שולחן ערוך, אורח חיים שמ״ד: דין ההולך במדבר בשבת ובו ב' סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין ההולך במדבר בשבת ובו ב' סעיפים:
ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה ואם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום אפילו ביום שמקדש בו כדי פרנסתו מצומצמת ומותר לילך בו בכל יום אפי' ביום שמקדש בו:

היה יודע מנין יום שיצא בו כגון שיודע שהיום יום רביעי או יום חמישי ליציאתו אבל אינו יודע באיזו יום יצא מותר לעשות מלאכה כל מה שירצה ביום שמיני ליציאתו שביום כזה יצא מביתו דבודאי לא יצא בשבת וכן ביום ט"ו וביום כ"ב וכן לעולם:

כדי פרנסתו. ואם יש לו לחם אסור לבשל דאין כאן פקוח נפש. ט"ז:

אפי'. אבל שאר איסור דרבנן אסור לו לעשות ועיין מ"א ועיין במהר"ם גלאנט"י בספר קרבן חגיגה סי' ל"ח:

שבת סט מימרא וברייתא

שם ממשמעות הגמרא

הר"ן שם

שם וכ"כ תוס' והרא"ש בתירוץ שני

מימרא דרבא שם

ס"א ואם יש כו' מצומצמת. כמש"ש לימות כו':

ומותר. ממש"ש במאי מינכר כו':

ההולך במדבר וכו' – וה"ה אם שכח באיזה חודש עומד או מנין הימים של חודש בניסן סיון תשרי ויצוייר זה בימים שאין הלבנה נראית וכדומה דזה ג"כ א"א לידע ולהכיר הימים טובים ואינו יודע מתי חל המועדות צריך לנהוג מספק בקדושה עד שידע שיצאו הימים טובים [פמ"ג במ"ז]:

ואז יעשה מלאכה וכו' – כתב בתו"ש דאם יכול להתענות יום אחד בלי סכנה אסור לו לעשות מלאכה באותו יום דאין כאן פקו"נ ועיין בספר בגדי ישע שחולק עליו וסובר דאין צריך לסגף עצמו בתענית כדי שיוכל למהר לצאת מן המדבר ועוד האריך עי"ש:

מצומצמת – לכאורה למה לא הרשוהו שירויח ביום אחד או בשני ימים הרבה יותר מכדי פרנסתו כדי שיוכל לשבות אח"כ ד' וה' ימים ממלאכה שעי"ז קרוב שיקיים מצות שבת כדין תורה משא"כ עתה שהוא עושה בכל יום ויום בודאי יתחלל שבת במלאכה דאורייתא י"ל דעתה כשהוא עושה כדי פרנסתו אין זה מקרי חילול שבת דנוגע לו בכל יום לפקו"נ וע"כ זה עדיף יותר משיעשה יום או יומים יותר מפרנסתו ויחלל שבת בספק ברצונו. ונוכל ללמוד מזה לענין איש הצבא שהוצרך לו מטעם הממשלה הרוממה לעשות איזו מלאכה דאורייתא ויוכל לעשות זה בעש"ק ובודאי מחוייב לעשות כן כדי שלא יצטרך למחר לחלל שבת וכמו שביררנו בשער הציון אך שלא היה לו פנאי בכל היום עד ביה"ש שמוטב לו לעשות המלאכה למחר אף שאז הוא יום שבת בודאי שאז הוא מוכרח לזה ואין עליו איסור משא"כ עתה הוא מחלל שבת ברצונו בספק ויש לדחות דבעניננו הוא שני ימים משא"כ הכא דהוא יום אחד מה נ"מ בין תחלת המעל"ע של שבת לאמצע המעל"ע מוטב יותר שיקדים דאפשר שינצל עי"ז מחילול שבת וצ"ע:

אפילו ביום שמקדש בו – ולענין תפלין נלענ"ד דחייב להניח בו דהא רוב הימים הם ימי חול וצריך למיזל בתר רובא ומה שעושה קידוש הוא רק לזכרון בעלמא כדפירש רש"י ומה שאסור במלאכה בכל יום אפשר משום דעשאוהו רבנן כקבוע ואפילו אם נאמר דיום זה של שבת הוא בכלל קבוע גמור מדאורייתא והוי כמחצה על מחצה מ"מ מידי ספיקא דאורייתא לא נפקא ואפילו לדעת המגן אברהם דס"ל דיום שביעי אסור אלו אפילו בעניני שבותין כמו ביו"ט שני זהו רק לחומרא אבל לא להקל ואף דביו"ט שני פטור גם מתפלין התם שאני דעיקר התקנה נתקן לכל ישראל כדי שלא יבואו לחילול יו"ט ועשאוהו כיו"ט גמור [לבד לענין מת דמותר להתעסק בו] כדי שלא יבואו לזלזל בו ויש כח ביד רבנן לעקור ד"ת בשב ואל תעשה ותדע דהלא נתקן יו"ט שני אפילו לדידן דבקיאין בקביעא דירחא משא"כ בזה ששכח יום שבת לא עשאו רבנן כלל תקנה אצלו לעקור המצות דאורייתא ששייך על ימות החול ועוד יש סברא לחייבו דהלא פטור דשבת הוא מפני שהם עצמם אות וא"כ זה שעושה בו מלאכה לפרנסתו אין בו היכר [דלא מסתבר לומר דבקידוש לבד הוא ההיכר דהא עיקר האות הוא דהקב"ה שבת ממלאכתו ביום השביעי והוא ג"כ שובת]. וא"ל דא"כ כל חולה שיש בו סכנה שמותר לחלל שבת יהיה חייב בתפילין וע"כ משום דשובת בשאר עניני מלאכות שאין תועלת לו לרפואתו שייך בו שם אות וא"כ ה"נ בעניננו הרי לא הותר לו כ"א המלאכה שצריך לו להרויח לפרנסתו כדי שלא ימות במדבר ברעב ואף גם זה בצמצום זה אינו דשם הוא אות והיכר מה שבכל יום הוא מותר בכל מלאכות לעשותן והיום אסור משא"כ בזה ששוה אצלו יום שביעי זה לכל הימים דבכל יום הוא ג"כ אין מותר בשום מלאכה וגם אפשר דשם הוא אות במה שכל ישראל שובתים באותו יום משא"כ בזה אך מ"מ לא ברירא סברא זו כל כך אך מפני טעם הראשון יש לחייבו ואך בעת התפלה של שבת לא יניח התפלין כדי שלא יהיה תרתי דסתרי. וגם דאל"ה יתרץ הגמרא דמנכר שהוא שבת במה שאינו מניח תפלין לתירוץ שני של התוספות דבמה שהוא בשב ואל תעשה ג"כ מנכר שהוא שבת כנלענ"ד:

במג"א רס"ק א' ואף ע"ג דרוב ימים נ"ב שמעתי מקשי' להרמב"ם שבטור יו"ד סי' קפ"ג דאשה מיום שנולדה מונה ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה א"כ רבו ימי זיבה על ימי נדה והיכי משכחת פתח בטועה דניזיל בתר רוב ימי זיבה ולא שייך קבוע כיון שאינו ניכר במקומו ולא דמי לשבת. ולפענ"ד ל"ק מידי דימי זיבה היינו שמסולקת בדמים והכתוב קורא לו בלא עת נדתה ואיך נאמר אם תראה דם נאמר ניזיל בתר רוב ימים שהיא מסולקת בדמי' ויהי' לה דין זבה דאדרבא נימא דם זה הוא מהימי' שעלול' לראות שהם ימי נדה וכיון שעכ"פ ימי זבה רובא הו"ל ספק וטועה וזה ברור לפענ"ד ועיין נדה דף נ"ז ע"ב ריש פרק הרואה כתם אם רוב ימיה טמאים ע"ש. ועיין ח"ס או"ח סי' קעח:

סעיף א' ההולך במדבר וכו'. נ"ב הנה גרסינן בפ"ק דשבת דף ה' ע"ב בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על פני המים בתר אגוז אזלינן והא נייח או דלמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח וכו' עד סוף הסוגיא והנה כיוצא בזה מצינו ג"כ במס' נזיר דף ס"ד ע"א במת בכלי וכלי צף על פני המים מאי בתר כלי אזלינן או בתר מת אזלינן וכו' עד סוף הסוגיא וקשה לי מה מבעיא ליה הרי זה הוי משנה מפורשת במסכת פרה פרק י' משנה ג' קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר"א מטהר וחכמים מטמאין פירש"י שם והר"ש והרע"ב דפליגי כיון דכתיב באפר חטאת והניח כו' במקום טהור ר"א ס"ל דבתר כלי אזלינן והכלי טהור והוי מונח במקום טהור וחכמים ס"ל דבתר השרץ אזלינן והוי מונח במקום טמא ע"ש וא"כ מפורש הפלוגתא בזה דר"א ס"ל דבתר כלי אזלינן וחכמים ס"ל בתר מקום הכלי אזלינן וא"כ היינו פלוגתייהו ומאי מבעיא ליה בשני המקומות הנ"ל. וא"ל דשאני פרה דהרי אח"כ כתב שם הרמב"ם והרע"ב בפלוגתא דר"ע ורבנן דפליגי בקלוטה כמי שהונחה דמיא הרי דמדמה זה לשבת וכן הוא בש"ס בזבחים כמ"ש שם התיו"ט ואין לו' דזה הוי מטעם גזירה כעין שכתב שם התיו"ט לקמן זה אינו דא"כ למה בעומד ע"ג תנור וקלל בידו חוץ לתנור מטמאין נמי רבנן הרי זה הוי גזירה לגזירה וצ"ע עוד קשה לי במשנה דמנחו' פ"ה משנה ד' נתן כלי ע"ג כלי לא פסלו ומפורש שם בש"ס ותויו"ט דכתיב עליו שמן וא"כ הא אם לא הוי כתיב עליו הוי נחשב נתינת שמן אף בכלי ומוכח דבתר שמן אזלינן ולא בתר כלי:

[א] [לבוש] כדי לצאת מהר וכו'. כן כתב מגן אברהם בשם תוס' והרא"ש וכתב עליהם משמע דשאר איסור דרבנן אסור לו לעשות כן אף דקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא דכיון דחל עליו איסור שבת אסור בכל כמו ביום טוב שני, עד כאן. וצריך עיון דתוס' פרק כלל גדול לא כתבו כן, גם הרא"ש דכתב טעם זה דאפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא מקילין משום סכנה אבל למאן דאמר תחומין דרבנן בלא טעם זה מותר דספיקא דרבנן לקולא, ור"ן וט"ז כתבו באמת טעם כיון שהוא מדרבנן:

[ב] [לבוש] כדי לפרנסו לפיקוח וכו'. לכך אם יש לו מה לאכול כגון לחם אסור לבשל לו תבשיל (ט"ז):

[ג] כל מה שירצה וכו'. ואם יכול לעשות מלאכה מאותו היום כדי פרנסו כל השבוע אסור לעשות מלאכה בכל השבוע (עולת שבת):

א) [סעיף א'] ההולך במדבר וכו' וה"ה אם נשבה בין העכו"ם ונשכח יום שבת ממנו. ירושלמי פ' כלל גדול אך בזה לפעמים יוכל לברר מחשבונות שלהם באיזה יום יחול שבת וע"כ צריך ליתן דעתו שלא יחלל השבת:

ב) שם. מונה שבעת ימים וכו' ואותם היושבים או שנוסעים תחת קוטב שהיום מתארך חודש וב' חדשים ויש ששה חדשים יש למנות ששה ימים של כ"ד שעות שוות שלנו מו"ק. מחב"ר או' ד' שע"ח. ועיין לעיל סי' רס"א או' י"ט:

ג) שם. מיום שנתן אל לבו שכחתו. ומתחיל למנות מיום שנתן אל לבו שכחתו שגם הוא בכלל מנין הששה ב"ח.

ד) שם. ומקדש השביעי וכו' לזכרון בעלמא שיהיה לו שם חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו. ב"י בשם רש"י:

ה) שם. ומקדש השביעי וכו' משמע דלענין תפלה מיהא יתפלל של חול לא מבעיא לענין ח"י ברכות דפשיטא דהא אפי' בשבת נמי אי לאו דלא אטרחוה רבנן הוה אמרינן להו אלא אפי' הזכרת שבת לא מזכיר דדילמא לאו שבת ונמצא שקרן בתפלתו והואיל ואית ליה זכרון בקדושה סגי בהא. הרב מהרד"ף בס' למנצח לדוד בקו' עיסה הקושית דף י"ג ע"א, והביאו מחב"ר או' א' וכתב והגם דיש לצדד ולא יאמר יום השבת הזה רק יום שבת סתם מ"מ נראה עיקר כדברי הרב יעו"ש. אמנם הנה"ש כתב דדבר פשוט הוא דבצלותא נמי מצלי של שבת יעו"ש וכ"כ המש"ז וכתב דהכי משמע נמי ברמב"ם פ"ב דין כ"ב יעו"ש. וכ"נ דעת הפתה"ד או' ב' ועי"ש מה שהאריך בזה. ולענין תפלת מוסף כתב שם הפתה"ד או' ג' דלדעת מהרד"ף והמחב"ר לא יתפלל דהוי ברכה לבעלה אבל לדעת הנה"ש והמש"ז חייב להתפלל יע"ש. ונראה לע"ד עוד טעם אחר דצריך להתפלל של שבת משום דזמנין לא מתרמי לעוברי דרכים יין או פת כדי לקדש עליו וא"כ מוכרח הוא להתפלל של שבת כדי להבדילו משאר ימים וגם כדי לצאת בזה י"ח קידוש דבזה יוצא כמ"ש לעיל סי' רע"א או ג' יעו"ש ואין לומר דרק מי שאין לו יין או פת יתפלל של שבת דהוי כחוכא ואיטלולא אלא צ"ל תקנה השוה לכל וע"כ יש להתפלל של שבת בכל ג' תפילות משום דלא פלוג אבל מוסף לא יתפלל משום סב"ל:

ו) ולענין תפילין איך יתנהג זה שנעלם ממנו שבת. בזה נסתפק הרב שבת של מי בקו' יעקב לחק לימוד ט"ל וכתב דדעתו נוטה דיניח תפילין בכל יום ואפי' בשבת דידיה יעו"ש אמנם הפתה"ד או ו' הביא דברי הרב הנז' והאריך ומסיק דבשבת דידיה לא יניחם כלל אבל בשאר הימים יניחם בלא ברכה משום ספק יעו"ש:

ז) שם. ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ואם אין לו יין לקידוש וגם לא פת אז יוצא במה שמקדש השבת בתפלה כמ"ש לעיל סי' רע"א או' ג' יעו"ש אבל אין לומר דיוצא ג"כ באמירת ויכלו או ושמרו בלבד כמ"ש שם בשם כרשב"א משום דבעינן שיהיה לו שם חלוק משאר ימים כמ"ש לעיל או' ד' ובאמירת פסוקים בלבד אינו שם חלוק אבל בתפלה יש שם חלוק שהיא משונה מתפלת חול ועי"ז לא תשתכח שבת ממנו:

ח) וכן אם אין לו יין להבדלה אז יוצא במה שמבדיל בתפלה כמ"ש לעיל סי' רצ"ד סעי' ב' ועיין בדברינו לסי' רע"א או' ה':

ט) שם. ואם יש לו ממה להתפרנס וכו' ומשמע דלא שרינן ליה לעשות מלאכה אלא א"כ הוא עני שאין לו ממה להתפרנס אלא ממה שמשתכר עם בני השיירא אבל אם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום כדי חייו. ב"י:

י) שם. אסור לו לעשות מלאכה וכו' ואע"ג דרוב הימים הם חול זה מקרי קבוע. מ"א סק"א. ור"ל וק"ל כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור כמ"ש ביו"ד סי' ק"י סעי' ג':

יא) שם. ואז יעשה מלאכה בכל יום וכו' הטעם מפני פ"נ שאם לא יעשה מלאכה ימות וע"כ אסור לעשות מלאכה להתפרנס יותר מיומו וע"כ נראה שאם יש לו מה לאכול כגון לחם אסור לבשל לו תבשיל דאין כאן פקוח נפש. ט"ז סק"א. א"ר או' ב' תו"ש או' א' ר"ז או' א' ח"א כלל א' או' א' פתה"ד או' ט' וכתב שם הפתה"ד דגם אם יתעכב במדבר ימים רבים יכול לחיות על הלחם לבדו ודלא כהרב נזירות שמשון יעו"ש:

יב) שם. ואז יעשה מלאכה וכו' ודבר פשוט הוא שאם יוכל לעשות מלאכתו ע"י עכו"ם או לקנות בכסף דברים הראויים לאכילה בלתי שיעשה מלאכה שאסור לו לעשות מלאכה:

יג) ואם יכול להתענות יום א' בלי סכנה אז אסור לעשות מלאכה באותו יום כיון שלא הותר לו לעשות מלאכה בכל יום רק משום פ"נ כמש"ל אך אם יש לו ממה להתפרנס אז אסור לו להתענות בכל הני יומי משום ספק שבת. תו"ש או' ד' אמנם בס' בגדי ישע חולק עליו וסובר דא"צ לסגף עצמו בתענית כדי שיוכל למהר לצאת מן המדבר ועוד האריך יעו"ש:

יד) שם. ואז יעשה מלאכה וכו' ואם שכח באיזו חודש עומד או מנין הימים של חידש בניסן סיון תשרי בעניני מועדות ויצוייר זה בימים שאין לבנה נראית וכדומה בזה ג"כ א"א לידע ולהכיר וצריך לנהוג מספק בקדושה עד שידע ודאי שיצאו ימים טובים. מש"ז או' א':

טו) שם. ואם יעשה מלאכה בכל יום וכו' אבל לא מיום לחבירו אפי' מששי לשביעי שלו כי שמא הוא עושה משבת לחול. ר"ז או' א':

טז) שם. כדי פרנסתו וכו' ואם עבר ועשה במזיד יותר מכדי פרנסתו של אותו יום מותר לאוכלו למחר ואף דק"ל דבמזיד אסור לו לעולם כמ"ש לעיל רס"י שי"ח משום קנס הכא לא שייך למקנסיה דא"כ יצטרך למחר לעשות כדי פרנסתו ומאי אולמיה האי יומא מהאי יומא מיהו אם למחר יום ח' ליציאתו יש לאסרו ליום מחר כיון דלמחר הוא ודאי חול. תו"ש או' ב':

טוב) שם. כדי פרנסתו וכו' ודוקא במלאכה דתלי במעשה ולפי רוב המעשה ישתכר יותר אבל בדבר דלא תלי ברבוי מעשה כגון ריוח הסרסרות דטורח המעט וההרבה שוה שרי לעשות אפי' יותר מפרנסת יומו ורק שלא יעשה עוד עד שיאכל כל מה שיש לו. פתה"ד או' ח' ועיין לקמן או' כ"א:

חי) שם. כדי פרנסתו וכו' ואחר שהגיע ליישוב וידע שטעה ועשה מלאכה בשבת לא חייבוהו חכמים להביא קרבן לא חטאת ולא אשם ולא וידוי. הרדכ"ז בחדשות סי' ע"ו. פתה"ד אר יו"ד. ונראה היינו לענין דינא אבל לצאת ידי שמים טוב לעשות איזה תשו' וכפרה על שחילל את השבת וכמ"ש לעיל ססי' שמ"ג גבי קטן וזה לא גרע מקטן:

יט) שם. ומותר להלך בו וכו' אפי' כמה פרסאות כדי למהר לצאת מן המדבר ר"ז או' א' ועיין לעיל סי' רס"ו או' י"ט:

ך) שם. ומותר להלך בו וכו' שאם ישאר במדבר לעולם יחלל שבתות וימות בארץ גזירה. מ"א סק"ב. תו"ש או' ב':

כא) שם. אפי' ביום שמקדש בו. לפי שתחומין מדבריהם ואפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון דלית ביה איסור סקילה לא החמירו בו. מ"מ והר"ן. והתו' והרא"ש כתבו כדי למהר לצאת מן המדבר משמע דשאר איסור דרבנן אסור לו לעשות ואע"ג דק"ל ספיקא דרבנן לקולא כיון דחל עליו שבת אסור בכל כמו ביו"ט שני דהוי נמי ספיקא ואסור שבות. מ"א סק"ג. ומשמע דוקא ביום שביעי שלו אסור לעשות שבות דרבנן אבל בשאר ששת ימים שרי משום דספקא דרבנן לקולא וכ"פ הר"ז או' א' והא"ר או' א' מצדד דגם בשביעי שלו מותר שבות דרבנן אבל דעת התו"ש או' ג' לאסור אף בשאר הימים שבות דרבנן יעו"ש:

כב) ומחמר שביתת בהמתו אסור ליה כל שאין פיקוח נפש. מש"ז:

כג) [סעיף ב'] כגון שיודע שהיום יום רביעי וכו' צ"ל ששכח מיד ביום שני ליציאתו איזה יום בשבוע הוא ומסופק שמא שבת הוא וביום ו' יצא דאי היה יודע הימים עד הנה ובהיתר הלך עד יום רביעי ועתה שכח איזה יום הוא בשבוע היה מותר לעשות יום ח' ויום ט' ויום יו"ד ליציאתו וכן לעולם כיון שיודע בודאי שהלך בהיתר אלו ג' ימים ע"כ אין בהם שבת וכן הדין בכל כה"ג. חמ"מ.

כד) שם. מותר לעשות מלאכה וכו' ואם יכול לעשות מלאכה באותו יום כדי שיהא לו פרנסה לכל השבוע אסור לעשות מלאכה בכל השבוע. עו"ש או' ב' א"ר או' ג' תו"ש או' ד' מחב"ר או ב' ונראה דאם אינו יכול לעשות מלאכה לכל השבוע כ"א לשנים או לשלושה ימים יש להצניע פרנסת יום א' ליום ז' שלו והשאר ליום שני של חול שנודע לו ואם נשאר עוד ליום ג' ואם נשאר ליום ד' וכו':

כה) שם. ביום שמיני ליציאתו, וה"ה בלילה שלפניו נמי מותר דודאי ליל חול הוא אבל בלילה שלאחריו אסור. חמ"מ.

כו) שם. ביום שמיני ליציאתו. אבל ביום ט' אסור. דהגם דאין דרך לצאת בע"ש זמנין משכת שיירתא ומקרי ונפיק. שבת ס"ט ע"ב אך אם ברי לו שלא יצא בע"ש עושה יום ח' ויום ט' בלא ספק. פי' ר"ח שם:

כז) שם. ביום שמיני ליציאתו. ואם היום אשר נזכר הוא ט' ליציאתו מתחיל למנות מאתמול כאילו הוא יודע שאתמול הוא יום א' ומונה והולך מאתמול ו' ושובת יום ז' שנמצא שובת ביום י"ד. וביום ט"ו היתר על השביעיות הוא חול גמור ועושה יותר מכדי פרנסתו. מהר"ם חאגי"ז בס' קרבן חגיגה הנצמד להלק"ט סס"י ל"ח. מחב"ר או' ג':

כח) שם. ביום שמיני ליציאתו. ואם התענה תענית חלום באיזה יום צריך למיתב תענית לתעניתו והיינו ביום ח' ליציאתו שהיא חול ודאי. תו"ש או' ד' ואם אינו יודע שום יום שיצא בו נראה דלא יתענה תענית לתעניתו עד שיגיע לישוב ויתענה ביום חול כי באלו הימים אנו מסתפקים בכל יום שמא הוא יום שבת.

אסור לו לעשות. ואף על גב דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע:

ומותר לילך. שאם ישאר במדבר לעולם יחלל שבתות וימות בארץ גזירה:

אפי' באותו יום. לפי שתחומין מדבריהם ואפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון דלית ביה איסור סקילה לא החמירו בו (מ"מ ור"ן) והתוס' והרא"ש כתבו כדי למהר לצאת מן המדבר משמע דשאר איסור דרבנן אסור לו לעשות ואף על גב דקי"ל ספקא דרבנן לקולא דכיון דחל עליו שבת אסור בכל כמו בי"ט שני דהוי נמי ספיקא ואיסור שבות:

(א) ההולך במדבר – וה"ה אם נשבה בין העו"ג ונשכח יום שבת ממנו [ירושלמי] אך לפעמים בזה יכול לברר מחשבונותם באיזה יום חל שבת שלנו:

(ב) מיום שנתן וכו' – ר"ל מיום שנפל בלבו הספק מתי הוא שבת ואותו היום גופא הוא יום א' למנין ששת ימי החול:

(ג) בקידוש והבדלה – דהיינו שעושה קידוש על הפת והיין כדין ותקנו חכמים זה לזכרון שלא תשתכח תורת שבת ממנו ואם אין לו יקדש ע"י התפלה דהא התפלה הוא מתפלל של שבת ביום זה כמ"ש הפמ"ג ויוצא בזה מדאורייתא אפילו אם היום הוא באמת שבת כמבואר לעיל בסימן רע"א במ"ב ע"ש וגם יבדיל בתפלה שאומר אתה חוננתנו ויוצא בזה ע"פ הדחק מצות הבדלה:

(ד) ואם יש לו וכו' – היינו אפילו אין לו כ"א לחם בעלמא שוב אסור לעשות מלאכה אצל בני השיירא להשתכר בשביל תבשיל דהלא אין כאן פקוח נפש:

(ה) ממה להתפרנס – דהיינו מכספו שיש לו או שיוכל למכור איזה חפץ או שיוכל להשיג בהקפה מבני השיירא עד שיגיע למקום ישוב או במתנה מאצלם:

(ו) אסור לו – ר"ל אפילו בכל ששת הימים דהא כל יום הוא ספק שבת ואע"ג דרוב הימים הוא ימי חול זה מקרי קבוע דהא יום שבת מנכר לכל הוא:

(ז) כדי פרנסתו מצומצמת – אכל יום נמי קאי שאינו רשאי להשתכר ממלאכה יותר ואפילו ביום הששי שלו כדי להכין על יום השביעי שלו שלא יצטרך לעשות בו מלאכה ג"כ אסור דשמא היום הוא יום שבת ולמחר יהיה יום חול ואיך יחלל בדבר שאינו נוגע לפקו"נ אבל כדי פרנסה מותר שנוגע לפקו"נ שאם לא יעשה מלאכה ימות במדבר ברעב. ובדיעבד אם הרויח ביום אחד יותר מכדי פרנסתו אסור לו למחר לעשות מלאכה עד שיכלה מה שיש לו [תו"ש]:

(ח) ומותר לילך – אפי' כמה פרסאות שאם ישאר במדבר לעולם יחלל שבת וימות בארץ גזרה:

(ט) אפילו ביום שמקדש בו – כדי למהר לצאת מן המדבר אבל שארי איסורים אפי' אינו רק שבות דרבנן אסור לעשות ביום השביעי שלו [מ"א] ובא"ר מיקל בשבות אפילו ביום הז' שלו כיון דהוא רק ספיקא דרבנן:

(י) באיזה יום יצא – וע"כ אסור לעשות תיכף מלאכה דשמא יצא ביום ג' וד' והיום יום שבת וכן ביום ששי ושביעי דשמא יצא ביום א' וב':

(יא) ביום שמיני ליציאתו – אבל ביום ט' אסור דהגם דאין דרך לצאת מביתו בע"ש דילמא מיקלע ליה שיירא ונפק בע"ש וא"כ יום ט' ליציאתו הוא שבת אבל ביום חי"ת וכן בלילו מותר וכתבו האחרונים דאם יכול לעשות מלאכה באותו יום שיספיק לו להתפרנס מזה כל השבוע אסור לעשות מלאכה כל השבוע. והנה עד סימן זה ביררנו בעז"ה במ"ב כל האבות מלאכות ותולדותיהן [וגם השבותין שגדרו חז"ל להיות סייג וגדר להתורה] המוזכרים בהשו"ע [לבד ממלאכת הוצאה שיבואר אי"ה בסימן הבא] ולא נשאר לנו כ"א להעתיק פה כ"א עוד איזה אבות מלאכות שלא נזכרו פה בשו"ע דהיינו המנפץ והטוה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין ונבארם אחת לאחת. א) הסורק צמר או פשתן או שאר דברים כמו שסורקין הפשתן והצמר או כמו שנופצין הצמר לעשות הלבדין והמנפץ הגידין דהיינו שחובט במקל על הגידין עד שעושה אותן כחוטין לטוות אותן כמו שהסופרין עושין כ"ז קרוי מנפץ וחייב אבל המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס חייב משום דש שהרי מוציא הפשתן והקנבוס מן הגבעולין [סמ"ג ועיין בח"א]. ב) הטוה אורך ד' טפחים מכל דבר הנטוה חייב אחד הטוה את הצמר או פשתן או נוצה או שערות או גידין וכן כל כיוצא בזה ולאו דוקא בכלי [כמו שקורין שפי"ן רעדי"ל] אלא אפילו אם טוה בידים [שכך הדרך לטוות כמו שטוין הנשים בידים על שפינדי"ל] ומקרא מלא הוא בידיה טוו. והלוקח חוטין ושוזר אותם [שקורין איינגידריי"ט] ג"כ חייב משום טווה וכן העושה הלבדין דהיינו מה שקורין [קאפעלושי"ן או פילשצי"ן] ה"ז תולדת טוה וחייב. ג) העושה שתי בתי נירין חייב [ועיין בתוי"ט פ"ז דשבת ובפי"ג ד"ה בנירין ובתפארת ישראל שהאריכו בזה]. העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שארג מטה בחבלים וה"ה בקש ובכל דבר ה"ז תולדת עושה נירין ומשיעשה שני בתים חייב ופירש"י דהנך לאו נירין ממש אלא שמשרשר ומרכיב חוט אחד בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתיקונו. ד) דרך האורגין שמותחין החוטין תחלה באורך היריעה וברחבה ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותם זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי או ערב ומתיחת החוטין כדרך האורגין נקרא מיסך וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס השתי בערב נקרא אורג. ה) המיסך חייב והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם ה"ז תולדת מיסך והמדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה ה"ז תולדת אורג. ו) אחד האורג בבגד או בקנים או שעושין חלונות מחתיכת עץ כמו שעושין לסכך עליו או בשערות או בכל דבר חייב. והקולע נימין ושערות וכל דבר ה"ז תולדת אורג וחייב. וה"מ בתלוש אבל הקולע שערות ראש במחובר אינו כאורג דאין דרך אריגה במחובר בראש וגם אין סופה להתקיים אבל עכ"פ איסור יש בזה לקלוע או להתיר קליעתו וכדלעיל בסימן ש"ג סכ"ו ע"ש במ"ב. ז) הפוצע שני חוטין לרמב"ם שמוציא השתי מן הערב או להיפוך ולראב"ד שחתך שני חוטין אחר האריגה מן המסכת חייב. וצריכין רופאי ישראל ליזהר כשצריכין חוטין מפורדין [שקורין קנייטי"ן] ליתן על המכה ולוקחין חתיכת בגד פשתן ומפרידין החוטין והוי מלאכה דאורייתא [כ"ז מלוקט מהרמב"ם והח"א והזכרו תורת משה]:

בש"ע סעיף ב' היה יודע יום כו'. עיין בשו"ת מהר"מ די בוטין סימן כ"ח דאף בכה"ג מונה הז' מיום השבת ושם נתן טעם למה לא הותר במלאכה ג' ימים שסמוך ליציאתו כיון דאין יוצאין ג' ימים קודם שבת ע"ש וע' במור וקציעה באותם שנוסעים תחת קוטב שהיום מתארך חודש וב' חדשים ויש ששה חדשים יש למנות וא"ו ימים של ך"ד שעות שלנו:

ואז יעשה מלאכה. הטעם מפני פ"נ שאם לא יעשה מלאכה ימות וע"כ אסור לעשות מלאכה להתפרנס יותר מיומו וע"כ נראה שאם יש לו מה לאכול כגון לחם אסור לבשל לו תבשיל דאין כאן פ"נ והא דמותר לילך משום דתחומין דרבנן ואין כאן אלא ספק בכל יום: