שולחן ערוך, אורח חיים שכ״ו: דיני רחיצה בשבת. ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני רחיצה בשבת. ובו יג סעיפים:
אסור לרחוץ כל גופו אפי' כל אבר ואבר לבד אפילו במים שהוחמו מערב שבת בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתתף אסור אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו: הגה או שאר איברים כל שאינו רוחץ כל גופו [ב"י בשם הרא"ש פרק תינוקות] והני מילי בחמי האור אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד ואין צריך לומר בצוננין והא דשרי בחמי טבריא דוקא בקרקע אבל בכלי לא דאתי לאיחלופי בחמי האור:

יש אומרים דהא דשרי בחמי טבריא דוקא בשאין המקום מקורה אבל אם המקום מקורה אסור משום דאתי לידי זיעה ואסור וי"א דמותר להזיע בחמי טבריא:

אמת המים שהיא חמה אסור להמשיך לתוכה אפילו מערב שבת סילון [פירוש צינור. מרזב וסילון דבר אחד הם של צונן ופי הסילון יוצא חוץ לאמה ומימיו נשפכים לעוקא [פירוש גומא] שבקרקע ואם המשיכו אסורים אפילו המים שנכנסו לה מערב שבת ברחיצה ובשתייה כאלו הוחמו בשבת ואם הביא סילון של מים מערב יום טוב ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורי' ברחיצה ומותרים בשתייה:

לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין אבל מותר להשתטף בצונן אחר שנתחמם אצל האש:

י"א שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר נטילה אם לא ינגבם תחלה יפה:

אסור ליתן ע"ג בטנו כלי שיש בו מים חמין ואפילו בחול מפני הסכנה שפעמים שהם רותחים [אבל מותר להחם בגד וליתנו על בטנו] [טור]:

הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו אבל ההולך בר"ה ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו לא הקפידו בו:

אדם מותר לטבול מטומאתו בשבת:

מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שער מעורבים עם דברים המשירים ובלבד שלא יהיה הרוב מדבר המשיר:

מותר לרחוץ ידיו במורסן: הגה דגיבול כלאחר יד שרי ואסור לרחוץ ידיו במלח [אגודה] כ"ש בבורית שקורין זיי"ף בל"א [בנימין זאב סימן רע"ח] או בשאר חלב שנימח על ידו והוי נולד [פרק במה אשה וסמ"ג והגה"מ פכ"א וטור סי' שכ"ח]:

מרחץ שסתמו נקביו מע"ש למוצאי שבת רוחץ בו מיד אבל אם לא סתמו נקביו אע"פ שמאליו הוחם בשבת צריך להמתין לערב בכדי שיעשו לפי שאסור לעשות כן גזירה שמא יחתה בגחלים:

אסור ליכנס למרחץ אפילו להזיע [וי"א דאפילו לעבור במרחץ במקום שיכול להזיע אסור] (רש"י וטור):

עיר שישראל ועכו"ם דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בה במ"ש מיד ואם רוב ישראל או אפילו מחצה על מחצה אסור למוצאי שבת עד כדי שיוחם:

כל גופו. ה"ה רוב גופו כנה"ג. וכתב מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ומקום שאין מנהג יש להתיר רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה עכ"ל:

להמשיך. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מע"ש צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י גם זה מקרי הטמנה ועיין סי' רנ"ג ס"ד וסי' שי"ח סי"א. מ"א:

האש. אפילו במקום שאין היס"ב אסור עיין מ"א:

בחול. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת רש"י ור"ן וצ"ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת להכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש ס"ה. מ"א ועיין יד אהרן:

מטומאתו. ביו"ד סי' קצ"ז דאשה אסורה לטבול בליל שבת אם היתה יכולה לטבול קודם לכן וב"י בי"ד סי' קנ"ט אוסר לטבול בשבת משום סחיטת שער ועכשיו נתפשט המנהג להתיר בכל ענין. ומותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא. ומומר שרי לטבול בשבת כיון דאינו מדאורייתא. מ"א ע"ש:

המשיר. ודאי כ"כ הרמב"ם:

במורסן. משמע דלהאוסרין בסי' שכ"ד ס"ג ה"נ אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות. מ"א:

שנימח. בש"ג כתב דיש מתירין דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע"ש שהאריך ועיין בתשובת גנת ורדים חא"ח כלל ג' סי' י"ד שצדד ג"כ להתיר וכתב דאין למחות ביד העושים כן ע"ש:

רוחץ. שהרי לא נתחמם בשבת ובתי חורף שמחממין מתחתיהן ועל הנקבים יש סתימה קערות ברזל או אבן נוהגים היתר לפותחו. אגודה מ"א ע"ש:

שבת לט ברייתא וכרבי יהודה

מימרא שם וכשמואל שם

שם

שם בברייתא

שם

טור בשם סמ"ג וכ"כ בסה"ת

רי"ף בפכ"ב דשבת ורמב"ם פכ"ו וה"ה שם בשם הגאונים

הר"ן ור"י ורמב"ן וש"פ

שבת ל"ח משנה וכפירוש התוס' בשם ר"י והר"ן

טור לפי' התוס' וכן כתב הב"י

שם בית יוסף

שם מ' וברייתא

טור וכ"כ שם הרא"ש והמרדכי

שם ברייתא

שם קמא מימרא דרב יהודה

הרא"ש שם

ביצה יז משנה וכבית הלל

שבת נ' וכרבי נחמיא

מרדכי שם

שבת משנה ברייתא

הר"ן שם

שם בגמ'

משנה במסכת מכשירין פ"ב וכת"ק רמב"ם פ"ז ושכן נראה דעת הרי"ף כמ"ש ר"ן

ס"א אסור כו'. מ"א רב ושמואל כו':

בין כו'. שם ל"ט ב' ולד"ה אף ר"ש לא פליג אלא בשיטוף כמש"ש וקמ"ז:

ואפי'. כר' יהודה שם אר"י הלכה כו':

או שאר. כ"מ שם מדקאמר אבל לא כל גופו אבר אבר מ' דאי לאו כל גופו מותר:

ואצ"ל. שם ול"ט ב' כר"י:

והא דשרי. דברייתא הנ"ל בקרקע מיירי מרחץ שפקקו נקביו שהיא ניסוקת מתחתיה ומתחמ' המים ועלה אמרו והתירו חמי טבריה ומתני' קמ"ז מיירי בכלי וז"ש שם קתני כו' מכלל דנשתטף כו' ול"ק אחמי טבריה גופא כן משום דמיירי בכלי ואף ר"ש מודה כמ"ש מ' ב' וע' תוס' שם ד"ה והא ותוס' ק"ט א' ד"ה רוחצין והא כו' התם כו' ר"ל דדמי לכלי כמש"ש בד"ה הנ"ל:

ס"ב י"א. ממתני' הנ"ל וגמ' הרוחץ דיעבד כו' ואוקים בכה"ג כמ"ש בב"ק נ' ב' מערה כו' דאית בה הבלא משום דמטללא וכ"כ תוס' בשם ר"ת בשבת ק"ט א' ד"ה רוחצין:

וי"א דמותר. דלא אסרו זיעה אלא מפני החמין ומתני' תי' כמ"ש הרא"ש שם דלא אתי אלא עלה דמי מערה דמיירי בחמין:

ס"ג אפי' מע"ש. דמע"ש המשיכוה כמ"ש בגמ' ל"ט ב' ממעשה כו' בטלה כו' ואפילו מבע"י:

ופי הסילון. מדמדמי להטמנה כנ"ל. תוס':

אפי' המים. מדקאמר בטלה כו' ואפי' מבע"י וע' תוס' שם ד"ה ממעשה. והר' שמואל כו':

ס"ד ונמצא כרוחץ כו'. רמב"ם ודייק כל גופו שסוב' דחימום אינו אסור כיון שמפשיר כמ"ש שם רק משום הרחיצה והוי כחמין שהוחמו מע"ש דאין אסור אלא כל גופו כמ"ש בס"א ועבס"ה:

ס"ה י"א. וס"ל כפי' תוס' שם ד"ה מפני כו' כרוחץ כו' ר"ל שהוחמו בשבת ובזה אפי' ידיו אסור כמ"ש ל"ט ב' וקל"ד ב':

ס"ו אבל מותר. שם:

ס"ז לפי כו' אבל. כמ"ש יוצאין כו' מפני הגשמים ואין איסור מפני הגשמים עצמן ושבת קמ"ו ב' מי שנשרו כו' לפירש"י בגשמים אבל לפי' תוס' שם מ' דאפי' בריבוי מים מותר בלבושו ועט"ז:

ס"ה אדם כו'. עמ"א והעיקר כמ"ש ב"י בשם כל בו ות"ה שאוסרים וכ"כ מ"א בסי' קפ"ח ס"ק ע' ע"ש:

ס"י מותר לרחוץ. תוספתא:

ואסור. אבל בתוספתא מתיר ג"כ במלח וב"י תי' דמיירי ברוחץ ואינו חופף אבל בתוספת' מני להו בהדדי עם מורסן וכן להמפרשים אין מרסקין משום שמא יסחוט פירות כמ"ש בסי' שי"ח סי"ו מותר במלח והתוספתא מסייע להן:

או בשאר חלב. משמע מדבריו דבחול מותר וכ"כ תוס' בספ"ד דנדה בשם ר"ת דמותר. ודבריו דחוקין דא"כ ביה"כ אין אסור אלא שמן דוקא אבל במרדכי פ"ה דשבת ובסה"ת וש"פ אוסרין להדיא כמו ביה"כ דאידי ואידי כרת וכן בתרומה ול"ת דמשום עינוי הוא ביה"כ דמדקאמר בפ"ט דשבת מנין לסיכה שהיא כשתיה ביה"כ שנאמר כו' אלמא משום דדמי לשתיה וכן ברפ"ד דנדה אלא שתוס' ומרדכי וסה"ת וש"פ כתבו שאסמכת' הוא ואינו אלא מדרבנן עשו אותו כשתיה ולפיכך במקום צערא התירו כמש"ש בפ' בתרא דיומא מי שי"ל חטטין בראשו סך כדרכו ביה"כ כו' אבל שלא במקום צערא אסור ועתוס' שם ביומא וכן בחדש וכל איסורין:

ס"יא אבל אם. דפקקו דווקא כמ"ש רש"י:

אעפ"י. כמו לא ימלא נחתום כו' י"ח ב':

ס"יב וי"א. גמ' שם. אבל הרמב"ם וש"ע מפרשים דוקא שנכנס להזיע ולא חילק בין גדול לקטן לפי שאין נודע לנו השיעור. ר"ן:

במים שהוחמו מע"ש – ומצטער אע"פ שאינו חולי כל הגוף י"ל דמותר לרחוץ [חידושי רע"א]:

אפילו המים שנכנסו לה מע"ש – עיין במשנה ברורה במש"כ בשם הבית מאיר ודע דמשמע שם מיניה דאם לא היה סתום מוצאו ומובאו אינו אסור כ"א מה שבאין דרך הסילון בשבת ולענ"ד גם בזה יש להסתפק דאחרי דהמים שבאו להסילון תיכף בעת הנחתו כבר הלכו ונשפכו להעוקא קודם השבת ומה שבאין לו אח"כ בשבת אפשר דאין שייך עליהם שם הטמנה דהרי הוא לא הטמינם דממילא באין מעצמן להסילון ואפשר שע"ז דקדקו התוספות וכתבו דהסילון מוקף מכל צד:

מעיו"ט ביו"ט הוי כחמין וכו' – תיבת ביו"ט לא ידעתי ביאורו וסבור הייתי לומר דהוא בא למעט בזה המים שנכנסו לה מעיו"ט דלא אסור ולא כמו בשבת דאסרו אפילו המים שנכנסו לה מע"ש אבל מה אעשה שבב"י כתוב בהדיא דאסור אפילו המים שנכנסו לה מעיו"ט וצ"ע:

י"א שצריך ליזהר וכו' – עיין במגן אברהם דדעתו דאפילו להחזיק ידיו במקום שלא יוכלו המים להתחמם כ"כ עד שיהיה היד סולדת בהן ג"כ אסור לדעה זו דאלו במקום שהיד סולדת בהן אף לדעה ראשונה אסור. והנה בגמרא איתא דסכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה והטעם דבשמן אין שייך גזירת רחיצה ומ"מ ע"כ איירי שאין מקרבת ידה כ"כ עד שיוכל להתחמם היטב השמן כדי שיעור שהיס"ב וכ"ז ניחא לפירוש המגן אברהם אבל לפירוש האחרון שבב"י שטעם הרא"ש מפני עצם חמום המים א"כ הרא"ש סותר קצת ד"ע במה שהביא אח"כ דברי רשב"ג והי"ל לפרושי עכ"פ דרשב"ג לא מיירי באופן זה:

אצל האש – ואצל כותל התנור אם הוא חם מאד ג"כ נראה שיש ליזהר:

שפעמים שהם רותחין – עיין בפמ"ג דמשמע דאפילו הם עתה פושרים בעלמא שאין היד סולדת בהם ג"כ אסור וכן משמע קצת במגן אברהם מדכתב בחמין שהוחמו מעט ולא ידענא מנ"ל דהא אמרינן בגמרא ה"ד יד סולדת אמר רחבה אר"י כל שכריסו של תינוק נכוית בו והנה ידוע שכריסו של גדול אין נכוה במהרה כשל תינוק וע"כ מסתברא דאסרינן הכא אפילו אם רק שהיד סולדת בהן לבד מפני שלפעמים יוכל להתרמות שיהי' רותח כ"כ עד שבטנו של גדול יוכל להכוות אבל לא בפושרים גמורים:

מותר להחם בגד – עיין במ"ב שכלי מותר לכו"ע עיין ברש"י שם וראיה מברייתא דלא נקט קומקומום חם:

אדם מותר וכו' – עיין במגן אברהם שהביא בשם מהרי"ל ותה"ד להחמיר בזה ובסוף דבריו סיים ומ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא ור"ל דאמרינן בביצה י"ח נטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט והטעם משום כיון דחיוב הטבילה הוא רק מדרבנן לא מחזי כמתקן ולרוחא דמילתא כתב כן דכהיום בטלוה לטבילותא לגמרי וכנ"ל בסימן פ"ח וכ"כ בעולת תמיד [ואפשר דכונת המגן אברהם אפילו לדעת המחמירים שסוברים דלא בטלוה לתפלה] וקשה דלא דמי כלל דהתם שנטמאו בולד הטומאה מן התורה אינו טמא כלל משא"כ בזה דטמא מן התורה וע"י הטבילה נטהר זה גופא מחזי כמתקן. ותדע דמשמע בביצה י"ז ע"ב במשנה מדנשנית בסתמא דאיירי בכל הטומאות כגון טומאת שרץ וזבין וכה"ג דלדידהו לא אסרו כלל לקרות בתורה וכנ"ל בסימן פ"ח ואפ"ה משמע שם בביצה י"ח בגמרא דאי לאו משום דנראה כמיקר היה אדם אסור להטביל עצמו בשבת משום דנראה כמתקן וע"כ משום דנטהר מטומאה וזה גופא הוא התיקון וא"כ בטומאת קרי דהוא אב הטומאה נמי [הג"ה ואפשר לומר דס"ל דזהו דוקא בדורות הראשונים שהיה נוהג אצלם טומאה וטהרה ע"כ חשיב תיקון ע"י הטבילה לכל הטמאים שיהיו יכולין להשתמש טהרות ע"י הטבילה משא"כ כהיום שטומאה וטהרה אינו נוהג ותיקון מצד לימוד התורה אינו דאפילו בלי טבילה ג"כ מותר וכנ"ל ולבד באשה נדה שע"י הטבילה מותרת לבעלה ע"כ מחזי כמתקן בזמנינו דלא נראה כמיקר. ואין להקשות דא"כ כלים טמאים גמורים מן התורה ג"כ יהא מותר לטבול כהיום והשו"ע פסק לעיל בסימן רס"א ס"א דאין מטבילין את הכלים ואכלים טמאים קאי כדמשמע בפירוש רש"י וכ"כ הרע"ב בפי' המשנה [וגם דבכלים חדשים דעת המחבר נוטה יותר לדעת המתירין אפילו בשבת גופא וכ"ש בין השמשות וכדמשמע בסימן שכ"ג ס"ז] דשם שאני דהוא דבר שמנין וצריך מנין אחר להתירו וע"כ אף דנתבטל הטעם לא נתבטלה הגזירה שגזרו על טבילת כלים משא"כ על טבילת אדם לא גזרו אז כלל משום דנראה כמיקר ונהי דהיום שאנו מונעין עצמנו מרחיצה לא נראה כמיקר וניכר שהוא לשם טבילה מ"מ הלא לא נראה ג"כ כמתקן ע"י הטבילה כהיום שאינו נוהג טומאה וטהרה ע"כ הג"ה]. שוב מצאתי בביאור הגר"א שכתב וז"ל אדם וכו' עיין במגן אברהם והעיקר כמ"ש ב"י בשם כל בו ותה"ד שאוסרים וכ"כ המגן אברהם בסימן קכ"ח ס"ק ע' עי"ש עכ"ל ונ"ל דכונתו הוא למה שכתבנו והוא דחולק על המגן אברהם שכתב דמותר לטבול לקריו וזהו שכתב עיין במגן אברהם ר"ל דכתב דלטבילת קרי מותר לכו"ע וסיים ע"ז הגר"א והעיקר כמש"כ הב"י וכו' ור"ל דלפי הטעם שכתב התה"ד דבזמנינו כיון דנהגו להחמיר ברחיצה מחזי כמתקן ע"י הטבילה שוב אין לחלק בין טומאת קרי לשאר טומאות כיון דסוף סוף נטהר ע"י הטבילה מחזי כמתקן וזהו שסיים הגר"א ע"ז וכ"כ המגן אברהם בסימן קכ"ח ס"ק ע' ע"ש ר"ל דכתב שם בהדיא דלכך לא נהגו הכהנים ביו"ט לזקוק לנשותיהן כדי שיהיו יכולין למחר לישא כפיהם בטהרה משום דלא נהגו לטבול ביו"ט ע"ש הרי דאפילו לטבילת קרי אין לטבול ומ"מ קשה לי דברי המגן אברהם דשם דהלא איירי שם בנטמא ביו"ט גופא ובזה אפילו בטבילת כלים מותר ולא גזרו בזה משום דמחזי כמתקן וכדאיתא ביצה י"ח ולא יהיה חמור טומאת קרי מטבילת כלים דמותר ואפשר לומר דשם משום דהיה נוהג אצלם טומאה וטהרה והיו זהירין בטהרה לכך התירו להטבילן ולהשתמש בהן בטהרה משא"כ כהיום וכעין סברא זה נמצא בתוספות י"ח ע"ב ד"ה כל אבל מדברי הגר"א ביורה דעה סימן קצ"ז בביאורו משמע שאין מחלק בזה א"נ דסובר המגן אברהם דשם שאני שכבר נטמא והתירו להטבילו משא"כ לכתחלה להיות טמא ולסמוך על שלאחר כך יהיה מותר לטבול לא וכעין זה כתב בתוד"ה ושוין וכו' ע"ש ויש לחלק. היוצא מדברינו לענין טבילת קרי המגן אברהם סותר א"ע דשם כותב שהמנהג להחמיר בזה ופה הוא מיקל ודעת הגר"א כמו שכתב המגן אברהם לעיל בסימן קכ"ח ושארי אחרונים רובם ככולם מקילין בזה הלא המה העו"ש והא"ר והתוספת שבת והשלחן ע"ש וש"א והיינו אפילו היה יכול לטבול מע"ש ויו"ט ע"כ בודאי אין לנו למחות ביד הנוהג להקל וכ"ש אם נטמא בשבת ויו"ט גופא ויותר נ"ל דאפילו הגר"א דהביא ראיה מדברי המגן אברהם דלעיל בסימן קכ"ח לא הביא רק לראיה דאין חילוק בין טבילת קרי לשאר טבילה אבל לעצם הדין אם נטמא בשבת ויו"ט גופייהו אפשר דגם הוא מודה דאין להחמיר בזה כלל וכמו דמשמע בביאורי הגר"א ביורה דעה סימן קצ"ז ע"ש וכן נתפשט המנהג להתיר אך בכ"ז יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה. ודע עוד דאם הוא טהור גמור ורוצה לטבול בשבת בשחרית משום תוספת קדושה אין בזה משום חשש מתקן מצד הדין וראיה ממה שאמרו שם בגמרא י"ט ע"א מטבילין מגב לגב ועי"ש ברש"י וכ"כ בספר תוספת שבת בסימן ר"ס משם הכתבים אך לפי מה שכתב מהרי"ל דיפה נוהגות הנשים שאינן טובלות שלא בזמנן משום חשש סחיטה נראה דגם טבילה כזו יש למנוע ודי לנו במה שאנו מקילין לטבול בשבת היכא דהוא צריך לטבילה:

בדברים שאינם משירים שער – עיין בטור שצייר הרבה דברים ומקורם מהגמרא וה"ה כל כיוצא בזה אם הוא יודע שאינו משיר בודאי ונראה דבמינים שאינו יודע את טבעם ואולי הם משירים בודאי יש לאסור מלרחוץ בהם. והנה הרמב"ם בפרק כ"ב פרט כל הדברים הנזכרים שם בגמרא להיתר ולא הזכיר נתר וחול דגם זה מוזכר שם בגמרא בריש הסוגיא דלר"ש מותר וכן בפ"א מהלכות שבת הזכיר דמותר לרחוץ ידיו בעפר הפירות ולא הזכיר ג"כ מאומה מנתר וחול משמע דבנתר וחול ס"ל דאסור וצריך טעם ועיין בלח"מ שתמה ג"כ בזה ותירץ דס"ל להרמב"ם דר' ישמעאל בנזיר דאמר דלא יחוף ראשו באדמה ס"ל דאף נתר וחול אסור דפ"ר הוא ופסק כוותיה משום דשם בנזיר מפרש בגמרא את דבריו ומה דמתירין בכלים אף בנתר וחול כדלעיל בסימן שכ"ג וכן איתא בהדיא ברי"ף ורא"ש וכל הפוסקים היינו דכלים לא גריד כ"כ ולא הוי פ"ר וצע"ג דשבק הרמב"ם סתמא דגמרא דפרק במה טומנין דמשמע מינה דהסתם משנה כולל אף בנתר וחול ואמרינן בדף פ"א עלה דהלכה כסתם משנה הזו ופסק כר' ישמעאל ועוד דלסברת הלח"מ מאי מקשה הגמרא בפרק במה טומנין ממשנה זו הי"ל לומר דהברייתא דאוסרת לחוף בהן שערו ס"ל כר' ישמעאל דפ"ר הוא וגם מפירוש הר"ח שם משמע דלפי מאי דקי"ל כר"ש אף בנתר וחול מותר לחוף את השער וכן בהגהות אשר"י כתב שם דמדינא מותר אף בנתר וחול ומ"מ לבסוף כתב שם דקשה הוא להכשיר ואולי מטעם דר' ישמעאל הנ"ל וצ"ע למעשה:

לרחוץ ידיו במורסן – עיין במ"ב מה שכ' שלוקחים בידים הרטובות [והיינו אפילו אם הם טופח ע"מ להטפיח. דכ"ז הוא בכלל גיבול כלאחר יד] כ"כ המגן אברהם ואף דהוא מסתפק גם בזה אם יש להתיר לדעת האוסרים לעיל בשינוי מ"מ נראה דיש להקל עכ"פ באופן זה אחרי דבמרדכי שהביאו הב"י וכן בלבוש התירו אפילו לשפוך מעט מים על המורסן שעל ידו דגם זה הוא בכלל שינוי גמור (ועיין בא"ר ופמ"ג) אין להחמיר עכ"פ ליקח מורסן יבשים בידים רטובות וכ"כ בספר כלכלת שבת וש"א:

ואסור לרחוץ ידיו במלח – עיין בביאור הגר"א מה שכתב ע"ז ולענין בורית אסור לדידיה אף בחול מטעם דסיכה כשתיה ועיין לקמיה:

בשאר חלב וכו' – עיין בביאור הגר"א שדעתו כדעת הרבה מגדולי הפוסקים דאף בחול אסור דסיכה כשתיה ועכ"פ מדרבנן אסור ודלא כר"ת וסייעתו שהתירו בזה לגמרי. מיהו מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחלב ורק איזה מדקדקים זהירין בזה. ואם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחלב בודאי נכון לחוש לדעת המחמירין בזה:

במחבר סעיף א' אבל בחמי טבריה. נ"ב ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריה אלא לרפוא' אסור בשבת עכ"ל מג"א סימן שכ"ח ס"ק מ"ט ע"ש:

[א] כל גופו וכו'. והוא הדין רוב גופו (אחרונים), אשה מותרת ללבוש לבנים ולרחוץ בית הסתרים בידים אבל לא בבגד משום סחיטה (משאת בנימין):

[ב] ויש אומרים וכו'. מבית יוסף נראה שכן עיקר:

[ג] צריך שינגב וכו'. ונהגו שלא לרחוץ כלל בין בנהר בין במקוה (תרומת הדשן רנ"ה), מיהו ידיו ורגליו מותר כשמנגב קודם שילך ארבע אמות ועיין ריש סימן של"ט:

[ד] [לבוש] שהם מועטים וכו'. והט"ז כתב טעם כיון שאי אפשר להמנע ממטר לא גזרו רבנן:

[ה] [לבוש] נראה כמיקר וכו'. והאידנא דנזהרין ברחיצה כדלעיל אם כן הטובל הוי כמתקן (תרומת הדשן שם), נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא כמו שכתב סימן שכ"ג סעיף ז':

[ו] מותר. משום דאינם משירין מהר ולא הוי פסיק רישיה אבל שאר הגוף ומכל שכן ראשו אסור (ב"ח) וצריך עיון:

[ז] כלאחר יד וכו'. לשון המרדכי דגיבול על ידי שינוי הוא ושרי, משמע דלהאוסרים בסימן שכ"ד סעיף ג' הכי נמי דאסור ואפשר שהכא כולי עלמא מודים דשרי כיון שאין נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות (מגן אברהם), וזה נגד הלבוש שכתב וישפוך עליהם מים וכו', ואפשר כיון שאינו בכלי שהמים נשאר בו הוי כאינו נותן עליהם, ומכל מקום נראה לי דבלאו הכי כולי עלמא מודו כמו שנתבאר סימן שכ"א סעיף ט"ז:

[ח] ידיו במלח וכו'. הקשה הט"ז ממורסן כלאחר יד שרי ונדחק לתרץ ולא קשה מידי דגיבול על ידי שינוי לא הוי גיבול מה שאין כן במוליד:

א) [סעיף א'] אסור לרחוץ וכו' והטעם משום דגזרינן שלא יבא לידי איסור סקילה להחם חמין בשבת. ע"וש או' א' מ"א סק"א. תו"ש או' א':

ב) שם. אסור לרחוץ כל גופו וכו' וה"ה רוב גופו. כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ב. א"ר או' א' תו"ש או' א' א"א או' ב' ר"ז או' א':

ג) שם. אפי' במים שהוחמו מע"ש. מה שהשווה הטור יו"ט לשבת בזה עיין לקמן בש"ע סי' תקי"א סעי' ב' שפסק להתיר לרחוץ ביו"ט במים שהוחמו מערב יו"ט יעו"ש:

ד) שם. אפי' במים שהוחמו מע"ש. ומצטער אף שאינו חולה כל הגוף י"ל דמותר לרחוץ. חידושי רע"א:

ה) שם. בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע. המחבר נקט בכאן בסדר לא זו אף זו כלומר ל"מ בכלי דפשיטא דאסור דהרואה יאמר שהוחם היום בשבת דאין דרך הכלי לשמור החום כ"כ ואתי למשרי להחם חמין בשבת אלא אפי' בקרקע כגון אמבטאות של מרחצאות דדרכה לשמור חומם יום שלם ויותר אפ"ה אסרו חז"ל משום גזירה. עו"ש או' ב':

ו) שם. ואפי' לשפוך המים על גופו וכו' כלומר דרחיצה הוא להכניס גופו או איבריו בתוך המים ולרחוץ שם אבל שטיפה הוא ששופך על גופו או על איבריו דלאו דרך רחיצה הוא ואפ"ה אסור והטעם כתב הר"ן משום דכן דרך הרוחצין לאחר שהזיעו נוטלים המים בכלי ושופכין על גביהן ואתי למחשדי שהוחמו היום. ומשמע מדברי המחבר דאפי' שטיפת אבר אבר אסור כל ששוטף כל הגוף. עו"ש או' ג' וכ"כ המש"ז או' א' דשטיפת אבר אבר כל הגוף אסור יעו"ש וצריך להזהיר הנשים בימות החורף שטובלין בליל שבת ודרכה כשיוצאין מן המעין שופכין עליהן מים חמין שישפכו רק עד חצי גופם דוקא וה"ה לאבי הבן שטובל בבקר ביום שבת. בן א"ח פ' תצוה או' יו"ד. ועיין לקמן או' ל"ב:

ז) שם. ואפי' לשפוך המים על גופו וכו' וה"ה לרחוץ מת אפי' במקום שיש לחוש להסריח ואפי' לרחצו ע"י עכו"ם אסור אלא א"כ קצץ עם העכו"ם מע"ש הרד"ך בית כ"ב חדר א' כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ד' ומה שתמה בגדי ישע על דברי הרד"ך הנז' דמשנה שלימה שנינו סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר כבר יישב הפתה"ד או' א' וכתב דשם מיירי בצונן והכא מה שאוסר הרד"ך הוא בחמין ואדרבא כתב דצריך ישוב לדברי הבגדי ישע יעו"ש:

ח) שם. אבל מותר לרחוץ בהם פניו וכו' ואם הוחמו בשבת אף לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו אסור. מ"א סק"ו. ועיין לקמן או' ח"י:

ט) שם. הגה. או שאר איברים וכו' כתב מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה (לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש ויו"ע או הוחמו בשבת ויו"ט מחה"ש) ובמקום שאין מנהג יש להתיר רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה עכ"ל מ"א סק"ג א"ר או' א' א"א או' ג' ר"ז או' א' ח"א כלל ע' או' א' ועיין לעיל סי' ש"א סעי' מ"ח. ואם מותר לטבול במים חמין בשבת ית' לקמן או' ל"ב:

י) שם אבל בחמי טבריה מותר וכו' מה שרוחצין לרפואה באמבטאות ובמרחצאות שהם כחמי טבריא אסור לרחוץ בשבת. שו"ת מים רבים א"ח סי' כ"ה כ"ו ז"ך יעוש"ב. ברכ"י או' א' שע"ת. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ח או' רמ"ז ורמ"ט:

יא) שם. אבל בחמי טבריא מותר וכו' כתב ב"י דהיינו אפי' לרחוץ בתוכו כסתם רחיצה דמיירי שנכנס לתוכו אלא שהמרדכי אוסר אף בצונן לרחוץ בתוכו ולא התיר אלא להשתטף (פי' לשפוך על איבריו) ופסק כאן דלא כמרדכי. תו"ש או' ג' וכ"פ הר"ז או' א' דאפי' לרחוץ בתוכו שרי:

יב) שם. אבל בכלי לא וכו' דכל שהוא בכלי לא מינכר בין חמי האור לחמי טבריא. ב"י. ואתי לאחלופי לרחוץ בחמי האור. לבוש:

יג) [סעיף ב'] אבל אם המקום מקורה אסור וכו' משום דנפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה וכבר גזרו ג"כ על הזיעה במרחץ (כדלקמן סעי' י"ב) בפ"ע אפי' בלא רחיצה מטעמא דאתי להחם בשבת. וגזרו על זיעת חמי טבריא משום זיעת שאר מרחצאות. וי"א ס"ל שגם בזיעה לא גזרו אלא בחמי האור אבל בחמי טבריא לא גזרו ואפי' המקום מקורה מותר לרחוץ ולהזיע בחמי טבריא דכולי האי לא גזרו דהו"ל כמו גזירה לגזירה. לבוש:

יד) שם, וי"א דמותר להזיע בחמי טבריא. כפי הכלל המסור בידינו דהיכא דמרן ז"ל כותב בלשון י"א וי"א דדעתו ז"ל לפסוק כי"א בתרא א"כ בדין זה מרן דעתו להתיר (וכ"פ הר"ז או' ב') זיעא בחמי טבריא. אבל הרב מעיל צדקה בתשו' סי' נ"ב העלה להלכה דכל שכוונתו להזיע בין בחמי האור בין בחמי טבריא אסור וזיעה דאתיא ממילא אפי' מקורה שרי אם הוא בנוי באויר ע"ג הארץ אבל לרחוץ בחמי טבריא תוך המערות מתחת לקרקע ומכוסה יש להחמיר כדעת הגאונים הרי"ף והרמב"ם עכ"ד. מחב"ר או א' שע"ת. וכ"כ האחרונים:

טו) [סעיף ג'] אמת המים וכו' שם שוקת המים שמושכין ממנו בסלונות. הרמב"ם בפי' המשניות פ"ג דשבת. והרע"מ פ"א דמו"ק כתב דנקראת אמה לפי שהיא רוחב אמה ברום אמה יעו"ש. אבל במס' עירובין פ"ז א' משמע דגם פחות מזה השיעור או יותר ג"כ נקראת אמה יעו"ש. וע"כ נראה משום דלפעמים עושין את השוקת רוחב אמה או ברום אמה לכן כל שוקת נקראת אמה:

טז) שם. אסור להמשיך לתוכה וכו' דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל. ודווקא אם ממשיך הצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מע"ש צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י ג"ז מיקרי הטמנה. ב"י. מ"א סק"ד תו"ש אז' ו' ועיין מ"א סי' רנ"ג ס"ק ל"ב שכתב דלא ק"ל כרש"י יעו"ש. וכ"פ הר"ז בסי' זה או' ג' ועיין סי' רנ"ג סעי' ד' וסי' שי"ת סעי' י"א:

טוב) שם. אפי' המים שנכנסו לה מע"ש וכו' ומיירי שסתם פי הסילון שהונח מבע"י ונתמלא בצוננים ונשאר מונח מוטמן עד יום השבת שאז פותחין פי מוצאו שישפכו מימיו להעוקא שבקרקע והם לא הוחמו בשבת אלא מבע"י רק שהיו מוטמנים בשבת אפ"ה אסורין ככל הטמנה במוסיף הבל שאסור אף דיעבד. בית מאיר. מ"ב או' י"ד:

חי) שם. ברחיצה ובשתיה וכו' דק"ל דהמטמין בדבר המוסיף הבל אפי' מבע"י אסור אפי' בדיעבד עו"ש או' ח' ועיין סי' רנ"ז סעי' א':

יט) שם. ברחיצה ובשתיה וכו' ואפי' לרחוץ בהם ידיו ורגליו אסור כמ"ש לעיל או' ח'.

כ) שם ואסורין ברחיצה וכו' היינו רחיצת כל גופו אבל רחיצת ידיו שרי כמ"ש סי' תקי"א סעי' ב':

כא) [סעיף ד'] ונמצא כרוחץ כל גופו וכו' ז"ל הרמב"ם פכ"ב דין ג' וכתב שם המ"מ שאין ההפשרה אסורה בעצמה אלא מפני רחיצת הגוף וכן העלה הרמב"ן ז"ל עכ"ל והביאו ב"י והעו"ש או' ט' וכתב ב"י ולפ"ז אעפ"י שיחמם ידיו בעוד המים עליהם אין בכך כלום עכ"ל ור"ל דדוקא כהפשרת מים שעל כל הגוף איכא למיגזר משום רחיצה אבל בהפשרת מים שעל ידיו ליכא למיגזר לדעת הרמב"ם ושרי. ולזה כתב בש"ע בסעי' שאח"ז י"א שצריך ליזהר וכו' משום שלדעת הרא"ש י"ל אף להפשיר מים שעל ידיו אסור וכמ"ש לקמן או' כ"ג.

כב) שם. אבל מותר להשתטף בצונן וכו' משום שאין המים שעליו מתחממין כל כך. טור:

כג) [סעיף ה'] י"א שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו וכו' זהו סברת הרא"ש, וכתב עליו ב"י דאע"ג דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר (כמ"ש סי' שי"ח סעי' י"ד) שאני הכא שדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו. א"נ דלא מיתסר אלא במתחמם כנגד האור במקום שהיס"ב וכן העמידוה בירוש' פ' כירה עכ"ל, ולכן כתב בש"ע סברה זו בשם י"א משום שלדעת הרא"ש י"ל דאפי' להפשיר מים שעל ידיו אסור וממשמעות דברי הרמב"ם משמע דשרי כמ"ש לעיל או' כ"א, וע"כ כתב זה בש"ע בלשון י"א מפנו שאפשר לומר דמיירי בלהפשיר דהיינו במקום שאין היס"ב ולהרמב"ם שרי ולהרא"ש אסור. וכ"כ המ"א סק"ו להוכיח לדעת הרא"ש דאפי' לחמם ידיו במקום שאין היס"ב אסור יעו"ש, וכתב הר"ז או' ד' דכן יש להחמיר. וכ"פ ח"א כלל ע' או' ג':

כד) [סעיף ו'] ואפי' בחול וכו' ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת. רש"י ור"ן. וצ"ל דמיירי בחמין שהותמו מעט בשבת (ר"ל רק להפשיר דאי היס"ב אסור משום בישול כמ"ש סי' שי"ח סעי' י"ד. וכ"כ המחה"ש) ולהכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש סעי' ה'. והתו' פי' הטעם משום שחיקת סמנים. מ"א סק"ז, ונ"מ לטעם ראשון אם החמין בכלי סגור שרי ולטעם התו' אפי' בכלי סגור אסור. קרבן נתנאל פ' כירה סי' ט' או' ז' ולצורך גדול יש להקל אם הכלי סגור.

כד) שם הגה. אבל מותר להחם בגד וכו' והטעם משום דבגד לא מחזי דלרפואה עביד וליכא משום גזירת שחיקת סמנים. עו"ש או' י"ב. וגם לטעם רש"י ור"ן לשמא ישפכו ליתא בבגד, וא"כ ה"ה דמותר להחם כלי ריקם כיון דליכא טעם לשמא ישפכו ולא לשחיקת סמנים. והא דמותר להחם בגד או כלי ריקם היינו אפי' במקום שהיס"ב כיון דלא שייך בהן בישול וכמ"ש לעיל ס' שי"ח סעי' ט"ו יעו"ש. ועיין עוד לקמן שי' שכ"ח סעי' מ'

כה) [סעיף ז'] הרוחץ בנהר וכו' הא דקאמר הרוחץ בנהר וכו' לאפוקי מקוה ומעין דברה"י אבל לא לאפוקי דלכתחלה לא וכ"מ בהדיא לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ד ובב"ח דאפי' דלכתחלה שרי יעו"ש. ומיהו בתשו' מהרי"ל סי' קל"ט כתב שנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר בשבת אפי' בצונן והטעם דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום נושא המים שעליו ד"א בכרמלית ומשום שיטה ע"פ המים יעו"ש ורי"ו בחי"ו כתב ע"ש רבינו מאיר דמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד"א עכ"ל משמע דרחיצת כל גופו בנהר נמי לא שרי לפי המנהג והיינו משום סחיטת אלונטית ומשום שיטה ע"פ המים ולכן לא התיר אלא פניו ידיו ורגליו ואע"ג דאיכא למיגזר משום נושא המים ד"א חוץ לנהר אף ברוחץ פניו ידיו ורגליו לא נהגו בזה איסור. ב"ח, אמנם העו"ש או' ט"ז הביא תשו' מהרי"ל הנז' וכתב דעכשיו נתפשט המנהג להתיר בכל ענין עכ"ל ונראה דנהרא נהרא ופשטיה ומ"מ אפי' במקום שנהגו היתר צריך להזהירם משום סחיטת אלונטית ומשום סחיטת שער ומשום שיטה ומשום שלא ישא המים מעליו ד"א בכרמלית, ועיין לעיל סי' ש"א סעי' מ"ח ומ"ט ובדברינו לשם בס"ד.

כו) שם. כשעולה מהנהר וכו' ר"ל תיכף סמוך לנהר ינגב עצמו ולא ילך במים שעליו דילמא ישכח וילך בהם ד"א ואם רוצה לנגב עצמו במטפחת צריך לכורכה על גופו ולהניחה על שפת הנהר כדי לנגב עצמו בה תיכף עלייתו ולא ילך במים שעליו ד"א. ועיין מש"ז או' ב' שכתב דה"ה בנהר גופיה כשעולה ממקום עמוק שהיה כל גופו בתוך המים ואח"כ עולה למקום גבוה במים שחצי גופו נראה בחוץ למים צריך ליזהר שלא ילך כך ד"א משום דהנהר דין כרמלית יש לו יעו"ש וא"כ צריך ליזהר שלא להתרחק ד"א משפת הנהר כדי שלא ילך בחזרתו ד"א במים שעליו. ונראה שמפני זה צריך ליזהר שלא לרחוץ בנהר בשבת דבנקל יבא להכשל ח"ו באיזה דברים הנז'.

כז) שם. ד"א בכרמלית, וכ"ש בר"ה, תו"ש או' יו"ד.

כח) שם. לא הקפידו בו, והטעם כתב ב"י לפי שהם מועטים [ר"ל שאין בהם שיעור הוצאה וגם שלא כדרך הוצאה. ושיעור הוצאה עיין הרמב"ם פי"ח] לא גזרו עליהם. ואינו מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה אלא נראה הטעם דבזה אי אפשר להמנע ממנו שהאדם הולך בר"ה ופתאום בא מטר עליו לא גזרו ביה רבנן. ט"ז סק"ב. ועיין לעיל סי' ש"א סעי' מ"ה ומ"ו.

כט) [סעיף ח'] אדם מותר לטבול וכו' מפני שנראה כמיקר. ואפי' אם טובל במים סרוחים לפעמים אדם מיקר עצמו במים סרוחים, ובימות הגשמים דליכא למימר דמיחזי כמיקר נראה כיורד לרחוץ עצמו מטיט וצואה שבגופו, ב"י מגמ' ביצה דף י"ח.

ל) שם. אדם מותר לטבול וכו' מסתימת לשון המחבר משמע דאין חילוק בין טובל במקוה העשויה בור מקורה כעין כלי ובין טובל בבריכה או בנהר בכל גוונא מותר לטבול בשבת ולאפוקי מדברי המרדכי פ' כירה יעו"ש. עו"ש או' ט"ז.

לא) כתב מהרי"ל סי' ק"ן יפה נוהגות הנשים שאין טובלות שלא בזמנה בשבת (עיין יו"ד סי' קצ"ז סעי' ב' בהגה) דמה"ט מנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן וטעמא דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום שנושא מים שעליו ד"א בכרמלית ומשום שיטת גופו וקסמים (שלא להפצילן לכאן ולכאן לנקות המים ר"ז או' ו') עכ"ד. וכ"כ בת"ה סי' רנה אע"ג דאפי' המרדכי דמחמיר בצונן דוקא בכלי אבל בנהר או במקוה שרי מ"מ המנהג לאסור ולכן אפי' לטבול אסור דמיחזי כמתקן כדאי' בגמ' עכ"ל. וכ"כ ב"י ביו"ד סי' קצ"ט דאסור לטבול בשבת (מיהו הב"י שם לא פסק כן והתיר לנשים לטבול בליל שבת כיעו"ש רק המ"א מביא סברת המחמירין כדי לחוש לה במקום שאין צורך לטבילה היום) משום סחיטת שער עכ"ל. ומ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא (לאו דוקא אלא ר"ל חומרא בעלמא מחה"ש) כמ"ש סי' שכ"ג ספי' ז' מ"א סק"ח. ומיהו מ"ש דמנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן וכו' כבר כתבתי לעיל או' כ"ה דנהרא נהרא ופשטיה ורק דבמקום שנהגו היתר לרחוץ בצונן בשבת צריך ליזהר לבל יכשל בדברים האסורים יעו"ש. ולענין חשש סחיטת אלונטית ושער כבר כתבנו לעיל סי' ש"ך או' קי"א דיש לקנח במטפחת גדולה המיוחדת לכך שאינו מקפיד אם תשרה במים ואע"ג דעי"ז נסחט השער הוי סחיטה כלאחר יד ושרי יעו"ש. וכתב שם המ"א דמומר מותר לטבול בשבת כיון דאין טבילתו מדאורייתא יעו"ש. אמנם המו"ק והתו"ש או' י"ב חלקו עליו וכתבו דיש לאסור בטבילת מומר יעו"ש.

לב) שם. אדם מותר לטבול וכו' וכ"כ לקמן סי' תקי"א סעי' ג' לגבי יו"ט, וכתב הרב בית יהודה ח"ב סי' ל"ב והרב מזבח אדמה חי"ד סי' קצ"ז כי כן מנהג עיה"ק ירושת"ו שרוב הת"ח טובלין בשבת בבקר יעו"ש, וכ"כ לעיל סי' ר"ס או" ו' בשם האר"י ז"ל יעו"ש:

לג) שם. אדם מותר לטבול וכו' אסור לבעל קרי לטבול בשבת בחמין שהוחמו מע"ש. תשו' רב האי הביאה בכלבו דף קנ"ד. והרב מהר"י אִרְגָאז בשו"ת דברי יוסף סי' ס"ד הליץ על הנשים שטובלות בליל שבת בחמין שערער ע"ז הגאון מהר"ר צבי בתשו' סי' י"א ובסוף דבריו עמדו כנגדו דברי רב האי גאון הנ"ז יעוש"ב. והרב מהרי"ע בס' בני יהודה בשו"ת סי' ל"ב קיים המנהג והאריך לתת טעמים להתיר יעו"ש. ברכ"י או' ב' וכ"כ בס' קרבן נתנאל על הרא"ש פ' במה מדליקין סי' כ"ב שטבילת מי מקוה בחמין לא הוי בכלל גזירת מרחצאות יעו"ש ועיין פתה"ד או' ח' שכתב דגם הנוב"י במה"ת סי' כ"ד כ"ה כ"ו מסכים לדברי הרב קרבן נתנאל שלא לאסור הטבילה בחמין בשבת, הגם שבתחלה גמגם עליו. ואותם הטעמים של היתר שכתב הנוב"י שייכי גם לטובלים ביום ש"ק והשע"ת לא העתיק מתשו' סכ"ו כ"א צד החומרא יעו"ש. וכן בשו"ת דברי חיים הורה להתיר לטביל במים חמין בשבת. אבל להשים המים חמין במקוה בשבת חוכך להחמיר. אמנם בשו"ת חסד לאברהם סי' ל' כתב שהמים שהם ביורה מע"ש ונסתמו הנקבים באופן דלא שייך שמא יחתה אין מקום לאסור לשפוך למקוה לצורך טבילת אנשים בשבת כי מים חמין מועטין לתוך צוננין מרובין שרי ובפרט ע"י עכו"ם יעו"ש וכ"כ בשו"ת בר ליוואי סי' ו' ובשו"ת אבני צדק א"ח הי' ל"ז דמותר לשפוך מים חמין במקוה בשבת ע"י עכו"ם יעו"ש. והב"ד א"ח או' א' יעו"ש. ועיין לעיל סי' שי"ח סעי' י"א וי"ב ובדברינו לשם

לד) ובענין כלי ברזל המונח בתוך המקוה שמסיקין בו האש ביום הששי לחמם המקוה צריך להיות גרוף או קטום מבע"י משום דאיכא למיחש לשמא יחתה וכמ"ש לעיל סי' רג"ג סעי' א' לענין שהייה ע"ג כירה ולקמן סעי' י"א גבי מרחץ יעו"ש.

לה) [סעיף ט'] מותר לרחוץ פניו וכו' והא דנקט פניו ידיו ורגליו נראה משום דהך דרוחץ מיירי ברוחץ בחמין שהוחמו מע"ש דאסור לרחוץ בשבת אלא פניו ידיו ורגליו וה"ה שאר מקצת כל גופו אבל למאי שכתבו התוס' שם בד"ה במאי אוקימתא משמע דאפשר לומר דשערות דפניו ידיו ורגליו אינם נושרות מהר ולא הוי פסיק רישיה ושרי אבל שערות ראשו הוי פסיק רישיה לפ"ז דוקא נקט פניו ידיו ורגליו. ב"ח. וכ"כ העו"ש או' י"ז דמשמע מדברי הש"ע דנקט ידיו ורגליו אבל ראשו אסור אפי' אין שם הרוב מדבר שמשיר השער יעו"ש וכ"כ התו"ש או' י"ג:

לו) שם. ובלבד שלא יהיה הרוב וכו' דכל היכא דליכא רובא ליכא למיחש שישיר שער לפי שאינו מתכוין אבל כי איכא רובא מדבר המשיר אסור לפי שודאי משיר השער ומודה ר"ש בפסיק רישיה. ב"י וב"ח.

לז) שם. ובלבד שלא יהיה הרוב וכו', אבל במחצה על מחצה שרי. תו"ש או' י"ג

לח) שם. מדבר המשיר, ודאי. מ"א סק"ט בשם הרמב"ם אבל התו"ש שם כתב דלאו דוקא הוא דאף אם אינו משיר ודאי ממש אלא דקרוב להשיר נמי מקרי פסיק רישיה. וכתב דאפשר דכ"ה דעת הש"ע שהשמיט תיבת ודאי ודלא כהמ"א שהוסיף תיבת ודאי על דברי הש"ע יעו"ש.

טל) [סעיף יוד'] מותר לרחוץ ידיו במורסן. או באפר כירה מגובלין מוע"ש או יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידו דגיבול כלאחר יד שרי. ב"י בשם המרדכי. עו"ש או' ך' ומשמע דלהאוסרין בסי' שכ"ד סעי' ג' הכא נמי אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות וכ"מ במרדכי מ"א סק"י. והביאו א"ר או' ז' וכתב וזה נגד הלבוש שכתב וישפוך עליהם מים וכו' ואפשר כיון שאינו בכלי שהמים נשאר בו הוי כאינו נותן עליהם ומ"מ נראה לי דבל"ה כ"ע מודו בזה כמ"ש סי' שכ"א סעי' ט"ז עכ"ל, ומיהו עיין לעיל סי' שכ"ד או' ט' שכתבנו בשם האחרונים דמורסן שלנו דלעולם נשאר בו קמח שייך בו גיבול מה"ת ונתינת מים עליו אסור מדבריהם יעו"ש. וכן בנתינת מים על האפר האחרונים מחמירין כמ"ש לעיל סי' שכ"א או' צ"ב יעו"ש

מ) שם. מותר לרחוץ ידיו במורסן. וכ"ש בחתיכת לימונ"ש או נארנגא"ס דשרי. ואם עדיין לא נסחטו אף בחול אסור משום הפסד אוכלין ליקוטי פר"ח.

מא) שם. בהגה: ואסור לרחוץ ידיו במלח. וכ"כ בש"ע לעיל סי' ש"ך העי' י"ב ועיין בדברינו לשם בס"ד.

מב) שם. בהגה. ואסור לרחוץ ידיו במלח וכו' ולא אמרינן דהוי גיבול כלאחר יד כמ"ש במורסן דשאני התם דלא ניחא ליה בגיבולו אבל בזה ודאי ניחא ליה שיהיה נימוח ונבלע בבשרו. ט"ז סק"ג. תו"ש או' ט"ו. ועיין בהגר"א שנראה דעתו להתיר אבל דעת האחרונים לאסור כדברי הש"ע ומור"ם ז"ל כמ"ש לעיל סי' ש"ך סעי' י"ב ולקמן או' מ"ד יעו"ש.

מג) שם. בהגה. וכ"ש בבורית וכו' וכ"פ הר"ז או' יו"ד. ח"א כלל ע' או' ב קיצור ש"ע סי' פ"ו או' י' בן א"ח פ' יתרו או' ט"ו וכתב ודלא כהרב פחד יצחק או' ב' והגו"ר כלל ג' סי' י"ד שמתירין בזה יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' ש"ך או' ע"ד יעו"ש ועיין בס' תפארת ישראל שכתב דבורית שהיא רכה לכו"ע אסור משום ממחק וכעין מה דאיתא לעיל סי' שי"ד סעי' ייא לענין שעוה יעו"ש. והרוצין לרחוץ במי בורית בשבת ממחק הבורית במים מע"ש עד ונעשה כולו מים ואז רוחצין באותו מים בשבת בן א"ח שם.

מד) שם. בהגה. או נשאר חלב וכו' וכ"ה בש"ע לקמן סי' שכ"ח העי' כ"ב יעו"ש.

מה) שם. בהגה. או בשאר חלב וכו' משמע דבחול מותר לרחוץ ידיו בחלב אבל יש אוסרין משום דסיכה כשתיה ומ"מ אינו אלא מדרבנן ולפיכך במקום צערא התירו אבל שלא במקום צערא אסור וכן בכל האיסורין. ביאורי הגר"א ומיהו בורית שעושין מחלב אינו נכנס בכלל זה דכיון שמערבין בו סיד ושאר דברים הפוגמין אותו הו"ל טעם פגום וטעם פגום אינו אוסר כמ"ש ביו"ד סי' ק"ד וא"כ כ"ש לענין רחיצה דשרי אפי' לכתחלה.

מו) שם. בהגה. שנימוח על ידו והוי נולד. והש"ג כתב דיש להתיר בזה דדוקא שלג וברד שעומדים למשקין שייך למיגזר משום סחיטה אבל זה אין עומד למשקין כלל. והביאו מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' ט"ו ר"ז או' יו"ד. וכתב שם הר"ז אבל יש להחמיר. וכ"פ ח"א כלל ע' או' ב' קיצור ש"ע סי' פ"ו או' ו' בן א"ח פ' יתרו או' י"ב.

מז) [סעיף יא'] מרחץ שסתמו נקביו וכו' פירש"י שלא יצא החמימות. ל"א אותן הנקבים שהמרחץ מתחמם על ידיהם שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ועיקר. וכ"כ הר"ן: מכאן צ"ע על בתי החורף (שיש שני חדרים זה ע"ג זה ויש נקבים בתקרה התחתונה כדי שאם יסיקו התנור למטה יתחמם חדר העליון ע"י אותם הנקבים) שמחממין אותן מתחתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן אם מותר לפותחן אכן ראיתי נוהגין בו היתר. אגודה סי' כ"ז. מ"א ס"ק י"ב ועיין לעיל סי' רמ"ו סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

מח) שם. למו"ש רוחץ בה מיד. שהרי לא נתחמם בשבת. אבל בשבת לא שהרי גזרו על הרחיצה רש"י.

מט) שם. רוחץ בה מיד. ואם ספק אם היה סתום נקביו מע"ש עיין לעיל סי' שכ"ה סעי' ז' ובדבריו לשם בס"ד.

נ) שם. שמאליו הוחם בשבת וכו' שנתנו בו העצים מבע"י. הר"ן.

נא) שם. שמא יחתה בגחלים. וכיון שאסרו חז"ל לעשות כן לכך צריך להמתין במ"ש בכדי שיעשו כדי שלא יעשה כן בפעם אחרת שלא יסתום הנקבים ויבא לידי חיתוי. תו"ש או' י"א ועי"ש מה שהשיג על טעם הלבוש יעו"ש.

בנ) [סעיף יב'] אסור ליכנס למרחץ וכו' כדאיתא בגמ' (שבת מ' ע"א) בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש. התחילו הבלנין להחם בשבת ואומרים מע"ש הוחמו. אסרו את החמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו, אסרו להם את הזיעה והתירו חמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו. אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן התירו להן חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת לאיסור:

גנ) שם. אסור ליכנס למרחץ וכו' ומשמע מדברי המחבר דאם נכנס למרחץ לאיזו צורך ואינו מתכוין להזיע מותר ליכנם שם אעפ"י שבודאי יזיע שם דכיון שאינו מתכוין להזיע לא גזרו חכמים על זה והוא דעת הרמב"ם ז"ל. עו"ש או' כ"ב:

דנ) שם. הגה. וי"א דאפי' לעבור במרחץ וכו' מדברי הרב משמע דאפי' אינו ברור שיבא לידי זיעה אסור אבל מדברי הטור ורש"י שבשמם כתב הרב דין זה לא משמע כן וכ"כ לדינא. עו"ש או' כ"ג:

הנ) שם. בהגה. וי"א דאפי' לעבור במרחץ וכו' אעפ"י שאינו מתכוין לכך. ר"ז או' י"ב. ולכן הטובלים בשבת אסורין לעמוד במרחץ במקום שיכולין להזיע. ח"א כלל ע' או' א' ונראה דיש ליזהר היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך אסברא ראשונה דמתירין אם אין כוונתו להזיע כמ"ש לעיל או' ג"ן:

ונ) [סעיף יג'] ויש בה מרחץ רוחצת בשבת וכו' נראה דקמש"ל דאע"ג שרוחצת בשבת דהיינו שרוחצין בה גוים והוחמה בשבילן בשבת אפ"ה לענין מו"ש אם הרוחצין שם במו"ש רוב גוים אמרינן שהוחמה בסוף שבת בשבילן וא"צ להמתין במו"ש בכדי שיוחם ואם רוב הרוחצין שם במו"ש ישראל צריך שימתין למו"ש בכדי שיוחם:

זנ) שם. או אפי' מחצה וכו' ואפי' להמקילין בסי' שכ"ה סעי' ז' בענין ספק מלאכה הנעשית בשביל ישראל או בשביל עכו"ם הכא אסור דכיון שהם מחצה על מחצה העושה נתכוון לשניהם ט"ז סק"ד.

חנ) שם. אסור למו"ש עד כי שיוחם. ואפי' אם יש לתלות שנתחמם משחשיכה ע"י אנשים הרבה וכגון שיש שם בעיר שלטון שיש לו הרבה עבדים שאפשר לתלות שחממו אותו לצרכו בבת אחת אפ"ה אין תולין ואסור לרחוץ בו במו"ש עד בכדי שיוחם. כ"כ ב"י לדעת הרמב"ם והרי"ף והביאו הט"ז שם. וכ"כ העו"ש או' כ"ד. אבל הרא"ש והטור מקילין בזה. וכ"מ דעת הער"ה או' ד' להקל אם יש שלטון בעיר ויש לחלות שנתחמם בשבילו ע"י אנשים הרבה במו"ש בזמן מועט, יעו"ש. אמנם דעת האחרונים להחמיר בסתם הש"ע:

אסור לרחוץ. גזיר' שמא יבאו להחם בשבת:

כל גופו. וה"ה רוב גופו (כ"ג עיין שם):

או שאר איברים. כ' מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויום טוב ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ובמקו' שאין מנהג יש להתי' רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיט' עכ"ל, ועסי' ש"א סמ"ח:

אסו' להמשיך. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מערב שבת צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י גם זה מיקרי הטמנה ועסי' רנ"ג ס"ד וסימן שי"ח סי"א:

כרוחץ כל גופו. ז"ל הרמב"ם דס"ל דאין זה רחיצה גמורה ולכן כתב דמותר לסוך ידיו במים ולחמם נגד האש במקום שאין היס"ב ועמ"ש ס"ה וס"ו ולכן כתב הרב"י בס"ה וי"א וכו':

אצל האש. אבל במקום שאין היס"ב שרי כמ"ש סימן שי"ח סי"ד ול"נ דס"ל להרא"ש דאסור משום רחיצ' דחמין שהוחמו בשבת אפי' לרחוץ בהם ידיו אסור וכ"ה בגמרא דף קל"ד ע"ב וכ"מ ברא"ש שכתב מפני שמפשיר המים וכ"מ ממ"ש ס"ו וכ"כ הסמ"ק וסה"ת בהדי' וכ"נ מידי דהוי בי"ט שמותר להחם מים לשתו' ואפ"ה אסור לרחוץ בהן כמ"ש סימן תקי"א:

ואפי' בחול. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת (רש"י ור"ן) וצ"ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת ולהכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש ס"ה והתו' פי' הטעם משום שחיקת סמנים:

מותר לטבול. כ' מהרי"ל סי' ק"נ יפה נוהגות הנשים שאין טובלות שלא בזמנם בשבת דמה"ט מנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן וטעמא דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום שנושא מים שעליו ד"א בכרמלית ומשום שיטת גופו וקסמים ע"כ וכ"כ בת"ה סי' רנ"ה אף על גב דאפי' המרדכי דמחמיר בצונן דוקא בכלי אבל בנהר או במקוה שרי מ"מ המנהג לאסור ולכן אפי' לטבול אסור דמיחזי כמתקן כדאתא בגמרא עכ"ל: וכן כתב ב"י בי"ד סימן קצ"ט דאסור לטבול בשבת משום סחיטת שער עכ"ל ומ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא כמ"ש סימן שכ"ג ס"ז, ועמ"ש סימן תרי"ד סי"א ובאגור סימן תע"ו משמע דבנהר אסור גם בב"י בשם כלבו כתב לאסור משום סחיטת שער עיין שם ועבי"ד סימן רס"ח ס"ד, ונ"ל דמומר שרי לטבול כיון דאינו מדאורייתא כמ"ש שם סוף הסי' וכ"מ ביבמות דף מ"ז ע"ב דלר"י מטבילין גר בשבת:

מדבר המשיר. ודאי (רמב"ם):

כלאחר יד שרי. ל' המרדכי דגיבול ע"י שינוי הוא ושרי כדאמרי' פ' מ"ש ע"כ ומשמע דלהאוסרין בסימן שכ"ד ס"ג ה"נ אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות וכ"מ במרדכי:

שנימח על ידו. ובש"ג כתב דיש מתירין דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע"ש שהאריך:

שסתמו נקביו. פירש"י שלא יצא החמימות ל"א אותן הנקבים שמרחץ מתחמם על ידיהן שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ועיקר וכ"כ הר"ן, מכאן צ"ע על בתי חורף שמחממין אותן מתחתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן אם מותר לפותחן אכן ראיתי נוהגין בו היתר (אגודה סימן כ"ז):

רוחץ בו. שהרי לא נתחמם בשבת ועסי' שכ"ה ס"ט:

(א) אסור לרחוץ וכו' – גזירה שמא יבואו עי"ז להחם בשבת:

(ב) כל גופו – וה"ה רוב גופו דרובו ככולו:

(ג) לבד – וכ"ש אם רוחץ כדרך הרחיצה כל הגוף ביחד:

(ד) ואפילו לשפוך וכו' – היינו אפילו ממים שהוחמו מע"ש ואפילו הם בקרקע:

(ה) בהם – היינו בחמין שהוחמו מע"ש אבל בחמין שהוחמו בשבת אסור אפילו ידיו לבד:

(ו) או שאר אברים – ואשה שלובשת לבנים בשבת ויו"ט מותרת לרחוץ במקומות המטונפים בחמין שהוחמו מע"ש ויו"ט רק שתזהר לרחוץ בידים ולא בבגד כדי שלא תבא לידי סחיטה ויש נשים נוהגות שאין לובשות לבנים בשבת ויו"ט ובמקום שאין מנהג ידוע יש להתיר [אחרונים]:

(ז) בחמי האור – לפיכך במקום שנוהגין להחם המקוה צריך ליזהר שלא יהיה רק פושרין דאל"כ אסור לטבול בו [ח"א] ועיין בקרבן נתנאל פרק במה מדליקין סי' כ"ד ובתשו' נו"ב מ"ת סי' כ"ד:

(ח) אבל בחמי טבריא – וה"ה שארי מעינות חמין לא גזרו עליהן איסור רחיצה ועיין לקמן בסימן שכ"ח במ"א סקמ"ט דבמקום שאין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה אסור לרחוץ בהן בשבת וע"ש מה שכתבנו בזה:

(ט) בצוננין – ועיין לקמן במ"ב סקכ"א שנהגו שלא לרחוץ בנהר:

(י) אבל אם המקום – היינו דמשום שהוא מקורה נפיש הבלא ואתי לידי זיעה ע"י הרחיצה וזיעה אסור כדלקמן בסי"ב:

(יא) דמותר להזיע – דלא אסרו זיעה אלא במקום שהרחיצה אסורה ולכן מותר הרחיצה אפילו במקום מקורה ויש לסמוך על דעה זו [מא"ר]:

(יב) של צונן – כדי שיתחממו מחום אמת המים ואסור משום דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל דאסור אפילו מבעוד יום וכמ"ש בסי' רנ"ז ס"א:

(יג) יוצא וכו' – היינו שממשיך את הצונן דרך סילון המוקף מכל צד ואין מתערב מימיו עם החמין אבל אם פי הסילון נכנס לתוך האמה ומתערב הצונן עם החמין יחד שרי אף ברחיצה אם המשיכו מע"ש:

(יד) אפילו המים וכו' – ומיירי שסתם פי הסילון שהונח מבע"י ונתמלא בצוננים ונשאר מונח מוטמן עד ביום השבת שאז פותחין פי מוצאו שישפכו מימיו להעוקא שבקרקע והם לא הוחמו בשבת אלא מבע"י רק שהיו מוטמנים בשבת אפ"ה אסורים ככל הטמנה במוסיף הבל שאסור אף בדיעבד [בית מאיר]:

(טו) כאלו הוחמו בשבת – ר"ל ואפילו לרחוץ בהן ידיו אסור וכנ"ל:

(טז) ואסורים ברחיצה – ר"ל כל גופו אבל ידיו מותר כמ"ש בסי' תקי"א ס"ב:

(יז) ונמצא כרוחץ כל גופו – זהו מלשון הרמב"ם ור"ל שאין לאסור מפני חמום המים גופא דהפשר אינו בכלל בישול רק מפני חשש רחיצה וס"ל דכיון שאין זה רחיצה גמורה עשאוהו רק כחמין שהוחמו מע"ש דאין אסור אלא כל גופו כמ"ש בס"א והי"א שבסעיף שאחר זה ס"ל דדינו שוה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת דאסור אפילו לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו [ואף דסתם חמין שהוחמו בשבת הוחמו המים באיסור והכא בעניננו הלא לא היה על המים שם חימום רק שם הפשר בעלמא אין לחלק בזה דאפילו מים שרק הופשרו בשבת ואין היד סולדת בהן ג"כ אסור לרחוץ בהן אפילו אבר אחד]:

(יח) אחר שנתחמם – שאין המים מתחממין כ"כ:

(יט) ואפילו בחול – וכ"ש דאסור בשבת שמא ישפכו עליו ונמצא כרוחץ בשבת כ"כ רש"י והר"ן ולפ"ז אם החמין בכלי סגור [שקורין ווארם פלאש] שרי אבל לפירוש התוספות דהטעם משום דמינכר שהוא לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנים גם בזה אסור [קרבן נתנאל] ולצורך גדול יש להקל:

(כ) מותר להחם בגד – וה"ה להחם כלי בשבת דמותר אף לפירוש התוספות הנ"ל דלא מינכר כ"כ שהוא לרפואה:

(כא) הרוחץ בנהר וכו' – כתבו הפוסקים דנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה דמצוי לבוא לידי סחיטת שער ועוד כמה טעמים עיין במ"א ולענין טבילה עיין לקמיה מיהו ידיו ורגליו מותר לרחוץ בנהר כשמנגב קודם שילך ד"א [א"ר]:

(כב) כשעולה וכו' – ר"ל תיכף כשעולה סמוך לנהר ינגב נפשיה ולא ילך כלל בהמים שעליו דלמא ישכח וילך בהם ד"א וא"כ משמע מזה דמלבושיו שפושטן קודם שיורד לנהר צריך שיניחם סמוך לנהר ועכ"פ המטפחת שמטפח גופו בו כדי שלא ילך בהמים שעליו ועיין בפמ"ג דה"ה בנהר גופא כשעולה ממקום עמוק וחצי גופו הוא חוץ למים צריך ליזהר שלא ילך כך ד"א שהנהר הוא כרמלית ונמצא שנושא ד"א בכרמלית ולפ"ז כשיורד לטבול בנהר ובתחלתו המים נמוכין סמוך לקרקע צריך ליזהר שלא ילך ד"א רחוק משפתו שבחזרתו ישא המים עליו ד"א:

(כג) לא הקפידו בו – ר"ל לפי שהם מועטים ואין מצוי בהם שיעור הוצאת המים שיתחייב בהן לא גזרו בזה שהוא שלא כדרך הוצאה ועיין בביאור הגר"א דלפירוש התוספות משמע דאפילו ריבוי המים נבלע בלבושו ג"כ מותר לילך בהן ועיין בט"ז הטעם:

(כד) אדם וכו' – ר"ל אע"ג דכלי אסור להטבילו ולטהרו מטומאתו בשבת ויו"ט מפני שנראה כמתקן הכלי עי"ז אדם שאני מפני שהוא נראה כמצנן עצמו במים ואפילו אם העת קר וגם המים סרוחים שאין דרך לרחוץ בהם מ"מ לפעמים כשאדם בא מן הדרך ומלוכלך בטיט וצואה הדרך לרחוץ אף באלו וע"כ מותר אפי' היה יכול לטבול קודם השבת. ונוהגות הנשים שאינן טובלות שלא בזמנן בשבת וכתבו הפוסקים דיפה נהגו משום דכיון דסוף סוף המנהג בזמננו לאסור בשבת לרחוץ כל הגוף אפילו בצונן וכנ"ל א"כ ניכר דהוא משום טבילה ומחזי כמתקן וכתבו האחרונים דמ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דנתבטל התקנה ומותר בתורה ובתפלה אפילו קודם טבילה וכנ"ל בסי' פ"ח א"כ לא מחזי כמתקן ע"י הטבילה ועיין במש"כ בביאור הלכה דיש מחמירין וסוברין דאין לחלק בין טבילת קרי לשאר טומאות ומי שנוהג להקל אין למחות בידו כי רוב האחרונים סותמין להקל בזה ועכ"פ בנטמא בשבת ויו"ט גופא נראה בודאי דאין להחמיר וכן נתפשט המנהג להתיר אך יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה דהוא איסור גמור:

(כה) לרחוץ פניו ידיו וכו' – היינו אפילו יש לו זקן וה"ה שער ראשו אך שלא יסחטם אחר רחיצתו:

(כו) בדברים שאינם משירים שער – ר"ל שאינם ודאי משירים אף דלפעמים הם ג"כ משירים אפ"ה מותר כיון דהוא אינו מתכוין לזה אלא לצחצח עצמו בלבד וקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר:

(כז) שלא יהיה הרוב – הטעם דאז פסיק רישא הוא ואסור משום גוזז אף שאינו מתכוין לכו"ע:

(כח) לרחוץ ידיו במורסן – וה"ה פניו אף שיש לו זקן דמורסן הוא דבר שאין משיר שער ומותר לשפשף בהן ורק צריך ליזהר שלא יערב מתחלה המורסן במים משום לישה אלא יקחם בידיו הרטובות ממים ואף דגם בזה מתגבל קצת מורסן במים הטפוחות שעל ידיו אין לחוש דגיבול כלאחר יד הוא וזהו שמסיים הרמ"א ואע"פ שיש להחמיר שלא לגבל אפילו ע"י שינוי בשבת אא"כ נתן המים מע"ש כמו שנתבאר בסימן שכ"ד מ"מ כאן שאינו נותן המים ממש על המורסן אלא שלוקחו בידים הרטובות מותר לד"ה:

(כט) לרחוץ ידיו במלח – הטעם כדלקמיה דע"י רחיצתו נימח המלח ונולד דבר חדש ודמי למלאכה אבל לרחוץ ידיו במי מלח שרי לכו"ע וכמו שכתבתי לעיל בסימן ש"כ סי"ב במ"ב ע"ש:

(ל) והוי נולד – ודמי לריסוק שלג וברד שנתבאר לעיל בסימן ש"כ שאסור ג"כ מטעם זה ועיין במ"א שכתב בשם ש"ג שיש מתירין בזה דס"ל דמה שאסרו חז"ל לרסק שלג וברד הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדין למשקין שאף השלג וברד למימיהם הם עומדים וא"כ בורית ושאר חלב שאינם עומדים למשקין מותר לכתחלה ועיין בספר תפארת ישראל שכתב דבבורית שלנו שהיא רכה לכו"ע אסור משום ממחק וכעין מה דאיתא לענין שעוה בסימן שי"ד סי"א ע"ש וכן מצאתי בספר דברי מנחם בשם המעש"ר בפ' כ"ב מהלכות שבת דין י"ג דהוא ממרח וממחק והוא אב מלאכה ופסיק רישא וכו' והוא פשוט ויש להזהיר העם ע"ז מאד עכ"ל ולבד כ"ז משמע ברש"י דף נ' ע"ב דבורית משיר השער וכ"כ הר"ן וכן הוא מנהג כל ישראל להחמיר בזה:

(לא) שסתמו נקביו – אותן נקבים שהמרחץ מתחמם על ידיהן שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ואותן בתי חורף שמחממין אותן מתחתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן נוהגין בו היתר לפותחן בשבת:

(לב) רוחץ בו מיד – שהרי לא נתחמם בשבת. ואם ספק אם היה פקוק נקביו עיין לעיל בסימן שכ"ה ס"ז:

(לג) שמאליו הוחם בשבת – ע"י שנתנו בו עצים בע"ש מבעוד יום:

(לד) שמא יחתה בגחלים – וכיון שאסרו חז"ל לעשות כן לפיכך צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו כדי שלא יעשה כן בפעם אחרת שלא יסתום נקביו ויבוא לידי חיתוי [תו"ש]:

(לה) אפילו להזיע – מפני עוברי עבירה שהיו רוחצין בחמין שהוחמו מבעוד יום ואמרו מזיעין אנחנו לפיכך אסרו גם הזיעה ואם אינו מתכוין להזיע מותר לדעה זו אפילו אם המרחץ קטן דנפיש הבליה שבודאי יזיע:

(לו) במקום שיכול להזיע – היינו שהמרחץ קטן דנפיש הבליה ומזיע אסור אע"פ שאינו מכוין לכך. ולדעה זו העולין מבית הטבילה ולובשין בגדיהן במרחץ בשבת צריכין ליזהר שלא לשהות הרבה כדי שלא יבואו לידי זיעה ובלילה שהמרחץ חם מאד א"א ליזהר בזה ולענין טבילת נשים צ"ל שסמכו בעת הצורך על דעה ראשונה:

(לז) בשבת – נראה דלרבותא נקט דאף שבשבת גופא מסתמא רוחצין בו א"י כיון שבמו"ש רוחצין בו רוב ישראל כי חממוהו בסוף יום השבת אדעתא דישראל מחממי:

(לח) אם רוב א"י וכו' – אין תלוי ברוב דיורי העיר אלא באנשים הרגילין לרחוץ במרחץ זה בעת הזו של מוצאי שבת דמסתמא אדעתן מחמם את המרחץ:

(לט) או אפילו מחצה וכו' – דאפילו המקילין לעיל בסימן שכ"ה ס"ז לענין ספק אם נעשה המלאכה בשביל ישראל או בשביל א"י הכא אסור דכיון דהם מחצה על מחצה בשביל שניהם נעשה:

(מ) עד כדי שיוחם – ר"ל כדי שיוחמו חמין:

סעיף א' אפילו במים שהוחמו מע"ש. מצטער אף שאינו חולה כל הגוף י"ל דמותר לרחוץ עמ"ש לעיל סימן ש"ז ס"ה בגליון:

מג"א ס"ק ד' שיתערבו יחד שרי. משמע דשרי אף ברחיצה אף דהמים נמשכו ובאו בשבת כיון דבהיתירא הוא כההיא דפותקים מים לגנה ע' בתוס'. ואף דחמים שהוחמו בשבת דרך היתר ג"כ אסור לרחוץ כמ"ש המג"א בסק"ו צ"ל דהכא עדיפא כיון דלא נעשה מעשה בשבת כלל:

מג"א ס"ק ח' דלר"י מטבילין גר בשבת. ראיה זו אינה מובן. דהא פשיטא דמדינא דגמ' אפי' טמא מותר לטבול דלא הוי כמתקן כיון דנראה כמקר אבל לדידן דנוהגי' לאסור רחיצת צונן. י"ל דהוי מתקן ואסור אפי' רחיצת מומר:

כל גופו עבה"ט וע' בשו"ת ח"צ סי' י"א שאוסר לנשים לטבול בליל שבת בחמין ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סימן כ"ד וכ"ה שהוא היה מזהיר להבלנין שיתנו החמין בערב שבת למקוה בעוד היום גדול כדי שלכשתחשך לא יהיו רק פושרין ופושרין שרי רק כחמין אסור ע"ש וכ"כ בתפארת צבי סימן ט' ע"ש שכתב ליישב דברי הח"צ מ"ש לענין רחיצה בהש"מ אף שקיבלו הקהל שבת ע"ש: ועיין בשו"ת חוט השני סימן פ"ג בענין טבילת נשים בליל שבת הס מלהזכיר מלטבול מבעוד יום במקום שאין מנהג זה רק כמ"ש ביו"ד סימן קצ"ו ובמקום שנוהגין אין לעשות כן רק בשבת אחר אמירת ברכו שכבר נקרא שם שבת עליו אבל לא בחול אפי' אחר אמירת ברכו ע"ש:

(בש"ע סעיף ב') וי"א דמותר להזיע בחמי טבריא וכתב בשו"ת מעיל צדקה במרחץ טעפליץ ששם יש חמין ע"ד חמי טבריא כל שהוא נכנס ומכוון להזיע לבד ודאי דאסור וזיעה דאסור ממילא דרחיצת מים בבית המרחץ אפילו מקורה שרי כיון שהוא בנוי באויר על גבי הארץ. אבל לרחוץ בחמי טבריא תוך המערה מתחת הקרקע מכוסה יש לאסור ע"ש ועיין בשו"ת מים רבים סימן כ"ה וכ"ו וכ"ז שאותן מרחצאות חמים שהם לרפואת אסור לרחוץ בהם ובקרוב שבאים לידי חילול שבת דאורייתא ושני ת"ח כא"י הסכימו לדבריו וכתבו כי פורץ גדר כו' ע"ש וע' לקמן סי' שכ"ח ס"ק ל"ה בשם המג"א:

או שאר איברים. זה מבואר בברייתא פרק כירה חמין שהוחמו בערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר משמע דאבר אחד בפ"ע איזה שיהי' מותר ולא ידענא למה הוצרך ב"י ללמוד דבר זה מדברי הרא"ש:

לא הקפידו בו. ב"י נתן טעם לפי שהם מועטים לא גזרו עליהם ואין מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה אלא נראה הטעם דבזה א"א להמנע ממנו שהאדם הולך בר"ה ופתאום בא מטר עליו לא גזרו ביה רבנן ודומה לזה כתבתי בסי' ש"כ סי"ד בענין להשתין בשלג ואפי' הרא"ש דכתב שם להיות נזהר היינו שאפשר קצת להזהר אבל כאן א"א כלל להזהר:

ואסו' לרחוץ ידיו במלח כו'. גם בסי' ש"כ כתב הטור וש"ע כן. וק"ל דהא במשפשף במורסן ודאי הוה פסיק רישיה דא"א ליזהר מגיבול כשנותן מים על מורסן יבש ואפ"ה מותר כמה שכ' ב"י בשם המרדכי דגיבול כלאח' יד הוא ובמלח ובורית אסור משום דס"ל נולד ולמה יהיה חמור באיסור נולד שהוא דרבנן ולא מהני מה שהוא כלאח' יד ממה שהוא מהני במגבל שהוא תולדה דלש שהוא אב מלאכה. וי"ל דבמלח ובורי' דניחא ליה שיהיו נימוחים ונבלעים בידו לעשות פעולתם ע"כ אסור כשעושה בידים נולד ע"י שפשוף שלו משא"כ בגיבול דמורסן לא ניחא ליה בגיבול ובזה ניחא נמי מה דאמרינן בפרק במה טומנין בכל חפין את הכלים כדלעיל סימן שכ"ג דקשה הא כשחופף כלי שנדבק בו שומן אז נימס השומן על ידו אלא ודאי משום דלא מכוין לזה אינו אסור משום נולד וע"כ באמת לחוף הכלים במלח אסור כמה שכ' ססי' שכ"ג:

אסור למ"ש כו'. מבואר בב"י דאפי' אם יש לתלות לקולא כגון שיש שר שיש לו הרבה עבדים ואפשר שחממוהו משחשיכה אסור והיינו להרי"ף ורמב"ם דסי' שכ"ה ס"ט דספק אסו' דלא כהרא"ש דמקילין שם בספק ה"נ מהני כאן ספק זה וא"ל על הרא"ש וטור דמקילין לעיל בספק ממ"ש כאן מחצה על מחצה אסור דזה גרע מספק דהוא נתכוין לשניהם לישראל ולעכו"ם וכפירש"י בפ' השואל: