שולחן ערוך, אורח חיים של״ו: אם מותר לילך על גבי העשבים וכן באילן. ובו י"ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

אם מותר לילך על גבי העשבים וכן באילן. ובו י"ג סעיפים:
אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלים בו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד במזיד אסור לירד ואם עלה מבעוד יום בכל גוונא מותר לירד משחשיכה ויש אומרים דהני מילי כשהיה דעתו לירד מבעוד יום אבל לא היה דעתו לירד מבעוד יום לא ירד משחשיכה כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור: הגה ודוקא אדם שעלה שם אבל אם הניח שם חפץ מבעוד יום אסור ליטלו משם בשבת (המגיד פרק כ"א) וכל זה באילן וכיוצא בו אבל קנים הרכים כירק מותר להשתמש בהם אע"פ שמחוברים בקרקע דאין אסור להשתמש בירק (הגהות אשירי פרק בכל מערבין בשם א"ז וב"י):

שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים אסור להשתמש בהם פחות מכאן מותר להשתמש בהם דכקרקע חשיבי ואם באים מלמעלה ויורדים למטה במקום שגבוהים שלשה אסורים ובמקום שאין גבוהים שלשה מותרים היו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם אע"פ שמצד אחד אין חלל תחתיהם והרי הן שוים לארץ אסור לישב אפי' על צד השוה לארץ:

מותר לילך על גבי עשבים בין לחים בין יבשים כיון שאינו מתכוין לתלוש אבל האוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם אע"פ שאינם מכוונים פסיק רישיה הוא אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקים שאינם מצמיחין: הגה ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות אם ישתמש שם מים דבקושי יש ליזהר שלא יפלו שם מים (ב"י בשם סה"ת):

יש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים שסופן להצמיח ואם ישליך לתרנגולים לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומים ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם מותר שאין סופו לצמוח:

עשבים שעלו על אוזן הכלי מלחות הכלי חשובים כמחוברים לקרקע והתולשן חייב:

עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי שיהיו לחים מותר לאחוז בעלי' ולהוציאן והו' שלא השרישו וגם צריך שאינו רוצ' בהשרשתן אבל אם נתכוין לזריע' אסו':

אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב:

עציץ (פי' חצי כד שזורעין שם עשבים. ערוך) אפילו אינו נקוב יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות או איפכא בין שהוא של עץ בין של חרס: הגה יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן ובו פירות מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת (רבינו ירוחם ני"ב ח' ב' חולין דף קכ"ד):

צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית ממעכן ברגליו בצנעה דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא שאינו עושה אלא ברגליו במקום פסידא לא גזרו רבנן:

הדס מחובר מותר להריח בו אבל אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר שמא יקוץ אותו לאכלו:

השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים ה"ז תולדות זורע וחייב בכל שהוא: הגה ומותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים (מהרי"ל ועיין לקמן סימן תרנ"ד):

תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהם בשבת חייב אע"פ שהם כעקורים לענין טומאה:

אסור להשתמש בצדדי האילן אבל בצדי צדדין מותר לפיכך אסור לסמוך הסולם לצידי האילן דכי סליק ביה משתמש בצדדין אבל אם יש יתד תקועה בצדי האילן מותר לסמוך סולם עליו דהוי ליה יתד צדדין וסולם צידי צדדין ואם נעץ בו יתד ותולה בו כלכלה היתד נקרא צדדין והכלכלה כצדי צדדין: הגה ומותר ליגע באילן ובלבד שלא ינידנו (ב"י בשם אורחות חיים) בור עמוק אפי' מאה אמה מותר לירד ולעלות ומטפס ויורד ומטפס ועולה ולא חיישינן שמא יעקור קרקע בירידתו ועלייתו: (טור):

קנים. עיין ט"ז שהעלה לאיסור בקנים ובירק וכ"מ לשון הרמב"ם אחר שזכר תחלה דין אילן כתב ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל מלשון זה משמע לכלול גם ירק וקנים הרכים עס"א:

אילן. והוא הדין קלחי כרוב. רש"ל ביצה פ"ה:

שמצד אחד. אבל אם מב' צדדים שוה לארץ ומב' צדדים גבוה ג' שרי. מ"א:

שמשקים. והמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע פ"ק דמ"ק. מ"א:

פסיק. ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש ססי' ש"ך כיון דלא ניחא ליה וספר הזכרונות כתב דוקא בגינת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה ולא משמע כן בגמרא דאמרינן דעביד בארעא דחבריה עמ"ש סי' ש"ז ס"ז. מ"א:

משקים. וראוי להזהר אף במשקין. ספר הזכרונות:

בגנות. וט"ז כתב ול"נ מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד' אמות דהא גינה שיש בה יותר מן ע' אמות הוי כרמלית ולא מהני היקף לדירה בגינה ע"ש. וא"כ לפ"ז אפי' בגינת חבירו נמי אסור ועיין ס"ק ה' מש"ש בשם המ"א:

נקוב. משמע דחיובא ליכא ול"ד לדסעיף ה' בעשבים באוזן הכלי דחייב דהתם דרך זריעה בכך גמרא עיין ב"י דאפי' מונח בעליה אסור לתלוש ממנו עי"ש:

להריח. וכתב הט"ז ולפי מה שכתבתי לעיל בס"א דאין משתמשין אפי' בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו ביד דאלו נוטלו להדס בידו אסור. ועס"ק א':

בכל שהוא. עיין מ"א מה שהקשה מש"ס דזבחים דף צ"ד והעלה דאינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומ"מ צ"ע עכ"ל ע"ש ועיין מ"ש היד אהרן:

ענפי. שהוכנו מאתמול לתשמיש ועיין סי' ש"ח סעיף כ"ג. ועיין סי' תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת. מה שנוהגין המון העם ליתן בתוך כלי מים ורדים וכיוצא בהם הוא איסור גמור שאותן ורדים נפתחים מלחלוחית המים וכבר כתב הרמ"א בשם מהרי"ל שאין ליתן במים ענפי אילנות שיש בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים. כנה"ג ועיין יד אהרן:

התולש. ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודו דכתלושין דמי מ"א דלא כע"ש ע"ש. (ובס' א"ר תמה על מ"א דמחלק בין מין אילן לעשבים אלא שנ"ל דמעיקרא לא קשיא מידי דודאי אילן יבש נמי כתלוש אלא דהכא איירי באילן לח רק שהפירות נתיבשו וכן הוא בחולין דף קנ"ד בש"ס ופי' רש"י שם):

והכלכלה. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול דקמשתמש ביתד שהוא צדדין ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו אסור ליטול מהכלכלה דקמשתמש בצדדין. ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור ולהשען באילן בבריא מותר בתש אסור. יש"ש מ"א ע"ש:

עירובין ק' ברייתא

שם בגמרא לתירוצא חדא ולא נראה כן מהב"י אלא הם דברי הרמב"ם פרק כ"א מה"ש

שם לתירוץ השני

ה"ה בפכ"א מה"ש לתירוץ הג'

משנה שם צ"ט

שם בגמ' ק' וכרבה

ברייתא שם

מסקנא דגמרא שם וכרבי שמעון

סמ"ק וסמ"ג והתרומה וש"פ ובשם הגאונים וכן כתב הטור

שם בפוסקים

הגהות מרדכי והגה"מ פרק ת'

שם בהגהת מיימוני

שבת ק"ז וק"ח

שם נ'

תוספות והר"ן שם

משנה שם צ"ה דפטור אבל אסור ככל פטורי דשבת חוץ מג' ציינתיו בסי' שכ"ח סוף סעיף כ"ח

מדברי הגהות אשירי שכתב על פירוש רש"י בהא דפרפיסא שם ל"א

כתובות ס' ברייתא וכתבוהו הרי"ף ורא"ש ופרק כ"ב דשבת

סוכה ל"ו כגירסת הרי"ף והרא"ש וכן כת' הרמב"ם בפרק כ"א

רמב"ם בפ"ח וכתב ה"ה שהוא מסוגיא דזבחים פרק דם חטאת

שם מהא דחולין קכ"ז

שבת קנ"ד

הר"ן

ס"א בין כו'. לשון הרמב"ם וכ' המ"מ שסמך על מ"ש שסרב בקעה וכו' וכ"כ המפ':

ואין נתלין כו'. שם:

עלה כו' ואם כו'. שם ל"ק כאן כו' ואב"א כו' ופי' המ"מ שאפי' עלה מבע"י במזיד ע"ד לישב שם בשבת מותר לירד וז"ש בכל גוונא אבל הטור כ' דוקא כשהיה דעתו כמש"ו וי"א כו':

ודוקא כו' אבל. שבת מ"ה א' ושם קנ"ה א' טעמא דנעץ כו' ועירובין ל"ב ל"ג ל"ד:

וכ"ז כו' אבל. שם ל"ד וערש"י בשבת פ"ב א' ד"ה ואינו מקנח בצרור כו' אבל ל' הרמב"ם וש"ע ואין משתמשין במחובר כו' ולמדו ממ"ש בשבת קכ"ה ב' קא משתמש במחובר לקרקע וע' ב"ח וט"ז:

ס"ב אע"פ שמצד א'. לאפוקי משני צדדין כרבה שם:

ס"ג שמשקין. מ"ק ב' ב' משום חורש וזורע:

ס"ד ואם הוא. עפ"ה דשביעית מתני' ב':

ס"ו והוא כו' וגם. ע' סי' שי"א ס"ח מש"ש:

ס"ח בין כו'. בגיטין ז' ב' כ' רש"י ד"ה עפר דשל חרס א"צ לינקב ותוס' שם ד"ה עציץ כ' להיפך וראייתם ממש"ש אר"ז עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות כו' ואע"ג שהספינה אינה נקובה ובמנחות פ"ד ב' עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כו' ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של עץ כו' ומדלא קאמר בספינה ג"כ כאן בנקובה משום דאין דרך להיות נקובה ואפי' אינה נקובה בשל חרס כנקובה והתוס' שם ושם כ' להיפך וראייתם ממ"ש בגיטין כ"א א' כתבו על חרס של עציץ נקוב אלמא דבחרס בעינן נקוב ובשבת צ"ה ב' ה' מדות בכלי חרס כו' ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר את הזרעים וסתם עציץ בכ"מ של חרס הוא ומפרשים להיפוך דספינה של עץ הוא ולהכי לא בעי נקיבה וע"ש בתוס' דגיטין ובמנחות שם ותחלה היה רגיל ר"ת כו' ובשבת פ"א ב' האי כו' וע"ש רש"י ד"ה האי פרפיסא עציץ נקוב כו' ויש לחוש לשני הפירושים הנ"ל וא"כ אפי' אינו נקוב אסור בין כו' ובירושלמי מ' כדעת רש"י והביאו הרא"ש בה' ערלה וכ"פ בטור י"ד סימן רצ"ד וז"ל הירושלמי פ"א דערלה סוף הלכה ב' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אמר מפני שהשרשין מפעפעין אותו ר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים. ר"ל בתמי'. הרא"ש שם וע"ש בירושלמ' דמספקא אם חשוב ג"כ כנקוב בזרעים וע"ש אבל הרמב"ם בפ"י מה' מ"ש ונ"ר וש"ע י"ד שם כ' סתם עציץ אפי' אינו נקוב:

יחור. קכ"ד ב':

סי"א השורה כו'. צ"ע דבזבחים צ"ד ב' מ' דפטור ועוד דא"כ אף בזרע פשתן יתחייב משום זורע והרמב"ם וש"ע סי' ש"מ סי"ב כ' משום לש וע' גמ' שם וכן הקשה מ"א:

ומותר. עסי' שכ"א סי"א:

סי"ג לפיכך כו' אבל כו' ואם. שבת שם:

ומותר. שם קנ"ג ב' התם ובגאוזא כו' וסוכה כ"ה ב' העושה סוכתו בין האילנות כו':

ובלבד. שבת קנ"ד א' הכא בכלכלה כו':

בור כו'. עירובין ק' א':

ולא כו'. טור:

היו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם וכו' – בגמרא איתא שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים או שיש חלל תחתיהן ג"ט וכו' והנה בטור ושו"ע קיצרו הדבר ולא העתיקו כלשון הברייתא ונ"ל דכונתם דאפילו אם החלל בעצמו לא היה גובה שלשה טפחים כ"א בצירוף הענפים כיון שלמעלה במקום שהוא יושב על הענף או משמש עליו יש גובה ג"ט אסור לשמש שם וכונת הברייתא הוא עם החלל שתחתיו יהיה בס"ה ג"ט ואף שהוא דוחק מ"מ לדינא בודאי מסתברא כמותם:

מותר לילך ע"ג עשבים וכו' – עיין במ"ב והנה נמצא בסמ"ג דבר פלא שכתב במלאכת קוצר אין עולין באילן גזירה שמא יתלוש ואמרינן נמי בעירובין פרק המוצא תפילין אסור להלך ע"ג עשבים בשבת במקום שא"א לו שלא יתלוש והוא פלא דהא מסקנא דתלמודא התם דשרי בכולהו גוונא שהוזכרו שם כיון דקי"ל כר"ש יע"ש בגמרא והנה המהרש"ל בביאורו לסמ"ג כתב שם ג"כ דברים תמוהים בזה ודעתו דבכל אלה הוי פסיק רישא רק דמותר משום דאין מלאכת מחשבת וכתב זאת כדי לפרש דברי הסמ"ג שם והוא נגד כמה ראשונים דכתבו בהדיא דלא הוי פס"ר [עיין באו"ז שלהי עירובין ובריטב"א שם וכן משמע בטור והמחבר] וכבר השיג עליו בספר מאמר מרדכי ואפילו אם נניח הכל כדבריו ג"כ אינו מובן דברי הסמ"ג דכיון דע"פ מסקנת הגמרא הכל שרי היכי קחשיב זה הסמ"ג בתולדה שם. אכן באמת דברי הסמ"ג מועתקים מספר יראים בתולדה דחורש עי"ש ונ"ל לבאר דבריהם בדרך פשוט והוא דלא היה ניחא לו לומר דגם מימרא דרמי בר אבא דאסור לילך ע"ג עשבים משום דאץ ברגלים יהיה קאי רק אליבא דס"ד ודעתייהו דהאי מימרא קאי אפילו אליבא דמסקנא דקי"ל כר"ש ומיירי היכי דהוי פס"ר כגון שהוא הולך במהרה ורץ ע"ג עשבים והעשבים הם ארוכים דאז בודאי א"א שלא יהיו נתלשים וזהו מה דמסיים ע"ז ואץ ברגלים חוטא היינו שהוא אץ ונמהר ברגליו לילך עליהם [וכה"ג כתב היראים שם בסוגיא דשבת גבי אבין צפוראה דלא קאי אליבא דר"י רק אליבא דר"ש ובאופן דהוי פס"ר כגון גבי כלים גדולים עי"ש]:

או שאר משקים וכו' – קשה דלפי מה שכתב הסמ"ג והובא בהגה"מ והעתיקו המגן אברהם דהמשקה מים חייב משום חורש ג"כ אמאי כתב דביין מותר וה"ה בשאר משקים שאינם מצמיחין נהי דאינו מועיל להזרעים עכ"פ מרפה הקרקע ע"י הלחלוחית ויתחייב משום חורש ושמא י"ל דלא אמרו בזה משום חורש רק היכי דהוא מועיל להזרעים ג"כ אבל היכי דהוא מקלקל להזרעים אפשר דאין מתיפה הקרקע ג"כ וכעין זה מצאתי ג"כ במאמ"ר אבל הוא דוחק וצ"ע ודע דבספר תפארת ישראל כתב דבחכמת אקאנאמיע אמרו שמי רגלים הם טובים מאד לזבל הקרקע א"כ מזבל תולדת חורש הוא עכ"ל ולא נהגו העולם ליזהר בזה כלל וגם משבת פ"א ע"ב מוכח שלא כדבריו דהלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים ולדבריו היה אסור גם לפנות על שדה ניר בשבת מחמת חרישה ולא משמע שם כן עי"ש:

מעציץ שאינו נקוב – עיין במ"ב ודע דבחושן משפט סימן ר"ב ס"ב‏[1] מובא מחלוקת די"א דבעציץ עץ אפי' אינה נקובה כנקובה דמיא משום דעץ מתלחלח ויונק מהקרקע ולא בעינן נקובה רק גבי כלי חרס וי"א דאדרבה בחרס לא בעינן נקובה משום דדמיא לעפר משא"כ בעץ עי"ש ובאמת יש עוד שיטה שלישית מובאה בתוספות מנחות פ"ה עי"ש דבחרס בעי נקובה ובעץ אפילו נקוב כאינו נקוב דמיא ואכ"מ להאריך:

אפילו אינו נקוב – לכאורה הטעם דס"ל דבנקוב יש איסור דאורייתא וכדעת הרמב"ם לכך החמיר באינו נקוב עכ"פ מדרבנן אבל א"כ לא היה לו לסתום בשי"ב ס"ג דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו דמשמע אפילו להגביהו מן הארץ דאין מתירין איסור דאורייתא בשביל זה א"ו דס"ל להמחבר שם כשיטת רש"י ותוס' שם וכמ"ש המגן אברהם שם אלא הנכון כמו שכתב הגר"א דחשש לשיטת הסוברים דאחד מהני כלים אינו נקוב כנקוב דמיא וחש לשני הפירושים ותמיה על באה"ג שציין על המחבר שהוא מהג"א ובהדיא איתא שם עציץ נקוב:

ע"ג יתדות – עיין במ"ב לענין עציץ עם עשבי בשמים ומ"מ נראה דכד של תבואה שעומד ע"ג קרקע אפילו אם הוא נקוב מותר להגביהו ולהניחו ע"ג השלחן וראיה ממה דאיתא בגמרא מ"ה והובא בסימן ש"י דחטין שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו דמותר ללקטן ולאכלן ואין בהם משום מוקצה ות"ל דקמפסיק בזה לחיותייהו א"ו כיון שלא השרישו עדין אין להם שום חיות מן הקרקע וכמונח על השלחן דמיא ואפילו לפי מה שכתבנו לעיל בסי' ש"י בשם המאירי דדוקא כשהם מונחים מגולה מלמעלה אבל אם תחובין בעפר אסור עכ"פ מדרבנן וה"נ אפשר לומר דמה שהוא מונח בתוך הכד הנקוב הרי הוא כטמון בקרקע מ"מ כיון שעדיין לא התחילו כלל לצמוח לא עדיפי מעשבים שתחובין בעפר ממש שלא השרישו שמבואר לעיל בס"ו דמותר להוציאן בשבת כיון שלא השרישו ואינו רוצה בהשרשתן וה"נ דכוותיה הרי לא נתכוין בהעמדתו שם לשם זריעה וגם לא התחילו כלל לצמוח [וההיא דעציץ ע"כ מיירי שהזרעים שמונחים שם נשתרשו בהעפר שבעציץ וא"נ אפילו אין שם עפר בעציץ ולא התחילו הזרעים עדיין לצמוח כלל הלא מסתמא נתכוין במה שהניחם שם בעציץ לשם זריעה דאז בנקוב בודאי אסור לסלקם מן הארץ כיון שנתכוין לזריעה דהוי כמי שזורעם בארץ כיון דנקוב הוא וכדאיתא בסעיף וי"ו דאם נתכוין לזריעה אסור והא דמחמיר המחבר אף באינו נקוב משום דאחד מן הכלים עץ או חרס אינו נקוב כנקוב דמיא ומחמיר בשתיהן משום ספיקא וכמש"כ לעיל] אך כ"ז אם מונחים שם רק זה יום או יומים דודאי לא התחילו הגרעינים לצמוח אבל אם מונחים שם רק כמה ימים דקרוב לומר שיש בשולי הכד איזה גרעינים שהתחילו לצמוח ע"י הנקב שבכד שהריח מן הקרקע ויש להם יניקה מן הקרקע וכשיגביה הכד מן הארץ מפסיק לחיותייהו ואע"ג דאין מכוין לזה פסיק רישא הוא וכן לענין להגביה הכד מן השלחן ולהעמידו ע"ג קרקע אין נכון רק אם דעתו שיעמוד שם יום או יומים אבל אם יעמוד שם כמה ימים [והמקום ההוא הוא מקום לח וכדמוכח לעיל בס"ד דאל"ה אין חוששין שיצמח לבסוף] נראה דאסור דלבסוף בודאי יצמחו הגרעינים וימשכו חיותייהו מן הקרקע ונחשב בעמידתו כזורע:

שנפשח מע"ש – היינו שאינו יכול לחיות עוד הענף אע"ג שעדיין מחובר הוא בקליפתו ומ"מ יש ליזהר בזה דאין העולם בקיאין בכך ואין להתיר כ"א כשנפרד לגמרי מהאילן [פמ"ג]:

בצנעה – עיין בב"י שהביא בשם הר"ן שכתב דאפשר דאפילו בפרהסיא שרי אלא דלכתחלה כל היכי דמצי למעבד בצינעא טפי מעלי ועיין בא"ר שנשאר בצ"ע בזה ונ"ל שגם שארי הראשונים לא ס"ל כן מדהקשו כולם מהא דא"ר כל מקום שאסרו מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ואי דבזה מותר מדינא אפילו בפרהסיא אין ענין לקושיתם:

חייב – דע דיש פלוגתא בין הפוסקים יש אומרים דאפילו יבשו הפירות הן ועוקציהן וכן ה"ה יבש האילן אפילו לגמרי דהיינו שאין גזעו מחליף [וכמבואר בפרק בתרא דעירובין] אפ"ה חייב כיון דעכ"פ האילן מחובר וכן ה"ה הפירות נמי מחוברים באילן [רמב"ם וכפי מה שמפרש אותו המגן אברהם וכן בנשמת אדם עי"ש באריכות] והרבה פוסקים [רש"י ותוס' שבת ק"נ ע"ב ד"ה במחובר והרשב"א בחידושיו ודעת א"ר ותו"ש שגם הרמב"ם סובר כן] ס"ל דלא מחייב רק ביבשו הפירות ועוקציהן עדיין לח [ובזה אפשר דחייב אפילו יתלוש מעט מן גוף הפרי היבש] או יבש האילן ועדיין גזעו מחליף אבל אם יבשו לגמרי פטור על הפירות ועל האילן דכתלושין דמיא ועיין במ"ב מש"כ בשם המגן אברהם לענין עשבים יבשים דלכו"ע היינו אף לדעת הרמב"ם פטור ומ"מ פשוט דאם הוא ארעא דידיה והוא שדה דלאו אגם שמתיפה הקרקע עי"ז חייב משום חורש אפילו על תלישת עשבים כל שהוא ואע"ג דלא מיכוין ליפות פסיק רישא הוא וכדאיתא בהדיא בשבת ק"ג וד"ז העתיקו ג"כ התוספות בשבת ק"נ ע"ב לענין תלישת קש ע"ש וכן הרשב"א שם בחידושיו ומה שסתם הרב מ"א בענין זה משום דהוא איירי רק לענין קצירה ונ"מ בארעא דלאו דידיה או באגם שאינו צריך ליפות. ומש"כ דאיסור דרבנן יש בודאי הוא ממה שכתב הרשב"א שם בחידושיו דהא מזיז העפר ואין להקשות הרי גם בטומן לפת וצנון תחת הקרקע והובא בס"ח שמותר אע"פ שמזיז העפר משום דהוי טלטול מהצד וכדאיתא בדף נ' ע"ב ע"ש דז"א דהלא שם כתבו הפוסקים דבעינן דוקא הטומן משום שלא נתכוין לזריעה אבל כשנתכוין לזריעה אע"פ שלא השרישו אסור עכ"פ מדרבנן להוציאן משום דמחזי כתולש וה"נ לא עדיפא מהתם ולישנא דרשב"א דכתב הטעם משום דמזיז העפר דחוק קצת לפ"ז דלפי דברינו יש ע"ז עצם האיסור:

ומותר ליגע באילן – כבר בארתי לעיל בס"א במ"ב דכמו דאין עולין באילן ה"ה דאין נשענין ונסמכין באילן וכמבואר בהדיא בש"ס ופוסקים. ודע כי בפ"ב דחגיגה דף ט"ז מבואר דאין איסור אלא כשנשען בכל כחו עי"ש היטב [ואף כי שם לענין בהמה מתניא ה"ה גבי אילן דכולהו חד טעמא נינהו וכן משמע שם ברש"י ע"ש וכן כתב בהדיא במאירי בשבת קנ"ד] וכן הוא שם בירושלמי ומסיים שם דאל"כ וכי אסור ליגע בבהמה עי"ש וכה"ג איתמר בירושלמי פ"ה דיו"ט וז"ל אית תני נשענין בבהמה ואית תני אין נשענין מאן דאמר נשענין בבריא ומ"ד אין נשענין בתש והאו"ז הביא לדברי ירושלמי אלו עי"ש היטב והעתיק דבריו גם בהגהת אשר"י [ונדפס שם איזה אותיות בטעות] וכן הביא דברי הירושלמי אלה המאירי בשבת קנ"ד והרוקח בהלכות יו"ט אלא שהם גרסו להיפך דנשענין בתש ואין נשענין בבריא עי"ש היטב ואע"פ שמחולפים המה בגרסתם אעפ"כ בעיקר הסברא מודו כולהו דהיכי דסומך בכל כחו אסור ואם לא מותר וכמו דמסיק הירושלמי שם בלשון אחר מ"ד דנשענין בההוא דמסתמך צבחר [פי' מעט] מ"ד אין נשענין בכובש את כבדו [פי' שכובש בכל כחו על הדבר] והכל הולך אל מקום אחד וכמו שהביא המאירי לתרי לישני אלה בלא פלוגתא אלא דצ"ע על הרמב"ם ושארי ראשונים שלא הביאו זה ואפשר משום דלא איתמרא בהדיא שם בחגיגה כ"א מדיוקא לא העתיקוהו כדרכם אמנם עכ"פ קשה שלא העתיקו דברי הירושלמי דאיתמרא בהדיא [ובאמת היה מקום לומר דדברי הירושלמי אזלי לטעמייהו בההוא דאין רוכבין על בהמה עי"ש משא"כ לפי טעם הבבלי אינו מוכרח כלל האי דינא אבל הלא מש"ס דחגיגה הנ"ל מוכח דגם שיטת הבבלי כן וצ"ע]. ודע כי האחרונים הביאו דין זה והעתקתי אותו במ"ב וכפי מה שפירשו המחה"ש והפמ"ג. והח"א ועוד אחד מאחרוני זמננו פירשו באופן אחר דהיינו שיש חילוק בין אם האילן בריא או תש וטעם דתש אסור משום דהוא מתנדנד ואישתמיט מינייהו הירושלמי הלז דמוכח בהדיא דאאדם קאי. והאמת הוא דלהשען באילן אסור אף אם אינו מנידו דהא תשמיש גמור הוא ולא אשכחן בש"ס דמותר להשתמש באילן במקום שאינו מנידו רק דמש"ס משמע דהיכא דמנידו אסור אפילו בלא שמוש דזה גופא שמוש הוא ועיין היטב במאירי ובאו"ז פ"ה דיו"ט ומש"כ הח"א דאם האילן הוא עב מותר ע"כ מיירי דאינו סומך עליו כ"א מעט דאל"ה אסור בכל גווני:

^ לכאורה נפל כאן טעות הדפוס וצ"ל סעיף יב — ויקיעורך

במג"א ס"ק ז' ספר ה ז כ ר ו נ ו ת שם וביאר דעכ"פ משום חורש איכא דמרפיא ארעא ולא נ"ל כיון דאחר שיבשו המי רגלים או היין שוב לא הוה ריפוי ארעא ובשעה שהמשקה טופח קשה לזרעים ואינו מצמיח א"כ ליכא משום חורש:

[א] [לבוש] אפילו אין שם וכו'. צריך עיון הבית יוסף פסק כן משום דרי"ף ורמב"ם סבירא ליה הכי ולמה שפירש הב"ח דרי"ף מתיר ביבש אם כן עיקר כהרא"ש וטור דמותר כשאין שם אפילו ענפים. ומה שהקשה הט"ז דאם כן הוה ליה הרי"ף כהרא"ש לא דק דחילוק גדול ביניהם דלהרא"ש אין היתר אלא כשאין ענפים ולהרי"ף אף שיש ענפים ועלין מותר כיון שהוא יבש דדבר שאין מתכוין מותר, וכן הפרישה פירש כב"ח והקשה על בית יוסף הא פרק משילין כתב הרי"ף טעם שמא יעלה ויתלוש משמע היכא דלא שייך שיעלה ויתלוש כגון יבש מותר ואם כן הוה ליה להביא בפירוש דאפילו יבש אסור וכן פשטא דש"ס בעירובין דף ק' משמע להיתר וכן משמע בדף ע"ח ע"ב ועיין סימן שע"ב ס"ק כ', ומה שכתב המגיד משום דרב בקעה מצא וכו' דחוק גם מצינו בכמה דוכתי הכי דהחמיר ואינן בני תורה וקיימא לן להיתר וכן מבואר בתוס' ואגודה שם דאין איסור אלא היכי דשייך נתרי קינסי וכן פסק ספר צדה לדרך וכן משמע בים של שלמה פרק משילין:

[ב] ויש אומרים וכו'. וכן עיקר (נחלת צבי):

[ג] רכים כירק וכו'. הב"ח האריך לחלוק על רמ"א דלרבינא בעירובין דף ל"ד דמוקי גזירה שמא יקטום סבירא ליה ברך ומעשה דרב נחמן פליג ארבינא ושכן סבירא ליה להטור סימן ת"ט עד כאן דבריו בקצרה, וכן הט"ז האריך לחלוק מש"ס הנזכר לעיל והוסיף דהשולחן ערוך פסק אפילו בירק ועשבים אסור דהא כתב אין משתמשין במחובר כלל והוא מרמב"ם, עד כאן, ולא נהירא דמעשה דרב נחמן משמע דאתי ככולי עלמא ועוד דאם כן יהא סברות הפוכות לרבינא גרע רכים מקשים לר' נחמן מותר ברכים ואסור בקשים, אלא נראה לי דלא פליגי ורבינא דחש שמא יקטום מיירי בקנה קשה ומכל מקום רכה הוא לגבי האילן דקשה ביותר אבל בקנה רכה כירק מודה רבינא דמותר וכן משמע בספר תורת חיים, ועוד הא אפילו הרמב"ם וברטנורה שמא יקטום דקנה וקונדס מיחלף בתלוש דקנים הרבה תלושין נעוצין נראין כמחוברים משום הכי גזרינן שמא יקטום המחובר ויחשוב שהוא תלוש ואם כן ודאי דלא פליגי דברכין מותר דאין דרכן לנעוץ וכן בעשבים וירק, ומה שתמה הט"ז על רמ"א משמע תימא עליו דלא ראה מה שכתב השולחן ערוך סימן שי"ב סעיף ו' דמתיר להדיא כרמ"א אלא ודאי כוונת השולחן ערוך ורמב"ם כמו שכתבו אין משתמשין במחובר לקרקע כלל היינו אאילן דהזכיר ברישא ורוצה לומר דאפילו יבש ואין בו ענפים ועלין נמי אסור ובהכי ניחין דברי לבוש ודו"ק דאם לא כן לא הוה ליה לכתוב כלל דין אילן רק סתם אין משתמשין במחובר וכן משמע סעיף י' בהדס, ומה שכתב הט"ז שם דאינו נוטלו ביד לא משמע הכי מכל הפוסקים ועוד שמצאתי בריא"ז בשלטי גיבורים דף קצ"ז כרמ"א וכן בספר עבודת הקודש לרשב"א דף ל"ה ועוד שכתב הבית יוסף בסימן שי"ב הכי בשם ר"י, לכן נראה לי לסמוך על רמ"א ולבוש בלי פיקפוק, והנה הרשב"א שם סיים יראה לי שהקנים שעשוים להתקשות אפילו ברכותן הן כאילן ואסור אבל הקנים הגדלים באגם הן שאין קשים לעולם ומותרין הם כעשבים בין קטנים בין גדולים:

[ד] שרשי אילן וכו'. והוא הדין קלחי כרוב (ים של שלמה ומגן אברהם):

[ה] מותר ללכת וכו'. דעת הט"ז דוקא ללכת דידים רחוקות ממנו אבל להשתמש אסור וכבר כתבתי דליתא וצריך לומר דללכת רבותא הוא דקרוב יותר שיתלוש אגב הילוכו ומכל שכן כשהולך יחף שנתלש בין אצבעות אפילו הכי מותר:

[ו] שמשקין וכו'. וחייב משום זורע ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין דפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא וספר זכרונות דף נ"א כתב דוקא בגינת כותים ולא משמע כן בש"ס דאמרינן דעביד בארעא דחבריה (מגן אברהם). ולעניות דעתי הש"ס מיירי בידוע שלא ניחא ליה אבל מסתמא אמרינן דאף חביריו ניחא ליה וכן משמע בספר יראים סימן ק"ב גם אין להקל אפילו בגינת כותים שהרי כתב הבית יוסף בסוף סימן ש"כ דרוב פוסקים כתבו דאיסור דרבנן מיהו איכא אף בדלא ניחא ליה, ולענין איסור טילטול דגינה יתבאר סימן שנ"ח:

[ז] שאר משקים וכו'. וראוי ליזהר בכל משקין (ספר זכרונות), ונראה לי דביין שהוא חזק אין ליזהר כלל דשורף זרעים:

[ח] [לבוש] שלא נתכוין וכו'. עיין סימן שי"א סעיף ח' מזה:

[ט] לתלוש וכו'. ולא דמי לאוזן הכלי סעיף ה' דחייב דהכא אין דרך זריעה. כתב בתשובת הרא"ש כלל ב' סימן ד' התולש מהנטוע על הגג חייב חטאת:

[י] בצינעה וכו'. כתב בית יוסף בשם הר"ן פרק חביות ואפשר דאם אי אפשר בצינעה אפילו בפרהסיא נמי שרי, עד כאן, וצריך עיון ור"ן פרק קמא ביצה במתניתין שובך לא משמע הכי:

[יא] מותר וכו'. נראה דהנאי אחריו מודים לפסק זה (שיירי כנסת הגדולה), ואישתמטתיה מהרש"ל פרק אין צדין סימן י' דאוסר ועיין סוף סימן תקט"ו, ומכל מקום לדינא עיקר דמותר כי בכל הפוסקים שראיתי מתירין רק ר"ן פרק אין צדין בשם הגאונים יחידאה הוא והוא גופיה בפרק לולב הגזול מתיר:

[יב] אסור וכו'. ואם כשנכנס לו לגינה נכנס לו ריח מרחוק מברך אבל כשהגיע אל הדבר המריח לא יברך (שיירי כנסת הגדולה), ועיין סימן רי"ז ס"ק ח':

[יג] שמא יקוץ וכו'. וכי תאמר הא יכול לנשכו בפיו מן המחובר אין לך תלישה גדולה מזו (רש"י), ומכל מקום אפשר דאין חייב עליו דאין דרך תלישה בכך (מגן אברהם):

[יד] השורה חיטים וכו'. צריך עיון דבזבחים דף צ"ד משמע דפטור ותירץ מגן אברהם אין אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום אבל זרע פשתן חייב תיכף משום לש ומכל מקום צריך עיון מנא ליה הא, עד כאן, ועיין סימן ש"מ ס"ק כ':

[טו] ענפי אילנות וכו'. שהוכנו מאתמול לתשמיש עיין סימן ש"ח סעיף כ"ג ועיין סימן תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת אבל ביום טוב מותר ולהחליף אף ביום טוב אסור:

[טז] שיבשו וכו'. כתב עולת שבת צריך עיון דבסוף עירובין פירש רש"י עשבים יבישים כתלושים וכן משמע סעיף ג': מותר לילך וכו'. בין לחים בין יבשים מה לי לחים מה לי יבשים אלא דסבירא ליה דביבשים ליכא משום תולש ודוחק לחלק בין עשבים לאילנות, עד כאן. ותמיהני מדף ק' בש"ס [במסכת עירובין] ופירש רש"י שם דאילן יבש כתלוש ויותר תימא על מגן אברהם דמחלק בין עשבים לאילן גם על מה שכתב ריש סימן זה קשה, אלא נראה לי דמעיקרא לא קשה מידי דודאי אילן יבש נמי כתלוש אלא דהכא מיירי באילן לח רק שהפירות נתייבשו וכן מצאתי בחולין דף קכ"ד בש"ס ופירוש רש"י שם:

[יז] [לבוש] להשתמש בכלכלה וכו'. פירוש ליטול חפץ מהכלכלה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול ואם הכלכלה תלויה באילן עצמה אסור ליטול חפץ מכלכלה ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל החפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור (ש"ס ומגן אברהם), להישען באילן בבריא מותר בחלש אסור (רש"ל):

מותר. ע' מ"ש באר היטב בשם ט"ז. ובת' בית יהודא סי' י"א העלה דמה שאסור לטלו בידו ולהריח בו היינו כפי הנחה שהניח שאסור להשתמש בירק ובהתבטל הסיבה נתבטל המסובה והוא העלה לדינא דמותר להשתמש בירק מעתה ודאי דמותר ג"כ לתפוס בידו. ואין להקשות לפי"ז על מ"ש רמ"א סי"ג ומותר ליגע באילן ובלבד שלא ינידנו כו' דממ"נ אי הנדנוד הוא צורך שימוש בלא"ה אסור להשתמש באילן וכשהוא אינה אלא להתעסק בעלמא א"כ למה באמת אסור. ועוד להטעם לאסור עליות אילן שמא יתלוש הלא בלא"ה א"א לעלות כ"א בנדנוד וצ"ל דאינו אלא לחומרא בעלמא ע"ש:

א) [סעיף א'] אין עולין באילן. אע"ג דגבי עשבים מותר לילך עליהם כמ"ש סעי' ג' התם הטעם משום דעיקר החשש שנתלשות בדריסתו ובזה ק"ל כר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר משא"כ באילן הוה הטעם משום שמא יתלוש ובזה מודה ר"ש דאסור. כ"כ ב"י והביאו הט"ו סק"א יעו"ש:

ב) שם. בין לח בין יבש. דגזרינן יבש אטו לח. והגם דהטור כתב דיבש בימות החמה מותר אם אין בו לא פירות ולא ענפים שיוכל להסירם כתב ב"י דנקטינן כהרי"פ והרמב"ם דאין לתלק בין לח ליבש יעו"ש ולכן לא העתיק דברי הטור בש"ע. וכ"ה דעת הלבוש. וכ"כ העו"ש או' א' מ"א סק"א. תו"ש או' א' ברכ"י בשיו"ב או' א'. ר"ז או' א' ח"א כלל י"ב או' ה' וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לקמן או' ף':

ג) שם. ואין נתלין בו. ואין נשענין בו. עירובין ק' ע"א. הרמב"ם פכ"א דין ו'. והא דאין נשענין בו היינו אם הוא דק שמניד על ידו אבל אם הוא עב מותר. ח"א שם או' ו' ועיין לקמן או' ץ':

ד) שם. ואין נתלין בו. ואין משתמשין בו שום תשמיש כגון להניח עליו חפץ או ליטלו ממנו או לקשור בו בהמה וכן כל כיוצא באלו והכל משום גזירה שמא יעלה ויתלוש ממנו פירות או עלין או ענפים. ר"ז שם:

ה) ומה שיש בני אדם שקושרין חבלים בשבת באילן גבוה ומושיבין בהם קטנים לשחוק בהולכה והבאה עיין מט"י או' א' שכתב שיש כמה איסורין בזה איסור קשירה ומשתמש באילן וכו' וסיים דעל מנהיגי הקהל מוטל הדבר לתקן המעוות יעו"ש. והביאו שע"ת:

ו) שם. ואין משתמשין במחובר לקרקע וכו' היינו אילן וכדומה לו כגון אלו מיני מגדלי פרי האדמה שעצים שלהם קשים וגבוהין שדומין לאילן וזהו מדוקדק בלשון שכתב גזירה שמא יעלה ויתלוש אבל בירק מותר להשתמש ובלבד שלא יזיזם כמ"ש לעיל סי' שי"ב סעי' ו' יעו"ש. ועיין לקמן או' ט"ו.

ז) שם. ואין משתמשין במחובר לקרקע וכו' והיינו בגבוה מן הארץ ג"ט כמ"ש לקמן סעי' ב':

ח) שם בשוגג מותר לירד. ואף שבירידה זו הוא משתמש באילן אין לאסור בשביל כך הואיל ואף בישיבתו שם הוא משתמש באילן. ר"ז או' ב':

ט) שם. במזיד אסור לירד. דקנסהו להיות שם כל השבת לבוש. ר"ז שם:

י) שם בכל גוונא מותר לירד וכו' אפי' עלה ע"מ לירד אחר שחשכה. לבוש. ואפי' מזיד עו"ש או' א':

יא) שם וי"א וכו' וכן עיקר. א"ר או' ב' אמנם הר"ז או' ב' כתב לענין הלכה בד"ס הלך אחר המיקל עכ"ל. וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ מביא י"א דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש. וכן הסכימו האחרונים:

יב) שם. הגה ודוקא אדם וכו' פי' דוקא באדם התירו באלו מפני שעושה איסור בעמידתו שם וצריך לירד אבל אם הניח חפץ אסור להורידו בשום צד. ט"ז סק"ג. תו"ש או' ב'.

יג) שם. בהגה. אסור ליטלו וכו' דמה שנוטלו מן האילן הרי הוא משתמש במחובר דמה"ט אין מניחין נר עליו כמ"ש סי" רע"ז סעי' ד' יעו"ש. והא דמותר לקשור חבל בפי פרה כדאיתא סי' שי"ז סעי' ז' שאני אילן דדרך תשמישו בכך ושפיר מיקרי משתמש במחובר אבל בהמה אין דרך תשמישה בכך ובהרא"ש משמע דגם באילן לא הוי האיסור מכת הנטילה אלא משום שמא יעלה ויתלוש. מ"א סק"ב. תו"ש או' ג' ועיין לקמן סי' תקי"ד סעי' ו' ודוק:

יד) שם בהגה. וכ"ז באילן וכיוצא בו. היינו קנים שהוקשו כבר שהן כאילן. עירובין ל"ד ע"ב ומביאו ב"י:

טו) שם בהגה. אבל קנים הרכים כירק מותר וכו' הב"ח והט"ז סק"ד השיגו ע"ז וכתבו דלא ק"ל כהך הג"ה להתיר להשתמש בקנים רכים וכירק יעו"ש אבל הא"ר או' ג' כתב על דבריהם דלא נהירא וגם תמה על הט"ז מש"ע לעיל סי' שי"ב סעי' ו' דמתיר בהדיא כרמ"א והביא עוד כמה פו' דמתירין כרמ"א וסיים דיש לסמוך על הרמ"א ולבוש בלי פיקפוק יעו"ש. וכן החו"ש או' ד' השיג על דבריהם והסכים להתיר כהא"ר יעו"ש. וכן הסכים בית יהודה סי' י"א נה"ש או' ג' ברכ"י בשיו"ב או' ב' פתה"ד או' ג' ר"ז או' ד' ח"א כלל י"ב או' ו' וכ"כ האחרונים ועיין לעיל או' ו':

טז) שם בהגה. אבל קנים הרכים וכו' וקנים שעשוים להתקשות אפי' ברכותן הרי הן כאילן ואסור אבל הקנים הגדילים באגם שאין קשין לעולם הם מותרין כעשבים בין קטנים בין גדולים. א"ר שם בשם הרשב"א:

טוב) ומ"מ צריך ליזהר כשמשתמש בירק וכיוצא בו שלא יזיזם בידיו מפני שהן מוקצה כדין של מחובר וכמ"ש בסי' שי"ב סעי' ו' ר"ז שם. ועיין לקמן או' ס"ב:

חי) [סעיף ב'] שרשי אילן וכו' פי' הר"ר יהונתן דהיינו שיוצאים שרשים מן הקרקע ונראים כמו באילנות הזקנים. תו"ש או' ה':

יט) שם שרשי אילן וכו' וה"ה קלחי כרוב. יש"ש פ"ה דביצה. מ"א סק"ג. דקלחי כרוב דין אילן יש להם. א"א או' ג':

ך) שם. שרשי אילן הגבוהין וכו' ומשמע כאן דפחות מג"ט כארעא סמיכתא ושרי לישב עליהן וכ"ש ירק שאין גבוה ג"ט. וכן אילן קטן ובו פירות יאגדו"ם וכדומה אפשר דמותר כל פחות מג"ט וי"ל כל שיש פירות גזרו שמא יעלה ויתלוש והיינו דקאמר שרשי אילן שאין בו פירות דלא גזרינן אלא משום לא פלוג הא פחות מג"ט שרי וירק הראוי לאכילה אף פחות מג"ט אסור וקנה רך שמא יקטוף וישבר אף פחות מג"ט אסור מש"ז או' ה' והביאו אותו האחרונים:

כא) שם. פחות מכאן מותר וכו' וכן הדין בענפים הגדלים בעיקרו של אילן פחות מג"ט. ר"ז או' ו'

כב) שם. ואם באים מלמעלה ויורדים למטה. פי' דלאחר שהגביהו ג' חזרו וכפפו. רש"י והביאו ב"י:

כג) שם. ובמקום שאין גבוהים ג' מותרים. ואעפ"י שראש זה הנכפף למטה ואינו גבוה ג"ט הוא גדל ובא ממקום האסור דהיינו מגבוה ג' תפחים וכשהיה שם מתחלה היה אסור להשתמש בו אעפ"י כן כשגדל יותר ונכפף למטה הותר מפני שנעשה כקרקע שכל פחות מג"ט סמוך לארץ הרי הוא כארץ ואצ"ל שמותר להשתמש בעיקרו של אילן פחות מג"ט סמוך לארץ אעפ"י שהאילן הוא גבוה מאד שהרי מקום זה שהוא פחות מג"ט לא נאסר מעולם. ר"ז או' ו':

כד) שם. אעפ"י שמצד אחד וכו' אבל אם מב' צדדין שוין לארץ ומב' צדדין גבוה ג' שרי. מ"א סק"ד ומותר להשתמש אפי' בצדדין הגבוהים עד כנגד מקום שמותר להשתמש בצדדין השוים. ר"ז או' ז' אבל התו"ש או' ח' כתב דמותר לישב דוקא באותן ב' צדדין השוין לארץ:

כה) [סעיף ג'] מותר לילך ע"ג עשבים וכו' כתב הט"ז סק"ו דמ"מ להשתמש אסור אפי' בירק לדעת הרמב"ם עכ"ל וכתב הא"ר או' ה' דדעת הט"ז דוקא ללכת דידים רחוקות ממנו שרי אבל להשתמש בו אסור וכבר כתבתי דליתא (ר"ל דפליג על הט"ז ומתיר להשתמש בירק כמ"ש לעיל או' ט"ו) וצ"ל (ר"ל הא דנקט מותר לילך וכו' ולא נקט מותר להשתמש) דללכת רבותא הוא דקרוב יותר שיתלוש אגב הילוכו ומכ"ש כשהולך יחף שנתלש בין אצבעותיו ואפ"ה מותר עכ"ל וכ"כ הב"ח בשם הר"ר יונתן דאפי' אינו נועל מנעלים שהעשבים נכנסים בין קשרי אצבעותיו ונתלשים אין לחוש דדבר שאין מתכוין הוא ולא פ"ר. וכ"כ הר"ז או' ח' ומ"מ לאחר שנתלשו ונדבקו בין אצבעותיו אסור להסירם בידיו משום מוקצה ומשמע דכ"ז הוא אם אינו בודאי שיתלשו אבל אם הוא בענין שודי יתלשו אם יהלך עליהם הוי פ"ר ואסור:

כו) שם. אבל האוכלים בגנות וכו' ומיהו בגינת חבירו שאינו נהנה בגדול העשבים לדברי הערוך דסבר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ה"נ שרי אבל לדברי החולקין עליו ודאי אסור. ב"י. וכתב המט"י או' ב' דדעת מרן ז"ל כדעת האוסרים ומיהו אין האיסור בארעא דחבריה אלא מדרבנן לכ"ע כדמוכח מדברי הפו' שהביא מרן ב"י סי' ש"ך מהך דעביד בארעא דחגריה יעו"ש מיהו בס' הזכרונות דף נ"א כתב דאפי' בגינת חבירו אסור מדאו' ובגינת נכרי אסור מדרבנן. והביאו כנה"ג בהגה"ט ומ"א סק"ו אלא שכתב עליו המ"א דלא משמע כן בגמ' דאמרינן דעביד בארעא דחבריה. והא"ר או' ו' כתב דהש"ס מיירי בידוע דלא ניחא אבל מסתמא אמרינן דאף חבירו ניחא ליה יעו"ש:

כז) שם. שמשקים אותם וכו' וטעם איסור השקאת זרעים הוא משום דהמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע כדאי' ריש מו"ק. ומיהו משמע דאין האיסור אלא כשהעשבים הם גלוים וניכרים דאז איכא פ"ר בהשלכת מים עליהם אבל אם אינם נראים ע"ג קרקע אעפ"י שהעפר של אותו קרקע הוא מגדל צמחים אין לאסור אלא כשמתכוין להשקות כדי שיגדלו העשבים. ואם היו שם זרעים טמונים תחת הקרקע ויודע בם כגון בארץ חרושה וזרועה אעפ"י שעדיין לא צמחו אסור ליטול ידיו שם דהרי בודאי מצמיחין. ונראה דלאו דוקא במקום עשבים דהה"נ במקום שנטועין שם אילנות אעפ"י שאינן צריכין למים דבלאו הכי הם גדילים ועומדים אסור להשליך שם מים דבמים הם מוסיפין ליגדל לשאת ענף ולעשות פרי. מט"י שם:

כח) עשבים הגדילים בין האבנים שסביב הבאר והעשבים לא חזו למידי ובמקרה בא אחד ורחץ שם במים בלא ראות ע"ז נשאל הרב לב חיים ח"ב סי' ע"ב והשיב דאין עליו עון אשר חטא וא"צ כפרה מכמה טעמים יעו"ש, פתה"ד או' ד':

כט) ואם כבר השקה אותו אילן או אותו צמח מבע"י כל צרכו או שביום ש"ק עצמו הגוי השקה אותן מים בכדי צרכן ושוב בא הישראל והשקה בכוונה מכוונת לאותן הצמחים אינו חייב משום זורע לפי שריבוי המים מרקיבים ומפסידים הצמחים כידוע. פתה"ד או' ה':

ל) שם. אבל מותר להטיל בהם מי רגלים. כגון שמטיל בכותל וזוחלין למטה ע"ג קרקע דליכא בכה"ג גומא ולק"מ מה שתמה בס' הזכרונות דף נ"א בדיני חורש. הרב מהרי"ל ואלי בהגהר כ"י. ברכ"י בשיו"ב או ג':

לא) שם. אבל מותר להטיל בהם מ"ר וכו' כ"כ ב"י בשם כמה פו' דיין או מ"ר אין לחוש לפי ששורפין העשבים ואדרבה מונעין אותם מלצמוח ודלא כרא"ם דאסר יעו"ש. ור"ל דהרא"ם בס' יראים אסר להשתין על הזרעים כמבואר בהגמ"ר פ' כלל גדול יעו"ש. אמנם הרב מהר"י לפשיץ ז"ל בקו' כלכלת שבת במלאכת הזורע ד"ג ע"ב כתב וז"ל ואולם בחכמת אקאנלמיי"א אמרו שמ"ר הם טובים מאד לזבל הקרקע וא"כ מזבל תולדת חורש כירוש' בפרקין וכו' ע"כ. והביאו הפתה"ד או' ו' וכתב ובזה מצאנו קצת טעם לס' הרא"ם בס' יראים שאסר להשתין על הזרעים והאריך קצת בזה וסיים ומ"מ לענין מעשה לבי נוטה לאסור להטיל מ"ר על הזרעים מכח כל מה שכתבנו יעו"ש:

לב) שם. או שאר משקים וכו' מיהו בס' הזכרונות דף נ"א כתב דראוי ליזהר בכל משקה. והביאו כנה"ג בהגב"י ומ"א סק"ז. והא"ר או' ז' כתב דביין שהוא חזק א"צ ליזהר כלל דשורף הזרעים עכ"ד. ונראה דה"ה יי"ש שהרי הוא חזק יותר מהיין כידוע. ומע"ד ושכר יש בהם מים ומשמע דמצמיחין בודאי. א"א או' ז' ויי"ש לחוד ושכר לחוד כמבואר במחה"ש סי' ער"ב סק"ו:

לג) שם הגה. ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות וכו' ולי נראה מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד' אמות דהא גינה דיש בה יותר מן ע' אמות הוא כרמלית כמ"ש רס"י שנ"ח ולא מהני היקף לדירה בגינה כמ"ש רש"י בעירובין דף כ"ד. ט"ז סק"ז. ועיין בדברינו לשם בס"ד:

לד) שם בהגה. שלא יפלו שם מים. ובס' כלכלת שבת כתב עוד טעם אחר שלא לאכול בגנה משום שמא ישליך גרעין שבפירות במקום שיכול להצמיח ויתחייב כמ"ש בסעי' שאח"ז:

לה) [סעיף ד'] יש ליזהר מלהשליך זרעים וכו' ואעפ"י שלא היו גשמים מנטפין בשעת השלכת הזרעים דכיון שהוא מקום הראוי לירד בו גשמים הוי כמו זורע דאין הגשמים ודאים ואעפ"י כן מיחייב משום דהוייא מלתא דשכיחא שהגשמים יורדים. מט"י או' ב':

לו) שם. שיאכלו בו ביום או ליומים. וצ"ל דנותן להם בפעם אחת דאל"כ הרי מכין משבת לחול אבל כשנותן להם בפעם א' הוי חד טרחא וליכא משום הכנה כמ"ש סי' תק"ג. תו"ש או' י"ב:

לז) שם. שיאכלו בו ביום או ליומים. דבזמן מועט כזה לא יצמחו וכ"ש דלא ישרישו משא"כ לג' ימים או יותר יצמחו הזרעים ויתחייב למפרע משום זורע ולחד מ"ד ישרישו ג"כ בג' ימים כמ"ש הש"כ ביו"ד סי' רצ"ג סק"ב בשם התה"ד סי' קצ"א והגם דבנה"כ השיג עליו עיין בפ"ת שם או' ה' שהביא כמה פו' שמיישבין דברי התה"ד יעו"ש:

לח) [סעיף ה'] עשבים שעלו על אוזן הכלי וכו' דלפעמים גדילים בשפת הדלי ששאובין בו מים תמיד כמין פטריות. רש"י שבת ק"ח ע"א:

לט) שם. והתולשן חייב. ולא דמי לעציץ שאינו נקוב דהתולש ממנו פטור דהתם אין דרך זריעה שם. גמ' שם. מ"א סק"ח:

מ) שם. והתולשן חייב. וה"ה התלוש כשות מהיזמי והיגי (פי' מן הקוצים) חייב משום עוקר דבר מגידוליו. גמ' שם ק"ז ע"ב. ופירש"י ואעפ"י שאינו מחובר לקרקע יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"א:

מא) [סעיף ו'] עשבים שתחבן בעפר וכו' פיר"שי עשב שהוא נאה למראה ולהריח בו וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו. ב"י. והא דשרי להחזירו למקומו כגון שלא נסתם הנקב שהיה מונח בו דאל"כ הו"ל עושה גומא ואסור כמ"ש לעיל סי' ש"ח או' ר"ל:

מב) שם. שתחבן בעפר וכו' וה"ה אם תחבן בקרקע כמ"ש לעיל סי' שי"א סעי' ח':

מג) שם. מותר לאחוז בעלים ולהוציאן. ולא חיישינן אם העפר נזוז מאליו ואעפ"י שלא דצה ושלפה והדר דצה מבע"י שרי. ב"י:

מד) שם. והוא שלא השרישו. ואעפ"י שניתוספו מחמת לחות הקרקע שרי כיון שלא נתכוין לזריעה וגם לא השרישו. ב"י. וה"ה לעיל בש"ע סי' שי"א סעי' ח':

מה) שם. והוא שלא השרישו. כגון שלא נשתהו שם ג' ימים כמ"ש לעיל או' ל"ז:

מו) שם. אבל אם נתכוין לזריעה אסור. אפי' לא נתוספו ואפי' לא השרישו. עו"ש או' ה'. ועיין לעיל סי' שי"א או ס"ד מ"ש בזה:

מז) [סעיף ז'] אסור לתלוש וכו' דחיובא ליכא אלא בנקוב וכתב הרשב"א בתשו' ודוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מהגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא דא"כ אפי' שאינו נקוב כנקוב דמי ע"כ. ומשמע בגמ' שאם ניקב בכדי שורש קטן חשיב עציץ נקוב ליחשב מחובר לקרקע. ב"י:

מח) וכתב רש"י בפ"ק דגיטין (ז' ע"ב) דעציץ של עץ בעי נקיבה ליחשב כמחובר ושל חרס לא בעי נקיבה אם הוא מונח ש"ג קרקע והתו' שם כתבו להיפך דבשל חרס בעי נקיבה ובשל עץ לא בעי נקיבה שהוא מתלחלח יותר מהחרס יעו"ש וי"א דבשל עץ אפי' נקוב כאינו נקוב דמי כמבואר כ"ז בב"י יעו"ש. אמנם מסתמיות הש"ע כאן וביו"ד סי' רצ"ו סעי' י"ב וי"ז ובח"מ סי' ר"ב סעי' יו"ד משמע דלא יש חילוק בין חרס לעץ אלא דאם הוא נקוב חשוב כמחובר לקרקע ואם אינו נקוב לא חשוב כמחובר לקרקע ואיסורו מד"ס. וזהו לענין זרעים אבל לענין אילן אפי' אינו נקוב חשוב כנקוב כ"פ מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רצ"ד סעי' כ"ו והוא ע"פ סברת ירוש' והרמב"ם כמבואר שם בב"י יעו"ש:

מט) שם. אסור לתלוש וכו' ואפי' מונח בעליה אסור לתלוש ממנו. מ"א סק"ט. תו"ש או' ט"ו. וה"ה דאסור להשקותו. א"א או' ט':

נ) שם. אסור לתלוש וכו' וכ"ש בתולש מהנטוע על הגג וחייב חטאת. הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ב' סי' ד' כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק י"ד א"ר או' ט'.

נא) שם. אפי' מעציץ שאינו נקוב. ואם יוצא ונוטה חוץ לעציץ לצד אויר קרקע הוי כתולש מארץ וחייב ואפי' אם יתלוש ממה שבתוך העציץ חייב כיון שמחובר עם מה שיוצא חוץ לעציץ. גן המלך סי' ק"ח יעו"ש. א"ח או' ג'. וכ"כ ח"א כלל י"ב או' ב':

בנ) [סעיף ח'] עציץ אפי' אינו נקוב וכו' דגרסינן במס' שבת (פ"א ע"ב) פרפיסא (פרש"י עציץ נקוב) היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות מיחייב משום תולש (דאינו נהנה שוב מריח הקרקע) היה מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע ע"כ. וכתב רש"י ז"ל דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח יעו"ש וכ"כ התו' לשם דהאי מחייב מכת מרדות מדרבנן יעו"ש, אלא שדעת הרמב"ם ז"ל חייב ממש קאמר מה"ת כמבואר בב"י בסי' זה ובסי' שי"ב יעו"ש אלא דבש"ע לעיל סי' שי"ב סעי' ג' כתב דמותר לקנח בצרור שעלו בו עשבים ומשמע דס"ל כפרש"י דבהגבהה ליכא אלא איסור דרבנן ולכן התירו קינוח משום כבוד הבריות וכמבואר בדברינו לשם בס"ד. וכ"כ העו"ש בסי' זה או' ז' ר"ז או' י"ב. ומ"ש בש"ע דאפי' באינו נקוב יש ליזהר לפי שי"א בשל חרס אינו נקוב כנקוב וי"א אפכא כמ"ש לעיל או' מ"ח לכן כתב דאפי' באינו נקוב יש ליזהר בשל חרס ובשל עץ כדי לחוש לשני הסברות:

גנ) וכתב בהג"א ס"פ המוציא יין שטעמו של רש"י (שכתב דחייב לאו דוקא אלא איסור מדרבנן) מפני שאע"ג שמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הילכך מדאורייתא חייב משום תולש (ר"ל התולש מעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות) ומשום נוטע. וא"כ משמע שאם הפסיקו לגמרי (מע"ש) בעצים או בבגד דפסיק יניקתו לגמרי אין שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא עכ"ל. ב"י. וא"כ משמע הא דפטור לדעת רש"י דוקא אם היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות משום דעדיין יונק קצת מן הקרקע אבל אם נטלו ביום שבת מע"ג קרקע והניחו ע"ג עצים או בגד דפסיק יניקחו לגמרי מן הקרקע חייב לכ"ע:

דנ) שם. ליזהר מליטלו וכו' ואפי' לצורך גופו ומקומו כלכלת שבת.

הנ) שם הגה. יחור של אילן שנפשח וכו' והיינו דוקא שאינו יכול לחיות עוד הענף אע"ג שעדיין מחובר בקליפתו. גמ' חילין קכ"ח ע"ב. ומ"מ יש ליזהר בזה דאין העולם בקיאין בכך כ"א שנפרד לגמרי מהאילן שרי. מש"ז או' ח':

ונ) שם בהגה. מותר לתלוש הפירות וכו' כ"ה בהדיא בחולין קכ"ח ע"ב. וכ"מ בסי' תרמ"ו דלא אסרו ללקט ענבי ההדס ביו"ט אלא משום מתקן יעו"ש. והרב ב"ד סי' רצ"ח לא זכר דברי רמ"א בזה יעו"ש. ער"ה או' א':

זנ) שם בהגה. מותר לתלוש הפירות וכו' והגם דלעיל סי' שי"ט סעי' ו' כתב רמ"א בהגה דיש מחמירין לפרק האוכל מתוך השבלים שאני הכא שאין איסור דאורייתא רק במחובר לא החמירו בתלוש כלל משא"כ לעיל דהאיסור דאו' משום מפרק הוא שייך בתלוש ע"כ החמירו אפי' במפרק כלאחר יד. ט"ז סק"ח. ומפרק לית כאן דמפרק אינו אלא מה שטמון בתוך הקלי' ובורר ליכא אע"ג להניח אפשר לא שייך בענין זה בורר וכ"ש לאכול מיד. מש"ז או' ח':

חנ) [סעיף ט'] שעלו בו קשים ועשבים וכו' תלושים דלא הוה רק דרבנן הא עלו עשבים שגדלים שם דהוה דאו' כבסעי' ה' י"ל דאסור וע"י עכו"ם למ"ד שרי ה"ה זה. מש"ז או' ט':

נט) שם. ממעכן ברגלו בצנעה וכו' ואע"ג דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור ה"ד באיסור מלאכה דאו' כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרו רבנן לאסור בחדרי חדרים. תו' כתובות ס' ע"א. והביאו ב"י. ט"ז סק"ט:

ס) שם. ממעכן ברגלו בצנעה וכו' ואפשר דל"ד בצנעה דאי לא אפשר בצנעה אפי' בפרהסיא נמי שרי מיהו כל היכא דמצי למעבד בצנעה טפי מעלי, ב"י בשם הר"ן. עו"ש או' ח' תו"ש או' י"ז. ומיהו בא"ר או' יו"ד הניח דברי הר"ן הנ"ז בצ"ע, וע"כ אם א"א בצנעה אם אפשר יעשה ע"י גוי:

סא) [סעיף יוד'] הדס מחובר וכו' שאין הנאתו אלא להריח וזה יכול לעשות במחובר. טור. והר"ן כתב בפ' אין צדין שהגאונים גורסין בהיפך דהדס אסור משום דכיון דלריחא קאי ליכא היכרא ואתי למקצייה. והביאו ב"י. וכ"כ בהג"א פ' לולב הגזול והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ז' וכ"כ ביש"ש פ' אין צדין סי' יו"ד והביאו מ"א סק"י. והגם דלפום דינא ק"ל כפסק הש"ע דמותר מ"מ העולם נוהגין להחמיר ואפשר דטעמא משום שמא ישכח ויפרוך בעלין ויתלשו ויתחייב משום תולש:

סא) וה"ה עשבים המריחין מאן דחש לדהר"ן ופשוט הוא וכל אלו בשבת וה"ה ביו"ט. א"א או' יו"ד:

סב) שם. מותר להריח בו. לדעת מרן יכול לתפוס ההדס בידו ולהריח דלא כמ"ש הט"ז. הרב מהרי"ע בשו"ת בית יהודה א"ח סי' י"א. ברכ"י או' ד'. ומ"ש לקמן בהגה ססי' זה ומותר ליגע באילן ובלבד שלא ינידנו דמשמע דאסור לנדנד המחובר כתב שם מהרי"ע דאינו אלא חומרא בעלמא יעו"ש. מיהו דעת האחרונים נראה דאיסורא ממש קאמר. וכ"כ המש"ז או' יו"ד דאסור ליטול ההדס בידו משום מוקצה. וכ"כ הר"ז או' ד' וז"ל ומ"מ צריך ליזהר כשמשתמש בירק וכיוצא בו שלא יזיזם בידיו מפני שהם מוקצה כדין כל מחובר כמ"ש סי' שי"ב עכ"ל משמע דכל מחובר אסור בטלטול משום מוקצה. ועיין לעיל סי' שי"ב או' ל"ד ולקמן או' פ"ט:

סג) שם. מותר להריח בו. ואם נקצץ ההדס בשבת אפי' ע"י עכו"ם אסור להריח בו. שכנה"ג בהגב"י או' ז':

סד) הנכנס בשבת בגינה ופרדס שיש שם ורדים ופרחים ואתרוגים שמריחים ובא לו הריח מרחוק צריך לברך דכיון דאינו הולך אצלה להריח ליכא למיחש שמא יתלוש. שכנה"ג שם או' ט' א"ר או' י"ב. ומיהו המש"ז או' יו"ד כתב דלא יברך משום דהוי ריח של איסור וסיים בצ"ע יעו"ש ועוד עיין לעיל סי' רי"ז או' א' שכתבנו דזה קרוי ריח שאינו עשוי להריח ואין לברך עד שיטלנו בידיו יעו"ש וא"כ ביום שבת שאינו יכול ליטלו בידיו אין יכול לברך וע"כ יש להרחיק עצמו מזה שלא יתכוין להריח ולא יברך:

סה) שם. שמא יקוץ וכו' וכי תימא הא נמי יכול לנשכו בפיו מן המחובר אין לך תלישה גדולה מזו. רש"י סוכה ל"ז ע"ב. ומ"מ אפשר דאין חייב עליה דאין דרך תלישה בכך, כדאמרינן בשבת ע"ג שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי וה"ה במפרק ודש כה"ג יעו"ש. מ"א ס"ק י"א. מיהו הבכ"ש על מס' שבת דף ע"ג כתב דמ"ש רש"י בשבת ע"ג דאין תלישה אלא ביד וכלי ה"ה בפה ורגל ולא מעיט אלא ע"י זריקה יעו"ש. והביאו התו"ש או י"ט, מחב"ר או' ב'. אמנם בנ"א כלל י"ב או' א' הביא מתוספתא פ"י דהתולש ברגלו בפיו ובמרפקו פטור יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ז דהתולש בפיו אינו אסור אלא מד"ס. וכ"כ בס' מנחת פתים והביאו א"ח או' ו':

סו) יש למחות במה שנהגו לתלוש בפיהם פרי מהמחובר והוא איסור סקילה לרש"י מלבד איסור מוקצה ופירות הנושרין. הרב בכ"ש שם. מחב"ר או' ג' שע"ת:

סז) צריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא   תלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירוש' פ' כלל גדול התולש מהבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה. ט"ז סק"י. אמנם הי"א בהגה"ט הוכיח מש"ס דילן ומדברי הרמב"ן פ"ט דליכא חיוב חטאת בתולש צמר מן הבהמה אלא רק איסורא דרבנן איכא ואפי' תולש מהמתה יעו"ש. ועיין לעיל סי' שט"ז או' פ"ז ולקמן סי' ש"מ או' ג':

סח) ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוה כמחובר לקרקע דכ"מ בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע. ט"ז שם:

סט) [סעיף יא'] השורה חטים וכו' כדי שיצמחו. ר"ז או' י"ז. ח"א כלל י"א או' ב' אבל מותר לתת חטים או שעורים למים שיתרככו כדי להאכיל לבהמתו לאלתר. מ"א ס"ק י"ב. ר"ז שם. ח"א שם. ואף אם ישאר במים מאכילתן אין בכך כלום לפי שבשעה שנתכנס למים לאו פסיק רישיה הוא שיצמיח שאפשר שהבהמה תאכל את כולם ר"ז שם:

ע) שם. השורה חטים וכו' לפעמים הילדים נותנים חטים וכיוצא בקרקע החצר כדי שיצמחו וצריך לגעור בהם אעפ"י שהם נותנים זה בחול מפני שבני הבית באים ע"י כן לידי מכשול בשבת ששופכין מים בקרקע החצר ולאו אדעתייהו ולכן כל אדם שרואה צמחים בחצרו יתלוש אותם בחול כדי שלא יבואו למכשול בשבת. גם דרכם של ילדים לעשות כיס מלא חטים וקושרים אותו סביב כלי חרס קטן של מים כדי שיעשה הכיס עשבים סביבות הכלי וצריך לגעור ולבטל זה כדי שלא יבואו בזה לידי מכשול בשבת שמטלטלין אותו הכלי ממקום למקום וזה דינו כעציץ נקוב דאסור לטלטלו. בן א"ח פ' פקודי או' י"ג. ועיין לעיל סעי' ה':

עא) שם. השורה חטים וכו' וכן השורה תבואה לעשות מהן מאלצין (לשכר) וידוע שכוונחו להצמיח חייב ואפי' בגרגיר אחד. ח"א שם:

עב) שם. הרי זה תולדת זורע וחייב וכו' ואינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום. מ"א ס"ק י"ב. אבל התו"ש או' ך' כתב דחייב מיד. וכ"כ ח"א שם ובנ"א או' א' דתיכף משנתן למים חייב ודלא כמ"א יעו"ש. ועיין לקמן סי' ש"מ סעי' י"ב ובדברינו לשם בס"ד:

עג) צימוקין ושאר פירות יבישים מותר לשרות בשבת מ"מ כובש כבשים אסור. א"א או' י"ב. ומיהו עיין לעיל סי' ש"ך או' קט"ו ובסי' רנ"ב או' ז"ן דיש אוסרין בצימוקין יעו"ש. ועוד עיין בסי' שכ"א או' קל"ו:

עד) שם הגה. ומותר להעמיד ענפי אילנות וכו' שקוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית. מהרי"ל. והיינו שהוכנו מאתמול לתשמיש. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' ט"ו תו"ש או' כ"א ועיין לעיל ס' ש"ח סעי' כ"ג:

עה) שם בהגה. ענפי אילנות במים בשבת. כדאמרי במס' סוכה (מ"ב ע"א) גבי לולב. בשבת מחזירין, ביו"ט מוסיפין. ובמועד מחליפין ע"כ. והביאו בש"ע סי' רנ"ד. וכתבו הפו' דה"ה לענין זה. ומשמע דוקא בשבת מחזירין דהיינו אם כבר היה מונח במים מע"ש ונטלו ביום שבת מן המים שרי להחזירו. וכ"כ בס' כפות תמרים על מס' סוכה דף מ"ב. והביאו י"א בהגב"י. וכ"כ התו"ש או' כ"א ח"א כלל י"א או' ג'. מיהו הא"א או' י"ג כתב דאף שלא היו במים מע"ש מותר ליתנם במים לכתחלה בשבת רק לשאוב מים מכלי לכלי אסור משום טורח יעו"ש וכ"מ מהר"ז או' ח"י. אמנם לענין דינא נראה כס' הראשונה.

עו) שם בהגה. ובלבד שלא יהא בהם פרחים וכו' ואפי' להחזירם למים במקום שהיו אסור. כפות תמרים שם. י"א שם. מש"ז או' יו"ד. ועיין באו' שאח"ז:

עז) שם בהגה. ובלבד שלא יהיו בהם פרחים וכו' וכ"כ הרב כנה"ג בהגב"י דמה שנוהגין המון העם ליתן בתוך כלי מים ורדים כגון טראנדאפיל"ש וקלאוינא"ש וכיוצא בהם הוא איסור גמור שאותן ורדים נפתחים בלחלוחית המים יעו"ש. אבל מהריק"ש בהגהו' כתב דחומרא יתירא היא דחטים ושעורים במים הם מצמיחים דבר חדש אבל ורדים נפתח הסתום ואין שם דבר שלא היה מצוי ואין מי שחושש בארץ מצרים עכ"ד. ברכ"י או' ז'. וכ"כ הרב שם חדש ח"א עמוד זמנים דקי"ז ע"ד. והביאו הפתה"ד או' ח':

עח) שם בהגה. ובלבד שלא יהיו בהם פרחים וכו' ולענין הדם אם היו במים מותר להסירם ממים ולהחזירם שאינם נפתחים עוד אמנם אם לא היו במים אסור להניחם במים בשבת. הרב עושה שלום דק"ג ע"ג. יפ"ל או' ב':

עט) שם בהגה. ועיין לקמן סי' תרנ"ד. דאסור להוסיף מים בשבת. מ"א ס"ק י"ג. וודאי ליתן לכתחלה עליו מים זה גם ביו"ט אסור אלא היכא שיש כבר מים ורק בא להוסיף בו מים דביו"ט שרי אבל בשבת אסור. מחה"ש.

פ) [סעיף יב'] תאנים שיבשו באיביהן וכו' ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודו דכתלושים דמי (ופטור אבל אסור. ח"א כלל י"ב או' ה') דלא כעו"ש. מ"א ס"ק י"ד. וזהו לפי סברתו בסק"א שכתב דהכא מיירי באילן יבש וע"כ לחלק יצא בין אילן לעשבים אבל הא"ר או' ט"ז כתב דודאי אילן יבש נמי כתלוש אלא דהכא מיירי באילן לח רק שהפירות נתייבשו וכ"מ בחולין (דף קכ"ז ע"ב) בש"ס ופירש"י שם יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' כ"ב. ח"מ או' א' ומיהו י"א דלדעת הרמב"ם גם אם יבש האילן ויבשו בו הפירות התולש מהן בשבת חייב. י"א בהגב"י. וכ"כ ח"א כלל י"ב או' ה' וכתב שם בנ"א או' ב' דכן מצא ג"כ בתוספתא דעוקצין פ"ב יעו"ש:

פא) שם. התולש מהם בשבת חייב וכו' ואם העוקצין עדיין לחין חייב לכ"ע. ח"א שם:

פב) מ"כ בשם הרב מהר"א מוטל ז"ל נוהגין שלוקחין ענפין שיש בהם עוזרדין ועושין מאותן ענפין אשכולות והעוזרדין מתבשלין שם ונגמרין וקוצצין אותן העוזרדין מהענפין ואוכלים אותם נראה פשוט שבשבת ויו"ט יכולין לקצץ העוזרדין לאוכלם. שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד:

פג) החותך ענפים מן האילן כדי שיגדל יותר ויתעבה אם א"צ לעצים חייב משום זורע שהרי כוונתו להצמיח ואם צריך ג"כ לעצים חייב אף משום קוצר אבל בחותך עשבים ושאר ירקות מן המחובר כדי שהנשאר יגדלו יותר טוב אעפ"י שא"צ למה שחותך אלא משליכם אעפ"י כן חייב שתים. ח"א כלל י"א או' ה' ועיין שבת ע"ג ע"ב:

פד) בצלים שדרכן להשתרש בעליה שיש בו עפר ונשרשו שם וגם רוצה בהשרשתם התולש חייב אע"ג שכל הבצל מגולה ואין דרך גידולן בנך אבל אם נפלה עליהן מפולת ונתכסו האמהות של הבצלים והעלין מגולין כדרך גידולן אפי' אינו רוצה בהשרשתן חייב. מ"א ס"ק י"ד ח"א כלל י"ב או' ד':

פה) [סעיף יג'] לפיכך אסור לסמוך הסולם לצידי האילן וכו' הלשון אינו מדוקדק דאפי' אם היה שם יתד תקוע באילן מע"ש אסור להניח עליו סולם בשבת דכי מניח הסולם על היתד בשבת הו"ל משתמש בצדדין שהוא היתד כמ"ש לקמן או' פ"ח אלא ר"ל דאסור לסמוך הסולם לצידי האילן מע"ש כדי לעלות בו בשבת דכי סליק ביה וכו' אבל אם יש יתד תקועה בצדי האילן מע"ש מותר לסמוך סולם עליו מע"ש כדי לעלות עליו בשבת דהו"ל יתד צדדין וכו':

פו) שם. דהו"ל יתד צדדין וכו' וכשעולה לא יניח רגליו על היתד אלא דוקא על שליבות הסולם. גמ':

פז) שם. ואם נעץ בו יתד וכו' או שלשלת או חבל ותלה בהם כלי מותר להשתמש בכלי משום דצדי צדדין הוא אבל אם קשר הכלי באילן אסור להשתמש בכלי כיון שהכלי נוגע באילן וכן ביתד או בחבל אסור להשתמש משום צדדין. ב"י בשם א"ח:

פח) שם. והכלכלה כצדי צדדין. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה (או להניח, ב"י) אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול דקמשתמש ביתד שהוא צדדין ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו אסור ליטול חפץ מהכלכלה דקמשתמש בצדדין. ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור. מ"א ס"ק ט"ו, א"ר או' י"ז, תו"ש או' כ"ג, ר"ז או' ך':

פט) שם הגה. ובלבד שלא ינידנו. משום מוקצה דאסור בטלטול אפי' מקצת. מש"ז או' יו"ד. ר"ז או' כ"ב. ועיין לעיל או' ס"ב:

צ) שם בהגה. ובלבד שלא ינידנו. ולהשען באילן בבריא מותר בתש אסור. יש"ש פ"ה דביצה סי' ו' מ"א שם, א"ר שם, תו"ש שם. ור"ל אם האדם בריא וא"צ לסמוך הרבה באילן לא מקרי משתמש במחובר אבל בתש כח שצריך לסמוך הרבה באילן הוי משתמש במחובר ואסור מחה"ש. א"א או' ט"ו. אבל הר"ז או' כ"א כתב מותר להשען באילן בריא אבל בתש אסור מפני שמנידו וה"ז משתמש באילן עכ"ל משמע דבריא ותש חוזר על האילן דאם האילן בריא שאינו מתנודד כשישענו עליו שרי ואם האילן תש דהיינו דק שמתנודד כשישענו עליו אסור. וכ"כ ח"א כלל י"ב או' ו' וע"כ יש לחוש לשני הפירושים ואין להתיר אלא באדם בריא ואילן בריא ועיין לעיל או' ג'.

בין יבש. בימות החמ' אסור משום דנתרי קינסי ואף על פי שנשרו ענפיו כבר אסור משום לא פלוג ובימות הגשמים אסור משום שאין ניכר בין לח ויבש אבל באמת ביבש שאין בו לחלוח לא שייך תלישה כ"כ רש"י בעירובין ד' ק' וכ"כ בחולין פ"ט אבל דעת הרמב"ם דביבש שייך תלישה כמ"ש סי"ב וצריך ליישב לדידיה הא דקאמ' בגמ' והא קנתרן פירי ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש ע"ש:

אסור ליטלו. ומה"ט אין מניחין נר עליו בי"ט כמ"ש סי' רע"ז ס"ד (מ"מ) והרא"ש כ' פ"ה דשבת דאם נוטלו לא מקרי משתמ' במחוב' וכמ"ש סי' ש"ז סע"ז דמות' לקשור חבל בפי הפרה אלא טעם האיסו' בנר שמא יעל' על האילן כדי ליטלו ע"כ ועסי' תרכ"ח ס"ג דמשמ' שם דס"ל להרא"ש דאסור ליטול חפץ מעל האילן וכ"ה בהדיא בגמ' דאפי' מהכלכל' אסור ליטול כמ"ש ססי' זה ק"ו מאילן גופא דאסור ליטול וא"ל דבכלכלה גופא הטעם שמא יעלה על האילן דמהיכי תיתי יעלה כיון שהיא למטה מי' ואפשר דסבירא ליה כיון דלמעלה יש לגזור א"כ גם למטה מי' אסור דלא פלוג משא"כ בהמה דרוב בהמות אינן גבוהים כ"כ ודוחק, דא"כ למאי נ"מ כת' הרא"ש דאם נוטלו לא מקרי משתמש במחובר כיון דעכ"פ אסור ליטול חפץ משם דלדעת המ"מ צ"ל דאילן דרך תשמישו ליטול ממנו ולהניח על גביו אבל בהמה אין דרך תשמישו כלל בזה ולכן גרע מצדדים ועיין בשבת ברש"י דף קנ"ד תדע דהא אסור לקשור בהמה באילן כדאי' בעירובין דף ס"ג וחבל בפי פרה שרי אלא ודאי כדאמרן:

שרשי אילן. וה"ה קלחי כרוב (יש"ש ביצה פ"ה):

שמצד א'. אבל אם מב' צדדין שוין לארץ ומב' צדדין גבוה ג' שרי:

שמשקין אותם. והמשק' מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע (פ"ק דמ"ק הג"מ):

פסיק רישיה הוא. ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש ססי' ש"כ כיון דלא ניח' לי' וס' הזכרונות דף נ"ח כ' דוקא בגנת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה ולא משמע כן בגמ' דאמרי' דעביד בארעא דחברי' עמ"ש סי' ש"ז ס"ז:

או שאר משקין. וראוי ליזהר אף במשקין (ס' הזכרונות):

והתולשן חייב. ול"ד לעציץ שאינו נקוב דהתולש ממנו פטור דהתם אין דרך זריעה שם (גמ'):

אסור לתלוש. וי"א דבשל עץ חייב חטאת ובחרס פטור וי"א איפכא עבח"מ סי' ר"ב סי"ב ועבב"י דאפי' הוא מונח בעלי' אסור לתלוש ממנו:

מותר להריח. דכיון דיכול להריח במחובר לא אתי למקצייה וביש"ש מחמיר כדעת הר"ן:

יקוץ אותו לאכלו. וכ"ת הא נמי יכול לנשכו בפיו מן המחובר אין לך תליש' גדולה מזו (רש"י) ומ"מ אפשר דאין חייב עליה דאין דרך תליש' בכך כדאמרי' דף ע"ג שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי וה"ה במפרק ודש כה"ג ע"ש:

וחייב בכל שהוא. וצ"ע דבזבחים ד' צ"ד אמרי' הזורק זרע פשתן במים מ"ט חייב אילימא משום דמצמח ממים וה"ל זורע אי הכי חיטים ושעורים נמי התם קעביד לישה פי' שנדבקין זה בזה וכו' ע"ש דמשמע דאין חייב אלא בפשתן משום לש אבל בחיטי ושערי פטור כמ"ש סי' ש"מ סי"ב וע"ק למה בפשתן טעמא משום לש הל"ל משום זורע וי"ל דבפשתן חייב תכף כשנותנו במים משום לש אבל בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומכל מקום צ"ע מנ"ל להרמב"ם הא:

ענפי אילנות. שהוכנו מאתמול לתשמיש ועסי' ש"ח סכ"ג ועסי' תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת:

התולש. ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודי' דכתלושין דמי דלא כע"ש: כתב הרא"ש כלל ב' סימן ד' גג שמילאוהו עפר ונטע בתוכו התולש ממנו חייב וכ"פ בי"ד ס"ס רצ"ד וראייתו ממשנה ב' פ"ה דמעשרות וצ"ע דהר"ש מביא ירושלמי דהיינו דוקא לענין טומאה אבל לכל מילי כתלושין דמי מיהו בתי"ט הביא הירושלמי (הואיל) ואינו רוצה בהשרשתן אבל כשרוצה בהשרשתן הוי מחובר גמור ומסיים אחר כך נפלה עליהם מפולת והעלים שלהם מגולים כדרך גדילתם הרי הם כנטועים בשדה התולש מהם בשבת חייב (פי' אפילו אינו רוצה בהשרשתן) וע' בסימן שי"א ס"ח:

והכלכלה. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול דקמשתמש ביתד שהוא צדדין ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו אסור ליטול חפץ מהכלכלה דקמשתמש בצדדין (כ"מ בגמ' דף קנ"ה ובעירובין דף ל"ג) וכ"כ ב"י וגם הא"ח כיון לזה וכ"מ ססי' תרכ"ח וערסי' זה מ"ש ועב"י ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור (כ"מ בגמ') ולהשען באילן בבריא מותר בתש אסור (יש"ש פ"ה דביצה ס"ו):

(א) בין יבש – ואפילו אם כבר נתייבש לגמרי שאין בו שום לחלוחית כלל וגם נשרו עליו וענפיו ופירותיו דלא שייך בו אח"כ שום חשש תלישה אפ"ה אסור בכל גווני משום סייג וגדר ויש מקילין בזה בימות החמה שמנכר לכל שהוא יבש:

(ב) ואין נתלים – וה"ה דאין נשענין ונסמכין בו [גמרא]:

(ג) ואין משתמשין – כגון להניח חפץ על אילן או להוריד איזה דבר מאילן או לקשור בו בהמה וכיוצא בזה [אחרונים]:

(ד) במחובר לקרקע – ודוקא בגבוה מן הארץ ג"ט וכדלקמן:

(ה) שמא יעלה ויתלוש – עלים או ענפים או פירות ויתכוין לתלשם ואתי לידי חיוב חטאת:

(ו) בשוגג מותר לירד – אע"ג דבירידה זו משתמש באילן אעפ"כ אין לאסור עליו דגם בישיבתו משתמש הוא:

(ז) אסור לירד – עד מו"ש דקנסינן ליה:

(ח) בכל גוונא – פי' בין עלה על דעת לירד קודם חשכה וחשכה לו קודם שהספיק לירד בין עלה ע"ד לישב שם בשבת:

(ט) מותר לירד – אע"ג דאסור לעלות אפילו מע"ש אדעתא דליתב שם דהא עכ"פ משתמש באילן בישיבתו אפ"ה לא קנסוהו דבשעת עליתו עלה בהיתר:

(י) וי"א וכו' – ולענין הלכה קי"ל כסברא הראשונה:

(יא) ודוקא אדם – דגם בישיבתו על האילן עושה איסור:

(יב) אסור ליטלו וכו' – שאין איסור בהיות כלים מונחים מעצמם על דבר המחובר בשבת ובנטילתו משתמש הוא בהאילן והטעם דאסרו ליטול בשבת מהאילן משום דבקל יבוא עי"ז להשען עליו או על אחד מענפיו ולפיכך כל שגבהו יותר מג' טפחים גזרו בזה. ודע דאעפ"כ אסור להניח בע"ש על האילן כלים המותרים לו להשתמש בשבת דמתוך שהוא משתמש בהם אתי להורידם מן האילן בשבת וכדלעיל בסימן רע"ז:

(יג) וכיוצא בו – פירוש קנים או קונדסים שהם קשים [גמרא]:

(יד) הרכים כירק – והרבה פוסקים סוברים שהקנים העשויין להתקשות אפילו ברכותן הרי הם כאילן ואסור ולא הותר אלא הקנים הגדלים באגם שאינן מתקשין לעולם ואפילו הם גדולים יותר מג' טפחים:

(טו) דאין אסור – דבכלל עשבים הם ובעשבים לא גזרו כמבואר בס"ג [ריטב"א] וכתבו הפוסקים דאעפ"כ אסור להשתמש בקלחי כרוב ודלעת ואע"ג דגבי ירק לא גזרו חכמים שאני הכא שהם קשים ועוד דלבסוף מתקשים ונעשים כעץ [חולין קכ"ז] ודע דהט"ז חולק על הרמ"א והעלה לאיסור בקנים ובירק וכתב שכן מוכח לשון הרמב"ם והשו"ע לעיל בריש הסעיף שאחר שזכר תחלה דין אילן כתב ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל מלשון זה משמע לכלול גם ירק וקנים הרכים וכן הב"ח מחמיר בזה אבל בספר א"ר השיג ע"ז והביא מכמה ראשונים דפסקו כהרמ"א [ומה שהביא מלשון הרמב"ם אין ראיה כלל דקאי הכל על אילן המוזכר מקודם וכלל בזה אפילו אם נתייבש לגמרי שאין עליו שום עלים וענפים דלא שייך בזה שמא יתלוש אפ"ה אסור] אלא דכתב דוקא אם הקנה הוא רך כירק אבל אם הוא קשה אע"פ שאינו קשה כאילן ואסור להשתמש עליו וליטול ממנו שום דבר משום דנוח לשברו בעת שמשתמש עליו וכן בתו"ש מסכים להקל ומחלק ג"כ כמו שמחלק הא"ר וכן בח"א מסכים כן לדינא וכמו שהעתיק הרמ"א והביא שגם הריטב"א כתב כן ודלא כט"ז:

(טז) שרשי אילן – שיוצאים מן הקרקע ונראים כמו באילנות הזקנים:

(יז) אסור להשתמש – ואע"ג דהכא לא שייך כולי האי שמא יתלוש אפ"ה גזרו בו חכמים:

(יח) פחות וכו' להשתמש בהם – וה"ה ענף של אילן אם הוא סמוך לקרקע פחות מג' טפחים:

(יט) דכקרקע חשיבי – ושרי לישב עליהן וכ"ש בירק שאין גבוה ג"ט בודאי מותר וכן אילן קטן ובו פירות יאגדע"ס וכדומה אפשר דמותר כל שהוא פחות מג"ט ויש לומר להיפך דכל שיש פירות בכל גווני יש לגזור שלא להשתמש עליו שמא יתלוש [והיינו דקאמר שרשי אילן שאין בו פירות דהאיסור הוא רק משום לא פלוג בזה מותר פחות מג"ט] וכן בירק הראוי לאכילה אפשר ג"כ דאסור ואפילו בפחות מג"ט מטעם זה [פמ"ג]:

(כ) ואם באים וכו' – דלאחר שהוגבהו שלשה חזרו ונכפפו:

(כא) מותרים – אע"ג שראש זה הנכפף הוא גדל ובא ממקום האסור דהיינו מגבוה ג"ט וכשהיה שם מתחלה היה אסור להשתמש בו אעפ"כ כשגדל יותר ונכפף למטה הותר במקום הנמוך דכקרקע חשיבי ולפ"ז כ"ש שמותר להשתמש בעיקרו של אילן בפחות מג"ט לארץ אע"פ שהאילן גבוה מאד שהרי מקום זה לא נאסר מעולם [אחרונים]:

(כב) היו גבוהים וכו' – ר"ל שענפים יוצאים בצדו של האילן למטה ומהם עד הקרקע יש גובה ג"ט:

(כג) אע"פ שמצד אחד וכו' – כגון שהקרקע היה גבוה באותו צד ואין ממנה עד למעלה מן הענף שיעור גובה ג"ט ודוקא מצד אחד דבטל אותו צד לגבי השלשה צדדים ששם נראין גובה ג"ט אבל אם משני צדדין שוין לארץ אותן הצדדין מותרין להשתמש עליהן:

(כד) בין לחים וכו' – ומשמע בגמרא שאפילו אם העשבים הם ארוכות והוא הולך יחף שהעשבים רגילים להיות נדבקין בקשרי אצבעותיו אפ"ה מותר דלאו פסיק רישיה הוא שיתלש ולכן אפילו אם יתלש ג"כ אין איסור עליו שהוא אינו מכוין לזה. ומ"מ אם לאחר הליכתו מצא שנדבקו עשבים ברגליו בין אצבעותיו או על מנעליו יזהר שלא יסלקם בידיו דאסורים בטלטול משום מוקצה דביה"ש היו מחוברים:

(כה) כיון שאינו מכוין – עיין בבה"ל שכתבנו דהיכי דעשבים הם גדולים יזהר שלא ירוץ עליהן דהוי פסיק רישא שיתלש בודאי ואפשר דאפילו לילך עליהן במהרה ג"כ צריך ליזהר:

(כו) שמשקים אותן – והמשקה את הזרעים חייב משום זורע דמועיל להצמיח וגם משום חורש שמרפיא הקרקע ע"י הלחלוח:

(כז) פסיק רישיה הוא – דאי אפשר שלא יועיל לגדלם ואם אוכל בגינה שאינה שלו ולא של אדם האוהבו יש מתירין דס"ל כיון דפ"ר דלא ניחא ליה הוא שרי אף לכתחלה והרבה פוסקים אוסרין גם בפ"ר דלא ניחא ליה לכתחלה וכמבואר בסוף סימן ש"כ ע"ש:

(כח) מי רגלים – לפי שעזים הם ושורפים את הזרעים ומונעים אותם מלהצמיח:

(כט) או שאר משקים שאינם מצמיחים – דהיינו כגון יין לפי שהוא עז וחזק ושורף ג"כ הזרעים וכן שאר משקה שהוא כעין זה וכתב המג"א דלכתחלה ראוי ליזהר אף במשקים ועיין בא"ר שכתב דביין שהוא חזק אין ליזהר כלל וכנ"ל. כתב הפמ"ג דמי דבש ושכר יש בהן מים ובודאי מצמיחין:

(ל) ולכן טוב להחמיר וכו' – כתב הט"ז דבגינה שיש בה יותר משבעים אמה דהוי כרמלית ולא מהני בה שום היקף בלא"ה צריך ליזהר דהא אסור בה טלטול ד"א עכ"ל ולפ"ז אפילו בגינת חבירו יש ליזהר:

(לא) במקום ירידת גשמים – ר"ל שהמקום ההוא לח מפני הגשמים שרגיל לירד שם וה"ה שאר מקומות לחין כה"ג:

(לב) שסופן להצמיח – פי' שיצמחו מחמת הריכוך כדרך כל תבואה כשנותנים אותה במים וכדלקמן סי"א או אפשר דבזמן מרובה ישתרש בקרקע:

(לג) או ליומים – דבזמן מועט כזה לא יצמחו וכ"ש דלא ישרשו בקרקע משא"כ לג' ימים ויותר יצמחו הזרעים ויתחייב למפרע משום זורע גם לחד דעה ביו"ד סימן רצ"ג כל שיעור השרשה אינו אלא ג' ימים [עי"ש בפ"ת] ודע דמיירי דהשליך את הזרעים בפעם אחת דאל"ה אסור להכין לימי החול [תוס' שבת]:

(לד) מלחות הכלי – כמו שמצוי בדלי ששואבין בו תמיד שגדלין בו כמין פטריות:

(לה) חייב – משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדת קוצר ול"ד לעציץ שאינו נקוב דהתולש ממנו פטור משום דאינו מחובר בקרקע עולם דשאני התם דאין דרך זריעה שם משא"כ הכא דעיקר גידולן כן. וה"ה התולש כישות מהיזמי והיגי [פי' קוצים] אע"פ שגם הכישות אינה מחוברת לקרקע אפ"ה חייב משום עוקר דבר מגידולו [גמרא]:

(לו) כדי שיהיו לחים – כגון עשבים שהם נויים למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו [רש"י] וה"ה אם תוחבן בקרקע כיון שאינו מכוין שישתרשו שם:

(לז) לאחוז בעלים – אם רוצה להריח בהם ולא מצרכינן ליה לנעוץ ולשלוף בע"ש ולחזור ולנעוץ עד כדי להרחיב מקום מושבה בעפר עד שלא יזיז העפר בשליפתו בשבת דאפילו יזיז העפר לית לן בה שהרי אינו מטלטל העפר בידיו אלא ע"י העשבים ואינו אלא טלטול מן הצד דשרי ועיין לעיל בסימן שי"א במ"ב סקכ"ח מש"כ שם בשם האחרונים:

(לח) ולהוציאן – וה"ה להחזירן אח"כ למקומן אם לא נסתם הנקב משהוציאן:

(לט) והוא שלא השרישו – כגון קודם ג' ימים דאז בודאי לא השרישו דאם השרישו פשיטא שאסור להוציאם שהרי הוא עוקר דבר מגידולו:

(מ) אבל אם וכו' – דכיון שהם תחובין וטמונים בקרקע כשאר זרעים וגם מתכוין לזורעם גזרו בהו רבנן דלא ליתי לאחלופי לתלוש לאחר השרשה:

(מא) אסור לתלוש – וה"ה שאסור להשקות הזרעים שבתוך העציץ ואפי' אם העציץ הוא מונח בעליה ג"כ יש איסור בכל זה:

(מב) שאינו נקוב – אבל מעציץ נקוב חיובא נמי יש בזה לפי שיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע דרך שם ואפילו אם היה הנקב קטן כ"כ שהוא בכדי שיצא ממנו שרש קטן שהוא פחות מכזית ואפילו אם היה הנקב בדופן העציץ כיון שהוא כנגד מה שטמון מן הגזע בעפר וכ"ש אם הוא בשוליו נגד השרש:

(מג) אפילו אינו נקוב – דגם בזה יש חשש תלישה מדרבנן מפני שמפסיק יניקתו מעט וכ"ש אם העציץ הוא נקוב דצריך ליזהר בזה:

(מד) ע"ג יתדות – ר"ל אף שאינו מפסיק שום דבר בין העציץ להקרקע וכ"ש אם מעמידו ע"ג עצים או ע"ג בגדים דיש בזה איסורא ואם הוא עושה כן בעציץ נקוב יש בזה תלישה ונטיעה מן התורה [ב"י] וע"כ יש ליזהר מאד בכלי עם עשבי בושם שרגיל להיות בבית שלא ליטלו מן הקרקע ולהניחו ע"ג השלחן או להיפך:

(מה) או איפכא – משום זורע:

(מו) ועשבים – תלושין [פמ"ג]:

(מז) ממעכן – פי' דורסן ומשפילן ברגליו וכתב המאירי פרק חבית דלהסירם הנה והנה אסור אפילו ברגלו:

(מח) מותר להריח בו – דלא שייך למגזר שמא יקוץ כיון שאינו רוצה רק להריח וזה יכול הוא לעשות אף במחובר ויש מחמירין זה וכתב בא"ר דהעיקר כפסק השו"ע ולענין לטלטלו בידו דינו כמו לעיל לענין קנים הרכים בס"ב א:

(מט) יקוץ אותו לאכלו – וכ"ת הא נמי יכול לנשכו בפיו מן המחובר אין לך תלישה גדולה מזו ולכן יש למחות ביד הטועים והולכים לגנות בשבת ויו"ט וקוטפים פירות מן המחובר ואוכלים ומלבד איסור תלישה אסורים ג"כ אח"כ באכילה לכל בשבת וכדלעיל בסימן שכ"ב ס"ג וראוי למנות אנשים להשגיח ע"ז עד שישתקע הדבר:

(נ) השורה – כדי שיתרככו ויצמיחו כדרך ששורין איזה תבואות קודם הזריעה:

(נא) תולדת זורע – דמה זורע מכוין לאצמוחי פירי אף זה כן [מו"ק ב'] וכתב בח"א דה"ה השורה תבואה לעשות מהן (מאלצין) לשכר חייב דידוע דכונתו להצמיח. וכתב עוד דתיכף משנתן למים חייב אע"ג דלא יצמיחו אלא לאחר כמה ימים ומסיים דאעפ"כ מותר לשרות תבואה לבהמתו דאין כונתו להצמיח אלא לרכך הזרעונים וגם לא יבוא לידי צמיחה דקודם שיצמיחו יאכלום הבהמות. ודע דכ"ז בזרעונים שאין נבללים במים אבל בזרעונים שמתערבים ונתלים זה בזה במים כמו כרשינין וכיו"ב שמתרככין ונימוחים שם והמים מתעבים בסיבתם ונעשים כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכה אסור לשרותן לבהמתו משום לש [כדלקמן ש"מ סי"ב וכמתניתין דשבת י"ז וע"ש בפירוש המשנה להרמב"ם ובמאירי]. צמוקין ושאר פירות יבשים מותר לשרות בשבת ומ"מ בכובש כבשים אסור [פמ"ג]:

(נב) בכל שהוא – ר"ל אפילו גרגיר אחד:

(נג) להעמיד ענפי אילנות – שקוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית [מהרי"ל] ור"ל שהוכנו מאתמול לכך אבל סתם ענפי אילן הוי מוקצה:

(נד) וע"ל סי' תרנ"ד – ר"ל דשם מבואר דאינו מותר בשבת כ"א להחזיר במים שעמדו בו מכבר בע"ש ולא להוסיף עוד מים צוננים וכ"ש שלא להחליף המים לגמרי ולפ"ז הא דכתב מקודם דמותר להעמידן היינו להחזירן בשבת לתוכן אפילו אם כבר ניטלו מהן אבל לא להעמידן לכתחלה [תו"ש וח"א] ויש אחרונים שסוברין דמדסתם המחבר משמע דאפילו לכתחלה מותר להעמידם בכד שיש בו מים מזומנים מע"ש ולא אמרו אלא להוסיף עתה מים משום טרחא יתירה. ודע דביש בהן פרחים שנפתחים מחמת המים אסור לכו"ע אף להחזיר במים שעמדו בהם מכבר:

(נה) באיביהן – פירוש בחיבורן בענף:

(נו) וכן אילן – שיעור הלשון כן הוא וכן ה"ה כל אילן שיבשו וכו' ולאו דוקא תאנה ובנשמת אדם כתב שט"ס הוא וצ"ל וכן אילן שיבש ובו פירות ולפ"ז מעיקרא אשמעינן דהאילן לח ורק הפירות נתיבשו ואח"כ אשמעינן דאפילו האילן עצמו יבש אפ"ה חשיב כמחובר:

(נז) חייב – כתב המג"א דבעשבים יבשים מודו דכתלושין דמי והתולש מהם פטור אבל איסור דרבנן יש אפילו בעשבים ולפעמים יש ג"כ חיוב חטאת בזה כמו שבארתי בבה"ל. בצלים שדרכן להשתרש בעליה שיש בו עפר ונשתרשו שם וגם רוצה בהשרשתן התולש חייב אע"ג שכל הבצל מגולה ואין דרך גידולן בכך אבל אם נפלה עליהן מפולת ונתכסו האמהות של הבצלים והעלין מגולין כדרך גידולן ונשתרשו שם אפילו אינו רוצה בהשרשתן חייב כמו שאם היו נטועין בשדה [מ"א סקי"ג בשם תשובת הרא"ש ממשנה ב' פ"ה דמעשרות ע"ש במשנה ועיין בשנות אליהו שם וצ"ע]:

(נח) לענין טומאה – פי' טומאת אוכלין דלא מקבלי טומאה במחובר וזה חשוב כתלוש:

(נט) בצדדי האילן – פי' דבר התחוב או קשור באילן מקרי צדדי האילן אבל דופני האילן עצמו לא מקרי צדדין אלא גוף האילן הוא וצדי צדדין הוא דבר הנשען בדבר התחוב באילן וכן מתבאר בדברי המחבר לקמיה:

(ס) אסור לסמוך הסולם – אין הלשון מדוקדק ושיעור הדברים דאין לסמוך סולם לאילן מע"ש לעלות עליו בשבת דכי סליק ביה וכו'. ולסמוך הסולם בשבת בודאי אסור אפי' אינו סומכו באילן גופא רק על היתד התקוע בו דזהו גופא משתמש בצדדי אילן מקרי:

(סא) לצדי האילן – פי' לדופנו:

(סב) מותר לסמוך – היינו דמותר לסמוך סולם מע"ש לעלות עליו בשבת משום דהו"ל יתד וכו'. ויזהר שלא יניח רגלו על היתד אלא על שלבי הסולם כדי שלא יהא משתמש בצדדין [ש"ס]:

(סג) והכלכלה כצדי צדדין – לפיכך מותר להניח בה פירות וליטול ממנה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטלה או לתלות ביתד וכנ"ל גבי סולם. ואם הכלכלה תלוי באילן עצמו אסור ליטול חפץ ממנה וכן ליתן לתוכה דקמשתמש בצדדין [ש"ס] ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן אסור בכל ענין מפני שעי"ז משתמש באילן. ולהשען באילן אם האדם בריא מותר ותש כח אסור והטעם דאדם בריא אינו סומך עליו אלא מעט ולא מקרי משתמש במחובר אבל תש כחו צריך לסמוך בכל כחו עליו ומקרי משתמש במחובר ואסור וה"מ כשאינו מנידו אבל כשמנידו אפילו בבריא אסור דזה גופא שמוש הוא:

(שם מ"א סק"ב) תרכ"ח ס"ג דמשמע נ"ב נעלם ממנו דברי תוספת בשבת דף קנ"ד ע"ש:

סעיף א' בין יבש. ע' לקמן סי' שע"ב במג"א סקכ"ו:

מג"א ס"ק א' אסור משום לא פלוג. ק' לי הא מבואר בסוגיין דבאמת מותר כה"ג אלא דרב בקעה מצא בה וגדר ואנן סמכינן ע"ז והוא בדרך גדר וחומרא:

שם בא"ד אבל באמת ביבש שאין בו לחלוח. ר"ל דהא דאמרי' דאסור משום דנתרי קינסי ולא משום יעלה ויתלוש היינו דאין בו משום תלישה אלא דהתלישה אסור מדרבנן אטו תלישה אחרת אם כן משום שמא יתלוש לא היה אסור דהוי גזירה לגזירה רש"י:

שם בא"ד וצריך ליישב. ע' שבת ק"ן ב' בתוס' דהביאו ראייה מסוגיא דאמרי' דנתרי פירי דהוי תלישה גמורה ביבש אלא דמוקי לסוגי' בלא יבש עוקצין עיי"ש:

מג"א ס"ק ב' אין מניחים נר עליו. צ"ל בי"ט:

סעיף ח' אפילו אינו נקוב יש ליזהר מליטלו. סוגי' דהאי פרפיסא מיירי רק בעציץ נקוב אבל באינו נקוב י"ל דליכא איסור כלל כיון דעל קרקע ג"כ איו לו יניקה מהקרקע במה שנוטלו ומניחו על מקום אחר לא עביד מידי ובפרט שהניחו על יתידות דגם בנקוב הוא רק דרבנן וא"כ בעציץ שאינו נקוב דלית בי' תלישה כלל מדאורייתא י"ל דהוי כמו גזירה לגזירה ואולי דטעם הש"ע מכח הספק אם דינא דעציץ שאינו נקוב בעץ או בחרס:

ט"ז ס"ק ט' באיסור דאורייתא. ע' מג"א סי' ש"ב סנ"ו:

מג"א ס"ק יא אין לך תלישה גדולה מזו. ע' מנחות דף ע' ע"א ואז גחין ואכיל וכו' אח"כ מצאתי כן בתבואת שור בח"י לשבת ע"ג ב' ובקונטרס מוצל מאש סי' ח"י:

מג"א ס"ק י"ב מנ"ל להרמב"ם הא. ע' ת' מהריט"ץ סי' ע':

מג"א ס"ק י"ג וע' סי' תרנ"ד דאסור להוסיף שם איתא רק דמותר להחזיר הלולב למים בי"ט ולהוסיף מים ודינא דשבת לא נזכר שם כיון דלדידן אסור הלולב לטלטל בשבת ומ"מ הדין אמת דכיון דאם נוטלים לולב בשבת דמחזירים אבל לא מוסיפים כדאיתא במתני' דפ"ג דסוכה וא"כ ה"ל להדיא לבאר כאן דרך חזרה מותר אבל לא להוסיף מים כיון דהיתר דהוספה לא נשמע מדינא והנה רש"י והרעמ"ב כתבו במתניתין דסוכה דמחזירין שהרי משם נטלו היום מלשון זה משמע לכאורה דדוקא כשנטלו בשבת מהמים אבל אם נטלו משם בע"ש אין מחזירים לאותו מים בשבת כיון דלא היה הלולב במים בשבת אבל לא מצאתי מי שהעיר בכך לחלק בזה:

(בש"ע סעיף י') אבל אתרוג כו' עיין מ"ש אא"ן בבכור שור בשבת דף ע"ג שרש"י בסוכה דף ל"ז כת' דהאוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה ולכן יש למחות ביד הטועים והולכים לגנות בשבת וי"ט וקוטפים פירות מן המחובר ואוכלים וראוי למנות אנשים ע"ז עד שישתקע הדבר כו' וע"ש דמייתי מעירובין דף ק' דתלישה ברגל הוי תלישה וע' בהר הכרמל סימן ט' וע' בספר מטה יהודה הביאו במח"ב דברים הצריך ליזהר היושבים בגנים בשבת שלא יטלו ידיהם בשבת אפילו בפרדס חבירו גם לא ישליך זרעים במקום ירידת גשמים שסופם להצמיח גם לענין טלטול בכל הגן ולהוציא מן הבתים לגן צריך ליזהר שיש כמה מציאות לאיסור וצריך לשאול פי חכם באיזה מציאות מותר. (ועיין לקמן סימן שנ"ח בט"ז ס"ק ה' שכתב מה"ט ראוי שלא לאכול בגנה בשבת כו' והביאו בה"ט שם) . גם הקושרים חבלים באילן ומושיבים קטנים כהולכה והובאה עושים כמה איסורים וצריך למחות בידם ע"ש וע' בשו"ת נ"ב מ"ת סימן ל"ח בביאור דברי הרמב"ם במש"ה מים לזרעים ע"ש:

אין עולין באילן. אע"ג דגבי עשבים מותר לילך עליהם כמ"ש ס"ג התם הטעם משום דעיקר החשש שנתלשו בדריסתו ובזה קי"ל כר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר משא"כ באילן הוה הטע' משום שמא יתלוש בזה מוד' ר"ש דאסור כ"כ ב"י וכ' הרא"ש דנרא' דהרי"ף לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהל' ההיא דאילן יבש עכ"ל משמע דבאילן מותר אפי' בלח כמו בעשבים ויפה הקשה הב"י עליו דא"כ לא היה לו להביא ההיא דאין עולין באילן כו' אלא ודאי דהרי"ף ס"ל הכל אסור אפי' ביבש ושלא כמשפט כ' מו"ח ז"ל על הב"י דתקפה עליו משנתו כי הרי"ף מחלק ג"כ בין לח ליבש דא"כ ה"ל להרי"ף לכתבו כהרא"ש:

ואין משתמשין במחובר לקרקע. מל' זה משמע אפי' בירק ועמ"ש אחר זה:

ודוקא אדם שעל' שם. פי' דוקא באדם התירו באלו מפני שעושה איסור בעמידתו שם וצריך לירד אבל אם הניח חפץ אסור להורידו בשום צד:

אבל קנים כו'. זה צ"ע ותחל' נקדים שזהו הג"א שמביא ב"י וטעמו דלא הוה אלא ירק ובירק אין שבות כלל וכתב שלמדו כן מדאמרינן א"ל ר"נ פוקו כבושו כו' וסיים ב"י והפוסקים שלא הזכירו זה אפשר שסמכו על מ"ש אסור להשתמש באילן דמשמע דוקא אילן אבל בירק מותר דאל"כ ה"ל לכתוב אסור להשתמ' במחובר עכ"ל וא"כ כיון שכבר כ' הש"ע בתחלת הסעיף אין משתמשין במחובר ממילא משמע אפי' ירק והוא ל' הרמב"ם פכ"א והיאך כתב כאן רמ"א דברכים מותר להשתמש ועל הב"י קשה היאך פסקו הפוסקים דלא כסתם גמ' דאמרה לחלק בין רכים לקשים וע"כ נלע"ד דרך אחר והא לך הסוגיא בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ד) דקודם לזה אי' במשנה דאם נתן העירוב על האילן הוה עירוב ואע"ג דלא מצי לטול העירוב משום דאין משתמשין באילן מוקמי לה כר' דס"ל כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה ועיקר קנין העירוב הוא ב"ה ואח"כ אמרי' במשנה דאם נתן העירוב בראש הקנה בזמן שהוא תלוש ונעוץ הוה עירוב ואמרי' שם דהך סיפא לאו ר' היא דאל"כ מ"ש מאילן דהוי עירוב ברישא רבינא אמר כולה ר' היא וסיפא גזירא שמא יקטום פירש"י לפי שהקנ' רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקל לי' אבל ברישא באילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישי' אבל לקטימת קנה ודאי הוא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו משום שבות אלא מלאכה דמחייב משום קוצר ההוא פולמסא (פי' חיל) דאתא לנהרדעא א"ל ר"נ פוקו עבידו כבושא כבשא באגמ' ולמחר ניזל ונתיב עלייהו (פי' כפו הקנים זה ע"ז כדי שיוכלו לישב) איתביה רמי בר חמא לר"נ תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא פירש"י דקנים כאילן הם ואסור להשתמש עליהם א"ל התם בעוזרדין פירש"י שהוקשו כבר הרי הוא כאילן וכי שרינן באינן עוזרדין בעוד הם רכים דהוי כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות והנה אנו רואין שיש כאן מחלוקת דלרבינא חמיר טפי היכא דרכיך ודומה לירק ולר"נ כל היכא דרכיך ודומה לירק לית ביה משום שבות והיכא דקשה דומ' לאילן ויש בו משום שבות ול"ל גזיר' דשמא יקטום והג"ה אתיא כר"נ ולהכי מיקל ברכיך אבל האשר"י פוסק כרבינא ונמצא דרכיך חמיר טפי משום שמא יקטום וא"כ כ"ש בירק דרכיך טפי דיש חשש שמא יקטום ואסור להשתמש בו ול"ד למ"ש אח"כ בסי' זה דמות' לילך ע"ג עשבים דשאני התם דאינו משתמש בו וידיו רחוקות ממנו משא"כ במשתמש דהוא עוסק בו ויש חשש שמא יקטום והשימוש באילן הוא ג"כ מטעם זה דשמא יתלוש כיון שהוא סמוך לידו וא"כ דחשש שמא יקטום הוא אפילו בירק שפיר כתב הרמב"ם דאין משתמשין במחובר לקרקע לכלול גם ירק אחר שזכר תחלה דין אילן והיינו כרבינא ותו נ"ל דגם מחמת מוקצה אין להשתמש בירק דודאי מוקצה הוא וא"ל למה לא אסרו בגמ' משום טעם זה די"ל שנתנו טעם לכ"ע אפי' למאן דל"ל מוקצה ולחלק בין אילן לקנים לכ"ע ולא קי"ל כהך הג"ה להתיר בקנים רכים ובירק ודברי רמ"א תמוהים בזה אחר שראה דברי הש"ע ע"פ הרמב"ם שאין משתמשין במחובר כלל ולא כ' עליו שם כלום:

היו גבוהים מן הארץ כו'. ברמב"ם פכ"א כתוב וז"ל היו גבוהים ג' אע"פ שצידן א' שוה לארץ או שיש חלל תחתיהם ג' אסור לישב עליהם וכ' ב"י וז"ל ושיעור הל' כך הוא היו גבוהים ג' או שיש חלל תחתיהן אע"פ שצידן א' שוה לארץ אסור לישב עליה' עכ"ל. פי' דברי הב"י כך הוא דל"ת דמ"ש אע"פ שצידן א' כו' קאי אחלוק' הראשונה ולא אדבתרי' ואינו כן דבגמ' אית' בהדי' כן אחלוקה השניה בברייתא ובגמ' לעיל מיניה איתא זה על חלוקה הראשונה אלא ודאי דגם הרמב"ם שכתבו אחר חלוקה ראשונ' ע"ז קאי גם על חלוקה שניה ופי' הענין הוא כך דחלוקה הראשונה פירושה שהאילן גבוה מן הארץ ג' ובמקום שכלה צדו של הענף שם גבוה הקרקע עד הענף וכן פירש"י בגמ' וחלוק' השני' היא כפשוט' שהקרקע שוה רק שהענף נכפף ויורד בקצה א' על הקרקע זהו פשוט אלא שמו"ח ז"ל כ' על ב"י ואיני יודע למה הפכן לדברי הרמב"ם ופי' הוא ז"ל דהך שצדן (א' שוה) לארץ הוא על חלוקה הראשונה לחוד ובשניה מיירי ששוה לארץ בכל צד רק שיש תחתיו גומא בארץ עמוק ג' קמ"ל דחשבי' הג' טפחים מעומק הקרקע והוי כאלו למעלה בקרקע ג' וקשה על פי' זה דבגמ' אמרי' וכן באניגרא פירש"י אילן היוצא מתוך החריץ הקצר העשוי להוליך המים לשדות וב' צידי האילן שלצד גידודי החריץ נכנסים בגדודיו ואם בא למדוד מצדדין שבתוך הנגר הרי היא גבוה ג' ואם בא למדוד מצדדיו השני' שהם מגדודי החריץ ולמעל' אין גבוה ג' לרבה דמודד הגדודים שרי דכל פחות מג' לארץ כארץ לרב ששת מודד מעומקו והרי היא גבוה ג' ומכח איסור' קאתי עכ"ל וא"כ תקשה לרבה מהך ברייתא דחלל תחתיהן שמודדין מן הקרקע לפי פי' מו"ח ז"ל ומ"ש שהב"י מהפך דברי הרמב"ם היה סבור שהב"י מפ' דברי הרמב"ם דלא קאי הך שצדו א' שוה לארץ דוקא על חלוקה א' דבאמת קאי אתרוייהו וכדפרישית והוא פשוט לפע"ד:

מותר לילך ע"ג עשבים. כמ"ש בס"א דמ"מ להשתמש אסור אפי' בירק לדעת הרמב"ם:

אסור לתלוש אפי' כו'. משמע דחיוב ליכא אלא בנקב וק' מ"ש בס"ה בעשבים באוזן הכלי דחייב כבר תי' ע"ז בגמ' דבעציץ שאינו נקוב לאו היינו רביתיה דאין דרך זריעה שם אבל בעשבי' באוזן הכלי הוא עיקר גידולן ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגינות ול"נ מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד"א דהא גינה דיש בה יותר מן ע' אמות הוה כרמלית כמ"ש סי' שכ"ח ולא מהני היקף לדירה בגינה כמ"ש רש"י בעירובין דף כ"ד:

מותר לתלוש הפירות ממנו. צ"ע מ"ש ממ"ש רמ"א סי' שי"ט ס"ו דיש מחמירין לפרק האוכל מתוך השבלים ולכן כתב דאין לפרק האגוזים מתוך קליפתן הירוק ונ"ל דשאני הכא שאין איסור דאוריי' רק במחובר לא החמירו בתלוש כלל משא"כ לעיל דהאיסור דאוריית' משום מפרק הוא שייך בתלוש ע"כ החמירו אפילו במפרק כלאחר יד:

ממעכן ברגליו כו'. ואע"ג דמה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו באיסור דאורייתא כמ"ש בסימן רמ"ג:

מותר להריח בו. דלא חיישי' שמא יקוץ אותו לאכלה דלאו לאכילה קאי ולפי מש"ל ס"א דאין משתמשין אפילו בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו בידו דאלו נוטלו להדס בידו אסור וע"ש. צריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מהבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכ"מ בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע: