שולחן ערוך, אורח חיים שמ״ג: דיני קטן בשבת. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

דיני קטן בשבת. ובו סעיף אחד:
קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות: הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (ב"י) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שא"צ תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב):

אין. ומלתא דנפיק מיניה חורבה כגון תקיעת שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווין להפרישו ר"ן פ"ג דר"ה. וכתב הב"ח דגבי טומאה מצווין להפרישו אפי' לא הגיע לחינוך. אבל דעת רמ"א בי"ד סימן שע"ג דאין מצווין להפרישו וכ"ד רוב הפוסקים ופשטא דגמרא. מ"א וט"ז ע"ש:

אביו. אבל אמו אינה מצווה להפרישו וכ"ה בנזיר דף כ"ט ומשמע שם דאין מחויב לחנך בתו ע"ש. ובתוס' שם הקשו מ"ש דביה"כ מחויב לחנך בתו ע"ש. ואפשר דכל המצות דמי ליוה"כ וצריך לחנכם וכ"ה בילקוט אמור דף קע"ח. מ"א:

דאורייתא. ובאמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאיתא בסימן ק"ו (ס"ב) [ס"א] ובכמה דוכתי אלא שאם לא הפרישוהו אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו. ב"י ע"ש ועיין ט"ז. וכתב באו"ה דדוקא בתינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה לית לן בה דהא יונק אפי' מבהמה טמאה עכ"ל. ועיין ביו"ד סימן פ"א סס"ז דמ"מ מזיק לתינוק וכתב הש"ך בי"ד סימן שע"ב בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דס"ס הוא שמא הוא נקבה או שמא הוא נפל ע"ש. וצ"ע דבלא"ה מותר דטהרה בלועה אינה מטמאה וצ"ע. מ"א ע"ש:

בידים. ואיתא ספ"ט דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו ואפי' דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו כ"ש דבר טמא דחזיא לאוכליה בעיניה וכ"כ בהגה שם והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים אבל מותר ליתן עוף טמא לשחוק דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך כדאיתא בב"ב דף כ' קטן שלא הגיע לחינוך ושתית המים היזק לו ואין שם יין ישראל מותר לגדול ליתן לו סתם יינם ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים וישים המים תחלה ואח"כ היין ראנ"ח ח"א קי"ב ונ"ל דאם היין אינו חזק שיפסד ע"י כך יצוהו לעכו"ם ליתן לו. מ"א. כתב רי"ו נ"א ח"א דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור אבל אסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור. עכ"ל. ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם וכן נוהגים בפסח שמצוים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ ואם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מעכו"ם שיתן להתינוק חמץ והעכו"ם מביא חמץ ומעמידו בבית וה"ל חמצו של עכו"ם ואז אפי' הולך העכו"ם לפעמים יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל או ישתה ממנו אבל אם התינוק אינו חולה כ"כ ישאנה לחוץ ולא יכניס החמץ לבית כלל. ועמ"ש בסימן ת"נ ס"ק י"א ועיין מ"א:

לתשובה. קטן שגנב או שמזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה אבל אין צריך לשלם אם אין הגניבה בעין ב"ח ועיין ט"ז ובספר חסידים סימן תרצ"ב:

טור וסמ"ג ובעל התרומה בעובדא דאירכסו מפתחות וכו' יבמות קי"ג וקי"ד וע' בב"י שפירשו ג"כ לדברי בי"מ בפרק כ"ד על דרך זה

מסוגי' דיבמות והאריך הבית יוסף בזה

רמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות

ס"א קטן כו'. דר"פ ור"י עבדו עובדא ושם קי"ג א' ובפ' הניזקין וליכול קטן אוכל כו' וש"מ:

אבל אביו כו'. דאף לחנכו חייב כמ"ש ביומא פ"ב א' וב"י פי' כן בדברי הרמב"ם וכמ"ש בהג"ה וי"א שלא כו':

מאיסור. דוקא כמש"ש ע"ח ב' ת"ר תינוקות כו' ולא מצינו בהו חינוך. ר"ן ודוקא לצורך תינוק. שם:

ולהאכילו. שבת צ' ב' ות"ק כו' א"ה כו':

וכן. יבמות שם:

ואפי' דברים כו'. כמש"ש תולש בעציץ נקוב ובפ"ב דעירובין אבל לא בטבל ואוקמינן בטבל דרבנן ואם איתא הרי יחזי לקטנים וכמש"ש דמשום האי טעמא מערבין לגדול ביוה"כ וכ"ד תוס' בר"ה לג א' סד"ה תניא כו'. אבל הרשב"א כ' דבדרבנן מותר כיון דלא קיימא תי' דיבמות שם ובזה אתי שפיר ההיא דר"ה כאן בקטן כו' וכפי' תוס' וראיה מדאמרי' בפ' תולין וליתן לתינוק ישראל ואע"ג דמשנינן שם דאתי למסרך זה לא שייך אלא בדבר שלצורך הגדול ממ"ש בסוף פ"ג דעירובין דאתי למסרך ולכאורה קשה הא מאכילין אותו ביה"כ כמ"ש בפ"ח דיומא וגזרו עליו להאכיל כו' אלא כנ"ל ומ"ש מטבל לא דמי דשם איסירו מצד עצמו משא"כ ביה"כ:

וי"א דכ"ז. כנ"ל:

וי"א דלא כו'. וראיה ממ"ש ביבמות וגיטין וליכול קטן כו' ושם אפילו בהגיע לחינוך ובנדה מו ב' ש"מ קטן כו' ושם מופלא סמוך לאיש ושם אי' דאורייתא קטן אוכל כו' וכן מ' סוגיא דיבמות שם ועיין תוס' דשבת שם שנדחקו בסוגיא דיבמות ועתוס' ישנים ביומא פ"ב א' ד"ה בן כו' וא"ת הא דאמרינן קטן אוכל כו' השתא חנוכי כו' ואומר הרא"מ דחינוך לא שייך אלא במ"ע כו' ורבי אומר דחינוך לא שייך אלא באב כו' וכ"כ הרמב"ם וכן הקשה הרמב"ן על סברא ראשונה ס' תיס' מדמקשינן שם מקטנה שאוכלת בתרומה ומשמע אפילו הגיע לחינוך ובנדה שם ואי מופלא כו' ש"מ קטן כו' אבל הקשה ג"כ על ס' הרמב"ם דא"כ לישני בנדה שם ל"צ לאביו וע"ש ברשב"א דיבמות שהאריך שם והניח בצ"ע ובסוף כ' כס' ת"י הנ"ל דבמ"ע דוקא דכל הני דחשיב בסוף סוכה הכל במ"ע כו':

אע"פ כו'. משמע דאינו מחוייב להפרישו:

מ"מ. שבת נ"ו ב' שכל דין כו' ועיין רש"י ב"ק צ"ח ב' ועיין סנהדרין נ"ה ב':

מד"ס וכן וכו' – ודעת הרשב"א והר"ן דאם התינוק צריך לכך מותר אפילו לספות לו בידים דבר שהוא אסור מדרבנן אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני וכתב בתשובת רבינו עקיבא איגר ע"ד טלטול הספרים לבהכ"נ במקום שאין עירוב ע"י תינוק אי יש לסמוך בזה על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים והשיב דזה אינו דהא הר"ן כתב בפרק כ"כ להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו ואדרבה מחינן בידים ויש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד:

בט"ז ס"ק א' אפי' באיסור דרבנן. נ"ב כן משמע בתוס' ר"ה דף ל"ג ע"א אבל בלשון הש"ס בחגיגה דף ו' ע"א משמע כהרמ"א:

שם בט"ז סק"ב מ"מ טוב לו. נ"ב ונראה לי דדיני ממונות שאני דהרי בב"מ דף ע' ע"א אמרינן ליזלו בתר שבקייהו אע"ג דלא מוזהר על לאו דלא תשיך:

שם במג"א סק"ב עכ"ל וכמדומה. נ"ב וכשיש חור מבית לבית כגון ביבין הקמורין לכ"ע דאורייתא ועיין שבות יעקב ח"א סימן פ"ה ועיין סוף ספר חזון נחום וכבר כ"כ המג"א לעיל סי' שי"א ססקי"ד ע"ש ועיין תשובות ח"ס או"ח סימן פ"ג וכ"כ א"ר וחמד משה [ע"ד נער שוטה אם מותר למוסרו לבית חינוך חרשים ושוטים ללמדם דעת ותבונות והבית חינוך מסור ביד נכרים ואי אפשר להמציא לו שם מאכליו ומשקיו עפ"י דת תוה"ק והנער עתה כבן ד' שנים. ובתשובתו כתב בסוף מכל מקום בהא סלקינן דלרוב הפוסקים משמע בפשיטו' דבמה שמעמידין אותו אצל נכרים אינו כמאכילו בידים וכ"כ רי"ו סוף ח"א אלא שהצריך שיהיה קצת חולה כמ"ש המג"א בשמו אבל בנוסחא שלפנינו כתוב בשם הרמ"ה וז"ל אין למחות בגויות המאכילות אותו נבילות אבל אין לומר לגוי להאכילנו דבר איסור וכו' עכ"ל וה"נ בנידן שלפנינו אין אומר דבר אלא שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה והוי ליה כמעמידו אצל נבילה או כנותן לו ערב שבת עם חשיכה אעפ"י שבודאי ילך בשבת ויוציא מרשות היחיד לר"ה מ"מ שרי אי לא עביד ע"ד אביו א"כ הכי שרי ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנה יוציאוהו משם עכ"פ זה נראה לפענ"ד מעיקר הדין. ומכל מקום העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם את הלב ומוליד לו טבע רע עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו']:

שם באותו ס"ק כמ"ש הב"י סימן שס"ט. נ"ב ועיין שם בפי"ד מהלכות טומאת מת ופ"ג מה"ג אבל ומהרי"ט סי' צ"ו:

שם באותו ס"ק הרמב"ם פי"ב. נ"ב ועיין בסו"ד משרים במשלי י"ט בפסוק יסר בנך וגו' ע"ש ועיין תוי"ט פ"ז ממסכתא תרומות משנה ג':

שם בסס"ק הנ"ל כדאיתא משנה ה' פ"ז דאהלות. נ"ב ויש לחלק דשם ישבה על המשבר משא"כ מעוברת דעלמא עובר ירך אמו הוא וחילוק זה מבואר ספ"ק דערכין ע"ש ושוב מצאתי באבני מלואים סימן פ"ב סק"א בסופו דמייתי ?גמי מיבמות דף ע"ח דעובר היינו רביתא דאמו ולא הוה חציצה לענין טבילה וה"ה לענין טומאה אלא דצל"ע בין לטעמא דידיה ובין לדידי א"כ ממ"נ אי הוא ואימיה חד גופא ואיננו כהן ולא מוזהרין עליו לטמאו ואי אפשר לתפוס החבל בשתי ראשין:

(שם) סק"ג בד"ה כתב רי"ו וכו' וכתב עוד רי"ו וכו' וכ"כ הג"א בר"ה וכ"כ התוס'. נ"ב עיין בר"ן נדרים דף ל"ו ע"א ד"ה אר"ז שה לבית וכו' משמע דאכילת פסח דאורייתא אלא דמן התורה אין צריך להמנות עליו א"כ אין דברי התוס' מוכרחין וכן משמע לפי הגירסא במכילתא דמייתי הכ"מ פ"ה מהלכות ק"פ ה"ו וכן מוכח מדברי הר"י קורקוס שם הלכה ז' ותו ל"מ:

(שם)במג"א סק"ד עבח"מ סי' שמ"ט סעיף ג' כצ"ל:

סעיף א' קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוויין להפרישו. אכתוב כאן כמה הערות חדשות בעזה"י ועיין בהרשב"א בחידושיו ליבמות דגם באיסור תורה אין ב"ד מצווין להפרישו ומותר ליתן לו איסור דרבנן בידים. ומזה יש לעיין על פירוש הרע"ב במס' דמאי פ"ב משנה ד' ופרק ה' משנה א' לפירוש השני מכח דמוכרין לקטנים שלא יאכלו הקטנים דבר שאינו מתוקן. וקשה לפירושו דלמ"ד וכן קיי"ל דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וא"כ מותר ליתן לו איסור דרבנן בידים והרי דמאי הוי רק דרבנן ולמה ניחוש לעשות להם תקנה כיון דאפילו בידים מותר ליתן להם. ואין לו' כיון דעיקרו מדאורייתא החמירו הרי אדרבא חזינן להיפך דמאכילין את העניים דמאי והאכסניא דמאי ושאר איסור דרבנן ודאי אסור ליתן לעניים א"כ מוכח דבדמאי הקילו אפילו משאר איסור דרבנן וכן ברכה מברכין על כל מצוה דרבנן ובדרבנן אין מברכין מכח דרוב ע"ה מעשרים הם א"כ מכ"ש אם שאר איסור דרבנן מותר ליתן להם דמותר ליתן להם דמאי ודוחק לו' דהרע"ב חולק על הרשב"א בזה וס"ל דאף אם אין ב"ד מצווין להפרישו אסור ליתן לו איסור דרבנן בידים דזה דוחק ודברי הרשב"א מסתברים ומוכרחים שם וצ"ע ודו"ק:
והנה גרסינן ביבמות דף קי"ד ע"א ר' יצחק נפחא אירכס ליה מפתחא וכו' פירש"י ד"ה ולטלטלו התם וישחקו שם ושבת היתה עכ"ל. ונשאלתי מאחד מה מחדש רש"י בזה הרי כן איתא בש"ס מפורש דאירכסא ליה מפתחא בשבתא. ודוחק לו' דלא הוי גורס כן הש"ס. אך נראה דקמ"ל רש"י בזה דלכאורה הוי אפשר לפרש דהוי ביו"ט דהיינו כפירש"י בפ"ב דביצה דף י"ז ע"ב ד"ה למקני שבותא בשבתא דהכוונה על יו"ט. הרי מוכח דאף בלשון חכמים יו"ט נקרא ג"כ שבת ואף דביו"ט בלא"ה מותר הוצאה מכל מקום הרי לא הותרה רק מכח מתוך והרי עכ"פ בעינן צורך קצת אבל שלא צורך כלל אסור אף ביו"ט. לכן היה אפשר לפרש דיו"ט היה אך א"כ הוי קשה מה פריך הש"ס מכאן על קטן אוכל נבלות הרי י"ל דר"י מודה בקטן אוכל נבלות דהוי לאו דב"ד מצווין להפרישו דזה ילפינן מאמור ואמרת להזהיר גדולים וכו' וה"ה בכל לאו הוה כן משא"כ ביו"ט דהרי רק עשה כמ"ש התוספות בביצה דף י"ב ע"א דלא אמרינן בזה אהדריה לאיסורא קמא וכיון דהוי רק עשה לכך י"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו ומה מדמה הש"ס זה לזה לכך פירש"י דבע"כ דשבת היה דרש"י לשיטתו דס"ל דאמרינן מתוך אפילו שלא לצורך כלל ביו"ט וא"כ אי אפשר לפרש דמיירי ביו"ט ובע"כ שבת היה לכך פריך שפיר ש"מ דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כנלפע"ד נכון ואתי שפיר ודו"ק היטב. והנה בדין קטן אוכל נבלות עיין ג"כ בחבורי על התורה שנת תר"א פרשת בשלח מה שתמהתי בזה מן המכילתא הובא בילקוט פרשת כי תשא בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת יכול אפילו חש"ו ת"ל לדעת מי שיש לו דעת ע"ש ותבין ודוק ועיין במג"א כאן מה שתמה על הרוקח ועיין באבני מלואים ח"ב סי' פ"ב מ"ש בזה ועמ"ש אני בתשובה בחיבורי ליו"ד מ"ה סי' י"ז ע"ש ודוק: &והנה גרסינן בבכורות דף לה פעם אחרת היה מעשה וכו' וצריכא דאי אשמעינן נכרי דלא אתי למסרך אבל קטן דאתי למסרך אימא לא ואי אשמעינן קטן משום דלא אתי לאחלופי בגדול אבל נכרי דאתי לאחלופי בגדול אימא לא צריכא ופירש"י שם ד"ה דאי אשמעינן נכרי דהתירו בכור הראשון על ידו משום דליכא למימר אתי ההוא למיסרך ללמד להטיל מום בקדשים דסרכא דנכרי לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורים עכ"ל פרש"י וכן פירש הרע"ב ואי' בתוי"ט שתמה עליהם שם וז"ל ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך ויכולני לפרש דסירכא דידיה לאו מידי הוא שאין האיסור לגביה כך נראה שמפרש הרמב"ם עכ"ל התיו"ט ולפענ"ד אחרי המחילה דדבריו אינם מוכרחין דכוונת רש"י בפשיטות דהנה מה דחיישינן בכל דוכתי בקטן דלמא אתי למיסרך היינו שיעשנו אף שהוא גדול לכך א"ש תינח בקטן שאינו רגיל באיסורין ולכך אם עושה בדבר אחד איסור יש לחוש שיסבור שאין בזה איסור ויעשנו אף כשהוא גדול אבל בנכרי אם ניחוש דלמא אתי למיסרך היינו אולי אף כשיתגייר אתי למיסרך ויעשה כן. ובזה שפיר כתב רש"י דבנכרי אין לחוש דלמא אתי למיסרך אף כשיתגייר שהרי נהוג הוא בכל איסורין בגיותו וא"כ אם יתגייר כמו שינהוג עצמו לפרוש מכל איסורין יפרוש עצמו אף מזה ולא יבא ללמוד היתר ממה שעשה כן בגיותו שהרי כל איסורין היה עושה בגיותו כן ולכך לא שייך בזה חשש דלמא אתי למיסרך והרמב"ם שמפרש דסירכא דנכרי לאו מידי היא נראה דאיהו ס"ל דפירש כמאן דאמר קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו וכמ"ש הטור בסי' זה שנראה כן מפסקיו אך בפסקיו סותר זא"ז אבל בפירושו ודאי י"ל דס"ל כן כמ"ד קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ולכך כיון דעל הב"ד מצווין להפרישו מאיסורו י"ל מה דחיישינן בקטן דלמא אתי למיסרך היינו שיעשה כן עוד בקטנותו כך וגם זה על הב"ד לתקן שלא יבוא לידי כך וממילא בנכרי נמי הכוונה דלא חיישינן ביה דלמא אתי למיסרך בגיותו ובזה פירש שפיר דבגיותו ליכא איסורא כלל דסירכא דנכרי לאו מידי הוא אבל רש"י והרע"ב ס"ל כמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וא"כ לעשות תקנה שלא אתי למסרך בקטנותו בלא"ה אין לנו לעשות תקנה דאין ב"ד מצווין להפרישו ובע"כ מה דאמרי' דלמא אתי למסרך היינו בגדלותו וא"כ בנכרי נמי הכוונה דלא אתי למיסרך כשיתגייר ובזה סירכיה מלתא היא ולכך הוכרח לפרש דלא שייך ביה חשש סירכא כיון דנהוג בכל האיסורין ואתי שפיר ודוק ובהיותי בזה קשה לי שם בסוגיא למה קאמר הש"ס בצריכותא השני' דאי אשמעינן קטן משום דלא אתי לאחלופי בגדול ולמה לא נשאר בהצריכותא הראשון כיון דבמשנה מפורש דראו שהתירוהו והלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו וא"כ י"ל דאם הוה אשמעינן בקטן הו"א דבזה אסרו אם הרבו לעשות כן מכח חשש דלמא אתי למיסרך דניהו דבפעם אחת לא חשו לדלמא אתי למסרך אבל כיון שעשו כן הרבה פעמים חיישו לדלמא אתי למסרך לכך אסרוהו אבל בנכרי דלא שייך אתי למיסרך ס"ד דאפי' אם עושה כן הרבה פעמים יהיה מותר לכך קמ"ל דאף בנכרים אם עושה כן כמה פעמים אסרוהו וצ"ע בזה ודוק היטב:
(שם) בהג"ה וקטן שהכה את אביו או שעבר שאר עבירות בקטנותו וכו'. נ"ב עיין בט"ז ובמג"א מ"ש ראיה לזה ואף אני אענה חלקי. ונראה לי ראיה לזה ממשנה מפורשת בכריתות דף ט"ז ע"ב וז"ל שם אמרתי לו לא אם אמרת בקטנות שאע"פ שאין בהם עכשיו יש בהם לאחר זמן תאמר בשבת שאין בה עכשיו ולא לאחר זמן עכ"ל. והנה אם נפרש כפשוטו שאם יבא עליהם לאחר זמן חייב קשה מה ענין זה לזה כלל אטו בשביל מה שאם יבוא עליה בגדלותה יהיה חייב כבא עליה בקטנותה הרי עכ"פ במעשה זו א"א לבוא לידי חיוב והרי בין קטנות לגדלות נחשב אשתני גופא דהרי מבין נערות לבגרות אמרינן בפ"ג דכתובות דהוי אשתני בגופא מכ"ש בין קטנות לנערות דנחשב אשתני גופא. ועוד אי הכוונה כפשוטו ומה ס"ד דר"א אטו ר"א לא ידע שתתחייב בגדלות ואם משמע ליה דאעפ"כ בתר השתא אזלינן א"כ מה חידש לו ר"ע ובאיזה סברא פליגי ולכך נראה דכוונת ר"ע הוי כדעת הג"א והרמ"א הנ"ל שבגדלותו חייב כפרה על מה שעשה בקטנותו א"כ מוכח דגם בקטנותו אינו היתר גמור ולכך ר"א ס"ל דקטן שחטא פטור בגדלותו לגמרי לכך יליף מקטנות ור"ע ס"ל דקטן חייב כפרה כשעושה בגדלותו לכך דוחה שאע"פ שאין בהם עכשיו יש בהם אחר זמן דאחר זמן בא כפרה למה שכבר עשה ומוכח דאינו היתר גמור ואתי שפיר ודו"ק היטב:

[א] [לבוש] יש אומרים שלא וכו'. וכן הסכימו אחרונים, ומה שהקשה הבית יוסף והט"ז האריך עיין שם כבר תירץ בספר נחלת יעקב פרשת אמור ועיין תומת ישרים צ"ה:

[ב] מאיסור דאורייתא וכו'. פירוש מה שבית דין מצווין לכוף לאביו להפרישו הוא דוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן אין בית דין מצווין לכוף לאביו להפרישו אבל אביו מחויב להפרישו (בית יוסף ואחרונים), ובתרומת הדשן סימן צ"ד כתב בשם תוס' דוקא במצות עשה מחויב לחנכו אבל במצות לא תעשה אפילו אביו אין מצווה להפרישו, ולפי זה אפשר דאתיין דברי רמ"א ולבוש כפשוטן דסמכו על תוס' הנזכר לעיל באיסור דרבנן דאפילו אב אין מצווה ודו"ק. כתב מגן אברהם משמע בנזיר דף כ"ט דאין מחויב לחנך בתו ואפשר דכל המצוות דמי ליום הכפורים בסימן תרט"ז וצריך לחנכן, וכן פירש בילקוט ריש פרשת אמור וצריך עיון ועיין סימן תר"ח ס"ק [ז']:

[ג] [לבוש] ואפילו באיסור וכו'. ולפי זה אסור ליתן לקטן לאכול חוץ לסוכה דמה איסור דרבנן אסור מכל שכן מצות עשה דאורייתא קטן שלא הגיע לחינוך ושתיית מים היזק לו ואין שם יין ישראל יתן חלק שביעית יין במים ואם אינו חזק שיפסיד על ידי כך יצוה לכותי ליתן לו. כתב רבינו ירוחם נתיב א' דאין למחות בכותים המאכילים אותה איסור אבל אסור לומר לכותי להאכיל אותה איסור, עד כאן, (מגן אברהם), ונראה לי דוקא אחרים אבל האב צריך למחות דהא מצווה להפרישו, ועוד דבלאו הכי טוב למחות שלא יזיק לתינוק כמו שכתב ביו"ד סימן פ"א. כתב מגן אברהם אם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לכותי להאכיל אותו איסור וכן נוהגין בפסח שמצווים לכותי לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ ואם התינוק חולה ואי אפשר לשאת אותו חוץ לבית יבקש הכותי שיתן להתינוק חמץ ומביא מעמידו בבית והוה ליה חמצו של כותי ואז אפילו הולך הכותי לפעמים יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמו שכתב סימן ת"מ. כל דבר שהוא משום מצוה ספינן ליה בידים כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת:

[ד] [לבוש] עבר עבירה וכו'. בין עבירות שבין אדם למקום בין שבין אדם לחבירו. קטן שגנב או שמזיק ראוי לבית דין להכות אותן שלא ירגילו בה אבל אין צריך לשלם אם אין הגניבה בעין (ב"ח) ועיין חושן משפט סימן שמ"ט:

אסור. ומטעם זה אוסר בת' בית יהודה סימן מ"ה להציע כלאים בעריסות התינוק: וע"ש ב"ח י"ד סי' ר"ז הרבה דינין שייכים לפרט דאיסור לפני עור לא תתן מכשול:

א) [סעיף א'] קטן אוכל נבילות וכו' וה"ה אם עושה שאר איסורין. כמ"ש בב"י וכ"ה הסכמת אחרונים וכן באיסורי שבת אם הוא עושה לדעת עצמו אבל אם עושה לדעת גדול מוחין בידו כמ"ש לעיל סי' של"ד סעי' כ"ה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' א' ח"א ה"ב כלל ס"ו או' ד'.

ב) שם. אין ב"ד מצווין וכו' ומלתא דנפיק מיניה חורבה כגון תקיעת שופר (שתוקע בר"ה שחל בשבת. ר"ז שם) שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווין להפרישו. הר"ן פ"ג דר"ה. מ"א ריש הסימן. ואעפ"י שעושה על דעת עצמו בכה"ג מוחין בידו. ר"ז שם:

ג) שם. אין ב"ד מצווין וכו' וכתב הב"ח דגבי טמאה (ר"ל אם הוא כהן) מצווין להפרישו אפי' לא הגיע לחינוך אבל דעת רמ"א ביו"ד רסי' שע"ג דאין מצווין להפרישו וכן דעת רוב הפו' ופשטא דגמ' מ"א שם. ולפי י"א שכתוב כאן בהגה אם הגיע לחינוך מצווין להפרישו. ש"ך שם:

ד) וכתב הרוקח סי' שס"ו דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא שמא הוא זכר או שמא הוא נפל יעו"ש והביאו מ"א סק"ב וברכ"י או' ד' ומחב"ר או' א' ומה שתמה ע"ז המ"א דבלאו הכי טהרה בלועה היא ואינה מיטמאה עיין שם בברכ"י שכתב בשם אחד קדוש לחלק דהיכא שמת הולד וכיוצא אז אינה מטמאה טהרה בלועה אבל בעובר כיון דק"ל דעובר ירך אמו א"כ כשאמו נטמאת גם הוא נטמא ולהכי אתי הרוקח למשרי מטעם ס"ס ועי"ש עוד בברכ"י ובמחב"ר ונתיב חיים תירוצים אחרים יעו"ש. וכתב שם בברכ"י דראוי לנהוג סלסול וליזהר אף שמותרת ליכנס דמ"מ כיון דאם הוא זכר נטמא טוב שלא יטמא יעו"ש:

ה) שם. אין ב"ד מצווין וכו' ואינו בר עונשין דב"ד של מעלה אין מענישין עד ך' וב"ד של מטה בין י"ג וכתב התיו"ט בפ"ה דאבות גבי בן עשרים לרדוף שהוא נלמד ממיתי מדבר יעו"ש וכן פרש"י בפ' ר' עקיבא אבל הרא"ש בתשו' כתב דהוי הלכה למשה מסיני והוא מוכרח דאי ממיתי מדבר לא שמעינן אלא אב"ד של מעלה אבל לא לב"ד של מטה. כס"א או א'. מיהו בתשו' נוב"י מה"ת חי"ד סי' קס"ד כתב דהכוונה שבעוה"ז אין הקב"ה עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפי' לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהוא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו ומה שדרשו במס' שבת דף פ"ט שיצחק קאמר דל עשרים דלא מענשת עלייהו לא קשיא דשם איירי בעודם בחיים יעו"ש. והביאו פ"ת ביו"ד סי' שע"ו או' ג' וכ"כ בתשו' חת"ס סי' קנ"ה דהיכא דצריך כפרה אין חילוק אף אם לא הגיע לעשרים שנה דודאי משנעשו בני מצוה בשנים ובסימנים מחוייבים בכל חיובי תורה בב"ד שלמעלה ושל מטה. ומה שנמלא במדרשים שבני עשרים נעשו ב"מ למעלה לא נאמר זה אלא בענשים על חטאים המחודשים לפי שעה כגון עונשי דור המדבר וכו' יעו"ש. והביאו פ"ת ביו"ד סי' קפ"ה או' ט' ועיין לקמן או' ל"א:

ו) שם. אין ב"ד מצווין וכו' ואע"ג דאין ב"ד מצווין להפרישו אפ"ה אסור לומר לו מותר הוא כיון דעפ"י הוראתו הוא אוכל הרי הוא כמאכילו בידים. הרשב"ץ בפסקי נדה פ' יוצא דופן יעו"ש. כס"א או' ב':

ז) שם. אבל אביו מצווה וכו' דכיון שמצווה לחנכו במצות מנעוריו כ"ש שמצווה לגעור בו ולהפרישו מאיסורא דאורייתא. לבוש, ועיין לקמן או' ח"י:

ח) שם. אבל אביו מצווה וכו' וכן האב לבתו כיון שמחוייב לחנכה במצוות. מ"א סק"א, ר"ז או' ז' ער"ה בסוף הסי' ח"א הלכות ברכות כלל ס"ו או ב' אבל חרש ושוטה לא שייך בהו חינוך כיון דלא אתו לכלל פקחות. פתה"ד או' ו' ועיין לקמן או' כ"א:

ט) שם. אבל אביו מצווה וכו' אבל אמו אינה מצווה, וכ"ה בנזיר דכ"ט ובתה"ד סי' צ"ד. מ"א שם. מיהו בס' אורח מישור לנזיר תמה על דברי מ"א הנז' דהא בתה"ד שם מסיק להחמיר ועי"ש עוד שכתב להוכיח מהש"ס דגם אמו חייבת לחנכו וגם כתב דסוגיא דנזיר קאי לר"ל ואנן ק"ל כר"י יעו"ש, והביאו התו"ש או' א' וכתב דהדין עמו יעו"ש. אמנם עיין ברכ"י או' ז' שהאריך בזה וסיים דלענין הלכה נקטינן דאב דוקא חייב לחנך את בנו יעו"ש. וכ"כ בספרו מחב"ר או' ב' ר' או' ד' והפתה"ד או' ד' כתב דכ"ז שאביו קיים אין חיוב חינוך על האם ולא על אחרים אבל כשמת האב איתיה לדין חינוך על האם ועל אחרי' ואפי' במצוות שאין קיומן אלא בהוצאות ממון כמו סוכה ולולב וכדומה משום דאנן סהדי דניחא ליה ליתום בעשיית המצות יעו"ש. והכי מסתברא:

י) שם. הגה מאיסורא דאורייתא, באמת אפי' באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאיתא בסי' ק"ו סעי' ב' ובכמה דוכתי אלא שאם לא הפרישו אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו. ב"י ריש הסי' בשם מהר"י פאסי. עו"ש מ"א סק"ב. א"ר או' ב' תו"ש או' ב' ועיין לקמן או' כ"ח:

יא) וכתב באו"ה דדוקא בתינוק בר הבנה אבל לאו בר הבנה לית לן בה דהא יונק אפי' מבהמה טמאה עכ"ל ומ"מ מזיק לתינוק כמ"ש ביו"ד סי' פ"א סעי' ז' בהגה. מ"א שם. תו"ש שם:

יב) ואם התינוק כהן וטומאה בבית הסמוך ויש בו חור טפח הוי טמאה דאו' ודלא כש"ך ביו"ד סי' שע"ב וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה ואם אינו בר הבנה אסור להכניסו בידים. מ"א שם. תו"ש שם:

יג) שם. ולהאכילו בידים אסור וכו' ואיתא סוף פ"ט דשבת דאסור לתת לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו ואפי' דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו וכ"ש דבר טמא דחזי לאוכלו בעיניה והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים אבל מותר ליתן עוף טמא לשחוק דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך. מ"א סק"ג תו"ש או' ג' ר"ז או' ט' והאדנא שאין אוכלין חגב כלל אין חוששין שיאכל התינוק מאחר שאין אנו מורגלין בו, חידושי רש"ל בהג"א דשבת. פת"ע או' ב':

יד) קטן שלא הגיע לחינוך ושתיית המים הזק לו ואין שם יין של ישראל מותר לגדול לתת לו סתם יינם ובתנאי שימזוג במים שיתן חלק א' יין וששה חלקים מים וישים המים תחלה ואח"כ ישפוך היין. הראנ"ח ח"א סי' קי"ב. כנה"ג בהגב"י. ואם אין היין חזק שיפסד ע"י כך יצוהו לעכו"ם ליתן לו (יין להדיא) מ"א שם. א"ר או' ג'. תו"ש שם. ר"ז או' ה':

טו) כתב רי"ו דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור אבל איסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור עכ"ל. מ"א שם. ונ"ל דוקא אחרים אבל האב צריך למחות דהא מצווה להפרישו. ועוד דבלאו הכי טוב למחות שלא יזיק לתינוק כמ"ש ביו"ד סי' פ"א. א"ר שם, ומיירי כשאין התינוק צריך לכך דאם לא כן שרי ע"י עכו"ם כמ"ש באו' שאח"ז. תו"ש שם.

טז) ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם וכן נוהגין בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ. והרשב"א בתשו' סי' צ"ב כתב דמידי דצריך לתינוק כגון אכילה ביוה"כ מאכילין אותו בידים אבל מידי דלא צריך ליה לא דהא אסור לינק אחר כ"ד חודש (היינו אם פירש מלשתות ג' ימים כמ"ש ביו"ד סי' פ"א יעו"ש) ואף שאמרה להלכה ולא למעשה הר"ן כתבה סתם למעשה וא"כ אם התינוק תולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מהעכו"ם שיתן להתינוק חמץ והעכו"ם מביא חמץ ומעמידו בבית והו"ל חמצו של עכו"ם ואז אפי' הולך העכו"ם לפעמים יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סי' ת"מ אבל אם התינוק אינו חולה כ"כ ישאנו לחוץ ולא יכניס החמץ לבית כלל. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:

טוב) וכתב עוד רי"ו דכל דבר שהוא משום מצוה ספינן ליה בידים כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת (ואיירי במקום שאין הקול נשמע לרבים. תו"ש) וכ"כ הג"א בר"ה וכ"כ התו' בפסחים דפ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אעפ"י שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה. ועיין מ"ש סי' רס"ט די"א דמ"ש מותר להאכילו בידים כגון ליתן לו לשתות קודם קידוש אבל הא פשיטא דמ"מ מחוייב לחנכם במ"ע כגון לעשות להם קידוש וכיוצא בזה. וכ"ט בתה"ד סי' צ"ד. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:

חי) והחינוך הוא כל אחד לפום חורפיה. היודע להתעטף חייב בציצת. לשמור תפילין חייב בתפילין. היודע מענין שבת חייב בקידוש. וכן כל כיוצא בזה. מ"א שם. תו"ש שם. בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל חינוך שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפי' באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו וכן אם הוא כהן א"צ להוציאו מבית שהטומאה בתוכו אלא א"כ הוא בר הבנה אזי אביו מצווה להוציאו. ר"ז או' ג' ועיין לעיל או' י"ב:

חי) והחינוך חייב האב מדרבנן עד י"ג שנים אם הביא ב' שערות ובלא הביא ב"ש עד ך' וסימיני סריס או רוב שנותיו ומכאן ואילך אין חייב לחנכם. א"א או' א':

יט) שם. ולהאכילו בידים אסור. לכל אדם מן התורה אפי' אינו בר הבנה כלל שנאמר לא תאכלום ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים. ר"ז או' ה':

ך) שם. ולהאכילו בידים אסור. ומטעם זה כתב בתשו' בית יהודה סי' מ"ה דאסור להציע כלאים בעריסת התינוק יעו"ש. והביאו ברכ"י או' ו':

כא) שם. ולהאכילו בידים אסור. ואי שרי להאכיל בידים לחרש ושוטה עיין להפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב או' א' שכתב דאסור כמו קטן יעו"ש וכ"כ במש"ז סי' רס"ו או' ד' וכן הפתה"ד או' ז' האריך בזה והרבה להשיב על דברי תשו' שיבת ציון סי' ד' שהוכיח דלא כפרמ"ג והעלה לאסור ורק דלא חייבו לחנכס במצות יעו"ש. וכן בס' עמודי אש סי' ד' כלל ו' האריך בזה וכתב דמפורש ברי"ו נתיב ח"י ח"ג ובשכנה"ג יו"ד סי' קנ"ז בהגב"י או' נ"ו דאסור לספותם בידים יעו"ש:

כב) קטן בן ז' שנים שנשתטה והרופאים אומרים שאין לו רפואה רק שישלחו אותו לעיר גדולה אשר שם מלמדים לאנשים כאלו ובודאי יהיה לו שם רפואה וא"א שלא יוכל שם נבילות וטרפות. עיין בשו"ת חת"ס חא"ח סי' פ"ג שכתב שמעיקר הדין שאם מוליכין אתו באופן שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם היה שרי לשלחו ורק מחמת שהעידו הקדמונים שע"י המאכלים אסורים בנערות מטמטם הלב ומוליד טבע רע ע"ז אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו' יעו"ש.. וכן סיים בשו"ת מהר"ם שיף חא"ח סי' קס"ג יעו"ש אמנם אם הוא שוטה כ"כ עד אשר הגיע לכלל שיטה שפטור מכל מצוות ואם יגדל כך בשטותו לא אתי לכלל מצוות מעולם ועי"ז שמכניסין אותו לבית החינוך יבא בכלל דעת ויתחייב וישמור מצות ה' כתב שם בחת"ס בפשיטות להיתר יעו"ש. א"ח או' א'

כג) חרש שיש לו דין קטן ונתחדש עתה בזמנים הללו שלומדים האלמים לדבר בראיות פתיחת ועקימת שפתים המורה במלות הנכתבות או הנדפסות, עיין בשו"ת שער הזקנים ח"ב בבית מלוא דף קל"ה שכתב דמ"מ יש לו דין חרש כיון דאין לו חוש השמע יעו"ש. א"ח שם:

כד) שם. אפי' דברים שאיסורם מד"ס. ולפ"ז אסור ליתן לקטן לאכול חוץ לסוכה דמה איסור דרבנן אסור מכ"ש מ"ע דאורייתא, א"ר או' ג'. והיינו אכילת קבע אבל אכילת עראי אפי' לגדול לא יש איסור לפום דינא כמ"ש לקמן סי' תרל"ט סעי' ב' יעו"ש:

כה) שם. אפי' דברים שאיסורם מד"ס. ומכ"ש שצריך להפרישם ולגעור בהם מלדבר לשה"ר ושקר ומחלוקת וליצנות וכדומה כדי שלא ירגילו שזו מעבירות החמורות כידוע. וכן כשתשמע האם שהקטן מבזה אביו צריך לגעור בו וכן כשישמע האב שהקטן מבזה אמו צריך לגעור בו כדי שירגילו מקטנן לעשות כיבוד אב ואם ויאריכו ימים. א"ר זירא לא לימא אינש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב דאתי לאגמורי שיקרא שנאמר למדו לשונם דבר שקר. סוכה מ"ו ע"ב:

כו) ראוי לב"ד להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה כדי שלא יהיו רגילים בה וכן אם הזיקו שאר נזקים. וקטן שגנב מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין ואם אינו בעין פטור אף לאחר שיגדיל. ח"מ סימן שמ"ט סעי' ג' וד' והיינו לפום דינא אבל לצאת ידי שמים צריך לשלם אף לאחר שיגדיל כמ"ש לקמן בהג"ה:

כז) שם. וכן אסור להרגילם בחלול שבת וכו' ואם מותר לטלטל הספרים לבהכ"נ ע"י תינוק פחות מבן ט' ולסמוך על הרש"בא דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים. זה אינו דהא הר"ן פ' כל כתבי כתב להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו ואדרבה מחינן ביה יעו"ש אמנם יש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד. תשו' רע"א סי' ט"ו. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק חא"ח סי' קע"ב. אמנם בשו"ת שו"מ מהד"ג סי' קי"ז כתב דמותר לטלטל הסידור ע"י קטן לבהכ"נ וכ"כ בס' יד יוסף סק"ד רביד הזהב יעו"ש. וכ"כ המש"ז סי' שמ"ו או' ו' וכ"מ לקמן סי' שמ"ו או' מ"ט יעו"ש. ומיהו עיין בתשו' כתב סופר סי' מ"ז ברב אחד שהיה חולה וצוה לקטן להביא ס"ת מבהכ"ג לביתו דרך כרמלית לקריאת התורה והאריך דלכתחלה אין להורות כן לצרכינו היכא דשייך חשש דאתי למיסרך אפי' במקום מצוה ומ"מ מי שהורה כן אין מזניחין אותו יעו"ש. ועיין לעיל סי' קל"ה או' פ"ד:

כח) שם הגה. וי"א דכ"ז בקטן שלא הגיע לחינוך וכו' ואע"ג דמצות חינוך אינו חל על אחרים היינו דוקא לחנכם במ"ע. אבל להפרישו מאיסורא כיון שהגיע כבר לכלל שנים שאביו חייב לחנכו מצוה על כל האדם להפרישו מאיסור וי"א דלענין זה החיוב על אחרים שאם האב שם ואינו מוחה בידו אם הוא איסור דאו' מוחין באב שיפרישו ואם הוא איסור דרבנן אין מוחין ביד האב. ח"א ה"ב כלל ס"ו או' ג' ועיין לעיל או' יו"ד. ומ"מ אם אין שב האם מצוה על אחרים להפרישו אפי' מאיסור דרבנן:

כט) שם בהגה. וי"א דלא שייך חינוך לב"ד וכו' עיין ברכ"י או' ז' מה שהאריך בזה וסיים דלענין הלכה נקטינן דאב דוקא חייב לחנך את בנו יעו"ש. ועיין לעיל או' ט'

ל) שם בהגה. וקטן שהכה אביו וכו' עיין ביו"ד סי' רמ"א ובשער רוה"ק תיקון ט' ויו"ד שכי"ב דמי שחטא בכיבוד אב ואם יתענה מ"ה תעניות כמנין אב ואם ע"ה לשניהם והמקלל אב ואם יתענה ג' ימים רצופים יעו"ש. ועיין לעיל סי' של"ד או' קמ"ז וקמ"ח:

לא) שם בהגה. או שעבר שאר עבירות וכו' ונראה חיזוק מן התורה כי הניא אביא אותה וה' יסלח לה. ובהפרת אביה היא נערה שאינה בת ך' לעונש ב"ד של מעלה וצריכה סליחה. ס' מאורי אור בחלק בן נון דף קנ"ו ע"א. א"ח או' ח' ועיין לעיל או' ה':

לב) שם. בהגה. או שעבר שאר עבירות וכו' עיין שבת נ"ו ע"ב שכתב על יאשיהו המלך שכל דין שדן מבן ח' עד י"ח החזירן להן משלו שמא טעה בדינא. וכן אז"ל במס' בב"ק דף צ"ח ע"ב הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי וכו' ופירש"י ז"ל ששרף שטר חבירו בילדתו יעו"ש והביאו הט"ז סק"ב וכתב דרב אשי ודאי פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין יעו"ש. ומ"ש בתש"ו שב יעקב סי' ג' להשיג על דברי מהרא"י ורמ"א הנ"ז כתב עליו שבו"י ח"א סי' קע"ז דכל דבריו אין להם שחר יעו"ש:

לג) שם בהגה. או שעבר שאר עבירות וכו' בין עבירות שבין אדם למקום בין שבין אדם לחבירו. א"ר או' ד'.

לד) שם בהגה. או שעבר שאר עבירות בקטנותו וכו' וה"ה בחרש ושוטה אם עשו איזה עבירות בין אם הוא בין אדם למקום או בין אדם לחבירו בעת החולי ואח"כ נתרפו טוב להם שיקבלו על עצמם איזה דבר לתשו' וכפרה:

לה) אחד בא לפני חכם וא"ל זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם וגם הייתי חוטא בשאר חטאים וא"ל החכם כל עונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם שהרי יאשיהו שב מכל עונות ושלם כל אשר דן שלא כדין בקטנותו. וכן מי שהיה חכם ואח"כ נטרף דעתו ואחר זמן נתחכם כל ההפסד שיאמרו לו עדים אעפ"י שהיה פטור בב"ד חייב לשלם. וכן מי שהיה שכור כלוט חייב. ס"ח סי' תרצ"ב: והיינו כדי לצאת ידי שמים אעפ"י שלפום דינא היו פטורים כנז'

לו) שם בהגה. טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשו' וכו' ונראה דאף לצאת י"ש א"צ לשלם הכל כמבואר במהרא"י שם ולשון הרמ"א שכתב שיקבל איזה דבר לתשו' וע"כ המוחל לא יהיה אכזרי ויפוייס במה דיפייס משום תקנת השבים כאלו שרוצים לצאת ידי שמים שבו"י ח"א סי' קע"ז:

ומלתא דנפיק מיניה חורב' כגון תקיע' שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווין להפרישו (ר"ן פ"ג דר"ה) וכתב הב"ח דגבי טומאה מצווין להפרישו אפי' לא הגיע לחינוך אבל דעת רמ"א בי"ד סי' שע"ג דאין מצווין להפרישו וכ"ד רוב הפוסקים ופשטא דגמרא: אביו מצווה. אבל אמו אינה מצווה וכ"ה בנזיר דף כ"ט ובת"ה סי' צ"ד ומעשה דהילני בסוכה דף ב' שהושיבה בניה בסוכה ע"ש היא החמירה על עצמה (תשו' מהר"מ ד"ק סי' ר') עסי' תרי"ו ומשמע בנזיר דאין מחויב לחנך בתו ע"ש ובתו' בנזיר הקשו מ"ש דבי"ה מחויב לחנך בתו ע"ש ואפשר דכל המצות דמי לי"ה וצריך לחנכם וכן הובא בילקוט אמור דף קע"ח ע"ג:

מאיסור דאורייתא. באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאי' בסי' ק"ו ס"א ובכמה דוכתי אלא שאם לא הפרישוהו אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו (ב"י רסי' זה) וכתב באו"ה שמ"ח דדוקא בתינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה ל"ל בה דהא יונק אפי' מבהמה טמאה עד כאן לשונו ועבי"ד סימן פ"א סס"ז דמכל מקום מזיק לתינוק וכ' הש"ך בי"ד סי' שע"ב דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהם הוי טומאה דרבנן כדמשמע בטור וב"י סי' זה עכ"ל וכמדומה שלא עיין יפה דהטור מיירי בהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח לא הוי כקבר סתום אבל אוהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י סי' שס"ט בהדיא בשם הרמב"ם פי"ב וכ"מ בת"ה דף ל"ד ע"ב וכ"מ ביבמות סוף דף ק"ג בתוס' ובנדה ספ"ז ובסוכה דף י"ח וכ"מ בל' המשניות באהלות גם מ"ש דסוף הטומאה לצאת הוי דרבנן כתב הרב"י פלוגתא בזה וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים ומ"מ כתב הש"ך בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דס"ס הוא שמא הוא נקבה או שמא הוא נפל ע"ש וצ"ע דבלא"ה מותר דטומאה בלועה אינה מטמאה כדאיתא משנה ה' פ"ו דאהלות ובחולין פ"ד וכ"פ הרמב"ם סוף ה' טומאת מת דלא כר"ע וכ"ד הראב"ד וצ"ע:

ולהאכילו בידים. ואי' ספ"ט דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו ואפי' דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו וכ"ש דבר טמא דחזי לאוכלו בעיניה וכ"כ בהג"א שם והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים וע' סי' רס"ז ס"ז ושס"ב ס"ז אבל מותר ליתן עוף טמא לשחוק דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך כדאיתא בב"ב דף כ': קטן שלא הגיע לחינוך ושתיית המים היזק לו ואין שם יין ישראל מותר לגדול ליתן לו סתם יינם ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים וישים המים תחלה ואחר כך היין (ראב"ח ח"א קי"ב) ונ"ל דאם היין אינו חזק ויפסד ע"י כך יצוהו לעכו"ם ליתן לו: כתב רי"ו נ"א ח"א דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור אבל אסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור עכ"ל ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם וכן נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ והרשב"א בתשובה כתב דמידי דצריך לתינוק כגון אכילה בי"ה מאכילין אותו בידים אבל מידי דלא צריך ליה לא דהא אסור לינק אחר כ"ד חודש ואף שאמרה להלכה ולא למעשה הר"ן כתבה סתם למעשה וא"כ אם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מהעכו"ם שיתן להתינוק חמץ והעכו"ם מביא חמץ ומעמידו בבית וה"ל חמצו של עכו"ם ואז אפי' הולך העכו"ם לפעמי' יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סי' ת"מ אבל אם התינוק אינו חולה כ"כ ישאנו לחוץ ולא יכניס החמץ לבית כלל עסי' תס"ו, וכ' עוד רי"ו דכל דבר שהוא משום מצו' ספי' ליה בידי' כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת וכ"כ הג"א בר"ה וכ"כ התו' בפסחי' דף פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אף על פי שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה ועמ"ש סי' רס"ט די"א דמ"ע מותר להאכילו בידים כגון ליתן לו לשתות קודם קידוש אבל הא פשיטא דמ"מ מחויב לחנכם במ"ע כגון לעשות להם קידוש וכיוצא בזה כ"מ בת"ה סימן צ"ד והחינוך כל חד לפום חורפיה היודע להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין חייב בתפילין היודע מענין שבת חייב בקידוש וכן כל כיוצא בזה:

טוב לו שיקבל. והכי אמרינן בסנהדרין ד' נ"ה ע"ב תקלה איכא קלון ליכא ע"ש ובדבר שבממון עבח"מ סימן שנ"ט ובס"ח סי' תרצ"ב:

(א) נבילות – וה"ה כל שאר אסורים וכן חלול שבת אם עושה לדעת עצמו אבל אם עושה בשביל גדול צריך למחות בידו וכדלעיל בסימן של"ד סכ"ה ע"ש במ"ב:

(ב) אבל אביו וכו' – דאפילו לחנך בניו ובנותיו במצות הוטל עליו כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו וכ"ש להפרישם מאיסור דמוטל על האב ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מוטל גם על האם:

(ג) מאיסור דאורייתא – באמת אפילו מאיסורא דרבנן חייב להפריש כמו דצריך לחנכו במצות דרבנן וכדלעיל בסק"ו ס"ב אלא נ"מ דבאיסור דרבנן אם לא הפרישו האב אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו והגר"א פירש דלהכי נקט מאיסור דאורייתא דמאיסור דרבנן פעמים שאין צריך להפרישו ואף ליתן לו לכתחלה מותר דהיינו בשצריך לכך וכגון רחיצה וסיכה ביוה"כ ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשה"ר מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות ובעו"ה כמה נכשלין בזה שהם מניחין לבניהם לדבר לשה"ר ורכילות ולקלל ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות והיה הדבר אצלו בחזקת היתר ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית וכנ"ל בסימן י"ז וכן כל כיו"ב בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו וכן אם הוא כהן אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו אא"כ הוא בר הבנה אזי מצוה על אביו להוציאו כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך. ולהכניסו בבית שטומאה בתוכו וכן לספות לו בשאר איסורים אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין וכמו שנכתוב לקמיה ומ"מ אשת כהן מעוברת שקרבו ימיה ללדת מותרת ליכנס לכתחלה באהל המת דאף שנראה לנו שודאי תלד שם ולד ושמא יהיה זכר ויטמא שם אפ"ה מותר דס"ס הוא שמא יהיה נקבה ושמא יהיה נפל:

(ד) אסור – לכל אדם ואפילו התינוק אינו בר הבנה כלל ודבר זה הוא אסור מן התורה וילפינן לה מדכתיב בשרצים לא תאכלום וקרא יתירא הוא וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכילום לקטנים וכן בדם כתיב כל נפש מכם לא תאכל דם וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכיל לקטנים וכן בטומאת כהנים כתיב אמור ואמרת ואחז"ל אמור לגדולים שיאמרו לקטנים. והנה משלש מצות אלו אנו למדין לכל התורה כולה דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו. ולכן אסור ליתן לתינוק דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים [מ"א]:

(ה) אפילו וכו' – ולומר לא"י שיתן דבר איסור לתינוק ג"כ אסור וכמו בכל איסורין דאמירה לעו"ג אסור וכ"ש לומר לתינוק בעצמו שיאכל דאסור [אחרונים] ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעו"ג להאכיל אותם אפילו בדבר שהוא אסור מן התורה וכן נוהגים בפסח שמצוים לעו"ג לישא התינוק אל ביתו ולהשקותו חמץ [וכן אם הוא צריך לשתות סתם יינם שהמים היזק לו יצוה להעו"ג ליתן לו] ואם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מעו"ג שיתן להתינוק חמץ והעו"ג מביא החמץ ומעמידו בבית דהו"ל חמצו של עו"ג בבית ישראל דאינו עובר עליו בבל יראה ואז אפילו הולך העו"ג לפעמים יכול לצוות לקטן ליתן לזה לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סימן ת"מ אך בכל זה יזהר שלא יקדים לו דינר דעי"ז יהיה קנוי לו החמץ [מ"א וש"א]:

(ו) להרגילו בחילול שבת וכו' – כגון שיאמר לו הבא לי מפתח ואפילו דרך כרמלית:

(ז) צריכים להפרישו – ס"ל דכיון דהגיע לחינוך מוטל על כל אדם להפרישו מאיסורא כמו על אביו והא דקי"ל דאין מצווין להפרישו בשלא הגיע לחינוך ועיין בח"א שדעתו דלענין איסורא דאורייתא יש להחמיר כדעה זו וע"כ אם העו"ג רוצה להאכיל לקטן ישראל שהגיע לחינוך דבר שאסור מדאורייתא מוטל גם על אחרים למחות בידו אבל בדבר שאיסורו מדרבנן אין מוטל רק על האב:

(ח) וי"א דלא שייך וכו' – לאו דעה חדשה היא אלא דעת המחבר לעיל:

(ט) טוב לו – קטן שגנב או שהזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו ב"ד מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו] אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכ"ז מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממנו צריך לשלם לו [ט"ז וח"א וכן משמע מהגר"א]:

(מ"א ס"ק ב') וצ"ע דבלא"ה מותר דטהרה בלועה אינה מטמאה כצ"ל ונ"ב וצ"ע אמאי לא הקשה ממשנה ב' פ"ג דמס' פרה שמביאין נשים מעוברת מאי מהני דילמא נכנסו לאוהל מת אלא דטהרה בלועה לא מטמאה אך האמת יורה דרכו דהרוקח איירי באשה שקרבו ימיה ללדת ורוצה ליל' שם. אפ"ה מוותר מטעם ס"ס וזה לא הוי טהרה בלועה:

(ס"ק ג') דאם היין חזק שאינו נפסד עי"כ כצ"ל:

ט"ז ס"ק א' קשה לכתו' רחמנא נבלה. אינו מובן שדנים דהוי ב"כ א"כ הוי באמת רק באלו אבל בנבל' אין מצווים להפרישו א"כ אין שייך דלכתו' נבלה הא בנבלה באמת אין צריך להפרישו:

מג"א ס"ק ב' וכ"מ משניות באהלות. ע' בפני יהושע בסוכה י' ע"א ד"ה כמה יהא בין סוכה לסוכה ובין סואר וע' בתשו' זרע אברהם חיו"ד פרק י"ד:

מג"א ס"ק ג' דכל דבר שהוא משום מצוה. ע' לקמן סי' תקל"א מג"א סקל"א:

בידים. עבה"ט ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' כ"ג מ"ש בזה ובחלק י"ד סי' ס"א וס"ב:

מאיסור דאורייתא. כתב זה ע"פ תי' ב"י בהרמב"ם דהיינו שהרמב"ם כתב באיסור דרבנן אין ב"ד מצורן להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו והקשה הטור דבגמרא משמע אפילו איסור דאורייתא ותי' ב"י בשם חמיו דהא דנקט רמב"ם איסור דרבנן היינו משום סיפא דאין ממחין ביד אביו הא בדאורייתא ב"ד ממחין ביד אביו ועל פי זה כתב רמ"א כאן דדוקא מאיסור דאורייתא ול"נ דדוקא לענין שיצטרך ב"ד למחות ביד אביו מחלק ב"י כן אבל לענין אב עצמו דנקט הש"ע ודאי צריך הוא לגעור בו אפילו באיסור דרבנן וכ"כ ב"י בסמוך וז"ל וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפי' בדברים שהן משום שבות עכ"ל: הב"י הביא כאן מ"ש הטור בי"ד סימן שע"ג לענין טומאת מת שאביו צריך להפרישו וכתב ב"י טעמו דאע"ג דבפ' חרש משמע דדוקא לענין דלא לטמאתו בידים אמרינן שצריך להזהיר הגדולים על הקטנים היינו מקמי דידעינן הג' למודים דהיינו טומאה ודם ושרצים אבל אחר שנתגלו לנו ה"ל תרי כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ואע"ג דעביד בגמרא צריכותא הוא לאו דוקא דא"כ לכתוב רחמנא נבילה וטומא' כו' ותימא ע"ז דאם הצריכותא לאו דוקא וה"ל ב' כתובי' ואין מלמדין ג"כ קשה לכתוב רחמנא נבילה וחד מנייהו ולא יהי' לנו צריכותא ונצרך לו' דה"ל ב' כתובים כו' אלא ע"כ דאין זה קושיא כלל דלכתוב חד משאר איסורים דלא הוזכרו לענין זה אלא אנו צריכים לתרץ מה דקשה לא לכתוב חד מנייהו ממה שזכרה התורה ועוד הביא ב"י בשם מהרא"מ דהקשה לא לכתוב שרצים ותיתי במה הצד מטומאה ודם אלא הצריכותא לאו דוקא וזהו פלאי להתחכם על התלמוד שעשה כאן צריכותא ואנן נימא דלאו צריכותא הי' ויוצא לנו מזה נפקותא גדולה לענין מלמדין ונלע"ד דודאי הצריכותא דוקא היא ויש כאן פירכא על מה הצד דהא בטומאת מת אשכחן נמי פעמים דמביא לידי כרת כגון אם נכנס למקדש וקדשיו ע"כ הוה פירכא דהא על מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא וכאן הוה פירכא חשובה אף ע"ג דאינה חשובה כמו הפירכא דפרכינן בגמר' מ"מ ג"ז הוא פירכא טובה אלא ברור היא דהאי צריכותא הוא דוקא ואין כאן ב' כתובים הבאים כא' כלל דאל"כ היה לו לתלמוד לתרץ כן והנלע"ד לפ' דברי הטור בדרך זה דז"ל שם כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך הוא מוזהר על הקטנים מלטמאות וכ' הרמב"ם שאין הגדולים מוזהרים אלא שלא לטמאות ביד אבל אם בא לטמאות בעצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אלא שאבי הבן מצווה לחנכו בקדושה ונ"ל שצריכין להפרישו וכ"מ הל' שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאות עכ"ל וזה ודאי קשה מאי למד הטור מן משמעות הל' של הדרשה אחר שבגמר' פירשוהו דלא לטמאות בידים דוקא ע"כ נלע"ד דל' להזהיר הגדולים כו' יש משמעו' דלא קאי רק על הב"ד ואפי' הם ישראלים ובזה אמרו בגמ' דהאזהר' היתה על טומאה בידים דוקא והיינו הב"ד אבל על אביו לא היתה שום אזהרה מן התורה רק מצד החינוך ראוי לחנכו כמו שסיים לחנכו בקדוש' והקדושה היא אינה מצד חיוב דאורייתא אלא מדרבנן וזו היא דעת הרמב"ם וטור חולק ואומר דעכ"פ האי אמור ואמרת משמעו שצריך להפרישו אלא דהא דאמרי' בגמ' דלא ליספו ליה בידים דוקא היינו על הב"ד כפי משמעו' שהבין המקשן דקאי על הב"ד ובזה יש חילוק אבל מ"מ לפי האמת עיקרא דקרא דמזכיר אזהרה היינו על האב שהוא חייב מן התור' וזה מדוקדק בלשון הטור שהתחיל בכהנים שהכהנים מוזהרים דהיינו האב על בנו כ"ז שהוא ברשותו ולא זכר הב"ד וע"כ סיים לומר שצריך להזהירם לשון יחיד דעל אביו קאי לקיים בו אמור ואמרת להזהיר אותו ולהפרישו דתחלה אמר ונ"ל שצריכים להפרישו לשון רבים היינו בכל הכהנים קאמר שיזהירו את בניהם כמו שהתחיל בכהנים אבל לעולם הטור ג"כ ס"ל דלענין טומאה אין על הב"ד מוטל להפרישם וראיה לזה שהב"י מביא דברי נ"י דס"ל כהטור ודברי נ"י הם באב דוקא כנלע"ד נכון להסכים דבריהם עם הרמב"ם ולא לחלק בין טומאה לשאר עבירות כיון דהתלמוד משוויה אותם להדיא:

מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו כו'. עפ"ז נל"ל דברי רש"י בב"ק דצ"ח בשורף שטרו של חבירו דאמרינן הוה עובדא וכפיה רפרם לר' אשי ואגבי' מיניה כי כשורא לצלמא ופרש"י שר' אשי שרף שטר חבירו בילדותו ואיכא למידק דודאי כוונת רש"י להציל ר' אשי מענין זה דהוא שרף שטר חבירו פי' דבילדותו עשה כן וכ"כ בתשו' מהרמ"פ בסוף תשובותיו וא"כ למה כפה אותו לשלם והא משנה שלימה היא הקטן פגיעתו רעה הוא שחבל פטור כ"ש ממונו ובא"ז למד מכאן דקטן חייב כשהגדיל ומביא עוד ראיה מדאמרי' בב"ק דף ל"ט מעליית יתומים ממ"ש הג"א בפרק החובל כן בשם א"ז אבל מו"ח ז"ל כתב דלא קי"ל כן דשאני גבי מועד דהיתה תקנת חכמים כן מפני תיקון העולם כמ"ש התוס' בפ' ד' וה' שם ונלע"ד דר' אשי ודאי פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין כדאשכחן בסוף האומנין דרב פסק על רבה ב"ב חנה שישלם לפועלים שכירותם על מה שנשאו לו חבית ושברוהו בפשיעה ואמר שם רבה דינא הכי א"ל אין דכתיב למען תלך בדרך טובים ואורחת צדיקים תשמור ה"נ עשה רפרם כן לרב אשי וחלילה לרב אשי שהוצרך לכפיה אלא בדברים אכפיה כדאשכחן בהמדיר בכפיה שהיה בדברים וכוונת רפרם היתה שיעשה רב אשי לפנים מ"ה וכפוהו בדברים על זה כנ"ל נכון בזה: