שולחן ערוך, אורח חיים שפ״א: דיני המבטל רשותו ועבר והוציא ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני המבטל רשותו ועבר והוציא ובו ז סעיפים:
המבטל רשותו והוציא אח"כ מביתו לחצר בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר שהרי חוזר מביטולו שביטל ואם החזיקו בו כבר שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם אינו יכול לחזור מביטולו ולרש"י אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה:

יש ביטול רשות מחצר לחצר לא שנא שתי חצירו' ופתח ביניהן ועירבה כל אחת לעצמה ולא עירבו יחד יכול כל א' לבטל רשותו לחברת' להיות' מותר' להשתמש בה ולא היא לא שנא שתי חצירו' זו לפנים מזו ולא עירבו אלא החיצונה לבדה שפנימי' אוסרה על החיצונה יכולה לבטל לה רשות' שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ותהיה החיצונה מותר' או אם עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א' מהפנימי' ולא עירב יכול לבטל רשותו דהיינו שיבטל רשותו לכל א' מבני הפנימי' וגם לכל א' מבני החיצונה ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים:

יש ביטול רשות בחורבה שאם היו שני בתים וחורב' ביניהם שהיא של שניהם ושכחו ולא עירבו יכול אחד לבטל רשותו לחבירו ולהיותו מותר בו:

יש ביטול רשות מבית לבית שאם היו שני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו א' מבטל רשות לחבירו ואפי' המבטל מותר להוציא מביתו לבי' חבירו אבל אינו יכול להוציא מבי' חבירו לביתו שאז היה חוזר ומחזיק ברשו' שביטל וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשו' ביתו אסור להוציא מהחדר לביתו: הגה וי"א דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו וטוב להחמיר לכתחילה (ב"י בשם רבינו ירוחם ור"ת והגהות מיימוני פ"ב מהלכות עירובין):

שני בתים בשני צדי רה"ר והקיפום עכו"ם מחיצה בשבת בענין שיש ביניהם כמו חצר ששני בתים פתוחים לו והרי הם אוסרים זה על זה אינם יכולים לבטל א' לחבירו:

יורש מבטל רשות שאם לא עירב מורישו ומת בשבת והיורש בא לדור בחצר ואוסר יכול לבטל רשותו:

מבטלין וחוזרין ומבטלין כלומר שמבטלין רשותם בני חצר זו לבני חצר אחרת או לאחד מבני חצר עד שיוציאו מה שירצו וחוזרים ומבטלים לאותם שביטלו להם עד שיוציאו גם הם מה שירצו:

והוציא. אבל להכניס מותר אא"כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס עיין ס"ד:

דאין. דא"כ יבטל תורת עירוב כיון שיש תקנה ע"י ביטול אא"כ ישאיר לעצמו חדר א' שלא ביטל וא"כ ישתכר בעירוב שיהיה מותר גם באותו חדר. ט"ז ע"ש:

אינה. לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול:

ומבטלים. כיון דרבים הם אפילו ביטלו רשות ביתם אסורים להוציא לחצר כמו שכתב סי' ש"פ ס"ד ע"ש. מ"א ע"ש:

משנה בעירובין ס"ט כרבי יהודה הסכמת התו'

ברייתא שם וכרבי יהודה דמתניתין דהלכה כדברי המקיל בעירוב

טור בשם רש"י בדף ס"ח

גמרא ס"ד וכרבי יוחנן הסכמת הפוסקים

שם ממשמעות הגמרא

שם וכרבי יוחנן הסכמת הפוסקים

תוספות בשם רש"י אעובד' דהמן בר ריסתק וכ"פ הרא"ש והטור

טור והג"מ בשם סמ"ג וסמ"ק

שם

ברייתא שם ע'

שם וכרב נחמן הסכמת הפוסקים

ע"פ מה שיתבאר בסימן שע"א

שם וכרב הסכמת הפוסקים וכן כתב רמב"ם בפרק ב' מה"ע:

ס"א ולרש"י אין. שם ד"ה והוציאו:

ס"ב ל"ש שתי חצירות כו' או אם ערבו כו'. זו ואצ"ל זו קתני דלאביי בכה"ג מבטלין אף לשמואל כמש"ש מתוך שאוסרין מבטלין:

ס"ג שהוא של שניהן. פ"ח א' יש דין גזל בשבת וחורבה כו' הב"ע כו':

ס"ד ואפי' המבטל. תוס' שם וע"ש:

אבל אינו יכול. שם: ונראה דאין כו' וברא"ש בשם רש"י ולכך מועיל הביטול ולא אמרינן שישתכח כו' כיון שאסור בכה"ג. שם:

וכן אם. כמו במבטל רשות חצירו לבד כנ"ל תוס' שם:

וי"א דאין כו' ואז כו'. דס"ל כס' ראשונה שבתוס' שם דאין חילוק בין להוציא או להחזיר וא"כ ישתכח כו' ולכן ישאיר כו' וז"ש ואז כו' ר"ל שחולק על סברא ראשונה בזה ג"כ:

ס"ו והיורש כו'. כנ"ל בסי' שע"א ס"ד:

המבטל רשותו וכו' במזיד אוסר – עיין ביד אפרים שמבואר בו דאף אם הוציא בע"ש נמי כחוזר מביטולו דמי ויאסור עליהם כשיתקדש היום ואין הדבר מוכרח דאפשר לומר דאף שהביטול יכול להיות מבעוד יום מ"מ לענין חוזר מביטולו לא שייך אלא כשמוציא בשבת ולא כשמוציא בחול שהרי לא מוכחא מילתא שחוזר מביטולו דביטולו לא היה רק ליום השבת:

או שהכניסו וכו' – בזה מודו כו"ע דשוה הכנסה להוצאה וכמ"ש האחרונים:

ולרש"י וכו' – משמע מלשון זה דתופס לעיקר כדעה ראשונה ובאמת צ"ע דדעה ראשונה היא רק דעת הטור ודעת רש"י לאו יחידאה היא דכן כתב גם רבינו יהונתן והריטב"א וכן מוכח בתוספות ס"ח ע"ב ד"ה והוציאו וכמו שכתב בספר בית מאיר ומה שכתב הב"ח לדחות שיטת רש"י כבר דחו אחרונים דבריו ויש להחמיר. ודע דלרש"י הדבר פשוט דלא מקרי חזקה אלא בהכנסה והוצאה שהוא דבר האסור בלא בטול וכמו שמבואר בתוס' וריטב"א אבל לדעת הטור דמהני חזקה אף מבע"י אפשר דלדידיה מהני חזקה ע"י השתמשות בחצר גופא אף שלא הוציא והכניס וכמו בחזקות דעלמא ומ"מ אינו מוכרח ועיין:

ושכח אחד מן הפנימית – וה"ה אם שכח אחד מבני החיצונה ג"כ בעינן שיבטל לשתי החצרות ולא סגי בשיבטל לבני החיצונה לבד ובני הפנימית יסתלקו מהם [כיון שאין העוות בא מהם] אחרי שהעירוב מונח בחיצונה ואם העירוב מונח בפנימית יכולין בני הפנימי להסתלק מהם [אף שלא ביטל רשותו להם] כמבואר בסי' שע"ח ע"ש:

שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל – עיין מ"ב מה שכתבנו בזה ונמשכנו אחרי דברי מג"א בזה ובאמת אף שבדברי התוס' משמע קצת שהמעשה היה ברבים שביטלו ליחיד וכן בריטב"א מוכח שעכ"פ היה יחיד נגד יחיד (דלדידן בסי' ש"פ דינו כמו רבים נגד יחיד) מ"מ לא נזכר שם שום משמעות דטעם סברא זו שאוסרת להוציא מבית חבירו הוא מטעם דיחיד נגד יחיד לא מיקרי אורח וכן המחבר סתם ולא הזכיר טעם זה. ויותר נראה בדבריהם דאפילו היה המבטל יחיד וביטל לרבים ג"כ אסור לו להוציא מרשותם לרשותו ואע"ג דבעלמא כשביטל חצירו מותר לו להוציא מבית חבירו לחצר שאני הכא דמיירי שלאחר ביטולו הוציא כליו והכניס לבית חבירו ואח"כ מוציאם ומכניסם שוב לרשותו כמקדם נראה כמי שרוצה לחזור ולזכות בביתו שביטל ובכגון זה לא אמרי' דהוי ליה כאורח עיין בתוס' וברא"ש ובאו"ז שמדוקדק כן בדבריהם ועיין בעצי אלמוגים שעמד ג"כ על לשון התוס' בזה וזה היה אפשר דעת העולת שבת בשם הב"י ובעל הלכה ברורה שחלקו בדין זה בין קדם והחזיק או לא דבקדם והחזיק מותר לו אף להוציא מבית חבירו דסבירא להו דהכא לא מיירי בשהיו המבטלים רבים אלא מיירי אדרבה שביטל לרבים ולהכי אם קדם והחזיק אינו יכול לחזור ואפ"ה בשלא קדם והחזיק אסור לו להוציא ולא אמרי' דהוי ליה כאורח משום דשאני הכא שהוציא אותן כלים עצמם שהכניסן מקודם דנראה שרוצה לחזור ולזכות מחדש ועיין מ"ש בהג"ה:

ואז מותר – עיין מ"ש במ"ב קושית מג"א ומה שתירץ בעל חמד משה. ולפי דבריהם לא פליגי כלל דעה זו אדעה ראשונה באם מותר להכניס דבמחבר מיירי ברבים נגד יחיד והרמ"א מיירי ביחיד נגד רבים ובאמת כ"ז שנצרכנו לדחוק כ"כ ולהוציא הדברים מפשוטן הוא רק משום שיטת השו"ע שפסק בסי' ש"פ דאף יחיד נגד יחיד נמי מיקרי רבים נגד יחיד דלא נעשה אורח אכן כבר כתבנו שם בשם האבן עוזר והפרישה דיחיד נגד יחיד מיקרי אורח והפרישה הוכיח דינו מדין זה דס"ד שהוא נובע מדברי תוס' ד' ס"ד ולפ"ז אתי דברי רמ"א כפשוטו ולפלוגי אתי אדברי המחבר שאוסר להכניס ודעתו דיש להתיר אף הכנסה דהוי כאורח דיחיד לגבי יחיד מיקרי אורח [ואף שבדברי התוס' משמע שביטלו כל השכונות לאותו בית וא"כ הוי רבים לנגד יחיד דלכ"ע לא הוי אורח כתב הפרישה דבמקום דהרבים אינם משותפים ברשות אחת כמו בחצר רק כל אחד דר בפ"ע לא מיקרי רבים וכל אחד הוא יחיד בפ"ע ומיקרי אורח] והמעיין בריטב"א שם יראה להדיא שגם דעתו כן עיין שם שמביא שיטת ר"י שהם דברי רמ"א כאן ומפרש בהדיא משום דיחיד לגבי יחיד מיקרי אורח. ובדברי המחבר צריך לפרש כמו שפרשנו לעיל ולא מטעם דיחיד נגד יחיד לא מיקרי אורח אלא דהמ"א הוזקק לכל הדוחקים כדי לקיים שיטת השו"ע לעיל סי' ש"פ וכן מצאתי להגר"א שכתב דדעה זו דאז מותר שמובא בהג"ה פליג אדעת המחבר:

[א] המבטל וכו'. פירוש שלא ביטל רשות ביתו אבל ביטל גם ביתו לא שייך לומר דחוזר מביטולו (עולת שבת), ואשתמיטיתיה דברי לבוש בסימן ש"פ סעיף ב' וכן כתב הבית יוסף בסימן ש"פ וכן מבואר ברש"י דף כ"ו ע"א ד"ה אנשי וכו' וכן משמע בשבלי הלקט דאמרינן גם בביטול רשות ביתו דחוזר אם לא שהחזיקו כבר:

[ב] והוציא וכו'. אבל להכניס מותר אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס עיין סעיף ד' (מגן אברהם), דלא הוי כחוזר ומחזיק אלא כמכניס לרשות שביטל, אך צריך עיון דאם כן מאי הקשו תוס' דף ס"ח ד"ה והוציאו מדתנא והוציא דילמא מיירי כשלא ביטל לביתו ובאמת מוקי הש"ס דף ס"ט מתניתין כסתם עיין שם:

[ג] שהרי חוזר וכו'. הקשה הט"ז מאי שנא מסימן שע"א סעיף ב' דשבת כיון שהותרה לא תיאסור ותירץ דהתם ההיתר תלוי בכניסת שבת דהא צריך להסיע מדעתו בכניסת שבת שלא יהא שבת בביתו על כן תלו ההיתר בכניסת שבת מה שאין כן דיכול לבטל רשות אפילו מחשיכה על כן צריך להיות ההיתר כל השבת דוקא, עד כאן. ואינו נכון דכבר בארתי בריש סימן שע"א דאף כשהולך בשבת ונמלך מותר, ועוד קשה הא במתניתין דף ע"ט מבואר דכולי עלמא סבירא להו דאסור ואם כן תיקשי לבית שמאי דפסק שם דמבטלין מבעוד יום דוקא ואי נאמר דבית שמאי סבירא ליה כרבי מאיר במתניתין דף פ"ו אם כן נימא כתנאי ובלאו הכי תירוצו דחוק. ולעניות דעתי מעיקרא לא קשה מידי דהתם נמלך על כל השבת מה שאין כן הכא כשבטלו לא בטלו על כל השבת אלא כל זמן שלא יצטרך כמו שכתב סוף סימן זה ועיין סעיף ג' סעיף ד' בסימן שע"א:

[ד] ולרש"י וכו'. ועיקר כסברא ראשונה (נחלת צבי):

[ה] [לבוש] ואם עירבו זו וכו' אין צריך ביטול וכו'. ואין לומר דמכל מקום צריכין ביטול שיהא מותר להוציא ולהכניס לחצר חברתה כמו שכתב סימן שע"ח סעיף ב' דהא רבים הם ואין נעשים אורחים כמו שנתבאר סימן ש"פ סעיף ד':

[ו] [לבוש] ואם עירבה פנימית וכו' דאין מבטלין וכו'. כן כתב בית יוסף וקשה הא מטעמא קמא סגי דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת. ויש לומר דניחא להוי יותר מטעם זה דלא מצו מבטלי מטעמא קמא דאין צריכין:

[ז] אפילו המבטל וכו'. בתוס' דף ס"ד מבואר דאפילו בתים רבים מבטלין לאחד מותר ואין להקשות מסימן ש"פ סעיף ד' דרבים לא מיקרי אורחים היינו דמבית לחצר הוי כחוזר מה שאין כן הכא דמוציא מביתו לבית חבירו כתבתי זה לאפוקי מפרישה שהאריך בחילוק אחר דחוק דכל בית ובית הוי כיחיד:

[ח] [לבוש] אלא כשחוזר וכו'. משמע דאם כבר החזיקו בני חצירו מותר דשוב אינו יכול לחזור כמו שכתב סעיף א' וכן כתב בית יוסף וצריך עיון, אם כן בכל פעם יעשה כך ומה ישתכר בעירוב (עולת שבת), ואפשר דכיון שצריך להמתין עד שיחזיקנו תחילה לא ישתכח תורת עירוב, אך קשה מאי הקשה בתוס' דף ס"ד על מעשה דרש"י דילמא מיירי שהמתין עד שהחזיק גם צריך עיון חצר מאי בעי הכא, ועיין ס"ק ט':

[ט] אסור להוציא מחדר וכו'. כן כתבו התוס' והרא"ש ולכאורה משמע דמבית לחדר מותר שהרי לא הכניס למקום שביטל אלא במרדכי פרק הדר ראיתי שכתב אסור להוציא מבית לחדר ומחדר לביתו, עד כאן. ודוחק לומר דהכי קאמר דעל ידי שמוציא מבית לחדר חוזר ונושא הכלים לבית דוגמא לזה הוא ממה שכתבו תוס' דף ס"ד כשנוטל כלי והכניסם לתוך בית חבירו וחזר והכניסם לביתו וקל להבין, אלא דשם אורחא דמילתא שאין כליו בבית חבירו אלא מה שמוציא מביתו ואפשר דהוא הדין בחדר וצריך עיון. וכל זה בשלא החזיקו בני החצר אבל אחר שהחזיקו כתב בית יוסף דיכול להוציא אפילו מחדרו ועיין ס"ק ח':

[י] ואז מותר להכניס וכו'. כן כתב בית יוסף ודבריהם תמוהין דהא דומה למי שביטל רשות חצרו ליחיד דאסור להוציא מבית חבירו לחצר דנראה כחוזר ומחזיק (מגן אברהם), ונראה דהלבוש הרגיש בזה וכיון שעדיין אסור וכו', אך צריך עיון על רמ"א וכל אחרונים מנא להו זה דבבית יוסף לא הביא אלא דברי תוס' והגמרא והמעיין בהם נראה דאפשר דסבירא ליה נמי דאסור להכניס אלא דלא חשבי זה להשתכר בעירוב כמו שכתב הלבוש קודם זה לכך בעינן שלא יבטל החדר ואי לאו דמסתפינא הייתי מפרש דברי רמ"א על פי נסחא ישנה שהביא ט"ז ואף מותר להכניס וכו' והכי פירושו דבתחילה אמר דאין לבטל אלא אם כן ישאר חדר וטעמא דאם לא כן לא ישתכר בעירוב וקאמר אף דבלא חדר ישתכר בעירוב דמותר להכניס לביתו מכל מקום צריך דוקא חדר וכל האחרונים וגם הלבוש לא ירדו לזה והגיהו ואז מותר להכניס וצריך עיון בר"מ כי נשרף ממנו:

[יא] [לבוש] ואחר כך חוזרין וכו'. כיון דרבים הם אפילו ביטלו רשות ביתם אסורין להוציא לחצר כמו שנתבאר סימן ש"פ סעיף ה' דלא כבית יוסף וכו' (מגן אברהם) ועיין סימן שפ"א:

א) [סעיף א'] המבטל רשותו והוציא וכו' פי' שעבר והוציא ר"ז או' א' דלא מיבעיא דאם לא ביטל רק רשות חצירו דאסור להוציא כמ"ש לעיל סי' ש"פ סעי' א' אלא אפי' אם ביטל גם רשות ביתו דמותר להוציא כמ"ש שם סעי' ב' ה"ד לאחר שהחזיקו אותם שביטל להם כמ"ש שם או' י"ד אבל קודם שהחזיקו הרי חוזר מביטלו וחזר ונעשה החצר של שותפות שלא עירבו דאסור לטלטל מבית לחצר:

ב) שם. המבטל רשותו והוציא וכו' ואפי' אם ביטל גם רשות ביתו אם הוציא במזיד קודם שהחזיקו אוסר כמ"ש לעיל סי' ש"פ או' י"ד ודלא כהעו"ש. וכ"כ א"ר או' א' מאמ"ר או' א':

ג) שם. והוציא אח"כ מביתו לחצר וכו' אבל אם הכניס מותר (כצ"ל וכ"כ הא"א ומחה"ש) אלא א"כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור בהכניס. מ"א סק"א. מיהו הא"ר או' ב' כתב צ"ע על דברי מ"א הנז' וכן באבן העוזר סי' ש"ף סעי' ד' השיג על דברי מ"א הנז' וכ"כ להשיג המאמ"ר או' ב' יעו"ש, אבל התו"ש או' ב' כתב כדברי המ"א וכתב ליישב קושיית הא"ר והאה"ע יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' א' ועיין לעיל סי' ש"פ או' ך':

ד) שם בשוגג אינו אוסר. שהרי אין כוונתו לחזור מביטולו. לבוש:

ה) שם. שהרי חוזר מביטולו וכו' ולא דמי לסי' שע"א סעי' ב' בישראל בן חצר זו שהלך לשבות וכו' דאמרינן שבת כיון שהותרה הותרה דשאני התם דההיתר תלוי בכניסת שבת משא"כ כאן דיכול לבטל רשות אף משחשיכה כמ"ש סי' ש"פ סעי' א' וע"כ צריך להיות ההיתר כל השבת דוקא. ט"ז סק"א. מיהו הא"ר או' ג' והנה"ש השיגו על טעם זה של הט"ז אלא הטעם כתב שם הנה"ש דהכא לא הותר אלא מפני ביטולו וכל שחוזר בו עקר ליה לביטול והרי הוא כאלו לא היה כלל:

ו) שם. שהרי חוזר מביטולו וכו' ואינו יכול אח"כ לחזור ולבטל. תו' עירובין ס"ט ע"א. ד"ה הוציא. ועיין הרר"י על הרי"ף דמשמע דאם אינו בפרהסיא יכול אח"כ לחזור ולבטל יעו"ש:

ז) שם. ואם החזיקו בו כבר וכו' ר"ל קודם שהוציא המבטל:

ח) שם. או שהכניסו וכו' והגם בהמבטל יש פלוגתא אם הכניס כמ"ש לעיל או' ג' הכא גבי המבוטל להם מודו כ"ע דשוה הכנסה להוצאה התו"ש או' ג' והר"ז או' א':

ט) שם או שהכניסו. לא שנא מבע"י לא שנא משחשיכה טור:

י) שם. ולרש"י אין חזקה מועלת וכו' דאם הוציא מבע"י ליכא חזקה דבלא ביטול נמי יכולין להוציא. מ"א סק"ג:

יא) שם. לרש"י אין חזקה מועלת וכו' ועיקר כסברא ראשונה. נ"ץ. א"ר או' ד' וכ"כ הברכ"י או' ב' דדעת מר"ן ז"ל לפסוק כסברא שכתב בסתם כידוע וא"כ חזקה מועלת אפי' שלא החזיקו משחשיכה וכן דעת האחרונים עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהגם דדעת מרן ז"ל לפסוק כסתם מ"מ חושש לדעת הי"א לכתחלה אם הוא להחמיר יעו"ש וא"כ ה"ה ולכאן. כ"כ הר"ז א' א' דלכתחלה יש להחמיר ובדיעבר יש להקל:

יב) [סעיף ב'] יש ביטול רשות מחצר לחצר. אפי' אינם אוסרות זו על זו. ר"ז או' ב':

יג) שם. ועירבה כל אחת לעצמה וכו' דאם לא כן היאך מבטלין הא ק"ל דלשנים שלא עירבו אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר על חבירו כמ"ש ססי' ש"פ וסתם חצר יש בו ב' בתים. ב"י. לבוש:

יד) שם. ולא עירבה יחד וכו' כ"ה הנוסתא בטור ולבוש והר"ז וכן הסכים המאמ"ר או' ה' והשיג על פי' העו"ש יעו"ש. וכ"ה בש"ע הישן הנדפס בחיי מרן ז"ל ש' השכ"ז:

טו) שם. ולא היא. ר"ל שאותה שבטלה רשותה אסורה לטלטל מהבית לחצר:

טז) שם. ולא עירבה אלא החיצונה לבדה וכו' דאם גם החיצונה לא עירבה לא אפשר בביטול משום דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כמ"ש לעיל או' י"ג וכן אם עירבה הפנימית ולא החיצונה אינם יכולין לבטל רשותם לחיצונם מהאי טעמא גופיא. ב"י:

טוב) שם. ולא עירבה אלא החיצונה לבדה וכו' דהשתא כיון דפנימית לא עירבה כלל הו"ל רגל האסורה במקומה ואוסרת על החיצונה כמ"ש סי' שע"ח. ב"י:

חי) שם. ולא תעבור עליה וכו' וה"ה נמי דבעינן הכא נעילת דלת כמ"ש סי' ש"ף. ב"י. ועי"ש בש"ע סעי' א' שהביא פלוגתא בזה ובדברינו לשם או' י"ב ואו' י"ג יעו"ש:

יט) שם. אלא בשעה שצריכה לצאת, דאין דריסת הרגל אוסר אלא עם עשיית תשמיש. ב"י תו"ש או' ו' ר"ז או' ב':

ך) שם. ונתנו עירובן בחיצונה וכו' וה"ה אם נתנו עירובין בפנימית ושכח א' מן הפנימית ולא עירב יכול לבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני הפנימית והחיצונה ויהיה הוא אסור וכולם מותרין. ב"י. עו"ש או' ב':

כא) שם. ונתנו עירובן בחיצונה וכו' אבל אם נתנו עירובין בפנימית ושכח א' מן החיצונה אף ביטול אין צריכים. טור. וצ"ל אף כשלא יבטל להם החיצון אינו יכול לאסור על הפנימית משום דאחדא דשא ומשתמשת שהרי עירובה בחצירה ואמרה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי כמ"ש סי' שע"ח ומיהו כי שכח א' מן הפנימית לא שרי לפנימית דנימא דתיחוד דשא ותשתמש משום דלא מצי למימר לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי שהרי העוות לא ע"י החיצונה בא אלא ע"י הפנימית. ב"י. עו"ש שם תו"ש או' ח':

כב) ושכח אחד מהפנימית וכו' וה"ה את שכח אחד מהחיצונה ולא עירב שמבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החיצונה ומבני הפנימית והוא אסור וכולם מותרים. ב"י. עו"ש שם:

כג) שם. וגם לכל אחד מבני החיצונה. אבל אם ביטל לבני הפנימית ולא מבני החיצונה (כן הגיה המאמ"ר או' ו' וכ"נ מדברי התו"ש או' ז') עדיין פנימית באיסורה עומדת לפי שאין עירובה בחצירה ואי אמרינן תסתלק מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולן אוסרין זה על זה. ב"י ע"פ הגהת המאמ"ר או' ו' וכ"נ מדברי התו"ש או' ז' כהגהת המאמ"ר וכ"כ הר"ז או' ב':

כד) שם. ויהיה הוא לבדו אסור. היינו להוציא מן הבית לחצר. תו"ש או' ח' והיינו אם ביטל רק רשות חצירו אבל אם ביטל גם רשות ביתו מותר להוציא מן הבית לחצר כמ"ש לעיל סי' ש"ף סעי' ב' והיינו לאחר שהחזיקו בני החצר וכמ"ש בדברינו לשם או' י"ד יעו"ש:

כה) [סעיף ג'] יש ביטול רשות בחרבה. ואין אומרים שלא הקילו חכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים שבה הוא עיקר תשמישם. ר"ז או' ג':

כו) שם שהיא של שניהם וכו' או שאינה של שניהם אבל שניהם משתמשים בה בתשמיש נוח שהם אוסרים זה על זה כמ"ש סי' שע"ו סעי' ג' יעו"ש. ר"ז או' ג':

כז) [סעיף ד'] יש ביטול רשות מבית לבית. כמו שיש ביטול רשות מחצר לחצר:

כח) שם. ואפי' המבטל מותר להוציא מביתו לבית חבירו. ואין כאן משום חוזר ומחזיק ברשותו שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינו חזרה. טור. ט"ז סק"ג. עו"ש אוי ג':

כט) שם. ואפי המבטל מותר להוציא וכו' שהרי הכל הוא של חבירו והוא מקרי אורח גמור לגביה ולא אמרינן דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח כמ"ש סי' ש"ף סעי' ד' דשאני התם דאיכא למימר דחוזר ומחזיק אבל לא שייך לומר דמחזיק בשל חבירו שאין לו שייכות בה. תו"ש או' יו"ד ועי"ש מה שהשיג על הלבוש. ור"ל הגם דאמרינן בסי' ש"ף סעי' ד' דיחיר לגבי יחיד לא הוי אורח והמבטל אסור אף בשל חבירו היינו דוקא התם שמוציא מרשות חבירו לחצר דהוי כחוזר ומחזיק בחלקו שבחצר אבל הכא שמוציא מביתו לבית חבירו לא שייך לומר שחוזר ומחזיק כיון שאין לו שייכות בבית חבירו וכ"כ האחרונים חילוק זה ובזה מיושב מ"ש הברכ"י או' ג' בשם מהריק"ש שזה חולק על מ"ש בסי' ש"ף יעו"ש ועיין מאמ"ר או' ח' ובאו' שאח"ז:

ל) שם. ואפי' המבטל מותר להוציא וכו' בתו' דף ס"ד מבואר דאפי' בתים רבים מבטלים לאחד מותר ואין להקשות מסי' ש"ף סעי' ד' דרבים לא מקרי אורחים היינו מבית לחצר דהוי כחוזר משא"כ הכא דמוציא מביתו לבית חבירו. ר"ז או' ז':

לא) שם. ואפי' המבטל מותר להוציא וכו' ואפי' קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חבירו. ר"ז או' ד' וכ"כ א"א או' ו':

לב) שם. אבל אינו יכול. להוציא מבית חבירו לבית וכו' דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח. מ"א סק"ו ועיין לעיל סי' ש"ף או' כ"ד:

לג) ואם החזיק בו כבר חבירו לדעת הפרישה או' ט' מועיל להתיר גם לו להוציא מבית חבירו לביתו. וכ"כ ה"ב בסי' ש"ף סוף או' ב' אבל החמ"מ או' ב' כתב דאינו מועיל ואסור להוציא מבית חבירו לביתו אף אם כבר החזיק חבירו והשיג על ה"ב יעו"ש וכ"כ התו"ש או' י"א א"א או' ו' ר"ז או' ה':

לד) ואם הוא יחיד אצל רבים עכ"ף לא יכניס לביתו מבתיהם עד שיחזיקו הם תחלה בביתו. ר"ז שם:

לה) שם. אסור להוציא מהחדר לביתו. וה"ה מביתו להחדר דהא הוי כמוציא מרשות לרשות. מרדכי פ' הדר. וכ"כ באו"ז. וכ"כ בעצי אלמוגים ודלא כהא"ר או' ט' שהניח בצ"ע:

לו) שם. אסור להוציא מהחדר לביתו, אבל יכול להכניס מבתיהם לביתו אפי' קודם שהחזיקו הם בביתו כמו שהמבטל רשות חצירו יכול להוציא מבתיהם לחצר קודם שיחזיקו אם שאינה נקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו אבל לא מבתיהם. ר"ז שם:

לז) שם. אסור להוציא מהחדר לביתו. כתב ב"י נראה דהיינו כשביטל ביתו סתם אבל אם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא שרי להוציא אפי' מחדר לביתו ע"כ וכ"מ מדברי הלבוש והר"ז או' ה' שאם ביטל גם רשות חדרו שרי להוציא מחדר לביתו יעו"ש. אמנם החמ"מ או' ב' השיג על דברי ב"י הנז' וכתב דאף אם ביטל רשות חדרו ג"כ אסור להוציא מחדר לביתו יעו"ש וכ"מ מדברי הדרישה או' א':

לח) וכתב עוד בב"י ויוחר נראה דלא אסר להוציא מהחדר אלא עד שיחזיקו בני החצר להוציא מבתיהם לחצר אבל אחר שהחזיקו יכול להוציא אפי' מחדרו עכ"ל. והביאו א"ר או' ט' אבל החמ"מ שם השיג גם ע"ז וכתב דגם אחר החזקה אסור וכתב שיפה עשה ב"י שהשמיט כ"ז בש"ע וכ"נ דעת רמ"א שלא העתיק כ"ז וכן דעת מ"א סק"ו והוא ברור עכ"ל ועיין לעיל או' ל"ג:

טל) שם הגה. וי"א דאין לבטל מבית לבית וכו' והטעם משום דאי לאו הכי ביטלת תורת עירוב מהאי מבוי שלא יחושו עוד לעשות עירוב דמאי ירויחו אבל כשתאסר החדרים אז ירויחו ע"י העירוב טלטול מחדרים לבית ולא יתבטל העירוב כיון דאיכא בו הרוחה בטלטול. עו"ש או' ג' והוא מתו' עירובין ס"ד ע"א והביאו ב"י. וכ"כ הט"ז סק"ג:

מ) שם בהגה. ואז מותר להכניס וכו' עיין מ"א סק"ז שתמה ע"ז דהא דומה למי שביטל רשות חצירו ליחיד דאסור מבית חבירו לחצר דנראה כחוזר ומחזיק דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח כמ"ש סי' שיף סעי' ד' ואי מיירי ביחיד המבעל לרבים שעירבו א"כ אפי' לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשכת תורת עירוב יעו"ש. ותירץ החמ"מ או' ג' דמיירי בשני בתים ובא' הוא המבטל לבדו ובשני הרבה בני אדם דמ"מ א"צ לערב ולא עירבו בהדי הדדי עם אותו היחיד ולדעת ר"ת ור"י אפ"ה אין היחיד יכול לבטל לאותן רבים כדי שלא תשתכח תורת עירוב אבל אם יש לו חדר א' שלא ביטל שפיר יכול לבטל כמ"ש התו' וע"ז שפיר כתב רמ"א דאז יכול להוציא מבית חבירו לביתו משא"כ לדעה א' ובאין לו חדר אחר אסור להוציא שלא תשתכח תורת עירוב יעו"ש. וכיוצא בזה תירץ המאמ"ר או' י"א. מיהו לפי מ"ש לעיל סי' ש"ף או' כ"ד דיש חולקים וס"ל דגם יחיד לגבי יחיד הוי אורח אתי דברי מור"ם ז"ל כפשטם די"ל דזה פליג אסי' ש"ף סעי' ד':

מא) שם בהגה. וטוב להחמיר לכתחלה, אבל מדינא שרי כיון דמ"מ עדיף טפי לערב כדי שיוכל להוציא מבית חבירו לביתו. תו"ש או' י"ד:

מב) [סעיף ה'] אינם יכולים לבטל וכו' וטעמא דמילתא משום דלא היו יכולין לערב מאתמול. ב"י. ט"ז סק"ד. מ"א סק"ח:

מג) שם. אינם יכולין לבטל. וכו' וה"ה שני בתים בשני חצירות ומחיצה ביניהם שלא היו יכולין לערב בע"ש ונפל המחיצה בשבת שאסורים בני חצר זה לבטל רשותם לבני חצר אחרת מה"ט כיון שלא היו יכולין לערב מאתמול פרישה או' יו"ד. וה"ד כדי לטלטל מבית זה לחצר האחרת אינם יכולין לבטל אבל לאותו חצר עצמה בלא"ה שרי דשבת כיון דהותרה הותרה כמ"ש סי' שע"ד סעי' ב' יעו"ש:

מד) שם. אינם יכולין לבטל וכו' ודוקא לעינן זה הוא דלא מהני מחיצות אבל אם הקיף עכו"ם מחיצה ליחיד שרי לטלטל בשבת דק"ל מחיצה הנעשת בשבת שמה מחיצה. רש"י דף ע' ע"ב. תו"ש או' ט"ו. ועיין לעיל סי' שס"ב סעי' ג' ולקמן סי' ת"ג:

מה) [סעיף ו'] יורש מבטל רשותו וכו' אע"ג דמאתמול ג"כ לא היה יכול לערב ולא לבטל מ"מ כיון דכרעיה דאבוה הוא מבטל גמ':

מו) שם והיורש בא לדור בחצר ואוסר וכו' אבל אם לא היה בא לדור אינו אוסר על בני החצר דירה בלא בעלים לא שמא דירה כמ"ש סי' שע"א סעי' ד':

מז) [סעיף ז'] מבטלין וחוזרין ומבטלין וכו' ומשמע דהא דצריך לחזור ולבטל כשביטל רשותו סתם היא שאילו בטל רשות ביתו בפי' שניהם מותרים בין בבית המבטל בין בבית שאר שכינים כמ"ש בסי' הקודם וא"צ לחזור ולבטל. ב"י, מיהו המ"א סק"ט כתב כיון דרבים הם אפי' בטלו ביתם אסורים להוציא לחצר כמ"ש סי' ש"פ סעי' ד' ודלא כב"י עכ"ל וכ"כ א"ר או' י"א. מאמ"ר או' י"ב ר"ז או' ז':

מח) שם כלומר שמבעלים רשותם בני חצר זו וכו' והוא שעירבו כל אחת לעצמה אלא שלא עירבו ביחד דאל"כ הא מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כמ"ש ססי' ש"פ יעו"ש:

מט) שם. וחוזרין ומבעלין וכו' ואפי' ראובן ושמעון ביטלו רשותן ללוי יכול לוי לחזור ולבעל לראובן או לשמעון רשותו ורשות חבירו שביטל לו. בגדי ישע בפי' המרדכי. פת"ע או' י"ג:

נ) שם. וחוזרין ומבטלין וכו' ונראה דלכתחלה אם אפשר לעשות בגוונא שלא יצטרכו לבטל פעם שנית טפי עדיף כיון דפליגי בה רב ושמואל אי מבטלין וחוזרין ומבטלין חמ"מ או' ד':

והוציא. אבל להכניס מותר אלא א"כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס עס"ד:

החזיקו. ומ"מ לכתחלה אסור להוציא עסי' ש"פ סא"ב:

משחשיכה. דאם הוציא מבע"י ליכא חזקה דבלא ביטול נמי יכולין להוציא:

בחורבה. אף על פי שאין עיקר תשמישתייהו שם:

מביתו לבית חבירו. שהרי הכל של חבירו:

חוזר ומחזיק. דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח:

ואז מותר להכניס. כ"כ הרב"י ודבריהם תמוהים דהא דומה למי שביטל רשות חצירו ליחיד דאסור להוציא מבית חבירו לחצר דנראה שחוזר ומחזיק דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח וכמ"ש סי' ש"פ ס"ד וא"כ ה"נ אסור ואי מיירי ביחיד המבטל לרבים שעירבו א"כ אפי' לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשתכח תורת עירוב דוק ותשכח:

אינם יכולים לבטל. כיון שלא היו יכולים לערב יחד מבע"י:

וחוזרים ומבטלים. כיון דרבים הם אפי' ביטלו ביתם אסורים להוציא לחצר כמ"ש סי' שפ"ד ס"ד דלא כב"י:

(א) והוציא אח"כ – פי' שעבר והוציא:

(ב) במזיד אוסר – על בני החצר לטלטל:

(ג) שהרי חוזר וכו' – שנראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל. ומ"מ אם חוזר אח"כ ומבטל מחדש מהני. כתב המג"א דלא אמרינן שהוא כחוזר ומחזיק אלא ע"י הוצאה מבית לחצר אבל אם מכניס מחצר לבית לא נראה כרוצה לחזור מביטולו ולהחזיק בחצר וכבר כתבנו לעיל סי' ש"פ ס"ק ט"ז שכמה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דאין חילוק בין הוצאה להכנסה וכמו דלא מחלקינן בין הוצאה להכנסה לענין החזיק וכמו שמסיים המחבר:

(ד) ואם החזיקו וכו' – קודם שחזר והוציא כליו:

(ה) אינו יכול לחזור – דבכל מקום חזקה מועילה בקניה ואע"ג שאין זו חזקה גמורה אפ"ה הקילו חכמים בה דמהני כשאר חזקות ולדעה זו מהני חזקה אף אם החזיק בערב שבת אחר הביטול:

(ו) משחשיכה – דמבעוד יום לא מוכחא מילתא שהרי גם בלא ביטול יכולין להוציא ולהכניס ועיין בביאור הלכה שיש להחמיר כדעה זו:

(ז) יש ביטול רשות מחצר לחצר – כמו שיש ביטול רשות מבית לבית בחצר אחד:

(ח) ועירבו כל אחת לעצמה – דאי לא עירבו אין מבטלין כמו שנתבאר בסימן ש"פ דלשנים אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר ע"ח:

(ט) ול"ש עירבו יחד – מיירי בששכח אחד מהם ולא עירב דיכול לבטל רשותו לבני חצר שלו וגם לבני האחרת:

(י) להיותה מותרת וכו' ולא היא – קאי ארישא מהיכא שעירבה כל אחת לעצמה דהמבטלים רשותם שוב אסורים להוציא מבתיהם לחצר והיכא ששכח אחד ולא עירב וביטל רשותו לכולם הוא לבדו אסור וכולם מותרים:

(יא) אלא החיצונה וכו' – דאם גם החיצונה לא עירבו לא אפשר בביטול דאין מבטלין רשות לשנים וכנ"ל:

(יב) לבדה – ואז הוי הפנימית רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה וכנ"ל בסימן שע"ח:

(יג) בשעה שצריכה לצאת – דאין דריסת הרגל אוסר אלא עם עשיית תשמיש:

(יד) ונתנו עירובן בחיצונה – ל"ד דה"ה דאם נתנו עירובן בפנימית ג"כ צריך הפנימי לבטל רשותו לשתי החצרות ולא סגי בשיבטל לפנימית לבד ויהא הוא אורח לגבייהו ולא יאסור עליהן ואח"כ יסלקו הם עצמן לגמרי מלהשתמש בחצר החיצונה דכיון שהעוות בא מהם שהרי אחד מבני חצרם שכח לערב אי אפשר להם להסתלק מבני החיצונה אחרי שנתחברו מתחלה יחד ע"י עירוב אחד:

(טו) וגם לכ"א מבני החיצונה – שנעשו כחצר אחד ע"י העירוב ואפילו אם ירצו בני הפנימי להסתלק עצמן מן החיצונה ג"כ לא מהני בבטול לבני הפנימי לבד וכנ"ל בס"ק הקודם ובפרט לפי מה שצייר המחבר שהעירוב מונח בחיצונה בלא"ה א"א להסתלק מהם שהרי העירוב מונח אצלם:

(טז) ויהיה הוא לבדו אסור – היינו להוציא מבית לחצר וכדלעיל בסימן ש"פ:

(יז) בחורבה – ולא אמרינן שלא הקילו חכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים שבה הוא עיקר תשמישם:

(יח) שהיא של שניהם – עיין לעיל בסימן שע"ו:

(יט) יש ביטול רשות מבית לבית – כמו שמועיל הביטול מחצר לחצר:

(כ) ואפילו המבטל וכו' לבית חברו – שהרי הכל של חברו כיון שביטל לו ואפילו קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חברו ואפילו היו המבטלין רבים ג"כ מותרין להוציא מביתם לבית חבירן ואינו דומה להמבטל רשות חצרו שאין לו להוציא מביתו לחצר אפילו ביטל גם רשות ביתו עד שיחזיקו הם תחלה ואפילו אם החזיקו אינו מועיל אלא ביחיד שביטל לרבים אבל לא ביחיד ליחיד וכנ"ל בסימן ש"פ וכ"ש ברבים ליחיד דהתם כיון שהיה לו חלק בחצר אלא שביטל להם א"כ כשמוציא מביתו לחצר נראה כחוזר מבטולו ומחזיק בחלקו שבחצר משא"כ כשמוציא לבית חבירו שלא היה בו חלק מעולם לא שייך לומר שעי"ז מחזיק ברשות חבירו וגם לענין ביתו גופא לא שייך לומר שחוזר וזוכה בו במה שמוציא ממנו כליו לבית חבירו דאדרבה הרי מסתלק ממנו:

(כא) חוזר ומחזיק וכו' – ואע"ג דלעיל בסימן ש"פ ס"א מבואר דאם ביטל רשות חצרו לחבריו דמותר לו להוציא מביתם לחצר ולא אמרינן שחוזר וזוכה בחצרו בהוצאתו התם מיירי ביחיד לגבי רבים וחשיב רק כאורח לגבייהו אבל הכא מיירי ביחיד לגבי יחיד ויחיד לגבי יחיד לא הוי אורח וכנ"ל בס"ד ולהכי חוזר וזוכה במה שביטל מתחלה ולפ"ז אפילו אם החזיק זה שביטלו לו ג"כ אסור למבטל להוציא מביתו וכנ"ל בסימן ש"פ ס"ד:

(כב) מהחדר לביתו – וה"ה מבית לחדרו מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות ועיין באחרונים שהעלו דאפילו אם ביטל גם רשות חדרו בהדיא אסור להוציא מאחד לחבירו דבזה הוא חוזר ומחזיק ברשותו וכנ"ל לענין מבית חבירו לביתו:

(כג) ויש אומרים דאין לבטל וכו' – לפי שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב מבתים אלו הפתוחים זה לזה שכולם יבטלו בעליהם לאחד וגם הם יהיו מותרים להוציא כל אחד מביתו לבית חבירו הואיל ואינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו משא"כ כשמשאיר חדר אחד שאסור להוציא ממנו לבית ואם היה עירוב היה מותר נמצא משתכר הוא בעירוב ושוב אין לחוש שיבטלו הכל ותשתכח תורת עירוב:

(כד) ואז מותר להכניס וכו' – עיין במ"א שתמה ע"ז דהא ע"כ מיירי ביחיד לגבי יחיד דאי ביחיד לגבי רבים שעירבו א"כ תו לא שייך לומר שישתכח תורת עירוב כיון שעירבו אלא דמיירי ביחיד לגבי יחיד וא"כ האיך שרי להכניס מבית חבירו לביתו כיון דיחיד לגבי יחיד לא מקרי אורח והוי כאלו חוזר ומחזיק בביתו ואפילו החזיק חבירו לא מהני ועיין בחמד משה שתירץ דדין זה דרמ"א מיירי ביחיד לגבי רבים אלא שאותן רבים היו דרים בבית אחד ולא היו צריכין לעירוב וזה ג"כ מקרי רבים וזה היחיד מקרי אורח לגבייהו ולכן מותר לו להכניס מביתם לביתו ואפילו קודם שהחזיקו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א:

(כה) אינם יכולים לבטל וכו' – כדי שיוכל חבירו להשתמש והטעם דכיון שלא היו יכולים לערב יחד מבע"י אמרינן כיון שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת ולא מהני בטול:

(כו) והיורש בא לדור בחצר ואוסר – אבל אם לא היה בא לדור אינו אוסר על בני החצר דדירה בלא בעלים לא שמה דירה וכנ"ל בסימן שע"א ס"ד ועיין לעיל מה שכתבנו שם בבה"ל:

(כז) יכול לבטל רשותו – אף דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב אפ"ה מהני ביטולו משום דיורש כרעיה דאבוה הוא [ש"ס]:

(כח) וחוזרים ומבטלים לאותם וכו' – אבל אם לא היו חוזרין ומבטלין להם לא היו מותרים המבטלים להוציא אפי' ביטלו גם רשות בתיהם הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים כמש"כ בסימן ש"פ [מ"א וש"א]:

(ט"ז ס"ק א') וקשה מ"ש מסי' שע"א נ"ב אישתמיטתיה ברייתא ערוכה דף ע' זה הכלל כל שמותר למקצת שבת הותר לכל השבת וכל שנאסר למקצת נאסר לכל השבת חוץ ממבטל רשות וקאי נמי ארישא דלא אמרינן כיון שהותרה הותרה במבטל רשות דכשם שאין שייך בו למימר כיון שנאס' למקצת שבת נאסר לכל השבת לא אמרינן כיון שהותרה הותרה ולפי מה דאסיק אין מתורת ביטול רשות ויורש בכלל. היינו נמי לענין ביטול רשות אף שביטל המורש רשותו אחר שמת פקע ביטולו אוסר היורש עד שיבטל ולא אמרינן כיון שהותרה הותרה וכמו כן אם המורש לא ביטל אח"כ היורש יש לו כח לבטל רשותו ולא אמרינן כיון שנאס' וכו' ואפשר ליתן טעם דלא אמרינן הותרה הותרה אלא בדבר שהותרה ע"י עירוב ע"י מעשה אבל לא במקום אחר:

(מ"א ס"ק ז') ודבריהם תמוהים נ"ב כבר תי' הלבוש כיון שעדיין אסו' לו להוציא מחדרו לביתו לא הוי כמחזיק ברשותו ומה תאמר הלא גם אם ביטל רשות חצירו וביתו נמי יהא מותר להוציא מבית חבירו לחצ' דהא עדיין יש היכר שאין מוציא ומכניס מביתו לחצר או מחצירו לביתו אין תי' באשה שמחזיק ברשות חוזר החצר לאיסורו בשביל שלא עירב משא"כ גבי בית אם ביטל ביטלו והחזיק ברשותו מי מוחה לטלטל מחדא לחדא. א"נ טילטול בית היכר טפי דמצוי יותר טלטול זה מטלטול חצר לבית או מבית לחצר:

המבטל רשותו כו'. ועיין מ"ש בפמ"א חלק ג' סי' מ"ו בזה:

שהרי חוזר בו מביטולו. וקשה מ"ש מסי' שע"א ס"ב בישראל בן חצר זו שהלך לשבות כו' דאינו אוסר דאמרי' כיון דהותר' שבת הותר' ולמה לא נימא כאן ג"כ הכי באם חזר וביטל בשבת דלא יוכל לחזור ולאסור כיון שכבר הותר בכניסת שבת י"ל דשאני התם דההיתר תלוי בכניסת שבת דהא צריך להסיע מדעתו בכניסת שבת שלא יהי' שבת זו בבית זה ע"כ תלוי בהיתר בכניסת שבת לחוד משא"כ כאן יכול לבטל רשות אפי' משחשיכה כמ"ש סי' ש"פ ע"כ צריך להיות ההיתר כל השבת דוקא כנ"ל:

ולרש"י אין חזקה מועל' כו'. דאי' ברש"י על מעש' דר"ג שאמר שצדוקי היה דר עמהם במבוי וביטל רשותו וא"ל אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם פירש"י החזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מביטולו וכשקידש היום עסקינן דחזקה דמבע"י לא מוכח' עכ"ל נראה דה"ק דבאמ' אין כאן חזק' גמור' שיקנה קנין גמור אלא דלא בעי אלא לאפקועי איסור שבת וזה אין שייך בע"ש דאין שם איסור טלטול עדיין עד שקידש היום ואסור בטלטול ואתם שתוציאו כליכ' לשם תגלו בזה שהחצר שלכם כ"ז נ"ל פשוט ובחנם אפקי' מו"ח ז"ל להאי ורש"י פי' מן נוסחאו' הטור וכ' שהוא ט"ס אלא הדברים כהוייתן דבאיסור טלטול תליא מילתא וכמ"ש:

ואפי' המבטל מותר כו'. ואין כאן משום חוזר ומחזיק ברשותו שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינה חזרה ומ"ה כתבו התו' והרא"ש דמעשה בא לפני רש"י בחופה א' ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה והתיר להם ע"י שביטלו רשותם לא' עכ"ל וי"א שמביא רמ"א הוא ר"י ור"ת שחלקו עליו דאין מועיל ביטול מבית לבית דא"כ יהי' מותר לטלטל לכולן ויבטל תור' עירוב כיון שיש תקנ' ע"י ביטול אא"כ ישאיר לעצמו חדר א' שלא ביטל וא"כ ישתכר בעירוב שיהי' מות' גם מאותו חדר ומ"ש רמ"א ואף מות' להכניס צ"ל ואז מות' כו':

אינם יכולים לבטל א' לחבירו. הטעם לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול: