שולחן ערוך, אורח חיים שכ״ד: דין הכנת מאכל בהמה בשבת ובו טו סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין הכנת מאכל בהמה בשבת ובו טו סעיפים:
אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ לארץ ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אע"פ שהמוץ נופל מאליו מותר כיון שאינו מכוין:

לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו אלא משער באומד דעתו:

אין גובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים אבל נותנים בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד או המקל מותר ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב ומותר לערב המורסן כדרך זה בכלי אחד ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה ומערב בכלי אחד אפי' כור ואפי' כורים ויש אוסרים ליתן מים על גבי מורסן בשבת ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים נתונים עליו מבעוד יום (וע"ל סי' שכ"א סי"ו גבי שום וחרדל כיצד נוהגין):

קשים של שבלים שקושרים בב' או בג' מקומות מותר להתירן כדי שתאכל מהן הבהמה (הגה וי"א דלא שרי להתיר רק בקשר שאינו של קיימא) (הגהות אלפסי) אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהיו נוחים לאכלם דשווי אוכל בדבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל אבל מטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי לאכילה לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר:

עצים שקצצן מן האילן ויש מאכילים אותם לבהמה בעודם לחים מתירין ומפספסין (לשון שפשוף) בהם להאכילם שאינם ראוים בלא שפשוף:

מחתכין דלועין לפני בהמה והוא שנתלשו מאתמול:

מחתכין נבילה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה והני מילי בנבילה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה לא דמטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן [וע"ל סי' שכ"א אם מותר לחתכו דק דק לפני העופות]:

אין חותכין שחת [פי' ירק של תבואה שנקצר טרם נתבשל התבואה] וחרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה:

אין אובסין את הגמל דהיינו שמאכילה בידו כל כך עד שמרחיבין בני מעיה כאבוס ולא דורסין דהיינו שדורס לו מאכל בגרונו למקום שאינו יכול להחזירו אבל מלעיטין אין מאמרים את העגלים אבל מלעיטין איזו המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שהיא יכולה להחזיר: הגה ודין תרנגולים ואווזים כדין עגלים [מהרי"ל]:

מותר ליתן מאכל בפיהם של תרנגולים:

אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים ולא לפני יוני שובך ויוני עליה ולא לפני חזיר אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך:

מותר להאכיל תולעת המשי:

מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים ולא חיישינן שמא יתלוש מהם אבל לא על גבי מוקצה מפני שאיסורו קל וחיישי' שמא יתן לה ממנו בידים ודוקא להעמידה על גביו ממש אבל לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם מותר:

נוטלין מאכל מלפני חמור ונותנים לפני שור אבל אין נוטלים מלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור ואינו ראוי עוד לחמור: הגה ויש מחמירים ג"כ בשאר מיני בהמות ליקח מלפני א' וליתן לפני אחרת שאינה מינה [מרדכי פ' תולין וסמ"ג וסה"ת]:

אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם אפי' אבוס של כלי גזירה אטו של קרקע דאתי לאשווי גומות ואסור גם כן לסלק התבן לפניו לצדדין:

מורסן. ומעט מעט שרי בלא שינוי לסברא קמייתא עיין סי' שכ"א סי"ד:

מים. עיין ט"ז שכתב דה"ה לקמח אין איסור בנתינת מים ע"ש:

כור. עיין מ"א שהעלה דלכ"ע אסור להכין יותר מהצורך ליום ע"ש:

מחתכין. ודוקא בדלועים קשים כמ"ש סעיף ז':

שאי אפשר. ואפילו נאכלין ע"י הדחק בלא חתיכה שרי. ב"י מ"א ע"ש:

לפני עופות. הט"ז הניח דברי רמ"א בצ"ע ע"ש ועיין מ"א:

חזיר. דארור היהודי שמגדל חזירים ועיין בי"ד סי' קי"ז:

כלב. אפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות ועיין סי' ש"ח סוף סעיף כ"ט. יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני עופות ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך. מ"א ע"ש:

תולעת. לפי שמזונותיו עליך שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם:

ויש. ואין למחות ביד הנוהגים היתר. ב"ח:

לסלק. מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה. רש"י:

שבת ק"מ משנה

ביצה כ"ט

כן פירש הרי"ף קודר הנאמר שם וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהי"ט

שבת קנ"ה משנ' שם וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"א

שם קנ"ו כאביי

שם כרבי יהודה

רמב"ם בפכ"א סמ"ג וסמ"ק ובעל התרומה וכר' בברייתא

שם קנה

שבת שם וכדמפרש לה רב הונא וכרב יהודה וכפי גירסת רש"י והרא"ש

שם בגמ' רב יהודא

שם קנ"ז

רש"י שם והרא"ש

שבת קנו משנה וכת"ק הרי"ף וכפירוש הרמב"ם בפרק כח

שם בגמרא אליבא דרבי יהודה

שם במשנה

שם בגמ' אליבא דרבי יהודה

שם קנה במשנה ובגמ'

שם וכרב יהודה

שם במשנה ובגמ' וכרב יהודה

משנה שם ובגמרא וכרב יהודה

שם במשנה

שם בברייתא

שם במשנה

שם בברייתא

תשובה בשם בעל העיטור ובשם רבי צמח ברבי שלמה

שבת קכב

שם

שם ק"מ משנה וכדמפרש לה אביי

שם במשנה וכחכמים

שם בגמ'

שם במשנה וכחכמים

ס"ג ומעביר בו כו' כיון כו'. הרי"ף ורמב"ם לפי' על מ"ש היכי משני כו':

ומנערו. שם והא לא כו':

ומותר לערב. כן פי' הרמב"ם מש"ש מהו לפרק כו'. ש"ג:

ויש אוסרים. כרבי דסתם מתני' דפ"ק כוותיה כמש"ש י"ח א' וסוגיא דפ' בתרא מיירי שנתן המים מע"ש וס' ראשונה פ' כריב"י משום דסתם מתני' דפ' בתרא כוותיה:

וע"ל סי' כו'. ר"ל כמ"ש בד"מ דלהירוש' דחייב משום לש בנותן מים לתוך השום ה"ה כאן דחד טעמא להו ע"ש:

ס"ד וי"א. ע' גמ' דסוכה ל"ג ב':

ס"ו והוא. רש"י שם וע' רש"י פ"ג די"ט כ"ד ב' וע' תוס' דחולין י"ד א' ד"ה מחתכין. ועי"ל ואיירי בנתלשו כו':

ס"ז בין. שם מ"ה ב' וכמר בריה דר' יוסף מדסתמו הרי"ף והרא"ש ש"מ דס"ל דבכ"ע מותר. ב"י. ואשתמיטתא מיניה דברי הרא"ש שם ואוקימנא כו' וכ"כ הטור בסי' תקי"ח וכ"כ הסמ"ג ומרדכי ריש י"ט להדיא והביא ראיה מדאמרינן ריש פ"ד די"ט דוקא בסוכה רעועה שמצפה כו' ה"נ דוקא בחולה שמצפה וכמ"ש בפ"ג דיו"ט וכ"כ הרשב"א בס' עב ודתהקודש מ"ו ב' בהמה בריאה שמתה בין בשבת בין בי"ט לא יזיזנה ממקומה ואפי' לחתכה לפני כלבו שאין אדם מצפה אימת תמות בהמתו וה"ז כגרוגרות וצמוקין שאין דעתו עליהם כלל היתה מסוכנת מבערב ולמחר מתה מותר לחתכה לכלבים שמוכנת זו מבערב לכלבים היתה חולה מבערב ולמחר מתה בשבת מותר לחתכה לפני הכלבים אבל בי"ט אסור שיש מוקצה בי"ט ואין מוקצה בשבת וכ"ז דלא כדברי הש"ע. אבל צ"ע ממה שפ' דאפי' בשוחט לחולה שנחלה בשבת מותר דל"ל מוקצה אלא דדחי' בידים א"כ כ"ש מתה מאיליה דהא שוחט לא אסיק אדעתיה כלל וכ"ת כמ"ש בפ"ק די"ט משום מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דזה דווקא לר"י דא"ל מוקצה ואנן לא קי"ל אלא במוקצה מחמת איסור דדחייה בידים כנ"ל וצ"ע על הרא"ש והטור וע"ל סי' שי"ח ס"ב וגם אפשר לומר דסוגיות הנ"ל דפליגי בחולה בשבת פליגי בפלוגתא דאמוראי דפליגי אליבא דר"ש בבע"ח שמתו ור"ד מנהרדעא שסתם הלכתא וכן הסוגיות דפ"ק די"ט כנ"ל מוכחות כמר ברי' דר"י כנ"ל:

וה"מ כו'. ולא כ"כ בדלועין מפני שסתמן קשין כמ"ש בגמרא שם:

וע"ל. ועט"ז ומ"ש לעיל שם:

ס"ט דהיינו. רש"י:

למקום. טור ולמד מעגלים:

ודין תרנגולים. גמרא שם:

סי"א ויוני עליי'. גמ':

סי"ב מותר. עט"ז:

אין גובלין וכו' – הנה בענין נתינת מים למורסן פליגי בזה רבי ור' יוסי ב"ר יהודה רבי מחמיר [ולדידיה יש חיוב חטאת בזה דס"ל נתינת מים זהו גיבולו] ור' יוסי בר"י מיקל לכתחלה ויש סתם משנה בפרק בתרא דשבת כר"י ב"ר יהודה ובפ"ק כרבי ודעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק כסתמא בתרא להקל אף דבעלמא קי"ל הלכה כרבי מחבירו הכא סתמא בתרא עדיף ויש פוסקים שסוברין [היינו הרא"ם ובעה"ת וסמ"ג וסמ"ק והובאו דבריהם בהגה"מ וגם במרדכי ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל] דכיון דחולקין הסתמות אהדדי הדרינן לכללא דהלכה כרבי מחבירו ודעת המחבר בעצם הדין להקל בנתינת מים ותפס הדעה האחרונה רק בשם י"א משום דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם קיימי בזה בחדא שיטתא ובאמת כן הוא ג"כ דעת הר"ח והרז"ה והרמב"ן במלחמות והר"ן והרוקח והא"ז ורבינו ירוחם והמאירי כולם פסקו כר' יוסי ב"ר יהודה. וכן ה"ה דפליגי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה בנתינת מים לתוך הקמח והעפר והטיט דרבי מחייב ור' יוסי בר"י פוטר עד שיגבל ומ"מ יש איסור דרבנן אפילו לר' יוסי בר"י בנתינת מים לתוך הקמח והעפר והטיט שמא יבוא לגבל והא דהתיר במורסן לכתחלה דעת הרמב"ם משום דאפילו כי גבלו לית ביה איסור דאורייתא וכדלקמיה ולכך לא גזרו על נתינת המים וי"א דטעם ההיתר הוא משום שצריך להאכיל לבהמה ולעוף ולכך לא גזרו רבנן ולפי טעם זה גם בקמח יהיה מותר נתינת המים כשהוא צריך להאכיל לעופות וכמו במורסן ע"י שינוי [מט"ז ופמ"ג] ודע עוד דבדיעבד אם גבל מורסן דעת הרמב"ם דפטור משום דלאו בר גיבול הוא וה"ה באפר או חול הגס וכן הוא דעת הרי"ף ורש"י בפ"ד דביצה דבאפר דאינו בר גיבול אפילו כי גבלו פטור אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז [הלא המה התוס' בשבת י"ח והראב"ד בפ"ח דהלכות שבת והרא"ש בפ"ד דביצה והר"ן והרשב"א שם] וס"ל להיפוך כדעת אביי דבדבר דאינו בר גיבול תיכף משנתן בו מים חייב וע"כ באפר או חול הגס חייב תיכף משנתן בו מים אך מורסן מיקרי לדידהו בר גיבול ולכך פטור בעת נתינת המים וחייב כשגבלו כמו קמח. וכ"ז במורסן אבל במוץ פשוט דאינו בר גיבול לכו"ע ולדעת אלו הראשונים יש בהו חיוב חטאת כשנותן בו מים בשבת:

מורסן – עיין במ"ב שכ' בין רב או מעט ולא הותר מעט מעט כ"א בקלי ואף דהמגן אברהם הביא בשם הרמב"ן במלחמות דמעט מעט מותר אפילו שלא ע"י שינוי המעיין שם היטב במלחמות בסוף המסכת יראה דאין ראיה כלל דמה שכתב שם כולן מותרין הכוונה היינו בין לעבה בין לרכה בקלי וכ"כ בהדיא בחידושיו והטעם דלא התירו זה אלא במאכל אדם ולא לטרוח בשביל מאכל בהמה א"נ דמורסן לבהמה מתאכלי אפילו אם אינו מגבל כל צרכו [היינו רק ע"י שינוי דהעברת שתי וערב] לכך לא רצו להקל בזה ע"י התירא דעל יד על יד עי"ש בחידושיו. אח"כ מצאתי בספר קרבן נתנאל שגם הוא הסכים דלא כהמגן אברהם וכתב דאין מהמלחמות ראיה וכוון האמת בדברי הרמב"ן וכמו שכתבנו:

ומעביר בו וכו' – עיין בב"י וב"ח שמצדדין לומר דאפילו מעביר כמה פעמים שתי וערב שפיר דמי כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב בהמקל:

מותר להתירן – כן הוא גירסת רש"י והרא"ש דאף בתלתא מותר להתיר וגירסת הרי"ף ולא להתיר ובהגהות הגר"א כתב שדבריו נכונים מאד וכן בפיר"ח שבידינו משמע שגרס כהרי"ף אבל ביאורו הוא בדרך אחר ואולי דגם כונת הגר"א כן:

רק בקשר וכו' – עיין לקמן בסימן תרנ"א בטור והוא נובע מסוכה ל"ג ע"ב דאם הוא אגוד כאגודות של ירק לא הוי קשר של קיימא:

בעודם לחים – עיין בש"ג שכתב דאז סתמייהו עומדים לאכילת בהמה דאל"ה הם מוקצים ואסור בטלטול וכנ"ל בסימן ש"ח סכ"ח ולפי מה שפירש"י בשבת קנ"ה ד"ה זירין דארזי דבעודן לחין ראויין לבהמה ורוב בני אדם מניחים אותם לעצים אין תירוצו עולה יפה כ"כ ועי"ש בב"י סימן ש"ח מה שכתב אודות חבילי זרדין דמשמע שם דאף שראויים לאכילת בהמה מ"מ בעינן הזמנה דוקא מבע"י וע"ש בב"ח ופרישה אמנם מצאתי לאחד מהראשונים שדבר בזה והוא בחידושי רשב"א וז"ל קסבר שווי אוכלא משוינן וכו' וקשה לי דהא תנן בפרק מפנין חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן אלמא כל שאינו מתקנו למאכל בהמה מע"ש אפילו בטלטול אסורין וכ"ש דלא מטלטלינן ומשוינן אוכלא וי"ל דהתם בדלא בעי להו למאכל בהמה אלא לצורך מקומן וא"נ לצורך עצמן לישב עליהן עכ"ל:

וה"מ בנבלה הקשה – והיכי משכחת לה בבשר פילי [גמרא]:

וע"ל סימן שכ"א אם מותר וכו' – עיין במגן אברהם ובש"א דאיסורו הוא משום טחינה והנה אף דלכאורה משמע מלשון הרמ"א דקאי אנבלה דאיירי בה לעיל אבל המעיין בתה"ד שממנו הועתק הדין לעיל והעתיקו המגן אברהם ג"כ בסק"י יראה דרק אבשר חי כשר קאי דמפני חשיבותו אינו עומד לחיות ולכלבים כ"א לעופות ולהם אינו ראוי כ"א כשמחתכן דק דק אבל בשר נבלה רובו עומד לאכילת כלבים ולהם אין צריך דק דק ואזלינן בתר רובא ולא שייך טחינה וע"כ ברור דהרמ"א רק אבשר חי הנ"ל בשכ"א קאי וקיצר בלשונו:

דהיינו שמאכילה בידו כ"כ וכו' – הנה מרש"י משמע דג"ז מיירי שתוחב בגרונו למקום שאינו יכול להחזיר אבל מרמב"ם משמע דכיון שמאכילו הרבה כמאכל שלשה ימים אפילו לא תחב בגרונו כלל ג"כ אסור ולפיכך נייד מפירש"י דהיה קשה ליה מאי שוב אין דורסין דנקט במשנה אבל לדידיה תרי מילי נינהו:

למקום שהיא יכולה להחזיר – בחידושי מאירי משמע קצת דדוקא ביד ולא בכלי:

ודין תרנגולים ואווזים וכו' – עיין במשנה ברורה מש"כ בשם א"ר ונתיב חיים לאסור המראה ע"י ישראל בשבת בכל גוונא ובספר שיורי ברכה כתב בשם אחד מהגדולים דהלואי לא ילעיטו לעולם שעוברים על כמה איסורים וכו' וידוע שלפעמים הוושט נקוב ולאו אדעתייהו ואוי למורים כשאינם משגיחים ע"ז:

ויוני בייתות – שמגדלות אותן בבית וכ"ז מיירי כשהם שלו כן מוכח מא"ר ולענ"ד אין זה ברור דכיון שהם של ישראל ואינם אוכלין מהפקר כי היכי דמותר לבעליהן להכין להם מזונות ה"נ מותר לאדם אחר:

להאכיל תולעת המשי – עיין בב"י דהיינו שנותן לפניהם עשבים לאכול ומפזר לפניהם עלי התותים וזולתם ע"ש [וע"כ דהפזור משוי להו אוכלא דאל"ה היה הפזור אסור וכנ"ל ולשון הב"י דחוק מאד לפ"ז וצע"ק] וכתב בברכי יוסף לגרוף מתחתיהם שיורי העלים היבשים אפילו הם מאוסים שאינם ראוים לשאר בע"ח אם תולעת המשי אינם אוכלים ביום ההוא עד שיגרפו שיורי העלים מתחתם ואז הם מסתכנים בסבתם גורפין אותן כלאחר יד שלא כדרך גריפתן בחול:

אבל לא ע"ג מוקצה – עיין בחידושי רע"א:

בהג"ה סי' ט' תרנגולי' ואווזים נ"ב עיין מ"ש המג"א סימן ש"ח ס"ק י"ב.

[א] אין כוברין וכו'. משום מרקד (ירושלמי) וכן כתב הרמב"ם פרק כ"א ומפירוש רש"י דף ק"מ מבואר דתבן זה דרכו לרקוד בכברה ומעתה קשה לי על מה שכתב הלבוש סימן שי"ט סעיף ח' ואין לגזור וכו' דהכא לא שייך טעמא אילו ואמאי נוטל הכברה וכו', ובאמת הלבוש שם מנפשיה כתב כן כי עיינתי בכל הפוסקים ולא מצאתי אלא נראה לי דלא גזרינן זה כלל:

[ב] [לבוש] בקב עצמו וכו'. לאפוקי שלא לתת בידו לתוך המדה:

[ג] ומשער וכו'. צריך עיון דבטור מבואר שזה דעת ר"י ופליג על רש"י שהוא סברא ראשונה ואם כן היאך הרכיב הלבוש שני הדעות. ולענין הלכה השולחן ערוך וב"ח פסקו כר"י אבל בים של שלמה סוף פרק אין צדין פסק כשניהם לקולא כיון שהוא מילי דרבנן ימלא במדה עצמו ולא בידיו או ישער בכלי אחר, ונראה לי לתרץ בזה דעת הלבוש:

[ד] ומעבירין בו וכו'. אפילו כמה פעמים (ב"ח), ונותן לפני כל בהמה וכו' אפילו שני כלים מפני בהמה אחד אף על פי שבחול אינו נותן כל כך (בית יוסף ונחלת צבי), ומכל מקום יותר ממה שצריך לאותו יום אסור עולת שבת (מגן אברהם):

[ה] [לבוש] ויש מתירין וכו'. לא מצאתי ליש מתירין (מלבושי יום טוב), וכן משמע בשלטי גיבורים ובתוספות יום טוב מי שהחשיך דכולי עלמא אוסרין ועיין סימן שי"ד סעיפים ז' ח' ט':

[ו] בעודן וכו'. בעודן לחין דלאו מוקצין הן (שלטי גיבורים):

[ז] דילועין וכו'. דוקא בקשין כמו שכתב סעיף ז':

[ח] בין שהיתה בריאה וכו'. הוא שיטת הבית יוסף לחלק בין שבת ליום טוב, ואני הוכחתי בספר לחם חמודות בסוף דלאו כולי עלמא הכי סבירא ליה והרא"ש לא סבירא ליה כן ואנן בתר הרא"ש גרירן לכך אין להקל בבריאה (מלבושי יום טוב) וצריך עיון:

[ט] הקשה שאי אפשר וכו'. ואפילו נאכלין על ידי הדחק בלא חתיכה שרי (בית יוסף), ומכל שכן דשרי בקשין לגמרי:

[י] [לבוש] שכל זה טירחא וכו'. אבל ברמב"ם פרק כ"א כתב הטעם שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לישת קמח, עוד כתב לא יאכל הגמל בשבת מאכל שלושה ימים או ארבעה ימים ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח את פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת וכן לא יתן לפי יונים ותרנגולים למקום שאין יכולין להחזיר אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר, עד כאן, משמע דבהרבצה וכרשינין ומים בבת אחת מותר וכן בהרבצה וכרשינין או מים מותר במקום שיכולה להחזיר, וזה דלא כמשמע מלבוש גם בש"ס [שבת] דף קנ"ה מאכילה מעומד ונותנין כרשינן בפני עצמה בו נראה לי דאו או קאמר וצריך עיון. כתב בתשובת רמ"א סימן ע"ט מותר לומר לכותי להמרות את האווזות פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים דאין יכולין לאכול בלא המראה, עד כאן, וכתב מגן אברהם סימן ש"א ס"ק י"ב דמשמע דאי ליכא כותי שרי על ידי ישראל משום צער בעלי חיים וטוב לעשות על ידי קטן, עד כאן, ואני אומר דמשמע שם להחמיר על ידי ישראל, גם קשיא לי על רמ"א שלמד כן מגמרא דף קנ"ו דלא לקוט בלישניה מלקיטין ליה ופירשו דהיינו מלקיטין ליה על ידי המראה, וקשה דהא אמר קודם ולא מספין פירש רש"י אין ממרין ואם כן אמאי לא אמר נמי מספין ליה, גם לשון מלקיטין ומהלקטין מסיק בגמרא דף קנ"ו שהוא למקום שיכול להחזיר, ומה שהקשה רמ"א דאפילו דנקיט בלישניה מתיר במשנה שם למקום שיכול להחזיר נראה לי ליישב דמיירי כשאינו שלו או ביוני שובך דאין למזונותיו עליו דאפילו הכי אי לא לקיט בלישניה מלקיטין ודו"ק לכן אין להקל להמרות על ידי ישראל:

[יא] [לבוש] וכן לכלב בבית וכו'. משמע בגמרא אפילו כלב שאינו מגדל בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות (מגן אברהם), ומלבוש לא משמע הכי גם בגמרא שם לא קאמר אלא אורח ארעא וכו' ולא מצוה והני מילי בשדה אבל במתא לא:

[יב] ולא מזונות וכו'. מה שתמה בעולת שבת ומסיק לדינא דנותנין לפניהן מזונות שאין שכיח בשדה לא דק דכבר תמה הר"ן הביאו בית יוסף ויש בו גם בשלטי גיבורים מתרצו ואין חילוק וכן פסק הב"ח ונחלת צבי הנוהגין לתת חיטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונתן עליך (מגן אברהם):

[יג] לפני חזיר וכו'. משמע אפילו מגדלו בבית אם לא בענין שמותר לגדלו סימן ת"ט:

[יד] [לבוש] ויש אומרים וכו'. ואין למחות ביד הנוהגין היתר (ב"ח), ונראה לי דמינים שידוע שנמאס ברירם למין אחר אסור וכן משמע בברטנורה פרק תולין:

א) [סעיף א'] אין כוברין וכו' משום מרקד. ירושלמי. א"ר או' א':

ב) שם. אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ וכו' תבן הוא שעושין מן הקש שמחתכין אותו במוריגין ועושה כל זנב השבלים תבן. ומוץ הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל וכוברין אותו בכברה שיפול המוץ. רש"י:

ג) שם. כדי שירד המוץ. דהוי עובדא דחול. תו"ש או' ב'.

ד) שם. אעפ"י שהמוץ נופל מעליו, דרך נקבי הכברה רש"י:

ה) שם. כיון שאינו מכוין, כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. רש"י:

ו) [סעיף ב'] לא ימדוד אדם שעורים וכו' שנראה כמודד למכור. רש"י:

ז) שם. אלא משער באומד דעתו. בגמ' איתא אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש ופירש"י אבל קודר הוא. בקב עצמו נוקב בכרי וממלאו שלא כדרך מדה לתת בידו לתוכו אבל הרי"פ פי' קודר משער באומד דעתו וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' יו"ט. ב"י. וכ"פ כאן בש"ע. וכ"פ הב"ח. עו"ש או' ב' ר"ז או' ב' ח"א כלל נ"ט או' ג' חס"ל או' א' ומשמע אבל ליקח בכלי אחר שאינו של מדה ומשער בדעתו קב או קבים לכ"ע שרי. ועיין מש"ז רהסי':

ח) שם. אלא משער באומד דעתו. ואעפ"י דמשער בדעתו שזה שהוא נותן לפני בהמתו הוא קב או קביים אפ"ה אינו חושש דליהוי חשוב כמודד ומותר. ב"ח:

ט) [סעיף ג'] אין גובלין מורסן וכו' אבל נותנים בו מים וכו' והוא דעת הרי"פ והרמב"ם והרא"ש דפסקו כר"י ב"ר יהודה ויש אוסרים שכתב אח"כ בש"ע הוא דעת סמ"ג וסמ"ק, והתרומה שפסקו כרבי כמבואר בב"י יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' שכ"א או' ץ' יעו"ש. וטעם המתירין כתב המ"מ (סוף פ"ח) משום דמורסן לאו בר גיבול הוא אבל הב"י כתב דגם במורסן שייך גיבול אלא היינו טעמא משום דס"ל לר"י ב"ר יהודה דבנתינת מים לחוד לא מחייב עד שיגבל אבל איסורא מיהא איכא וה"מ בקמח שאין בו צורך אבל במורסן שיש בו צורך היום להאכיל לחיה ולעיף לא גזור כיעו"ש בב"י. והט"ז סק"א כתב דגם בקמח שרי לתת מים בשבת לסברא זו אם הוא לצורך היום כדי להאכיל לחיה ולעוף יעו"ש. אמנם התו"ש או' ד' השיג על הב"י והט"ז בזה וכתב דממורסן אין בגיבולו חיוב מה"ת אלא איסור מדרבנן ולכך שרי אבל בקמח דיש בגיבולו חיוב מה"ת אסור לתת עליו מים בשבת אפי' לצורך יעו"ש וכ"כ הח"מ או' א' וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' א' בשם מהרי"ל ואלי וכתב ולפ"ז במורסן שלט דלעולם נשאר בו קמח שייך שפיר גיבול מה"ת וא"כ נתינת מים אסור מדבריהם עכ"ל וכ"כ החס"ל או' א' דיש לאסור לתת מים במורסן שלנו שיש בו קמח. וכ"כ בן א"ח פ' משפטים או' י"ד:

י) שם. אין גובלין מורסן וכו' כתב הרמב"ן במלחמות לסברא קמייתא (היינו לסתם הש"ע) דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי וכמ"ש סי' שכ"א סעי' י"ד יעו"ש והביאוהו האחרונים. אבל הער"ה או' א' תמה על דברי המ"א הנ"ז דהרמב"ן כתב דוקא בקלי ושתית לאדם שרי מעט מעט אפי' גיבול גמור אבל לבהמה גיבול גמור לעולם אסור ולא שרי אלא שתי וערב וחוזר ומנערו בכלי יעו"ש:

יא) שם. ומעביר בו תרווד וכו' רש"י פירש פעם אחת מוליך המקל שתי ופעם אחת ערב וכתב ב"י נרא' מדבריו שאינו רשאי להוליך המקל יותר מפעם א' שתי ופעם א' ערב אבל מדברי הרי"ף והרמב"ם נראה דאפי' כמה פעמים מוליך התרווד שתי וערב ואינו חושש כיון שאינו מערב בידו ולא מסבב אותו יעו"ש. וכ"כ הב"ח וכתב דהכי מסתברא וכ"כ העו"ש או' ד' דאפי' כמה פעמים שרי. א"ר או' ד' ר"ז או' ג' אבל בידו אפי' פעם א' שתי וערב אסור. עו"ש שם:

יב) שם. ונותן לפני כל בהמה וכו' אפי' שני כלים לפני בהמה או ואעפ"י שבחול אינו נותן, כל כך. ב"י ונ"ל א"ר שם:

יג) שם. ואפי' כור ואפי' כורים. ודוקא דצריך לכור או לכורים אבל אם א"צ אסור עו"ש או' ה' וכ"כ המ"א סק"ב דאסור לגבל יותר ממה שצריך לאותו יום. א"ר שם תו"ש או' ו' א"א או' ב' ר"ז שם:

יד) שם. ויש אוסרין וכו' זהו דעת סמ"ג וסמ"ק והתרומה כמ"ש לעיל או' ט' וכ"ה דעת מורם ז"ל בד"מ או' א' וכ"כ הב"ח דיש לנהוג לחומרא כבעל התרומה ומי שנוהג כמותו צריך ליזהר ג"כ שלא לנערו לכלי אחר אלא לנענע היטב בכ"ר עכ"ל וכ"כ הר"ז שם שיש להחמיר כסברא זו וכן נוהגין עכ"ד. וכ"כ ח"א כלל י"ט או' א' דק"ל לחומרא כיון שהוא מידי דאורייתא ורק בשעת הדחק יש להתיר ע"י עכו"ם שהעכו"ם יתן מים בשבת ויגבל ע"י שינוי יעו"ש. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו שכ"מ שסותם מרן להתיר ואח"כ כותב יש אוסרין חושש להם לכתחילה דהיינו היכא דאפשר יעו"ש ובל"ה כבר כתבנו לעיל סוף או' ט' דבמורסן שלנו דלעולם נשאר בו קמח שייך בו גיבול מה"ח ואסור ליתן בו מים בשבת אף לסברא ראשונה יעו"ת:

טו) אבק הטוט"ן כשהוא יבש אסור ליתן עליו מים ולגבלו בידו דדמי למורסן והגם דמרן סתם כהמתירין אינו אלא לתת בו מים אבל לגבלו בידים לכ"ע אסור ומנהג עיר בגדאד יע"א להניח בשבת טיפות מים בכלי הקטן של אבק הטוטי"ן וסוגרין הכלי ומכים בכלי על כף ידם כמה פעמים שיתהפך האבק בתוכו ויתגבל מיניה וביה שיתערבו טיפות המים בכולו בכך ודמי זה למה שהתירו לנער המורסן מכלי אל כלי. בן א"ח פ' משפטים או' ט"ו. וא"כ משמע דזה ההיתר הוא דוקא לסתם הש"ע אבל לדעת האוסרין ליתן מים למורסן בשבת גם בטוטי"ן אסור ליתן וכבר כתבתנו באו' הקודם שגם מרן ז"ל חושש לסברת האוסרין היכא דאפשר והכא אפשר לשואפו בלא מים וא"כ אסור ליתן בו מים בשבת אע"ג דאינו מגבל בידו ומ"מ היכא שכבר נהגו אין למחות בידם אבל כל יר"ש יחמיר לעצמו לצאת אליבא דכ"ע ועיין לעיל סי' שכ"א או' ס"ט:

טז) [סעיף ד'] הגה. ויש אומרים דלא שרי וכו' וכתב התו"ש או' ח' דלכ"ע דינא הכי אלא שכן דרכו לכתוב י"א בדק שנזכר באיזה פוסק ולא בפו' אחרים יעו"ש. וכ"כ בס' בית מאיר. מיהו בהגרע"א כתב שמדברי הרמב"ם משמע דבכל ענין מותר בין לקשור ובין להתיר וכן הריק"ש הביא דברי הרמב"ם להקל וכתב עלה דהיינו אפי' מעשה אומן לקיימו כשייבש יעו"ש. אמנם מדברי רש"י שבת קנ"ז ע"ב ד"ה בגמי וההמ"ך שהובא בכ"מ פ"י דין ד' משמע דגם במידי דמאכל בהמה שייך ביה קשר של קיימא יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל כ"ו או' ח'. וכ"כ השה"ג פ' מי שהחשיך דהכא מיירי בענין דליכא איסור בהתרתן משום קשר של קיימא. וכ"פ הר"ז או' ד' ח"א כלל נ"ט או' ה' וכ"כ האחרונים. ועיין לעיל סי' שי"ז איזו נקרא קשר של קיימא. ואם הוא אגוד כאגודה של ירק דהיינו שכורך האגודה סביב ותוחב ראש האגודה לתוכה בלא קשירה אינו נקרא קשר של קיימא כמ"ש לקמן סי' תרנ"א בטור וב"י יעו"ש:

טוב) שם. מותר לעשותו אוכל. משום צערא דבהמה רש"י:

חי) [סעיף ה'] בעודם לחים וכו' ובההיא שעתא כולהו סתמייהו עומדין למאכל בהמה דאי לאו עומדין בסתם לאכילת בהמה היה אסור לטלטלן משום מוקצה אם לא יחדן לכך. שה"ג פ' מי שהחשיך. כנה"ג בהגה"ט. א"ר או' ו' ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

יט) שם. שאינם ראויים בלא שפשוף. ונמצא שהשפשוף הוא להם שווי אוכלה. טור. ור"ל דשווי אוכלא מותר כמ"ש בסעי' הקודם:

ך) [סעיף ו'] מחתכין דלועין וכו' ודוקא בדלועין קשין כמ"ש סעי' ז' מ"א סק"ג א"ר או' ז' תו"ש או' ט' ר"ז או' ד' והיינו חתיכות גדולות הא קטנות אסור ודוקא לאחר זמן הא לאלתר שרי אף לעופות וכל לאלתר שרגילין לאכול בפ"א שרי כמו באדם. א"א או' ג' ועיין לעיל סי' שכ"א ססי' י"ב ובדברינו לשם בס"ד:

כא) שם. והוא שנתלשו מאתמול. דאילו נתלשו היום אפי' ר"ש מודה דאסור כיון דלא לקטינהו מאתמול אקצינהו וכמאן דדייחא בידים דמי והוי כגרוגרות וצמוקין אבל בנבילה מותר דק"ל כר"פ דמוקצה מותר. ב"י ט' סק"ג:

כב) שם. והוא שנתלשו מאתמול, אבל אם נתלשו בשבת אפי' ע"י עכו"ם שתלשם לעצמו אסורים בטלטול כמ"ש בסי' שכ"ה. ר"ז או' ד':

כג) [סעיף ז'] אפי' נתנבלה היום. כר"ש דלית מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקין דדחינהו בידים. טור וב"י. ואין לדייק דיש לאסור בטלטול משום דכיון דאתקצאי בטלטול בה"ש אסור בכל היום שהרי בעלי חיים אסורים בטלטול לכ"ע י"ל דגם מגו דאתקצאי בה"ש וכו' לית ליה לר"ש. וכ"כ התו' (דף קנ"ו ע"ב ד"ה והא) ס"פ מי שהחשיך יעו"ש. והגם דהש"ע פסק לעיל סי' ש"י סעי' ג' דדבר שהוקצה בה"ש אסור כל היום י"ל דלא אמרינן כן אלא בדבר שדחאו בידים כמו נר וכדומה אבל אם נדחה מעצמו כמו הכא שרי. עו"ש או' ט' ועי"ש:

כד) שם. בין שהיתה בריאה. והא דלקמן סי' תקי"ח סעי' ו' כתב דדוקא אם היתה מסוכנת מעיו"ט וכו' שאני התם דמיירי בענין יו"ט וביו"ט ק"ל כר"י כמ"ש סי' תצ"ה סעי' ד' יעו"ש. עו"ש או' יו"ד:

כה) שם. והני מילי בנבילה הקשה וכו' ואפי' נאכלין ע"י הדחק בלא חתיכה שרי. ב"י. מ"א סק"ד. ומכ"ש דשרי בקשין לגמרי. א"ר או' ט'

כו) שם. שא"א להם לאוכלא וכו' וה"ה אם הנבלה רכה רק שהכלבים הם קטנים שרי משום דכל נבלה קשה להם. שבת קנ"ה ע"ב. וכ"כ האחרונים:

כז) שם. הגה, ועיין לעיל סי' שכ"א וכו' סעי' ט' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

כח) שם. בהגה. אם מותר לחתכו דק דק וכו' דדבר שהוא מלאכה כגון טחינה אסור לעשות לבהמה אפי' ביו"ט כמ"ש סי' תקי"ב וסי' שכ"א סעי' י"ב, מ"א סק"ה. והטעם כל דא"א בלי טחינה הוי טוחן ואסור לבהמה אף ביו"ט דלא הותר מלאכת אוכל נפש כ"א לאדם לא לבהמה ואסור אף ביו"ט אם נותן להם לאכול לאחר זמן א"א או' ה':

כט) שם בהגה. אם מותר לחתכו דק דק וכו' מיהו דעת הט"ז סק"ד להקל יעו"ש. אבל דעת המ"א כדברי מור"ם ז"ל כמ"ש באו' הקודם. וכ"ה דעת הא"ר סי' שכ"א או' י"ג וכ"ה דעת הנה"ש ונתיב חיים בסי' זה ועי"ש מה שיישבו קושיות הט"ז וכ"נ דעת המש"ז או' ד' וכ"ה דעת האחרונים:

ל) שם. בהגה. אם מותר לחתכו דק דק וכו' ואסור לחתוך התבן דק דק ואפי' ע"י עכו"ם אסור דהוי כטוחן ונ"ל דבדיעבד אם עשה גוי מותר ליתן לבהמה דאין בזה אלא איסור דרבנן דהא בלאו הכי ראוי התבן למאכל בהמה. ח"א כלל נ"ט או' ו':

לא) [סעיף ח'] אין חותכין שחת וכו' ואפי' לחתיכות גדולות דלית ביה משום טחינה. ב"ח תו"ש או' י"ג:

לב) שם. משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה. ומשמע שאם לא היו ראוים לאכילה בלא חיתוך כגון שהיו יבישים או שהיחה הבהמה עייר קטן שאף השחת קשה לה וצריכה חיתוך שוויי אוכלא הוא ושרי, ב"י. מיהו הב"ח כתב לדעת הרמב"ם דבכל ענין אין מרסקין לא מיבעיא ברכיכי דמיטרח באוכלא הוא שא"צ לחתכן כלל אלא אפי' בקשין דשווייה אוכלא הוא נמי אין מרסקין משום דצריך לחתכן דק דק ונראה כטוחן יעו"ש, ומ"מ משמע דאם א"צ לחתכן דק דק שרי בקשין כיון דליכא משום טוחן ושווייה אוכלא הוא וכ"כ המש"ז סי' שכ"א או' יו"ד דלאכול מיד או לחתיכות גדולות שרי באין ראוי לאכילה יעו"ש. ובדברינו לסי' שכ"א או' ה"ן:

לג) [סעיף ט'] אין אובסין את הגמל וכו' שכל זה טירחא יתירה היא בשבת. לבוש. וז"ל הרמב"ם (פכ"א דין ל"ה) אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו כיצד לא יאכיל הגמל בשבת מאכל ג' או ד' ימים ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת. וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאינן יכולין להחזיר. אבל מאכיל את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר. וכן מאכיל העוף בידו במקום שיכול להחזיר ואצ"ל שיתן לפניהם והן אוכלין עכ"ל. והש"ע קיצר לפי שהעתיק לשון הטור וכבר כתב עליו בב"י שקיצר בדבריו:

לד) שם. למקום שאינו יכול להחזירו. שתוחבו לה לפנים מבית הבליעה. רש"י

לה) שם. אבל מלעיטין. ומיירי שהם צריכין לכך דאם לא כן אסור משום מוקצה כמ"ש סי' ש"ח סעי' מ' תו"ש או' ט"ו:

לו) שם. איזה המראה למקום שאינה וכו' ומשמע בגמ' דכל שאין מרביץ הבהמה אין יכול לתחוב כ"כ בעומק ומקום שיכול להחזיר הוא:

לז) שם הגה. ודין תרנגולין וכו' דהיינו שאסור לתחוב המאכל בגרונם למקום שאין יכולין להחזיר. ד"מ או' ג' וכ"כ לעיל או' ל"ג בשם הרמב"ם:

לח) שם בהגה. ודין תרנגולין ואווזים וכו' מור"ם ז"ל בתשו' סי' ע"ט התיר להמראות האווזות פעם אחת בשבת ע"י עכו"ם משום צער ב"ח וצידד ע"י ישראל הואיל ואינן אוכלות בענין אחר. אבל אין המנהג כן. מהר"ר גואל. ברכ"י בשיו"ב או' ג' וכ"כ א"ר או' יו"ד דאין להקל להמרות ע"י ישראל. וכ"כ לעיל סי' ש"ה או' פ"ד יעו"ש:

לט) והלואי לא ילעיטום לעולם שעוברים על כמה איסורים ולאו אדעתייהו והמורה יזהר בשבת דבריש כל מרעין הנשים מצוות לעכו"ם להדליק האש ולחמם המים וידוע שלפעמים הושט נקוב ולא אדעתייהו ואוי למורים שאינם משגיחין בכל. מהר"ש שער אריה בהגהות כ"י שיו"ב שם או' ד'

מ) [סעיף יוד'] מותר ליתן מאכל וכו' פי' במקום שיכולין להחזיר אבל במקום שאין יכולין להחזיר אסור כמ"ש לעיל או' ל"ג ול"ז:

מא) שם. מותר ליתן מאכל וכו' ומיהו צריך ליזהר שלא לבא לטלטלם דכל ב"ח מוקצים כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' מ':

מב) [סעיף יא'] אין נותנים מים ולא מזונות וכו' לא זו אף זו נקט דלא זו דמים אסור כיון דשכיח בדברא אלא אפי' מזונות נמי אסור כיון שאפשר להם לשוט ולאכול תו"ש או' ט"ז:

מג) שם. לפני דבורים וכו' ואפי' הן שלו מיקרי אין מזונותם עליך לפי שמוצאין לאכול במקום אחר שה"ג פ' מי שהחשיך. ומיהו משמע דאם אין דרכם לשוטט ולאכול במקום אחר. אלא הוא נותן לפניהם בכל יום ואם אינו נותן ישארו רעבים מותר ליתן להם גם בשבת משום צער ב"ח. וכ"מ לקמן או' מ"ח:

מד) שם ולא לפני חזיר. משום שאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו כמ"ש בח"מ סי' ת"ט. ולפ"ז אם נפלו לו בירושה דאין מחייבין אותו למכור בפעם אחת אלא מעט מעט כמ"ש בש"ע שם הרי באותו זמן שמוכר אותם מותר ליתן לפניהם מזונות שהרי מזונותיו עליו דלא עביד איסורא במה שגדלו דברשות חכמים עושה. עו"ש או' ח"י. וכן צייד שנזדמן לו בצידתו חזיר או שאר דברים טמאים או נפלו לו בירושה או גבאן בחובו שמותר להשהותן ולמוכרן כדי דמיהן ולא להרויח בהן כמ"ש ביו"ד סי' קי"ז מותר ליתן לפניהם מזונות. מחה"ש סק"ו. ברכ"י בשיו"ב או' ה':

מה) שם. וכן לפני כלב וכו' ה"ד שאין בו חשש שיזיק אבל כלב רע שיש בו חשש שיזיק לבני אדם דאסור לגדלו וכדאמרינן (קמא פ"ג ע"א) לא יגדל אדם כלב רע אסור ג"כ ליתן לפניו מזונות. עו"ש או' י"ט. ועיין ח"מ סי' ת"ט:

מו) שם. וכן לפני כלב וכו' משמע בגמ' (שבת קנ"ה ע"ב) אפי' כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות. מ"א סק"ז. ומלבוש לא משמע הכי גם בגמ' שם לא קאמר אלא אורח ארעא וכו' ולא מצוה וה"מ בשדה אבל במתא לא. א"ר או' י"א. תו"ש או' י"ז. נה"ט או' ה' וכתב דהכי משמע מלשון הרמב"ם פכ"א והש"ע דלא שרי אלא בכלב שלו יעו"ש:

מז) יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך. מ"א שם. ואפשר דכיון שנהגו כן לשם מצוה דמרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה בים לכך אין להקפיד בכך. תו"ש שם:

מח) [סעיף יב'] מותר להאכיל תולעת המשי. דהני תולעים לא גריעי מאווזים ותרנגולים ויוני הרדיסאות שמזונותן עליך כיון שאינם יוצאין מן הבית חוצה כדבורים ויוני שובך ואין לאלו התולעים אלא מה שנותן להם האדם ולפיכך דבר פשוט הוא שנותן לפניהם עשבים לאכול ולפזר עלי התותים וזולתם שלא אסרו אלא הזירין וכיוצא בו שיש לו ג' אגדין ויש בו טורח הרבה אבל מתירין פקיעי עמיר ואיני רואה בזה שום חשש איסור אלא א"כ הוא מקום שנהגו בו איסור להחמיר על עצמן. ב"י בשם תשו' הר"צ בן הרשב"ש:

מט) שם. מותר להאכול וכו' ולגרוף מתחתיהם שיורי העלין היבשים אפי' הם מאוסין שאינם ראויין לשאר ב"ח אם תולעי המשי אינם אוכלים ביום ההוא עד שיגרפו שיורי העלין מתחתם ואז הם מסתכנים בסבתם גורפין אותם כלאחר יד שלא כדרך גריפתן בחול. ברכ"י או' א' בשם הר"מ פרובינצ"ל:

נ) שם. מותר להאכיל וכו' ולענין טלטול דינם כשאר ב"ח שאין מטלטלין אותם. מש"ז או' ו':

נא) [סעיף יג'] מעמיד אדם בהמתו וכו' כדדריש במכילתא למען ינוח שורך וחמורך וכו' יכול לא יניחני תולש ועוקר ת"ל למען ינוח ואין זו נוח אלא צער. תו' שבת קכ"ב ע"א. תו"ש או' י"ע:

בנ) שם. ולא חיישינן וכו' דזהיר בזה. תו"ש או' ך' ר"ז או' יו"ד:

גנ) שם. אבל לעמוד בפניה וכו' כיון שאין קרוב לה כ"כ ליכא למיחש. תו"ש או' כ"א. ר"ז שם:

דנ) [סעיף יד'] ונותנין לפני שור. מפני שראוי הוא לו שהחמור אינו מטיל רירין ואין מה שלפניו נמאס וראוי לתתם לפני השור. ר"ז או' י"א:

הנ) שם. ואין ראוי עוד לחמור פי' אין ראוי לו אלא ע"י הדחק דאם אינו ראוי כלל לאיזו צורך נותנו לפניו. ב"ח ט"ז סק"ז. תו"ש או' כ"ב. וקרוב לודאי שלא יאכלנו ונמצא טורח בחנם בשבת. ר"ז שם. ודוקא לפני חמור אבל לפני שור אחר שהוא מינו אינו קץ מפני הריר ומותר לכו"ע. מאירי.

ונ) שם הגה. ויש מתירין וכו' ואין למחות ביד מי שנוהג היתר בדבר. ב"ח מ"א סק"ח. א"ר או' יו"ד תו"ש או' כ"ג ר"ז שם ונראה דמינים שידוע שנמאס ברירם למין אחר אסור. א"ר שם. ברכ"י או' ב' וכתב דהוא דבר פשוט:

זנ) [סעיף טו'] אסור לגרוף האבוס וכו' כדי לתת לתוכו תבן ושעורין ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו. ר"ז או' י"ב והוא מפירש"י בגמ' שם:

חנ) שם. לפני שור של פטם. שמפטמין אותו. רש"י שם:

נט) שם. אפי' אבוס של כלי וכו' אבל לגרוף השלחן או תיבה מן הצרורות מותר. לוח הדינים שנמצאו במרדכי או' רפ"ח:

ס) שם. דאתי לאשוויי גומות. ואע"ג דק"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוון מותר שאני הכא דחיישינן שמא אתי לאשוויי גומות במתכוין שלא יפלו השעורין לתוך הגומא. וכן פירש"י שם. עו"ש או' כ"א וכ"ה בתו' שם:

סא) שם. ואסור ג"כ לסלק התבן וכו' כשהוא רב כדי שלא ידרסנו ברעי ובמי רגלים. תו"ש או' כ"ז ר"ז שם. וטעם האיסור מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה רש"י. מ"א סק"ט. ומוקצה הוא ואסור בטלטול. א"א או' ט' אבל הרמב"ם (פכ"ו דין י"ט) פי' הטעם משום אשוויי גומות וכ"נ דעת הש"ע. מט"י או' ב' ונ"מ דאפי' אין בו שנמאס אסור משום אשוויי גומות:

מורסן. כתב הרמב"ן במלחמות לסברא קמייתא דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי וכמ"ש סימן שכ"א סי"ד ע"ש:

ונותן לפני כל בהמה ובהמה. אבל אסור לגבל יותר ממה שצריך וקשה דאמרינן בגמרא אפי' כור ואפי' כוריים וכו' עבב"י שנדחק בזה ולי קשה עוד דהא כתב בח"מ סימן של"ח דמאכל פרה ד' קבין ליום וא"כ היכי קאמר ר"י אפי' קביים מאי אפי' הוא זה לכן נראה דודאי לכ"ע אסור להכין יותר מהצריך ליום אלא דרב מנשיא אוסר להכין יותר ממה שרגילים בפעם א' בחול וזה התירו ר"י ועולה כנ"ל נכון:

דלועים. ודוקא בדלועים קשים כמ"ש ס"ז:

הקשה שא"א להם כו'. אפי' נאכלין ע"י הדחק בלא חתיכה שרי [ב"י] והע"ש לא דק מ"ש כאן ובסי' שכ"א דבקשין לגמרי אסור דהא קי"ל כר"י:

דק דק לפני העופות. דדבר שהיא מלאכה כגון טחינה אסור לעשות לבהמה אפי' בי"ט כמ"ש ססי' תקי"ב וסי' שכ"א סי"ב:

ולא לפני חזיר. דארור האיש שמגדל חזירים ועבי"ד סי' קי"ז:

לפני כלב. משמע בגמ' אפי' כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות ועסי' ש"ח ססכ"ט: יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונתן עליך ועב"י שלא כדברי הע"ש:

ויש מחמירין. ואין למחות ביד הנוהגין היתר [ב"ח]:

לסלק התבן. מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה, רש"י:

(א) אין כוברין – מפני שהוא כמרקד:

(ב) התבן – הוא מה שמחתכין הקש במוריגין ועושין כל זנב השבולת תבן ומוץ הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין אותו כדי שיפול המוץ ואשמועינן דאפילו זה אסור בשבת וכ"ש דאין לרקד התבואה מפסולת שלהן דזה הוא מרקד ממש וחייב:

(ג) נופל מאליו – דרך נקבי הכברה:

(ד) לא ימדוד – היינו בכלי המדה מפני שנראה כאלו הוא מודד למכור אבל ליקח בכלי אחר ולשער קב או קביים מותר וזהו שמסיים אלא שמשער וכו' ועיין בא"ר:

(ה) אין גובלין וכו' – אף דאינו בר גיבול מ"מ גזרו רבנן שמא יבוא לגבל קמח דחייב משום לש [רמב"ם] ודעת הרבה ראשונים דאף במורסן חייב משום לש ועיין בבה"ל:

(ו) מורסן – ואין חילוק בין אם מגבל הרבה או מעט מעט:

(ז) אבל נותנים בו מים – ואם מותר ליתן מים לתוך הקמח באופן זה עיין בט"ז שכתב דזה תליא בשיטת הפוסקים דלהרמב"ם אסור ולשארי פוסקים מותר. וכל זה לדעה קמייתא זו אבל לדעת הי"א שהובא בסוף הסעיף דס"ל דאפי' לתוך המורסן אסור ליתן מים משום דנתינת המים זהו גיבולו כ"ש לתוך הקמח דהוא בכלל גיבול:

(ח) כיון שאינו וכו' – אבל אם ממרס או מסבב בהתרווד נראה כלש:

(ט) אפילו כור וכו' – והוא ששיעור זה צריך לו לחלק לפניהם באותו יום השבת דאל"ה אסור לטרוח טרחא דלא צריכא:

(י) יש אוסרים וכו' – הוא דעת בעל התרומות וסייעתו דפוסקין כרבי דס"ל דבנתינת מים לחוד חייב משום גבול בקמח ובמורסן ובאפר ובכל דבר וע"כ צריך שיתן עליו המים מבעוד יום ואפ"ה אסור לגבל למחר להדיא אם לא בהולכת שתי וערב וכנ"ל:

(יא) ועיין לעיל סימן שכ"א וכו' – ר"ל דשם נתבאר דנוהגין להחמיר כסברת בעל התרומה וכתב הח"א דבשעת הדחק יש להתיר ע"י א"י שהא"י יתן המים בשבת ויגבל ע"י שינוי הנ"ל. ואם המים היו רותחין אסור אפי' ע"י א"י לערות מכלי ראשון משום מבשל אלא יערה הא"י מתחלה המים לכלי שני ואח"כ ישפוך המים על המורסן. ודע דמורסן הנזכר בשו"ע הוא קליפת התבואה הנשארת בנפה כשמנפין את הקמח ולענין מוץ הנושרת בעת הדישה לא נזכר פה בשו"ע ועיין בבה"ל שבארנו דלענין מוץ בודאי יש ליזהר שלא ליתן המים בעצמו בשבת דלהרבה גדולי הראשונים חייב בזה משום לש:

(יב) ויש אומרים וכו' – כתב בתו"ש וכן בספר בית מאיר דכו"ע ס"ל הכי ומפני שלא מצא דין זה מפורש רק במקום אחד כתב יש מי שאומר ועיין בחידושי רע"א בשם מהריק"ש דדעתו דהרמב"ם חולק ע"ז. ומ"מ לדינא אין להקל דדעת רש"י והרמ"ך ג"כ דיש קושר ומתיר אף באוכלי בהמה וכמו שכתבתי לעיל בסימן שי"ז ס"ה בבאור הלכה ובח"א כתב דגם הרמב"ם מודה דבקש ותבן יש קושר ומתיר:

(יג) לעשותו אוכל – משום צערא דבהמה:

(יד) שאינם ראוים – והוי בכלל שווי אוכלא דמותר:

(טו) דלועין – ודוקא כשהם קשים שאינם ראויים לאכול בלא חיתוך אבל כשהם רכים הוי בכלל מטרח באוכלים ואסור. ואפילו קשים לא יחתכם דק דק משום טוחן כדלעיל בסימן שכ"א סי"ב לענין חתיכת ירק דק דק וע"ש עוד דאיסור טחינה לא שייך רק אם דעתו להאכילם לאחר זמן אבל מה שדעתו להאכיל הדלועים והירקות וכה"ג לפני הבהמה והעופות בפ"א זה לא נחשב טחינה:

(טז) שנתלשו מאתמול – דאלו נתלשו היום אסור אפילו לטלטלן לכו"ע משום מוקצה:

(יז) בין שהיתה בריאה – ובספר א"ר מסתפק בבריאה דלא היתה דעתו כלל מבע"י שתמות ויאכיל ממנה לכלבים דיהיה אסור בטלטול לכו"ע משום מוקצה וכן בבאור הגר"א לא ברירא ליה בזה:

(יח) הקשה – ואפילו אם איננה קשה לגמרי שראוי להם לאכילה ע"י הדחק ג"כ בכלל שווי אוכלא הוא ושרי:

(יט) שא"א להם וכו' – וה"ה כשהיא רכה אך שהכלבים הם קטנים דכל נבלה קשה להם [גמרא]:

(כ) דק דק – דאע"ג דעופות אין יכולין לאכול כ"א כשחתוך דק דק מ"מ אסור משום חשש טחינה ועיין בבה"ל דזה קאי דוקא על בשר חי כשר אבל לא על בשר נבלה דזה מותר אפילו דק דק:

(כא) לפני עופות – ודוקא כשחותך להאכיל לאח"ז אבל כל מה שדעתו להאכיל בפ"א שרי [פמ"ג]:

(כב) אין חותכין שחת וכו' – אפילו חתיכות גדולות דלית בהו משום טחינה:

(כג) דבלא חיתוך וכו' – ומוכח מזה דמיירי ברכין אבל בחרובין קשין שאינם ראויים בלתי חיתוך מותר דבכלל שווי אוכלא הוא וכ"ז בחתיכות גדולות קצת אבל דקות אסור משום חשש טחינה אם מחתך להאכילם לאחר זמן:

(כד) אין אובסין וכו' – כ"ז משום טרחא טרחא יתירה:

(כה) שאינו יכול להחזירו – שתוחב לה לפנים מבית הבליעה:

(כו) למקום שאינה וכו' – ומשמע בגמרא דכל שאינו מרביץ את הבהמה אין יכול לתחוב כ"כ בעומק ומקום שיכול להחזיר הוא:

(כז) תרנגולים ואווזים וכו' – דהיינו שאסור לתחוב בגרונם המאכל עד שלא יהיו יכולין להחזירו. ואווזות שמפטמים אותם והורגלו בחול לאכול ע"י המראה ואין אוכלין בענין אחר מותר לומר לעו"ג להמרותן משום צער בע"ח אך לא ימרה אותן כ"א פ"א ביום אף שרגילין לאכול שני פעמים ביום כ"כ בתשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה אף ע"י ישראל משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן עכ"ל המ"א בסימן ש"ה סקי"ב אבל בספר א"ר החמיר שלא להמרות ע"י ישראל וכדעת מהרש"ל האוסר בזה וכן בנתיב חיים מחמיר בזה אח"כ מצאתי במאירי ובחידושי הר"ן שנדפס מחדש על שבת משמע ג"כ דעתם כדעת האוסרין ועיין בבה"ל:

(כח) בפיהם – היינו למקום שיכולים להחזיר והוא הדין עצמו שזכר רמ"א מקודם וקצת פלא על רמ"א מה הוסיף בזה אחרי שנזכר בשו"ע בהדיא ואפשר כדי שלא נטעה בכונת המחבר. ודע דהא שמתירין למקום שיכולין להחזיר היינו דוקא אם הוא זהיר אז שלא לטלטלה דכל בע"ח הם מוקצים וכנ"ל בסימן ש"ח ס"מ ע"ש:

(כט) לפני דבורים ולא לפני וכו' – אפילו הם שלו מ"מ אין מזונותיהן עליו דשכיחי להו בדברא וטרחא שלא לצורך היא:

(ל) ולא לפני חזיר – דאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו וכדאיתא בח"מ סימן ת"ט. ואם נפלו לו בפרעון חובו שמותר להשהותן עד שימצא למכרן בשויין מקרי מזונותן עליך ומותר ליתן להם מזונות:

(לא) לפני כלב – ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות כמו שאחז"ל שחס הקב"ה עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים ועיין בא"ר. ולפני כלב רע אסור כמו לפני חזיר דאסור משום דאסור לגדל חזירים וכלב רע [אחרונים]. יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:

(לב) להאכיל וכו' – לפי שמזונותיהן עליך שאין לו מה שיאכל כ"א מה שנותן לו האדם ודמי לאווזין ותרנגולין. ובטלטול הם אסורין כשאר בע"ח [פמ"ג]:

(לג) מעמיד אדם בהמתו – דאיתא במכילתא למען ינוח יכול לא יניחנו תולש ועוקר כתיב למען ינוח ואין זה נוח אלא צער:

(לד) ולא חיישינן – דאיסורו חמיר וזהיר ביה:

(לה) לעמוד בפניה – כיון שאין קרוב לה כ"כ ליכא למיחש:

(לו) ונותנים לפני שור – שאין השור קץ במאכל הנשאר מן החמור שאין מטיל ריר:

(לז) ואינו ראוי עוד לחמור – רק ע"י הדחק ומטרח בחנם ודוקא לחמור שאינו מינו הוא קץ במאכלו מפני הריר אבל לפני שור אחר שהוא מינו אינו קץ מפני הריר ומותר לכו"ע:

(לח) וליתן לפני אחרת – דשמא ימצא ריר בהאוכל ויקוץ בו ויהיה הטרחא בחנם. וכתבו האחרונים דאין למחות ביד הנוהגין היתר דיש להם על מי לסמוך אם לא במינים הידועים שמאכלם נמאס ברירין היוצאין מפיהם וקץ בהם המין האחר שהוא נותן לפניו:

(לט) לגרוף האבוס – שגורפין אותו שלא יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנין לפניו ויקוץ במאכלו:

(מ) דאתי לאשווי גומות – היינו דשם רגילות הוא שמכוין לאשויי כדי שלא יפלו השעורים בהגומות [תוספות] ולכן גזרינן גריפה אפילו באבוס שבכלי אבל מותר לגרוף תיבה בשבת מן הפסולת הנמצא בה דלא שייך לגזור:

(מא) לסלק התבן וכו' – דכשהוא רב רוצה לסלקו כדי שלא ידרסנו השור ברעי ואסור משום דבודאי יש בו מה שנמאס כבר במדרס רגליו ולא חזי לטלטול:

(ט"ז ס"ק ד) ודברי רמ"א הוא קשה מאוד כו' נ"ב ול"נ דהת"ה נמי פסק כר"י אלא בשיווי אוכל כי האי לחתוך דק דק דהוא טרחא יתירה בהא מלתא ר"י מודה דאסור וא"ת א"כ מאי פריך בשבת דף קנ"ה לר"ה תנן אין מרסקין וכו' אלמא לא טרחינן באוכלין אימא בכה"ג מודה ר"ה כיון דהוי טירחא יתיר' לאסור לטרוח באוכלי י"ל דמותיב ליה ממתני' מדסיפא דמתני' דאוסר מטעם מטריח באוכלין ש"מ דטעמא דרישא נמי משום מטרח באוכלין וזה כוונת רש"י ד"ה אין מרסקין סיפא דמתני' היא וחד טעמא וכן משמע בס' מגיני שלמה לישב קושית תוס' על פירש"י ד"ה ר"י' בטעם זה ע"ש וזה שהגיה רמ"א בסי' שכ"א ושכ"ד שחושש לסברת ת"ה כיון דהוי טרח' יתירא ודלא כט"ז שכתב שדברי רמ"א תימה וחסרון כי דבריו ישרים ועתיקין:

(מ"א ס"ק ד'.) נאכלין ע"י הדחה. נ"ב וקשה לדבריו א"כ הני סופלי לחייותא אמאי לא שרינן לרככן או לשוחקן כי הלא הם ראוים ע"י הדחק:

סעיף ג' המורסן כדרכו. צריך לומ' בדרך זה:

ט"ז ס"ק א' היה לו לומר אפי'. לא היה צריך לזה הדקדוק דהא בהדיא קתני במתני' אבל לא גובלים. מוקמי' לה כריב"ל:

סעיף ד' בקשר שאינו של קיימא. לענ"ד מדברי הרמב"ם פ"י ה"ד שכת' כל הראוי למאכל בהמה מותר לקשור אותו בשבת וכו' משמע לכאורה דבכל ענין מותר לקושרו. וא"כ ממילא הו"ה להתירו. וכך ראיתי בהריק"ש ססי' שי"ז שהביא דברי הרמב"ם להקל. וכ' עלה ונראה דהיינו אפי' יהי' מעשה אומן לקיימו כשיבש. עכ"ל:

סעיף י"ג לא על גבי מוקצה. לחד תירוצא תוס' שבת קכ"ב אם נתלשו העשבים לא הוי מוקצה. כיון דבעודם מחוברים ג"כ היו מוכני' לבהמה אא"כ הנהר דמפסיק ולא היה יכול להוליך הבהמה לשם. ולאידך תירוצא שם נלע"ד דס"ל דמ"מ הוי מוקצה לענין טלטול עיי"ש:

אבל נותנין בו מים כו'. בעל דיעה זאת הוא הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור שזכרנו בסימן שכ"א סט"ו שפוסקין כר"י בר יהודה דאין חייב בנתינת מים עד שיגבל וע"כ שרי לגמרי ליתן מים דלא עביד מידי והא דאר"י בר יהודה אינו חייב עד שיגבל משמע דאיסורא עכ"פ איכא בנתינת מים לאו מלתא היא דהא במשנה שרי לכתחלה ליתן מים למורסן ואתיא כר"י בר יהודה אלא דכיון דא"ר התם א' נותן קמת וא' נותן מים האחרון חייב ע"כ הוא נקט ואמר אינו חייב ובאמת מותר לגמרי והב"י כ' דאיסורא מיהו איכא גם בנתינת מים והיינו בקמח שא"צ לשבת ע"כ יש מיהו איסור אבל (במורסן) שיש בו צורך להאכיל לחיה ועוף לא גזרו ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דאטו בקמח לא הוה בו צורך לעופות ולבהמו' ובודאי אותו הנותן בו מים הוא עושה לצורך זה ותו דבגמרא פרכי' דלמא ע"כ לא אמ' ר"י בר יהוד' אלא בקמח דבר גיבול כו' הרי ראינו דבעינן שיהא מפור' להיתר לר"י ולא סגי באם נא' י"ל דאתי כר"י דאל"כ מאי פריך וממציא חילוק הא עדיף לן טפי לו' דאין חילוק בין בר גיבול או מורסן ונוכל לאוקמי' מתני' כר"י דהא כר' עכ"פ לא אתי' אלא ודאי שהגמ' בעי למימר דבודאי אתיא כר"י ואין שום חילוק א"כ בלא"ה ה"ל להקשות עכ"פ לא אמר ר"י אלא דאינו חייב אבל מתני' דאיכא היתר לכתחלה לא אלא ודאי דכל דלא מצינו איסור בפי' ודאי לא בדינן איסורא מלבנו וכ"ה האמת לר"י בר יהוד' ואע"ג דבדברי ה' המגיד מצינו חילוק בין איסור לחיוב למאן דס"ל דמידי דלאו בר גיבול קיל טפי שכתב וז"ל והטעם משום דאינו בר גיבול ולכך אפי' אם יגובל לא יהיה בו חיוב אלא איסור מדבריה' ומתוך כך הותר נתינת מים ואם היה גבולו אסור מה"ת היה אסור נתינת מים מדבריהם כו' ולפ"ז מ"ש אינו חייב עד שיגבל ר"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר אין חיוב לר"י בשום צד עכ"ל אין מזה ראיה דהוא כתב לאותו מ"ד דס"ל דבר שאין בר גיבול הוא עדיף לר"י וא"כ קשה מ"ט אר"י שם בברייתא בפ' מי שהחשיך נותנים מים למורסן היה לו לומר אפי' גובלין שאין שם חיוב דלאו בר גיבול הוא א"ו דאיסור יש בגיבול אפילו במידי דלאו בר גיבול משום גזירה אטו משום בר גיבול וא"כ ה"ה נמי במידי דבר גיבול כגון קמח פשיטא דיש איסור אפי' בנתינת מים גזירה דיגבול דהא לא עדיף נתינת מים במידי דבר גיבול מגיבול עצמו באינו בר גיבול אבל אנן דקי"ל כדעת התוספות והראב"ד דבאינו בר גיבול חמיר טפי ואפ"ה אר"י בר יהודה דאינו חייב עד שיגבל ואפי' איסור אין שם דהא אמר בפי' נותנין מים לתוך המורסן א"כ כ"ש במידי דבר גיבול שאין בו איסור בנתינת מים לר"י בר יהודה כנ"ל:

ויש אוסרין ליתן מים. הוא דעת הטור דפוסק שם כרבא דבנתינת מים לחוד הוה גיבול ולעיל סי' שכ"א סט"ו נתבאר:

שנתלשו מאתמול. דאילו נתלשו היום אפי' ר"ש מוד' דאסור כיון דלא לקטינהו מאתמול אקצינהו וכמאן דדחיה בידים דמי והוה כגרוגרות וצמוקים אבל בנבילה מותר דקי"ל כר"ש דמוקצה מותר:

וע"ל סי' שכ"א אם מותר לחתוך דק כו'. בסי' שכ"א העתיק רמ"א תשו' מהרא"י בת"ה סי' נ"ו דאין לחותכו לבשר חי דק דק בפני העופו' דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך קא משוי אוכל והוא תמוה מאד דהא כאן קי"ל כר"י דאשוויי אוכל מותר ומטרח באוכל אסור וכמ"ש בסעיף זה וא"כ למה אוסר כאן לחתוך דק דק כיון שא"א לאכול בלא"ה ובת"ה כ' וז"ל ותו דיש ליגע ביה משום איסור שויא אוכל לבהמה ומשום מטרח באוכלין לבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך עכ"ל נראה כונתו דעיקר האיסור משום מטרח באוכלין ומה שזכר משום שויא אוכל כדי נקטי' ונ"ל כונתו דכל שחתכו לחתיכות אפשר לעופות לאכול אלא במה שחותך דק דק הוא טירחא כיון שאפשר לאכול בלא"ה ודברי רמ"א שכ' דא"א לאכלו בלא"ה הוא קשה מאוד דמן ההיתר עושה איסור ובאמת גם על ת"ה יש לתמוה דהא א"א לעופות לאכול אם אינו חותך דק דק והוה שויא אוכל ומותר ותו דהא כ' הרמב"ם שבמרסק שחת וחרובין חייב אם מרסקו משום טוחן אבל מחתכין את הנבילה כו' ואין בה משום טוחן כמ"ש בסמוך דבריו ש"מ דחותך דק דק דבלא"ה לא יוכל לאכלה אין שייך טוחן כלל וצ"ע מאד מה חשב בת"ה לאסור בזה וביותר על רמ"א שכתב כאן לע' בסימן שכ"א וכאן מבואר להתיר בשויא אוכלא אין זה אלא תימה וחסרון דקדוק ובלבוש נגרר אחר רמ"א ולא הרגיש בסתירתם:

אין חותכין שחת. ל' הרמב"ם בפכ"א המחתך ירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנר' כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות וכתב הכ"מ ששאלו להרשב"א למה נתן הרמב"ם טעם שנרא' כטוחן דהא בגמ' נתנו טעם משום מיטרח באוכל' והודה הרשב"א שהי' קושיא והב"י תי' בדוחק ע"ש ול"נ לתרץ בדרך זה דהא כ' הרמב"ם כאן דהמחתך ירק דק דק ה"ז תולדת טוחן לאו לגוף הדין אתא כאן דהא כבר כתבו בפ"ח ותו דכאן כ' כדי לבשלו ובפ"ח לא זכרו ונ"ל דכונתו דכל מה שעושה אדם כדי לאכלו אין בו משום טוחן רק באם חותך כדי לבשלו ממילא יצניעו עד למחר דהא בשבת לא יבשל וע"כ הוה תולד' דטוחן ולפיכך אין מרסקין השחת דאמרינן בגמרא משום אטרוחי ופי' הרמב"ם הטעם מה יש איסו' באטרוחי אוכל אלא הוא משום דכיון דיכול לאכול בלא"ה רק שעושה לתקן יותר וממיל' הוא כאלו לא הוה לאכול בשבת דהא אין בו צורך לאכילה ע"כ הוה נרא' כטוחן דטוחן ממש לא הוה דעכ"פ הוא תיקון לאכילה אלא כיון שאינו אלא מצד תיקון יותר אסור מדרבנן דנראה כטוחן ומה שסיים הרמב"ם שאין טחינה בפירות כתב ה' המגיד שיש גי' אחרת שאין טחינה אלא בפירות וכתב ולא הבנתי א' מן הנוסחאות וב"י דחק עצמו לקיים הגי' שאין טחינה בפירות וטעמא הוא לפטור דמרסק שחת וחרובי' מחטאת כו' ומאוד דוחק הוא ויות' נלע"ד לפרש בדרך זה שאין טחינה בפירות הנאכלין בשבת ולפיכך אין אסור רק במרסק שחת מפני שנרא' כטוחן לפי שאפש' לאכול בלא"ה מה שאין כן בחיתוך דלועי' ונבילה שאי אפשר לבהמה לאכול בלא"ה הוה צורך אכילה של בהמה ואין בו כלל משום טוחן כנלע"ד נכון מאד:

תולע' המשי. לפי שמזונותיו עליך שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם:

ואינו ראוי עוד לחמור. ופי' כי אם ע"י הדחק דאי לא ראוי כלל לאיזו צורך יתן לו: