שולחן ערוך, אורח חיים של״ז: דין כיבוד הבית ודבר שאינו מתכוין. ובו ד' סעיפים. – עם 21 מפרשים

דין כיבוד הבית ודבר שאינו מתכוין. ובו ד' סעיפים.
דבר שאין מתכוין מותר והוא שלא יהא פסיק רישיה הילכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ מותר לרבץ הבית כיון שאינו מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק:

אסור לכבד הבית אלא אם כן הקרקע מרוצף ויש מתירין אפי' אינו מרוצף: הגה ויש מחמירין אפי' במרוצף (טור בשם ר"י מרדכי ריש פרק כל הכלים ור' ירוחם חי"ג וסמ"ג וסה"ת) וכן נוהגין ואין לשנות מיהו ע"י עכו"ם מותר (רבינו ירוחם חי"ג) וכן ע"י בגד או מטלית או כנף אווז הקלים ואינו משווה גומות (אגור) ואסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויים מקסמים שלא ישתברו קסמיהם: (הגהות אלפסי פרק הזורק ועיין הג"מ דף קכ"ד):

אין סכין את הקרקע ולא מדיחים אותו אפילו היא מרוצף:

אסור לצדד חבית על הארץ דכיון שהיא כבדה יבא להשוות גומות ודאי והוי פסיק רישיה:

גדולים. אבל גדולים מאוד אסור לגרור דהוי פסיק רישיה דעושה חריץ. ואסור אפי' בקרקע של שיש. ב"י מ"א ע"ש:

מרוצף. באבנים וכ"ש בקרשים. מ"א:

ע"י עכו"ם. וביש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם אלא שנהגו להקל וגם ע"י כנף אוסר ע"ש פ"ב דביצה סל"ג. כתב ב"י דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים הם מותר לכבדם דה"ל לדידיה כגרף של רעי:

ישתברו. ובודאי אפי' הם נשברים ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור בפסיק רישיה ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף אא"כ בשל תמרה ולא באותם העשוים מענפי אילן עמ"ש ס"א. מ"א:

לצדד. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ:

מסקנא דגמרא שבת ק"ב ובכמה דוכתי

שם

מסקנא דגמרא שבת צ"ה

טור בשם הרמב"ם בפרק א'

שם בשם בה"ג וכ"כ התוספ' בדף צ"ה בשמו וכ"פ הרי"ף בפרק כל הכלים וכתב הר"ן שכתב בתשובה דהא דתנן בפרק ב' דביצה דחכמי' אוסרים לכבד בין המטות ר' יהוד' היא ולא קיימא לן כותיה

רמב"ם בפ' כ"א ממעשה דתלמידו של רבי מאיר שבת מ' וכתוב פרק י"ז

שבת קמ"א

ואם מותר לשחוק באגוזים או תפוחים בסימן שאחר זה)

ס"א דבר שאין. שבת כב א' אמר אביי כו' וי"ט כ"ג א' אר"נ כו':

והוא. שבת ע"ה א' ושאר מקומות הרבה:

הלכך גורר. שבת כב וי"ט כ"ג ב':

בין. שבת כט ב':

ס"ב אסור. ס"ל כדעת התוס' שם דדוקא בריבוץ אמרי' דשרי כמ"ש בפכ"ה מכבדות כו' ובספ"ק די"ט ג"ד ר"ג כו' ועוד ראיה ממש"ש ק"מ ב' ואבוס כו' ועתוס' שם שדחקו בזה ודחקו לשיטת בה"ג:

אא"כ. נלמד מריבוץ לס"ד שם דאמימר שרי כו':

ויש מתירין. כמו בריבוץ:

ויש מחמירין. כמ"ש בס"ג וראייה מדאמרינן קכ"ד ב' אי מחמה לצל כו' משמע דאף לר"ש אסור דליכא למ"ד דשרי ואם איתא לר"ש הוי מלאכתו להיתר ואפילו לדעת הרמב"ם כיון דמרוצף מותר וכמ"ש בסי' שח סמ"ט ע"ש ומ"ש דגזרינן אטו שאינו מרוצף כמש"ש כ"ט ב' קנ"א ב' והא דשרי אמימר כנ"ל משום דכל העיר היתה מרוצפת וליכא למיגזר. ספר התרומה ועב"י:

מיהו. דרש"י קכד ב' כ' דאיסור כיבוד משום אשווי גומות ופסיק רישא הוא וראיה דאף לר"ש אסור ממ"ש קכ"ז א' דלמא אתי לאשוויי כו' הא מני ר"ש היא כו' והמתירין כ' שם שמא ישוה במתכוון וכמש"ל וע"י עו"ג מותר כמ"ש בסוף סי' רנג. ותוס' צ"ה א' כ' משום טלטול עפר וכ"ד הרמב"ם וראב"ד ור"ן וכ"ד הרא"ש וכל הנמשכין אחריהן וגם לדבריהם מותר ע"י עו"ג כמ"ש בסי' רעו ס"ג:

וכן ע"י כו'. שמפ' מכבדות של מילת אף לכבד הקרקע מותר ומדברי רש"ינראה דאסור:

ואינו. לשיטת רש"י:

ואסור לכבד. שמפ' איסור הכיבוד משום זה הטעם ודייק שז"ש הרי"ף מכבדות של מילת כגון זנב שועל כו' שאין נשבר ע"ש:

ס"ג אפי'. קנ"א ב':

ס"ד דכיון כו'. טור:

ודאי והוי כו'. לשון המחבר אבל התוס' שם כתבו שמא ישכח וישוה גומות במתכוין:

אסור לכבד וכו' – ויש בזה משום שבות [ברייתא שם בדף צ"ה] ואי מכוין בזה לאשויי גומות משמע בתוספות שם דיש בזה חיוב חטאת וכן משמע מפשטיה דלישניה דהרמב"ם פכ"א ודעת הרמב"ן בפרק כל הכלים דהוא רק בנין כלאחר יד כ"ז שלא נעשה בידים ממש ע"ש:

ויש מחמירין אפילו במרוצף – עיין במ"ב דהטעם הוא משום דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף הוא מסה"ת והעתיקו בט"ז והנה לפ"ז אם כל בתי העיר או עכ"פ רובם [ריב"ש] מרוצפים באבנים או בלבנים [וכ"ש אם הם מכוסים בקרשים] אפשר דמותר לכבד דלא גזרו על רובה מפני מיעוטה ולא על עיר זו מפני עיר אחרת וכמו שכתבו בסה"ת וכן התוס' בדף כ"ט ע"ב ד"ה גזירה וגם רש"י סובר כן ורמז לזה בדף צ"ה ע"א ד"ה זילחא והעתיק דין זה גם הגר"א בבאורו בשם סה"ת אולם יש עוד סברא אחרת בסה"ת שם דבין הרובדים [היינו בין השורות שבין אבן לאבן] יש חשש דאשויי גומות אף במרוצפין וסברא זו נזכרת ג"כ לחד תירוצא בתוס' צ"ה ד"ה שרא זילחא לענין הדחה [אך לא נזכר בדבריהם לענין כיבוד] ולא אדע מה יענו בסוגיא דדף קנ"א ע"ב דמשני התם קרקע בקרקע מיחלף דמוכח משם דבמרוצף לא שייך כלל אשויי גומות ורק מצד מיחלף ואולי י"ל דשם התקרה של מרחץ נעשה מקרשים שמהודקין היטב זה לזה ומשא"כ באבנים [ומרש"י שם והרמב"ם בפכ"ג מוכח דגם באבנים במרוצף לא שייך אשויי גומות] ולפ"ז כשבתי העיר כולם או רובם מרוצפים בקרשים אין להחמיר במרוצפים ובפרט אם נתכבד מע"ש יש לצרף לזה ג"כ סברת הראב"ד המובא בב"י דס"ל דאפילו באינו מרוצף לאו פ"ר הוא אך מ"מ אין דבר זה ברור עדיין דאפשר דהמנהג שהביא הרמ"א שנוהגין להחמיר בזה באיסור כיבוד נתיסד מימי קדמונים משום דחששו לאיסור טלטול מוקצה שמצוי להיות על הקרקע עצמות וקליפין שאינם ראויים למאכל בהמה וכן משמע קצת ברי"ו חי"ג ובב"ח ע"ש ולפ"ז בכל גווני אסור אולם מדסיים הרמ"א הטעם להקל בכנף אווז משום דהוא דבר קל ואינו משוה גומות משמע מיניה דהטעם של המנהג שנהגו להחמיר הוא משום אשויי גומות ולפ"ז אין להחמיר בשכל בתי העיר מרוצף ובפרט אם נתכבד הבית מע"ש וכנ"ל וגם לאיסור מוקצה אין לחוש אחד משום מה דכתב הרשב"א דמותר לפנותם משום דהוי כגרף של רעי ועוד דהו"ל טלטול מהצד ע"י ד"א לצורך שבת וכמו שכתבו האחרונים. והנה כ"ז שייך רק לענין איסור אשויי גומות או מוקצה דלית בזה אבל יש עוד חשש אחר משום מה שכתב השה"ג והובא ברמ"א דמשתבר הקסמים וכן ה"ה ענפי האילנות שבזמנינו [שקורין בעזע"ם] ואין להתיר אלא במכבדת של ענפי תמרה הרכים שנכפפים ואין משתברים כמו שכתב בשה"ג וה"ה במה שקורין [בארש"ט] שהוא ג"כ דבר רך אבל בענפי האילנות יש חשש שבירה אכן לפי מה שפקפקו כמה אחרונים על דברי השה"ג שהביא הרמ"א גם בענפי אילנות אין להחמיר בשכל בתי העיר מרוצף. היוצא מכל זה דאם כל בתי העיר או עכ"פ רובם מרוצפים בקרשים ובפרט אם נתכבד הבית ג"כ מע"ש ורוצה עתה לכבד הבית בענפי תמרה הרכים או במה שאנו קורין בארש"ט בודאי אין להחמיר [ומספר כלכלת שבת משמע דבבארש"ט מותר אפילו באינו מרוצף שמשוה בארש"ט לכנף אווז ועיין מה שכתבנו לקמי'] ובענפי האילן שבזמנינו אין ההיתר ברור כ"כ משום חשש שבירת הקיסמים וכמש"כ הרמ"א ומ"מ מי שמיקל בזה אין למחות בידו דכמה אחרונים מפקפקין ע"ז וכנ"ל:

וכן ע"י בגד וכו' או כנף אווז וכו' – המגן אברהם הביא בשם רש"ל שמחמיר בכנף אווז וסברתו דע"י זה יכול ג"כ לבוא לאשויי גומות כמו ע"י שאר מכבדת וכן הא"ר מצדד דיש להחמיר בכנף אווז כוותיה ובבאור הגר"א משמע עוד שמפקפק על כל ההיתר זה אפילו ע"י בגד שכתב דמדברי רש"י [היינו בדף קכ"ד ע"ב ד"ה של מילת] משמע דאסור והיינו מה דמשמע שם מרש"י דבמכבדת של מילת אסור לכבד ע"ג קרקע ומ"מ מסתברא דבמרוצף יש להקל בכל זה דבלא"ה הרבה פוסקים מקילין במרוצף אפילו במכבדת ממש ואף בשאינו מרוצף מי שנוהג להקל כוותיה דהרמ"א בודאי אין למחות בידו דנוכל לצרף בזה דעת הראשונים שסוברין דכיבוד אינו פ"ר:

הקלים וכו' – עיין במ"ב מה שכתבנו בשם כלכלת שבת דה"ה ע"י בארש"ט הרכים ובאמת עיקר ההיתר דבגד או כנף אווז ג"כ אינו היתר ברור דכמה פוסקים פקפקו ע"ז וכנ"ל וע"כ נלענ"ד דאין להתיר אלא באותו שפרט הרמ"א ומשום דהוי שינוי גדול ג"כ שאין דרכו לכבד בזה בחול משא"כ בבארש"ט שדרכו לכבד בזה בימות החול ג"כ והוי זילותא דשבת וכן משמע לשון הלבוש שז"ל וכן ע"י בגד או מטלית או כנף אווזא הקלים ואינו מזיז עפר ממקומו ואינו משוה גומות והוי שינוי גדול מותר עכ"ל ושמשמע מזה דאי לא היה שינוי לא היו מתירין בזה אך אם הבית היה מרוצף יש לסמוך ע"ז דכמה ראשונים סוברין דאפילו במכבדת ממש מותר לכבד במרוצף ועיין מה שכתבנו לעיל סוף ד"ה אסור לכבד:

שלא ישתברו קיסמיהם – עיין בספר ברכי יוסף בשם מהר"י קשטר"ו ובספר בית מאיר שמפקפקין בזה וגם בספר מאמר מרדכי מצדד דלאו פסיק רישא הוא ומ"מ נראה שאין כדאי להקל בזה דמחזי כעובדא דחול וכמזלזל באיסור שבת וכמו שכתב בב"ח ע"ש:

ולא מדיחים אותו אפילו הוא מרוצף – דע דבתוספתא וברמב"ם מבואר עוד והביאו המגן אברהם דאין נופחין את הקרקע בשבת והשמטתי זה משום דאינו מצוי גם לא אדע פירושו על נכון דאם פירושו הוא לנפח בפיו את האבק והעפר מעל גבי קרקע אמאי אסור ומאי שנא מכיבוד דשרי הרמב"ם עכ"פ ברצופה ואדרבה למאן דאסר שם כיבוד משום מזיז עפר והוי כחופר לישתרי הכא דבפיו לא יזיז עפר ממקומו גם למאן דאסר שם משום מוקצה יהא מותר הכא כמבואר בסימן ש"ח ס"ג [וא"ל דהברייתא יסבור דטלטול מהצד שמיה טלטול דפלוגתא דתנאי יש בזה דא"כ אמאי העתיקה הרמב"ם לדינא] ואפילו למאן דאסר שם משום אשויי גומות ג"כ קשה דלישתרי עכ"פ ברצופה למאן דשרי בכיבוד ומצאתי בפמ"ג בדבריו הקצרים רמז תירוץ לזה והוא דלפי שהכיבוד הוא צורך שבת ס"ל להרמב"ם דהקילו ברצופה משא"כ בזה וכמו שביאר המגיד טעם הרמב"ם שמחמיר לענין הדחה ועוד י"ל דכל אלו הדברים היו צורך מרחץ וכדומה שצריך ליפוי הקרקע ולכך חיישינן שיבוא לאשויי גומות במתכוין באינה רצופה וגזרו ג"כ רצופה דקרקע בקרקע מיחלף כדאיתא בגמרא וה"ה גבי נפיחה מיירי נמי בכה"ג [ואף דברבינו ירוחם כתב האי דינא דאין סכין ומדיחין גבי בית אפשר גם הוא מיירי לענין רחיצה וכדומה שצריך ליפוי הקרקע וכנהוג בזמנינו דההדחה היא צורך רחיצת הקרקע] אבל לעולם אם צריך לכבד הבית [למאן דשרי] ואין לו מכבדת מותר לו לנפח בפיו את האבק והעפר ואדרבה לכאורה נראה דזה לא גרע מריבוץ דשרי הגמרא במסקנא ואפילו באינה מרוצפת משום דלאו פ"ר הוא לאשויי גומות וה"נ כה"ג ואפשר עוד דאפילו לנפח בכלי באויר ג"כ שרי ואפילו למאן דמפקפק על התירא דכנף אווז מודה הכא דשרי:

[א] [לבוש] וגם ר' שמעון וכו'. כתב עולת שבת תימה על הרוקח שכתב במסקנא הטעם דשרי ר' שמעון לגרור משום דאפילו במתכוין ליכא איסור דאורייתא וכו', הרי להדיא מסקינן סוף פרק כירה דאפילו באיסור דאורייתא אמרינן כן עד כאן דבריו, ואני עיינתי ברוקח ולא מצאתי כן עיין סימן נ"ח שם ולכן נראה לי שטעה עולת שבת בהבנת דברי בית יוסף שפתח בשם הרוקח דבגדולים מאוד אסור אפילו בקרקע של שיש ואחר כך כתב בסוף פרק כירה וכו' הני מילי במרה וכו' וסבר שהוא מסקנת רוקח ולא דק שהם דברי בית יוסף עצמו. והשתא אפרש דברי בית יוסף דלא כתב אלא ללמוד מינה דאין איסור דאורייתא בגרירה אף במתכוין ונפקא מינה טובא בין איסור דאורייתא לרבנן אבל באמת לענין דבר שאין מתכוין דשרי ודאי מודה דאפילו באיסור דאורייתא שרי כמבואר בסימן רע"ו ורע"ז ושל"ו ודוכתא טובא וזה ברור. ונראה דגם הלבוש נכשל בכל הסעיף וסבר שבית יוסף כתב זה לטעם על דשרי בגרירא וליתא אלא כדאמרן:

[ב] [לבוש] ואינו איסור דאורייתא וכו'. ליתא דבתוס' שבת דף צ"ה ד"ה המכבד משמע לכולי עלמא חייב במתכוין אלא טעמא דמתירין משום אין מתכוין וסבירא ליה דלא הוי פסיק רישיה:

[ג] על ידי כותים וכו'. וכן עיקר דלא כרש"ל מיהו בכנף אווזא יש להחמיר ברש"ל פרק ב' דביצה סימן ל"ג שכתב שמשוה גומות ממש כמו מכבדות והוה כלי שמלאכתו לאיסור ואסור אפילו לטלטלה מחמה לצל כי אם לצורך גופו או מקומו, עד כאן, ועיין סימן ש"ח סעיף מ"ט דמתיר אפילו מכבדה לטלטל ומגן אברהם כתב שם דילמאן דאמר שאסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור, עד כאן, ואני אומר דלכבד השולחן דלכולי עלמא מותר דהא הרבה מתירין במרוצף בקרשים נראה דאסור דמחליף באבנים אבל בשולחן אין להחמיר כלל דלא מחליף בקרקע אבנים ועיין סימן של"ח סעיף ה' ואף דכתב הלבוש בריש סימן ש"ב דיש חשש דשיבר הקסמין מכל מקום בכנף אווזא לא שייך זה והוי מלאכתו להיתר ועיין סימן ש"ח ס"ק ס"א וכן משמע בסימן שי"ו ס"ק ל"ז בירוק:

[ד] סכין. ואין נופחין הקרקע (רמב"ם), ועיין סימן ש"ח סעיף ג' דעל ידי נפיחה מוקצה מותר הכא חיישינן לאשווי גומות:

[ה] לצדד וכו'. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאם לא כן מחפיר הוא מן הארץ (הלכות גדולות מגן אברהם):

א) [סעיף א'] דבר שאין מתכוין מותר. דהלכה כר"ש דאמר הכי. ב"י. ומסקינן בגמ' בס"פ כירה דאפי' אם יתכוין יעשה איסורא דאורייתא כי אינו מתכוין שרי ר"ש. עו"ש או' א' א"ר או' א' תו"ש או' א' מש"ז או' א' ודלא כלבוש:

ב) שם. והוא שלא יהא פסיק רישיה. פי' שאעפ"י שאינו מכוין לעשותו א"א שלא יעשה. טור, ט"ז סק"א. וההפרש שיש בין פסיק רישיה ולא ימות למלאכה שא"צ לגופה עיין לעיל סי' רע"ח או' ג':

ג) שם הלכך גורר אדם מטה וכו' וגרירת כסא וספסל אפי' במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאו' וכי אמרינן בפ' כלל גדול (שבת ע"ג ע"ב) דחופר תולדה דדש (נ"ל דט"ס וצ"ל דחורש כדאיתא שם בגמ' וברש"י דף מ"ו ע"ב) הוא וחייב ה"מ במרא וכיוצא בו אבל במטה כסא וספסל לא ב"י:

ד) שם. בין גדולים בין קטנים וכו' אבל גדולים מאד אסור לגרור דהוי פסיק רישיה דעושה חריץ ואסור אפי' בקרקע של שיש, ב"י בשם הרוקח. ואע"ג כשחופר הוי מלאכה דרבנן (דמה"ת אינו חייב עד שיחפור במרא וכיוצא בו כמ"ש באו' הקודם) אפ"ה בפ"ר אסור. מ"א סק"א. חו"ש או' א' ר"ז או' א' ח"א כלל מ' או' ו' ובחבית כבדה נמי אף בעיליתא דשישא אסור. א"א או' א' ועגלה של קטן אפי' גדולה מאד מותר לגרור ע"ג קרקע דעגלה שאני דכובשת ואינה עושה חריץ. מצודות יששכר סי' י"ד. פ"ת. ועיין ביצה כ"ג ע"ב:

ה) שם. בין גדולים בין קטנים וכו' ואעפ"י שהקטנים אפשר לו ליטלן בידיו וא"צ לגררן לא הצריכו לכך ר"ז שם:

ו) שם. ובלבד שלא יתכוין וכו' ואף אם נעשה חריץ מאליו אין בכך כלום כי דבר שאין מתכוין הוא. ר"ז שם:

ז) שם מותר לרבץ הבית. היינו להזות מים על קרקע הבית כדי שלא יעלה אבק. ומשמע דאפי' בקרקע שאינה מרוצפת שרי. וכ"כ ב"י בשם סה"ת:

ח) [סעיף ב'] אסור לכבד הבית וכו' דמזיז עפר ומשוה גומות. והיש מתירין ס"ל דהו"ל דבר שאין מתכוין. ב"י מ"א סק"ב, והאוסרים ס"ל דהוי פ"ר מחה"ש:

ט) שם אלא א"כ הקרקע מרוצף. דאז לא חיישינן לאשוויי גומות. ויש מתירין ס"ל דאפי' באינו מרוצף לא הוי פסיק רישיה לאשוויי גומות. ט"ז סק"ב:

י) שם אלא א"כ הקרקע מרוצף, וזהו ברצוף אבנים וכ"ש ברציף בקרשים. בנימין זאב סי' ר"ה. כנה"ג בהגב"י מ"א סק"ג:

יא) שם אלא א"כ הקרקע מרוצף. ואפי' היכא שיש בו דברים האסורים שרי לכבד מידי דהוה אגרף של רעי כ"כ הר"ן פ' המצניע והמ"מ פכ"א בשם הרשב"א וכתב שם המ"מ דכן נהגו במקומנו. והב"ד ב"י ומ"א סק"ד וכ"כ האחרונים להתיר ולא כסברת הראב"ד שהביא הר"ן שם דאוסר. וה"ד בחדר שדר שם אבל אם אין דר שם אסור. א"א או' ד':

יב) שם. ויש מתירין וכו' ולענין הלכה כתב ב"י כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לאסור לכבד קרקע שאינו מרוצף הכי נקטינן אלא א"כ הוא מקום שפשט המנהג להתיר דכיון דמידי דרבנן הוא ויש להם גדולים על מי שיסמוכו אין מוחין בידם. וקרקע מרוצף נקטינן להורות לכתחלה להתיר בו כיבוד כיון דלהרי"ף והרמב"ם שרי עכ"ל מיהו מנהג בני אשכנז להחמיר אפי' במרוצף כמ"ש מור"ם ז"ל לקמן בהגה:

יג) שם הגה. ויש מחמירין אפי' במרוצף. משום דבמרוצף נמי איכא משום אשוויי גומות בין הרובדין או גזירה אטו מקום שאינו מרוצף. ב"י:

יד) שם בהגה. מיהו ע"י עכו"ם מותר. דפ"ר שרי ע"י עכו"ם, תו"ש או' ו' רי"ז או' ב' ועיין לעיל סי' רנ"ג או' פ"ח:

טו) שם בהגה. מיהו ע"י עכו"ם מותר. וביש"ש פ"ב דביצה סי' ל"ג אוסר אפי' ע"י עכו"ם במקום שנוהגין איסור אלא שכתב שבעו"ה רגילין עתה להקל בזה יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ב' מ"א סק"ד אבל הא"ר או' ג' כתב דהעיקר כדברי מור"ם ז"ל ודלא כרש"ל. וכ"פ בח"א כלל מ' או' ג' וכ"כ באו' הקודם:

טז) שם בהגה. וכן ע"י בגד וכו' כ"כ ב"י בשם האגור אלא שכתב עליו ולא ידענא מאי שנא שהרי הוא מזיז עפר ממקומו וגם משוה גומות כשמכבד בבגד כמו שמכבד במכבדות עכ"ל נמצא לדעת מר"ן ז"ל דבקרקע שאינו מרוצף אסור לכבד בבגד כמו שאסור לכבד במכבדות וכן מהרי"ל בדרשותיו אסר הכיבוד אפי' בחתיכת בגד כדברי ב"י גם רש"ל בפ"ב דביצה סי' ל"ג כתב שמה שהקשה ב"י על האגור יפה הקשה אלא הנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו אמנם כתב שיש מקומות שנוהגין לכבד בכנף של אווזא והוא טעות גדול דנהי דשינוי הוי מ"מ לענין משוה גומות הוא ממש כמו מכבדות יעו"ש. והב"ד שכנה"ג שם או' א' מ"א שם. וכ"כ א"ר או' ג' להחמיר בכנף אווז כרש"ל אבל הר"ז או' ב' כתב דנוהגין להקל וכ"פ בח"א שם ולכבד השלחן לכ"ע מותר א"ר שם ואי שרי לטלטל המכבדות מחמה לצל עיין לעיל סי' ש"ח סעי' מ"ט ובדברינו לשם בס"ד:

טוב) שם בהגה. שלא ישברו קסמיהם. לא חש לזה אדם דשבירת קסמין אינה מלאכה גם אינו מתכוין לשוברו מהריק"ש בהגהו' ברכ"י או' א' והמ"א סק"ה כתב אעפ"י שאפי' הם נשברים ליכא איסור דאו' אפ"ה אסור בפ"ר ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף (היינו לדעת הש"ע דמתיר לכבד במרוצף) אלא א"כ בשל תמרה (דנכפפין ואינן נשברין) ולא באותן העושין מענפי אילן עכ"ל וכ"כ הר"ז או' ג' וכ"כ לעיל או' ד' דפ"ר אפי' באיסור דרבנן אסור יעו"ש:

חי) שם בהגה. שלא ישברו קסמיהם. והיינו אפי' בענין שמותר לנער הבגד כגון שאין מקפיד עליו כמ"ש לעיל רס"י ש"ב אפ"ה משום שלא ישברו קסמיהם אסור. ולפ"ז ה"ה לכבד בהם השלחן או דבר אחר נמי אסור:

יט) [סעיף ג'] אין סכין הקרקע. ואין נופחין אותו. הרמב"ם פכ"א דין ג' וגזרו באלו הדברים לפי שאין בהם צורך כ"כ כמו בכיבוד. מ"מ שם ב"י מ"א סק"ו:

ך) שם. אין סכין הקרקע. בשמן להתעגל עליה תוספתא פי"ז. ואין נופחין הקרקע במפות להשכיב העפר. מנחת בכורים על התוספתא שם.

כא) שם. ולא מדיחין אותו וכו' בארץ מצרים נוהגין דשפחה או נער עכו"ם מדיח הבית המרוצף בשבת וסוחט הבגד שמנגב הקרקע מהמים שבולע כדי שיחזור ויקלוט עוד את המים שבקרקע. וכן ע"ז הדרך. ויש ללמד עליהם זכות דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד לפי שכבר יכול להדיח הבית במים רבים ולכבדן בחוזקה במכבדת קש אלא שרצונו למהר מלאכתו. ועוד מוטב שיהיו הנשים שוגגות ולא מזידות. מהרקי"ש בס' אהלי יעקב סי' צ"ד ורמזו נמי בהגהו' ברכ"י או' ב' כס"א או' ג':

כב) שם. אפי' הוא מרוצף. גזירה אטו שאינו מרוצף דאתו לאשוויי גומות טור בשם הרמב"ם פ' הנ"ז:

כג) [סעיף ד'] אסור לצדד חבית וכו' היינו שמצדדה עד שתעמוד בקרקע יפה ע"י הצידוד. כן פרש"י בריש פ' הבונה והביאו התו"ש או' יו"ד. וכ"כ המש"ז או' ג':

כד) שם. אסור לצדד חבית וכו' היינו חבית מלאה. ר"ז או' ה'

כה) שם. דכיון שהיא כבדה וכו' משמע דס"ל דסתם חבית היא כבידה. ומשמע דע"ג רצפה שרי דכיון דלא שייך בה צידוד ל"ג אטו קרקע. תו"ש או' י"א ולטעם הט"ז י"ל דאסור מש"ז או' ג':

כו) שם. דכיון שהיא כבידה וכו' ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ. ה"ג מ"א סק"ז א"ר או' ה' תו"ש שם ר"ז או' ה':

בין גדולים. אבל גדולים מאוד אסור לגרור דהוי פסיק רישי' דעושה חריץ ואסור אפי' בקרקע של שיש (ב"י רוקח וכ"מ בשם הרמ"ך) ואף על גב שכשחופר הוי מלאכה דרבנן אפ"ה אסור ועמ"ש סי' שי"ד סס"א:

אסור לכבד. דמזיז עפר ומשוה גומות ויש מתירין דה"ל דבר שאינו מתכוין:

מרוצף באבנים. וכ"ש בקרשים (ב"ז ר"ה):

ע"י עכו"ם מותר. וביש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם אלא שנהגו להקל וגם ע"י כנף אוסר ע"ש פ"ב דביצה סל"ג, כ' ב"י דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים הם מותר לכבדם דה"ל לדידיה כגרף של רעי עסי' ש"ח סכ"ז:

שלא ישברו. ובודאי אפי' הם נשברים ליכא אסור דאורייתא כמ"ש סי' שי"ח סי"ב אפ"ה אסור בפסיק רישיה ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף אא"כ בשל תמרה ולא כאותן העשוי' מענפי אילן עמ"ש ס"א:

אין סכין וכו'. ואין נופחין הקרקע (רמב"ם פכ"א) וטעמא דדברים אלו אין בהם צורך כ"כ כמו בכיבוד (מ"מ):

אסור לצדד. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ (ה"ג):

אקדים לסימן זה הקדמה קצרה והיא. חורש הוא אחד מל"ט אבות מלאכות וכיון שכונת החורש לרפויי ארעא דאז טוב לזריעה וגם כוונתו להשוות הגומות וליפותו כדי שיהיה המקום שוה ולכן החופר בשדה או שעשה חריץ או שהיה שם תל קטן והשפילו או שהיה שם מקום נמוך והשוה אותו וכן כל המשוה גומות במקום הראוי לזריעה חייב משום חורש [ואם היה זה בבית חייב משום בונה שמתקן הבנין עי"ז] וכן כל מה שעושה ליפות הקרקע הוא תולדת חורש וחייב בכל שהוא [רמב"ם פ"א]:

(א) דבר שאין מתכוין – זה לשון הרמב"ם דברים המותרין לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה אחרת ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה מותר וכן כונת המחבר:

(ב) פסיק רישא – פי' שבודאי תעשה מלאכה האחרת:

(ג) הלכך – פי' כיון דדבר שאין מתכוין מותר הלכך גורר דאע"ג דבגרירתו מצוי שיעשו חריצים בקרקע ואיכא בזה משום חשש חופר דהוא תולדה דחורש אפ"ה לאו פסיק רישא הוא אפילו בקרקע שאינה מרוצפת דאפשר שפיר שלא תחרוץ בקרקע:

(ד) בין גדולים – דמיטרח ליה לישאם על כתפו ובין קטנים דיכול ליקחם על כתפו אפ"ה מותר לו לגררם על הארץ. כתב המג"א דגדולים ביותר אסור לגרור על הארץ דפסיק רישא הוא דבודאי יעשה חריץ ואפילו מרוצף בקרקע של שיש אסור לגרור דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף:

(ה) לרבץ – להזות מים על קרקע הבית כדי שלא יעלה האבק דאע"ג דבהרבצה כמה פעמים מתמלאים הגומות בעפר ובאבק אפ"ה מותר כיון דאינו מתכוין וגם לאו פסיק רישא הוא ואפילו בקרקע שאינה מרוצפת מותר [גמרא]:

(ו) לכבד הבית – דמזיז עפר ממקומו גם משוה הגומות בכיבודו שמתמלאין הגומות שבבית מהעפר והוי בנין ואע"ג דאינו מתכוין לאשויי גומות אפ"ה אסור דפסיק רישא הוא ויש אומרים דחיישינן שמא מתוך טרדתו לכבד וליפות הקרקע ישכח וישוה הגומות במתכוין:

(ז) אלא א"כ מרוצף – בין באבנים ובין בקרשים:

(ח) אפילו אינו מרוצף – דס"ל דגם בזה אינו ודאי שישוה גומות ולא גרע מריבוץ דשרי בס"א וגם למזיז עפר ממקומו ג"כ לא חייש שכשאדם מכבד את הבית אינו מכבד אלא עפר תיחוח ובזה ליכא משום חופר גומא:

(ט) אפילו במרוצף – בין באבנים ובין בקרשים דס"ל דבאין מרוצף הוי פ"ר וגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף ועיין בבאור הלכה:

(י) ע"י א"י מותר – היינו אפילו בשאינו מרוצף דהא הוא אינו מתכוין רק לכבד הבית ואף דהוא פ"ר לענין הגומות מותר ע"י א"י דבאמירה לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש בסימן רנ"ג ס"ה בהג"ה ע"ש במ"ב:

(יא) הקלים וכו' – ר"ל דכיון שהם קלים אינו נוטל בהם רק האבק שלמעלה ולא אתי לאשויי גומות כ"כ בד"מ ומוכח מזה שאם רוצה לכבד בהם היטב את כל העפרוריות הנמצאות בארץ שאסור:

(יב) ואינו וכו' – וע"כ מותר אפילו אינו מרוצף. ואפילו יש בבית קליפי אגוזים וכיוצא בהם מדברים האסורים בטלטול אפ"ה מותר לכבד דהו"ל לדידיה כגרף של רעי [אחרונים]. כתב בספר כלכלת שבת דה"ה במה שקורין בארש"ט הרכים דינו ג"כ ככנף אווז ועיין בבאור הלכה דאין כדאי להקל בזה אלא במרוצף:

(יג) לכבד הבגדים – היינו אפילו באופן שמצד הכיבוד בעצמם אין בהם איסור כגון בבגד ישן שאין מקפיד עליו וכדומה וכמבואר לעיל בסימן ש"ב ס"א בהג"ה ולפ"ז ה"ה שאסור בהם לכבד את השלחן אע"פ שכיבוד השלחן מותר מצד עצמו (כמבואר בש"ס):

(יד) שלא ישתברו קיסמיהם – ולפ"ז ה"ה שאסור לכבד הבית [אפילו במרוצף למאן דשרי] במכבדות העשויות מענפי אילן יבשים שאינם נכפפים דבודאי נשברים כשמכבדין בהם וטעם כ"ז דהוי כמו סותר כלי ואף שמקלקל פטור מ"מ אסור לכתחלה [אחרונים]:

(טו) אין סכין וכו' – פי' דרכם היה לסוך שמן על הקרקע של בית המרחץ וכיוצא בו ולהתגלגל עליהם [תוספתא פי"ז]:

(טז) ולא מדיחין אותו – שהיו פוקקין סילון שהמים נכנסו דרך בה לבית המרחץ ופותחים נקב שבצד אחר שילכו אותם המים ומנקים את הקרקע מפני הזוהמא וטעם כל אלה משום דחיישינן להשוות גומות ואפי' למאן דשרי כיבוד בשבת דשאני הכא דכיון שהוא רוצה ליפות את הקרקע לסוך אותה או להדיחה חיישינן שמא יראה גומות וישכח ויבא להשוותם במתכוין [רי"ו]:

(יז) אפילו הוא מרוצף – דגזרינן אטו שאינו מרוצף [רמב"ם] והא דהתיר בס"א לענין כיבוד ולא גזר כן משום דכיבוד הוא יותר דבר נחוץ מהדחה. ודע דהדחת רצפת הקרשים שנוהגין כהיום יש בזה עוד איסור לעשות בשבת מלבד הדחה דהא צריך לזה שריית אלונטית במים כידוע ויש בזה משום כיבוס:

(יח) לצדד – היינו שהוא מצדדה עד שתעמוד בקרקע יפה ע"י הצידוד:

(יט) חבית על הארץ – היינו חבית מלאה וכן לא יכריע החבית וישפוך ממנה אלא מגביה מן הארץ ושופך שאל"כ יחפיר מן הארץ בודאי. ואף שמקלקל הוא וגם מלאכה שא"צ לגופה היא וגם חופר כלאחר יד הוא אעפ"כ אסור מד"ס:

(כ) דכיון וכו' והוי פ"ר – ר"ל דע"י הצידוד גופא נעשה הקרקע חלקה בלא גומות אבל מתוס' שם משמע דלא הוי פ"ר אלא דאסור מטעם שמא ישכח ויבוא להשוות גומות במתכוין כדי שיהא נוח לו הצידוד. והנה אם מותר לצדדה ע"ג קרקע מרוצפת התו"ש כתב דמותר אפילו לדעת השו"ע דס"ל דהוי פ"ר לא גזרו בזה במרוצפת ע"ש והפמ"ג בריש הסימן מצדד להחמיר וע"ש במ"ז אות ג' מש"כ עוד בזה. ודע דכל הסימן הזה לאו דוקא לענין שבת דה"ה לענין יו"ט [מביצה כ"ב ע"ב] ויש שנכשלין בזה:

פסיק רישיה. פי' שאע"פ שאינו מכוין לעשותו א"א שלא יעשה:

הקרקע מרוצף. דאז לא חיישי' לאשויי גומות ויש מתירין ס"ל דאפי' באינו מרוצף לא הוי פסיק רישיה לאשויי גומות ויש מחמירין ס"ל דבאינו מרוצף ה"ל פסיק רישיה וגזרי' מרוצף אטו שאינו מרוצף:

שלא ישברו קסמיהן. תמוה לי הא אפי' משבר אינו אלא מקלקל ופטור: