקף ובזה הצריכו בתוספות בשם ר"י גם בסמ"ג משום מוקף שיגעו להדדי אפי' בסל א' וזה דלא כדעת הרא"ש והטור דלענין מוקף לא צריך רק לקרב יחד ולא סל ואפשר דגם ר"י לא בעי כאן לו' דצריך סל ונגיע' אלא ה"ק אף על פי שהם בסל צריך נגיעה ונגיעה נחוד סגי דלענין מוקף א"צ סל אבל כאן שרוצה לצרפן בשביל שיעור חלה א"צ נגיעה כלל להדדי רק צירוף כלי ובסמוך נזכיר לתרץ דברי הרא"ש והטור אפי' ביש שיעור חלה לענין מוקף:

ואם היה בו שיעור כו'. בטור כתב ואפי' אם שכח ואכל קצת יפריש על המותר דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולכאורה קשה דהא שמואל מתיר אפי' לכתחלה ולמה כ' שכח ואכל וזה הקשה מו"ח ז"ל והאריך בתירוצים ונלע"ד דלק"מ דודאי מותר לכתחלה לסמוך ולאכול ע"ד שישייר אח"כ כיון שיש שיעור חלה בעת שמתחיל לאכול דה"ל כאלו הפריש בעת ההיא אבל אם שכח להפריש ונשתייר אח"כ שלא כשיעור ה"א דאותה שעה שהזכיר כיון שאין שם שיעור צריך לצרף עיסה אחרת קמ"ל דל"צ כיון שהיה תחיל' כשיעור ובא"י צריך באמת לצרף אות' כ"ה פשוט וברור:

אינו רשאי לאפותה. שהרי אינה ראוי' לאכיל':

ואינו רשאי לשורפה. שאין שורפין קדשים בי"ט וסיים הטור כאן הלכך לא יקרא לה שם עד אחר אפייה ואז יצרף הכל בסל ויפריש א' על הכל עכ"ל. וק"ל דהא היה בעיס' תחלה שיעור חלה דהא לא לש אלא עיסה א' וא"כ א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כמ"ש הטור עצמו קודם לזה דצירוף סל א"צ רק בלא היה שיעור חלה הסל מצרף הכל לחלה משא"כ בחיוב דהקפה כשיש שיעור חלה ונראה דל"ד נקט הטור כאן צירוף אלא נתכוין שיהיו קרובים להדדי וא"כ אפי' כשמונחים סמוכים זה לזה אפי' על השלחן סגי ויש כאן מקום עיון במה דמשמע שיש חיוב להקיף באם יש שיעור חלה וכמ"ש הטור קודם לזה אלא יקרב כל הככרות יחד כו' ובאשר"י פ"ק דביצה כתוב ומיהו מוקף ודאי לא בעינן מדשרי בחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום מוקף כו' כמ"ש בסמוך וא"כ למה כ' הטור בסי' זה דבעינן הקפה ומביא ג"כ הך דחלת ח"ל אוכל והולך דמשמע אפי' לכתחלה לא בעינן מוקף דהא כשמפריש אח"כ החל' על מה שאוכל הרי אין כאן מוקף ובאמת י"ל כן גם על הרא"ש שכתב בפ' א"ע דביש שיעור חלה א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא ש"מ דהקפה מיהו בעינן בזה י"ל דשם קאי לפרש דברי ר"א דאמר הסל מצרפן לחלה ותנא בא"י קאי דבעינן מוקף ולא מיירי שם מחלת ח"ל אבל על הטור קשה דהצריך הקפ' משמע אפי' בח"ל וזה סותר מ"ש אח"כ אוכל והולך וכו' ועי"ל דברי הרא"ש בלא הטור דבפרק א"ע מיירי שיש שם שני עיסות שיש בכל א' שיעור חלה ורוצה להפריש מא' על חבירו דבזה בעי' מוקף דזה אינו בכלל חלת ח"ל אוכל והולך כמ"ש ב"י בשם המרדכי היכא דשכח בעי"ט ולא הפריש חלם דאין בזה היתר לסמוך על שיור המצ' להיות אוכל ואח"כ מפריש דזה אינו אלא אם העיסה נילש ביחד משא"כ במצות דכל עיסה נילוש לבדה אין להם דין זה מ"ה ניחא מ"ש הרא"ש פ"ק דביצה דלא בעי' מוקף היינו כשלש רק עיסה אחת שיש בה שיעור ומחלקה למצות בזה לא בעי' מוקף אבל בטור א"א לומר כן שהרי כ' ואם ידוע שהיה בעיסה שיעור חלה ושכח להפריש חלה עד אחר אפיה כו' הרי דלא מיירי מהפרשה מעיסה על חברתה דאל"כ למה לו להזכיר השכחה אלא פשוט דלא מיירי אלא בענין תיקון העיסה ההיא ששכח להפריש וקאמר ע"ז דבעי' שיקרב והיינו הקפה ואח"כ אמר חלת ח"ל אוכל והולך כו' ואין בידי ליישב דברי הטור אלא בדרך זה דלא ס"ל הא דכת' הרא"ש פ"ק דביצה דלא בעי' מוקף אלא בעי' מוקף אפי' בחלת ח"ל ול"ד לההיא דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דשם כשמתחיל לאכול אותם עיס' נותן עיניו שיפריש אח"כ על הכל ודמי למפריש ממש בעת ההיא וה"ל מוקף משא"כ בשכח להפריש וחלק העיסה לככרות כשבא להפריש צריך הוא להקיף וכן בלש עיסה בי"ט בפסח דאינו קורא שם עד אחר אפייה ואז הוי התחלה שלו להפריש וצריך להיות מוקף והא דמייתי הטור כאן ההיא דחלת ח"ל אוכל והולך כו' אינו אלא לענין שיפריש על המותר ולא בעי צירוף לעיסה אחרת כמ"ש בסמוך אבל לא לענין הקפה כנלע"ד:

או גדול שטבל כו'. משמע שגרס בטור או אפילו גדול שראה קרי וטבל) יכול לקרות לה שם מפני שראוי לו ע"י שיבטלנו ברוב וכו':

פחות מכשיעור. פי' ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי א' ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל:

ומוטב שימעט בה. ומבואר בדברי הראשונים אפילו אם יש לו עוזרים רבים וגם שני תנורים וכה"ג אפילו הכי לא ירבה שיעור העיס' וכ' הכל בו וז"ל כי קפדינן שלא ללוש יותר משיעור זה כשהוא לש מדות הרבה אבל אם לא בא ללוש רק מדה אחת אין לצמצם כ"כ שמא לא יהיה השיעור וכשמברך יברך ברכה לבטלה עכ"ל וכ"כ הלבוש וכ' עוד הכל בו ובש"ל ותניא דאם היה יותר ה' או ו' ביצים אין קפידא וכ"כ מהרי"ל אפי' לענין מצת של מצוה:

שימעט בה. כ' הב"ח ויש חשש שמא יבא אח"כ לידי צירוף ע"י סל ולא יפריש ויבא לאכול טבל לכן טוב לקרב העיסות עכ"ד. ולא ידעתי מאין יצא לו טעם זה וחששה רחוקה היא בחלה בזמן הזה דלמא יבא לידי צירוף ודילמא לא יפריש ממנה דהלא קי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולא חיישינן שמא ישכח ולא יפריש ממנה והרא"ש פ"ק שהזכיר חששא זו היינו באם הפריש חלה ולא יצא בהפרשתה איכא חשש זו אבל בלא"ה לא חיישינן בחלה בזמן הזה דרבנן ובאמת הטעם פשוט ומבואר להדיא בלשון הטור והמחבר כיון שמדקדק בשיעור עיסה על כן חיישינן שמא יש בהם עיסה כשיעור שמחויב בחלה ושמא אין בהם כשיעור נמצא מברך ברכה לבטלה ואף אם רוצה למעט בכל עיסה ועיסה שיהא בודאי פחות מכשיעור זה ג"כ אסור דמפקיע מחלה ומצוה להפריש מן העיסה לכן טוב לקרב העיסות יחד וכן מבואר טעם זה להדיא בש"ס פרק אלו עוברין (פסחים דף מח ע"ב) ובי"ד ס"ס שכ"ד:

טוב לקרב העיסות. ואין להניח העיס' בכפל בשעת הפרשתם אלא מפריש מקצה אחד ואחד יערוך במגלגל בקצה השני (של"ה) והמנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדו (ד"מ) וצ"ל דהוא ע"פ המנהג שנוהגין לעשות עיסות גדולות כמ"ש לעיל ס"ס תנ"ו וע"ש. וכתב במ"א ודי בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק ביניהם בשיח' שלא מענין הלישה ועכשיו נהגו ע"פ הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה ונוהגין לעשותה תחלה כעין מצה ואחר כך משליכה לאור ויש נהגו לשרפה בלי תיקון ואם נפלה לתוך התבשיל הנה מלבד דין תערובת חלה שנתבאר בי"ד סי' שכד יש לדון בזה דין איסור חמץ וכמש"ל סי' תנד ס"ק ד':

לקרב העיסות יחד. כדי שיתדבקו זו בזו כדי שירצה להתפרד זו מזו יתלש אחת מחברתה מעט ואז נחשב הכל כעיסה אחת וכשנוטל חלה מא' מהן סגי. אכן ראיתי שנוהגין שחותכין חתיכה אחת משניהם יחד והוא לכאורה מנהג בלא טעם. (וע' בב"י במ"ש בשם תשוב' אשכנזית והיא בתשובה להרשב"א ובתשו' מהר"מ ב"ב סי' שכב דמשמע קצת דבעינן לחתוך מכל עיסה ועיסה גם בזה השיגו עליו וכל שכן בבה"ג שהכל נחשב כחתיכה אחת ועיסה אחת) ומאמ"ו האלוף המרומם מוהר"ר יוסף שמעתי הטעם שלפעמים העיסות הם קשים ואינן נדבקין יחד ע"י קירוב וכמ"ש הט"ז והראש יוסף וע"י חוזק החיתוך שחותכין משניהם נדבקין זה בזה והוא טעם נכון:

ואם א"א. משמע דכל שאפשר להפריש מן העיסה עדיף דעיקר מצוה להפריש מן העיסה כדכתיב ראשית עריסותיכם והא דאמרינן בפרק אלו עוברין דנשי דידו נהגו לכתחלה דעבדין כר"א ע"י צירוף סל אחר אפיה היינו גם כן מיירי היכי דא"א מפני המהירות וכה"ג והוא פשוט ומיושב בזה מה שהניח הנ"ץ בתימא על הטור והמחבר בסק"א ודוק:

יפרישנה אחר האפיה מיד. דאע"ג דקיימא לן חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש היינו בעיסה שנילושה יחד והיתה כבר מחוברת הקילו בחלת ח"ל דלא בעינן לפרוש מן המוקף רק אוכל והולך ואח"כ מפריש משא"כ כאן וכן הוא לשון התוס' פ"ק דנדה דף ז' ע"א סוף ד"ה ומקפת ע"ש ומשמע שם מהתוס' אלו דאפי' בשני עיסות שבכל אחד היה כשיעור אם רוצה להפריש אחת על כולן בעינן הקפה אף בחלת ח"ל דלא אמר שמואל אוכל והולך אלא בעיסה אחת שנתחייב בחלה וכ"כ הב"ח בס"ק ד' ובזה מיושב היטב דברי הרא"ש והטור וניצל מכל הקושיות שהקשה בט"ז ס"ק ד' דברי הרא"ש והטור אהדדי דהא דהצריך הרא"ש והטור הקפה אף בחלת ח"ל לא מיירי רק בשני עיסות שיש בכל אחד שיעור חלה ודלא כמ"א בס"ק ג' שהשיג על הב"ח בזה שכתב דמשמעות לשון הרא"ש דאלו עוברין דמיירי בעיס' א' וזה אינו אף דנקט בלשונו עיסה היינו דבעיסה אחת היתה שיעור חלה מ"מ מיירי דאח"כ רוצה לצרף עוד עיסה אחרת וכן מבואר להדיא בקיצור פסקי הרא"ש דשם לכך הצריך שם הקפה (ומ"מ בדיעבד אם שכח ואכל מפריש אח"כ אף בשני עיסות והיה בשניהם כשיעור רק דבעינן הקפה לכתחלה לדעת הטור והרא"ש פרק אלו עוברין כמו שפי' הב"ח והוא נכון להמעיין שם אבל אם אין העיסות כשיעור ואכל אף בדיעבד לא מהני הפרשה אח"כ כיון דלא צירפם יחד א"כ לא נתחייב בחלה כלל אא"כ שייר מכל אחד חתיכה חתיכה ויצטרפם) וכן נתבאר בי"ד סי' שכג בש"ע שם בהג"ה ובב"י שם בשם סמ"ג ובהג"ה מיימוני ומדברי תוס' והרא"ש פ"ק דביצה הובא בב"י לקמן סי' תקו. וכ"כ בהגהת סמ"ק ומרדכי ואגודה פרק א"ט. ובש"ל בשם סה"ת וכל זה פשוט וברור ומיושב בדברי הרא"ש והטור בדבריהם ובפרטות שכן הוא להדיא בקיצור פסקי הרא"ש ובחנם טרחו בכל זה האחרונים ובפרטות הט"ז בסק"ד שהשיג על הרא"ש והטור בכל זה ובאמת לק"מ וק"ל:

כל המצות בסל. וכ' הב"ח דלדעת הרא"ש בהל' חלה והתוס' פרק אלו עוברין (פסחים דף מז) בתוס' ד"ה הואיל בעי ג"כ נגיעה בהדדי וצ"ל דהטור קיצר בזה והט"ז האריך להשיג עליו בזה מכח דברי התוס' פ' א"ע וגרם לו כל זה שאשתמיטיה ליה תוספת פ"א דנדה דף ז' ע"א באריכות (כי בתוספות פרק אלו עוברין קיצרו תוספת מאד ע"כ אפשר לפרש כדעת הט"ז משא"כ בתוספת דנדה) שכתבו להדיא וז"ל ונכון בפסח לנגוע כל המצות בסל כשמפריש אחת על כולן דאין הסל מצרפן ואע"ג דאמרינן חלת ח"ל אוכל והולך וכו' הרי להדיא מדברי התוספת דאף במצות שהחיוב בא ע"י צירוף ואפ"ה בעי נגיעה להדדי וכן מבואר שם בפסקי תו' ובאגודה בשם ר"י. אע"ג דשם מבואר מתחלת דבריהם דלא בעינן נגיעה היכא דלא הוי כשיעור והסל מצרפן מ"מ היינו אם רוצה רק צירוף השיעור משא"כ במצות שאחר שאפה שלשה או ד' עיסות ומצרפן יחד דע"י צירוף יש כאן שנים או שלשה עיסות שיעור חלה והוא רוצה לתרום מן המוקף מאחד על חבירו על כן צריך נגיעה להדדי לפטור ע"י חלה א' כנ"ל לפ' דעת התוס' ובפרטות להמעיין בפסקי תוס' והאגוד' ודלא כמו שפי' בחדושי מהר"ם פי' זר ודחוק בדעת התוס' גם מהרש"א נראה שהגיה קצת בתוס' ומדחיק שם בדעתם ובאמת דברי התוס' פשוטים וברורים כמ"ש נמצא דיפה כיון הב"ח לדעת התוס' ומ"מ אין דעת התוס' והרא"ש שוים כמשמעות הב"ח דהרא"ש בהל' חלה פסק להדיא להיפך דאם רוצה לצרף כדי שיעור בעי נגיעה משא"כ אם היה בשני עיסות כל אחד כשיעור חלה ורוצה לתרום מן המוקף מאחת על חבירו א"צ לא נגיעה ולא צירוף סל רק סמוכות זו לזו ודוחה שם ראיית התוס' בפרק אלו עוברין וכ"כ בש"ל סימן ס' בשם סה"ת וכן פסק הרשב"א בפסקי חלה שלו וכן משמע בתשו' הרשב"א סי' תתל"ד וכ"כ האגוד' פרק אלו עוברין בשם התרומ' וראבי"ה דדוקא במקפיד על התערובות כגון עיסה א' טמאה וטהורה וכה"ג בעי נגיע' (ובאגודה כ' שם דצירוף סל מהני לדעת הגאונים אף בלא נגיעה) וכ"כ הכל בו דף מט ע"ד דאויר הכלי מצרפן ולא בעי נגיעה כלל וזה דעת הטור והש"ע שלא הזכירו נגיעה כלל לכן נ"ל אף דלכתחלה בעי נגיעה אבל בדיעבד יצא ונוכל לסמוך על גדולי פוסקים דלא הצריכו נגיעה כלל וכן אם היו בשני עיסות שיעור חלה בדעבד א"צ אפי' צירוף סל וכ"ש נגיעה רק סמוכות זו לזו כלשון הרא"ש להדיא בהל' חלה אבל לכתחלה יש לנהוג ולהצריך הנגיע' וכ"כ מהרש"ל בתשו' סי' כח דאפי' היה בעיס' שיעור ושכח להפריש דבעינן לכתחלה צירוף סל ונגיעה אכן דעת הרב בהג"ה אינו כן כמיש להדיא דכה"ג אפי' צירוף סל א"צ וע"ש בתוס' דנדה שהניחו בצ"ע אי נגיעה לבד חשוב כמו צירוף סל או נשיכה וכ"כ באגודה:

ואפי' צירוף סל וא"צ לתרום מן המוקף שיהא סמוכות זו לזו דחלת ח"ל אוכל והולך ואחר כך מפריש כמ"ש בסק"ו וע' בי"ד סי' שכג ועיין מ"ש בסמוך בשם מהרש"ל בתשוב':

וממקצת לא לקח. וכ' במ"מ ומנהגים ולבוש ואם שכח להפריש מן העיסות של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כן שלימות על הקערה וכשיבצע מצה השניה לשנים לשמור חצי לאפיקומן אז יניח השני מצות השלמות ושתי השברים בכלי לצרפם ויכסם ויקח פרוסה קטנה מן הבצועה ומברך להפריש חלה וישמור לחול המועד ושורפן בחול המועד ונראה לי שטוב יותר שיבצע ממנו תחלה פרוסה קטנה מיד ביום שמא יחזור וישכח דהא בלאו הכי יבצענו בלא ברכה עכ"ל הלבוש וכן ראוי ונכון לנהוג שלא להמתין עד הלילה דהא בלא"ה עיסה שנילוש מערב יום טוב אסור להפריש ממנו בי"ט וכמבואר לקמן סי' תק"י וכן האריך להתמיה גיסי הרב בסא"ז על שהתירו להפריש חלה בליל י"ט אע"ג דאפשר שאם שכח עד הלילה דמותר להפריש לאותן הנוהגין שלא ללוש שיעור חלה ביחד וא"כ לא בא כלל לידי חיוב מערב יום טוב רק מעכשיו ביו"ט שרוצה לצרף ובי"ט הוא דאיטבל על כן מותר להפריש בי"ט אף דהיה יכול לצרף מעי"ט (משא"כ בלישה דטוב יותר פת חמה) וכמו שכת' הלבוש לקמן סי' תק"ו מ"מ מותר להפריש בי"ט כיון דלא טבילי עד השתא וכמשמעות הש"ס להדיא פ"ק דביצה גבי מוללין מלילות בי"ט ומפרכין קטניות א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתן ע"ש ובזה אפשר ליישב התמיהה על הלבוש ועוד דבשכח אפשר להקל טפי וכמ"ש המ"א לקמן סי' תק"ו ס"ק י' ע"ש גם כדי שיוכל לאכול המצה המשומרת. מ"מ כל שהוזכר קודם לילה ואפשר להפרישה בלי פקפוק אין להקל בחנם: וכתב המ"א לקמן סי' תק"ו בס"ק ח' בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלה מעיסת החמץ בע"ש דאין תקנה לאותו פת ואסור לאכלו כיון דצריך לבערו ונמצא אוכל טבל למפרע עכ"ל וכת' מהרי"ל בדיני חלה ז"ל מעשה שנשתהה החלה בתנור בליל יום טוב עד שנחרכה ושאלו למהרי"ל והורה לצרפה ולקרא לה שם חלה בהפרשת' ולברך עלה עכ"ל:

תחמיץ. ואע"ג דהוא קדוש ואינו עובר בבל יראה ובל ימצא מ"מ הואיל אי בעי איתשל עליה כן הוא בש"ס פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ו) ולפ"ז נראה דבע"פ שחל להיות בשבת ויש כאן חלה של חמץ שכבר אכל החמץ דליכא למיתשל עלה כיון שכבר אכל חמץ ונמצא שאכל טבלים למפרע (וע' בי"ד סי' שכ"ג) וגם אין נשאלין לנדרים בשבת כל שאינו לצורך שבת כמבואר בסי' שמ"א א"צ ביעור כיון דאינו עובר בבל יראה ובל ימצא אפילו כפיית כלי א"צ כיון דמיבדל בדילי מיניה כדאיתא בפרק קמא דפסחים דף ו' ע"א ואף דחלה בזמן הזה דרבנן ואם כן מדאורייתא עובר בב"י וב"י מכל מקום הא קיימא לן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וק"ל מכל מקום אי איכא כהן קטן או כהן גדול שטבל לקריו אוכל אותו כדבסמוך ועכ"פ יכפה עליו כלי:

יטילנ' לצונן. וכת' במ"א וצ"ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצונן אם עומדין מעט בבית מתחממין עכ"ל ולא ידעתי מאי קא מספקא לי' בדבר שפשט התירו בש"ס וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הזכירו חומרא זו ואם הזמן חם יש תקנה לעשות כאשר נתבאר לעיל ריש סי' תנ"ה סעיף א':

קטן. היינו בן ט' דמסתמא לא ראה קרי אבל אי ידעינן אפילו בן יומו הוא טמא לקריו עכ"ל מ"א. ובאמת שגגה גדולה היא זו דבאמת מל' רי"ו שהובא בב"י הבין לפום ריהטא כן אכן האמת אינו כן ואישתמיטתא ליה סוגיא דש"ס ר"פ בנות כותים והרמב"ם להדיא פרק ה' מהלכות אבות הטומאה דפחות מבן ט' אפי' שכב אצל אשה וראה קרי אינו מטמא והוא מגזרת הכתו' והא דכת' רי"ו שאין טומאה יוצאה מגופו ה"ק דאפי' יוצאה ממנו קרי אינו טמא:

שטבל לקריו. וע' בי"ד סי' שכ"כ שיש מצריכין ג"כ הערב שמש וע' ברמב"ם בדין טבילת קרי:

מותרים לאפות החלה בשבילו. לפי מה שפסק בי"ד סי' שכ"ג דמותר לכתחלה לבטלו ברוב בחלה בזמן הזה ואם כן אפי' ליכא כאן כהן טהור ג"כ מותר לאפותה כיון שיכול לבטלה וע' בב"י וע"ש בש"כ: וכת' מהרי"ל ומה"ט אין צריך מדורה בפני עצמו או מדורות כהן לשרפו דהא אפי' הוא עצמו מותר לבטלו ברוב לאכילת זרים וכ"ש שמותר ליהנות ממנה ומ"מ סיים דנכון לעשות מדורה לעצמו או לתנור שאופין בו טרם שהורידו המצות לתוכן וכן נוהגין או משימין אותי על האש שלפני התנור וע' בש"כ בי"ד סי' שכ"ב:

לשום כהן. וע' בש"כ בי"ד סי' שכ"ב שכ' שבפסח נוהגין ליתן לכהן קטן מה שא"כ בכל השנה וע' במ"א שכתב טעם המנהגים ובמדינות אלו ראיתי לנהוג לשרוף החלה בלש בע"פ או בח"ה ובי"ט אינו קורא שם עד אחר אפיה שהיא היותר נכון:

דמותר ביו"ט ללוש פחות מכשיעור. וכ' הט"ז ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי אחד ויבא לידי חיוב ויאכל טבל עכ"ל וחששא רחוקה היא זו בחלת ח"ל דרבנן דודאי אם יצטרפו ג"כ יפריש חלתו וכמ"ש לעיל סק"ב דלא חיישינן לזה אלא באם הפריש פעם אחת מעיסה שהיה פחות מכשיעור וכמ"ש הרא"ש הבאתי לעיל ס"ק ב' וע' בתשו' מהרש"ל סימן נ"ח דכתב דאם נוטל החלה לאחר האפיה צריך ליטול מצה שלימה ואנו לא נהיגין כן רק שוברים חתיכה מהם ועיין בי"ד: