שולחן ערוך, אורח חיים שכ״ה: עכו"ם שעשה מלאכה בעד ישראל ובו טז סעיפים: – עם 21 מפרשים

עכו"ם שעשה מלאכה בעד ישראל ובו טז סעיפים:
מותר לזמן עכו"ם בשבת ומותר ליתן מזונות לפניו בחצר לאכלן ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו ודוקא שהעכו"ם בחצר אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע הוא שיוציאנו או ליתן לו שאר חפצים שדרך להוציא אסור אפילו אם עומד בפנים אפילו אם החפצים של עכו"ם שהרואה אינו יודע שהחפצים של עכו"ם: הגה ואפילו בייחד לו מקום מבעוד יום יש להחמיר: (מרדכי פרק קמא דשבת):

היכא דאיכא משום דרכי שלום או בעכו"ם אלם מותר לתת לו או לשלוח לו ע"י עכו"ם: וה"ה לצורך מצוה כגון להוציא חמץ מביתו בפסח (מרדכי):

מותר להחליף משכון בשבת אם הוא מלבוש ויוציאנו דרך מלבוש כי אין זה משא ומתן וגם בישראל מותר בענין זה אם הישראל צריך ללבשו: הגה וטוב שהעכו"ם יקח המשכון עצמו ויניח אחר במקומו ולא יגע בו הישראל שלא יהא נראה כנושא ונותן (אגודה) וע"ל סי' ש"ו בסופו מדין עכו"ם המביא בשבת איזה דבר אם מותר לקבלו:

פת שאפה עכו"ם לעצמו בשבת יש אוסרים ויש מתירים ובשעת הדחק או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירים: הגה אבל אסור ליתן לו מעות מערב שבת ושיתן לו הפת בשבת דאז אדעתא דישראל קא עביד (רבינו ירוחם ח"א):

עכו"ם שצד דגים או ליקט פירות לעצמו אסורים לישראל ואפי' ספק אם לקטן או צדן היום אסורים בו ביום אבל לערב מותרים מיד אפי' אם ודאי לקטן וצדן היום:

אם ליקט וצד בשביל ישראל או בשביל ישראל ועכו"ם צריך להמתין לערב בכדי שיעשו:

ספק אם ליקטן בשביל ישראל או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם לאו אסורים בו ביום ולערב בכדי שיעשו ויש אומרים דלערב מותר מיד:

דבר שאין בו חשש צידה ומחובר אלא שהובא מחוץ לתחום אם הביאו העכו"ם לעצמו מותר אפילו בו ביום ואם הביאו בשביל ישראל מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו אבל לאכול אסור בו ביום למי שהובא בשבילו ולערב בכדי שיעשו: הגה וי"א דאין הלילה עולה מן החשבון רק צריך להמתין ביום ראשון בכדי שיעשו [סמ"ק ומרדכי ס"פ כ"כ] ולאחרים מותר בו ביום וי"א דלמי שהובא בשבילו מותר לערב מיד והא דשרי לישראל לטלטל אפי' כשהביאו העכו"ם לעצמו דוק' בתוך ד' אמות או בתוך העיר אם היא מוקפת חומה והוא שתהא מוקפת לדירה דהיינו שישבה ולבסוף הוקפה וסתם עיירות מוקפות לדירה וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה (וע"ל סי' ת"א):

אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור ודוקא בעכו"ם שאינו שרוי עמו בעיר אבל עכו"ם השרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר אין לחוש מספק ואפילו אם יש לעכו"ם שני בתים ואחד מהם בתוך התחום תולין להקל ומותר לאכול אפילו למי שהובא בשבילו:

עכו"ם שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד לרשות הרבים מותר לישראל להשקות מהם בהמתו והוא שאין העכו"ם מכירו דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ואם מילא לצורך בהמת ישראל אסור בכל מיני תשמיש אפילו לישראל אחר ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית מותר לאחר שלא מילא בשבילו: הגה ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך ר"ה לצורך ישראל מותר לאדם לשתות מהם הואיל ואפשר לילך שם ולשתות (טור בשם ר"ת) ויש מתירין אף לכתחלה (כל בו) וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לעכו"ם להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב ואע"פ שיש להחמיר בדבר מ"מ אין למחות ביד מקילין לצורך שבת ובשעת הדחק דהא יש להקל באמירה לעכו"ם לצורך כמו שנתבאר סי' ש"ז וכל שכן בכהאי גוונא:

ליקט עכו"ם עשבים לצורך בהמתו אם אינו מכירו מאכיל אחריו ישראל שעומד בפניה בענין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם דאלו להעמידה עליהן אסור דחיישינן שמא יטול בידו ויאכלנה והם מוקצים אבל אם מכירו אסור וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו אבל בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו שבנר אחד ובכבש אחד יספיק לכל אפי' מכירו מותר:

אע"פ שאינו מכירו אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה או אפילו אם אינו אומר כן ומעשיו מוכיחים שלצורך ישראל עושה כגון שהדליק נר בבית שישראל בו והלך לו העכו"ם אסור:

אם ליקט עכו"ם והאכיל לבהמת ישראל אין צריך למחות בידו לפי שעה אבל אם רגיל בכך צריך למחות:

עשה עכו"ם בשבת ארון או קבר לעצמו מותר לישראל ליקבר בו ואם עשאו בשביל ישראל לא יקברנו בו עולמית ודוקא שהקבר בפרהסיא והארון על גביו שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל אבל אם הוא בצנעה מותר ליקבר בו לערב בכדי שיעשו ואפילו כשהוא בפרהסיא אינו אסור אלא לאותו ישראל שנעש' בשבילו אבל לישראל אחר מותר והוא שימתין בכדי שיעשו:

עכו"ם שהביא בשבת חלילין [פי' כלי נגון חלילים שקולם מעורר הבכי] לספוד בהם ישראל לא יספוד בהם לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב בכדי שיבואו ממקום קרוב ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאו בשבת ימתין לערב כדי שיבואו מאותו מקום ואחר כך מותרים בין לו בין לאחרים וה"מ כשהביאם דרך רשות הרבים אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית כיון שלא נעשה בהם איסור תורה אינו צריך להמתין כדי שיבואו אלא מותרים לערב מיד:

ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו:

בחצר. דחשיב מזונותיו עליך דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום ואם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר או שהוא הרבה שא"א לאוכלם שם אסור ליתן לפניו. ש"ג מ"א:

שדרך וכו'. עיין ט"ז שהעלה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפילו לכתחילה חוץ לעירוב כמ"ש רמ"א סעיף י' אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל אכילה ושתיה נוהגים להקל והטעם שהוא צורך שבת וא"א לישראל לילך אחר זה והוי כמו לצורך מצוה הנזכר בסמוך עכ"ל:

בייחד. דיש אומרים דשכירות לא קניא ועיין מ"א שהעלה דאם החפץ הוא של עכו"ם ואינו ממושכן לישראל לכ"ע שרי ע"ש:

מותר לתת. ומ"מ אסור ליתן בידו ממש כמ"ש ס"א ופשוט דאפילו הכלי של עכו"ם לא יתנו לידו משום עקירה. מ"א ע"ש:

וטוב. וכתב באגודה דה"ה אם העכו"ם מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו. וכתב שם שצוה להם להתענות למחר ורמ"א לא חש לזה כיון שרי"ו מקיל לגמרי. כתב הסמ"ע בח"מ סימן קל"א סעיף קטן יו"ד דאם בא עכו"ם ליטול משכונו מישראל בשבת מותר לישראל להיות ערב ובפרט בין השמשות וכו' ע"ש. ומ"א כתב ול"נ דאסור משום ממצוא חפציך ועיין סי' ש"ו סעיף ד' ע"ש:

אוסרים. דה"ל נולד. והיש מתירין ס"ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה"ל מוקצה ועיין מ"א ועיין בתשובת שבות יעקב חלק א' חא"ח הלכות שבת אי שרי לשתות הקאוו"י בשבת בבית המשתאות של עכו"ם ע"ש:

הדחק. כגון שדר בכפר יחידי שא"א להשאיל מחבירו ב"ח. וכתב התשב"ץ ואפילו פת בעה"ב שאסור בחול מותר בשבת כדי שלא יתענה עיין סי' רמ"ב מש"ש:

לישראל. אפי' לדעת המתירין בפת הנאפה בשבת בסעיף ד' היינו באפיה ובישול דמידע ידעי כ"ע דאין לך מלאכות חמורות מהם ולא אתי למיעבד בידים משא"כ צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כ"כ ואיכא למיגזר שמא יעשה בידיו:

ספק. ונ"ל אם הביא העכו"ם לישראל פת חם בשבת ודאי אדעתא דישראל אפה אותו. מ"א ועיין סי"א:

שהובא. ואם הביאו לשנים אסורים להחליף כנה"ג. ומותר למכור למי שלא הובא בשבילו בלי ריוח אם לא כוון לכך ואם כוון אסור שכנה"ג ע"ש. ואם הובא בספינה שרי ועיין סי' ת"ד וסי' ת"ה דאסור להוציאם חוץ לד"א אם לא שהיו מע"ש בספינה ולא היו ביבשה. מ"א:

בכדי שיעשו. ואין צריך להמתין אלא בכדי ששהא המביא בשבת שאם הביאו רוכב על הסוס א"צ להמתין כ"כ כנה"ג. ונ"ל שא"צ להמתין אלא בכדי שיכול לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב. מ"א ע"ש:

דאין הלילה. במרדכי ס"פ כל כתבי נתן טעם לזה לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וכו' ולפ"ז דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוי חומרא זו משא"כ בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב שפיר יוכל להביא בלילה מש"ה כתב רמ"א כאן ולא לעיל בס"ז ט"ז. והיש"ש פסק כסברא ראשונה ועיין מ"א:

אסור. ולפ"ז אפי' ספק אם הובא בשביל ישראל ועיין ס"ז והאי אסור פי' בו ביום אבל לערב מותר מיד כמ"ש ס"ז ס"ח. מ"א:

שני בתים. עיין ט"ז שהעלה דאם יש לו ב' בתים חוץ לתחום ואחד תוך התחום דאסור ע"ש:

יש מתירין. פי' בכרמלית ועיין מ"א שהעלה דאין להקל אלא לצורך כמה שכתב רמ"א. וליתן לו מעות בשבת אסור לכ"ע מ"א. (ובספר אליהו רבה מחמיר ג"כ וכן יש לירא שמים להחמיר):

אסור. אפי' שלא בפניו והיינו שיודע העכו"ם עכ"פ שהישראל יבוא להאכיל בהמתו דאז חיישינן שירבה בשבילו ט"ז. ועיין מ"א שהעלה דאם העכו"ם מכירו ויודע שצריך לו אפילו באומן שעושה על המקח אסור ועיין סי' רנ"ב ס"ד עוד העלה אפי' במכירו אין צריך להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו עיין שם:

עולמית. וה"ה בכל מילי דפרהסיא אסור עולמית ונ"ל דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ"ש סי' רמ"ד ס"ג. מ"א:

שימתין. ואם הביאן דרך סרטיא שהוא מפורסם אסור עולמית כמו בקבר בסעיף י"ד. רמב"ם:

מותרים. עיין ט"ז שכתב דוקא לאחרים מותרים לערב מיד אבל הוא צריך להמתין כדי שיבואו עיין שם:

ספק וכו'. ופשוט דגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט. ט"ז:

ביצה הא דכמה אמוראי דסברי הכי וכ"פ הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפ"ו מה"ש

שבת י"ט

רמב"ם שם וכתב ה"ה שהוא מהירושלמי

תוס' והרא"ש והר"ן בריש שבת

תוס' שם י"ט ורא"ש והר"ן והמרדכי שם:

הגהות מיימוני פ"ו בשם א"ז

ר"י בחלק י"ב

טור בשם ר"ת ורשב"א בתשובה והגהות מיימוני פי' שראבי"ה היה מלקה להאוכלו אותו בשבת וש"פ

טור בשם אביו הרא"ש בפ"ג דביצה

הגהות אשרי שם וסמ"ק וכן הכריע הב"י

טור בשם ספר המצות שיש אוסרין וכ"פ הטור ור"ת וש"פ

שם

ביצה כד ועירובין

סמ"ק ותרומה

ביצה כד ברייתא וכרבי יהושע

הרי"ף

טור בשם סמ"ג

מהא דביצה כ"ה ועירובין פ'

שם

הרי"ף והר"ן וסמ"ג והמרדכי וש"פ

ר"י וכ"פ הרא"ש

ר"ן

רא"ש בפ"ד דעירובין

הרשב"א לשיטת הרי"ף והגאונים וכ"כ הר"ן בפרק ב' דביצה ובפרק כב דשבת וה"ה בפ"ב מהי"ט

שבת קכב משנה

שם ברייתא

הר"ן בפ"ג דביצה וכמסקנת התוס' והרא"ש

תוס' שם כ"ה וכ"כ המרדכי בפ' כ"ב ש"פ

שם ברייתא

שם בגמ'

שם וכרבא

הגהות מרדכי פרק יד בשם ר"מ

הרא"ש וכ"כ הטור

שבת קנא:

שם וכפירוש הר"ן בשם הגאון ורמב"ם בפרק ז'

הרמב"ם שם

שם משנה

הסכמת רוב הפוסקים

טור כפי' תוס' שם וכן דעת הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ז וש"פ

טור והרמב"ם

הרי"ף והרמב"ם שם:

ס"א לאכלן. ירושל' אין נותנין מזונות לעו"ג לצאת וכ"מ בגמ' דקא' נטלן ויצא כו':

ודוקא. מדקא' בחצר. תוס' וכן מהירוש' שכל שידוע שע"מ לצאת אסור:

או ליתן. מדקא' מזונות וע"כ לא שרי ב"ה אלא בע"ש כדי שיצא כו' ומירושלמי הנ"ל כמש"ו שידוע כו' שדרך כו':

ואפי' אם. לאפוקי מתוס' שמפ' מתני' דריש שבת בכה"ג אלא כמ"ש הרא"ש ור"ן שם:

ואפי' ביחד. דיש מתירים כמ"ש בפסחים ו' א' ודחה דלא אמרינן אלא בחמץ כמש"ש למימרא כו' שאני כו' וכמ"ש בפ"ק דע"ז בהדיא דשכירות לא קניא ואסור בשבת שכירות ע"ש שקלא וטריא בארוכה:

ס"ב היכא. כמ"ש בסי' ש"ז ס"ה ואפילו להאוסרין דשם כאן יש להקל:

ס"ג מותר. שלא אמרו ב"ה כדי שיצא אלא במוציאו להדיא:

וטוב. פ"ה די"ט ל"ז א' ועיין שם רש"י ותוספות ד"ה משום ושבת קי"ג א':

ס"ד יש אוסרים. שמא היתה בה"ש קמח או עסה שאינו ראוי לכוס וכמ"ש בפ"ק דחולין בשוחט דאין ראוי לכוס ואפי' לפ' הרי"ף והרא"ש דאף שותט מותר משום דלא דחאה בידים כאן דחאה בידים והוי כגרוגרות וצימוקים בפ"ג דשבת מ"ה א' ב'. ועוד כמו שהקשו על מתני' נכרי שהדליק כו' מ"ש ממשקין שזבו ופירות הנושרין שאסרו שמא יסחוט ושמא יתלוש ותי' דבמידי דאכילה דוקא אסרינן שמא יעשה ישראל משא"כ בנר וכבש כו' וא"כ ה"ה כאן אסור וע' תוס' דע"ז ס"ו ב' ד"ה אמר ושורש מחלקותם בסה"ת פ' כ"ב בארוכה ע"ש:

וי"מ. דס"ל כתי' אחר שתירץ דסחיטת פירות ותלישה דבר קל משא"כ שם אדהכי והכי אדכורי מידכר וכמ"ש התוס' בריש י"ט ג' א' והרשב"א תי' דמשקין שזבו ופירות הנושרין כיון דממילא אתו אי שרית ליה אתי למעבד בידים דמיחלף ליה ואסרו ג"כ בנעשה ע"י א"י משום הנך דממילא וכולה חדא גזירה היא וכמ"ש בביצה ולפ"ז באפיה מותר וה"ה בבישול דבר דלית ביה משום בשולי עו"ג שם. ומשום מוקצה ג"כ ל"ל כיון דגמרו בידי אדם כמש"ש כ"ז א' ומ' מדבריהם דגמרו בידי שמים אף בידי א"י אסור כגון גרוגרות וצימוקין וכ"מ ממש"ש כ"ד ב' וערש"י ד"ה אם דלא כמ"ש בסי' ש"י ס"ב בהג"ה:

ס"ה א"י שצד. משום מוקצה ואף בטלטול כמ"ש בפ"ג די"ט כ"ד א' ב' מעשה כו':

או ליקט. שם ולטעמיך כו' ואף אם נשרו מעצמן אסורים כמש"ש ג' וכן ניצוד מעצמו כמש"ש:

ואפי' ספק כו'. שם ספק מוכן כו':

אבל לערב כו' אפי'. כיון שעשאו בשביל עצמו כמ"ש בשבת קנ"א א' אם רוב עו"ג כו':

ס"ו אם ליקט כו'. י"ט שם אר"פ הלכתא כו' וערובין מ' א':

או בשביל. שבת שם מחצה על מחצה כו' וירושלמי ס"פ כל כתבי אר"י בר אחא הד"א לצורכו ולצורך ישראל מותר א"ר יונה שניא היא שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו כו' ע"ש:

ס"ז ספק. כשיטת הרי"ף בשבת קנ"א א' חיישינן כו' לחומרא ובערובין מ' א' מאי אמרת מחוץ לתחום ול"ק מאי איכא כו' מ' דספוקי מספקא ליה ובשבת שם מחצה על מחצה כו' וכפי' הר"ף דתניא כותיה דשמואל מדאמרינן מחצה על מחצה כו' וז"ש ספק אם כו' וי"ט שם אם יש מאותו המין כו':

וי"א דלערב. כשיטת רש"י בשבת שם דפי' חיישינן לקולא וכמ"ש בערובין מ"ה ב' ואב"א הוי ספק כו' וההיא דמחצה על מחצה משום דבשביל ישראל וגו' כמ"ש בס"ו וההיא דאם יש כו' תי' הר"ר יונה דכל שיש כו' דרכם של ב"א ללקוט ביומן ומ"ש בערובין מ' מאי אמרת מחוץ לתחום כו' כ' הרשב"א דלרווחא דמלתא אמר כן ועסי' תצ"ח ס"ג וס"ד בשם הרשב"א וכ' דקי"ל בכ"מ ספק דבריהם להקל וער"ן פכ"ג דשבת אבל ביומא ודאי אסור משום ספק מוכן כמ"ש בס"ה. וס' הראשונה ס"ל דההיא דעירובין סבירא ליה כרב בשבת קנ"א א' לפירושו ואנן קיימא לן שם כשמואל ופרק קמא די"ט ג' ד' וספיקה אסורה אפילו בדבר מדרבנן משום דהוי דבר שיש לו מתירין ותוספו' בערובין שם תרצו דבתחומין הקילו ומרדכי פ"ג דיו"ט תירץ דלא אמרינן דשיל"מ אלא בדבר שחזקתי לחומרא כגון ספק נולד וספק צידה משא"כ בתחומין וצ"ע כאן וצ"ל לדבריהם שלא אמרו וספיקה אסורה אלא משום ספק מוכן וכמ"ש שם בפ"ג כ"ד א' ובלא"ה צריך לחלק כן מההיא דשם ועס"ט וסט"ז ובסי' תקט"ו שסתם כס' ראשונה ע"ש:

ס"ח אם הביאו. עירובין מ' כ"ש הוא כו':

ואם כו' מותר. דאם היה בו משום מוקצה היה אסור לכל ישראל. מרדכי פ"ק די"ט ובלא"ה כיון דמותר ולאחר לא שייך מוקצה. הרא"ש פ"ג די"ט כמ"ש בספ"ב דשבת חזי לגמע לתינוק עני כו':

לטלטל אפי' כו'. ירושלמי סוף י"ט כלי שבא מחוץ התחום לתחום משחשיכה מותר לטלטלו ר"ש בר כרסנא כו' ובלבד בד"א כהדא גמליאל זוגא אוקרי חד סירקייא כמהין אתא שאיל לר' מנא א"ל קבלין בגו מגיריון דידך כו' ע"ש:

אבל כו'. י"ט שם ועירובין ושבת קנ"א א':

ולערב. שבת שם וכפי' הרי"ף שם וכמ"ש בסט"ו ע"ש:

וי"א דאין. ופי' תוס' בעירובין ובי"ט שם ושם משום שלא יאמר לו ובלילה אין דרך להביאם:

ולאחרים. שם ושם:

וי"א דלמי. מדלא אמר בי"ט שם ג"כ בתחומין בכדי שיעשו כמ"ש בחשש מחובר ול"ד למת דשם אחמירו וע' ברא"ש שם:

והא דשרי כו'. עירובין מ"ז ב':

אם היא. דלא אמרינן כל העיר כד"א אא"כ מוקפת חומה וראיה מפ"ב דר"ה כ"ג ב' וע"ש תוס' ד"ה לא כו':

והוא. כמ"ש בעירובין ט"ו א' שבת בתל כו' וע"ש רש"י ד"ה והוא כו' וע' תוס' שם מ"ז ב':

דהיינו. שם כ"ו א':

וסתם כו' וסתם. מטעם הנ"ל:

ס"ט אם הוא. שבת קנ"א א' לשיטת הרי"ף וכנ"ל ס"ז:

דוקא כו'. ע' פ"ק דנדה ד' א' וכתובות ע"ה ב' ולא חיישי' אלא בבאו מחוץ לעיר בודאי וכ"כ הטור בסי' תקט"ו בשם הרשב"א וכ"כ המ"מ וכ"כ הר"ן בפכ"ג דשבת שאף לדברי הגאונים דוקא חלילין שדרכן מחוץ לעיר או עו"ג ששרוי חוץ לעיר אבל השרוי בעיר מ"מ ניחוש אדרבה כאן נמצא כאן היה ועוד ספק דבריהם להקל וכ"כ הראב"ד בשמעתא דנכסי העו"ג וכ"ד הרשב"א בחידושיו שם בעה"ק ל"ז א' ור"ל אע"ג ששיטתם דספק אסור היינו במקום דאוקים אחזקתיה הוא לחומרא אבל בלא"ה אחזוקי איסורא לא מחזקינן דאל"כ תיקשי ההיא דעירובין מ"ה ב' ואב"א הוי ספק כו' וז"ש וכ"כ הראב"ד בשמעתא כו' וכ"כ הר"ן בפ"ג די"ט כבר כתב למעלה דדוקא בעו"ג שאינו שרוי כו' אחזוקי איסורא לא מחזקינן וכ"כ המרדכי שם וכ"כ ראבי"ה דדווקא בספק מוכן כו' אבל ספק כגון שי"ל ב' בתים וא' בתוך התחום שרי כו' דגרסינן בעירובין ואב"א כו' כנ"ל ואע"ג דדשיל"מ הוא ל"ד להא דרב אשי בביצה דהתם כי מוקמינן אחזקתיה ה"ה לא נולדה וכן בספק צידה שלא ניצוד וז"ש כאן ואפי' אם יש לעו"ג שני כו'. מדברי המרדכי דלא כד"מ שתמה על ב"י שהעתיק דברי המרדכי שהן כדעת רש"י וכ' ול"ד להא דרשב"א אבל ליתא דההיא דעירובין ע"כ צ"ל כדברי מרדכי והוא ג"כ דברי הרשב"א ור"ן וכנ"ל:

ס"י בכל מיני כו'. מנר וכבש דלא כי"א דוקא בשתיה:

אפי'. מההיא די"ט שם דחילק בתחומין ולא חילק ברישא אם יש כו' ולערב כו':

ואם מילא כו'. מההיא דתחומין שם:

ויש מקילין. מדנקט בהמתו ועוד הביאו ראיה מעירובין מ"א ב' אר"פ פירות כו' וע' תוס' שם ד"ה לא כו' וכן הא דנקט בהמתו דחה ר"י דנקט לרבותא דלא גזרינן שמא ירבה אע"ג דבהמה רגילה לשתות הרבה וע' ר"ן בפ"ג דסוכה וכן הריטב"א שם שהקשו שם כמ"ש בספ"ג דעירובין בגזז אסא בכדי שיעשו אע"ג דיכול לארוחי במחובר כמ"ש בסוכה שם ע"ש:

ויש מתירין. והוא דעת ראבי"ה והביאו בהגהות אחרונות דמרדכי ס"פ כ"ז ע"ש היטב שכ' ג' חילוקים כה"ג אפי' בדאורייתא ומ' שם אפי' לדבר הרשות שברישא וסיפא הזכיר לדבר מצוה אבל כאן כתב סתם ובמקום מצוה מותר אמירה בדרבנן דוקא ובמקום דאתי לאחלופי בר"ה אפי' בדרבנן ובמקום מצוה אסור ע"ש וע' סי' רע"ו ס"ג בהג"ה ועמ"א שם ס"ק י"א בשם הג"מ וז"ל ר"ת התיר כו' ומ' דאף באיסור דאורייתא דקאמר שם אבל אסור שידליקנה עו"ג שהרי דבר כו':

וכן נהגו כו'. כמ"ש בסי' ש"ד ס"ה וכמש"ו:

ואע"פ. דדוקא משום צער גדול ואף בכה"ג יש אוסרין שם ואף בהיתר הראשון כתב והמחמיר תע"ב ע"ש במ"א:

ס"יא אבל אם מכירו. והשמיטו תי' דאביי שם דס"ל דלית הלכתא כוותיה כמ"ש בתוספתא והובא בתוס' די"ט ג' א' מפני שמרגילו לשבת הבאה וכ"כ בתשו' הרשב"א:

ס"יב אע"פ. שבת שם וע' תוס' ד"ה אהדרינהו:

ס"יג אם ליקט כו'. שם קכ"א א' נכרי שבא כו' וכמ"ש בתוס' קכ"ב א' ד"ה ואם. ול"ד להא כו' ע"ש:

אבל אם. כמ"ש בב"מ צ' הערמה אתעביד כו':

ס"יד ודוקא. כפי' דקאי אסיפא ואם בשביל כו':

ואפי' כו' אבל. תוספתא סוף שבת עו"ג שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל וישראל אחר מותר עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבר בהן אותו ישראל וישראל אחר מותר ופי' הרמב"ם דלאחר בכדי שיעשו במ"ש מיירי מהא דיו"ט שם דאסור לכל בכדי שיעשו מדקאמר ולערב כו' והכא כו' וכנ"ל:

ס"טו ולא אחרים. ר"ל אע"ג דבתוס' הנ"ל קאמר שמותר לאחר מיירי בכדי שיעשו ובהביאן בפרהסיא שלו אסור כמ"ש בסי"ד וכמ"ש הר"ן שם והא דמחלק במתני' בין ארון לחלילים משום דסתם ארון בפרהסיא וסתם חלילין בצנעה. שם:

בכדי שיבואו. כפי' הרי"ף שם אא"כ באו כו' אא"כ ממתין עד כדי שיבאו כו' וכן אמרו בפ"ב דמכשירין מצא בה ירק כו' ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב:

ואם ידע. דלא תלינן במקום קרוב אלא מספיקא וע' תוס' בעירובין שם:

ואח"כ מותרין. שבת שם ואמאי ה"נ ימתין כו' לפי' הרי"ף ש"מ דבחלילין מותר אף לו:

וה"מ. הוא ס' י"א דס"ח וכמ"ש בהדיא דהא דשבת דבעי בכדי שיבואו איירי בר"ה אבל בחוץ לתחום כיון שהוא רק מדרבנן א"צ וצ"ע ועט"ז:

לפניו בחצר – עיין מ"ב מה שכתבתי בשם הפוסקים לאסור אם נותן לו בידו ושהא"ר חולק עליהם ומה שסמכו דבריהם מדברי המרדכי בשם התוספות שכתבו דאסור ליתן ביד משום עקירה פירש הא"ר דהיינו דוקא כשהא"י עומד בחוץ דאז שייך לומר דעושה הישראל עקירה משא"כ כשהא"י בפנים והוא וידו ברשות אחת מחזי אח"כ כעושה הא"י עקירה מחדש ומותר ומשמע לכאורה מדבריו דלהמרדכי אף כשנותן לו ע"מ להוציא מותר וזהו דוחק דממה שסיים המרדכי אח"כ וכן לתת לו משכונו וכו' דרך מלבוש הלא יכול להכניסו בפנים וליתן לו מוכח מזה דגם להמרדכי ס"ל דאף באופן זה אסור דאף דאין זה בכלל עקירה דיהיה אסור לישראל מטעם דעושה חצי המלאכה בעצמו מ"מ כיון דנותן לו ומוציאו מחזי כשלוחו בזה וכמו שכתבו הפוסקים ומ"מ בעניננו נלע"ד לענין מזונות כשנותן לו סתם אפי' בידו שיש להקל כהא"ר דאף לפי דעת הב"ח וש"א בפירוש דברי המרדכי מ"מ לא משמע במרדכי לאסור מטעם עקירה או מטעם דמחזי כשלוחו אלא בידוע שיוציא לחוץ דיש מתירין בר"ה דילן או מפני דרכי שלום וע"ז כתב דבתוספות כתבו [או כפי גירסת הב"ח ותו עי"ש] לאסור מטעם עקירה [ומה שכתב הב"ח ומתוך מה שכתב האו"ז נראה מבואר וכו' איני יודע מנא ליה] וכן מוכח שם דאוסר במשכונות וכו' דהיינו באופן זה שלוקח ע"מ להוציא אבל בדבר שנותן ע"מ לאכול ומעצמו מוציא אין שום סעד כלל משם לאסור משום עקירה דלא שייך עקירה לישראל בזה וכן מחזי כשלוחו ג"כ אין שייך דבדבר אכילה תלינן דמסתמא יאכל מיד כמו שכתבו הפוסקים אם לא שיודע שיוציא ומהברייתא דנקט נותנין לפניו ג"כ אין ראיה דאפשר דמשום נותנין לפני כלבים נקט בלשון זה או אורחא דמלתא נקט דכשמזמנין אותו נותנין לפניו וכן הוא לשון הרמב"ם מזמנין א"י ונותנין לפניו ובירושלמי הובא בהגה"מ והביאו הגר"א משמע בהדיא דלאו דוקא לפניו דה"ה בידו דכתב אין נותנין מזונות לעו"ג ע"מ להוציא ומשמע דרק ע"מ להוציא אסור אבל בלא ע"מ להוציא מותר ליתן לו בכל גווני דלא הזכיר לפניו כלל וע"כ קשה על האחרונים שהעתיקו בפשיטות דאסור ליתן בידו אכן מדברי הש"ג על המרדכי שהביא בשם התוספות והעתיקו המגן אברהם משמע דאפילו במזונות אסור ליתן בידו [והנה בתוספות שלפנינו לא נמצא דבר זה ולענ"ד שהוא מדברי התוספות דף ג' ע"א ד"ה בבא עי"ש והכונה שם כשהוא עומד בחוץ ופושט ידו לפנים וה"ה כשהוא עומד בפנים ונותן לו ע"מ להוציא אבל משטחיות דברי הש"ג לא משמע כן] שוב מצאתי באור זרוע שהביא דיש שהיו רוצים לדקדק מהברייתא דדוקא לפניו [אבל גם לדידהו אינו מבואר משום עקירה ונראה שדעתם היה דבידו אסור משום מ"ע] והוא כתב דאין ראיה וכמ"ש למעלה [ודע דהמעיין באו"ז גופא יראה בלבול דברים במה שהועתק במרדכי הי"מ השני בשמו וביאור כל דברי האו"ז מוכח שם בהדיא כמו שביאר הב"י במסקנתו ע"ש] ולדינא נראה דיש לסמוך להקל כדעת הא"ר דאין בזה משום עקירה וגם משום מ"ע אין כאן כיון שאינו נותן לו ע"מ להוציא וכדמשמע מהירושלמי כנ"ל וכ"ש בר"ה דילן דאינו אלא גזירה לגזירה עי"ש באו"ז דס"ד להקל מטעם זה בכל גווני אלא דמסיים דאין בידו להקל מטעם זה בלבד אם נותן ע"מ להוציא רק היכא דאיכא משום דרכי שלום:

לעצמו – האי לעצמו לאו דוקא דאם היינו יודעין שהוא לעצמו אפילו בחול אסור לישראל לאכול ממנו דהו"ל פת של בעה"ב ואסור לכו"ע כמ"ש ביורה דעה סימן קי"ב אם לא בשעת הדחק שאין מצוי פת אחר כלל אלא מיירי בפת שעושה למכור והיא עיר שרובה א"י דאדעתא דרובה קעביד ומה שכתב לעצמו היינו שלא אפה בשביל ישראל [אחרונים]:

בשבת – לכאורה נראה דאם יש ספק שמא נאפה קצת מבע"י [היינו כדי קרימת פנים וכבסימן רנ"ד ס"ה] יש להקל הואיל ויש מתירין בכל ענין וכעין מה שפסק הרמ"א בסימן רנ"ב ס"ד ע"ש במגן אברהם סקי"ג:

יש אוסרין וכו' – הנה כעין פלוגתא זו פליגי נמי הראשונים בא"י שעשה מנעלים על המקח ביו"ט אם מותר ללבשם והובא בהג"א פ"ג דיו"ט והנה הרמ"א סתם לעיל ברנ"ב ס"ד להקל דאין בזה משום מוקצה הואיל וגמרו בידי אדם והכא לא נסתם הדין בענין זה י"ל משום דבעניננו יש עוד סברא להחמיר וכמ"ש במ"ב משום דמידי דבר אכילה הוא יש לחוש שמא יאמר לאפות או כמ"ש המגן אברהם בשם היש"ש דדוקא בדבר שהתחיל מבע"י וגמרו בשבת בזה יש להקל מטעם דגמרו בידי אדם משא"כ בעניננו ובסימן רנ"ב מיירי נמי שהא"י התחיל המנעל מבע"י וגמרו בשבת ולהכי הקיל בזה:

וי"א דלערב יד מותר מיד – עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א דאין לסמוך ע"ז כ"א לצורך מצוה וה"ה במקום הדחק ומ"מ נראה דבסתם פירות שאצל א"י אף שלא הביאו דורון לישראל יש לעיין בזה אם יש להקל דהא דעת המקילין בזה הוא דעת רש"י דפסק כשמואל לקולא וכמ"ש הב"י והגר"א וכתב שם הר"ן בשם רבינו יונה דהא דאסרו בגמרא ביש במינו במחובר דכל שיש במינו במחובר הוא כודאי נלקטו בשבת דרובן דרכן ללקטן ביומן אלא דהב"י בסימן תקט"ו כתב דהסמ"ג משמע דפליג על רבינו יונה ועיין במגן אברהם שם מה שתירץ דלא יקשה על הסמ"ג מה דאיתא בגמרא דיש במינו במחובר אסור משום דהביא דורון שאני אבל לדינא אף אם נימא דהסמ"ג מיקל גם בזה מ"מ די לנו אם נקיל בזה כשיטת רש"י בספק גמור וכגון שניכר קצת בהפירות עצמן שנלקטו מאתמול אבל בסתם פירות דלדעת הר"ן ורבינו יונה הוא כודאי אפשר דאין להקל דהלא המחבר משמע דפסק בלא"ה כדעה הראשונה דאוסרת אף בספק גמור:

מותר לערב מיד – עיין במ"ב וכתב המגן אברהם נ"ל דאין צריך להמתין אלא מה שדרך לרכב ביום כי בלילה מן הסתם לא רכב ועיין בא"ר שכתב ע"ז וצ"ע ובתו"ש האריך בזה וכתב דאין דבריו מוכרחין והכל לפי הזמן:

שני בתים – עיין ט"ז שמצדד דאם היו שני בתים מבחוץ יש לאסור דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ולפי מה שכתב הגר"א דהטעם בזה משום כאן נמצאו וכאן היו והיינו כיון דנמצאו בתוך העיר אמרינן דהיו שם יש לומר דבזה אף אם היו שני בתים מחוץ לעיר מותר דכאן נמצאו עדיף מסתם קרוב דאזלינן ביה בתר רובא וצ"ע אח"כ מצאתי שגם בא"ר מצדד כמ"ש להקל:

עכו"ם שמילא וכו' – עיין במגן אברהם שמסיק דה"ה חש"ו שמלאו מים אין מותר רק כשמלאו לצורך עצמן [אבל לצורך ישראל אסור ובעינן למו"ש בכדי שיעשו כמו בא"י פמ"ג] אך זה נראה דעדיף מא"י דאפילו במכירו מותר דלא חיישינן בהו שמא ירבה בשבילו:

להשקות מהם בהמתו – במשנה איתא משקה אחריו ישראל ופירש"י הא דנקט אחריו דניכר דמילא הא"י לצורך עצמו והביאו בחידושי רע"א עי"ש עוד ונראה פשוט דרש"י איירי בסתמא דלא ידעינן כונתו ומזה יש היכר שעשה לכתחלה לצורך עצמו ושרי אבל אי ידעינן שעשה לצורך עצמו מותר לישראל תיכף ליהנות מזה ובזה ניחא מה שסתמו כל הפוסקים בזה ולא הביאו דברי רש"י דהם איירי בידעינן:

אם מכירו – הנה המחבר סתם בזה דמשמע דאף אם עשאו שלא בפני הישראל אסור וכמ"ש בב"י דכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם דלא הזכירו דברי אביי דצריך בפניו דוקא ושכן נראה דעת התוספות ביצה דף ג' ודלא כדעת הר"ן והמ"מ שכתבו דדוקא בפניו אסור דאז שייך למיגזר דקא מיכוין להרבות בשבילו בשעת עשייתו וכן העתיקו הט"ז והא"ר ובאמת כדעת הר"ן והמ"מ נמצא עוד כמה ראשונים שכתבו כן בפשיטות בלי שום חולק [והוא כסברת אביי שבגמרא ונראה להם דגם רבא לא פליג עליו בזה ונ"ל דכן משמע כדבריהם מלשון הגמרא רבא אמר אפילו תימא בפניו וכו' משמע דגם הוא מודי דשלא בפניו אין לאסור כלל אלא דכאן בכבש אפילו בפניו מותר משום נר לאחד נר למאה ע"ש] והוא דעת הראב"ן המובא במגן אברהם והרשב"א בחידושיו וכן המאירי ורבינו ירוחם והרמ"ך המובא בכ"מ כולם כתבו דדוקא אם עשאו בפניו אסור ולכאורה היה אפשר לסמוך להקל על דעת כל הני רבוותא בפרט דבהרמב"ם [והרי"ף] לא נזכר בהדיא להיפוך והמ"מ מסתפק דאפשר דגם הוא ס"ל כן אלא דמ"מ אין להקל בזה דהתוספות הלא סמכו עצמם על התוספתא שבת דמוכח בהדיא דאף שלא בפניו אסור דאף דאין לחוש שמא ירבה בשבילו במלאכה זו חיישינן שמא ירגילו לשבת אחרת עי"ש והובאו דבריהם באו"ז וגם ברבינו ירוחם הסכים לדעתם [אלא דדעת רי"ו לכאורה סותר א"ע דמתחלה כתב בפשיטות דדוקא בפניו אסור ואח"כ מביא דעת התוספות בשם התוספתא דלטעם זה אף שלא בפניו אסור משום שבת אחרת וכבר עמד בזה המ"א] ע"כ אין להקל בזה וכסתימת האחרונים הנ"ל ובאמת אין נ"מ בזה לדינא דאפילו אם נפסוק כהני רבוותא להקל הלא כתב המגן אברהם דדוקא אם אינו יודע הא"י שהישראל צריך לו דאל"ה אסור לכו"ע אף שלא בפניו דעיקר הטעם דמצרכי בפניו הוא כדי שידע שהישראל צריך וירבה בשבילו וא"כ כשיודע הא"י שהישראל צריך אסור אף שלא בפניו ובאינו יודע גם להט"ז וא"ר מותר [ואף דמשמע מהט"ז דסובר דלדעת המקילין בשלא בפניו מותר בכל גווני אין נראה להקל שתי קולות בהדי הדדי]. [הג"ה ודברי המגן אברהם נפלאו ממני דהא בכבש של ר"ג הלא ידע הא"י שצריכים להכבש לירד בו ואפ"ה קאמר אביי דלפיכך מותרים לירד משום דשלא בפניו עשאו וגם מפשטות דברי הראשונים המקילין משמע דדוקא בפניו אסור ושלא בפניו מותר בכל גווני וסברא גדולה היא לענ"ד דבמה שידע הא"י שצריך הישראל אינו מוכרח שיכוין בשבילו דאטו יכוין בשביל כל מכיריו ורק כשיודע שצריך וגם הוא בפניו נותן דעתו לכוין בשבילו ועיין בסוגיא שם דמקשי הגמרא ממרחץ ופירש רש"י וחידושי הר"ן דגם לאביי מקשי דחשיב שלא בפניו אף דידע בודאי שצריך לישראל המרחץ דרוב ישראל היו שם ע"ש]:

ספק אם הובאו מחוץ לתחום וכו' – הנה אף דבסעיף זיי"ן כתב לענין ספק די"א דלערב מותר מיד וידוע שהוא שיטת המקילין בספיקא כאן בסעיף זה סתם להחמיר וכן בס"ט ובסימן תקט"ו סתם ג"כ להחמיר [ביאור הגר"א לעיל בס"ז]:

במג"א ס"ק ט' מותר בהנאה עכ"ל. נ"ב ועיין לקמן סי' תק"א ס"ק י"ב ותק"ז ס"ק ב':

והיינו בסוף סי' זה ושם בודאי כוונתו להחמיר בערב בכדי שיעשה דבשבת אין סופדין ובספר א"ר לא הרגיש שהוא טעה ותמה בחנם על המג"א:

[א] [לבוש] ולא כדי להוציאם וכו'. זה לשון שלטי גיבורים אם אין לו רשות לאכול בחצר או שנותן לו מזונות הרבה שבודאי יוציאם אסור:

[ב] [לבוש] וזה אסור כמו שכתוב וכו'. קשה דבגמרא [שבת] דף ג' ותוס' שם ד"ה מאי טעמא וכו' משמע דכשכותי בפנים אפילו נותן לידו כשיוצא כותי הוי עקירה חדשה, וזה קשיא נמי על מה שהביא בית יוסף המרדכי בשם התוספות, ומה שתמה הב"ח דבמרדכי קאמר ותו ולא תוס' לא עיין בהגהות מיימוני פרק כ"א שלטי גיבורים פרק קמא דמרדכי, גם נראה לי מה שהקשה לבית יוסף וכל אחרונים דברי המרדכי אהדדי דנראה לו דמה שכתב בשם תוס' דנותן בידו אסור דהוי עקירה היינו כשפושט ידו לפנים ועומד בחוץ, ומה שכתב תחילה להתיר היינו כשעומד בפנים ודו"ק, מיהו עיקר טעמא דלבוש בזה אינו דמבואר בבית יוסף טעם האיסור דמיחזי כשנותן לו על ידו להוציא:

[ג] ואפילו אם החפצים וכו'. ודעת מגן אברהם דאם חפץ של כותי ממושכן מותר ליתן לו כשעומד בפנים עיין ס"ק ד', ומכל מקום ליתנו לידו משמע מיניה דאסור ולמה שפירשתי גם זה מותר:

[ד] [לבוש] ולדידן וכו'. בשולחן ערוך לא כתב זה גם בעולת שבת החמיר אף לדידן וכן משמע בט"ז ומגן אברהם מיהו בסימן תמ"ז סעיף ד' כתבו נמי להתיר, ויש לומר דחמץ בשבת הוא דבר מצוה קיל יותר:

[ה] לתת לו וכו'. ומכל מקום אסור ליתן בידו ממש (מגן אברהם), וכבר כתבתי פנים להתיר באם הכותי עומד בפנים גם הט"ז הקשה דלדידן הוי גזירה לגזירה:

[ו] דרך מלבוש וכו'. הא לאו הכי מיחזי שישראל צוה להוציאו כיון (שמושכין) [שממושכן] בידו (מגן אברהם), ולפי זה לדעת הלבוש בסעיף א' היה מותר לדידן אפילו משכון שאינה מלבוש וכן נראה לסמוך עליו בכותי אלם וכדומה:

[ז] טוב וכו'. כתב באגודה דהוא הדין אם כותי מניח מעות ונוטל משכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו וכתב שצוה לו להתענות למחר הביאו ב"ח וכנסת הגדולה, אבל מגן אברהם כתב דרמ"א לא חש לה כיון שרבינו ירוחם מקיל לגמרי, עד כאן, ולעניות דעתי רבינו ירוחם מיירי במלבוש אבל אגודה מיירי באינה מלבוש או בשמניח מעות דהוי כמקח וממכר. כתב מלבושי יום טוב רבינו יונה הורה לאשתו להניח לכותי שהניח הסל בבית ליקחנה ושישאנה עמה ביום השבת ואם לא תוכל למצאהו תיתן לה סל אחר שלה, עד כאן, וזה מסכים למה שכתבתי ס"ק ג' ועיין סוף סימן ש"ז מדינים אלו:

[ח] ויש מתירים וכו'. קשה דפת של בעל הבית אסור ואי בפת פלטר אם כן נעשה נמי בשביל ישראל וצריך לומר דרובו כותי (ט"ז) עיין יו"ד סימן קי"ג:

[ט] [לבוש] הואיל ואפאו וכו'. ואם אפה עבד ישראל אף לעצמו בפעם ראשונה אסור (בית יוסף), ועיין סימן תקי"ז ס"ק ה':

[י] [לבוש] ואף על גב דכותי וכו'. כך הקשה בית יוסף וכתב עליו מגן אברהם ועיין סימן תקי"ז שכתב בשם הרא"ש דאסור גזירה שמא יעלה ויתלוש, עד כאן, ורצה לומר דאין איסור משום מוקצה, ולעניות דעתי יפה כיוון בית יוסף שהרי בריש פרק אין צדין כתב הרא"ש טעם דרובן משום מוקצה ואין להקשות דיהיה דבריו סותרין דכבר תירצו תוס' בביצה דף כ"ג ותשובת רמב"ן קכ"ב דשני הטעמים אמת דגבי לפת וצנון דצריכין לחפור במרא דליכא למיחש שיעשה טירחא זה בעצמו צריך לומר משום מוקצה ובפירות שהיה דעתו עליהן שיפולו ואינן מוקצה צריך לומר הטעם דיעלה ויתלוש עיין סימן שכ"ב סעיף ג':

[יא] ובשעת הדחק וכו'. דוקא יחיד הדר בכפר שאי אפשר לשאול פת מישראל אחר מיהו ביום טוב יש להקל (ב"ח):

[יב] [לבוש] כגון ממלא מים וכו'. מבואר דגם ממלא מים חמורה בעיני בני אדם וכן מפורש בספר התרומות סימן רמ"ז ולט"ז אשתמיט כל זה

[יג] [לבוש] ויש מתירין וכו'. צריך עיון למה סתם בסעיף י"ד דחוששין לחומרא ואפשר דבמת החמיר טפי (מגן אברהם), ולפי זה קשה בגמרא [שבת] דף קנ"א מאי מייתי ראיה ממתניתין דמרחץ למת עיין שם בתוס' ודו"ק, וצריך לומר דבגמרא אין חילוק רק בית יוסף מנפשיה מחמיר במת וצריך עיון, מיהו עיקר קושיא נראה לי דלא קשה מידי דיש לומר דמיירי בסעיף י"ד שידוע שעשאו בשביל ישראל אף שהוא בצינעה, ונראה מאחרונים דיש לסמוך על מתירין להקל ועיין סימן תקט"ו ס"ק ט'. כתב הב"ח אף שהכותי מביא דורון לישראל הוי ספק שמא ליקט לעצמו ואחר כך הביאו לישראל עד שידוע שליקטן בשביל ישראל, עד כאן, ומגן אברהם כאן ובסימן תקט"ו האריך לתמוה עליו עיין שם, ולעניות דעתי לא קשה מידי דהא מחלק הב"ח דדוקא בשבת מקילין בספק אבל ביום טוב מחמירין דאתי לזלזולי, ומכל מקום מספר התרומות סימן רמ"ח משמע קצת דהוי בודאי אף לשבת:

[יד] בכדי שיעשו וכו'. הכל לפי שעשה אם היה על ידי שיירא ושהא יום אחד צריך להמתין יום אחד ואם היה רוכב סוס ושהא שעה אחת ימתין שעה אחת ואם המקום רחוק שלושה ימים אין צריך להמתין מיום ראשון נגד יום השבת שנעשה באיסורא (כנסת הגדולה), והיינו ביום ולא בלילה דבליל שבת ודאי לא רכב (מגן אברהם) וצריך עיון:

[טו] ולאחרים מותר וכו'. ואם הביאו לשנים אסורים להחליף דכיון דיש היתר בחליפין לא ימשכו ידיהם מלשלוח לכותי (כנסת הגדולה), וצריך עיון מהנהו תרי חסידי דחלפי תורא. כתב מגן אברהם אם הובא בספינה אסור להוציאם חוץ לארבע אמות אם לא שהיה מערב שבת בספינה דמותר אפילו למי שהובא בשבילו:

[טז] ויש אומרים דלמי וכו'. הקשה מלבושי יום טוב ועולת שבת דבסימן תקט"ו סעיף ה' סתמו כסברא ראשונה, ונראה לי משום דסבירא ליה עיקר כסברא ראשונה וכן פסק הב"ח ורש"ל:

[יז] [לבוש] יש אומרים דבכל מקום וכו'. ודעת הט"ז ושיירי כנסת הגדולה דוקא בחוץ לתחום איכא חומרא זו משום שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וכו' מה שאין כן בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב הלילה עולה לחשבון אבל בעולת שבת כתב להיפך דצידה ולקיטה דאסורין מדאורייתא קל וחומר דלא חשבינן ללילה, מיהו בים של שלמה פרק אין צדין סימן ח' פסק דאף בחוץ לתחום חשבינן ללילה, ונראה לי להקל לצורך אורחים ועיין סימן תקט"ו ס"ק ו':

[יח] שני בתים וכו'. משמע דאם היה שני בתים וחוץ לתחום ואחד תוך התחום אסור דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב (ט"ז), ואינו מוכרח דהכי נמי טעמא דכאן נמצא כאן היה כמו שכתב המגיד פרק ב' דיום טוב, ובזה מתורץ תמיהת דרכי משה ובסימן תקט"ו ס"ו יתבאר עוד, ועוד דהא לרש"י ורשב"א בכל ספק אפילו בשאין בית בעיר מותר ואף דלא קיימא לן הכי מכל מקום בזה על כל פנים יש להקל, גם נראה לי דאם יש גם ספק אם הובא בשביל ישראל פשיטא דמותר אף שאין בית בעיר:

[יט] [לבוש] כיון שאינה יכולה וכו'. אבל בנהר דיכולה מותר:

[כ] [לבוש] הואיל ואם היה רוצה וכו'. אבל אם יש סכנת דרכים לישראל אסור (מגן אברהם בשם מרדכי), ויש לגמגם דליתא שם אלא בעשבים שהן בעבר הנהר שלא היה יכול להוליך שם בהמתו אבל בסכנת דרכים דנשתנה אפשר דמותר, ועוד דאם כן תיקשי אמאי נקט בגמרא [שבת] דף קכ"ב מילא מים לבהמתו אסור ליתנו אפילו לאדם אסור וכגון שיש סכנת דרכים כמו דתנא ברישא דליקט עשבים דמיירי בעבר הנהר:

[כא] ויש מתירין וכו'. חיפשתי בכלבו ולא מצאתי (מגן אברהם), ולעניות דעתי משמע בכלבו דף ל"א דמותר לשלוח לישראל אחר על ידי כותים (ויש לדחות ודו"ק שם), ואפשר דלזה נתכוין רמ"א אלא דסיים וכן נהגו היתר וכו' רוצה לומר שנוהגין היתר לומר להביא לו ובאמת זה אסור גם לומר לישראל שישלח לו על ידי כותים:

[כב] שיש להחמיר וכו'. הקשה ט"ז מסימן רע"ו סעיף ג' דמותר לומר לכותים ליטול נר דלוק וכו', ונראה לי דטילטול בלא עירוב גרע, עוד יש לומר דלעיל גם הכותים שהולך צריך לנר, עוד יש לומר דבנר היה יכול לטלטל מן הצד לצורך גופו כמו שכתב מגן אברהם שם:

[כג] אין למחות וכו'. ונראה לי דאין להקל אלא לצורך (מגן אברהם), ובאמת יש לירא שמים להחמיר שגם רמ"א לא כתב אלא שאין למחות ביד המקילין, ועוד בתשובת מהר"ם מינץ קי"ז קריא ליה מנהג רע ומיהו דעל כל פנים לא יתן הכלי ליד כותי ולא יקח מידו אלא יניחנו על השולחן, גם טוב שיאמר לכותי שישתה ממנו דאז אדעתיה דנפשיה עביד. כתב מגן אברהם ליתן מעות בשבת נראה לי דאסור כמו שכתב סימן תקי"ז סעיף ב', ואולי יש לומר דעל ידי כותי שליח מותר אפילו בנתינת מעות בלא זכירת סכום מקח כגון דבר ידוע שאין צריך פיסוק דמים וצריך עיון:

[כד] לצורך בהמתו וכו'. אף דליש מקילין בסעיף הקודם אפילו לצורך בהמת ישראל מותר כיון שיכולה לילך בעצמה לאכול שם מכל מקום נראה לי דעת רמ"א ולבוש דוקא לצורך אדם מקילין בזה ולא לצורך בהמה כיון דרוב פוסקים אף לעיל מחמירין:

[כה] אם מכירו וכו'. אפילו שלא בפניו כשיודע הכותים שישראל יבוא להאכיל בהמתו דאז חיישינן שירבה בשבילו (ט"ז), ובמכירו אין צריך להמתין בכדי שיעשו (מגן אברהם):

[כו] [לבוש] ואף על גב וכו'. תמוה דהכי נמי אסור אפילו לאחרים בכדי שיעשו כדלעיל והא דאסור לו עולמית היינו משום גנאי, ונראה דזה כוונתו כמו שנתבאר, ועוד דלא אמרינן וכו' עד סוף סעיף וצריך לומר דלכתחילה סבר לאחרים מותר מיד:

[כז] לספוד בהם וכו'. מדברי ר"ן בשם רמב"ן נראה דמסתמא לצורך ישראל הביא וכן פירש מלבושי יום טוב דעת רש"י:

[כח] [לבוש] שאין גנאי וכו'. ומלבושי יום טוב פסק כרי"ף ורמב"ם ורא"ש דגם בחלילים אם הובאו בפרהסיא אסור לו עולמית וכן פסק הט"ז, וזה לשון מגן אברהם כל מילי דפרהסיא אסור עולמית, ונראה לי דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמו שכתב סימן רמ"ד סעיף ג':

[כט] דרך רשות הרבים וכו'. הב"ח פירש אפילו ספק אם הביאן דרך רשות הרבים, ולעניות דעתי דעת השולחן ערוך להתיר בספק דסמכינן בזה על יש אומרים בסימן שמ"ה דאין רשות הרבים לדידן, ועיין סעיף ח' דלא חיישינן לרשות הרבים כלל דמותר לאחרים נראה דבחלילין של מת החמירו יותר ועיין סימן תקט"ו ס"ק ט"ו:

[ל] דרך כרמלית וכו'. והא בסעיף ח' דבעינן כדי שיעשו מיירי בחוץ לתחום והכא בתוך התחום דליכא הנאה כל כך (ב"ח ומגן אברהם), ומט"ז ס"ק י"ט נראה דגם הכא אסור לו כדי שיעשו ויש להקל:

[לא] חוששין וכו'. עיין סעיף ט' מזה אך קשה מה שכתב ואסורין בכדי שיעשו הא משמע שם ובסעיף ז' דבספק מותר במוצאי שבת מיד, ואפשר דמיירי בתוך התחום ודרך כרמלית לכך חיישינן להחמיר בספיקא ודו"ק:

מיד. בת' ב"כ בבית ועד סי' כו. הקשה כיון דהב"י מסיק דלא כסמ"ג משום דיחידאי הוא נגד הר"ן ור"ת אמאי פסק דמותר לערב מיד. ועוד יש לתמוה אמאי בס"ט גבי חלילין לא הביא כלל דעת הסמ"ג הלא ודאי דכאן יש להחמיר טפי דאיסור דאורייתא נגעה בו כמ"ש הרשב"א וע' סי' תצ"ב ש"ג:

א) [סעיף א'] מותר לזמן עכו"ם בשבת. ואע"ג דק"ל (בסי' תקי"ב) דביו"ט אסור לזמן את הגוי היינו דוקא ביו"ט דגזרינן שמא ירבה בשבילו אבל בשבת דליכא שמא ירבה בשבילו שהרי מבשלין הכל מע"ש ולפיכך מותר לזמנו לבוש. עו"ש או' א' ר"ז או' א':

ב) שם. לזמן עכו"ם וכו' ולא אמרינן דהוי מבטל כלי מהיכנו דמחמת שיורי יין נסך שישאר בכוס הא אסור לטלטלו דהא מותר להדיח אותו אח"כ כמ"ש סי' שכ"ג סעי' ח' תו"ש או' א':

ג) שם. ומותר ליתן מזונות לפניו וכו' מפני שאנחנו חושבין אותו כמזונותיו עלינו כיון שאנחנו מצוים לפרנסו מפני דרכי שלום. ב"י מ"א סק"א. וה"ד לענין איסור טורח שבות דרבנן אבל לענין עשיית מלאכה ביו"ט דהוי איסור דאורייתא לא חשיב מזונותיו עליך. תו' שבת י"ט ע"א תו"ש או' ב':

ד) שם. ומותר ליתן מזונות וכו' וכן לחתוך ירק ובצלים דק דק ולברור לאותה סעודה דשרי כבסי' שי"ט סעי' א' לעכו"ם נמי שרי ומ"מ יש להחמיר שיהיה מיד ממש כה"ג. א"א או' א':

ה) שם. ומותר ליתן מזונות וכו' והראב"ד מחמיר לאסור בדבר כל היכא דמצי לאישתמוטי והא דק"ל מזמנין את העכו"ם בשבת לאו דספינן ליה אנן אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה א"נ דספינן לדידן ואכל איהו בהדן. ב"י. ונראה להחמיר כדבריו היכא דאפשר. עו"ש או' ב':

ו) שם. ומותר ליתן מזונות לפניו וכו' אבל לא בידיו דהוי עקירה. מ"א סק"ב. תו"ש או' ג' ר"ז או' ב' ח"א כלל ס"ב או' י"ד. ור"ל דשמא יוציאנו העכו"ם ותהיה עקירה ע"י ישראל והנחה ע"י העכו"ם ויש איסור מדרבנן לעשות עקירה שמא יעשה גם ההנחה כמבואר בריש מס' שבת ולקמן סי' שמ"ז ואף בספק דאפשר שיאכל העכו"ם כאן אין עושין ספק דרבנן ולא ס"ס בידים ואף בכרמלית כה"ג משמע דאסור דגזירה קרובה היא. א"א או' ב' וכ"כ המחה"ש סק"ב דאף בכרמלית יש לאסור דפעמים גזרינן גזירה לגזירה יעו"ש והגם דהא"ר או' ה' הראה פנים להתיר ליתן בידיו אם עומד הכותי בפנים וכ"נ דעת הט"ז סק"א מ"מ נראה דיש להחמיר כדעת האחרונים הנז' וכתב שם המחה"ש דאפי' אם ישהה העכו"ם קצת בחצר לצורך עצמו דהו"ל כעומד לפוש ובטלה עקירה ראשונה אפשר דאסור דגזרינן פעם אחרת יעשה עקירה והנחה יעו"ש אבל אם הנכרי יטול מידו שרי שאז הנכרי עושה העקירה. ר"ז שם ועיין לעיל סי' ש"ז או' ק"ג:

ז) שם לאכלן. לאו דוקא אלא אפי' ליתן סתם מותר עו"ש או' ב' אבל במפרש להוציא אסור. ב"י ולפ"ז אם לא היה לו לעכו"ם רשות לאכלם בחצר או שנתנו לו מזונות מרובים שלא יוכל לאכלן אסור ליתן לו דהו"ל כאלו מפרש לו להוציאן. ב"ח. מ"א סק"ג. א"ר או' א' תו"ש או' ד' ר"ז או' ב':

ח) שם. ופשט ידו לפנים וכו' ובזה אפי' ליתן לפניו אסור מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא ר"ז שם. וכ"מ בתו' שבת ג' ע"א ד"ה בבא. וכ"ש למסור לידו דאסור משום עקירה וכדלקמן בסי' שמ"ז:

ט) שם. אפי' אם החפצים של עכו"ם וכו' מלשון זה משמע דאפי' אם הוא תרתי לטיבותא שעומד בפנים וגם החפצים של עכו"ם מ"מ אסור. אבל בטור משמע דדוקא אם עומד בחוץ וישראל נותן לו דאז יטעו לומר שהוא של ישראל לכך אסור אבל אם עומד בפנים והחפץ של עכו"ם מותר לתת לפניו דהרואה שמוציאו אומר שהוא של עכו"ם אבל כשהחפץ של ישראל יש לחוש לאותן היודעים שהוא של ישראל ואיכא משום מראית העין שאומרים שהוא שלוחו. מ"א סק"ד. תו"ש או' ה' א"א או' ד' ר"ז או' ג' ח"א כלל ס"ב או' י"ג ומיהו היכא דליכא רואים מותר לכ"ע. עו"ש או' ה' ועיין לקמן או' ט"ו:

י) שם. אפי' אם החפצים של עכו"ם וכו' ונראה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפי' לכתחלה חוץ לעירוב כמ"ש בהגה סעי' יו"ד אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל באכילה ושתיה (לצורך ישראל) נוהגין להקל והטעם שהוא צורך שבת וא"א לישראל לילך אחר זה והוי כמו לצורך מצוה הנז' בסמוך. ט"ז סק"א. ויתבאר בדברינו לסעי' יו"ד בס"ד:

יא) שם. אפי' אם החפצים של עכו"ם וכו' מי שמכר סחורה לעכו"ם ועודה בבית ישראל וביום ש"ק בא העכו"ם לקחתה יש לחוש ולהחמיר מלמסרה לו אם אפשר משום מראית העין. מגן שאול סי' נ"ז ועי"ש שהביא תשו' מגיסו מהר"י בן חסון דאוסר ובפרט למ"ד דעכו"ם קונה במשיכה ולדידהו נגמר המקח בשבת יעו"ש עיקרי הד"ט סי' י"ד או' ה' ועיין לעיל סי' רנ"ב או' טו"ב:

יב) מי שיש לו בבית המכס כתב שפרע המכס וביום שבת מוכרח לקחתה וליתנה ליד עכו"ם אם מותר לילך למכס ליקח הכתב ולמסרה ביד העכו"ם בשבת. עיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ק"ט שכתב דאם לא כתבה העכו"ם בע"ש ובא לכתוב בשבת בשביל ישראל פשיטא דאסור אלא דאפי' כבר כתבה מע"ש ג"כ אסור יעו"ש. א"ח או' א':

יג) שם הגה. ואפי' ביחד לו מקום וכו' כ"כ המרדכי פ"ק דשבת בשם ר' יואל דאסור לישראל להחזיר משכונות של עכו"ם בשבת אפי' יחד לו מקום מבע"י והביאו ב"י. ועיין לעיל סי' רנ"ב סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

יד) שם בהגה. ואפי' ביחד לו מקום וכו' להנכרי מבע"י בתוך רשותו להניח שם משכונו עד למחר שיבוא ויטלנו משם. ואפי' אם פדאו הנכרי מבע"י. ר"ז או' ד':

טו) שם בהגה. ואפי' ביחד לו מקום וכו' די"א שכירות לא קניא. מ"א סק"ה. ור"ל וא"כ עדיין לא יצא בזה מרשות ישראל לגמרי וכיון שהוא ממושכן ביד ישראל הוי כמו חפצו של ישראל עצמו. יא"פ. ואפי' אם תעכו"ם עומד ג"כ מבפנים אסור. תו"ש או' ו' אבל אם אין ממושכן ועכו"ם בפנים שרי אף בלא יחד. א"א או' ה' והיינו לדעת המ"א שכתב ע"ש הטור אבל לדעת הש"ע אף אם העכו"ם עומד בפנים והחפצים שלו ואין ממושכן אסור ליתן לו מפני מראית העין וכמ"ש לעיל או' ט' יעו"ש. וכ"ז הוא במקום דליכא שתופי מבואות אבל היכא דאיכא שתופי מבואות פשיטא דשרי דלא חמיר מישראל דשרי להוציא:

טז) [סעיף ב'] היכא דאיכא משום דרכי שלום וכו' כ"כ בהגמ"י פ"ו בשם א"ז ושם מבואר דמשו"ה שרינן מפני דרכי שלום לפי שאין לנו עכשיו ר"ה גמור וסבר כי"א דלקמן סי' שמ"ה סעי' ז' וא"כ למ"ד לקמן דגם עכשיו איכא ר"ה יש לאסור אפי' משום דרכי שלום אלא מדסתם המחבר כאן בש"ע משמע דלכ"ע הדין כן ואפשר דס"ל דמשום דרכי שלום מתירין אפי' בר"ה גמור. עו"ש או' ז':

טוב) שם. משום דרכי שלום. כגון נכרי שחלה ושלח אחר מאכל ישראל. ב"י ר"ז או' ד':

חי) שם. מותר לתת לו. ומ"מ אסור ליתן בידו ממש כמ"ש סעי' א' ואפי הכלי של עכו"ם לא יתנו לידו משום עקירה ודלא כעו"ש. מ"א סק"ו תו"ש או' ז' ר"ז או' ד' ח"א כלל ס"ב או' ט"ו:

יט) שם. מותר לתת לו. אפי' לא יחד לו מקים מבע"י. ר"ז שם:

ך) שם בהגה. כגון להוציא חמץ וכו' כשי"ד בניסן חל להיות בשבת. ב"י בשם המרדכי. וכ"ה לקמן בש"ע סי' תמ"ד סעי' ד' יעו"ש:

כא) [סעיף ג'] ויוציאנו דרך מלבוש וכו' הא לאו הכי מחזי שהישראל צוה להוציאו כיון שהוא ממושכן בידו. מ"א סק"ו. א"ר או' ו' תו"ש או' ח' ובכותי אלם אפי' משכון שאינו מלבוש מותר. א"ר שם:

כב) שם הגה. וטוב שעכו"ם יקח המשכון וכו' וכתוב שם באגודה ריש פ"ק דשבת דה"ה אם העכו"ם מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו וכתב שם שצווה להם להתענות למחר יעו"ש. והביאו ד"מ וב"ח ומ"א סק"ח. וכתב שם המ"א דרמ"א לא חש לה (להתענות למחר) כיון שרי"ו מקיל לגמרי. אבל הא"ר או' ז' כתב דרי"ו מיירי במלבוש אבל באגודה מיירי באינו מלבוש או כשמניח מעות דהוי כמשא ומתן:

כג) כתב הסמ"ע בח"מ סי' קל"א סק"י דאם בא עכו"ם ליטול משכונו מישראל בשבת מותר לישראל להיות ערב ובפרט בה"ש וכו' יעו"ש. ולי נראה דאסור משום ממצוא חפציך. מ"א שם. תו"ש או' ט' ואפי' בה"ש אסור. ורק לצורך מצוה כגון יין לקידוש וכדומה מותר להיות ערב. א"א או' ח':

כד) שם בהגה. ולא יגע בו הישראל וכו' לא במשכון שמביא מחדש ולא במשכון הישן. ד"מ או' א' וב"ח בשם האגודה:

כה) שם בהגה. ולא יגע בו וכו' וזה אינו אלא בעכו"ם אבל בישראל נראה כמשאילו. לבוש. תו"ש או' ט':

כו) [סעיף ד'] יש אוסרים. משום דהו"ל נולד. ואע"ג דחטים חזו לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאורייתא שנעשה לחם וי"א הטעם שמא יאמר לעכו"ם לבשל ואע"ג דעכו"ם שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סי' רע"ו במידי דאכילה גזרינן טפי. ב"י. מ"א סק"ט:

כז) שם. יש אוסרים. וראבי"ה היה מלקה בני אדם שאכלו פת שאפה עכו"ם בשבת. ב"י. וכ"ז בשבת אבל ביו"ט שרי כמ"ש לקמן סי' תקי"ז סעי' א' יעו"ש:

כח) שם. ויש מתירין. דס"ל כיון דגמרו בני אדם לא הו"ל מוקצה והאוסרים ס"ל דדוקא גבי מוקצה אמרינן כן דלא מקצה אותו כיון שאדם יכול לגומרו משא"כ גבי נולד. מ"א סק"י:

כט) שם. ויש מתירין. אמנם יש אוסרים בשני יו"ט של ר"ה לפי שנמשך לפעמים הקציר עד ר"ה ואפשר שקצרו ואפאו ביו"ט. ב"י בשם התו' ולדבריהם ה"ה בשאר יו"ט במקום דאיכא למיחש לקציר דאסור ולא נקטו ב' ימים של ר"ה אלא משום דהתם אסור בשני הימים משום דכיומא אריכתא דמי אבל בשאר יו"ט ביום השני שרי. ד"מ או' ג':

ל) שם. ויש מתירין. ולד"ה אם בשל או אפה עבד ישראל בשבת אפי' לצורך עצמו ואפי' בשבת ראשונה ובפעם ראשונה שאין העבד יודע אם אדונו יאכל מזה אם לאו אפ"ה אסור. ב"י א"ר או' ט':

לא) שם. ויש מתירין. ומיירי שעשאוהו למכור ורוב הלוקחים באותו העיר הם עכו"ם. ט"ז סק"ג ר"ז או' ו':

לב) שם. ובשעת הדחק וכו' היינו כשאין לו פת וגם א"א להשאיל מחבירו כגון יחיד הדר בכפר אבל כשאפשר לו להשאיל מחבירו אין כאן שעת הדחק ב"ח מ"א ס"ק י"א. א"ר או' י"א. תו"ש או' י"ב. ר"ז שם. ח"א כלל ס"ג או' ג' ורש"ל בסי' ל"ב כתב דאסור אפי' בשעת הדחק אלא א"כ בשעת הדחק ולצורך לחם משנה שרי. שכנה"ג בהגב"י או' ה' ומשמע דאפי' יש לו פת ואפי' שלם כיון דאין לו לחם משנה מותר. מחה"ש ס"ק י"א:

לג) שם. ובשעת הדחק וכו' ואף אם הוא פת של בעה"ב דבחול אסור (כמ"ש ביו"ד סי' קי"ב) בשבת מותר כדי שלא יתענה דאסור להתענות בשבת. הרשב"ץ ח"א סי' מ"ד. והביאו הער"ה או' א' וכ"כ המו"ק. והביאו המחב"ר או' ב' וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' קי"ב או' ח"י. פר"ת שם או' יו"ד. בל"י שם או' י"ג. משמע הא אם יש לו דברים אחרים לאכול שאינו מתענה אסור לאכול פת בעה"ב:

לד) שם. או לצורך מצוה כגון סעודת חתונה וכו' ובזו אין להקל אלא בפת פלטר ובעיר שרובה עכו"ם. מו"ק מחב"ר או' ג':

לה) שם. או לצורך מצוה וכו' נכרי שבישל מים או טע וקאווע בזה יש חשש שמא ירבה לבשל ולכן אם מכירו אפי' שלא בפניו אם יודע שהישראל צריך לזה אסור ולא עוד אלא אפי' לא הרבה בשבילו אסור דמרגילו לשבת הבאה כיון שהוא דבר שצריך תדיר ואפי' אינו מכירו אם אמר הנכרי בפי' שעושה בשביל ישראל או שמעשיו מוכיחין שעושה לצורך שניהם וכ"ש לצורך ישראל לבד אסור ונ"ל דאם ישראל מתאכסן בבית הנכרי בשבת והנכרי אינו יודע כלל בישראל ששותה טע וקאווע בשבת ומכ"ש כשאומר הישראל בפי' שאינו שותה קאווע בשבת אז מותר לשתות הקאווע שעשה הנכרי לעצמו לדעת המתירין פת שאפה הנכרי בשבת ובלבד שלא יבין הנכרי כלל שרצונו לשתות. ח"א כלל ס"ג או' ב'. נמצא לפ"ז דאפי' לא נעשה כלל בשביל ישראל ולא יש חשש שמרבה בשביל ישראל (ולא יש חשש שמרבה בשביל ישראל) אפ"ה לא שרי אלא לדעת המתירין בפת אבל לדעת האוסרים בפת גם זה אסור. וכ"כ ח"א שם או' ג' דלדעת האוסרין בפת משום נולד ה"ה לקאווע ומכ"ש אם נטחן הקאווע בשבת יעו"ש, וא"כ לדעת מרן ז"ל והאחרונים דלא התירו בפת אלא בשעת הדחק ולצורך מצוה אסור לשתות הקאוי שבישל העכו"ם בשבת אעפ"י שבישל לצורך עצמו וליכא חשש שירבה בשביל ישראל כיון דליכא בזה שעת הדחק וצורך מצוה. וכ"כ בסי' קמ"ד ח"א ה' שבת דכ"ד ע"א לאסור הקאב"י אפי' לא נעשית בשביל ישראל יעו"ש. והגם שיש פו' שלמדו זכות על הנוהגים לשתות היכא שנעשה לצורך גוי וליכא חששא שירבה בשבילו משום דיש מתירין מ"מ שומר נפשו ירחק מזה לחוש לדעת האוסרים וכדעת מרן ז"ל. ועיין באו' שאח"ז:

לו) הקאהב"י שעושה העכו"ם בשבת אסור הואיל ויש רגילות בדבר ובחול נמי אסור משום חתנות וכל הפורש ממנו בחול כאלו פורש ממות לחיים והפורש ממנו בשבת יזכה לעולם שכולו שבת. הרה"ג מהר"א סכנדרי בתשו' כ"י. ברכ"י או' ב':

לז) עכו"ם המחזר עם קומקו"ם הקאהב"י אף שהחנות פתוחה בשבילם עכ"ז בכל גוונא אסור ובפרט כשמכיר הישראל מהר"י זיין בתשו' כ"י הנקרא שערי ישועה א"ח שער ה' סי' יו"ד. ברכ"י או' ג' ועיין בשבו"י ח"א סי' י"ב שכתב דרבים ישתו לא לימא ותהי עונותם על עצמותם וכל מי שיש בידו למחות בזה וכו' וראיתי שאבותי ורבותי הגאונים מיחו במי שהיה רוצה להתיר קטניות קלוים במחבת עכו"ם בשבת וכ"כ בשכנה"ג ואפי' בחול יש חשש כמ"ש בהלק"ט וכן ח"ב בפמ"א סי' ס"ב הוסיף טעמים לאיסור יעו"ש. וכן בשו"ת מקור ברוך קטן סי' ב' אוסר אפי' הקאווי והטיי במים רותחים וישפוך עליהם מעט בשבת מהחמין של הנכרי יעו"ש. וגם כתב שיש מצוים לשפחות להסיק התנור אף שאין קרירות רק בשביל הקאווי והטיי והוא איסור יעו"ש. שע"ת:

לח) ולענין בישול הקאוי בחול אם יש בו משום בישולי גוים עיין ברכ"י לעיל סי' קנ"ז או' ג' וביו"ד סי' קי"ג בשיו"ב או' ג' שהביא מחלוקת הפו' בזה יעו"ש וע"כ יש ליזהר מלשתות הקאוי שנתבשל ע"י עכו"ם כדי לחוש לדעת האוסרים כי רבים הם אך אין למחות ביד הנוהגין לשתות מאחר שיש להם על מה לסמוך. ועיין לעיל סי' קס"ח או' כ"ז:

טל) עכו"ם העושה דולדורמ"א למכור לרבים בימות הקיץ דהיינו שלוקח איזה משקה כגון לימונאד"ה או חלב או משקה ממתיקה ונותן המשקה בתוך כלי ולוקח כלי אחר רחב מהראשון ומכניס הקטן מלא משקין לתוך הגדול ובאותו חלל ריוח שנשאר בגדול בין שני הכלים מניח שלג ומלח ומגלגל הקטן לתוך הגדול פעמים רבות עד שהמשקה שבתוך הקטן נקפא מכח קרירות השלג דרך דופניו ומוכר ממנו ללוקחים. וגם בשבת עושה הגוי דולדורמא זו ומוכר לגוים אסור לישראל ליקח ממנו בשבת כדי לאכול ואפי' לא נעשה בשביל ישראל. פחה"ד או' א' יעו"ש:

מ) שם. או לצורך המוציא וכו' ר"ל כדי לקיים מצות סעודת שלישית בפת אעפ"י שיש מתירין בכל מאכל כמ"ש סי' רצ"א סעי' ה' וכ"ש לסעודה א' וב' דלכ"ע צריך פת דשרי:

מא) שם. יש לסמוך על המתירים. וה"ה אם הוא ספק אם נאפה בשבת. נזירות שמשון א"ח או' ז':

מב) שם. יש לסמוך על המתירים. אבל לומר לעכו"ם בשבת שיבשל ויאפה לו אסור אפי' אין לו פת כלל ואפי' אם מתענה. א"א או' י"א:

מג) ובאותן מקומות שרגילין לקנות בשבת ואומרין לעכו"ם ממש סכום מקח תן לי בפשוט או בשני פשיטים מלחם וגם קורין לעכו"ם בביתם ונותנין לו המעות ראוי לאוסרו להם מכל וכל שלא יאכלו פת הנאפה בשבת. ב"י בשם רי"ו ועיין לעיל סי' שכ"ג סעי' ד':

מד) שם הגה. דאז אדעתא דישראל קא עביד. ואסור לאכול מהפת ההוא עד למו"ש בכדי שיעשה. ר"ז או' ו':

מה) וכל זה בפת אבל נכרי שבישל לעצמו מדברים שאין בהם משום בשולי גוים אין בהם משום מוקצה לד"ה אפי' הן פירות שאין נאכלין חיין ולא היו ראויים כלל בה"ש לפי שאין אומרים מתוך שהוקצה בה"ש הוקצה לכל השבת כולה אלא בדבר שמקצה אותו האדם מדעתו ודחפו בידים כגון תבואה שטחנה ועשאה קמח אבל לא בדבר שהוא מוקצה בעל כרחו של אדם ר"ז או' ז' ועיין לקמן או' קכ"ד:

מו) וכל זה באפייה ובישול וכיוצא בהן משאר מלאכות בתלוש חוץ מסחיטת פירות שאם סחטן נכרי אפי' לעצמו אסורין המשקין לישראל עד לערב אם הוא בענין שהיו אסורין אם היו זבים מאליהן כמ"ש סי' ש"ך ר"ז או' ח':

מז) [סעיף ה'] אסורים לישראל. דלא גרע מנשרו מאליהן. טור. ועיין לעיל סי' שכ"ב סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

מח) שם. אסורים לישראל. בין לאכלו בין לטלטלו ואף למי שלא הובאו בשבילו כמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' ב' יעו"ש. ואפי' בשעת הדחק דמתענה בשבת אסור מש"ז או' ד':

מט) שם. ואפי' ספק וכו' ואע"ג דספקא דרבנן הוא וק"ל ספיקא דרבנן לקולא כיון דהוא דבר שיש לו מתירין לא אמרינן בהפיקא להקל כמבואר ביו"ד רסי' ק"ב ועיין לעיל סי' קכ"ב או' ג':

נ) שם. ואפי' ספק וכו' ואם הביא עכו"ם לישראל פת חם בשבת ודאי אדעתא דישראל אפה אותו מ"א ס"ק י"ג:

נא) שם. ואפי' ספק וכו' אבל אם ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום מותר כמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' ג' יעו"ש:

בנ) שם. ואפי' ספק וכו' ואפי' עבר ונתנו לפיו ולעסו אסור לבלעו כמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' א' בהגה יעו"ש. מיהו בספק נלקטו היום מותר לבלען. ודוקא אם ליקט וצד לעצמו אבל אם הביא לישראל וספק אם ליקט היום דאמרינן בזה ודאי נלקט (כמ"ש סעי' ז') אז אף לעסו צריך לפלוט. ישוי"ע או' ב':

גנ) שם. אבל לערב מותרים וכו' דכיון שלא נעשית המלאכה בשבילו לא חיישינן שמא יאמר לעכו"ם לעשותו וגם לא שייך לומר שלא יהנה ממלאכת שבת מהאי טעמא. תו"ש או' י"ד. ועיין לקמן או' ז"ן:

דנ) שם. אבל לערב מותרין מיד וכו' ולכן צריך ליזהר שלא לקנות מן הנכרים פירות כל זמן שיש במינן במחובר אפי' בעיר שכולה נכרים וידוע בודאי שלא נעשה מלאכה בשביל ישראל. ח"א כלל ס"ג או יו"ד:

הנ) [סעיף ז'] אם ליקט וצד וכו' או אפה ובישל או שעשה אחת משאר מלאכות. ר"ז או' ט':

ונ) שם. או בשביל ישראל ועכו"ם. כגון שהיו שם מחצה ישראל ומחצה כותים ומשום דק"ל דמחצה ומחצה אינו כרוב כמ"ש לעיל סי' רע"ו סעי' ב' לענין הדלקת הנר. עו"ש או' ט"ו. ועיין עוד לקמן סי' תקט"ו סעי' ו' בהגה. אבל אם היו רובן עכו"ם א"צ בכדי שיעשו. ב"ח:

זנ) שם צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. והטעם בכ"מ שאסרו חז"ל בכדי שיעשו מפני שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לעכו"ם לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת. הרמב"ם פ"י מה' שבת דין ח' ומיהו רש"י ז"ל בביצה דף כ"ד ע"ב פי' הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת שבת אלא שהתו' שם השיגו עליו וכתבו כפי' הרמב"ם יעו"ש. וכ"כ הלבוש. ר"ז או' ט':

חנ) שם. צריך להמתין וכו' ואף לאחרים נמי אסור בכדי שיעשו, ב"י. ב"ח עו"ש או' ט"ו ר"ז שם ח"א כלל ס"ג או' י"א. ואפי' במלאכות האסורות מדרבנן נמי אמרינן כן אלא רק באיסור תחומין אין הדין כן. עו"ש שם אבל הר"ז שם כתב דאם נעשה איסור דרבנן בשביל ישראל מותר לאחרים מיד. והרב ח"א שם או' י"ז הביא שתי הסברות וסיים ומ"מ אחרים א"צ להמתין בכדי שיעשו באיסור דרבנן כיון דיש מתירין לגמרי עכ"ל. ועיין לקמן ססעי' ט"ו ובדברינו לשם בס"ד:

טנ) שם. בכדי שיעשו. ושיעור כדי שיעשו היינו כדי שילך העכו"ם למקום שליקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן ואם נסתפק לו מהיכן הביאן שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום. סי' תקט"ו סעי' א' ושיעור התחום הוא אלפים אמה כמ"ש רסי' שצ"ז ורסי' שצ"ח והוא שיעור מיל כמ"ש סי' רס"א סעי' ב' וא"כ אם נסתפק לו מהיכן הביאן צריך להמתין במו"ש שיעור ב' מילין של הליכה וחזרה וגם שיעור הלקיטה כמה צריך כפי רוב הפירות. ועיין לקמן או' ע"ז:

ס) שם. בכדי שיעשו. ואם העכו"ם מסיח לפי תומו שלא נקלטו היום אם נאמן עיין לקמן סי' תקט"ו סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

סא) שם. בכדי שיעשו. וכן פירות שלקטן בשבת או ביו"ט בשביל ישראל ולא הביאן עד שתחשך צריך בכדי שיעשו. שיטה מקובצת ביצה כ"ד ע"ב. ער"ה או' ט' פת"ע, ועיין לקמן אות קמ"ח:

סב) [סעיף ז'] ספק אם ליקטו וכו' כגון שהעכו"ם א"ל מע"ש ליתן לו פירות והלך לבית העכו"ם ונתן לו ויש לספק שמא לקטן בשביל ישראל או שמא לא לקטן בשביל ישראל והיה בדעתו ליתן לו אחרים אבל עכו"ם המביא דורון אמרינן מסתמא שמתכוין להביא מן המשובח ומאותן שליקט בשבילו היום. מ"א סי' תקט"ו ס"ק י"ב. תו"ש בזה הסי' או' ט"ז. ועיין באו' שאח"ז:

סג) שם. ספק אם ליקטו בשביל ישראל. כתב הב"ח אעפ"י שהעכו"ם הביא דורון לישראל לא אמרינן דודאי לקטינהו בשבילו אלא הוי ספק עד שיוודע שליקטן בשבילו עכ"ל והביאו מ"א ס"ק י"ג וכתב אבל מפשטא דגמ' לא משמע הכי אלא אע"ג דלא ידעינן שנתלשו היום וגם לא ידעינן שנתלשו בשביל ישראל בעינן בכדי שיעשו דכיון שהביאם לו מסתמא ליקטן בשבילו יעו"ש. ור"ל דאף לי"א שמביא הש"ע דבספק לערב מותר מיד הכא בדורון בעינן בכדי שיעשו דלא חשיב ספק משום דבסתמא ליקטן בשבילו:

סד) שם. או שידוע שליקטן וכו' אבל אם הוא ספק אם נלקטו בשביל ישראל וגם הוא ספק אם נלקטו היום מותר לערב מיד לכ"ע משום ס"ס ספק אם נלקטו היום אם לאו ואם תמצא לומר דנלקטו היום שמא לא לקטם בשביל ישראל. עו"ש או' י"ז תו"ש או' ט"ז ח"א כלל ס"ג או' י"ב:

סה) שם. אסורים בו ביום. ואע"ג דספקא דרבנן לקולא בדבר שיש לו מתירין החמירו כמ"ש לעיל או' מ"ט יעו"ש. ועיין לקמן או' צ"ב:

סו) שם. ולערב בכדי שיעשו. זהו דעת הרי"ף דס"ל דחוששין לחומרא כמ"ש בב"י וכ"כ בב"י סי' תקט"ו

סז) שם. וי"א דלערב מותר מיד. דבחול להמתין בכדי שיעשו לא מחמירים מספק. מ"א ס"ק י"ד. וכתב הא"ר או' י"ג דנראה מהאחרונים דיש לסמוך על המתירין להקל אבל הר"ז או' יו"ד כתב דהעיקר כסברא ראשונה. וח"א שם כתב דיש להתיר לצורך מצוה דא"צ להמתין בכדי שיעשו. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע להחמיר ואח"כ כותב י"א להקל דדעתו לפסוק כסתם אלא רק בשעת הדחק יש להקל כסברת י"א יעו"ש. ונראה דה"ה לצורך מצוה וכמ"ש הח"א:

סח) [סעיף ח'] אלא שהובא מחוץ לתחום וכו' ואפי' חוץ לי"ב מיל דהוי דאורייתא דכיון שאינו מפורש בקרא לא החמירו בו. חה"ד סי' פ"ג מ"א סי' תקט"ו ס"ק ח"י. וצ"ל דמיירי כשלא הביאן דרך רה"ר. תו"ש או' י"ט. והיינו כשהביאם לצורך ישראל אבל הביאם לצורך עצמו אפי' דרך רה"ר שרי כמ"ש לקמן סעי' יו"ד יעו"ש:

סט) שם. מחוץ לתחום. ואם הובא בספינה שהיתה למעלה מי"ט. שרי (ר"ל אפי' למי שהובא בשבילו) כיון שלא נעשה בה איסור דאין תחומין למעלה מי"ט מיהו אם היו פה למטה מי"ט ואח"כ הפליג מאותו מקום חוץ לתחום אף שהלכה אח"כ למעלה מי"ט וגם יצא בהיתר באופן שנתבאר סי' רמ"ח מ"מ אין להם אלא ד' אמות כיון שהם עתה חוץ לתחום מהמקום שהיו פעם א' למטה מי"ט כמ"ש סי' ת"ד ות"ה אם לא שהיו בספינה מע"ש ולא היו בבה"ש למטה מי"ט שלא קנו שביתה כלל בבה"ש. וכבר נתבאר כ"ז בארוכה סי' רמ"ח יעו"ש. והמ"א קיצר וסמך על מה שנתבאר במקומו שם. תו"ש שם:

ע) שם. אם הביאו העכו"ם לעצמו וכו' ק"ו הוא מהא דק"ל הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר מכ"ש אם לא בא כלל בשביל ישראל דמותר לכל ישראל (ב"י) ולא דמי למ"ש המחבר בסמוך כותי שצד דגים או ליקט פירות אפי' בשבילו דאסור לישראל דשאני התם דעשה מלאכה דאו' אבל איסור תחומין אינו אלא מדרבנן. ואפי' למ"ד דאיסור תחומין דאו' אפ"ה מקילין טפי באיסור תחומין מבשאר איסורי דאו' דאיסור תחומין אינו שוה בכל דמה שהוא לאחד חוץ לתחום הוא לאחר תוך התחום משו"ה הקילו בו. עו"ש או' ח"י. ועיין לעיל סי' רמ"ו או' א':

עא) שם. אם הביאו העכו"ם לעצמו וכו' או לנכרי אחר ר"ז או' י"א. וגם זה נלמד מק"ו כנז':

עב) שם. מותר לטלטל אפי' מי שהובא בשבילו. כיון דראוי לאחרים אף באכילה. הרא"ש פ' אין צדין. ב"י סי' תקט"ו. תו"ש או' ך' ר"ז או' י"א:

עג) שם. אפי' מי שהובא בשבילו. ואם הביאו לשנים אסור להחליף. דכיון דיש התר בחליפין לא ימשכו ידיהם מלשלוח לכותי. כנה"ג בהגה"ט. מ"א ס"ק ט"ז תו"ש שם (והשיג על הא"ר שכתב צ"ע על דברי כנה"ג הנז' ר"ז או' י"ב. ח"א כלל ס"ג או' ח"י):

עד) ולמכור מי שהובא בשבילו (והיינו באופן ההיתר המבואר סי' שכ"ג) למי שלא הובא בשבילו מותר. והטעם דכיון דלא אהנו מעשיו ליכא למיגזר שמא יאמר לו לך והבא עוד. ומיהו למוכרה ביוקר ממה שלקח אסור וכן לשלוח להביא כדי למכרה אסור אפי' באותו סך. כנה"ג שם:

עה) שם. אבל לאכול אסור וכו' וה"ה לבני ביתו אסור כמ"ש סי' תקט"ו סעי' ה' ולענין אורחים אי חשיבי כבני ביתו ית' שם בס"ד:

עו) שם. ולערב בכדי שיעשו. גזירה שמא יאמר לו להביאו לבוש. ר"ז או' י"א:

עז) שם. בכדי שיעשו. והכל לפי המעשה אם הדבר שהובא אליו היה ע"י שיירא ושהה יום א' צריך להמתין יום א' ואם היה איש רוכב על סוס ושהה שעה א' צריך להמתין שעה אחת. ואם היה המקום רחוק דרך ג' ימים או יותר ומגיע בכאן בשבת א"צ להמתין לכ"ע כ"א יום א' שהוא כנגד יום השבת שנעשה בו האיסור. כנה"ג בהגב"י א"ר או' י"ד. ונ"ל שא"צ להמתין אלא בכדי שיוכל לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב. מ"א ס"ק י"ז. מיהו הא"ר שם כתב על דברי מ"א הנז' צ"ע וכ"כ התו"ש או' כ"א דדברי המ"א אין מוכרחין והכל לפי הזמן:

עח) ואם אינו יודע כלל מאיזה מקום הביא ואפשר שהביאו ממקום קרוב די שימתק למו"ש בכדי הבאה מחוץ לתחום חוץ ממה שצריך לשהות בלקיטתו או צידתו אם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה כמ"ש בסי' תקט"ו. ר"ז או' י"ג ועיין לעיל או' נ"ט:

עט) שם הגה. וי"א שאין הלילה וכו' במרדכי ס"פ כל כתבי נתן טעם לזה לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק. ולפ"ז דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוה חומרא זו משא"כ בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב שפיר יכול להביא בלילה ומשו"ה כתבו רמ"א כאן ולא לעיל סעי' ז' ובלבוש כתב בזה י"א דבכ"מ שהוזכר בכדי שיעשו אין הלילה עולה לחשבון ולא דק. ט"ז סק"ו תו"ש או' כ"ב. וכ"פ הר"ז או' י"ג:

פ) שם בהגה. וי"א שאין הלילה וכו' ויש"ש פסק כסברא ראשונה. מ"א ס"ק ח"י א"ר או' י"ז. וכתב שם הא"ר דיש להקל לצורך אורחים. וכ"כ הר"ז שם ריש להקל לצורך אורחים או שאר סעודת מצוה:

פא) שם. ולאחרים מותר בו ביום. כיון דתחומין דרבנן ואפי' חוץ לי"ב מיל לא החמירו דכיון דאינו מפורש בקרא לא החמירו בזה רק לעצמו ולא לאחר. רש"י פ' צדין. תו"ש או' כ"ג. ועיין לעיל או' ס"ח:

פב) שם. וי"א דלמי שהובא בשבילו וכו' זהו דעת הר"י והרא"ש דס"ל דהבא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר א"צ להמתין בערב בכדי שיעשו דלא החמירו חכמים אלא בדבר שנעשה בו איסורא דאו' אבל תחומין אינן אלא מדרבנן וגם אין איסורו שוה בכל. עו"ש או' כ"א ועיין לעיל או' ע':

פג) שם. וי"א דלמי שהובא בשבילו וכו' והא דבסי' תקט"ו סעי' ה' סתם כסברא ראשונה משום דס"ל עיקר כסברא ראשונה וכ"פ ב"ח ורש"ל. א"ר או' ט"ז. ועיין לעיל או' ס"ז:

פד) שם. ודוקא בתוך ד' אמות. והטעם משום דחפצי גוים קונים שביתה וכיון שיצאו חוץ לתחומן אין להם אלא ד' אמות. עו"ש או' כ"ב ועיין לקמן סי' ת"א:

פה) שם. דוקא בתוך ד"א. ואם הביאם לתוך הבית כל הבית נעשה להם כד"א הג"א פ' מי שהוציאוה:

פו) שם. דוקא בתוך ד"א דבמקום שהניחן העכו"ם אסור להוציאן חוץ לד"א דאף אם הוליכן אחד ג"א אסור השני להוציאן אח"כ יותר מאמה א' ע"א ס"ק י"ט תו"ש או' כ"ה ר"ז או' י"א וה"ד אם הניחם העכו"ם במקום שאינו מוקף לדירה כגון בשדה או בעיר שאינה מעורבת ר"ז שם אבל אם הביאן למבוי של יהודים שעושין שם עירוב דהיינו צורת הפתח דהוה כולו כד"א לטלטל מרשות לרשות ה"נ לענין בא מחוץ לתתום הוה כולה כד"א ומותר לטלטלו בכל המבוי ט"ז סי' ת"א סק"ב ועיין לקמן או' ח"ף:

פז) שם. אם היא מוקפת חומה וכו' משום דכולה מתא כד"א דמי כדאיתא בר"פ מי שהוציאוהו. ב"י וה"ד אם היא מעורבת אבל אם אינה מעורבת לא גרע משאר חפצים דאסור לטלטל מחצרות לבתים ומחצר למבוי כמ"ש רסי' שס"ו ורסי' שפ"ו יעו"ש. אבל במבוי עצמו או בחצר עצמו יכול להוליך אותם בכל המבוי או בכל החצר אם הניחם העכו"ם שם. וכן ברחובות העיר עצמן יכול להוליך בכל הרחובות אם הניחם העכו"ם שם כיון שהעיר מוקפת לדירה. ועיין לקמן רסי' שנ"ח ורסי' שע"ב ודוק:

חפ) שם. והוא שתהא מוקפת לדירה וכו' ויושבי פרזים שתקנו המבואות כדינן בצורת הפתח חשיבי מוקף לדירה שהרי בונים בתים בתחלה ואח"כ עושין צורת הפתח כמ"ש סי' שנ"ח סעי' ב' דאי לא הוי מוקף לדירה לא מהני עירוב דהרי אפי' של אדם א' אסור. מ"א סי' ת"א א"ר שם או' ג' תו"ש שם או' ה' ר"ז שם או' ב':

טפ) שם. וסתם מבצרים וכו' ואז דינם כקרפף המבואר בסי' שנ"ח. עו"ש סי' ת"א:

צ) [סעיף ט'] אם הוא ספק וכו' ואע"ג דספיקא דרבנן הוא החמירו בו משום דבר שיש לו מתירין. כר"ז סק"ז תו"ש או' כ"ח:

צא) שם. אם הוא ספק וכו' לר"י מותר לערב לאלתר אפי' למי שהובא בשבילו ולרי"ף גם בזה צריך להמתין בכדי שיעשו. טור. וכ"מ מדברי הלבוש והעו"ש או' כ"ד יעו"ש. וכ"מ מסתמיות דברי הש"ע שלא ביאר דר"ל דדינו כמו בסעי' הקודם שהביא פלוגתא אם צריך בכדי שייעשו למי שהובא בשבילו וסתם כדעת המחמיר יעו"ש. ומיהו המ"א סק"ך כתב דהכא לערב מותר מיד וכ"כ ח"א כל ס"ג או' ך' אבל הר"ז או' י"ד כתב דהעיקר כסברא ראשונה דצריך בכדי שיעשו. והוא כדעת סתם הש"ע דסעי' הקודם. אמנם כבר כתבנו לעיל או' ס"ז דכל היכא שסותם הש"ע להחמיר ואח"כ כותב בשם י"א להקל דיש להקל דוקא בשעת הדחק או לצורך מצוה יעו"ש וא"כ הכא נמי שדעתו כסעי' הקודם כנז' ובסעי' הקודם סתם להחמיר ואח"כ כתב י"א להקל אין להתיר מיד אלא דוקא בשעת הדחק או לצורך סעודת מצוה:

צב) שם. אסור. ואפי' אם הוא ספק אם הוא הובא בשביל ישראל. מ"א שם תו"ש או' כ"ח ור"ל דאסור בו ביום ולערב מותר מיד וכמ"ש באו' הקודם לדעת המ"א אבל לדעת שאר פו' גם בזה צריך בכדי שיעשו ונראה דאם הוא ספק שבא מחוץ לתחום וגם ספק שהובא בשביל ישראל דלערב מותר מיד כיון דאיכא ספק ספיקא וכמ"ש לעיל או' ס"ד יעו"ש:

צג) שם. אסור. ואם נתערב ספק בא מחוץ לתחום באחרים כולם מותרים, אבל דבר שהוא ספק אם לקטו היום שנתערב באחרים כולם אסורות. ער"ה או' ד'

צד) שם. ופירות המצויים בעיר וכו' והטעם דאמרינן כאן נמצאו כאן היו מבע"י. הר"ן וכ"כ המ"מ פ"ב דיו"ט. עו"ש או' כ"ה תו"ש או' כ"ט:

צה) שם. ואחד מהם בתוך התחום וכו' אבל אם היה לו ב' בתים חוץ לתחום ואחד תוך התחום אסור מ"ז סק"ז ר"ז או' ט"ו אמנם הא"ר או' ח"י כתב על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח ודעתו להקל גם בכה"ג וכ"ה דעת התו"ש או' ל' יעו"ש:

צו) שם. תולין להקל וכו' ואם אין לו פירות תוך העיר בביתו י"ל הולכין בתר רובא דעלמא ומחוץ לתחום באו. א"א או' ך'

צז) [סעיף יוד'] עכו"ם שמילא מים וכו' ואם מילאו חש"ו אם לצורך עצמן שרי כמו בעכו"ם ועדיפי מעכו"ם דהתם במכירו אסור ובחש"ו שרי אבל אם מילאו לצורך ישראל אסור. כן מסיק המ"א ס"ק כ"ב דלא כהעו"ש יעו"ש וכ"כ הא"א או' כ"ב וכתב שם הא"א ומשמע דבעינן נמי בכדי שיעשו כמו בעכו"ם וה"ה במומר לעכו"ם בעינן בכדי שיעשו יעו"ש:

צח) שם. מבור שהוא רה"י. עמוק י' טפחים ורחב ד' טפחים העומד ברה"ר ונמצא שהוציא מרה"י לרה"ר. ר"ז או' ט"ז:

צט) שם. מותר לישראל להשקות וכו' לרבותא נקט לא מבעיא שתיית ישראל גופא פשיטא דשרי אם מילא הגוי לשתות דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דבפעם אחת דולה לצורכו ולצורך ישראל אלא אפי' לבהמה דרגילה לשתות הרבה ואיכא למיחש שמא ירבה בשביל ישראל אפ"ה מותר. עו"ש או' כ"ו:

ק) שם. והוא שאין העכו"ם מכירו וכו' אבל אם הוא מכירו אסור גזירה שמא ירבה העכו"ם לדלות גם בשבילו אם ישקה גם הוא מהם. ר"ז שם ועיין לקמן סעי' י"ב:

קא) שם. אסור בכל מיני תשמיש. כלומר לא מבעיא לשתות פשיטא דאסור אלא אפי' שאר תשמישין נמי אסור. עו"ש או' כ"ח ולערב צריך לשהות בכדי שיעשו דהיינו בכדי לדלות מים חדשים וכמ"ש לעיל סעי' ו' יעו"ש.

קב) שם. אפי' לישראל אחר. כיון דאיתעביד בהו מלאכה דאו' ב"י לבוש כ"ח ט"ז סק"ח ר"ז שם אבל אי אתעביד בהו מלאכה דרבנן שרי לישראל אחר כמ"ש באו' שאח"ז:

קג) שם. לכרמלית מותר וכו' וטעמא כיון דליכא איסורא דאורייתא שרי לישראל אחר כמו הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה דמותר לישראל אחר. ב"י עו"ש או' כ"ט מ"א ס"ק כ"ג ועיין לעיל סי' רע"ו או' א' ודוק:

קד) שם. לכרמלית מותר וכו' ולדברי האומרים דלית לן רה"ר דאו' מפני שאין ששים רבוא בוקעים בשווקים דידן הדבר פשוט דלישראל אחר מותר אבל יש חולקים בעיקר הדין ואומרים דאע"ג דליכא ס' רבוא נמי הוי רה"ר וכמ"ש בסי' שמ"ה. ב"י ועי"ש בש"ע סעי' ז' דלסתם הש"ע גם בזה"ז איכא רה"ר אלא שהביא שם בשם י"א דבעינן ס' רבוא בוקעים בו יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ו' דהיכא שסותם הש"ע להחמיר ואח"כ כותב בשם י"א להקל דדעתו לסמוך ע"ז דוקא בשעת הדחק יעו"ש

קה) שם בהגה. מותר לאדם וכו' פי' דוקא לאדם משום דאפשר לילך שם ולשתות לא אסרו משום שמילא גוי לצורך ישראל אבל לבהמה ודאי אסור דא"א להביא הבהמה לתוך הבור ולשתות שם. ומשמע מזה דאם לקח גוי המים מנהר מותר גם לבהמה לשתות מהן דהא יכול לילך שם עם בהמתו ולשתות. עו"ש או' ל' וכ"כ המ"א ס"ק כ"ד בשם המרדכי דבנהר אל בהמה שרי. וכ"כ א"ר או'. י"ע. תו"ש או' ל"ג. ועיין לקמן או' קי"ט:

קו) וכתב שם העו"ש לר"ת אם יש נהר תוך התחום אף אם הביא העכו"ם מבור שהוא רה"י לרה"ר מותר להשקות בהמתו משום דהא אי בעי היה משקה אותה מהנהר וראייתו מהרא"ש יעו"ש אבל המ"א שה השיג עליו וכתב דזה לכ"ע אסור יעו"ש. וכ"כ נ"ח והתו"ש שם:

קז) שם. בהגה. הואיל ואפשר וכו' אבל אם אין הישראל יכול לילך שם כגון דאיכא סכנת דרכים אסור. מ"א שם. תו"ש שם. א"א או' כ"ד. וכ"ז הוא לדעת ר"ת. אבל הרא"ש והר"ז חולקין על ר"ת וס"ל דאין לחלק בין אדם לבהמה. תו"ש שם. ור"ל גם באדם שאפשר להלוך לשם ולשתות אסור אם הביאו הגוי לצורך ישראל:

קח) בירושלם. עיר קדשנו ת"ו. מנהג קדום ליקח מים בשבת מעכו"ם המביאים ממעין הנקרא ביר יוב והוא בתוך התחום. פה"א ח"ד דפ"ד ע"ד. מחב"ר או' ד':

קט) ישראל שקצץ עם העכו"ם להביא לו כמה נודות מים בכל יום וא"ל שבשבת לא יביא והוא הביא בע"כ יש להקל. הרב הנז' שם. מחב"ר או' ה':

קי) שם. בהגה. ויש שמתירין אף לכתחלה. פי' בכרמלית. ט"ז סק"ט. הא ברה"ר אין מי שיתיר לכתחלה. מש"ז או' ט' ועיין מ"א ס"ק כ"ה דמסיק דאין להקל אלא לצורך כמ"ש רמ"א בהגה וליתן לו מעות בשבת אסור כמ"ש סי' תקי"ז סעי' ב' יעו"ש. ואפי' עכו"ם אסור ליתן לו מעות בשבת. תו"ש או' ל"ד. ואפי' ליקח הגוי מעצמו המעות בבית ישראל אסור א"א או' כ"ה. ועיין לקמן או' קי"ז:

קיא) שם. בהגה. וכן נהגו היתר לומר וכו' מטעם הואיל והיו יכולין בעצמן ללכת שם ולשתות, לבוש.

קיב) שם. בהגה. ואעפ"י שיש להחמיר בדבר, כלומר לאסור לאותו ישראל שהובא בשבילו שהרי תחומין ג"כ הוא מדרבנן ואסור לישראל שהובא בשבילו. אבל לישראל אחר ודאי דאין להחמיר כלל. עו"ש או' ל"א:

קיג) שם. בהגה. מ"מ אין למחות וכו' ובאמת יש לירא שמים להחמיר שגם רמ"א לא כתב אלא שאין למחות ביד המקילין. ועוד בתשו' מהר"ם מינץ סי' קט"ז קרי ליה מנהג רע ומיהו עכ"פ לא יתן הכלי ליד כותי ולא יקח מידו אלא יניחנו על השלחן. גם שוב שיאמר לכותי שישתה ממנו דאז אדעתא דנפשיה עביד. א"ר או' כ"ג. ועיין לקמן סי' שמ"ז או' ג':

קיד) שם. בהגה. מ"מ אין למתות וכו' ואותן משקין שקונין מישראל בשבת ולא עירב עמהם והובאו לביתן ע"י עכו"ם אסורין לטלטלן אלא תוך ד"א. אבן העוזר סס"י שס"ו:

קטו) שם. בהגה. לצורך שבת ובשעת הדחק. היינו בדלית ליה מידי למיכל ולמשתי וכדי שלא יתענה בשבת דלא גרע מחולי שאין בו סכנה שאומר לגוי ועושה מלאכה גמורה ומשום צנה דתשיבי כ"ע חולים ואומר לגוי שיסיק התנור. הרב מו"ק. מחב"ר, או' ו':

קטז) ומ"מ. לומר לעכו"ם שיאפה פת בשבת יש להחמיר אם לא שכבד לו התענית ביותר. אבל הבריא שאינו חושש כלל לתענית אין לומר לגוי שיעשה מלאכה. ואם מתענה אם הוא מפני גזירת הבורא א"צ בכה"ג למיתב תעניתא לתעניתיה. הרב הנז' מחב"ר או' ז'

קיז) כשלוקח הפת האפוי לצורך גוי באופן הנז"ל ואינו מאמינו על המעות יניח הגוי לקחת המעות. הרב יעב"ץ הנז' שם. מחב"ר או' ח':

קיח) שם. בהגה. דהא יש להקל וכו' ולא יפה עושין המשלחים ע"י גוי מגדנים לאורח ולחתן חוץ לעירוב. ח"א כלל ס"ג או' כ"א. ועיין בשו"ת אבקת רוכל למרן ז"ל סי' כ"ע שאוסר להביא פת ושאר צרכי סעודא ע"י עכו"ם אפי' מחצר לחצר שאין עירוב ביניהם שאינו אסור אלא מדרבנן אם לא שיש קצת חולי או צורך הרבה או לדבר מצוה יעו"ש. ועוד עיין תו' גיטין ח ע"ב ד"ה אע"ג דאסרי אפי' להביא ספרים דרך כרמלית בשבת ע"י עכו"ם יעו"ש. ועיין לקמן סי' שמ"ט או' ט"ו:

קיט) [סעיף יא'] ליקט עכו"ם עשבים לצורך בהמתו וכו' ולר"ת (שהובא בסעי' הקודם בהגה) אפי' ליקט לצורך ישראל שרי כיון שהבהמה היתה יכולה לילך בעצמה ולאכול שם כמ"ש סעי' יו"ד אם לא שעומד בעבר הנהר. תו' ומ"מ והמאור כתב במקום שאין שם הרבה עשבים גדלים במחובר אסור דאין דרך להאכיל במחובר כדקאי לה באפה ואזלה וא"כ אהני מעשיו. מ"א ס"ק כ"ו. תו"ש או' ל"ה. אמנם הא"ר או' כ"ד כתב על עיקר דברי התו' והמ"מ הנז' דדעת רמ"א ולבוש דדוקא לצורך אדם מקילין בזה כיון דיכול לילך לשם ולא לצורך בהמה כיון דרוב הפו' אף לעיל מחמירין עכ"ד. ור"ל אף באדם שיכול לילך לשם מחמירין דלא ס"ל כר"ת וכ"כ לעיל או' ק"ז שהרא"ש והר"ן חולקין על ר"ת וס"ל דאין לחלק בין אדם לבהמה ור"ל דאף באדם כשיכול לילך שם אסור וכ"ה דעת הש"ע דלא ס"ל חילוק של ר"ת וכמבואר בב"י יעו"ש:

קכ) שם. אבל אם מכירו אסור אפי' שלא בפניו כ"ה דעת ב"י והיינו שיודע העכו"ם עכ"פ שהישראל יבוא להאכיל בהמתו דאז חיישינן שירבה בשבילו. ט"ז ס"ק י"א. א"ר או' כ"ה. וליקח מעכו"ם מים חמין בשבת לט"ע וקאווי ולערות על ט"ע מכ"ש וכדומה דלית בישול בעיר שרובה עכו"ם אם העכו"ם מרבים בוודאי בשביל ישראל אסור וכ"ש כשלוקח מעות בעד המים. מש"ז או' י"א.

קכא) שם. אבל אם מכירו אסור. ובמכירו א"צ להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו. מ"א ס"ק כ"ח. א"ר שם. ר"ז או' י"ז:

קכב) שם. כגון שהדליק נר לעצמו וכו' והא דלא גזרינן בנר וכבש שמא יעשה בשבילו לשבת הבאה היינו דוקא כשהעכו"ם עושה הדבר בשביל עצמו חיישינן שמא ירבה בשביל ישראל אבל לא חיישינן שיעשה בשביל ישראל לבדו מלאכה. וכ"כ הסמ"ק. מ"א שם:

קכג) שם. או עשה כבש לירד בו. ודוקא לירד בו שאינו מטלטלו אבל לטלטלו אסור אלא א"כ היו העצים תלושים מע"ש. כ"כ הר"ן פ' כ"ב בשם הרמב"ן. עו"ש או' ל"ב. תו"ש או' ל"ז:

קכד) שם. או עשה כבש לירד בו וכו' אבל אם צלה העכו"ם דג מליח לעצמו אעפ"י שנאכל כמו שהוא חי וגם כבר צלאו דלא שייך טעמא שירבה בשבילו אפ"ה אסור לישראל לאכול ממנו מפני שמרגילו לשבת הבאה. כ"כ התו' (ביצה ג' ע"א) והב"ד ב"י. ומשמע דדוקא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה אבל באינו מכירו דליכא האי חששא שרי אבל רש"ל ביש"ש פ"ק דחולין סי' ל"ג כתב טעם האיסור משום שלא יקל לומר לנכרי לבשל בשבת יעו"ש וא"כ משמע דאפי' אינו מכירו אסור. ועיין מ"א ס"ק כ"ח שכתב על דברי התו' הנז' דדוקא בדג מליח אסרינן דהוא דבר הצריך לעולם וחיישינן שמא ירבה בשבילו בשבת הבאה אבל בדבר שא"צ תדיר כגון שעשה העכו"ם בגד פשתן לעצמו מותר לישראל ללבשו דליכא למיחש שירבה בשבילו לשבת הבאה אבל אם העכו"ם מכירו ויודע שצריך לו אפי' שעושה על המקח אסור יעו"ש:

קכה) [סעיף יב'] אם אומר בפי' שלצורך ישראל וכו' או לצרכו ולצורך ישראל כמ"ע לעיל סעי' ו':

קכו) שם. אם אומר בפי' וכו' דוקא במלאכה דאו' אבל באיסור דרבנן אף אם עשה לצורך ישראל שרי וכפ"ז אם הניח לוח מהספינה ליבשה לצורך ישראל שרי לירד בו ודלא כמאן דאסר ותו אפשר דאף איסורא דרבנן ליכא ודמי למש"ל סי' סי"ג סעי' ד' מהרי"ל ואלי. ברכ"י בשיו"ב או' א:

קכז) שם. כגון שהדליק נר וכו' ומיהו אם היה בית ישראל ממש לאו כל כמיני לאסור הבית לישראל בהדלקת הנר. הגהת תשב"ץ סי' י"ב משם הירוש' ברכ"י שם או' ב' ועיין לעיל סי' רע"ו בהגה לסעי' א':

קכח) שם. והלך לו וכו' אבל אם נשתמש בו שרי. כדאיתא ס"פ כל כתבי. ועיין לעיל סי' רע"ו ובדברינו לשם בס"ד:

קכט) [סעיף יג'] א"צ למחות בידו וכו' כמ"ש סי' של"ד סעי' כ"ה. ואע"ג דנר הדולק אם רוב ישראל אסור אעפ"י שלא אמר שעשה בשביל ישראל התם שאני לפי שגופו נהנה מן האסור אבל בהמתו שרי, מרדכי וסה"ת. מ"א ס"ק כ"ט. תו"ש או' ע"ל:

קל) שם. א"צ למחות וכו' ובלבד שלא יהיו העשבים של ישראל אלא של הנכרי או של הפקר. ר"ז או' כ':

קלא) שם. א"צ למחות וכו' היינו אעפ"י שידוע שלצורך ישראל עשאו ואפי' אומר בפי' כל שאין הישראל מאכיל בעצמו וקאים באפה רק העכו"ם מאכיל בעצמו א"צ למחות לפי שעה. א"א או' כ"ט. מיהו הר"ז שם כתב דאין להתיר אלא בסתם אבל אם ידוע בבירור שלצורך ישראל עושה אסור:

קלב) שם. אבל אם רגיל בכך וכו' וז"ל הרא"ש אבל אם מערים ישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י עכו"ם אסור כדאמרינן פ' הפועלים עכ"ל משמע אבל אם אין הישראל מערים אעפ"י שהעכו"ם מערים שרי. ועוד משמע דאפי' ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך הישראל א"צ למחות וכמ"ש סי' רע"ו ססעי' ד' אבל המרדכי כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל ואומר שעושה לעצמו ע"כ. משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו וכ"מ מלשון הש"ע (בסעי' הקודם) וטעמו כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה. מ"א סק"ל. תו"ש או' מ"א. והיינו בעושה ומניח לפני ישראל אבל אם מאכיל לבהמת ישראל הוא בעצמו שרי אפי' אם עושה לצורך ישראל וכמ"ש באו' הקודם. ועיין א"א או' ל':

קלג) שם. אבל אם רגיל וכו' ובתרי זמני מקרי רגיל. ש"כ ביו"ד סי' רכ"ו ס"ק י"א. תו"ש או' מ':

קלד) שם, אבל אם רגיל וכו' ואם הוא שעת הדחק שאין לישראל עשבים נ"ל דמותר לומר לעכו"ם שיאכיל לבהמתו אפי' אם לקטן לצורך ישראל כיון שהבהמה היתה יכולה לילך שם ולאכול מן המחובר. ולענין לומר לנכרי ללקט עשבים בכל ענין אסור דהוי מלאכה דאו' ואם אין לבהמה שום דבר לאכול לא שבולת ולא שאר תבואה אין למחות באלו שאומרים לקצור עשבים דמוטב שיהיו שוגגין ועוד משום צער ב"ח אבל אם אפשר להשיג שבולת שועל אעפ"י שצריך לפזר הרבה דמים ואפ"י שצריך הגוי להביאו דרך רה"ר שלנו אסור לומר לקצור עשבים דאינו אלא שבות א' אבל להביאן הוי שבות דשבות ואמנם בין לומר למלאות מים וכ"ש לקצור עשבים אסור יותר ממה שצריך לאכול פעם א' ביום בלבד וע"י ישראל לעולם אסור. ח"א כלל ס"ג או' ט' והביאוהו האחרונים:

קלה) [סעיף יד'] או קבר לעצמו. או למכור בעיר שרובה נכרים. ר"ז או' כ"א:

קלו) שם. מותר לישראל וכו'. לערב מיד וא"צ להמתין בכדי שיעשו. לבוש. עו"ש או' מ' ר"ז שם:

קלז) שם. ליקבר בו. זהו לשון המשנה שבת קנ"א. והא דפתח בדין ארון וקבר וסיים בדין קבר לחוד ולא אמר בארון יניחו בו ישראל משום דבימיהם היו קוברין את המת בקרקע עם הארון וכיון דתני יקבר בו ישראל הרי דין הארון והקבר אמור בחדא מחתא דיקבר בו קאי נמי אארון. פתה"ד או' ז' והגם דבימי הש"ע היו קוברין בלא ארון לשון המשנה נקט כי כן דרכו כל היכא דאפשר אינו משנה הלשון:

קלח) שם. לא יקברנו בו עולמית. היינו לאותו ישראל שנעשה בשבילו ולאחר בכדי שיעשו כדמסיק אח"כ:

קלט) שם. עולמית, וה"ה בכל מיני דפרהסיא אסור עולמית. כ"כ הרמב"ם רפ"ו. ונ"ל דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ"ש סי' רמ"ד סעי' ג' מ"א ס"ק ל"א. תו"ש או' מ"ב. ועיין לקמן או' קמ"א:

קמ) וכתב הרו"ח או' ד' דבזמן חולי הנקרא קוליר"ה שמתים הרבה ב"מ אם הוא שעת הדחק יכולין להתיר בקצץ עם הגוי בקבלנות ולהמתין לערב במו"ש בכדי שיעשו ומ"מ אם אפשר לשכור פועלים גוים בע"ש שיעשו בכפליים לא יעשו בשבת כלל ע"י פועלים אפי' בקבלנות ולכל הפירושים צריכין ליזהר כשחופרים קברים בכל אופן לחזור ולכסותם משום צואת ר"י החסיד ז"ל שלא להניח קבר פתוח יעו"ש:

קמא) שם. שהכל יודעים וכו' שגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו. ב"י בשם הר"ן ט"ז ס"ק י"ג. ולפ"ז גבי חי מותר אף לו בכדי שיעשו ולעת הצורך יש לסמוך ע"ז להקל בד"ס ר"ז שם. ור"ל דלדעת הרמב"ם שכתבנו לעיל או' קל"ט אין לחלק בין חי למת ולטעם זה יש לחלק ולזה כתב דיש לסמוך ע"ז לעת הצורך:

קמב) שם. שנעשה לפלוני ישראל. משמע דאפי' הוא בפרהסיא אם אינם מכירים לאיזה ישראל הוא אינו אסור עולמית וכמ"ש בב"י:

קמג) שם. לערב בכדי שיעשו. ולישראל אחר נמי צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. ב"י. לבוש. ר"ז שם:

קמד) שם. והוא שימתין וכו' ואע"ג דלאחר לא שייך למיגזר שמא יאמר לעכו"ם מ"מ לא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל. ב"י. מ"א ס"ק ל"ב. ומ"ש עו"ש במ"א כבר מבואר הוא לעיל סי' ש"ו סעי' כ' ובדברינו לשם בס"ד:

קמה) [סעיף טו'] לספוד בהם ישראל וכו' מדברי הר"ן בשם רמב"ן נראה דמסתמא לצורך ישראל הביא וכן פי' מי"ט דעת רש"י. א"ר או' כ"ז. ונראה דזה תלוי כפי העת והזמן דאם אין מספידין בחלילין אלא ישראל מסתמא על דעת ישראל הובאו אבל אם מספידין בחלילין גם הכותים עד שיביאו לצורך ישראל ואם הביאו סתמא אזלינן בתר רובא:

קמו) שם. בכדי שיבואו ממקום קרוב. מחוץ לתחום. מ"א ס"ק ל"ג. דמספיקא חיישינן שמא באו מחוץ לתחום כמ"ש סעי' ט"ז אך א"צ להמתין אלא בכדי שיבואו ממקום קרוב שמחוץ לתחום. תו"ש או' מ"ד. ועיין לעיל או' נ"ט:

קמז) ואם הביאם דרך סרטיא שהוא מפורסם אסור עולמית כמ"ש סעי' י"ד. הרמב"ם פ"ו דין ו' מ"א שם וכ"כ הט"ז ס"ק י"ד. א"ר או' כ"ח. תו"ש שם. ר"ז או' כ"ב. ועיין לעיל או' קל"ח וקל"ט:

קמח) שם. שממקום פלוני הביאו בשבת וכו' ואם הגיעו כאן יום א' אף דהפליג ממקומו בשבת לא חיישינן למהלך הנעשה בשבת להאריך בכדי שיעשו דדוקא בבא בשבת אמרו. מהרי"ל וואלי בהגהו' כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ג' ועיין לעיל או' ס"א:

קמט) שם. ימתק לערב וכו' בין שהובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום והיינו אם הובאו דרך רה"ר כדמסיק אבל אם לא הובאו אלא דרך כרמלית אז כשיש לחוש שמא הובאו מחוץ לתחום צריך להמתין בכדי שיעשו ולאחרים מותרים מיד כמ"ש סעי' ח' וכשידוע שהובאו מתוך התחום גם לו מותר לערב מיד. תו"ש או' מ"ה. ועיין לקמן או' קנ"א וקנ"ב:

קנ) שם. וה"מ כשהביאם דרך רה"ר וכו' כתב הב"ח דמ"ש דה"מ כשהביאם דרך רה"ר פירושו הוא אפי' איכא ספק כשהביאן דרך רה"ר. אבל הא"ר או' כ"ט כתב דדעת הש"ע להתיר בספק דסמכינן בזה על י"א בסי' שמ"ה דאין רה"ר לדידן:

קנא) שם. אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית וכו' ה"ד בהובאו מתוך התחום אבל אם הובאו מחוץ לתחום צריך להמתין בכדי שיעשו וכמ"ש בסעי' ח' ב"ח. וכ"מ מדברי מ"א שנכתוב באו' שאח"ז וכ"כ א"ר או' ל' ר"ז או' כ"ב וכ"כ לעיל או' קמ"ט. ומיהו מדברי הט"ז ס"ק ט"ו נראה דגם הכא אסור לו בכדי שיעשו ויש להקל. א"ר שם. ומה שהקשה שם הט"ז מסעי' ח' כבר יישב מ"א ס"ק ל"ד (והבאנו דבריו באו' שאח"ז) דהכא שאני וכו' גם מה שרצה הע"ז להגיה וכתב שכן מוכח ממה שהתחיל בל' יחיד א"צ וסיים בל' רבים מותרים יעו"ש עמו הס"ר דא"צ קאי למי שהובאו בשבילו ומותרין קאי לחלילין עצמן נה"ש או' ט':

קנב) שם. אלא מותרין לערב מיד. ואע"ג דבחוץ לתחום י"א דבעינן בכדי שיעשו כמ"ש סעי' ח' הכא שאני דליכא הנאה כ"כ במה שמביא תוך התחום כמ"ש התו' יעו"ש ומיהו דעת התו' דאפי' הביאו דרך רה"ר בתוך התחום שרי (וכ"כ ר' ישעיה הא' פ' שואל והביאו הער"ה או' ח') אבל היש"ש פ"ג דביצה סי' ח' פסק כש"ע. מ"א ס"ק ל"ד. וכ"ה דעת האחרונים:

קנג) [סעיף טז'] ספק אם הובאו וכו' נראה פשוט דגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בסעי' ט' ט"ז ס"ק ט"ז. ור"ל דלא תימא משום כבוד המת חשו טפי ואסור אף בספק (מ"ש בסעי' ט') לזה קאמר ראינו כן דשם מכאן למדו. מש"ז או' ט"ז:

קנד) שם. חוששין שמא וכו' למי שהובא בשבילו אבל לאחרים מותר אפי' בודאי מחוץ לתחום. ר"ז או' כ"ב. ור"ל למי שהובא בשבילו צריך להמתין לערב בכדי שיבואו מחוץ לתחום ולאחרים מותר לערב מיד וכמ"ש לעיל או' קמ"ו וקמ"ט:

קנה) ואם הביאם מחוץ לתחום שלא ברה"ר ואח"כ העבירם ברה"ר בכדי שיבואו מתחלת רה"ר סגי. ב"י. והיינו לאחרים. ולמי שהובאו בשבילו אם הם מתוך התחום אז סגי בכדי שיבואו מתחלת רה"ר. ר"ז שם, וכ"כ האחרונים:

קנו) שם. חוששין שמא וכו' והגם דבסעי' ז' כתב לענין ספק די"א לערב מותר מיד הכא סתם להחמיר וכן סתם לעיל סעי' ט' ובסי' תקע"ו סעי' ז' והוא משום דדעתו לפסוק כסברא שמביא בסתם בש"ע ושם בסעי' ז' סתם להחמיר וע"כ לא חש להביא סברת י"א בכל המקומות. ועיין לעיל או' צ"א:

ליתן מזונות. דחשיב מזונותיו עליך כמ"ש סי' שכ"ד סעיף י"א דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום:

לפניו. אבל לא בידו דהוי עקירה (ש"ג תוספת') ועמ"ש סי' ש"ז סי"ד:

לאכלן. אבל אם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר או שהוא הרבה שא"א לאוכלם שם אסו' ליתן לפניו (ש"ג במרדכי פ"ק):

החפצים של עכו"ם. בטור כ' או אפי' אם החפצים של עכו"ם ונ"ל דה"פ או שעומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור וז"ש שהרואה שנתן לו אינו יודע שהחפצים של עכו"ם כלומר כיון שראה שישראל נתן לו סבור שהוא של ישראל אבל אם החפץ של עכו"ם מות' לתת לפניו בחצר דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ הוא של עכו"ם, וכ"מ במרדכי דדוקא בייחד לו מקום יש מחמירים אבל כשהוא של עכו"ם ואינו ממושכן כלל לישראל לכ"ע שרי וכ"מ ברמב"ם פ"ו שכ' כשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו לעכו"ם בשבת ע"ש ועמ"ש סי' ש"ז סכ"א וכ"מ ברא"ש וברמזים ריש שבת:

ביחד לו מקום. די"א שכירות לא קניא [ועיין בהגהות מהרמ"ט ועמ"ש סימן רמ"ו]:

לתת לו. ומ"מ אסור ליתן בידו ממש כמ"ש ס"א ע"ש ונ"ל דזהו גם כן כוונת המרדכי בשם התוס' ומ"ש ברישא מותר ליתן להם אפילו ביד לא אתא אלא לאפוקי מי"א דאסור ליתן להם בידים אלא ישים לפניהם ולא יאמר כלום וע"ז כתב דא"ז כתב דמותר לתת להם בידים כלומר ומותר לומר לו שיוציאם משום דהאידנא ל"ל ר"ה ועסי' שמ"ה ס"ז אבל אסור ליתן לידו ממש כיון דאפשר בלא זה כנ"ל והרב"י לא פירש כן ול"נ כמ"ש ופשוט דאפילו הכלי של עכו"ם לא יתנו לידו משום עקירה דלא כע"ש:

דרך מלבוש. הא לאו הכי מחזי שהישראל צוה להוציאו כיון שהוא ממושכן בידו עמ"ש ס"א:

וטוב. וכתו' באגודה דה"ה אם העכו"ם מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו וכתב שם שצוה להם להתענות מחר ורמ"א לא חש לה וכיון שרי"ו מקיל לגמרי: כתב הסמ"ע בח"מ סי' קל"א סק"י דאם בא עכו"ם ליטול משכונו מישראל בשבת מותר לישראל להיות ערב ובפרט בין השמשות וכו' ע"ש ול"נ דאסור משום ממצוא חפציך ועסי' ש"ו ס"ד ומ"ש בח"מ ה"ק שהיה לך להבין שדעתי שלא להיות ערב שהרי לא רציתי לעשות ערבות בשבת ואם כן היאך אהיה אחר כך ערב:

יש אוסרין. דה"ל נולד אף על גב דחטים חזו לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאוריית' שנעשה לחם [ועמ"ש סי"א] וי"א הטעם שמא יאמר לעכו"ם לבשל אף על גב דעכו"ם שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סי' רע"ו במידי דאכילה גזרי' טפי [טור] וכ"מ במרדכי פ"ג דעירובין ועסי' תקט"ו וכ' התוס' בע"א דף ס"ו ע"ב ואין לאסור הפת משום דשמא נתלשו בשבת העצים שנאפה בהם ומוקצים הם דמה בכך דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל ובפסחים דף מ"ז ע"ב משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה ועסי"א וע"ש סימן תק"ז ס"ב ועמ"ש סי' תמ"ו:

ויש מתירים. דס"ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה"ל מוקצה כדאיתא בביצה פ"ג והאוסרים ס"ל דדוקא גבי מוקצה אמרי' כן דלא מקצה אותו מדעתו כיון שאדם יכול לגומרו משא"כ גבי נולד, וביש"ש בחולין סל"ב כתבו דדוקא בדבר שהתחיל קודם שבת ונגמר בשבת שרי ע"ש וכ"כ סי' רנ"ב ס"ד דהוי נמי נולד דמעיקרא עור והשתא כלי וכתבו התו' בשבת דמ"ג דדוקא בקדירות אף על פי שהיו רותחות ב"ה לא אתקצאי לכולא יומא כיון שהיה בידו לקררן דאם הי' צריך להן הי' מקררן וכן פולין ועדשי' אף על פי דכשהתחילו להתבשל לא חזי לאכילה מ"מ כשנתבשלו אח"כ שרי דמעיקרא דעתו שיתבשלו בלי שום דיחוי משא"כ כשכופה הסל לפני האפרוחים והיו עליו ב"ה הקצה אותן שעה א' לצרכן ואתקצאי לכולי יומא ולא מהני גמרו בידי אדם ע"כ וכ"מ ברא"ש פ"ג דביצה דזה לא חשיב גמרו בידי אדם אבל בתוס' שבת דף מ"ד בד"ה יש עליה מעות וכו' והוי כגמרו בידי אדם ע"כ משמע דאע"ג דהקצה אותו שעה א' חשיב גמרו בידי אדם וע"ק שם דאם הוי גמרו בידי אדם אפילו היה עליו ב"ה לישתרי וצ"ל דל"ד ממש לגמרו בידי אדם ועיין בתוס' דביצה:

ובשעת הדחק. כגון שדר בכפר יחידי שא"א להשאיל מחבירו [ב"ח]:

ליקט פירות. הקשה הרב"י דהא גמרו בידי אדם ועסי' תק"ז שכת' בשם הרא"ש וז"ל ואסרי להו לרבנן משום נולד גזירה שמא יעלה ויתלוש ע"ש וכ"כ הרי"ף:

ואפילו ספק. כתב הב"ח אף על פי שהעכו"ם מביא דורון לישראל לא אמרינן דודאי לקטינהו בשבילו אלא הוי ספק עד שיודע שלקטן בשבילו עכ"ל וצ"ע ופשטא דגמרא לא משמע הכי דהא אמרינן עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר משמע אף על גב דלא ידעינן שנתלשו היום וגם לא ידעינן שנתלשו בשביל ישראל בעינן בכדי שיעשו וכיון שהביא לו מסתמא לקטן בשבילו דאל"כ ל"ל עכו"ם שהביא דורון הל"ל שלקטן בשביל ישראל ועוד דכתבו התוספות בעירובין דף ל"ט דההוא עובדא דבר טבי' מיירי באיתצוד מאיליו ע"י שהיו מצודות פרוסות מעי"ט ולא עכו"ם שהביא דורון לישראל הוי עכ"ל משמע דאי הוי עכו"ם שהביא דורון אסור אפי' לא ידעינן שצדו בשביל ישראל ונ"ל אם הביא העכו"ם לישראל פת חם בשבת ודאי אדעתא דישראל אפה אותו ועיין סי"א וכ"מ ממ"ש סי"ג בשם המרדכי דכשנותנו לישראל הוה כרוב ישראל:

מותר מיד. דבחול להמתין בכדי שיעשו לא מחמירים מספק וסה"ת כתב הטעם דספק חוששין לקולא, וצ"ע דא"כ למה סתם הרב"י בסי"ו דחוששין לחומרא ע"ש ואפשר דבמת החמיר טפי:

מחוץ לתחום. ואם הובא בספינה שרי ועסי' ת"ד וסי' ת"ה דאסור להוציא חוץ לד"א אם לא שהיו מע"ש בספינה ולא היו ביבשה:

אפי' מי שהובא. ואם הביאו לשנים אסורים להחליף (כ"ה):

בכדי שיעשו. וא"צ להמתין אלא בכדי ששהא המביא בשבת שאם הביאו רוכב על הסוס א"צ להמתין כ"כ (כ"ה) ונ"ל שא"צ להמתין אלא בכדי שיוכל לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב ואף על גב שברי"ף איתא דחיישינן שמא הלכו בלילה היינו שלא לאכלו בשבת עצמה אבל בחול א"צ להמתין כ"כ כנ"ל:

וי"א דאין הלילה. לפי שאין רגילות להביא בליל' ממקום רחוק (מרדכי) ויש"ש פסק כסברא ראשונה:

והיא שתהא מוקפת. כתב הרב"י ונ"מ שאם העיר אינה מוקפת לדירה ועירבו כולה או קצתה אסור לטלטל פירות אלו חוץ לד"א עכ"ל כלומר דבלא עירוב בלא"ה אסור לטלטל וצ"ע דבאינו מוקף לדירה לא מהני עירוב דהא אפי' של יחיד אסור לטלטל בו כמ"ש רסי' שנ"ח וסימן שע"ב ס"ב עמ"ש שם ועמ"ש סימן ת"א ומ"ש סימן שס"ג סק"ו בהג"ה וסימן שס"ה ס"ג ובאמת אין זו קושי' דהרא"ש כתב דינו על אדם שיצא חוץ לתחום או בהמות שהביאו מחוץ לתחום או פירות בי"ט דמותר לטלטל ובשבת נמי י"ל דבמקום שהניחן העכו"ם אסור להוציאן חוץ לד"א דאף אם הוליכן א' ג' אמות אסור השני להוציאן אח"כ יותר מאמה א' כנ"ל ועסי' שמ"ט:

מחוץ לתחום אסור. פי' בו ביום ולערב מותר מיד כמ"ש ס"ז וס"ח ולפ"ז אפי' ספק אם הובא בשביל ישראל וכ"מ בת"ה סי' פ"ג ע"ש ועס"ז:

תולין להקל. בד"מ תמה ע"ז וכתב דג"ז ספק הוא ומ"מ מדלא הגיה כאן כלום נראה דדעתו להקל מאחר דיש מקילין בכל ענין:

שמילא מים. כתב הע"ש ונר' מדברי התוס' דאם מלאו חש"ו מים מותר ליהנות מהן והטעם דאין עושין כלל לדעת ישראל עכ"ל, ועמ"ש סי' שס"ב ס"ז דדוקא במוצא חפץ שנאבד אמרינן שעושה להנאת עצמו משא"כ בכיבוי כמ"ש סימן של"ד סכ"ה בב"י וא"כ ה"נ אם מילא מים לצורך עצמו אף בעכו"ם מותר ואם לצורך ישראל אף בחש"ו אסור ואם בא לומר דמיירי במכירו ולא גזרינן שמא ירבה בשבילו זה לא נרמז בדברי התוס' לכן נ"ל דלא דק ולא עיין ברא"ש שם שכתב בהדיא דגבי אבידה לא נעשה האיסור בשביל ישראל וכן כונת התוס':

לכרמלית מותר. כיון שהוא דרבנן עמ"ש רסי' רע"ו:

הואיל ואפשר. אבל אם אין הישראל יכול לילך שם כגון דאיכא סכנת דרכים אסור כמ"ש סי"א ובנהר אף בהמה שרי (מרדכי): כתב הע"ש לר"ת דאם יש נהר תוך התחום אף אם הביא העכו"ם מים מבור שהוא רה"י לר"ה מותר להשקות בהמתו משום דהא אי בעי היה משקה אותה מהנהר וראייתו מהרא"ש ע"ש ול"נ דזה לכ"ע אסור דאטו עכו"ם שהביא פירות מחוץ לתחום ויש לישראל פירות כיוצא בהם יהא מותר לאוכלן וראייתו מהרא"ש אינה כלום דהא סיים הרא"ש והא לא מסתבר כלל משמע דאף רבינו תם מודה בזה דאסור וכ"מ בר"ן ובמאור ובמ"מ ועסי' רע"ו:

ויש מתירין וכו'. חפשתי בכל בו ולא מצאתי זה וגם בד"מ לא כתב מקום מוצאו וגם בתשובת מהרי"ל סי' קט"ז כ' דר"ת לא התיר אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור וכ"כ המאור (עסי' ש"ז ס"ה) ובמקו' שותי שכר יש נוהגין היתר להביא בלא עירוב וסומכין שהעכו"ם עצמו ג"כ שותה ממנו כמו שפחה שבבית ואפ"ה יש נמנעים ויישר כחם עכ"ל (ועסי"א דאפי' מכירו אסור כ"ש כאן דעיקר אדעתא דישראל קעביד ועסי' רע"ו ס"ג ואפשר דהיינו היש מתירין ועמ"ש סי' ש"ז בשם הגמ"ר ונ"ל דאין להקל אלא לצורך כמ"ש רמ"א וליתן לו מעות בשבת נ"ל דאסור כמ"ש סימן תקי"ז):

לצורך בהמתו. ולר"ת אפי' ליקט לצורך ישראל שרי כיון שהבהמה היתה יכולה לילך בעצמה ולאכול שם כמ"ש ס"י אם לא שעומד בעבר הנהר (תוס' ומ"מ) והמאור כתב במקו' שאין שם הרבה עשבים גדלים במחובר אסור דאין דרך להאכיל בו במחובר כדקאי לה באפה ואזלה א"כ אהני מעשיו, הע"ש ס"ק ל"ב העתיק כאן דברי הגמ"ר ולא הרגיש שדבריו סותרין זא"ז כמ"ש הרב"י סי' ש"ז ואין בהם צורך:

והן מוקצים. עמ"ש סי' שכ"ב ס"ג וסי' תק"א ס"ה דלא כע"ש:

אם מכירו אסור. וכתב הר"ן והמ"מ דאם עשאו שלא בפניו מותר דל"ח שמא הרבו בשבילו וכ"כ ראב"ן ואם יודע שצריך לו אפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רש"י כשעשאו לא היה ר"ג שם דניכוון ליה משמע דעיקר ההיתר שלא בפניו דאמרי' שלא עשה לצורך ישראל כיון שלא ידע בו אבל אם מכירו ויודע שצריך לו אמרי' שעשאו אדעתו וה"ה אם הוא בפניו ואינו יודע שהישראל צריך לו דשרי וכ"כ הגמ"ר והב"י כתב דאפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רי"ו דעכו"ם שצלה דג מליח לעצמו אסור אף על גב דלא שייך שמא ירבה בשבילו כיון דצלאו כבר מ"מ יש אוסרין כדאיתא בתוספתא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה ומשום מוקצה ליכא דחזי לכוס וא"ת שמא יצלנו הוא בעצמו כיון דאיכא טירחא אדכירי מדכר וכ"כ התוס' ריש ביצה ע"כ וצ"ע דהא רי"ו בעצמו כתב דשלא בפניו שרי וגם בתוספתא איתא כן לכן נ"ל דוקא גבי דג מליח אסרינן דהיא דבר הצריך לעולם וחיישינן שמא ירבה בשבילו לשבת הבאה אבל בדבר שא"צ תדיר כגון שעשה העכו"ם בגד פשתן לעצמו מותר לישראל ללבשו דליכא למיחש שירבה בשבילו לשבת הבאה כדאמרינן בגמ' גבי כבש שא"צ לו תדיר ואם העכו"ם מכירו ויודע שצריך לו אפי' באומן שעושה על המקח אסור (ועסי' רנ"ב ס"ד) וכ"מ בגמרא גבי ליפתא דמחוזא, ונ"ל דהא דלא גזרינן בנר וכבש שמא יעשה בשבילו לשבת הבאה היינו דוקא כשהעכו"ם עושה הדבר בשביל עצמו חיישינן שמא ירבה בשביל הישראל אבל לא חיישינן שיעשה בשביל הישראל לבדו מלאכה וכ"כ בסמ"ק: ועוד נ"ל דבמכירו א"צ להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו וכמ"ש הב"י רסי' שי"ח:

א"צ למחות. כמ"ש סי' של"ד סכ"ה, ואף על גב דנר הדולק אם רוב ישראל אסור אף על פי שלא אמר שעשה בשביל ישראל התם שאני לפי שגופו נהנה מן האיסור אבל בהמתו שרי עכ"ל המרדכי וסה"ת:

רגיל בכך. ז"ל הרא"ש אבל אם מערים ישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י עכו"ם אסור כדאמרינן פרק הפועלים עכ"ל משמע אם אין הישראל מערים אף על פי שהעכו"ם מערים שרי ועוד משמע דאפילו ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך ישראל א"צ למחות וכמ"ש סי' רע"ו סס"ד אבל המרדכי כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל ולומר שעושה לעצמו ע"כ משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו וכ"מ מל' הש"ע וטעמו כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה ועמ"ש סי' רצ"ב ס"ב:

עולמית. וה"ה בכל מילי דפרהסיא אסור עולמית כ"כ רמב"ם רפ"ו ועסי' תרס"ד ונ"ל דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ"ש סימן רמ"ד ס"ג:

והוא שימתין וכו'. אף על גב דלאחר לא שייך למיגזר שמא יאמר לעכו"ם מ"מ לא חילק בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל (מ"מ ב"י) בכ"ה האריך כאן וכל דבריו דחוים דפשוט הוא בביצה פ"ד בגמרא דעכו"ם שהביא לישראל מותר בכדי שיעשו ומ"ש התו' בשבת דף קנ"א היינו דוקא במת דאושא מילתא ע"ש ואף רי"ו לא כתב דאסור לעולם אא"כ אמר לעכו"ם לעשות מלאכה ויליף לה מדאמרינן בב"מ דאם העכו"ם מסרס בהמה דאסורה לעולם כיון דהעכו"ם נתכוין לאיסור אבל בשבת אין העכו"ם מתכוין להביא דוקא בשבת וא"כ אין איסור אא"כ א"ל להביא ואף בזה הכריע הרב"י בסי' ש"ז ס"כ להתיר בכדי שיעשה [וזה נעלמה מבעל כ"ה] והדין עמו דעכ"פ לא נהנה מהאיסור כיון ששהא בכדי שיעשה משא"כ בסירוס וע' בספר ת"ד סי' רנ"ה ורנ"ו כנ"ל ברור:

ממקו' קרוב. מחוץ לתחום ואם הביאן דרך סרטי' שהוא מפורסם אסור עולמית כמ"ש סי"ד [רמב"ם]:

מותרים לערב מיד. אף על גב דבחוץ לתחום י"א דבעינן בכדי שיעשו כמ"ש ס"ח הכא שאני דליכא הנאה כ"כ במה שמביא תוך התחום כמ"ש התוס' ע"ש ועס"י ודעת התוספות דאפי' הביאו דרך ר"ה בתוך התחום שרי וכ"מ פשטא דהרמב"ם ובסימן תקט"ו וביש"ש פ"ג דביצה סי' ח' פסק כש"ע:

ספק כו'. עיין ס"ט והע"ש לא ע"ש:

(א) לזמן א"י בשבת – אף דביו"ט אסור לזמן א"י לאכול עמו גזירה שמא ירבה לבשל בשבילו כדלקמן בסימן תקי"ב בשבת דאין לחוש לזה שרי:

(ב) ומותר ליתן וכו' – אף דאסור לטרוח בשבת בשביל מי שאין מזונותן עליו כדלעיל בסימן שכ"ד אינו יהודי חשיב מזונותן עליו לענין שמותר לטרוח בשבילו משום דמפרנסין עניי א"י עם עניי ישראל מפני דרכי שלום [תוס']:

(ג) לפניו בחצר – כתבו הפוסקים דדוקא ליתן לפניו והוא יקחם בעצמו שרי אבל ליתן לידו אסור דשמא יוציא לר"ה ונמצא למפרע דהישראל עשה העקירה מרה"י דאסור וכדלקמן בסימן שמ"ז. ודעת הא"ר דמותר ליתן לו אף בידו כשהוא בחצר כיון שאין נותן לו ע"מ להוציאו דכיון דהא"י עומד בפנים כשיוציא לחוץ חשוב עושה בעצמו העקירה ויש להקל בזה כדבריו וכמ"ש בבה"ל ואם הישראל אינו מוסר לידו אלא הא"י לוקח מיד הישראל לכו"ע מותר כשלוקח ע"מ לאכול בחצר דאף כשיוציא הלא לא עשה ישראל העקירה כלל:

(ד) לאכלן – אפילו אם אינו מפרש לו שיאכל ג"כ שרי דמסתמא יאכל שם אלא בא לאפוקי אם אין רשות בידו לאכלן שם או שהוא הרבה שא"א לאכלן שם אסור ליתנם לפניו דהוי כאלו נותנו ע"מ להוציא ויש בו משום מראית העין שיאמרו שמוציא בשביל ישראל ובשליחותו וכמבואר בסימן רמ"ז [מ"א בשם ש"ג וכן הוא באו"ז]:

(ה) ופשט ידו לפנים – ובזה אפילו לא יתנם הישראל לידו אלא יקבלם מיד הישראל דאין עושה הישראל שום עקירה אפ"ה אסור דכיון שידוע שיוציאנו יאמרו דבשליחותו מוציא וכ"ש למסור לידו דאסור משום העקירה וכדלקמן בסימן שמ"ז:

(ו) או ליתן לו – ואפילו לא יתנם לידו אלא יניח לפניו בחצר כיון שידוע שיוציא אסור דיאמרו דבשליחותו מוציא וכנ"ל בסק"ד:

(ז) אפילו אם החפצים של א"י – בטור איתא או אפילו וכו' ופירשו דאדלעיל קאי דהא"י עומד בחוץ ופושט ידו לפנים דבזה אפילו אם החפצים של א"י יש מראית עין שיאמרו דשל ישראל הם שמוסר לידו אבל כשעומד בחצר מותר לתת לפניו דלא גזרינן כולי האי בחפצים של א"י ואמרינן דהרואה אותו שמוציא אח"כ ידע שהחפצים של א"י הם:

(ח) בייחד לו מקום – היינו אם היה החפץ ממושכן אצל ישראל אף שייחד לו מקום על החפץ שיבוא ויטלנו כל זמן שירצה אפ"ה אסור להניחו שיטלנו בשבת דחפץ הממושכן אצל ישראל הוי כשלו ומה שייחד לו מקום לא מהני דשכירות לא קניא ועדיין ברשות הישראל הוא ואיכא משום מ"ע:

(ט) משום דרכי שלום – כגון א"י שחלה ושלח אחר מאכל ישראל:

(י) או בא"י אלם – ומבקש חפציו ואף שאין חשש סכנה בדבר:

(יא) וה"ה לצורך מצוה – ואף דאסור ליתן לא"י אם יודע שיוציא החפצים מביתו לר"ה בשבת אף שלא בשליחות ישראל וכ"ש כשהוא בשליחותו מ"מ התירו בכל אלו משום דלדידן להרבה פוסקים אין לנו ר"ה דאורייתא ואינו אלא שבות דשבות והתירו במקום מצוה או מפני דרכי שלום וכה"ג ומ"מ צריך ליזהר בכל אלו שלא למסור ליד א"י דיעשה הישראל עקירה דהא אפשר לבקש להא"י שיקחנה בעצמו ואפילו אם הא"י מבקש שיתנו לתוך כליו יש ליזהר שיעמידנו בבית ואחר שישפוך הישראל לתוכו יקחנו:

(יב) חמץ מביתו – כגון ע"פ שחל בשבת [מרדכי]:

(יג) דרך מלבוש – דאל"ה אסור כשאר חפצים של ישראל כיון שממושכנין אצלו דיאמרו דהישראל צוה להוציאו וכנ"ל בסק"ח מיהו אם הא"י אלם ואינו רוצה לקחת בדרך מלבוש מותר בכל גווני וכנ"ל:

(יד) ויניח אחר – כתב באגודה ה"ה אם הא"י מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשב הישראל עמו ולא יגע בם [מ"א ותו"ש] ובא"ר משמע דהוא סובר דכשמניח מעות מחזי כמשא ומתן ולדידיה אין להקל בזה כ"א כשהא"י אלם ומ"מ נראה דאם יוכל להגיע לו מזה הפסד כגון שאין משכון שוה הכסף וכדומה יש לסמוך על המ"א ותו"ש:

(טו) ולא יגע – בשום אחד מהמשכונות לא בהישן ולא בהחדש מיהו בישראל כה"ג יש להקל שיגע בו דבישראל לא מחזי כמו"מ אלא כמשאילו ואם בא הא"י ליטול משכונו ואין הישראל מאמין לו אין ישראל אחר רשאי לערב עבורו דאסור משום ממצוא חפצך:

(טז) יש אוסרים – שמא היתה ביה"ש קמח או עיסה שאינו ראוי לכוס ואיתקצאי לביה"ש ואפילו אם נאמר דהיו אז חטים דראוי לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאורייתא שנעשה לחם והו"ל נולד ויש שאוסרין מטעם אחר שמא יאמר לא"י לבשל ואע"ג דא"י שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סימן רע"ו במידי דאכילה דלהוט ביותר גזרינן טפי וכתב המ"א בסימן תקי"ז דמדברי המחבר שם משמע דס"ל כטעם הזה:

(יז) ויש מתירים – דלא מחלקי בין מידי דבר אכילה ללאו בר אכילה כיון שמ"מ עשהו בשביל עצמו ולענין מוקצה ס"ל כיון שהיה יכולת ביד הא"י לגמרו אין ע"ז שם מוקצה ונולד. כתב ב"י בשם או"ז שלדברי הכל אם בישל או אפה עבד ישראל בשבת אפילו לצורך עצמו ואפילו בשבת ראשונה ובפעם ראשונה שאין העבד יודע אם אדונו יאכל מזה אם לאו אפ"ה אסור מפני שהוא מכירו ומרגילו לשבת אחרת ע"ש שהביא לזה ראיה מתוספתא ועיין לקמן בסי"א מה שנכתוב בזה:

(יח) ובשעת הדחק – כגון שדר בכפר יחידי שא"א לשאול פת מחבירו [אחרונים]:

(יט) על המתירין – ומ"מ יזהר שלא לקרוא אותו לביתו לפרוע לו דמיו דהוי מקח וממכר ועיין לעיל בסימן שכ"ג ס"ד [רי"ו הובא בב"י]:

(כ) ליתן לו מעות וכו' – דזה אסור לד"ה ואפילו לצורך מצוה:

(כא) שצד דגים וכו' – ובזה כו"ע מודו דאסור משום דהוא ודאי מוקצה שנצודו בשבת ולא היו מזומנים מאתמול [וכ"ש האוסרין גם בפת בס"ד] ולאו דוקא שצדן א"י דה"ה אם נצודו מאליהן בשבת בהמצודה שפרסו מע"ש:

(כב) או ליקט פירות – ג"כ משום מוקצה דמחוברין היו ביה"ש וגם דגזרינן בזה שמא יעלה ויתלוש כמו שגזרו על פירות הנושרין בשבת כדלעיל בסימן שכ"ב [משום דאדם להוט אחריהן וגם בקל הוא לתולשן] וה"ה כאן שנתלשו ע"י א"י דלא גריעי דשניהן נתלשו שלא ע"י ישראל:

(כג) אסורים לישראל – בין באכילה בין בטלטול:

(כד) ואפילו ספק – דספק מוכן אסור ואפילו המתירין לקמן בס"ז בספק לענין מו"ש בזה מודי וכדלקמיה ודוקא בספק הוא דאסור דתלינן דבו ביום נצודו ונתלשו אבל אם ניכר דנתלשו מע"ש כגון פירות שנכמשו וכן בדגים בכה"ג שרי וכדלקמן בסימן תקט"ו עי"ש בב"י:

(כה) לערב מותרין מיד – דדוקא כשעשה המלאכה בשביל ישראל הוא דגזרו לאסור בערב עד כדי שיעשו כדלקמיה בסעיף שאח"ז אבל כשעשה לעצמו לא שייך למגזר [אחרונים]:

(כו) אם ליקט וצד – וה"ה בכל המלאכות דאורייתא שעשה הא"י בשביל ישראל ואפילו עשה מעצמו בלא צווי הישראל כדלקמן בסימן תקט"ו ע"ש בב"י:

(כז) בשביל ישראל וא"י – כגון שהיה מחצה ישראל ומחצה א"י או בידוע שגם לישראל צד וליקט אף דהרוב היו א"י [מלקמן סימן תקט"ו סעיף ו' בהג"ה] ועיין במש"כ לעיל סימן רע"ו בבה"ל:

(כח) צריך להמתין וכו' – והיינו אפילו ישראל אחר שלא נלקט בשבילו כיון דעשה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל אסור לכל ליהנות עד מו"ש בכדי שיעשו [ובשבת גופא בטלטול נמי אסור כבסימן תקט"ו] ולאו דוקא בצד דה"ה בכל המלאכות וכנ"ל להטעם דאסרו לכל עד בכדי שיעשו שלא יהנו ממלאכה הנעשית בשביל ישראל בשבת וגם דגזרו דכשיהיה מותר מיד במו"ש יאמרו לא"י בשבת להכין שיהיה מזומן על מו"ש מיד:

(כט) בכדי שיעשו – מבואר לקמן סימן תקט"ו דהיינו שיעור שילך הא"י במו"ש למקום שלקט וילקוט שם אחרים ויחזור לכאן ואם אינו ידוע מהיכן הביאו שיעורן בכדי שיביא מחוץ לתחום ואם בתחלה בשבת הביאן על סוס משערינן ג"כ דרך רכיבה [מ"א בשם כנה"ג] ולענין אם נאמן א"י במסיח לפי תומו שנלקטו מע"ש עיין במש"כ שם ובסימן תקי"ג:

(ל) ספק אם לקטן וכו' – כגון שהא"י אמר לישראל ליתן לו פירות בשבת והלך לבית הא"י ונתן לו פירות דספק אם לקט אלו בשבילו או חשב ללקוט אחרים בשבילו ואלו לקט לעצמו מתחלה אבל א"י שהביא דורון לישראל לא הוי ספק דאמרינן דודאי בשבילו לקטן וכן אם הביא פת חמה לישראל אמרינן דודאי בשבילו אפה [מ"א ותו"ש וש"א דלא כב"ח]:

(לא) ואין ידוע וכו' – גם זה לאו בהביא דורון מיירי דבהביא דורון [או הביא למכור] חשבינן כודאי תלשן בשבת דמסתמא הביא מן המשובחין שנלקטו היום ואסורין במו"ש בכדי שיעשו לכו"ע:

(לב) אסורין בו ביום ולערב וכו' – והטעם דאסרו מספק אף שהוא מלתא דרבנן דספיקא לקולא משום דהוא דבר שיש לו מתירין שאפשר להמתין עד מו"ש. ואם היו שני הספיקות יחד אם תלשן בשבת וגם אם תלשן בשביל הישראל בשבת גופא אסור דהא אפילו ודאי לא בשביל ישראל לקטן אסור בשבת משום ספק מוכן כנ"ל בס"ה אבל במו"ש יש להתיר בזה מיד משום ס"ס [תו"ש ופמ"ג וח"א]:

(לג) וי"א דלערב יד מותר מיד – דס"ל דלא אסרו רבנן בזה מספיקא ומ"מ בשבת גופא דאיסורו משום מוקצה מודו דאין להתיר אפילו היכא דרק ספק אם נלקטו בשבת דבספק מוכן החמירו יותר משאר ספיקות דרבנן וכנ"ל בס"ה ולדינא כתב הא"ר דמשמע מאחרונים דיש לסמוך על הי"א הזה דאין להחמיר למו"ש אבל בח"א כתב דאין להקל רק לצורך מצוה וכן משמע מא"א סקי"ח שאין להקל בזה ושכן הכריע הב"י בסימן תקט"ו:

(לד) שאין בו חשש – כגון דברים אחרים שאין שייך בהם צידה ולקיטה או אפילו בהני אלא שניכרין שלא נצודו ונלקטו בשבת כנ"ל וכדלקמן סימן תקט"ו:

(לה) מותר – היינו אף באכילה ואפילו להאוסרין בס"ד בכל המלאכות של אכילה שעשה הא"י בשביל עצמו באיסור תחומין שרי ואף בתחומין די"ב מיל וכדלקמיה:

(לו) מותר לטלטל – דהא מחמת עצמן אין בהן איסור מוקצה שלא נצודו בשבת ואף דבאכילה אסורין לאותו ישראל כיון שלישראל אחר מותרין אין עליהם שם מוקצה דהא ראוים לישראל אחר [הרא"ש]:

(לז) אבל לאכול אסור וכו' – ואם הביאו בשביל שני בני אדם שני דברים אסורין להחליף כדי להתיר באכילה דאם יהיו מותרין יבואו לומר לא"י לכתחלה להביא להם. ולמכור לאחר שלא הובא בשבילו מותר [והיינו באופן ההיתר המבואר בסימן שכ"ג] ובלבד שלא ירויח למכור ביוקר ממה שלקח [כנה"ג]:

(לח) למי שהובא בשבילו – ומבואר לקמן בסימן תקט"ו דה"ה לב"ב דאסור [וה"ה לאורחים שהיו מזומנים אצלו בשבת עיין שם במ"ב] ואם הביא למכור בעיר שרובה ישראל אסור לכל דבשביל כולם הביא ובעיר שרובה א"י כתוב בשו"ע שם דמותר ועי"ש במ"א. ודע דאם הובא בספינה למעלה מיו"ד שרי דאין תחומין למעלה מיו"ד [מ"א] ועיין בסימן ת"ד דהיינו שלא היה ביבשה בבין השמשות וגם לא היה למטה מעשרה פעם אחד דאם היה למטה פ"א ויצא משם חוץ לתחום אף שהיה אח"כ כל הדרך למעלה מעשרה וכ"ש אם היה ביבשה ביה"ש אסור לטלטל חוץ לד"א עי"ש:

(לט) בכדי שיעשו – הכל לפי הענין שנעשה מלאכה בשבת דאם הביא הא"י דרך רכיבה על הסוס צריך לשער ג"כ באופן זה. ואם הביא ממקום רחוק הרבה ושהה ג' ימים א"צ להמתין רק יום אחד כנגד הזמן שהלך בשבת והיינו בידוע מאיזה מקום הביא אבל כשאין ידוע משערינן לעולם כמו שהביאן חוץ לתחום:

(מ) ויש אומרים וכו' – לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וא"כ אכתי נהנה הישראל במה שהביאו ביום וע"כ צריך להמתין שיעור ההבאה למחר ביום ודוקא בזה שהובאו ממקום רחוק דהוא חוץ לתחום ס"ל כן משום דאין דרך להביאו בלילה משם אבל לעיל כשהיא תוך התחום אלא שלקטו או צדו בשבת גם לדעה זו סגי להמתין בכדי שיעשו בלילה וכתב המ"א דהיש"ש פסק כסברא ראשונה להקל וכן מסתבר דאין להחמיר בזה דהא להי"א השני מתירין לגמרי וכ"ש לצורך אורחים או שאר דבר מצוה בודאי יש להקל אבל אם היה בו גם איסור דאורייתא שלקט ממחובר חוץ לתחום יש להחמיר מ"מ לדבר מצוה יש להקל בכל גווני:

(מא) ולאחרים מותר – דבתחומין דרבנן לא אסרו לאחרים רק למי שהובאו בשבילו וכן בשאר איסור דרבנן כדלקמיה בס"י [ואם הביא גם דרך ר"ה עיין לקמן סי"ד סקע"ה] ואפילו בתחומין די"ב מיל להסוברין דהיא דאורייתא כיון שאינו מפורש בקרא לא החמירו בו [מ"א בשם תה"ד בסימן תקט"ו]:

(מב) מותר לערב מיד – דס"ל דבאיסורי דרבנן א"צ להחמיר בכדי שיעשו אף למי שהובא בשבילו ולדינא יש להחמיר כסברא ראשונה [א"ר בשם ב"ח ומהרש"ל וכתב שכן משמע מסתימת השו"ע לקמן סימן תקט"ו] וכ"ש בתחומין די"ב מיל די"א דהוא דאורייתא:

(מג) בתוך ד"א – דכל דבר שיצא חוץ לתחום אסור לטלטל חוץ לד"א אף שמותר באכילה במקומם אם לא בעיר שמוקפת מחיצה דנחשב כל העיר כד"א:

(מד) מוקפת חומה – וה"ה כשנתקן בצורת הפתח דחשיב נמי כל העיר כד"א וכ"ש בית וחצר דנחשב כל ההיקף כד"א:

(מה) והוא שתהא מוקפת וכו' – דאם אינה מוקפת לדירה או שהניח הא"י בשדה אין להחפץ רק ד"א ואם טלטל אותו אחד אמה או שתים שוב אין רשאי אחר לטלטלו רק עד תשלום ד"א [מ"א ותו"ש וש"א]:

(מו) ועיין לקמן סימן ת"א – היינו דשם כתב לכאורה היפך זה אבל הט"ז כבר יישב שם דלא סתרי אהדדי ע"ש:

(מז) אם הוא ספק וכו' – ואף דספיקא דרבנן לקולא אסור בזה משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להמתין עד ערב וכנ"ל [רמב"ן במלחמות פרק כ"ב והה"מ וכן העתיקו האחרונים]:

(מח) אסור – סתם בזה כדעת הגאונים דאוסרין בספק וכן סתם בסעיף ט"ו [ודלא כדעת המתירין המובא בב"י והוא דעת הי"א שבסעיף ז'] והנה אף דלדעתם אף במו"ש אסור בזה בכדי שיעשה מ"מ הסכימו האחרונים דלענין מו"ש אין להחמיר בזה דהא אפילו בודאי חוץ לתחום יש אומרים דא"צ להמתין בכדי שיעשה וכנ"ל בס"ח ע"כ בספק עכ"פ יש לסמוך על המתירין:

(מט) אין לחוש מספק – שהפירות האלו הביאן חוץ לתחום דאדרבא דאמרינן כאן נמצאו כאן היו:

(נ) ואפילו וכו' – ואף דבזה יש לספק שהביא מהבית שיש לו חוץ לתחום מ"מ תלינן להקל דעד כאן לא אסרינן מספק אלא בא"י שאין לו דירה כלל בתוך התחום חיישינן דשמא חוץ לתחום הביאו בשבת אבל בזה שיש לו בית בתוך התחום לא מספקינן כלל שמא הביאו מחוץ דאמרינן כאן נמצאו כאן היו היינו בהבית שבתוך התחום:

(נא) שאין הא"י מכירו – דבמכירו אף שהא"י עשה לעצמו אסור דגזרו שמא ירבה הא"י לדלות בשבילו ועיין לקמיה בס"ק ס"ו דאפילו דלה שלא בפני ישראל אסור ואך עכ"פ בעינן שידע הא"י שהישראל צריך לאותה המלאכה דאז נוכל לומר שיכוין להרבות בשבילו במכירו וע"ש עוד מה שכתוב בזה:

(נב) בכל מיני תשמיש – היינו דלא מבעיא לשתיה דעקרו עומד לכך בודאי אסור אלא אפילו שאר תשמישין נמי אסור להשתמש בם [תוס']:

(נג) אפילו ישראל אחר – דכיון דאתעביד בהו מלאכה דאורייתא בשביל ישראל אסור לכל ישראל וכנ"ל בס"ו ואפילו לערב במו"ש יהיה אסור עד בכדי שיהיה שהות לדלות חדשים וכנ"ל:

(נד) לכרמלית – דאינו אלא מלאכה דרבנן מותר לישראל אחר וכנ"ל בס"ח:

(נה) הואיל ואפשר – דלא חשיב נהנה ממלאכת הא"י בשבת כיון דאפשר לו לירד לתוך הבור ולשתות בהיתר בלא חילול שבת דדוקא בבהמתו אסור דא"א לה לשתות מתוך הבור ובבהמה נמי אם הביא מים מנהר שאפשר לה לשתות משם גופא או שהביא מבור העומד ברה"י שהיה אפשר להכניסה שם ולהשקותה בלא חילול שבת ג"כ יהיה מותר דאף דהא"י הביא דרך ר"ה באיסור לא חשיב נהנה ממלאכת שבת כיון דאותה ההנאה היה יכול ליהנות בלא חילול שבת אבל אם בפעם הזה הביא הא"י מים לבהמתו מבור שהוא רה"י העומד בר"ה דאלו המים א"א להשקותה בהיתר וכנ"ל אף שיש שם גם נהר שהיה אפשר להשקותה משם אסור דעכ"פ מים אלו הביא ממקום שא"א לה לשתות בהיתר:

(נו) לילך שם – ואם אין הישראל יכול לילך שם מפני סכנת דרכים אסור גם לדעה זו ופשוט דה"ה להדיח כלים בהמים או לעשות בם שאר תשמישין שלא היה אפשר לעשות שם בתוך הבור דינו כבהמתו ואסור גם לדעה זו ולענין דינא העיקר כדעה ראשונה דהוא דעת כל הראשונים וכן משמע מהגר"א ותו"ש ורק לצורך גדול או לצורך שבת יש לסמוך ע"ז להקל ובמו"ש יש להתיר מיד בכל גווני:

(נז) ויש מתירין – האחרונים נדחקו מאד בטעם הדבר דהא אף היש מקילין דבסמוך לא מצינו שהקילו רק לענין דיעבד אבל לא לכתחלה להתיר אמירה לא"י אפילו בכרמלית וכ"ש בר"ה וגם מה שציין המציין ע"ז כלבו כתב המ"א דלא נמצא זה בכל בו והגר"א כתב דהוא דעת ראבי"ה המובא בב"י בסימן ש"ז ע"ש:

(נח) או שאר דברים – היינו דבר שהוא צורך שבת קצת:

(נט) דרך כרמלית – ובד"מ משמע דנהגו להקל אף בר"ה דילן:

(ס) ואע"פ שיש להחמיר – דמטעם שבות דשבות אין מתירין לכתחלה רק בצורך גדול או לדבר מצוה גמורה כגון שהוא צריך המשקה לקידוש או להביא התבשיל החם שהוכן לסעודות שבת:

(סא) אין למחות – ועכ"פ לא יתן מעות לא"י ע"ז [מ"א] וגם לא יתן לו הכלי לידו ולא יקבלם מידו בעת הבאתו כדי שלא יעשה הישראל העקירה וההנחה [אחרונים]:

(סב) לצורך שבת – כתבו האחרונים דמ"מ אין להקל אלא בשכר וכיו"ב מהדברים הצריכים בשבת שא"א להיות בלעדם אלא בדוחק קצת אבל דברים שא"צ כ"כ כגון פירות וכיו"ב אין להקל ואפילו אם הוא רוצה להתענג בהם לכבוד שבת ולא יפה עושין המשלחין ע"י א"י מגדנות לאורח ולחתן חוץ לעירוב:

(סג) ובשעת הדחק – היינו או בשעת הדחק [כ"מ בד"מ]:

(סד) לצורך בהמתו – ולדעת היש מקילין הנ"ל אף כשלקטן לצורך בהמת ישראל מותר כיון שיכולה לאכול במחובר אם לא שהיה בעבר הנהר שאינה יכולה לאכול משם או שהיו העשבים מועטין שאין דרך להאכיל במחובר אבל שארי פוסקים לא חלקו בזה והעיקר כמותם וכנ"ל אך אם הוא שעת הדחק שאין לישראל עשבים כתב הח"א דיכול לסמוך על דעת היש מקילין הנ"ל ולומר לא"י שיאכילנה לבהמתו אפילו אם לקטן לצורך ישראל וכן במילא הא"י מים מן הנהר במקום שיכולה הבהמה בעצמה לילך ולשתות ואין לו מים אחרים ליתן לה אע"ג שמלאן א"י בשביל ישראל מותר אבל לומר לא"י ללקט עשבים בכל ענין אסור דהוי מלאכה דאורייתא וכן לומר לא"י למלאות מים מן הבור שהוא רה"י לר"ה בכל ענין אסור אך אם סביב הבור הוא כרמלית מתיר שם בכלל ס"ב ע"י א"י משום צער בעלי חיים ודוקא פעם אחד ביום ולא יותר וע"י ישראל לעולם אסור:

(סה) מאכיל אחריו ישראל – דמוקצה מותר בהנאה:

(סו) אבל אם מכירו וכו' – מדסתם המחבר משמע דאף אם שלא בפני הישראל ליקט אסור אם מכירו וכן פסקו כמה אחרונים ועכ"פ בעינן שידע הא"י בשעת מלאכתו שצריך לזה הישראל המכירו דאז שייך למגזר שיכוין להרבות בשבילו ויש פוסקין המחמירין שסוברין דאפילו אם כבר עשה הא"י ולא ידע אז שהישראל צריך אסור אם מכירו דאף דאין בזה חשש שירבה בשבילו בשבת זו גזרינן דבמה שיהנה ממלאכתו ירגילו להרבות בשבילו לשבת אחרת ולעת הצורך יש להקל בזה:

(סז) אסור – היינו רק עד הערב וא"צ להמתין בכדי שיעשו [מ"א]:

(סח) מותר – דאף להסוברין לאסור משום שבת אחרת לא חיישינן בזה שיעשה בשביל ישראל עצמו לשבת אחרת דדוקא בדבר שיעשה לעצמו חיישינן שמא ירבה בשביל ישראל אבל לא שיעשה בשביל ישראל לבדו:

(סט) אם אומר בפירוש – ר"ל ואסור אפילו אם השתמש מתחלה בעצמו ג"כ וכדלעיל בסעיף וי"ו:

(ע) והלך וכו' – ולא נשתמש בו מאומה ומשמע דאם לא היה הא"י הולך היה מותר לישראל להשתמש תיכף משהדליק הנר אף קודם שהשתמש בו הא"י משום דתלינן דמסתמא הדליק אדעתא שישתמש בו אח"כ ועיין בעו"ש ובבה"ל בס"י ד"ה להשקות:

(עא) א"צ למחות בידו – מללקט ולהאכיל לבהמתו כיון שאינו עושה זה בצווי ישראל אלא מעצמו ואמרינן דלאו להנאת ישראל מכוין אלא אדעתא דנפשיה עושה כדי להרויח ולכן א"צ למחות בו וכדלקמן בסימן של"ד סכ"ה לענין דליקה שא"צ למחות בא"י כשבא מעצמו לכבות משא"כ בסי"א שהישראל בעצמו מאכיל אסור כיון שנהנה בידים וה"ה כשהא"י מאכיל בצוויו ג"כ אסור אף שליקט מעצמו מתחלה:

(עב) אבל אם רגיל וכו' – דהוא רק הערמה בעלמא ואסור:

(עג) עולמית – ואע"ג דבכל מלאכות שנעשה בשביל ישראל אינו אסור רק בכדי שיעשה הכא דהוא מילתא דפרהסיא וכדלקמיה החמירו בו חכמים טפי וה"ה בכל מילי דפרהסיא שנעשה בשביל ישראל אסור לו עולמית [מ"א בשם הרמב"ם] אבל מדברי הט"ז בשם הר"ן משמע דדוקא הכא החמירו חכמים לאסור עולמית משום שגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו אבל בשאר מלאכות בכל גווני אינו אסור רק בכדי שיעשה ועיין סוף סימן תרס"ד וכדברי הר"ן מצאתי עוד בכמה ראשונים וע"כ אין להחמיר בעת הצורך:

(עד) והוא שימתין וכו' – ואע"ג דלאחר לא שייך למגזר שמא יאמר לא"י בשבת לעשות כדי שיהיה מוכן למו"ש מ"מ לא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל. ודע דבכל המלאכות שנעשית בשביל ישראל דאמרינן דצריך להמתין בכדי שיעשו אפילו אם אמר לו לא"י שיעשה עבורו אף דעבד איסורא בזה אפ"ה אין צריך להמתין במו"ש רק עד כדי שיעשו משום שלא יהנה ממלאכת שבת ולא יותר [מ"א]:

(עה) שהביא בשבת וכו' – מיירי שהביאן מחוץ לתחום וגם היה דרך ר"ה שנעשה איסור תורה דאם לא היה דרך ר"ה היה מותר לאחרים לערב מיד:

(עו) ממקום קרוב – דהיינו מחוץ לתחום ואם הביאן דרך סרטיא גדולה שהוא מפורסם אסור לו עולמית כמ"ש סי"ד לגבי ארון וקבר:

(עז) ואם ידע בודאי וכו' – בין להחמיר וכגון שהוא הרבה יותר מתחום ובין להקל כגון שהוא בתוך התחום ומחמת שהביאן דרך ר"ה לכך צריך להמתין עד כדי שיביאו מאותו מקום שלא יהנה ממלאכת שבת:

(עח) ימתין לערב כדי וכו' – ר"ל אפילו הוא דבר המצוי במקום קרוב כיון שבא עתה מרחוק צריך להמתין בכדי שיבוא ממקום שבא [ב"י]:

(עט) וה"מ כשהביאם וכו' – קאי אתוך התחום לכך מותר כשהביאן דרך כרמלית אפילו לו לערב מיד דאם היה מחוץ לתחום אפילו דרך כרמלית היה אסור לו בכדי שיביאו ולאחרים מיד וכמו שסתם לקמן בסימן תקט"ו ס"ה ואף דעל כרמלית יש ג"כ איסור דרבנן כמו על תחומין מ"מ הקילו בו משום שאינו מתהנה כ"כ בהבאת הא"י מתוך התחום:

(פ) ספק אם הובאו וכו' – וגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט [ט"ז]:

(פא) חוששין שמא וכו' – וע"כ צריך ג"כ להמתין בערב כדי שיביאו מחוץ לתחום:

(מ"א ס"ק כד.) וראייתו מהרא"ש נ"ב. ונראה דע"כ ר"ת מתרץ הקושיא מנר דאין הנידון דומה לראיה דהכא כיון דמטפס ויורד יכול לשתות מים מאותו בור ששאב הנכרי בשבילו משא"כ שנא' כיון דיכול לראות בנר אחד מותר להשתמש לאור נר זה דבכה"ג ר"ת נמי מודה דאסור ומעתה נסתלקה ראיית הע"ש:

מ"א ס"ק ט' ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל. ע' בפמ"ג יו"ד סי' צ"ט בט"ז סקי"ב. וע' בחי' הרשב"א שבת כ"ט ע"א שכ' דהעיקר דמוקצה מותר בהנאה ולא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו. ואפי' להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה אפי' במקומו שאינו מזיזו ממקומו אסור עכ"ל ולפ"ז ודאי אסו' לישב על אבן. דע"ל בין סומך כרעי המטה או שסומך עצמו עליו. ע' מג"א סי' ש"ח סק"מ וצ"ע:

מ"א ס"ק י' משא"כ גבי נולד. ע' מג"א סימן תקפ"ו סקכ"ה:

מג"א ס"ק י"ג דאל"כ עכי"ם שהביא דורון. היינו דקאמר דמיירי דידעי' שלקטן לישראל ואף דהא מ"מ לא ידעי' דלקטן היום כדקאמר אם יש במינו במחובר צ"ל דלענין זה באמת מהני דורון דמסתמא לקטן היום אלא דצריך דידעי' דלקטן לישראל אבל בלא דורון אף דידעי' דלקטן לישראל. מ"מ בספק אם לקטן היום מותר להנך פוסקי' דבספק לא בעי' בכדי שיעשו כדאיתא להדיא סעיף מ'. ולפ"ז תמוהי' דברי המג"א דכ' דאל"כ ל"ל דורון וכו' הא אף דידעי' דילקטו לישראל מ"מ בלא דורון ל"ל בכדי שיעשו כיון דהוו רק ס' שילקטו היום. וצ"ע:

מג"א ס"ק י"ד ולערב מותרין מיד. הציון קאי על סעיף ז' וי"א דלערב מותר מיד. והמג"א בא לתרץ דלא יקשה אהא דסתם בסעיף ט' לאסור בספק אע"כ דבו ביום חמור. לענ"ד ז"א דהא לדעת הרי"ף דס"ל דחוששים שמא חוץ לחומה לנו היינו לחומרא בוודאי אף בעלמא דהא אמרי' ת"כ דשמואל ממרחץ וא"כ מאן דמיקל מספק היינו דמפרש חיישי' לקולא וא"כ מפורש דאפי' במת מקילים באופן שאין שום מקום לחלק בין מת לשאר מילי לענין ספק. א"ו דהדינא דהמחבר בסעיף י"ד היינו לדיעה קמייתא דהכא שכן דרך המחבר לפסוק בכ"מ כדיעה א'. אולם לדינא בהא יש לחלק בספק מחוץ לתחום די"ל בעלמא לא בעי' בכ"ש כמ"ש המג"א סקי"ט. ומשום דיש לנו ה' סברות להקל דעת הסוברים בתחומין דאפי' וודאי לא בעי' כ"ש וסברא דבספק לא בעי' כ"ש משא"כ במת דלכ"ע בעי' בכ"ש ה"נ בספק מחמירי' ודו"ק:

במחבר סעי' י' מותר לישראל להשקות בהמתו. במתני' וברייתא קתני משקה אחריו ישראל וכ"ה ברמב"ם וכ' רש"י דדוקא נקט אחריו דניכר דמילא הנכרי לצורך עצמו ולא ידעתי למה לא הובאו דברי רש"י להלכה:

מג"א ס"ק כד כגו' דאיכא סכנת דרכים אסור. ונלע"ד דאם העכו"ם הביא דרך ר"ה והיה ג"כ חוץ לתחום אף לדעת הי"א בסעיף ח' דמשום תחומין לא בעי' כ"ש מ"מ בזה בעי' כ"ש דעשה העכו"ם מלאכה דאוריית' בשביל ישראל במה שהביא דרך ר"ה. דהא לא היה יכול הישראל לילך לשם ולשתות כיון דהוא חוץ לתחום. ע' בהר"ן פרק ג' דסוכה דף ר"נ ע"ב שכ' כיוצא בזה. ודו"ק:

סעיף י"א מאכיל אחריו ישראל. דמוקצה מותר בהנאה ע' מג"א סק"ט:

שם דאלו להעמידה עליהן אסור. ובהיפוך ליתן מוקצה לפני בהמה היכי דיכול לטלטלה כגון שנטל גרף של רעי נלע"ד דמשמע מדברי רש"י שבת קמ"ג ע"א דשרי:

מג"א ס"ק כ"ו כדקאי לה באפה. משמע דע"י העמדה ממש אוכלת אף במקום שאין שם עשבים הרבה. וק"ל א"כ עדיין יקשה הא אין צורך למלאכת הנכרי דהא יכול להעמידה על מחובר כדלעיל סי' שכ"ה סי"ג וצ"ע. וראיתי שגם בעל מחצית השקל עמד בזה ונדחק הרבה:

מג"א ס"ק כ"ח א"צ להמתין בכ"ש כיון שאינו. לענ"ד הא חזי' להמקשן דרצה לדמות מרחץ דר"י למכירו. והיה מוכח דבמכירו צריך כדי שיעשו:

מג"א ס"ק ל"ד י"א דבעי' בכדי שיעשו. הלשון אינו מדוקדק דהא הכא בחלילי' פשיטא דלכ"ע בעי' כדי שיעשו בתחומין כמבואר בסוגי' ומטעם דמת חמיר טפי תוס' והרא"ש פ"ג דביצה עיי"ש:

סעיף ט"ז שמא מחוץ לתחום הובאו. ואסורי' לערב בכ"ש ודוקא לאותו ישראל שהובאו בשבילו. אבל לאחר אפי' בוודאי מחוץ לתחום מותר מיד כמו בעלמא דבחוץ לתחום שהובא בשביל ישראל זה מותר לאחר. דבזה אין במת חמור יותר:

אוסרים עבה"ט ועיין בש"י סימן י"ב שכת' דרבים ישתו לא לימא ותהי עוונותם על עצמותם וכל מי שיש בידו למחות בזה כו'. וראיתי שאבותי ורבותי הגאונים מיחו במי שהיה רוצח להתיר קטניות קלוים במחבת עכו"ם בשבת וכ"כ בשכנה"ג ואפי' בחול יש חשש כמ"ש בהלק"ט וכן בפמ"א ח"ב סי' ס"ב הוסיף טעמים לאיסור ע"ש וכן בשו"ת מקור ברוך קטן סימן ב' אוסר אפילו הקאווי והטייע במים רותחין וישפוך עליהם מעט בשבת מהחמין של הנכרי ע"ש וגם כתב שיש מצוים לשפחות להסיק התנור אף שאין קרירות רק בשביל הקאווי וטייע הוא איסור ע"ש:

ופשט ידו לפנים. דין זה שייך אפי' לדידן דל"ל רה"ר אלא כרמלית דכ"כ המרדכי פ"ק דשבת בשם א"ז וז"ל כשע"פ חל בשבת י"א דאסור ליתן לעכו"ם מותר החמץ הואיל ויודע שיוליכנו לחוץ וי"א שישים לפניו והוא יקחם מותר ונראה דלדידן דל"ל רה"ר דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד אפי' ידוע שיוליך חוץ וכבר היה מעשה ברעגנשפורק ששלח עירון שחלה אחר מאכל יהודי ושלחו לו ע"פ רבני העיר. ותו כ' דאסור ליתן לעכו"ם דה"ל עקירה וכן לתת לו משכנו אם לא יטלנו דרך מלבוש עכיל והך ותו כתב שהעתקנו כתוב בב"י בל' זה ותו' כתבו כו' וק"ל במ"ש דמה שנותן ליד עכו"ם ה"ל עקירה הא תנן ריש שבת או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורים פירש"י אבל אסורין לכתחילה שמא יבא לעשות מלאכה שלימה בשבת וגזירה זו לא שייכא לדידן דלית לן אלא כרמלית דה"ל גזירה לגזירה ונראה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפי' לכתחלה חוץ לעירוב כמ"ש רמ"א ס"י אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל אכילה ושתיה נוהגי' להקל והטעם שהוא צורך שבת וא"א לישראל לילך אחר זה והוה כמו לצורך מצוה הנזכר בסמוך:

ואפילו בייחד לו מקום כו'. דיש לחוש למראית עין:

יש אוסרים. הוא ר"ת וטעמו בטור וז"ל דשמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דבין השמשות לא היה ראוי ובסה"ת כתב פנים לאיסור ולהיתר וא"א ז"ל כתב ול"נ להתיר דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוה מוקצה כיון דגמרו בידי אדם והטחינה והאפיה אינה אוסרת כיון דבשביל עכו"ם היא עכ"ל. ומבואר בב"י דלסה"ת בפנים לאיסור מחמיר טפי מר"ת וס"ל אפילו נטחן מע"ש אסור דלא הי' ראוי מאתמול כמו שהוא ראוי אחר אפיה. ואני בער ולא אדע בהיתר לחם זה דאי מיירי שעשאו העכו"ם לעצמו אפילו בחול אסור דה"ל פת של בע"ה ואסור כמ"ש בי"ד סי' קי"ב אלא ודאי שעושיהו למכור וה"ל פלטר א"כ קשה דכיון שאתה מתירו הוא עושה בשביל למכרו לישראל ג"כ ודומה למ"ש כאן בס"ו או בשביל ישראל ועכו"ם צריך להמתין כו' ועל הפוסקים שלא הזכירו טעם זה לאיסור י"ל דמיירי שעשאו לעצמו ומיירי בשעת הדחק שאין פת של פלטר מצוי כלל בענין שפת בע"ה מותר אלא דכאן בש"ע משמע להתיר לגמרי מדהכריע דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירים משמע דלהמתירים שרי אפי' שלא בשעת הדחק ותו דודאי ל"מ ברכת המוציא להתי' פת של בע"ה כדמשמע בי"ד שם באיסו' פש"ג וצ"ל דמיירי כאן שעשאוהו למכור ורוב הלוקחים באותה עיר הם העכו"ם:

לעצמו אסורים לישראל. אפילו לדעת המתירים בפת הנאפה בשבת בסעיף ד' היינו באפיה ובישול דמידע ידעי כ"ע דאין לך מלאכות חמורות מהם ולא אתי למיעבד בידים משא"כ צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כ"כ ואיכא למגזר שמא יעשה בידיו וכ"כ ב"י בשם סה"ת ולפ"ז קשה ממילא מים לבהמתו בס"י דמותר אבל בתוס' פ' כ"כ דף קכ"ב חילקו בזה דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהם דבר אכילה אבל בנר ומים אינם קלים לעשות כ"כ ואין אדם להוט אחריהם עכ"ל:

וי"א דלערב כו'. נראה דגם הרא"ש ס"ל כן כמ"ש סי"ד:

דאין הלילה עולה כו'. במרדכי ס"פ כל כתבי נתן טעם לזה לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק כו' ולפ"ז דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוה חומרא זו משא"כ בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב שפיר יכול להביא בלילה מ"ה כתב רמ"א כאן ולא לעיל בס"ז. ובלבוש כתב בזה י"א דבכ"מ שהוזכר בכדי שיעשו אין הלילה עולה לחשבון כו' ולא דק ועבסט"ו לקמן:

אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור. זה דעת הרי"ף והטעם שמא הלך כל הלילה ולן חוץ לתחום ובבקר בא וקשה הא ספיקא דרבנן יש כאן דתחומין דרבנן ונ"ל דמ"ה החמירו כיון שאפשר להמתין עד הערב ויהיה היתר גמור למה יכניס עצמו בספק איסו' ודמי' למ"ש בי"ד דישל"מ אפי' באלף לא בטיל. ושוב ראיתי טעם זה בה' המגיד פ"ב די"ט בשם הרשב"א לענין זימן שחורים ומצא לבינים כו' אלא דמ"מ במ"ש כאן בסיפא דביש פירות בעיר מצויים אין לחוש מספק כיון דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך צל"ע דהא קי"ל כר"ח בפ' לא יחפור דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקורבה דמצוי ומוכח ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסור דרבנן דהא בפ"ק דביצה דף י' מייתי להא דר"ח על זימן שחורים ומצא לבנים דאין שם אלא איסור דרבנן ע"כ נ"ל דהכא נקט דוקא תרי בתים מ"ה אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היה לו ב' בתים חוץ לתחום וא' תוך התחום הוה אסור כנלע"ד:

אסור בכל מיני תשמיש. כיון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא:

ויש מתירין. פי' בכרמלית:

ואע"פ שיש להחמיר בדבר כו'. ק"ל מ"ש ממ"ש בסי' רע"ו ס"ג דמותר לומר לעכו"ם לילך עמו וליטול נר דלוק הואיל ואינו עושה רק טלטול בעלמא ה"נ כן הוא דלא עביד העכו"ם אלא טלטול בעלמא חוץ לעירוב:

אבל אם הכירו כו'. אפי' שלא בפניו כן דעת ב"י והיינו שיודע העכו"ם עכ"פ שהישראל יבא להאכיל בהמתו דאז חיישי' שירבה בשבילו:

עשה עכו"ם בשבת כו'. זהו משנה בפרק השואל ופרכינן עלה בגמרא אמאי ה"נ ימתין בכדי שיעשו אמר עולא בעומד באסרטיא והיינו מ"ש כאן ודוקא שהקבר בפרהסיא וזהו פי' הרמב"ם דהא מפרש דהמקשה פריך על הסיפא דלמה לא יקבר בו עולמית אבל רש"י פירש דארישא פריך דלמה יקבר בו לערב ימתין בכדי שיעשו נהי דלא מוכחא מלתא מיהו י"ל דבשביל ישראל נעשה ומשני עולא בעומד באסרטי' שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל והרא"ש לא הביא כלל הך דעולא ונ"ל דהטעם שהוא ס"ל כרש"י וא"כ כל שיש ספק דשמא נעשה באיסור או בהיתר אזלינן לחומרא והיינו כרב דאמר לעיל מזה בגמ' ממקום קרוב ממש פי' רש"י כלומר שראינו בירור הדבר שממקום קרוב באו שראינו בביתו פי' דאל"כ צריך להמתין בכדי שיעשו מספיק' ע"כ בעינן הכא הוכחה דלא נעשה בשביל ישראל כגון שהוא בפרהסי' דאילו לשמואל דמיקל מספק דשמא חוץ לחומה לנו א"צ כאן הוכחה והרא"ש פוסק כשמואל ע"כ לא הביא הרא"ש הך דעולא כנ"ל נכון ורי"ף שפוסק לחומרא בספק ע"כ הביא באמת הך דעולא כי כן הוא ברי"ף שלנו דלא כמו שהיה ברי"ף שביד הר"ן ומה שכתב ב"י דמדלא הביא הרא"ש הך דעולא ש"מ דגם ברי"ף הוא כן דסתם דבריו בשיטת רי"ף ולאו מילתא היא דכאן הוא חולק עליו בפי' במה שאוסר בספק והרא"ש מתיר בספק וס"ל אפי' בספק מלאכה דאורייתא א"צ כדי שיעשו וכדעת סמ"ג שמביא הטור סי' זה בספק נלקטו היום שמותרין לערב מיד וזהו מכוון בל' הטור שכ' וא"א לא חילק בין בצנעא כו' אבל הרמב"ם כת' כו' וכ"מ בגמרא אלא שרש"י פי' כו' ר"ל שהרא"ש ס"ל כרש"י וע"כ לא חילק והב"י תי' דרך אחר על הרא"ש והוא דחוק:

שהכל יודעים שנעשה לפ' ישראל. כ' הר"ן שגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו:

לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב כדי שיבואו ממקום קרוב. ברמב"ם סיים והוא שלא יהא הדבר בסרטי' גדולה כמ"ש עכ"ל ר"ל כמו גבי קבר וארון דבפרהסיא לא שרי עולמית למי שהובאו בשבילו והרב בעל ש"ע השמיט זה ואולי משגה הוא ונתן מכשול לפני הרב בעל הלבוש שחילק בזה ואמר שאין גנאי בחלילי' כ"כ כמו בארון וקבר כו' משמע מדבריו דגם בפרהסיא החלילים מותרין לערב בכדי שיבואו וזה אינו לגבי דידיה שהובאו בשבילו אסור לעולם ודינם כקבר וארון: בטור כתב בסוף הסי' בדברי הרמב"ם בדין שהעביר ד"א ברה"ר דאם א"ל לישראל להביאם לו אסורים לו לעול' ולאחרים בכדי שיביאום כו' ותמה ב"י מהיכן למד הטור זה דא"ל דמדמי ליה למבשל כו' וכתב דאפשר דנפקא ליה מדכתבו התוס' כו' ותמוה הוא שהבין הרב שזה דברי הטור והוא מבואר מסידור ל' הטור שמדברי הרמב"ם הוא אע"פ שלא מפורש הוא בלשונו מ"מ נלמד כן מדנתן טעם ללא יקבר עולמית מחמת שהיא פרהסיא והרי באדם חי שעובר בפרהסיא ומצוה לעכו"ם נעשות מלאכה בשבת אין אסור לעולם כמ"ש הרמב"ם בפ"ו דין ח' אלא בכדי שיעשו ע"כ לו' דמשום כבוד המת אמרו שלא יהיה בו גנאי לומר שנקבר באיסור כל היכא שהוא בפרהסיא אעפ"י שהוא לא אמר כלום אלא העכו"ם עושה מעצמו לצורך זה המת א"כ ק"ו אם הוא אומר כן דלא יקבר ויספד באיסור (לפי שהוא גרם האיסור) ולפי פירש"י אין ללמוד זה דהוא פי' מ"ש בגמ' בסרטיא שהיא פרהסיא היינו שמחמת זה (ידעינן שלא) עשאו לצורך ישראל [וא"כ אין] חומרא במת יותר מחי משא"כ להרמב"ם כמ"ש כנ"ל נכון:

אלא דרך כרמלית כו'. האי פיסקא תמוה הוא לכאורה דמשמע דאף למי שהובאו בשבילו מותר לערב מיד וזה אתיא כהרא"ש שהוא הי"א של סעיף ח' וקשה דלעיל שנאה במחלוקת וכאן בסתם ותו דבסימן תקט"ו ס"ה חזר ופסק דבעינן לערב כדי שיעשו ואין שום סברא לחלק באיסור דרבנן בין כרמלית ובין חוץ לתחום דאין חומר לזה יותר מלזה ע"כ נראה דכאן קאי על אחרים שאין צריך להמתין בערב דלגבי דידיה צריך להמתין בכדי שיעשו כמו בחוץ לתחום אלא דלאחרים מותר לעיל אפי' בו ביום וכאן לא שייך בו ביום דהא אין מספידין בשבת ע"כ ההיתר לערב מיד ויותר טוב להגיה כאן הוא צריך להמתין כדי שיבואו אבל אחרים מותרים לערב מיד וכן מוכח הל' שהתחיל בלשון יחיד לומר אין צריך כו' וסיים בל' רבים מותרים אלא ודאי דחסרון יש כאן וכדפרישית:

ספק אם הובא כו'. נראה פשוט דגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט:

במג"א ס"ק ד בייחד לו מקום יש מחמירין כו' ר"ל כשהוא ממושכן ביד ישראל דאז רשות הישראל עליו ומחזי כאלו מוציאו בציוי הישראל:

ס"ק ה' דשכירות ל"ק ר"ל וא"כ עדיין לא יצא בזה מרשות ישראל לגמרי וכיון שהוא ממושכן ביד ישראל הוי כמו חפצו של ישראל עצמו ועיין לעיל בסי' רנב דמיירי שם לענין מכירה לעכו"ם דשם הטעם דאכתי לא קנהו העכו"ם משא"כ כאן שאין הטעם משום קנין העכו"ם רק משום דהוי כהוצא' מרשות ישראל ואם ייחד ונימא שכירות קניא אין זה כמוציא מרשות ישראל ומ"מ דוקא בממושכן דאז כחפץ ישראל דיינינן לי' כיון שא"א ללקחו בלא רשות ישראל משא"כ אם חפץ של עכו"ם ואינו ממושכן וכמש"ל ס"ק ד' וע' במרדכי שכ' וראבי"ה מתיר היכא שייחד לו מקום מבע"י שכבר יצא מרשות ישראל מבע"י לגמרי כדתנן בפ"ק דפסחים כו' וע"ש שט"ס וצ"ל כמ"ש:

ס"ק ו' כלו' ומותר לומר כו' צ"ע שהרי כתב אח"כ אפי' ידוע שיוליך חוץ כו' ואי מיירי בפירוש שיוציא הך אפי' ידוע הוא אך למותר ויש לדחוק שי"ל אפי' ידוע שזה העכו"ם יקיים דברי הישראל ויוציא חוץ וצ"ע: