שולחן ערוך, אורח חיים ש״פ: דיני ביטול רשות. ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני ביטול רשות. ובו ד' סעיפים:
א' מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו שיאמר רשותי מבוטל' לכם או קנויה לכם ואין צריך לקנו' בקנין סודר ויכול לבטל אף משתחשך ואם דר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל לכל א' וא' שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך וי"א שדי שיאמר רשותי מבוטל' לכולכם אם ביטל רשותו סתם לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר הלכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא שהוא אורח בעלמא אבל אסורין להוציא מביתו לחצר וגם הוא וי"א שצריך לנעול ביתו כדי שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו:

אם ביטל להם גם רשות ביתו מותרין בין הוא בין הם להוציא לחצר בין מביתו בין מבתיהם:

אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו יש אומרים שמועיל כמו ביטול וי"א שאינו מועיל:

אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחר שלא עירב הוא מותר להוציא מביתו לחצר ולא מבתיהם (אם לא שבטלו בפירוש גם רשות ביתם) (ב"י) והם אסורים אף מביתו לחצר ולא אמרינן שיהיו כאורחים שאין רבים נעשו אורחים אצל יחיד וה"ה אם היו שנים לבד וביטל א' מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר אף בשל עצמו וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים ורבים אינם נעשים אורחים אפי' אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד שכחו שנים ולא עירבו יכולים לבטל רשותם שיבטל כ"א מהם רשותו לכל בני החצר בין אם מבטלים לרבים שעירבו ובלבד שכל אחד מהם יבטל לכל א' בין אם מבטלים לא' שלא עירב אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו בין אם מבטלים רבים ועירבו בין אם הוא יחיד שלא עירב שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים וא' אוסר על חבירו ואפילו אמר לא' אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך אינו מועיל:

לכל. ואם לא עשה כן אף למי שביטל אסור:

בין. היינו לאחר שהחזיקו בחצר עיין ריש סי' שפ"א. מ"א:

שאינו. כתב המ"א לולי דמסתפינא הייתי אומר דבחול שרי לכ"ע ע"ש הטעם ועיין ט"ז:

אף. ואפי' בטלו רשות ביתם ואפי' חזקה ל"מ מ"א ועיין סי' שע"א ס"ד:

אף. וה"ה בשל חבירו והיינו כשנתן לו גם רשות ביתו ואם נתן לו רשות חצירו לבד אסור בשל חבירו. מגן אברהם:

משנה עירובין ס"ט

שם ובסוף פ"ב

ברייתא שם

שם במשנה וכבית הלל

שם בגמרא דף ע' בעיא ונפשטא וכו' וכרבנן

טור וכרב ה"ה שכן משמע מדברי רש"י (בדף כ"ו) ושלשון הרמב"ם בזה צריך תלמוד

משנה וגמרא ס"ט לרבנן דקי"ל כוותיהו

הרא"ש שם וכדפירש רש"י

פשוט שם בגמרא כ"ו ואפי' לרש"י

הרא"ש בר"פ הדר וכ"כ טור

ר"מ ומרדכי בפרק הדר וכן נוטין דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות עירובין

משנה שם ס"ט

שם בגמרא

ה"ה בפ"ב מהלכות עירובין

משנה וברייתא שם ס"ט וע'

פשוט שם בגמרא ס"ט מייתורא דמתניתין.

ס"א שיאמר רשותי כו'. רמב"ם:

וי"א שצריך. ע"ט ב' ואב"א לעולם כו' וכפרש"י שם וע"ש תוס' ואב"א:

אם ביטל. כ"כ רמב"ם ועתוס' ס"ד א' ד"ה אם כן ועמ"א דלאחר שהחזיקו דאל"כ אסור כמ"ש בסי' שפ"א ס"א וכ"כ בלחם משנה וע"כ צריך לומר כן דהא מפורש במתני' לר"א בפ"ב כ"ג א' ביתו אסור כו' וה"ה לרבנן היכא דגלי וערש"י שם כ"ו א' ד"ה אנשי חצר וצ"ל דשם קודם שהחזיקו איירי:

אם לא. כנ"ל:

ס"ד וה"ה. שם חד לגבי חמשה. דוקא בכה"ג:

אף משתחשך – עיין במ"ב ואע"ג דנאסר למקצת שבת מ"מ מהני ביטול כדאיתא בברייתא ס"ט ע"ב דלענין ביטול רשות לא משגחינן במה דנאסר בתחלת שבת:

צריך לבטל לכל אחד ואחד – עיין מ"ב ואע"ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דהאי חולקא לא עירב וכו' [רש"י כ"ו ע"ב ד"ה ה"ג לא נצרכה] ולפ"ז אם היה הבטול מבע"י קודם שעירב דכי עירב אדעתא דהאי חולקא נמי עירב מהני הבטול שביטל לו לבד וכן מוכח מסוף דברי רש"י שם שהביא מברייתא דהדר דתניא שם אחד מן השוק שמת וכו' מבע"י דהיינו קודם שעירבו וכו' ודע דלדברי הרא"ש דס"ל דכונת הברייתא דקאמרה מבע"י היינו אפילו מת לאחר שעירבו כיון שהוא קודם זמן קניית העירוב דהיינו קודם ביה"ש חל העירוב גם על הבית שירש וכמו שכתב הגר"א בסימן שע"א ה"ה בענינינו אפילו היה הביטול שביטל לו לאחר שעירב כיון שהוא קודם ביה"ש חל העירוב גם על החלק שביטלו לו:

וגם הוא שהוא אורח בעלמא – עיין פרישה שכתב דהוא מותר להוציא מביתם אפילו קודם שהחזיקו וכן מבואר בחידושי הרשב"א להדיא עי"ש:

שאין רבים נעשים אורחים – עיין מ"ב מש"כ בשם המגן אברהם דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי אסורין להוציא ועיין בבית מאיר דשקיל וטרי בזה וכן בחמד משה ומצאתי בחידושי הרשב"א להדיא כהמ"א אכן מסיים הרשב"א דמסתברא שאע"פ שהם אסורין להוציא בכל גווני מ"מ אין יכולין לאסור עליו ע"י הוצאתן אם קדם הוא והחזיק:

וה"ה אם היו שנים וכו' – וכדמסיים דיחיד אצל יחיד לא הוי אורח ועיין באבן עוזר שחולק על פסק זה ודעתו דדוקא רבים אצל יחיד לא הוי אורח וכ"כ בפרישה דמדברי הטור והתוס' לא משמע כן וכן מבואר בריטב"א דף ס"ד דיחיד אצל יחיד נעשה אורח וע"כ נראה דבשעת הדחק יש לסמוך על זה. ודע עוד דאם רבים דרים בבית אחד לפי דעת החמד משה בסימן שפ"א ס"ד נקראים רבים ולהיפך אם אחד דר בכמה בתים מקרי יחיד דלא משגחינן בבתים כלל אכן מדברי שו"ע הגר"ז בסימן שצ"א מוכח דאם רבים דרים בבית אחד כיחיד דמיא והויין בכלל אורחים לגבי רבים עי"ש וצ"ע:

[א] ויש אומרים וכו'. וסברא ראשונה עיקר שכן פסק בעבודת הקודש דף כ"ו וטור וצידה לדרך ועוד שגם הרמב"ם יש לומר דסבירא ליה כן ואם לא ביטל לכולם אסור אף למי שביטל (עבודת הקודש ש"ס). מצוה על האדם לבטל רשות אם היה אדם גדול הרשות בידו (תוספתא פרק ה'):

[ב] רשותו סתם וכו'. פירוש אף שלא הזכיר נמי חצר רק רשותו לחוד וכן מצאתי להדיא בסמ"ג ולהב"ח אשתמיט זה:

[ג] וגם הוא וכו'. כתב הפרישה דאפילו קודם שהחזיקו מותר ולא דמי לסעיף ב' כשביטל גם ביתו דלא יכול להוציאו קודם שהחזיקו דשם מסתמא מוציא כליו ונראה כחוזר מביטול אבל כאן שמוציא מבתיהם מסתמא הם כלים שלהם ולא נראה כחוזר מביטולו, עד כאן, ונראה לי ראיה ממתניתין דף ס"ט דתנא ושלהם מותרין לו ולהם מדהקדים לו קודם להם משמע דמותר מיד:

[ד] [לבוש] שחוזר בו וכו'. ואף על פי שאינו יכול לחזור בו כיון שהחזיקו בני מבוי אפילו הכי אסור דנראה כחוכא וטלולא או שיראה לכל שבאיסורא משתמש וכו' רבי יהונתן:

[ה] [לבוש] עד שיבטל בפירוש וכו'. הקשה עולת שבת למה אמרינן בעירובין דף ע"ט נועל ביתו הוה ליה למימר לבטל גם רשות ביתו, עד כאן. ולא קשה מידי לתוס' שם דמחלק בין מתבן דדש ביה וכו' ובין דהכא מיהו לדעת תוס' שם משמע דאף במבטל חצר לבד אין צריך נעילה וכן משמע מרמב"ם ור' יהונתן, ומגן אברהם תירץ דש"ס שם מיירי ביחידים ואז אסור כמו שנתבאר סעיף ד', או דמיירי שאינו רוצה לבטל רשות ביתו שלא להרבות עליו נכנסים ויוצאין, עד כאן. ועל תירוץ ראשון קצת קשה הא סתם חצר יש בו שתי בתים כמו שכתבו בית יוסף ולבוש סימן שפ"א, ועל תירוץ שני קצת קשה היאך קאמר בש"ס סתם כיצד הוא עושה. כתב מהרי"ל דלא רצה להתיר על ידי שיבטלו הדיורין את רשותן אל הציבור מלאסור עליהם משום דבעי נמי נעילת הפתח, וגם על ידי נעילה לא רצה להתיר באותו הפעם כי הדור פרוץ וילגלגו על דברי חז"ל, עד כאן, וכתב שיירי כנסת הגדולה או סבירא ליה למהרי"ל כבית יוסף דביטל בפירוש גם רשות ביתו מהני לדעת הרא"ש למה לא תיקון שיבטלו רשות ביתם בפירוש אלא ודאי סבירא ליה דאפילו אם יבטלו בפירוש רשות ביתו אסור להוציא מביתו, עד כאן. והוא תמוה דבטור ובית יוסף ושולחן ערוך מבואר דלהרא"ש מותר, ולעניות דעתי לא דק דהא רבים אצל רבים אסורים ולא הוי אורחים כמו שכתב פרק ד' ומעשה דמהרי"ל בהכי מיירי:

[ו] ויש אומרים שאינו וכו'. הטעם כתב הט"ז כיון דבשכירות שוכרין אפילו בפחות לכך דוקא בכותים שנהרג על פחות משוה פרוטה מה שאין כן בישראל על כן בטלו השכירות לגמרי בישראל, עד כאן. ומגן אברהם כתב דבשבת אסור לשכור דהוי כמקח וממכר ובכותים דמותר דאין דירתו דירה אלא שאסור משום גזירה לא מקרי קנין ולפי זה בחול שוכר אף מישראל, עד כאן. וצריך עיון דבמרדכי ריש פרק הדר כתב דשוכרין מכותים בשבת ולא דמי למקח וממכר דאין זה אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר להם טילטול, עד כאן, וכן כתבו תוס' דף ו', ואם כן הוא הדין בישראל וכן משמע באגודה שם זה לשונו, ולא דמי למקח וממכר אך מבטל רשותו עבור השכר, עד כאן, וכן משמע מרמב"ם ריש פרק ב' הלכה י"ב, ולפי זה גם בפחות משוה פרוטה יש פנים להתיר לישראל. והנה גם מרמב"ם סוף פרק ב' ומרש"י ריש פרק הדר שכתב בית יוסף דמשמע דסבירא ליה שאינו מועיל מבואר דאף בחול אינו מועיל וכן משמע בפירוש משנה לרמב"ם שם, ובאמת לכאורה קשיא על בית יוסף דילמא סבירא ליה לרש"י דמועיל אלא שלא שכרו מצדוקי אלא בטלו, אך כד נעיין נאמר דכיון שהיה דר שם היה לו לרבי גמליאל לומר שישכור ממנו ודאי ידע ר' גמליאל זה גם קודם שבת, ולענין הלכה נראה דאינו מועיל דהרא"ש יחידאה הוא נגד ר"מ ומרדכי ורש"י והגהות אשירי שם וכן מבואר בכסף משנה שם, אך ראיתי בעבודת הקודש לרשב"א דף כ"ו זה לשונו מבטלו ואין צריך לשכור ממנו, עד כאן, ואפשר דהכי קאמר דחכמים לא הצריכו לשכור וכיון שלא תיקנו לא מהני ועוד דפוסקים הנזכרים לעיל רבים הם:

[ז] אף מביתו לחצר וכו'. עיין ס"ק ד', כתב מגן אברהם משמע דמותרים להכניסו מחצר לביתו, עד כאן, וצריך עיון דר' יהונתן פרק הדר כתב דגם להכניס אסור וכן כתב בעבודת הקודש דף כ"ו ורבינו ירוחם דף צ' ועיין סימן שפ"א ס"ק ב':

[ח] מותר בשל עצמו וכו'. כן הוא בבית יוסף ומגיד ועבודת הקודש, ולשון שולחן ערוך אף בשל עצמו ואינו נכון:

א) [סעיף א'] אחד מבני חצר ששכח וכו' הא דנקט ששכח לאשמעינן דגם בכה"ג אוסר אם לא יבטל אבל ה"ה דאפי' אם הזיד ולא עירב מהני ביטול כדאיתא בגמ' דף ע' ע"א. וכ"כ הרמב"ם רפ"ב:

ב) שם. אוסר עליהם. לטלטל מבתים לתצר. עו"ש או' א':

ג) שם. וא"צ לקנות בקנין סודר וכו' דאסתלוקי רשותא בעלמא הוא ומה"ט יכול לבטלו אף משתחשך. תו"ש או' ב' ומועיל העירוב למפרע ודכמאן דעירב מעיקרא דמי א"ח או' ב':

ד) שם, צריך לבטל לכל אחד וכו' ואם לא ביטל לכל אחד בפי' אף למי שביטל אסור. המ"מ פ"ב דין ב' מ"א סק"ב. תו"ש או' ג' ר"ז או' א':

ה) שם. צריך לבטל לכל אחד וכו' ועיקר הטעם דצריך לבטל לכל אחד ואחד משום דק"ל דהמבטל בעין רעה קא מבטל ולמאן דביטל ביטל ואף שאותו האחד כבר עירב עם בני החצר לא מהני העירוב אלא לרשות שהיה לו בשעת העירוב ולא למה שבא לו אח"כ בשבת. תו"ש שם:

ו) שם. שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך. וה"ה כשיאמר מבוטלת לך ולך. וכ"ה ביו"ד סי' רכ"ט סעי' א' יעו"ש. תו"ש שם:

ז) שם. שיאמר רשותי מבוטלת לך וכו' כ"כ הרמב"ם פ"כ דין ב' ומ"ש בש"ע וי"א שדי שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם. כ"כ הטור שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך או יאמר לכולכם וכתב המ"מ שם דהכי משמע מדברי רש"י ושלשון הרמב"ם צריך תלמוד ומביאו ב"י. וכתב א"ר או' א' דסברא שנייה עיקר (ומ"ש ראשונה הוא ט"ס) שכ"פ בעה"ק דף כ"ו וטור וצד"ל ועוד שגם הרמב"ם י"ל דס"ל כן עכ"ל. וכ"כ התו"ש או' א' די"ל גם הרמב"ם מודה דלישנא דכלכם עדיף טפי ומהני שפיר יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' א' דלענין הלכה בד"ס הלך אחר המיקל עכ"ד. ומיהו בודאי דלכתחלה יש לצאת אליבא דכ"ע ולומר לכל אחד רשותי מבוטלת לך ולך וכו':

ח) שם. וי"א שדי שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם. והיינו אם היו כולם עומדים שם לפניו. המ"מ שם, ואם אמר לשנים אני מבטל רשותי לכם פשוט דמועיל דמיעוט רבים שנים ולטפי משנים צריך שיאמר לכלכם אבל א"צ לומר לכלכם בכלל. פרישה או' ב':

ט) שם. אם ביטל רשותו סתם וכו' פי' שלא אמר בפי' שמבטל רשות ביתו וכ"ש אם אמר הרי אני מבטל רשות חצרי. עו"ש או' א' א"ר או' ב' וכתב שכ"ה להדיא בסמ"ג ולהב"ח אשתמיט זה. וכ"כ השש"א יעו"ש:

י) שם. הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא וכו' ר"ל שגם הוא מותר להוציא מבתיהם לחצר כדאיתא במשנא ופירש"י שם. וכתב הדרישה או' א' דהוא מותר להוציא מביתם אפי' קודם שהחזיקו יעו"ש. וכן מבואר להדיא בחי' הרשב"א יעו"ש. ועיין לקמן רס"י שפ"א:

יא) שם. אבל אסורין להוציא מביתו לחצר וגם הוא. ר"ל שגם לו לעצמו אסור להוציא מביתו לחצר כדאיתא במשנה ובפירש"י שם. וכתב הר' יהונתן ביתו אסור לבני חצר שהרי לא ביטל רשות ביתו בפי' וכ"ש שאסור לו מפני שכבר ביטל להם ושארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ולא דמי לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם ה"ט דאמרינן דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי כאורח. ועוד דאם היה מיציא מביתו הוה נראה שחזר בו מביטולו ומיחזי כחוכא ואטלולא שיראה לכל שבאיסור משתמשין בני חצר בחצר עכ"ל ומביאו ב"י:

יב) שם. וי"א שצריך לנעול ביתו וכו' והיינו דוקא במבטל רשות חצירו ולא רשות ביתו אבל במבטל רשות חצירו ורשות ביתו הוי אורח חמור לגבייהו ומותר להוציא אף מביתו כיון שלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלו. ב"י. ועיין לקטן או' י"ד:

יג) שם וי"א שצריך לנעול ביתו וכו' כ"כ הטור אלא שבב"י הביא פלוגתא בזה שי"א שא"צ לנעול וע"כ כתב זה בש"ע בלשון י"א. וכתב הר"ז או' ב' דהמיקל לא הפסיד. וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ו' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק כסתם ורק לכתחלה חושש לדעת י"א אם הוא לחומרא יעו"ש:

יד) [סעיף ב'] אם ביטל להם גם רשות ביתו מותרין וכו' והטעם כבר כתבנו לעיל או' י"ב יעו"ש. והוא שלא יוציא עד שיחזיקו הם כמ"ש בסי' שאח"ז. ב"י. ור"ל שלא יוציא מביתו לחצר עד שיוציאו הם תחלה מביתם לצחר וכן לא יכניס מחצר לביתו עד שיכניסו הם תחלה כמ"ש לקמן רס"י שפ"א יעו"ש:

טו) שם. אם ביטל להם גם רשות ביתו וכו' כתב התו"ש או' ו' דאם ביטל רשות ביתו בהדיא לא ביטל את החדר שלפנים הימינו יעו"ש. אבל השש"א דין א' כתב דדוקא אם פירש בלא חדרים אבל בית סתם חדרים בכלל יעו"ש וכ"מ מסתמיות דברי הש"ע והפו':

טז) [סעיף ג'] וי"א שאינו מועיל. זהו דעת הר"מ דלא מהני שכירות בישראל וכן נוטים דברי הרמב"ם סוף פ"ב וכ"נ מדברי רש"י כמבואר בב"י יעו"ש. והטעם כתב הט"ז סק"ב משום דבשכירות שוכרין אפי' בפחות משוה פרוטת כדלקמן סי' שפ"ב ומשו"ה דוקא בעכו"ם שב"נ נהרג על פחות משוה פרוטה מהני משא"כ בישראל דפחות משוה פרוטה לאו כלום הוא בטלו השכירות לגמרי עכ"ל. והמ"א סק"ו כתב דאי לא מסתפינא הייתי אומר דהר"מ מודה דבחול שרי ואינו אסור אלא בשבת משום מקח וממכר יעו"ש. וכתב הא"א או' ו' דלפ"ז דיעבד י"ל דשרי דמקח שנעשה באיסור הוי מקח יעו"ש. וכ"כ המחה"ש אלא שכתב ודאי דלהרב"י לא ס"ל כן ואפי' בחול אין שוכרין יעו"ש וכ"כ הא"ר או' ו' דלדעת רש"י והרמב"ם אף בחול אינו מועיל שכירות מישראל יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' א' נה"ש או' ב' ישי"ע או' ד' וכ"כ בס' נזירות שמשון והביאו א"ח או' ד' ולענין הלכה כתב בא"ר שם דאינו מועיל שכירות מישראל דהרא"ש יחידאה הוא נגד הר"מ ומרדכי ורש"י והג"א וכן מבואר בכסף משנה שם סוף פ"ב שכתב ודלא כרא"ש יעו"ש. וכ"נ דעת המש"ז או' ב' וכ"כ הנה"ש שם דדעת הש"ע נוטה כדיעה שנייה שהביא באחרונה יעו"ש. אבל הר"ז או' ד' כתב דלענין הלכה בד"ס הלך אחר המיקל ומיהו כבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דדעת הש"ע כי"א בתרא ורק בשעת הדחק יש לסמוך על י"א קמא אם הוא להקל יעו"ש. ועיין לקמן סי' שפ"ב סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

טוב) [סעיף ד'] הוא מותר להוציא מביתו לחצר. דכיון שביטלו לו רשותם נעשה החצר וביתו רשות אחת:

חי) שם. ולא מבתיהם. דמסתמא לא ביטלו אלא רק רשותם שבחצר כמ"ש סעי' א':

יט) שם הגה. אם לא שביעלו בפי' גם רשות ביתם. שאם ביטלו בפירוש רשות חצירם ורשות ביתם הוא מותר להוציא אף מבתיהם לחצר. ב"י. אבל הם אסורים להוציא או להכניס מבתיהם לחצר והגם שיחיד שביטל גם רשות ביתו מותר להוציא ולהכניס מביתו לחצר כמ"ש סעי' ב' שאני יחיד דהוי כאורח לגבי רבים אבל רבים לא הוו כאורחים לגבי יחיד כמ"ש בש"ע. וכ"כ הר"ז או' ה' ולענין אם מותרין להוציא או להכניס מביתו לחצר כשביטלו לו גם רשות ביתם עיין באו' שאח"ז:

ך) שם. והם אסורים אף מביתו לחצר ואפי'. ביטלו רשות ביתם דמ"מ כיון דמשתמשי בחצר הו"ל משקל רשותא כיון דלא חשיבי כאורחים. רש"י. וא"כ משמע דמותרים להכניס מחצר לביתו. מ"א סק"ז. תו"ש או' יו"ד וכתב הטעם דכה"ג לא מיחזי כמשקל רשותא דדוקא כשמוציאין לאותו רשות שביטלו שפיר הוי כמשקל רשות אבל לא כשמוציאין מרשות שביטלו עכ"ל וכ"כ המחה"ש והר"ז שם ח"א כלל ע"ד או' ג' אמנם הא"ר או' ז' כתב בשם כמה פו' דגם להכניס מחצר לביתו אסור יעו"ש. וכ"כ בס' אבן העוזר. ועיין לקמן סי' שפ"א או' ג':

כא) שם. והם אסורים אף מביתו לחצר. ואף אם כבר קדם היחיד והחזיק שהוציא מביתו לחצר אפ"ה הם אסורין להוציא מביתו לחצר. מ"א שם. ח"א שם. וכ"ה בהרשב"א אלא שכתב דמסתברא שאעפ"י שהם אסורים להוציא בכל גוונא מ"מ אין יכולין לאסור עליו ע"י הוצאתן אם קדם הוא והחזיק יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' ב' ועיין לקמן רסי' שפ"א:

כב) שם. שאין רבים נעשים אורחין וכו' ואע"ג דאורחים ממש אפי' הם הרבה נחשבים כאורחים היינו מפני שבאמת אין להם שום זכות בחצר משא"כ הכא שבאמת הבתים והחצר שייך להם לא שייך לומר שיחשבו אורחים ממש שלא יוכלו לחזור ולהחזיק ברשותם. ח"א שם.

כג) שם. וה"ה אם היו שנים לבד וכו' פעם אחת שכחו מהר"י סגל ובעה"ב אחד לעשות עירוב ואמר מהר"י סגל יבא אלי בעה"ב ואני אבטל לו את רשותי ויטלטלו בהיתר אמרו לפניו ואם גם בעה"ב יבטל להרב רשותו אמר להם א"כ מה הועיל דאז נמצא רשות שלו שלי ושלי שלו והם שתי רשיות כבראשונה. דרשות מהרי"ל. שכנה"ג בהגב"י או' ב':

כד) שם וה"ה אם היו שנים לבד וכו' כ"כ המ"מ פ"ב בשם הרשב"א והביאו ב"י והטעם כדמסיים אח"כ דיחיד אצל יחיד לא הוי אורח. מיהו בס' אבן העוזר חולק על דין זה ודעתו דדוקא רבים אצל יחיד לא הוו אורח וכ"כ בדרישה או' א' דמדברי הטור והתו' לא משמע כן יעו"ש. וכן מבואר בריטב"א דף ס"ד דיחיד אצל יחיד נעשה אורח יעו"ש. וע"כ כתבו האחרונים דבשעת הדחק יש לסמוך ע"ז:

כה) שם. וחבירו מותר אף בשל עצמו. וה"ה בשל חבירו והיינו כשנותן לו גם רשות ביתו ואם נתן לו רשות חצירו לבד אסור בשל חבירו. מ"א סק"ח. ובזה מיושב מ"ש הא"ר והמאמ"ר להסיר תיבת אף יעו"ש.

כו) שם. שכחו שנים ולא עירבו וכו' ר"ל דכמו ביחיד שלא עירב מהני ביטול ה"ה לשנים. ודע דשנים דינם כרבים דאינם נעשים כאורחים לא לגבי יחיד ולא לגבי רבים דאם ביטלו גם רשות ביתם אסור להוציא מבית לחצר בין מביתם בין מאותו בית שביטלו לו רשותם. כ"כ האחרונים:

כז) שם. יבטל לכל אחד. היינו לסברא ראשונה דסעי' א' ועי"ש:

כח) שם. בין אם מבטלים לאחד שלא עירב. פי' שאין בחצר כ"א ג' שלא עירבו ולהכי כשמבטלים השניה לאחד נעשה החצר של יחיד וא"צ עירוב, וכתב בי' דאפי' לא ביטלו השנים בבת אחת אלא בזה אחר זה מהני וכתב שכ"נ דעת כל הפו' שלא חילקו בזה יעו"ש. וכ"כ בהריטב"א בהדיא כהב"י וכ"כ האחרונים:

כט) שם. אינו מועיל דכיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר כיון שהיו שנים שוב לא מהני ביטול א' מהם לחבירו ואפי' ע"מ שאמר לו אינו מועיל דכיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר אינו יכול להקנות לחבירו. ט"ז סק"ד. ואפי' אמר לו מע"ש לשון זה אינו מועיל. מש"ז או' ד' ומ"מ יש תקנה שיבטלו כולם רשותם לאחד מאותם שלא עירבו שיהא מותר לטלטל בחצר וש"ד כיון דגם האחד שלא עירב מבטל לו רשותו בהדי אינך. מאמ"ר או' ט':

אף משתחשך. דאסתלוקי רשותא בשבתא שרי:

לכל אחד. ואם לא עשה כן אף למי שביטל אסור (מ"מ):

מביתו לחצר. וגם הוא אסור שהרי בביתו אין לומר שהוא אורח:

ביתו מותרים. מ"ש הע"ש דא"כ למה אמרי' דף ע"ט נועל ביתו הל"ל לבטל גם רשות ביתו ויהיה מותר להוציא לא דק דהתם מיירי בשני יחידים כדאיתא בגמ' ברש"י ואז הוא אסור דחד לגבי חד לא הוי אורח כמ"ש ס"ד ועסי' שפ"א ס"ד ובלא"ה לק"מ דמיירי שאינו רוצה לבטל רשות ביתו שלא להרבות עליו נכנסי' ויוצאים:

בין מביתו. היינו לאחר שהחזיקו בחצר ערסי' שפ"א:

וי"א שאינו מועיל. לולי דמסתפינא הייתי אומר דהר"מ מודה דבחול שרי דלמה יגרע מביטול אלא דשבת אסו' לשכור דהוי כמקח וממכר דבשלמא גבי עכו"ם אין דירתו דירה אלא שאסור משום גזירה לא מיקרי קנין אבל בישראל אסור לשכור ועיין בגמרא דמקנא רשותא בשבתא אסור:

אף מביתו. ואפי' בטלו רשות ביתם מ"מ כיון דמשתמשי בחצר ה"ל משקל רשותא כיון דלא חשיבי כאורחים (רש"י) ואפי' חזקה לא מהני (כ"מ בהר"ר יונתן) וא"כ משמע דמותרים להכניס מחצר לביתו ועסי' שפ"א ס"ד:

אף בשל עצמו. וה"ה בשל חבירו והיינו כשנותן לו גם רשות ביתו ואם נתן לו רשות חצירו לבד אסור בשל חבירו:

אינו מועיל. כיון דלא אקני ליה שיהא הוא מותר אינו מועיל (רש"י):

(א) ששכח ולא עירב – נקט ששכח לאשמועינן דאפילו בכה"ג אוסר כשלא ביטל אבל ה"ה דאפילו כשהזיד ולא עירב מהני ביטול:

(ב) אוסר עליהם – לטלטל מבתיהם לחצר:

(ג) וא"צ לקנות בק"ס – דהוא רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם ומה"ט מותר לבטל אף משתחשך:

(ד) לכל אחד ואחד – ולא אמרינן דכשביטל רשותו לאחד מהם דעתו לבטל לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליהם ומה שאמר לאחד מהם במקום כולם אמר לו. ואם לא ביטל לכולם אף למי שביטל אסור:

(ה) וי"א שדי שיאמר וכו' – משמע דלדעה ראשונה לא מהני כשאמר לכולכם והטעם כתב הט"ז משום דבעלמא רובו ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דכונתו רק על הרוב מהם ומה שכתב המחבר בריש הסעיף רשותי מבוטלת לכם התם מיירי שהיו רק שנים ולדינא מסיק הא"ר דהעיקר כהי"א דמהני גם כשאמר לכולכם וכ"ז כשעומד נגד כולם ואמר להם לשון זה:

(ו) רשותו סתם וכו' – וכ"ש אם אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל:

(ז) שהוא אורח בעלמא – ואורח אינו אוסר על בני החצר וגם הם אינם אוסרים עליו וכדלעיל בסוף סימן ש"ע ע"ש:

(ח) מביתו לחצר – שהרי לא ביטל להם רשות ביתו:

(ט) וגם הוא – ר"ל שאסור להוציא מביתו לחצר שאין לומר על ביתו שהוא כאורח בו שהרי לא ביטל להם:

(י) שצריך לנעול ביתו וכו' – ר"ל כשלא ביטל רשות ביתו דכשביטל מותר לכתחלה להוציא מביתו הוא והם כמ"ש בס"ב:

(יא) כדי שלא יבוא וכו' – ובמקום הדחק יש לסמוך להקל שאין צריך נעילת בית:

(יב) בין הוא וכו' מביתו – היינו לאחר שהחזיקו אנשי החצר את רשותו שהוציאו מבתיהם להחצר [דקודם שהחזיקו אם יוציא מביתו לחצר אז חוזר מביטולו וממילא אוסר עליהם והן עליו כדלקמן בסימן שפ"א ס"א וכן יזהר שלא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מהחצר לביתו כדלקמן בשפ"א] וטעם ההיתר דכיון שביטל גם רשות ביתו נעשה אורח גמור אצלם כיון שלא נשאר לו רשות שלא ביטל:

(יג) שאינו מועיל – ס"ל דלא תקנו שכירות אלא בעכו"ם אבל לא בישראל ועיין באחרונים שחתרו למצוא טעם לזה והמ"א מצדד דבחול לכו"ע יכול להשכיר דלא גרע מביטול אלא דבשבת אסור לשכור דהוי כמקח וממכר. ולענין הלכה הא"ר פוסק דאין שכירות מועלת בישראל כלל אבל שארי אחרונים מקילין בזה לענין ימי החול כהמ"א:

(יד) הוא מותר וכו' – דכיון שביטלו לו רשותם נעשה חצירם וביתו רשות אחת:

(טו) ולא מבתיהם – דמסתמא כשבטלו לו רשותן לא ביטלו אלא חצרן לבד:

(טז) אף מביתו – כצ"ל. ור"ל לא מיבעיא דמביתם שלא ביטלו אסורים להוציא לחצר שהוא רשות אחרת אלא אפילו מביתו של זה שביטלו לו שהוא רשות אחת עם החצר ג"כ אסור וכדמסיים דלא חשיבי כאורחים בעלמא כשהם רבים וא"כ כשחוזרין ומוציאין לתוכה ה"ז כאלו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה וכתב המ"א דלא אמרינן זה אלא כשהם מוציאים מבית לחצר אבל כשהם מכניסים מחצר לבית אין זה נקרא השתמשות בחצר ולא הוי כרוצים לזכות בחצר אבל בא"ר כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור וכ"כ באבן עוזר:

(יז) ולא אמרינן וכו' – ואפי' ביטלו לו רשות ביתם ג"כ אסורים להוציא בין מביתם ובין מביתו לחצר:

(יח) שאין רבים נעשים אורחים וכו' – ר"ל בכגון זה שבאמת החצר והבתים שייך להם אלא כדי שיהא מותר לטלטל נסתלקו מרשותם. וכתב המ"א דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי לא מהני לענין רבים שלא יוכלו לחזור ולזכות ואסורין בכל גווני ועיין בה"ל:

(יט) אף בשל עצמו – כתבו האחרונים דלא גרסינן אף דמשמע מזה דכ"ש בשל חבירו וזה אינו דהא המחבר מיירי שלא ביטל אלא רשות חצרו ולא ביתו וא"כ אסור להוציא מבית חבירו לחצר וכן הוא בשו"ע ישנים:

(כ) שכחו שנים ולא עירבו וכו' – ר"ל דכמו ביחיד שלא עירב מהני ביטול כן ה"ה ביותר:

(כא) לכל אחד – וכמ"ש בסעיף א':

(כב) לאחד שלא עירב – פי' שלא היו בחצר כ"א ג' אנשים ושום אחד מהן לא עירב ולהכי כשביטלו אותם השנים רשותם להשלישי נמצא שחצר של יחיד הוא וא"צ עירוב. ומבואר בב"י דאפילו לא ביטלו השנים בבת אחת אלא בזה אחר זה ג"כ מהני:

(כג) ואפילו אמר לאחד וכו' ע"מ וכו' – ר"ל דלא מיבעי אם לא פירש שיחזור ויבטל לחבירו אלא שביטל סתם לראשון והראשון מעצמו חזר וביטל חלק של עצמו וגם חלק שקיבל דלא מהני דחלק דידיה יכול לבטל ולא חלק דאקני ליה חבריה [דכיון דבעידנא דבטיל ליה רשותיה לא הוי ליה שריותא בחצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דבטול לא אהני מידי ולא קני ליה ולהכי לא מצי לאקנויי האי בטול לחבריה] אלא אפילו אמר לו לכתחלה אני מבטל לך ע"מ שתחזור ותבטל לחברך לא אמרינן דשליח שויה והוי כאלו הוא בעצמו מבטל להאחרון אלא דכיון דלראשון לא מהני האי בטול לא קני ליה שיוכל לחזור ולהקנות לאחרון:

(כד) אינו מועיל – וכנ"ל דחלקו יכול לבטל אבל לא חלק שהקנוהו לו. ומסתברא דאם אותו שביטל לראשון חזר וביטל בעצמו לשני שפיר מהני שהרי עכשיו כל החלקים שלו שהרי הראשון ביטל לו מעיקרא חלק של עצמו:

לך ולך. משמע דלדיע' זו לא מהני לכולכם ונרא' הטעם דמצינו רובו ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דלא נתכוין רק על הרוב ומה"ט נ"ל נוסח התפלה בר"ה מלוך על כל העולם כולו דאמר כפל לשון להוציא שלא נפרש על רובו:

וי"א שאינו מועיל. זהו דעת הר"מ באשר"י ולא זכר טעם ע"ז ונ"ל כיון דבשכירות שוכרין אפי' בפחות מש"פ כדלקמן סי' שפ"ב ומ"ה דוקא בעכו"ם שמצינו שב"נ נהרג על פחות מש"פ משא"כ בישראל דפחות מש"פ לאו כלום הוא ע"כ בטלו השכירות לגמרי בישראל כנ"ל:

והם אסורים כו'. כן עיקר ולא כנוסחא שבטור אף מביתן:

אינו מועיל. כיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר כיון שהיו שנים שוב לא מהני ביטול א' מהם לחבירו ואפי' ע"מ שאמר לא מועיל כיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר אינו יכול להקנו' לחבירו: