שולחן ערוך, אורח חיים שמ״ז: על איזה הוצאה חייב מן התורה ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

על איזה הוצאה חייב מן התורה ובו סעיף אחד:
מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים או איפכא אבל פשט ידו לפנים וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בפנים או שפשט ידו לחוץ וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בחוץ שזה עקר וזה הניח שניהם פטורים אבל אסור לעשות כן מדרבנן ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציא לחוץ שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור ואפי' אם העומד בחוץ הוא עכו"ם אסור מפני שהוא כנתנו על מנת להוציא והוא הדין להוציא ידו לחוץ והניחו ביד חבירו העומד בחוץ או שנטל מיד חבירו העומד בחוץ והכניס בפנים שהעומד בפנים חייב שהוא עקר והעומד בחוץ פטור אבל אסור:

לחוץ. ואם היתה ידו למטה מג' הוה כאילו הניחם בארץ וי"א דידו בתר גופו גריר עיין במ"מ פרק י"ג:

מדרבנן. אבל מכרמלית לר"ה מותר דלא גזרינן גזירה לגזירה עבודת הגרשוני סי' ק"ד והיד אהרן חולק עליו ע"ש ועיין מ"ש בסי' רס"ו ס"ז:

יד חבירו. דידו של אדם חשובה כד' על ד':

אסור. לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול. ואם הוא מונח באופן שאם אפי' לא היה בידו היה יכול ליטלו לא עבר אלפני עור ומ"מ איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו הרא"ש. ונ"ל דלעכו"ם ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו וכן איתא בהדיא בע"ז דף ו' וכ"כ התוספות שם דאסור להושיט למומרים דבר איסור ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל בדבר שאינו מצוי אסור אם לא מפני דרכי שלום עיין בגיטין דף ס"א ובע"ז דף נ"ה משמע ברש"י דאפי' בעכו"ם אסור לסייע בדבר שנצטווה ע"ש ועיין בי"ד סימן קנ"א סס"א ובש"ך שם. דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה תצליח במלאכתך שבת דף פ"ט ואפי' לעכו"ם אבל מי שעוסק במלאכת איסור אסור לומר לו כך. גיטין ספ"ה:

חבירו. ואם יד חבירו למעלה מיו"ד פטור דמקום פטור הוא ויש חולקין. מגיד משנה. הזורק ונעקר חבירו ממקומו וקבלו פטורין ואם רץ הוא עצמו וקבלו ה"ז ספק אם חייב שאין ההנחה גמורה עד שינוח במקום שהיה לנוח בשעת עקירה. הזורק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע או מרה"י לרשות היחיד ור"ה באמצע פטור ואם הלך החפץ ב' אמות בר"ה זה וב' אמות בר"ה זה חייב. פשט ידו לפנים ונטל מים מעל גומא חייב שהמים כגוף אחד הם ואם נטל פירות או שמן מעל גבי המים פטור שהרי לא עקר מעל גבי מקום ד' שלא נחו על הארץ וכתב רמ"א כששולחים עכו"ם להביא שכר מחוץ לעירוב שיקח העכו"ם הכלי מעל השלחן ולא יתן הישראל שלא יעשה עקירה ועיין מ"א בסימן ש"ז סי"ד ס"ק כ' מש"ש:

שם פשוט בריש שבת במשנה וגמרא

כ"כ שם התוספות והרא"ש ור"ן מפני שמכשיל את חבירו

שם

ס"א אבל אסור. ג' א' והא דלא כ' רק ב' בבות ובסיפא לענין חיוב כ' כל הד' בבות משום דר"ל חיוב ופטור בהוצאה והכנסה דעני והוצאה והכנסה דבעה"ב אבל כאן בשני בבות השמיענו הכל והא דתני במתני' משום דשם לא חשיב רק פטורי דאתי לידי ח"ח כמ"ש שם:

אבל אסור. כקושית התוס' ד"ה בבא וע"ש ברא"ש:

ואפי'. שם בתוס' ושם י"ט א' נותנין כו':

לחוץ וחפץ בידו וכו' – ואם היתה ידו למטה משלשה הוי כאלו הניחה בארץ וחייב לדעת הרמב"ם והמאור וי"א דכיון שגופו ברה"י ידו בתר גופו גריר ולא חשיבא הנחה כ"ז שלא הניח החפץ בארץ עיין במ"מ פי"ג בשם הר"ח וכ"א בחידושי הר"ן:

סעיף א' מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרה"י וכו' אבל אסור לעשות כן מדרבנן. נ"ב הנה מ"ש מדרבנן מיותר דפשיטא דהוי מדרבנן דאי מן התורה היו חייבין. ודוחק לו' דהוי ס"ד דאסור כמו חצי שיעור דאסור מן התורה קמ"ל דהוי רק דרבנן דזה דוחק. והיותר נראה דבא לאשמעינן מה דראיתי לחכם אחד שנסתפק מ"ש התוס' בפ"ב דע"ז דף כ"ב דגם באיסור דרבנן שייך לפני עור ונסתפק אם הוי הלאו דלפני עור נמי מדרבנן או דלמא כיון דכבר יש כאן איסור דרבנן שוב אסור בלפני עור מן התורה דלא גרע משאר מכשול ועצה שאינה הוגנת שאסור מכח דלפני עור. והנה בדברי הש"ע הזה דדייק דאסור מדרבנן לו' דגם כ"א מה שעובר בלפני עור דמכשיל את חבירו נמי הוי רק מדרבנן ובפרט דבלא"ה מוכרחין דאל"כ מה קמ"ל הש"ע דאסור מדרבנן וטפי הו"ל לאשמועינן דיש כאן גם איסור תורה לכ"א מכח לפני עור דהרי אח"כ בסיפא קמ"ל כן דהמוציא חייב והשני פטור אבל אסור וכוונתו מכח דלפני עור כמ"ש המג"א וכיון דמיירי דיש כאן לפני עור הו"ל לאשמעינן כן ברישא ורבותא יתירא דאפילו איסור תורה יש בזה בע"כ דבאמת הוי הלאו דלפני עור נמי רק דרבנן. והנה החכם הנ"ל רצה להסתייע מדברי התוס' להיפוך שלמה הוצרך בע"ז להביא ראיה דשייך בדרבנן לפני עור פשיטא היא דלא גרע איסור דרבנן משאר עצה שאינה הוגנת דאסור ליתן לו ובע"כ דכוונתם להוכיח דמן התורה שייך בזה לפני עור לא נהירא לי חדא מנ"ל להתוס' כן באמת הרי מן הש"ס דשם לא משמע רק דיש בזה לפני עור אבל מנ"ל דהוי מן התורה דלמא באמת מדרבנן פריך. וע"ק יותר דמה יענה החכם הנ"ל לראיה השני' שכתבו מדט"ו דקא' אסור למכור לישראל החשוד למכור לנכרי מכח לפני עור ומה ראייה דלמא התם מדרבנן קאמר ובע"כ דכוונת התוספות באמת דמדרבנן יש כאן לפני עור ומה שהקשה פשיטא דיש כאן לפני עור דלא גרע מעצה שאינה הוגנת. הנה זה לק"מ והחכם הנ"ל מדויל ידו משתלם במ"ש אח"כ דיש שני ענינים לפני עור יש שאינו יודע כלל שהוא אסור ואם היה יודע לא היה עושה ויש שיודע שהוא אסור ואעפי"כ עובר הלה בלפני עור אם מסייע לו וא"כ אתי שפיר דהתוספות מיירי בענין דיודע שהוא אסור ואינו חושש עליו ולכך שפיר הוצרכו לראיה דשייך בדרבנן לפני עור דבלא"ה הוי ס"ד דהם אמרו והם אמרו ולא גזרו רק על העושה בעצמו לא על המסייע לו ובזה נסתלק קושייתו דהרי לא גרע מנותן עצה שאינה הוגנת דהתם הוי הכל באם אינו יודע שהוא מכשול לו אבל אם יודע שזה מזיק לו ועושה ודאי לא שייך בדבר שבממון לפני עור כלל ולכך הוי ס"ד דגם באיסור דרבנן אם יודע שהוא אסור ואינו חושש שלא יעבור חבירו אלפני עור ולכך קמ"ל דעובר אלפני עור ולעולם רק מדרבנן ומיהו מראייתם בדט"ו דקא' שם דיש לפני עור במוכר לישראל החשוד למכור לנכרי והרי זה הוי רק ספק דרבנן דניהו דחשוד למכור לנכרי מכל מקום יתכן דמזבין לישראל ג"כ כדקא' שם להדיא דלישראל נמי מזבין וא"כ מה פריך הרי הוי ספק דרבנן ולהקל מה"ת ניחוש בזה לספק לפני עור. ובע"כ מזה יהיה מוכח שפיר דהלפני עור בזה הוי מן התורה. לכך ניהו דגוף האיסור בזה הוי דרבנן מכל מקום לענין ספק זה אם מותר הלה למכור לו אם יעבור אלפני עור הוה זה ספק תורה ויש ראיה כדעת החכם הנ"ל. מיהו בתשובה אחרת כתבתי ליישב קושיא זו באופן אחר וא"כ י"ל שפיר דרק מדרבנן קאמרו ומדברי הש"ע נראה ודאי דאין בזה רק איסור דרבנן מדלא קמ"ל רבותא כנ"ל כנלענ"ד כעת ואולי בזמן אחר אי"ה אבאר יותר ודו"ק היטב. עוד אציין מ"ש המג"א בכאן ס"ק ד' בדין מומר ועיין בחיבורי ליו"ד מהדורא זיי"ן סי' ק"ץ מ"ש בעזה"י לפלפל בזה. גם בסי' קצ"ג בחיבורי הנ"ל הארכתי יותר ביאור דברי המג"א ע"ש ובמ"ש בשם התוספות ואח"כ בשם רש"י ע"ש שביארתי הכל על נכון בעזה"י ודו"ק. והנה אם מותר להיות נושא תינוק למול או ס"ת במקום שאין עירוב ע"י ב' אנשים או נשים יחד עיין בחיבורי לאו"ח משנת תרט"ז בתשובה לק"ק ניקולשפורג להרב ר' אהרן שמואל אסייד נ"י בדף פ"ח ע"א שאסור לעשות כן ע"ש ודו"ק היטב:

[א] והוציא לחוץ וכו'. אף על פי שלא הניחו בארץ הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ (רמב"ם). והניחו ביד חבירו בעומד בחוץ וכו'. דוקא כשידו של עני תוך עשרה לרשות הרבים, הרשב"א, ויש חולקין (מגיד פרק י"ג), וצריך עיון דבריש סימן זה משמע כסברא ראשונה והוא בית יוסף בשם המגיד:

[ב] [לבוש] לפני עור וכו'. ואם מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו לא עבר אלפני עור מכל מקום איסורא דרבנן דאפילו קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו כל שכן שלא יסייע לו (הרא"ש), ולכותים ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דוקא בענין שאין יכול ליטלו אסור להושיט למומרים לכותים דבר איסור ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת אם לא שיש ליתלות שיעשה בה מלאכת היתר (מגן אברהם):

[ג] [לבוש] ויש אומרים וכו'. וכן עיקר ואפילו בכלי של כותים וכן משמע בשולחן ערוך וב"ח:

א) [סעיף א'] מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר וכו' לפי שאינה נקראת מלאכה גמורה עד שיעקור חפץ מרה"י ויניחנו ברה"ר או אפכא אבל אם לא עשה אלא חצי מלאכה או שנעשית ע"י שנים שזה עוקר וזה מניח פטורים שכן דרשו חז"ל בשבת ג' ע"א מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין ע"כ. ומ"מ מדרבנן אסור לעשות לכתחלה כל אחד חצי מלאכה כגון שזה עוקר וזה מניח שמא יבא כל אחד לעשות מלאכה שלימה וכמ"ש רש"י ז"ל בריש מס' שבת יעו"ש:

ב) שם. אלא כשעוקר חפץ מרה"י וכו' ודע דשם עקירה לאו דוקא כשעוקר החפץ מע"ג קרקע ממש אלא אפי' אם היה החפץ מונח בבגדיו שלבוש בהן מע"ש ונטלו משם ופשט ידו לחוץ והניחו ברה"ר ג"כ חייב דמה שהיה מונח מתחלה בכיסו חשוב כמונח ע"ג קרקע דבגדים שהוא לבוש בהן בטלים לגבי גופו והנחת הגוף כהנחת חפץ דמיא וממילא כשנטלו משם חשוב עקירה. וכן כשהיה החפץ מונח בידו ברה"י מע"ש ופשט ידו לחוץ משחשיכה והניחו שם ג"כ חייב דמה שהיה מונח מתחלה בידו חשוב כמונח ע"ג קרקע דידו וגופו דבר אחד הוא וכן בכל זה לענין הנחה. מ"ב או' ב' ועיין תו' שבת ג' ע"א ד"ה מ"ט ולקמן או' ו'

ג) שם. אלא כשעוקר חפץ מרה"י וכו' גערתי על המנהג הרע אשר פשט באלו המדינות לומר לנכרי להביא שכר בשבת אפי' חוץ לעירוב והיהודי נוטל הכלי בידו ונותן ליד הנכרי וכן כשמביא הנכרי השכר יוצאין לקראתו ולוקח היהודי הכלי מיד הנכרי ותקנתי שלא יתן הכלי ליד הנכרי אלא יעמיד הכלי לפני הנכרי על השלחן או על הקרקע והנכרי יקח הכלי מעל השולחן או מן הקרקע וכן בחזרתו לא יקח היהודי הכלי מן הנכרי אלא יניח הנכרי להעמיד הכלי על השלחן ואח"כ יטלנו היהודי. מהר"ם מינץ סי' קע"ז כנה"ג בהגה"ט. ועיין לעיל סי' שכ"ה סעי' יו"ד בהגה ובדברינו לשם או' קי"ג:

ד) שם. או שפשט ידו לחוץ וכו' ואם היתה ידו למטה מג' הוי כאלו הניחה בארץ וחייב הרמב"ם פי"ג דין ו' וי"א דידו בתר גופו גריר. עיין במ"מ שם וכתב שדעת הרמב"ם עיקר יעו"ש והב"ד המ"א סק"א:

ה) שם. אבל אסור לעשות כן מדרבנן. הרב עה"ג סי' ק"ך כתב דמכרמלית לרה"ר שרי לכתחלה בזה עוקר וזה מניח דלא גזרינן גזירה לגזירה יעו"ש. והרב י"א בסי' זה כתב על זה דהוא דבר קשה להתיר דאשכחן בכמה מילי דגזרו גזירה לגזירה יעו"ש. ובס' מחנה ראובן בשיטתו לעירובין דף ו' מספרו הרבה להשיב על הרב עה"ג והביא ראיות נגד סברתו דודאי אסור יעוש"ב. מחב"ר או' א' וא"כ ה"ה מרה"י לכרמלית אסור:

ו) שם. והניחו לתוך יד חבירו וכו' ואע"ג דבעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' שבת ה' ע"א. מ"א סק"ב.

ז) שם. והוציאו לחוץ וכו' ואעפ"י שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ. הרמב"ם פי"ג דין ב' מ"א סק"ג:

ח) שם. הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור. ואע"ג דאמרינן בריש שבת דהוא פטור ומותר כתב הרא"ש בפסקיו שם דלא איירי אלא מאיסורי שבת אבל אסור משום ולפני עור לא תתן מכשול והש"ס מאיסורי שבת קרי ליה פטור ומותר יעו"ש. והביאו הטור וב"י וב"ח:

ט) שם. וחבירו פטור אבל אסור. דקעבר משום לפני עור וכו' ואם הוא מונח באופן שאם אפי' לא היה בידו היה יכול ליטלו לא עבר אלפני עור ומ"מ איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו (כמ"ש סי' שמ"ג) וכ"ש גדול שלא יסייע לו. הרא"ש. ונ"ל דלעכו"ם ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו. וכן איתא בהדיא בע"א דף ו' וכ"כ הר"ן רפ"ק וספ"ק דע"א. וכ"כ התו' בקידושין דף נ"ו יעו"ש. וכתבו שם התו' בע"א דף ו' דאסור להושיט למומרים דבר אסור. ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל בדבר שאינו מצוי אסור אם לא מפני דרכי שלום. ואפי' בעכו"ם אסור לסייעו בדבר שנצטווה. דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה תצלח מלאכתך (שבת פ"ט) ואפי' לעכו"ם אבל מי שעוסק במלאכת איסור אסור לומר לו כך. גיטין סוף פ"ה. מ"א סק"ד. א"ר או' ב' תו"ש או' ה':

י) שם. ואפי' אם העומד בחוץ הוא עכו"ם וכו' וכתבו התו' שאם החפץ של העכו"ם שרי והרא"ש אסר אפי' אם החפץ של העכו"ם שהרואה אינו מכיר אם הוא של עכו"ם. ב"י. וכ"כ בש"ע לעיל רס"י שכ"ה יעו"ש:

יא) שם. והניחו ביד חבירו וכו' ואם יד חבירו למעלה מיו"ד פטור דמקים פטור הוא. ויש חולקין. מ"מ פי"ג דין ב' מ"א סק"ה:

יב) הזורק ונעקר חבירו ממקומו וקבלה פטורין. ואם רץ הוא עצמו וקבלה ה"ז ספק אם חייב שאין ההנחה גמורה עד שינוח במקום שהיה לנוח בשעת עקירה. הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע או מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע פטור. ואם הלך החפץ ב' אמות ברה"ר זה וב' אמות ברה"ר זה חייב (אע"ג שרה"י באמצע ולא אמרינן קלוטה כמו שהונחה. יא"פ) המושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר בדיוטא א' (ר"ל בצד אחד של אורך רה"ר) אפי' למעלה מיו"ד חייב בב' דיוטות (ר"ל בב' צדדי רה"ר) פטור. פשט ידו לפנים ונטל מים מע"ג גימא חייב שהמים כגוף אחד הן ואם נטל פירות או שמן מע"ג המים פטור שהרי לא עקר מע"ג מקום ד' שלא נחו על הארץ. מ"א סק"ה. והוא מהרמב"ם פי"ג. וה"ה אם היה כלי צף ע"ג מים ופירות בתוך הכלי ולקח מן הפירות והוציא פטור. הרמב"ם שם. ועיין לעיל סי' שמ"ו או' ט' ואו' יו"ד:

לחוץ וחפץ בידו. ואם היתה ידו למטה מג' הוי כאלו הניח' בארץ וי"א דידו בתר גופו גריר עיין במ"מ פי"ג:

לתוך יד חבירו. דידו של אדם חשובה לו כד' על ד':

והוציאו לחוץ. אף על פי שלא הניחו בארץ הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ (רמב"ם):

אבל אסור. דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם הוא מונח באופן שאם אפי' לא היה בידו הי' יכול ליטלו לא עבר אלפני עור ומ"מ איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו (הרא"ש) ועסי' שמ"ג ונ"ל דלעכו"ם ליכא אסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו וכן איתא בהדיא בע"א דף ו' וכ"כ הר"ן רפ"ק דע"א וספ"ק וכ"כ התוספות בקדושין דף נ"ו ע"ש, וכתבו התוס' שם דאסור להושיט למומרים דבר איסור וע' בירוש' רפ"ג דפיאה ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכ' אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל בדבר שאינו מצוי אסור אם לא מפני דרכי שלום ע' בגיטין ד' ס"ה ובתו' ובע"א דף נ"ה משמע ברש"י דאפי' בעכו"ם אסור לסייעו בדבר שנצטווה ע"ש ועבי"ד סי' קנ"א סס"א ובש"כ שם: דרך ארץ לומ' לאדם שעוסק במלאכה תצלח מלאכתך (שבת ד' פ"ט) ואפי' לעכו"ם אבל מי שעוסק במלאכת איסור אסור לו' לו כך (גיטין ספ"ה):

והניחו ביד חבירו. ואם יד חבירו למעלה מי' פטור דמקום פטור הוא ויש חולקין (מ"מ), הזורק ונעקר חבירו ממקומו וקבלו פטורין ואם רץ הוא עצמו וקבלו ה"ז ספק אם חייב שאין ההנחה גמורה עד שינוח במקום שהיה לנוח בשעת עקירה הזורק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע או מרה"י לרה"י ור"ה באמצע פטור ואם הלך החפץ ב' אמות בר"ה זה וב' אמות בר"ה זה חייב המושי' מרה"י לרה"י דרך ר"ה בדיוטי א' אפי' למעלה מי' חייב בב' דיוטות פטור ערסי' שנ"ג, פשט ידו לפנים ונטל מים מעל גומא חייב שהמים כגוף אחד הן, ואם נטל פירות או שמן מעל גבי המים פטור שהרי לא עוקר מעל גבי מקום ד' שלא נחו על הארץ:

(א) אלא וכו' – שזה נקרא מלאכה שלמה שעקר החפץ מרשות זה והניח ברשות אחר אבל אם אינו עושה אלא חצי מלאכה או שנעשית המלאכה שלמה ע"י שנים שזה עוקר וזה מניח פטורים שכן דרשו רז"ל מקראי בפ"ק דשבת מדכתיב גבי חיוב חטאת מעם הארץ בעשותה העושה את כולה חייב חטאת ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורים ומ"מ מדרבנן אסור שמא יבוא כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלמה:

(ב) כשעוקר חפץ מרה"י – דע דשם עקירה לאו דוקא כשעוקר החפץ מע"ג קרקע ממש אלא אפילו אם היה החפץ מונח בבגדיו שלבוש בהן מע"ש ונטלו משם ופשט ידו לחוץ והניחו בר"ה ג"כ חייב דמה שהיה מונח מתחלה בכיסו חשוב כמונח ע"ג קרקע דבגדים שהוא לבוש בהן בטלין לגבי גופו והנחת הגוף כהנחת חפץ דמיא וממילא כשנטלו משם חשוב עקירה. וכן כשהיה החפץ מונח בידו ברה"י מע"ש ופשט ידו לחוץ והניחו שם ג"כ חייב דמה שהיה מונח מתחלה בידו חשיב כמונח ע"ג קרקע דידו וגופו דבר אחד הוא וכן בכל זה לענין הנחה וכמו שיבואר לקמיה:

(ג) ונטלו חבירו וכו' – ר"ל שלא נתן המכניס לתוך ידו אלא הוא לקח ממנו דנמצא שעשה הראשון רק עקירה לבד וההנחה עשה השני ואפילו לא הניחו ע"ג קרקע אלא השאירו בידו הנחה חשיבא:

(ד) אבל אסור – הטעם כנ"ל וה"ה אם עשה אדם אחד רק עקירה או הנחה לבד ג"כ אסור מדרבנן:

(ה) לתוך יד חבירו – ואע"ג דקי"ל דבין עקירה ובין הנחה צריך שיהיה מקום שהוא ד' על ד' טפחים ידו של אדם חשובה כד' על ד':

(ו) והוציא לחוץ – ואפילו אם לא הניחו בארץ הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ וכנ"ל:

(ז) פטור אבל אסור – לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ או להכניסו ויש בזה איסור תורה משום לפני עור ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג"כ דבר איסור כמו לשאר ישראל. ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ"א) עוד כתב דלעובד כוכבים ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי לרוב הפוסקים אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו דשם שייך לפני עור אבל אם יש לו אבר מן החי משלו או שיכול לקנות במקום אחר ליכא איסורא ובביאור הגר"א יו"ד סימן קנ"א משמע דס"ל להלכה דאפילו היכא דיכול לקנות במקום אחר ג"כ אסור ע"ש וכן פסק בפתחי תשובה שם בשם שו"ת אמונת שמואל וכן מצדד בברכי יוסף שם. דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה תצלח מלאכתך ואפילו לעו"ג אבל מי שעוסק במלאכת איסור אסור לומר לו כך:

(ח) והניחו ביד חבירו – ואם יד חבירו למעלה מיו"ד פטור דמקום פטור הוא ויש חולקין. הזורק ונעקר חבירו ממקומו וקבלו שניהן פטורין הראשון משום דלא אתעביד הנחה מכחו שהשני חטפו באמצע הליכתו והשני משום דלא עשה רק הנחה ואם רץ הוא עצמו וקבלו ה"ז ספק אם חייב אף דעשה גם ההנחה בעצמו אפשר שאין ההנחה גמורה עד שינוח במקום שהיה לנוח בשעת עקירה. הזורק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע או מרה"י לרה"י ור"ה באמצע פטור ואם הלך החפץ שתי אמות בר"ה זה ושתי אמות בר"ה שמעבר השני ה"ז חייב שהרשויות מצטרפות. המושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה בדיוטא אחד [ר"ל ששני רה"י עומדים בצד אחד לאורך ר"ה ור"ה מפסיק בין שני רשות היחיד] אפילו למעלה מיו"ד שהוא מקום פטור חייב בשני דיוטות [דהיינו ששני רה"י עומדים זה כנגד זה] פטור והיינו אפילו למטה מיו"ד ע"ש בגמ' הטעם פשט ידו לפנים ונטל מים מעל גומא והוציאו לחוץ חייב שהמים כגוף אחד הן ומונחים על הארץ וכשלוקח מהן מעט שעוקר מן הקרקע אבל אם נטל פירות או שמן מע"ג המים פטור שמה שהיו מונחין ע"ג המים לא הוי הנחה וממילא כשעקרן מעל המים לא מקרי עקירה:

(ט) או שנטל וכו' – ואפילו אם העומד בפנים היה נכרי ג"כ העומד בחוץ יש איסור עלי' שיאמרו שהוא נותן לו ע"מ להכניס:

(מ"א ס"ק ה') ואם נטל פירות. נ"ב עדיפא מיניה ה"ל לכתוב אפילו שמן ע"ג יין פטור וגם אם נטל פרי מכלי הצף על פני המים דהא קי"ל כרבנן:

מג"א ס"ק ה' המושיט מרה"י לרה"י. מתני' ר"פ הזורק:

וחבירו פטור אבל אסור. לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ: