שולחן ערוך, אורח חיים שמ״ח: דין המושיט מרשות לרשות ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

דין המושיט מרשות לרשות ובו סעיף אחד:
היה עומד ברשות היחיד והוצי' ידו מלאה פירות לרשות הרבים בתוך עשרה בשוגג מותר להחזירה לאותו חצר ואסור להושיטה לחצר אחר ואם במזיד אסור אפי' להחזירה לאותו חצר ויש אומרים דהני מילי כשהוציא' מבעוד יום אבל אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה שמא ישליכה מידו ויבא לידי חיוב חטאת במה דברים אמורים כשהוציאה לרשות הרבים אבל אם הוציאה לכרמלית בכל גוונא מותר להחזירה:

חיוב. כלומר איסור חטאת דחיוב ליכא אלא אם כן תחלתו וסופו שגגה. המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך היה קנה בידו והגביה הקצה הא' והקצה השני מונח בארץ וחזר והגביה הקצה השני אפי' כל היום כולו פטור שהרי לא עקר החפץ כולו מן הארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ד' אמות לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא. מ"א:

שבת ג'

ממשמעות הגמרא וכ"כ ה"ה בפי"ג

הר"ן בשם התוס' וה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א

בית יוסף

ס"א בתוך' כו'. כתירוץ הראשון דשם וכ"ש לתי' האחרים כמ"ש אידי ואידי למטה כו':

מותר כו'. כתירוץ האחרון וכדבעא כו':

ואם במזיד כו'. כתירוץ הא בשוגג כו' וגם לתי' האחרון כן מדקא' אידי ואידי בשוגג ולכן לא הביאו הרי"ף אלא תי' זה שכולל כל התי':

וי"א. כתירוץ אדרבא איפכא וגם לתי' אחרון צ"ל כן דאל"כ הדק"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה בשוגג עד וא"ת וכ' הרא"ש שלא כ' הרי"ף שסמך על פשיטות דרב ביבי והר"ן כ' דאפשר שסבר כרש"י ד"ה בשוגג. ולאיסור נמי כו' ור"ל שאין הקושיא מדאסרי' משחשכה אלא מדלא משני איפכא וז"ש אדרבה כו' ומדלא כו':

להחזירה. דוקא דומיא דרדיית הפת דלא נתקיימה מחשבתו. רשב"א ור"ן שם:

בד"א. ומה שדקדק מלשון לר"ה ע' ברא"ש פ"ו דשבת סי"ד ולקמן סי' ש"נ ס"ב. ולמד כן מדברי רבא י"א ב' אבל ל"ד דשם מבע"י לרבא מותר כמש"ש מאי לאו בע"ש לא בשבת וכן המסקנא וכמש"ל סי' רנ"ג ס"ו וכאן אסור וכן עיקר וע' תוס' דחולין ק"ד א' ד"ה ומצא כו' וע' בפ"ב די"ט י"ח א' בסוגיא שם ועיין מ"א:

בתוך עשרה – עיין מ"ב מש"כ לענין למעלה מעשרה והנה בתוספת שבת ג' ע"ב ד"ה כאן כתבו דאפילו לכתחלה מותר להוציא למעלה מעשרה אבל הרשב"א בחידושיו דחה דבריהם ומסיק דלכתחלה אסור דלמא אתי לאפוקי למטה מעשרה וכ"כ בשם רבו לאיסור וכ"כ המאירי ועיין בפמ"ג שמצדד ג"כ בשם רש"י להחמיר בזה ולפלא שלא הביא דברי הרשב"א:

להושיטה לחצר אחרת – ואפילו אם אותו החצר הוא שלו או שעירבו יחד [אחרונים] וע' באחרונים דלאו דוקא הישטה דיש בזה לפעמים איסור דאורייתא כגון בדיוטא א' דה"נ זריקה אסור:

וי"א דה"מ כשהוציאה מבע"י וכו' – הנה דעה הראשונה היא דעת רש"י ובב"י הביא בשם הר"ן שדעת הרי"ף ג"כ כדעת רש"י וממילא דברי הרמב"ם שסתם דבריו ג"כ כדברי הרי"ף ממילא יתפרש נמי כדברי הרי"ף וכדעת רש"י ודלא כהרא"ש שמצדד לומר דהרי"ף יסבור כדעת התוס' ולכן סתם בשו"ע דעה הראשונה בסתמא ובאמת מוכח גם בחידושי הרשב"א שמפרש דעת הרמב"ם כמו שהבין הב"י וגם דעת המאירי כדעה הראשונה ומ"מ דעת היש אומרים היא ג"כ דעת הרבה ראשונים כמו שכתב בא"ר. ויש לעיין לדעה הראשונה אם הוציאה מבע"י במזיד אם קנסינן ליה שלא יחזירנה דלכאורה מסתבר לומר דלדידהו גם למסקנת הסוגיא לא קנסו כ"א כשהוציאה במזיד משחשיכה דעבד איסורא בתחלת פעולתו וכמו שמחלק הסוגיא בתחלה בין מבע"י לחשיכה אמנם בר"ן כתב לדעת רש"י [דהיא דעה הראשונה] דאין חילוק בין מבע"י למשחשכה וכן מוכח מעבודת הקודש להרשב"א אליבא דעת רש"י וכן משמע קצת מהגר"א והטעם נראה דסברתן דבתחלת הסוגיא איירי רק לענין שוגג אבל במזיד אף מבע"י אסור ובמאירי מצאתי שדעתו כמו שכתבנו וז"ל דאם הוציאה מבע"י אף במזיד מותר להחזירו אצלו אין מזיד שמבע"י חמור משגגת שבת עכ"ל ור"ל הואיל דלפי המסקנא מיקל הגמרא בשוגג אף משחשכה ראוי שנקיל מבע"י אף במזיד:

סעיף א' היה עומד ברשות היחיד וכו'. נ"ב הנה הרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות שבת זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל בתוך ד' אמו' אם נח ע"ג משהו חוץ לד' אמות ואח"כ נתגלגל ונכנס לתוך ד' אמות חייב וכו' ועיין בהה"מ מ"ש בשם הרשב"א וז"ל הא דתני זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות מסתברא שהוא בזורק לתומו ע"ד שתנוח באיזה מקום שירצה דאי לא אלא שנתכוין לזרוק בדוקא תוך ד' פשיטא ומאי איריא נתגלגל פשיטא הו"ל לו' נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' פטור וכיון שכן רישא נמי כיון דבכה"ג הוא דוקא כשנח ע"נ משהו תוך ד' וחזר ונתגלגל הא בלא"ח אמאי פטור הא נח מכחו חוץ לד' וכו'. ולפ"ז ה"ה דהוי מצי לאקשויי ארישא אמאי הא לא נח ולוקמי בשנח ע"ג משהו אלא שהוא נוח לו לחזור אחר פטור עכ"ד. אבל הרב ברצלוני כתב פטור מ"ט שלא היתה מחשבתו חוץ לד' אמות עכ"ל הה"מ. והנה נשאלתי ע"ז ממשכיל אחד שהוא הבין כוונת הרב ברצלוני דמפרש נמי כהרשב"א דמיירי באומר בכל מקום שתרצה תנוח ואעפ"כ פטרו כיון שהוי מחשבתו גם על תוך ד' אמות ואף שכוון גם לחוץ לד' אמות כיון שלא הוי כוונתו על מקום חיוב בלבד רק בצירוף מקום פטור הוא פטור וע"ז הקשה המשכיל הנ"ל מן הש"ס פ"ק דשבת מפרק הזורק דקא' שם דבזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב דטעמו מכח דקלוטה כמי שהונחה דמיא והרי בפרק הזורק בסוגיא דר"י מחייב התולדה במקום אב מפורש שם דלא אפשר לו' קלוטה כמי שהונחה דמיא או רק באומר כל מקום שתרצה תנוח וא"כ כיון דזרקו לרה"י הרי כוון גם אם יפול ברה"י השני וא"כ כלול בכוונתו גם מקום פטור ולמה יתחייב כן תוכן קושייתו. וזה אשר השבתי לו הנה גם אם נפרש כפי הבנתו בדברי הרב ברצלוני נראה ג"כ דלק"מ דיש חילוק בין אם כוונתו למקום פטור הוי במקום שהוא ראשון קודם להמקום החיוב ובין אם הוי מקום הפטור אחר מקום החיוב או מקום החיוב הוי קודם שיבוא למקום הפטור בזה אמרינן כיון דבא למקום החיוב והרי כוון למקום הזה ג"כ וכבר חייב לא נפטר מחיובו אף שיעבור ממקום חיובו למקום פטור וניחא ליה בנפילתו גם שם מכל מקום כיון שכבר נתחייב לא פקע ובפרט למ"ד דקלוטה כמי שהונחה דמיא א"כ ידע שיעבור דרך מקום החיוב ויהיה כמי שהונחה א"כ הוי כאלו נתכוין שיפול כאן וגם ברה"י ולכך כיון שנתחייב לא פקע אבל אם מקום הפטור הוי תחלה וא"כ תיכף בהגיע למקום הפטור כבר הוי ניחא ליה שיונח שם ולא יעבור יותר לכך מה שעבר אח"כ הוי כאלו עבר בלי רצונו ולא נתחייב בכך. ובזה הוי אתי שפיר דברי הרב הברצלוני. מיהו באמת לא זו הדרך בכוונת הרב הברצלוני דאם כוונתו כפי מה שהבין הוא והרב הברצלוני נמי מיירי באומר כל מקום שתרצ' תנוח וכוונתו כיון דכוון גם אמקום פטור פטור כך הו"ל לו' שלא היתה חוץ לד"א בלבד אז שפיר הוי משתמר כל דלא כוון על מקום חיובו לבדו רק בצירוף מקום פטור אך כיון שנקיט בלשונו שלא היתה מחשבתו חוץ לד' אמות משמע דמיירי שלא היה כלל כוונתו על חוץ לד"א כ"א על תוך ד' אמות הי' אם הוי כוונתו גם על חוץ לד' אמות אף שהיה גם על מקום פטור חייב וכוונת הרב הברצלוני כך שהוא לא מיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח רק הוא מיירי כהס"ד דהרשב"א שהביא הה"מ דטעם המשנה דפטרית ברישא מכח שכוון רק על מקום פטור והיינו כדי ליישב קושייתינו של הרשב"א למה לא פריך גם על הרישא והא לא נח. לכך מפרש כפשוטו דמיירי שכוון לתוך ומה דנקט ונתגלגל חוץ לד' היינו אגב סיפא דבעי למתני נתגלגל לרבותא דאף בכהאי גוונא חייב נקיט נמי ברישא נתגלגל ולזה מפרש כפשוטו שלא כוון רק על תוך ד' אמות לכך פטור ולזה פריך רק מסיפא וכדמשני בנח על גבי משהו ובע"כ מיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח וא"כ גם רישא מיירי בזה מיהו לפי המסקנא פטור מכח דמיירי בנח ע"ג משהו כבסיפא ועיקר כוונת הרב הברצלוני לפי הס"ד בש"ס ליישב קושית הרשב"א ואתי שפיר בפשיטות אך זה ודאי אמת כל דכוון שהוא מוסכם להיות מונח במקום חיוב אף אם כוון גם למקום פטור ודאי חייב וכן הסברא נותנת וכן הדין לכ"ע בלי ספק וזה ברור ודו"ק:

[א] [לבוש] דאילו למעלה וכו'. דוקא לאותו חצר אבל לחצר אחרת אסור כדי שלא תעשה מחשבתו (עבודת הקודש ד' ט"ז), ונראה לי שמתרץ בזה קושיית תוס' דשבת דף ד' ע"א ד"ה ומאי שנא וכו' ופירש דמיירי למעלה מעשרה ודו"ק, ובתוס' [דף ה' ע"א] ד"ה כאן וכו' דלכתחילה מותר להוציא למעלה מעשרה אם לא שמוציא דרך מטה מעשרה, ומכל מקום מותר להחזירה למעלה מעשרה, ובעבודת הקודש שם מבואר דאף למעלה מעשרה אסור לכתחילה וצריך עיון עיין סימן שמ"ז ס"ק ד':

[ב] לחצר אחרת וכו'. אפילו שלו או שנתערב ואף שלא היה כוונתו מתחילה להוציאה לחצר זו דמכל מקום נתקיימה מחשבתו לפנות מחצר זה וכן משמע מפירוש רש"י ור"ן ור"י:

[ג] ויש אומרים וכו'. וכן נראה לי עיקר שהרי תוס' ורמב"ן ורשב"א והרא"ש וטור ורבינו ירוחם דף ע"ג פסקו הכי ועוד דבמגיד פרק י"ג משמע שכן דעת הרמב"ם. כתב עולת שבת דלפי זה מותר לרדות הפת בשבת מתנור ותימא על השולחן ערוך שהשמיט זה, עד כאן, ותימא לתמיהותו שהרי כתבו השולחן ערוך סימן רנ"ד סעיף ז' ושם מקומו:

[ד] בכל גוונא וכו'. נראה לי דהיינו בין בשוגג בין במזיד דלא קנסו אלא היכא דיש גזירה דאתא לידי איסור דאורייתא אבל בזה אף שיעשה בשבת ליכא איסור דאורייתא אבל לחצר אחרת אסור דגזרינן דזימנין אחריתי שדי לרשות הרבים כדפירש רש"י שם כיון דנתקיימה מחשבתו ודו"ק, ומגן אברהם לא הבין כן ולכן הקשה על בית יוסף עיין שם ולעניות דעתי כדפירשתי וכן מבואר בלשון השולחן ערוך ולבוש שכתבו בכל גוונא מותר להחזירה ואי לחצר אחרת לא שייך לשון הפוסקים אלא להושיטה או להכניסה וכן משמע בעבודת הקודש לרשב"א שהבאתי ס"ק א':

[ה] [לבוש] דהוה ליה גזירה וכו'. מה שהקשה מגן אברהם דהרבה פעמים מצינו גזירה לגזירה נראה לי דשאני הכא דדייקא הכי לשון הרמב"ם ופוסקים וכן משמע בש"ס עיין שם ובמה שפירשתי לעיל נמי מתורץ:

[ו] [לבוש] המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך להוציאן פטור. שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ואם יהיה קנה בידו והגביה הקצה הראשון והקצה השני מונח בארץ וחזר והגביה הקצה השני אפילו כל היום פטור שהרי לא עקר החפץ כולו מהארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחילת ארבע לסוף ארבע חייב שהמגלגל עוקר הוא, ובכלבו דף כ"ד ויש אומרים שאם מגלגל חבית או כלי אחר עגול פטור. פשט ידו לפנים ונטל מים מעל גבי גומא מלא מים חייב שהמים כולן כאילו הן מונחין על הארץ ואם נטל פירות או שמן מעל גבי המים פטור שהרי לא נחו על הארץ רמב"ם פרק י"ג), וצריך עיון דרבינו ירוחם דף ע"ג דחייב בשמן פשוט בשבת עד כאן לשונו ולא הזכיר מרמב"ם הנזכר לעיל, גם צריך עיון דבשבת דף ה' פלוגתא דר' יוחנן בן נורי ורבנן והלכה כרבנן כמו שכתב המגיד שם:

א) [סעיף א'] בתוך עשרה וכו' דאילו למעלה מיו"ד מקום פטור הוא. ב"י. ובכל גוונא יכול להחזירה. לבוש. ואפי' מזיד וחצר אחרת. מש"ז:

ב) שם. בתוך עשרה וכו' וכתבו התו' בשבת ג' ע"ב ד"ה כאן אבל למעלה מיו"ד לכתחלה נמי מותר להוציאה ואם הוציאה מתחלה דרך מטה מיו"ד מותר להחזירה למעלה מיו"ד אבל הרשב"א בס' עה"ק ובחידושיו הוכיח דאם הוציאה מתחלה דרך מטה מיו"ד אסור להחזירה דרך מעלה מיו"ד ולהוציאה לכתחלה למעלה מיו"ד אסור דחיישינן דילמא שדי להו. וכן הסכים רבו יעו"ש ער"ה או' א' וכ"כ הר"ז או' א' דאם הוציאה בתוך יו"ד אסור להחזירה אפי' דרך מעלה מיו"ד:

ג) שם. מותר להחזירה לאותו חצר וכו' דלא גזרו שמא פעם אחרת ישליכם לרה"ר כיון דלא נתקיימה מחשבתו שנתכוון לפנות הפירות מחצר זו אבל להחזירם לחצר אחרת אסור דאי שרית ליה כיון שנתקיימה מחשבתו חיישינן דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרה"ר. ב"י וב"ח. וה"ה אם הוא ברה"ר והכניס ידו בפנים מלאה פירות יחזירנה לרה"ר יא"צ להמתין עד שתחשך. שה"ג בהגמ"ר פ"ק דשבת או' א' פת"ע או' ג':

ד) שם. ואסור להושיטה לחצר אחר. הרמב"ם פי"ג דין ך' כתב דוקא כשהיתה כוונתו מתחלה להוציאה לחצר ההוא אסור להכניסה לשם כדי שלא תתקיים מחשבתו שחשב בשעת שגגה אבל ברש"י משמע דאפי' נתכוון להוציאה לרה"ר אסור להושיטה לחצר אחרת דחיישינן דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרה"ר יעו"ש. וכששני החצירות בדיוטא אחת (ר"ל בשורה א' של אורך רה"ר) לכ"ע אסור כמ"ש סס"י שמ"ז וכ"ה בתו' מ"א סק"א. והטעם משום דבדיוטא א' איכא איסורא דאורייתא ואפי' למעלה מיו"ד כמ"ש סי' שמ"ו או' ט' יעו"ש:

ה) שם. ואסור להושיטה לחצר אחר. אפי' שלו או שנתערב ואף שלא היתה כוונתו מתחלה להוציאה לחצר זו דמ"מ נתקיימה מחשבתו לפנותו מחצר זה וכ"מ מפירש"י ור"ן ור"י. א"ר או' ב':

ו) שם. ואם במזיד אסור וכו' דקנסוהו רבנן הואיל ועבד איסורא ותהא כך ידו פשוטה עם הפירות עד שתחשך במו"ש. ב"ח: עו"ש או' א' ואפי' הוציאה מבע"י קנסוהו הואיל ולא החזירה קודם שבת תו"ש או' ג':

ז) שם. וי"א דהני מילי וכו' פי' הא דאמרינן הכא דאם במזיד אסור להחזירה אפי' לאותה חצר היינו דוקא בשהוציאה מבע"י וכו' עו"ש או' ב' והא דכתב זה הש"ע בשם י"א לפי שכתב בב"י דמדברי רש"י נראה דאפי' הוציאה משחשיכה נמי אסור להחזירה יעו"ש. וכ"נ מסתמיות דברי הש"ע שהוא כדעת רש"י ועיין באו' שאח"ז:

ח) שם. וי"א דהני מילי וכו' וכן נ"ל עיקר שהרי תו' ורמב"ן ורשב"א והרא"ש והטור ורי"ו פסקו הכי ועוד דבמגיד פי"ג משמע שכן דעת רמב"ם. א"ר או' ג' וכן התם ח"א כלל נ"ג או' כ"ג כדעת י"א אלא שכתב דאם הוא סמוך לחשיכה במו"ש במויד קנסינן ליה יעו"ש אמנם הר"ז סתם להחמיר כסתם דברי הש"ע וכתב בקו"א או' א' שכן הוא משמעות הש"ע שהעיקר כסברא א' שהביא בסתם כנודע יעו"ש:

ט) שם. וי"א דהני מילי כשהוציא מבע"י דבזה ליכא למיחש שמא יקשה עליו שתהיה ידו תלויה עד שתחשך וישליך הפירות מידו דהא אף אם ישליך אותם מידו לא יבא לידי איסור סקילה דלא יעשה אלא הנחה בלא עקירה אבל כשהוציא משחשיכה דאז איכא למיחש שאם יקנסו אותו שיהיה ידו תלוי עד מו"ש ישליכם מידו ויבא לידי איסור חיוב חטאת או סקילה ולכך התירו לו להחזירה לאותו חצר כיון דליכא בזה איסור דאורייתא. ב"י תו"ש או' ד':

י) שם. אבל אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה וכו' דוקא להחזירה לאותו חצר אבל לחצר אחרת אסור דהשתא לא חיישינן שמא ישליכם מידו כ"פ הרשב"א וכן הבין הרא"ש מדברי הרי"ף שסתם. ער"ה או' ב':

יא) שם. ויבא לידי חיוב חטאת. כלומר איסור דחטאת דחיוב ליכא אלא א"כ תחלתו וסופו שגגה. מ"א סק"ג. תו"ש שם:

יב) שם. אבל אם הוציאה לכרמלית וכו' דבכרמלית לא גזרו דא"כ הו"ל גזירה לגזירה. ב"י. לבוש. מ"א סק"ד

יג) שם. בכל גוונא מותר להחזירה. וכתב שם המ"א דקאי אשוגג ומותר להושיטה אפי' לחצר אחרת אבל במזיד אסור מטעם קנס ולא מטעם גזירה יעו"ש. וכ"כ הר"ז באו' א' ואו' ג' אבל הא"ר או' ד' כתב דבין בשוגג ובין במזיד שרי דלא קנסו אלא היכא דיש גזירה דאתי לאיסור דאו' אבל בזה אף שיעשה בשבת ליכא איסור דאו' אבל לחצר אחרת אסור דגזרינן דזימנא אחריתי שדי לרה"ר וכתב דכן מבואר בלשון הש"ע ולבוש שכתבו בכל גוונא מותר להחזירה ואי לחצר אחרת לא שייך לשון להחזירה אלא להושיטה או להכניסה יעו"ש. וכ"כ הח"מ. וכ"ה דעת האחרונים:

יד) המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. מ"א סק"ד. והוא מהרמב"ם פי"ג דין י"ב:

טו) היה קנה מונח על הארץ והגביה הקצה האחד והקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו וחזר והגביה החצה השני שהיה מונח בארץ והשליכו לפניו אפי' כל היום כולו פטור שהרי לא עקר החפץ כלו מן הארץ. ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ד"א לסוף ד' חייב כשהמגלגל עוקר הוא. מ"א שם ע"פ הגהת יא"פ והוא מהרמב"ם שם דין י"א. וי"א שאם יגלגל אדם חבית או כלי אחר עגול ברה"ר פטור משום דלא עקר כוליה כמו הקנה ומ"מ פטור אבל אסור הוא. כל בו דף כ"ב ע"ג והביאו א"ר או' ו':

לחצר אחר. הרמב"ם כתב דוקא כשהית' כוונתו מתחלה להוצי' לחצר ההוא אסור להכניסה לשם כדי שלא תתקיימה מחשבתו שחשב בשעת שגגה אבל ברש"י משמע אפי' נתכוין להוציא' לר"ה אסור להושיט' לחצר אחרת דחיישינן דלמא זימנא אחרית' שדי להו לר"ה ע"ש. וכששני החצירות בדיוטא א' לכ"ע אסור כמ"ש בסי' שמ"ז וכ"ה בתו':

במזיד אסור. דקנסוהו רבנן:

חיוב חטאת. כלומר איסור דחיוב ליכא אלא אם כן תחלתו וסופו שגגה:

בכל גוונא מותר. דאל"כ ה"ל גזירה לגזירה [ב"י] וצ"ל דקאי אשוגג ומותר להושיט' אפי' לחצר אחרת ולא גזרי' שיוציא ידו פעם אחר' דהא ליכא איסורא דאוריי' אבל במזיד אסור מטעם קנס ולא מטעם גזירה כדאי' בגמרא ומ"מ צ"ע דהא התו' כתוב בד"ה ומאי שנא דאפי' אין בין החצירות ר"ה אסור להושיטה לחצר אחרת ומ"ש דגזירה לגזירה היא הלא הרבה פעמי' מצינו בגמ' גזיר' לגזירה (עססי' שמ"ט וסי' ש"ח ס"מ ובטור וב"י שם עסי' שנ"ג) ואמרי' כולה חדא גזיר' היא ואפשר דס"ל להרב"י כתירוץ ראשון של התו' ומ"מ צ"ע דעכ"פ ה"ל להביא דבריהם, המפנה חפצי' מזויות לזויות ונמלך והוציאן פטור שלא הית' עקירה משעה ראשונה לכך, היה קנה בידו והגבי' הקצה הא' והקצה השני מונח בארץ וחזר והגבי' הקצה השני אפי' כל היום כולו פטור שהרי לא עקר החפץ כולו מן הארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחל' ד"א לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא ועיין פ"ז דפסחים:

בכל גוונא וכו'. עסי' רנ"ד ס"ו והע"ש לא ע"ש:

(א) בתוך עשרה – דלמעלה מעשרה בר"ה הוא מקום פטור כדלעיל בסימן שמ"ה סי"ב ואפילו אם הוציא במזיד מותר להחזירה:

(ב) בשוגג מותר וכו' – אף דעבד איסורא שעשה עקירה ברה"י כדי להוציא לר"ה אפ"ה לא קנסוהו רבנן כיון דבשוגג עשה:

(ג) לאותו חצר – כדי שלא יתקיים מחשבתו שחשב לפנותו משם:

(ד) לחצר אחרת – ואפילו נתכוין מתחלה להוציאה לר"ה ג"כ אסור להושיטה לחצר אחרת דעכ"פ נתקיים מחשבתו שחשב לפנותו מחצירו וחיישינן דלמא זמנא אחריתא שדי להו לר"ה וי"א דדוקא כשהיתה כונתו מתחלה לפנותו לאותו חצר אז אסור דנתקיים מחשבתו לגמרי אבל אם כונתו להוציאה לר"ה מותר לפנות לחצר. וכ"ז כשאותו החצר לא היה בדיוטא אחת [בשורה אחת] עם זה החצר אלא זה כנגד זה אבל אם היה בדיוטא אחת והר"ה נמשכת גם בין החצרות הלא יש בזה איסור דאורייתא להושיט מזו לזו ואפילו הם למעלה מעשרה וכמש"כ לעיל בסוף סימן שמ"ז:

(ה) במזיד אסור – דקנסוהו רבנן משום דעבד איסורא אלא יאחז בידו עד שחשיכה:

(ו) כשהוציאה מבעוד יום – אז קנסוהו רבנן על שהשהה את ידו במזיד באויר ר"ה עד שתחשך:

(ז) להחזירה – ר"ל לאותו חצר:

(ח) חיוב חטאת – האי לישנא לאו דוקא דהא במזיד מיירי אלא ר"ל שמא ישכח וישליך מידו ויבוא לידי מלאכה שיש בה חיוב חטאת להעושים בשגגה משא"כ כשהוציאה מבע"י אפי' אם ישליך לבסוף לא יהיה רק איסורא בעלמא דהא לא עשה עקירה בשבת ועיין בא"ר שמצדד להקל כהי"א שכן דעת הרבה ראשונים:

(ט) אבל לכרמלית – שאינו אלא שבות דרבנן אפילו אם היה משליך אותם שם להדיא לא אסרו דהוי כעין גזירה לגזירה:

(י) בכל גווני – פי' בין בשוגג בין במזיד ודוקא לאותו חצר מותר להחזיר אבל לא לחצר אחרת והגר"א בביאורו מסיק לאיסור בכרמלית כמו בר"ה. המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור מחטאת שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ונמצא דלא עשה אלא הנחה ולית ביה רק איסורא בעלמא. היה קנה בידו והגביה קצה האחד וקצה השני מונח בארץ וחזר והגביה הקצה השני אפילו כל היום כולו פטור כיון שלא עקר כל הקנה מהארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ד' לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא [גמרא]:

סעיף א' שמא ישליכה. בע"ש תמה על שהשמיט המחבר הדין דהדביק פת בתנור דמותר לרדותה בכדי שלא יבא לידי איסור סקילה במחכ"ת לא ראה שהמחבר כ' דין זה לעיל סי' רנ"ד ס"ו:

מג"א ס"ק ד' החצרות ר"ה אסור. וס"ל להמג"א בכוונת תוס' דמיירי בפתוחי' לכרמלית (וע' באבן העוזר) לפ"ז יהיה מוכח דמושיט מרה"י לר"ה דרך כרמלית לא מתסר מדרבנן. דלענין זה לא החמירוו לדין לכרמלית לחומרא דרה"ר וע' מג"א לקמן סי' שנ"ה סי"א ולפירושו דאה"ע אין הכרח לדין זה: