שולחן ערוך, אורח חיים רס״ח: דין הטועה בתפלת השבת: ובו י"ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין הטועה בתפלת השבת: ובו י"ג סעיפים:
אומר ויכלו בתפלת ערבית:

אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת ל"ש נזכר בברכת אתה חונן ל"ש נזכר בברכה אחת משאר הברכו' בין בערבי' בין בשחרי' מוסף ומנחה וי"א דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה:

אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול ומיד שאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן הוה ליה התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה אבל אם היה יודע שהוא שבת ושלא בכוונה התחיל תיבת אתה אפילו אם הוא בתפל' שחרית שאינו פותחת באתה אינו גומר ברכת אתה חונן דחשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו: הגה דהרי יכול לומר אתה קדשת או אתה אחד (תרומת הדשן סי' י"ד):

מי שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר של שבת לא יצא ואם הזכיר של שבת בתוך י"ח אע"פ שלא קבע ברכה לשבת יצא: הגה ובמוסף אפי' לא אמר רק ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא (ב"י סי' רפ"ו בשם הרא"ש פ' מי שמתו):

טעה והתפלל של חול בשבת ולא הזכיר של שבת אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לא עקר רגליו אע"פ שסיים תפלתו אינו חוזר אלא לשל שבת (וש"צ ששכח של שבת בשחרית ע"ל סי' קכ"ו):

הטועה בתפל' שבת והחליף של זו בזו אינו חוזר וי"א שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר:

חוזרים לומר ויכלו משום יום טוב שחל להיו' בשב' שאין אומרים אותו בתפלה וגם להוציא למי שאינו יודע ואומרים אותו בקול רם ומעומד:

ואומר שליח צבור ברכה אחת מעין שבע ואין היחיד אומר אותה: הגה מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו יכול לאומרה בלא פתיחה ובלא חתימה וכן נוהגין הצבור לאמרה עם שליח צבור בלא פתיחה וחתימה (אבודרהם וכל בו):

יו"ט שחל להיו' בשבת אינו מזכיר של יו"ט בברכה מעין שבע (פי' ברכת אל עליון קונה וכו'):

אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין:

אף בשבת שאחר י"ט אומרים ברכה מעין שבע:

אין לדבר בשעה שאומרים ויכלו ולא בשעה שאומר ש"ץ ברכה מעין שבע:

אם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת או שלא התפלל כלל ושמע משליח ציבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף יצא:

אומר ויכולו אומרים אלהינו כו' וחותם וישמחו בך ישראל אוהבי שמך כמ"ש בכל הסידורים ולא כמו שהגיה במנהגים וינוחו בה ישראל מקדשי שמך ע"כ:

ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אלא משום טרחא דכבוד שבת לא אטרחו רבנן וכיון שהתחיל גומר. ומי שאירע לו כן ידאוג כל השבת דהוא סימן רע לו ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. של"ה:

דבמוסף. שהרי אין תפלת י"ח בחול במקום מוסף ע"כ ליכא למימר דמיבעי ליה לצלויי י"ח:

חול. ודוקא בשחרית אבל דערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה גומר בשל שבת מ"א ע"ש. צ"ל לעבדך באמת שבת קדשך אוהבי שמך ס"ח סי' תתפ"ב. ובשכנה"ג כתב מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם:

אתה אחד. ומ"מ אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד אלא יאמר ישמח משה ושפיר קאמר אתה קב"ה ישמח משה במתנת חלקו. ל"ח אות מ"ו:

לא יצא. וה"ה ביום טוב וה"ה ביום טוב שני. ת"ד:

יצא. כלבו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור:

רגליו. דהיינו שרגיל לומר אחר תפלתו תחנונים עי' סי' קי"ז ס"ה וסי' תכ"ב סס"א:

ומעומד. לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וכתב הט"ז יחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד ואם ירצה יחיד לאומרו לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה ע"ש ועיין מ"א:

וחתימה. דהיינו שיתחיל מגן אבות ויסיים זכר למעשה בראשית:

של י"ט. דאפי' בשבת לא אמרינן ליה אלא משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותה בשביל בני אדם שמאחרין לבוא לבה"כ שיסיימו תפלתם בעוד שהש"ץ מאריך ומאי דתקון תקון ומה דלא תקון לא תקון:

חתנים. ר"ל שמתפללין בביתם במנין. וכן אותן שמתפללין לפרקים במנין בביתם. אבל אותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילין לעשות בירידים זה הוא דומה לבה"כ קבוע ואומרים שם ברכה זו ט"ז. ובשכנה"ג כתב דבמקום שאין בה"כ קבוע בס"ת אין לאומרו ע"ש:

לדבר. כתב בס"ח מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד לאחר מותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהציבור היו אומרים אותו ובברכת מגן אבות וביתגדל ולא הייתי נזהר ליטול הצפרנים בע"ש. כתב במט"מ פעם א' שכח ר' קלונימוס לומר ויכולו ונזכר בתוך הסעודה ולקח כוס בידו ואמר ויכולו עד לעשות ע"ש:

ועד סוף יצא. משום דתפלת ערבית רשות. וטוב לאומרה עם הש"ץ ואם כבר אמרה הש"ץ צריך להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה. ואם אמרה ביחיד יצא וא"צ להתפלל ז'. ל"ח מ"א:

שבת קי"ט

ברכות כ"ב

הרא"ש ור"י שם

רבי יונה ורמב"ם בפרק י' מהל' תפלה וסמ"ק בסי' י"ט

ת"ה סי' י"ד

רמב"ם בפרק י' סה"ת וסמ"ג סי' י"ט מהא דרבי אושעיא שבת צ"ד

בית יוסף

סמ"ק סי' י"ח והגהת מיימוני בפרק י' מה"ת

שבלי הלקט בשם רבי בנימין

שם

תוספות והרא"ש בפרק ע"פ והמרדכי שם ובפרק ט"ו דשבת והתרומה

טור מהא דשבת כ"ו

שם בשם אבי העזרי והמרדכי פרק ב' דשבת וסמ"ג בסי' י"ט בשם ר"י

שבת כ"ז

מהר"י אבוהב בשם ס' הנהגות

ריב"ש בתשוב' ובשם ס' המנהיג

טור על פי מעשה מספר חסידים

טור בשם רבי משה גאון:

ס"א ל"ש. כסתמא דגמ' אותה ברכה:

בין כו' וי"א. דאמרי' שם הכי השתא כו' משא"כ במוסף דאף בחול א"א רק שבע ברכות. וס' הראשונה ס"ל משום דגם במוסף בדיעבד יצא בי"ח כמש"ל ס"ד בהג"ה. ועוד דמ' בירושלמי דאף לכתחלה היו מתפללין בחול במוסף ח"י ברכות כמ"ש בתוס' שם ד"ה עד. ומתוך הירושלמי כו'. ומיהו שם דחו תוס' ורא"ש ומגיהין הירושלמי וע"ש בשם תוספתא:

ס"ג אם היה כו'. אע"ג דאתה הוא ג"כ בתפלת שבת כיון שדעתו לשל חול וכמ"ש בברכות י"ב א' פשיטא כו' דמ' דאם אזלינן בתר עיקר ברכה לא יצא אע"ג שהוא שוה וכמ"ש תוס' שם ד"ה לא כו' והיה אומר הר"י כו' וכן כת' הרא"ש דשאני חסרון כוונה מכוונה לדבר אחר וזהו החילוק כאן בין סבור כו' להיה יודע כו':

ס"ד ואם. דאמרינן הכי השתא כו' דלא אטרחוהו כו' וכמ"ש למטה במוסף:

ובמוסף. ירושלמי הביאו הרא"ש שם:

ס"ה טעה והתפלל. שם כ"ט ב':

ס"ו הטועה כו' וי"א כו'. תליא פלוגתייהו במ"ש בסוף ר"ה כיון שאמר ובתורתך כו' דר"ת פי' דוקא פסוקי דמלכות אבל פסוקי דמוספין אף דיעבד לא יצא והוא הי"א שבכאן. וס' הראשונה ס"ל כמו שהקשה הרא"ש שם עליו דעשה העיקר טפל אלא כפרש"י שם. אבל מ"ש או אחרת במוסף ס"ל דהזכיר דבר שלא בזמנה דהוי הפסק ולא קי"ל כן כמש"ל ס"ס ק"ח ע' ב"י שם. גם צ"ע להי"א דאמרינן סוף פ"ד דברכות טעה ולא הזכיר של ר"ח כו' בשחרית כו' במוסף כו' וערש"י שם ד"ה טעה' ואף לגי' הרי"ף דל"ג במוסף כו' הוא מטעם אחר כמ"ש הרא"ש שם ע"ש. ואפשר דלא ס"ל טעמו ומשם למד מדלא קאמר אלא בשחרית. וערבית בלא"ה ל"ק כמ"ש תוס' שס דבלא"ה אין מחזירין. ומשחרית ל"ק למ"ש כאן דאם מתפלל מוסף במקום שחרית דלא יצא שכאן שאני שאמר שלא כהוגן:

ס"ז ואומרים כו'. עמ"א וז"ש בגמ' אפי' יחיד דלכאורה מ"ש יחיד מציבור ולפ"ז ניחא דאשמעינן דסמכינן אר' נתן בסנהדרין ל' אבל יותר עדיף כת"ק:

ס"ח ואין היחיד. שלא נתקנה אלא לש"ץ כמ"ש ש"ץ היורד כו' וכן עיקר:

סי"א אף בשבת. משום לא פלוג ועוד דגם בי"ט שכיחין בשדות כמ"ש בסוף ר"ה הלכה כר"ג בר"ה וי"ה ושם לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות כו' וכן ביומא שומרי פירות כו':

סי"ב אין לדבר. כמו בבה"מ. ברכות נ"א ב':

סי"ג אם כו' או כו'. שהגאונים מפרשין שם משום סכנה אותן שבאין אחר התפלה כדי שלא יצטרכו להתפלל ויוצאין בש"ץ אלמא נתקנה להוציא מי שלא התפלל וכ"ש מי שלא הזכיר של שבת שמוציא אפי' הבקי ובשאר ימות השנה דבהא מודין חכמים וכמ"ש תוס' כ"ט ב' ד"ה טעה בשם בה"ג ע"ש:

אם טעה והתחיל – היינו אפילו רק תבה אחת בלבד ג"כ מקרי התחיל וצריך לגמור את כל הברכה ורק לענין ברכה ראשונה יש נ"מ בזה משום דתבת אתה שייך ג"כ לשבת וכדמוכח בס"ב:

ושלא בכונה וכו' – עיין במ"ב שכ' שנכשל בלשונו והוא מתה"ד ע"ש ומש"כ אבל אם אמר וכו' כ"כ האחרונים וכן מוכח בתה"ד שז"ל אבל אי לא בכונה התחיל תיבת אתה דידע היה ששבת הוא ולישניה דאיתקיל ליה לפי הרגלו כה"ג לא מקרי כונה לדבר טעות וא"כ אפילו בישמח משה שאינה פותחת באתה מ"מ חשבינן ליה כטעה בתפלה של שבת בין זו לזו דתבת אתה נמי התחלה דתפלת שבת היא ואע"ג דהרגל של חול גורם הטעות מ"מ לא מקרי בשביל כך התחלה דתפלת חול כיון דידע דשבת היא עכ"ל אבל קשה כיון שנכשל בלשונו אפילו אם אמר אתה חונן מאי הוי וכי זה קרי התחיל בתפלת חול ועיין שבועות כ' ע"א בגמרא מ"ד לישנא דאתקילא ליה ע"ש משמע דכשנכשל בלשונו לא נחשב לדבור כלל ואפשר משום דשם בעינן פיו ולבו שוין גם יש לחלק דשם הלא לא רצה לומר כלל שאי אוכל אלא שאוכל רק שנכשל בלשונו ואמר שאי אוכל לכך אין זה דבור כלל משא"כ הכא שבדעתו היה לומר אתה חונן מחמת הרגל לשונו רק שזה גופא היה בלא דעת שלמה ולא נתכוין בזה לשם תפלת חול לכך הכא עדיף ומ"מ קשה דהלא התה"ד הביא ראיה לדינא הנ"ל וז"ל וכעין זה איתא במרדכי פ"ק דברכות דהיכא דידע דיו"ט הוא ונתקל בלשונו וחתם בשל שבת א"צ לחזור לראש הברכה אלא חוזר בתוך כדי דבור וחותם בשל יו"ט [והובא זה לקמן בסימן תפ"ז ע"ש] אלמא כה"ג לאו טעות מקרי עכ"ל התה"ד ושם תבות מקדש השבת אינם שייכים כלל ליו"ט כמו תבת אתה ששייך לקדשת ואפ"ה לא מקרי טעות והוי כאלו לא אמר התבות כלל וה"נ כה"ג וצ"ע:

מוסף באחרת – עיין במ"ב דאם לא עקר רגליו חוזר לתכנת שבת והנה בדה"ח כתב דכל היכי שנזכר באמצע איזה ברכה מג' אחרונות חוזר לתכנת שבת ובח"א כלל כ"ח מצדד לומר דכל היכי שטעה ולא הזכיר של מוסף בקדושת היום אזי יאמר בעבודה כשיאמר והשב את העבודה יאמר ונעשה לפניך בתמידי היום ובקרבן מוסף ע"ש טעמו:

אחרת בשל מוסף – עיין במ"ב במש"כ דאם נזכר קודם שעקר רגליו וכו' ומתחיל ישמח משה הוא פשוט דמתחיל ממקום שטעה וראיתי בדה"ח שפוסק דאפילו אם נזכר באמצע תפלת מוסף דחוזר לראש התפלה ופלא הוא דהלא כתב לעיל אצל דיני יעלה ויבא דאפילו אם אמר דבר שהוא שקר מוחלט באמצע התפלה דינו כשח וחוזר לראש הברכה או בג' אחרונות לרצה וכן ברור ובודאי יש איזה ט"ס בדבריו:

ומעומד – עיין במ"ב שכ' דלכתחלה יהדר אותה לומר ביחד הוא ממ"א דלכתחלה טוב להדר לצאת גם דעת הת"ק דס"ל דצריכין להעיד כאחד דוקא ובאמת קי"ל בחושן משפט סימן כ"ח דאין צריכין להעיד ביחד. עוד שם דלכתחלה טוב בעשרה ומטעם זה המתפלל בלחש ימהר לסיים תפלתו כדי שיאמר ויכלו עם הקהל [פמ"ג]:

יו"ט שחל להיות וכו' – קאי על כל יו"ט לבד מיו"ט א' של פסח שחל להיות בשבת דא"א אותו דלא נתקן אלא משום מזיקין ובפסח הוא ליל שמורים [סימן תפ"ז]:

או שלא התפלל כלל – וכ"ש אם חיסר משיב הרוח:

ושמע מש"ץ – עיין במ"ב מש"כ ולא יאמר ביחיד הוא ממ"א ולא העתקתי מש"כ דבדיעבד יצא כי הא"ר חולק ע"ז ובפרט לפי מה שהסכים הגר"א בס"ט דברכה זו לא נתקנה ליחיד:

יצא – וכ"ז מהני בשבת לחוד אבל ביו"ט שחל להיות בשבת אין יוצא בברכת מעין שבע הואיל ואין מזכיר יו"ט בברכת מעין שבע [א"ר]:

סעיף ד' מי שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר של שבת. נ"ב הנה ראיתי בסידור של הגאון מליסא זצ"ל שהקשה בתפלת שחרית של שבת למה כשנזכר ברצה חוזר לוישמח משה ולמה לא די בהזכרה כיון דיש בירושלמי דמדינא היה ראוי להתפלל י"ח ולהזכיר רצה רק שלא אטרחוהו רבנן וכאן שכבר התפלל למה לא יזכיר ברצה ע"ש שהניח בצ"ע. והנה קושייתו הוי כעין קושית הט"ז בהלכות תפלה סי' ק"ח ס"ק ה' ועמ"ש בזה בספרי ספר החיים ליישב זה וא"כ גם קושייתו לק"מ וכאן אתי שפיר עוד דהנה קי"ל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות צריך לחזור עיין במג"א סי' רי"ג בשם הרמב"ם וא"כ ה"נ ודאי אם לא היו מתקנין חכמים תפלה לשבת היו מתקנין ביעלה ויבוא הזכרת שבת ג"כ. אך כיון דתקנו להתפלל תפלה לשבת ביחיד א"כ לא תקנו הזכרה לשבת וגם ביעלה ויבוא לא תקנו הזכרה לשבת ועכשיו אם יזכיר הזכרה של שבת ברצה הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות וז"ב ונכון ודו"ק:

(שם) סעיף ו' וי"א שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר. נ"ב עיין במג"א ס"ק ה' מ"ש דעכ"פ יצא ידי מוסף ועיין בפרי מגדים ובתוספת שבת מה שעמדו בזה ועיין בחיבורי ליו"ד מהדורא ז' סי' ע"ח מ"ש שם לק"ק ניזניב דרך אגב בביאור כוונת המג"א בעזה"י וליישב כל דבר ע"ש בתשובה שנייה בדף ק' ודוק:

[א] [לבוש] תכלית וכו'. צריך להפסיק מעט בין לשמך ותכלית כדי שלא [יהא] כחוזר למעלה חס ושלום (ר' דוד אבודרהם), וכן בויכולו יפסיק בין אלהים בין את ועיין סימן רע"ד ס"ק א':

[ב] טעה וכו'. מי שאירע כן ידאג בכל השבוע דהוא סימן רע ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה של"ה קל"ג:

[ג] ויש אומרים וכו'. וכן הסכים הבית יוסף וכן פסק ב"ח משום ספק ברכה לבטלה וכן פסק שבלי הלקט ותניא וכלבו סיים וכן בראש חודש, עד כאן. וממילא דהוא הדין ליום טוב מכל מקום אפילו יום טוב שני וכן בכל דינים שבסימן זה שבת ויום טוב שוין:

[ד] אם סבר וכו'. בתרומת הדשן סימן י"ד מייתי ראיה ממה שכתב ראבי"ה דהמברך על הספירה וסבר דקאי בד' ובירך אדעתא דד' והוא קאי בה' לא יצא אפילו סיים בה', עד כאן. וצריך עיון הא כתב בית יוסף סימן תפ"ט בשם המרדכי דטעמא דראבי"ה משום דסבירא ליה דספירה דאורייתא, עיין שם. אם כן מאי מייתי תרומת הדשן ראיה לתפילה שהוא דרבנן. ונראה לי דהתם צריך טעמא שהוא דאורייתא משום דמספקא לש"ס דילמא בתר חתימה אזלינן אבל הכא ודאי בתר פתיחה אזלינן דהא אם פתח באתה חונן גומר הברכה:

[ה] [לבוש] אפילו קאי באתה קדשת וכו'. במגן אברהם השיג דהא קיימא לן בסימן ר"ט דאין הברכה נפסדת בחסרון כוונה לבד ולכן השמיט הרב בית יוסף מה שמובא בתרומת הדשן אפילו אי קאי באתה קדשת וכו' עד כאן, ולעניות דעתי לא קשה מידי דבסימן ר"ט לא מטעם זה אתינן עלה אלא משום דשמא אזלינן בתר חתימה כדפירשתי וכן מוכח להדיא בבית יוסף סימן תפ"ט דהברכה נפסדת בחסרון כוונה, גם מה שכתב הרב בית יוסף השמיט וכו' תמוה הא הביאו בבית יוסף להדיא ואי כוונתו שהשמיטו בשולחן ערוך לאו ראיה כלל ליתא דלא הוצרך לכתבן דהא קאי על מה שכתב קודם בסעיף ב' בין בערבית בין בשחרית וכו' ועוד הא סימן זה עיקרו על דין תפילת ערבית ואדרבה אי לא סבירא ליה הכי היה לו לפרש דקאי אשחרית, ועוד הא מדכתב שולחן ערוך בסיפא אפילו אם הוא בתפילת שחרית וכו', על כרחך רישא מיירי גם במעריב ומנחה דאם לא כן מאי אפילו וכו' הא סיפא היפך דרישא ורישא דוקא בשחרית איירי, וכן בספר משפט צדק כתב בשם שולחן ערוך דאף באתה קדשת דינא הכי וכן עיקר:

[ו] [לבוש] התחלת תפילת שבת וכו'. ונראה דמכל מקום אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד דבהי מינייהו יגמור אלא אומר ישמח משה ושפיר קאמר אתה קב"ה ישמח משה וכו', וכן אתה תכנת וכו' (לחם חמודות דף כ"א). משמע מזה דאם התחיל בשחרית אתה קדשת גומר וכן בערבית כשהתחיל ישמח משה גומר, ולא נהירא לעניות דעתי אלא צריך להפסיק ולהתחיל ברכה הראויה, ובסעיף ט"ו לא קאמר אלא אינו חוזר והיינו אם כבר גמר הברכה אבל כל שלא גמר מפסיק וכן מוכח בתרומת הדשן סימן י"ד בשאלה עיין שם וכן משמע במגן אברהם:

[ז] הזכיר שבת וכו'. צריך עיון דבסימן תפ"ז דאם חתם ביום טוב מקדש השבת לא יצא אף שהזכיר יום טוב באמצע, וצריך לומר דגרע טפי כשחתם בשל יום אחר וצריך עיון, וברא"ש ורמב"ם משמע דוקא במוסף יצא (מגן אברהם). אבל לקמן כתב דמיירי שלא הזכיר נמי יום טוב באמצע ודבריו סותרין, גם מה שכתב וברא"ש ורמב"ם וכו' ליתא דברמב"ם פרק י' מיירי כשלא הזכיר שבת, והרא"ש דנקט מוסף לרבותא נקטיה ועוד כדי לאתויה ראיה מינה עיין שם. גם נראה לי דגם לקמן מיירי שהזכיר של יום טוב באמצע ומכל מקום לא יצא כיון שלא התפלל תפילת שמונה עשרה ראוי דיוצא בתפילת שמונה עשרה ובלבד שיזכיר של יום או שיתפלל הברכה ממש של יום:

[ח] [לבוש] וליש אומרים דלעיל וכו'. בנחלת צבי השיג דכולי עלמא מודים בזה דהאיך פליג הרמב"ם מירושלמי, עד כאן. ולא קשה מידי משום דש"ס דילן וירושלמי אחרת סותר לזה כמו שכתב הרא"ש פרק מי שמתו וכן משמע בהרא"ש שם וחידושי רשב"א דפליגי גם בזה, ומכל מקום נראה לי לדינא דיצא דהא כתבתי לעיל דעיקר טעם דקיימא לן בסעיף ב' כיש אומרים משום ספק ברכה לבטלה והכא הוי ליש אומרים ברכה לבטלה, ואם נסתפק בשבת ויום טוב אין צריך לחזור (כלבו):

[ט] לא עקר וכו'. עיין לעיל סוף סימן קי"ז וסימן תכ"ב:

[י] [לבוש] שהחליף וכו'. אבל המחליף ומשנה לכתחילה עליו אני קורא ופורץ גדר ישכנו נחש (שבלי הלקט סימן ל"ד):

[יא] יש אומרים וכו'. תימא דבבית יוסף כתב כל סעיף זה בשם שבלי הלקט בלא מחלוקת ואפילו סברא ראשונה בסעיף ב' נראה דמודים הכא כיון שלא הזכיר מתפילת מוסף כלום, שוב ראיתי בתניא דף ל' הביא דין דהחליף בסתם ולא חילק בין מוסף ואפשר דלכך כתב בית יוסף בשם יש אומרים, ומכל מקום לדינא נראה לי דחוזר וכן כתב במגן אברהם. כתב מגן אברהם ונראה לי דאם יצא ידי מוסף מתפלל אחר כך שחרית, עד כאן. וצריך עיון הא כתב בסק"ט אם אמר מוסף במקום שחרית חוזר, ונראה דאם כבר התפלל מוסף למוסף צריך לחזור ולהתפלל שחרית ובמגן אברהם צריך לומר דאם לא יצא וכו' ונראה לי טעות סופר ורצה לומר כשלא התפלל עדיין מוסף למוסף מתפלל שחרית, גם אפשר כיון שאמר שקר לפני המקום ודוחק לומר שכיון שמתפלל אחר כך שחרית במקום מוסף מיקרי חוזר, ואפשר דהכי קאמר אם מתכוין להתפלל שחרית תפילת מוסף יצא ומתפלל אחר כך שחרית דכיון שמתכוין תחילה שיהא למוסף יוצא ידי מוסף, אך קשה שזה מבואר בריש סימן רפ"ו:

[יב] [לבוש] עדות וכו'. ומהאי טעמא אמר זקני הגאון זכרונו לברכה הא דכל האומר ויכלו מלאכי השרת המלוין לו אומרים וסר עונך וכו' משום דאמרינן באבן העזר דאומרים לעדים בגט שיהרהרו בתשובה כי רשע פסול לעדות לכך אומרים לו וסר עונך, ור' דוד אבודרהם כתב וסר עונך שאינו בכלל אם לא יגיד ונשא עונו דהא אומרים עדות, ובמדרש אמר שלוש פעמים אשר בויכלו כמו בפרשת פרה אדומה להורות שהאומר שלוש פעמים ויכלו מתכפר, ובצרור המור טעם אחר על שלוש פעמים נגד שלושה עולמות עולם עליון ואמצעי ותחתון לומר שהקב"ה ברא כולם, ורבינו ירוחם דף ק"ב לפי שיש חוזק בשלוש פעמים אומרו שלוש פעמים בתפילה ואחר תפילה וקידוש, ועיין ס"ק י"ד וסימן רע"א ס"ק י"ט:

[יג] [לבוש] להעיד ביחד וכו'. צריך עיון דבחושן משפט סימן כ"ח כתב דכל אחד אומר בפני עצמו, וצריך לומר כמו שכתב הסמ"ע ס"ק ל"ז דאחר שאומרים כל אחד בפני עצמו אומרים אותו ביחד ומכל מקום למסקנא לא קאי הכי (מגן אברהם). ולי נראה דמשמע בשולחן ערוך לחושן משפט סימן ל' סעיף ט' דדוקא בדיני ממונות אומר כל אחד בפני עצמו, ועוד דזה דמי לעדות נפשות דעל ידי עדותן מחייבים מיתה למחללי שבת, (וצריך עיון לי אי בעדות נפשות בעינן שיעידו יחד), ועיין ברמב"ם פרק ב' דכתובות משנה ח':

[יד] [לבוש] ויאמרו אותו ביחד וכו'. על כן נראה לי דיחיד מתפלל אין חוזר לומר ויכלו דעשרה בעינן להעיד להקב"ה ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה (ט"ז), ולטעמים שכתבתי לעיל מבואר דצריך גם היחיד לאומרה, גם טעם משום יום טוב שחל בשבת יש לומר דשייך נמי ביחיד וטעם זה כתבו התוס' והרא"ש ומרדכי וטור לעיקר רק על עמידה וביחד כתבו הטעם דעדות עיין שם ודו"ק, אבל אמירה בלא חיוב עמידה ודאי צריך, וגדולה מזו כתב אבודרהם לפרש הך דפרק כל כתבי יחיד אומר ויכלו דרוצה לומר אחר התפילה עיין שם. (יש לדחות) עיין לעיל סימן רע"א ס"ק י"ט ועיין בספרי הגדת אליהו מזמור צ"ב פסוק ה':

[טו] מעין שבע וכו'. כיצד מגן אבות בדברו נגד מגן אברהם, מחיה מתים במאמרו נגד מחיה מתים, האל הקדוש שאין כמוהו נגד האל הקדוש, המניח לעמו וכו' נגד רצה נא במנוחתינו, לפניו נעבוד ביראה כנגד רצה שהוא עבודה, ונודה לשמו כנגד מודים, לאדון השלום כנגד שים שלום (ר' דוד אבודרהם). ומהאי טעמא צריכין לעמוד כשאומרים אותה שהרי הוא במקום שבע דומיא דברוך ה' לעולם אמן, ועייין לעיל בסימן רל"ו, וזה לשון תניא מנהגנו לומר ויכלו וברכת מעין שבע בעמידה:

[טז] [לבוש] דבליל שבת וכו'. ובשבת דף כ"ד פירש רש"י ור"ן הטעם דבחול היו עוסקים במלאכתן ומתפללין ערבית בביתם וכן בליל יום טוב יש לומר דאינן באין לבית הכנסת כי עסוקים במלאכת אוכל נפש, ובכלבו ור' דוד אבודרהם כתבו שני הטעמים:

[יז] בלא פתיחה וכו'. אלא מתחיל מגן אבות בדברו עד זכר למעשה בראשית (תשב"ץ רל"ו), ומשמע קצת מרמ"א ולבוש שכתב עם השליח ציבור דיחיד המתפלל שלא בציבור אינו אומר כלל, ומעולת תמיד משמע שאומרו ומכל מקום לאו חיובא הוא דאי חיובא אם כן מאי מהני שתיקנו משום מאחרין וכו' בשביל פתיחה וחתימה יסיימו:

[יח] [לבוש] אף על פי וכו'. הטור פתח עיקר דין זה בשם רב נטרונאי ודחה מקושיא זה דאין השליח ציבור מוציא וכו', אלא שהבית יוסף תירץ משום דתפילת ערבית רשות, ותמיהני הא כתבו בשבלי הלקט סימן י"ז ופירוש תניא סימן נ"ג זה לשונו, כתבו רב משה ורב נטרונאי גאונים לא התפלל שבת אי שמע משליח ציבור מעין שבע מרישא ועד סיפא ואומר מלה במלה עמו ומכוין דעתו יוצא ידי חובתו עד כאן לשונו, הרי דמצריכי שיאמר בעצמו מלה במלה עמו. והנה בלחם חמודות דף ל"ב האריך להתיר למי ששכח לאומרו עם השליח ציבור ומסיק דטוב לעשות כן וכן כתב מגן אברהם, ואשתמיטתיה דברי הגדולים הנזכרים לעיל דמבואר דמחויב לעשות כן ואם אומר עמו אינו יוצא. עוד כתבו לחם חמודות ומגן אברהם אם כבר אמרה השליח ציבור צריך הוא להתפלל שבע דיחיד אסור לאומרה ואם אמרה ביחיד יצא ואין צריך להתפלל, עד כאן, ולי נראה דאפילו בדיעבד לא יצא כמו שתמה הטור דהאיך יוצא במעין שבע במקום שבע בשלמא כשאומר עם השליח ציבור יש לומר דסבירא ליה כיון דחכמים חשבוה במקום שבע לשליח ציבור יוצא גם הוא מה שאין כן בפני עצמו דלא חשבוה חכמים במקום שבע ליחיד כלל, וקצת ראיה לזה משבלי הלקט ותניא הנזכרים לעיל שלא כתבו אלא שיאמר עם השליח ציבור, ועוד הא ראיתי בספר המנהיג ובאבודרהם שחולקין על עיקר דין דרב נטרונאי, שכן כתב בתשובת הגאונים דלא יצא וכן כתב בתשובת מהרי"ל סימן קמ"ה דאין להוסיף לומר שיצא אפילו ביחיד. ונראה דהוא הדין דאם בירך מעין שלוש במקום ברכת המזון לא יצא ועיין לעיל סימן קס"ח ס"ק ט"ז, ולפי זה בחל יום טוב בשבת אין תקנה כלל במעין שבע שהרי אין השליח ציבור מזכיר של יום טוב כדלעיל, ודוחק להתיר שיוסיף הוא להזכיר בשל יום טוב בתוך מה שאומר השליח ציבור, גם באבודרהם יש לי ראיה ודקדוק גדול בזה ואין להאריך:

[יט] [לבוש] אין צריך לומר וכו'. פירוש כשמתפללין בביתם במנין וכל שכן אותן שמתפללין לפרקים במנין בבית, אבל כשיש קביעות על איזה ימים כמו בירידים דומה לבית הכנסת קבוע ואומרים (ט"ז). בבית המדרש מקום שמתקבצין התלמידים מיקרי קבוע (רדב"ז). ובית שיש ספר תורה ומתפללין במנין אין ולאו רפיא בידם (שיירי כנסת הגדולה), ומט"ז מבואר כשיש קביעות על איזה ימים אומרים וצריך לומר דמיירי כשיש ספר תורה דבלא ספר תורה לא מיקרי קבוע וצריך עיון. כתב מגן אברהם בשם רדב"ז ורלב"ח במקום שנוהגין לאומרה בבית חתנים ואבילים אין למחות בידם וקצת משמע כן ממה שכתב הלבוש אין צריך לומר וכו' וצריך עיון ועיין בתשובת ריב"ש סימנים ל"ו מ'. כתב במנהגים רגילין לסיים וישמחו בך ישראל אוהבי שמך וכן הוא ברוב סידורים, ותימא גדולה שהרי אין מעין החתימה ולא מעין הפתיחה וגם אין שייך שמחה רק ברגלים, ושמעתי מגדולים שיש לומר וינוחו בו ישראל מקדשי שמך וכן עיקר, עד כאן. ויש לתרץ קושיא שניה כדאיתא בספרי וביום שמחתכם ומועדיכם שמחתכם אלו שבתות וכן מצאתי בבית יוסף סימן רפ"א בשם שבלי הלקט, מיהו באבודרהם נמי הנוסחא וינוחו בו ישראל מקדשי שמך וראיתי ברמב"ם סוף ספר אהבה הנוסחא במוסף דשבת וינוחו בם ישראל אוהבי שמך, ובאמת אוהבי שמך אין טעם למחוק דקאי על באהבה וברצון ועיין סימן תפ"ח ס"ק ד' מזה. כתבו שיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו, ובמנחה וינוחו בם, עד כאן. ומגדולים שהבאתי לא משמע הכי. צריך לומר לעבדך באמת שבת קודשיך מלא בוא"ו (ספר חסידים תתפ"ז):

מעין שבע. ע' תשו' דבר משה סי' נ"ג ובכנה"ג סי' זה:

א) [סעיף א'] אומר ויכלו וכו' דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף להקב ה במעשה בראשית אל תיקרי ויכולו אלא ויכלו פי' הקב"ה והוא. שבת קי"ט ע"ב טור. ט"ז סק"א:

א) ועוד אמרו שם בגמ' כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו שני מה"ש המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרין לו וסר עונך וחטאתך תכופר ע"כ. וע"כ יש להרהר בתשובה קודם שאומר ויכולו כי הכפרה בא ע"י התשובה כידוע:

ב) שם. אומר ויכלו בתפלת ערבית. הרב שיירי כתב שהמנהג לומר בערבית וינוחו בה ובשחרית בו ובמנחה בם והביאוהו האחרונים. והמו"ק כתב דבכתבי האר"י זצ"ל אין הפרש ביום ואף במנחה אומרים בו עכ"ד. ובס' הכוו' שבידינו לא הוזכר זה כלל ולא דבר בפרט זה. אך גורי האר"י ז"ל קיימו המנהג וכתבו סוד בדבר כמ"ש במ"ח וכן הוא מנהג מארי דרזין ההולכים בדרך האר"י ז"ל דוקא. ואין לשנות המנהג ובפרט שבדברי הרב שיירי מוכח שכך הוא מנהג פשוט. שוב נמצא בהגהות הרמ"ז לס' הכוו' שכתב שכבר ידעת שהגירסא הנכונה לומר בערבית בה ובשחרית בו ובמנחה בם וכותב סוד הדבר יעו"ש. מחב"ר או' ז' ש"ץ דף קצ"ה ע"ב. אמנם חסידי בית אל יכב"ץ שבעה"ק ירושתו ההולכים ע"פ דברי האר"י ז"ל נוהגים לומר בערבית בה וביום בו ואפי' במנחה וכ"כ הש"ש בס' פת"ע בסדר מנחת שבת יעו"ש. וכן ברצה והחליצנו שבבהמ"ז בלילה אומרים בה וביום בו. וע"כ נראה כיון דלא נזכר זה בהדיא בדברי' האר"י ז"ל נהרא נהרא ופשטיה. ומיהו הנוהגין לומר במנחה וינוחו בם י"ל ג"כ במנחה והנחילנו ה' אלקינו באהבה וברצון שבתות קודשך בלשון רבים כמו שאומר וינוחו בם שהוא לשון רבים וכמ"ש הפתה"ד סי' רצ"ב או' ד' יעו"ש:

ג) שם. אומרים ויכלו וכו' יש מקומות שאין אומרים אותו בתוך התפלה אלא לאחריה. ולכל המנהגים יש סמך דהאומרים אותו יש סמך בזוהר ובתקונים. ומי שאין אומר אותו יש סמך בתוספתא פ"ג דברכות. מהר"ש שער אריה בהגהו' כ"י ברכ"י בשיו"ב או' א' אמנם הרב בשער הכוו' דף א' ע"ע ודף ע"א ע"ג נתן טעם בסוד לג"פ ויכלו שתיקנו לומר אחד בתוך העמידה ואחד אחר העמידה ואחד על השלחן בסדר הקידוש יעו"ש. וע"כ עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע:

ד) שם. אומרים ויכלו וכו' ומ"מ אם לא אמרו בתפלה אין מחזירין אותו וכ"ש לדידן דאומרים בקידוש ויכלו. מש"ז או' א' ודוקא שכבר סיים ברכת מקדש השבת אבל קודם לזה חוזר לויכלו. ח"א כלל כ"ח או' א' ול"נ אם נזכר קודם שהתחיל רצה אומרה שם דכיון שהיא ממטבע התפלה לא חשיבה הפסק ואם התחיל רצה יאמר אותה אחר העמידה ב' פעמים כדי שלא יחסר מג"פ משום שיש להם טעם בסוד כמ"ש באו' הקודם:

ה) [סעיף ב'] גומר אותה ברכה וכו' דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אפי' במוסף אלא משום כבוד שבת לא אטרחו רבנן וכיון שהתחיל גומר. וי"א ס"ל דבמוסף לא בעי צלויי י"ח מדינא. מ"א סק"א:

ו) שם. גומר אותה ברכה וכו' ומי שאירע לו כן ידאג כל השבוע דהוא סי' רע ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. של"ה דף קצ"ג ע"א. א"ר או' ב' ש"ץ דף קצ"ט ע"א:

ז) שם. גומר אותה ברכה וכו' עיין בס' חק"ל סי' ב"ן שעלה ונסתפק אם התחיל של חול והתפלל כדרכו ונזכר בשומע תפלה אם גומר אותה ברכה או פוסק שי"ל י"ח תיקון י"ט לא תיקון ומסיק לדינא דגומרה יעו"ש. והביאו הש"ץ שם וכתב דאין מקום להסתפק בזה דזה פשוט בש"ס ובפו' דאין חילוק דאפי' לא נזכר כ"א בשומע תפלה גומר אותה ואח"כ מתחיל של שבת יעו"ש:

ח) עוד שם סי' ג"ן עלה ונסתפק בש"ץ שטעה והתחיל בשל חול אם גומר אותה ברכה או לא דיש לחוש לטורח צבור ומסיק דמצד הסברה נראה יותר דאינו גומרה והדבר צריך ישוב יעו"ש והביאו הש"ץ שם וכתב דלדידיה הדבר פשוט בחזרת תפלתו של ש"ץ שהוא א"צ לתפלה זו שכבר התפלל בלחש שא"צ לגמור אותה ברכה יעו"ש והיפ"ל או' א' כתב דאפי' אם הוא צריך לאותה תפילה כגון שלא התפלל בלחש ובא לצאת בחזרת תפלת צבור כמ"ש סי' קכ"ד סעי' ב' אם טעה והתחיל בתפלת חול אינו גומר אותה ברכה יעו"ש:

ט) שם. בין בשחרית מוסף וכו' זו אחת מהלכות שמרן חזר בו בש"ע ממ"ש בב"י שהרי בב"י כתב דנקטינן כהרמב"ם וסיעתו דבמוסף פוסק באמצע הברכה והכא סתם כדעת הראב"ד והרא"ש וסיעתם. ולענין הלכה נקטינן כדברי מרן בב"י דספק ברכות להקל וכ"פ הב"ח וכן מטין דברי הא"ר וכ"פ הרמ"ע ז"ל בס' אלפסי זוטא כ"י. מחב"ר או' ב' וכ"פ הש"ץ דקצ"ח ע"ד. א"א או' ב' ר"ז או' ג' וכן הסכימו האחרונים:

י) שם. וי"א דבמוסף פוסק וכו' וכן בר"ח. כלבו. וממילא דה"ה ליו"ט. מט"מ. ואפי' יו"ט שני. וכן בכל דינים שבסי' זה שבת ויו"ט שוין. א"ר או' ג' מאמ"ר או' א' ועיין לקמן או' ח"י:

יא) שם. אפי' באמצע ברכה. ואפי' באתה חונן דלא כשה"ג. כנה"ג סי' רס"ז בהגב"י, מ"א סק"ב:

יב) [סעיף ג'] אם היה סבור שהוא חול והתחיל וכו' ואפי' אי קאי באתה קדשת או באתה אחד נראה דמיקרי התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה. ב"י בשם תה"ד סי' י"ד. וכ"כ הלבוש. מיהו המ"א סק"ג כתב דלפי מ"ש לעיל סי' ר"ט דאפי' כיון לדבר אחר אין הברכה נפסדת א"כ אם אמר בערבית ומנחה אתה וסבור שהוא חול אומר אתה קדשת או אתה אחד דלא מקרי התחלה בשל חול אלא בשחרית שדיבר ג"כ שלא כהוגן וכמ"ש סי' ר"ט יעו"ש. וכ"פ הפר"ת בליקוטים. א"א או' ג' ר"ז או' ד' ח"א כלל כ"ח או' ב' קיצור ש"ע סי' ע"ו או' י"ז. והגם דהא"ר או' ה' והתו"ש או' ד' השיגו על דברי המ"א הנז' וכתבו דדעת הש"ע כהתה"ד דאפי' בערבית ומנחה אם אמר תיבת אתה וסבור שהוא חול גומר אותה ברכה כבר כתבנו לעיל סי' ח"י או' ז' דלענין ספק ברכות אזלינן לקולא אפי' כנגד מרן ז"ל ואפי' כנגד הרוב יעו"ש. וע"כ בערבית ומנחה אם אמר תיבת אתה לחוד אעפ"י שהיה סבור שהוא חול ונזכר א"צ לגמור אותה הברכה אלא מסיים אתה קדשת או אתה אחד אבל אם אמר אתה חונן אפי' בערבית ומנחה צריך לגמור אותה הברכה ואח"כ חוזר לומר אתה קדשת או אתה אחד:

יג) ומי שאמר אתה חונן ולא גמר הברכה רק תיכף אמר ברכה אמצעות של שבת וכשגמר ברכת שבת נזכר שהדין הוא שכשאמר אתה חונן יגמור הברכה לא יחזור לומר ברכת אתה חונן קודם רצה כיון שכבר אמר ברכה של שבת שתקנו במקום ברכות אמצעיות של חול. מחב"ר או' ג':

יד) מי שנמשך בתפלת שבת והתחיל באתה חונן וסיים בברכת השנים ואז נזכר שהוא שבת ונתן דעתו והיה ימות החמה ושאל גשמים. כתב הלק"ט ח"ב סי' צ"א דיחזור עד שיאמר ברכת השנים כתקנה ואח"כ הולך לשל שבת יעו"ש. אבל הח"א כלל כ"ח או' ז' כתב דאם עדיין לא סיים ברכת השנים כיון שהתחיל בה צריך לומר כתקנה וחוזר לשל שבת אבל אם כבר סיים הברכה א"צ לחזור לתחלת הברכה אלא מתחיל בשל שבת ודלא כהלק"ט יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' קי"ז או' ז"ך יעו"ש:

טו) וכן אם בימות החמה טעה והתפלל של חול בשבת והזכיר גשם ובברכת השנים הזכיר ג"כ גשם ולאחר שסיים הברכה נזכר שהוא שבת חוזר לראש וא"צ להזכיר עכשיו הברכות של חול שהתפלל. ח"א שם:

טז) מי שטעה והתפלל של שבת בתפלת יו"ט ובאמצע ברכת שבת נזכר יפסוק ויאמר תפלת יו"ט ולא הפסיד ג' ראשונות וכן אם בשבת במקום תפלת שבת התחיל לומר אתה בחרתנו וכו' שהוא תפלת יו"ט פוסק ואומר תפלת שבת ולא הפסיד ג' ראשונות. מחב"ר או' ד':

טוב) שם. ואפי' אם הוא בתפלת שחרית וכו' ומ"מ אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד אלא יאמר ישמח משה ושפיר קאמר אתה הקב"ה ישמח משה במתנת חלקו. ל"ח או' מ"ו. שכנה"ג בהגב"י או' ב' משמע מזה דאם התחיל בשחרית אתה קדשת גומר וכן בערבית כשהתחיל ישמח משה גומר. ולא נהירא אלא צריך להפסיק ולהתחיל ברכה הראויה ובסעי' ו' לא קאמר אלא אינו חוזר והיינו אם כבר גמר הברכה אבל כל שלא גמר מפסיק א"ר או' ו' א"א או' ג' ועיין לקמן או' כ"ח:

חי) [סעיף ד'] ולא הזכיר של שבת לא יצא. וה"ה ביו"ט וה"ה ביו"ט שני. תמים דעים סי' ק"ך. כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ד. וכ"כ האחרונים:

חי) שם ואם הזכיר של שבת וכו' ונראה דה"ה אם היה שבת וחו"ה דהיה צריך להתפלל של שבת ולהזכיר יו"ט ביעלה ויבא והוא התפלל של יו"ט והזכיר שבת באמצע כדרך כמתפללין כשחל יו"ט בשבת דיצא כיון שהזכיר שבת. וה"ה נמי כשחל יו"ט בשבת דהיה צריך להתפלל של יו"ט ולהזכיר שבת באמצע והוא התפלל של שבת והזכיר יו"ט בעבודה ביעלה ויבא כדרך שמתפללין בשבת שחל בחו"ה דיצא:

יט) ואם ספק לו אם הזכיר שבת או לא עיין בכלבו סי' י"א שנסתפק בזה וכתב דאפשר דבשבת ויו"ט אין שייך ספק לפי שהיא ברכה בפ"ע יעו"ש וכ"כ הרמ"ע ז"ל באלפסי זוטא פ"ק דברכות שבת ויו"ט חומרו של יום גורם דרמי אנפשיה באותה שעה ומדכר לפיכך אם נסתפק אם התפלל של שבת או של חול אינו חוזר על הספק. והביאו מחב"ר או' ה' בי"מ או' ז' וכתב וכן עיקר. וכ"פ החס"ל או' ח' ועיין עוד לקמן סי' תכ"ב סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

ך) שם הגה. ובמוסף אפי' לא אמר וכו' ר"ל אפי' שהתפלל י"ח וחידש בה דבר מועט שאמר ונעשה לפניך וכו' יצא. כ"כ ב"י בסי' זה ובסי' רפ"ו יעו"ש:

כא) שם הגה. ובמוסף אפי' לא אמר וכו' לכאורה נראה גם להי"א בסעי' א' דבתפילת מוסף פוסק אפי' באמצע ברכה אפ"ה ס"ל אם הזכיר של מוסף ואמר ונעשה לפניך וכו' יצא. ובלבוש כתב דלי"א דלעיל ה"נ לא יצא ואינו נכון. עו"ש או' ד' וכ"כ הנה"ש או' ד' א"ר או' ח':

כב) שם הגה. ובמוסף אפי' לא אמר וכו' ואם טעה ולא הזכיר של מוסף בקדושת היום אזי יאמר בעבודה כשיאמר והשב את העבודה יאמר ונעשה לפניך בתמידי היום ובקרבן מוסף דכיון שא"צ לקבוע ברכה בפ"ע אע"ג דלכתחלה צריך להזכיר בקדושת היום מ"מ בדיעבד שסיים ברכה א"צ לחזור אלא יזכיר בעבודה. אבל אם נזכר קודם שעקר רגליו צריך לחזור לקדושת היום ויזכיר מוספין במקומו. ואם נזכר קודם שמתחיל רצה יאמר ונעשה לפניך קרבן מוסף כדין וככל דברים שחייב לחזור קודם שהתחיל בברכה אומרה. ח"א כלל כ"ח או' ד':

כג) [סעיף ה'] ולא הזכיר של שבת וכו' ואם לא הזכיר בשל שחרית של שבת ונזכר אחר שהתפלל מוסף אינו חוזר. תו"ש או' ט' והביאו הבי"מ או' ד' וכתב דזהו כס' הרמ"ע והכנה"ג ומ"א בסי' קכ"ו שכתבו כן לענין יחיד ששכח ר"ח בשחרית ונזכר אחר מוסף אך לפי מ"ש שם החיד"א בשם תשו' הרשב"א דיתפלל מנחה שתים ה"ה לכאן יעו"ש. ועיין בדברינו לסי' ק"ח או' ט"ו ודוק:

כד) שם. ואם לא עקר רגליו וכו' ומיירי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתי. מ"א סק"ו. ועיין לעיל סי' קי"ז סעי' ה' ובדברינו לשם או' מ' ולקמן סי' תכ"ב סעי' א' ומותר להתפלל אלהי נצור בשבת אעפ"י שהיא בקשה. ד"מ או' ב':

כה) שם. ואם לא עקר רגליו וכו' ואפי' נזכר קודם מודים לא מהני שיאמר יעלה ויבא ויזכיר קדושת היום דלכתחלה א"צ ברכה לקדושת היום ומ"מ בדיעבד שהזכיר קדושת היום בעבודה יצא כיון דמן הדין גם בשבת ויו"ט ראוי לי"ח אלא דלא אטרחוהו רבנן ולכן בדיעבד יצא. ח"א כלל כ"ח או' ו':

כו) [סעיף ו'] הטועה בתפלת שבת וכו' אבל המחליף ומשנה לכתחלה עליו אני קורא ופורץ גדר ישכנו נחש. שה"ל סי' ל"ד. א"ר או" יו"ד.

כז) שם. הטועה בתפלת שבת והחליף וכו' לפי שעיקר ברכה רביעית היא רצה נא במנוחתינו. וי"א ס"ל במוסף א"נ לומר כן שאין דרך למוסף כשאר תפילות ולא לשאר תפילות כמוסף. ב"י בשם שה"ל. ט"ז סק"ד:

כח) שם. אינו חוזר. ואם נזכר באמצע ברכה פוסק ומתחיל האחרת. תה"ד סי' י"ד. מ"א סק"ז. והטעם כתב הלב"ש דדוקא בהתחיל ברכה של חול אינו פוסק משום דבדין הוא בעי לצלויי י"ח בשבת אבל בהא לא שייך האי טעמא. ועיין לעיל או' טו"ב:

כט) שם. וי"א שאם החליף של מוסף וכו' רבים תמהו על דברי מרן הללו שהרי בב"י הביא דין זה בשם שה"ל ושם כתוב דאם החליף ערבית שחרית ומנחה שא"צ לחזור ולהתפלל אבל בתפלת מוסף א"נ לומר כן יעו"ש וא"צ משמע דאם החליף מוסף באחרת ליכא פלוגתא ולכ"ע חוזר וא"כ למה כתב דין זה בש"ע בשם י"א מאחר שלא הביא פלוגתא בזה בב"י. ומיהו עיין במחב"ר או' ה' שהאריך בזה והוכיח לומר שהרמב"ם הוא דפליג על השה"ל וס"ל דאם במקום מוסף התפלל שחרית וכיוצא יצא אבל אם התפלל של מוסף בשחרית וכיוצא לא יצא ומסיק דהכי נקטינן כסתם הש"ע יעו"ש. והביאו הש"ץ דף ר' ע"א וכתב דאם במקום מוסף התפלל שחרית מ"מ הנכון והישר הוא שיכוין עם הש"ץ בחזרת העמידה מלה במלה כדי לצאת י"ח מסברת החולקים דס"ל דצריך לחזור יעו"ש. אמנם הרב חק"ל חא"ח סי' נ"ד חלק על דברי הרב חיד"א הנז' וכתב דהעיקר לדינא לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל מוסף משום דרוב הפו' ס"ל דכל שלא הזכיר בתפלת מוסף פסוקי מוסף אפי' בקיצור דהיינו שלא אמר אפי' נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף לא יצא י"ח מוסף וא"כ כיון דלרוב הפו' לא יצא הכי נקטינן וצריך לחזור ולהתפלל מוסף והאריך להביא כל הראשונים דס"ל כן ושמ"ש מרן ס' האומרים דיצא בסתם אינו מוכרח דדעתו כן יעו"ש. והב"ד הבי"מ בדיני מוסף או' ב' וכתב וכ"נ עיקר לדינא דלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל מוסף ומיהו אם מתפלל בצבור טוב שיכוין מלה במלה עם הש"ץ בחזרה ויוצא ולא יצטרך לחזור ולהתפלל עכ"ד. וכ"פ הר"ז או' י"א. ח"א כלל כ"ח או' ד' קיצור ש"ע סי' ע"ו או' כ"ב:

ל) ואם במקום שחרית התפלל מוסף כתב שם הש"ן דלכתחלה ודאי טוב שיכוין לחזרת ש"ץ לצאת מידי כל פקפוק מיהו היכא דא"א בהכי צריך לחזור ולהתפלל של שחרית שהרי דעת השה"ל והיא סברת י"א שהביא הש"ע דצ"ל ולהתפלל וכ"פ המ"א (סק"ט) וכן דעת הרמ"ע זיל וכ"נ שהוא דעת הר"ש בן הרשב"ץ בתשו' סי' ס"ג יעו"ש. וכ"פ הר"ז שם. קיצור ש"ע שם. ועיין לקמן סי' רפ"ו סעי' א' בהגה ודוק:

לא) מי שהתפלל מוסף עם הצבור ואחר שהתפלל נסתפר אם תפלת שחרית אמר בתפלתו שהתפלל או תפלת מוסף היתה אמירתו לא יחזור להתפלל מוסף. ואפי' בתורת נדבה לא יחזיר כיון דתפלת מוסף אינה באה בתורת נדבה. ועוד דכיון דפתח תפלתו על דעת מוסף מסתמא התפלל מוסף. שו"ת תורת נתנאל סי' יו"ד. יוסף אומץ סי' י"ט. בי"ם שם. או' ג':

לב) ספק התפלל מוסף או לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אפי' בתורת נדבה דאין מוסף בא בנדבה ועוד דאין מתפללין נדבה בשבת ויו"ט. מחב"ר או' ו' בי"מ שם או' ט:

לג) [סעיף ז'] חוזרין לומר ויכלו משום יו"ט וכו' וכבר כתבנו לעיל או' ג' דלפי דברי האר"י ז"ל יש טעם בסיד לג"פ אמירת ויכלו יעו"ש וא"כ בלתי טעם זה ג"כ צריך לאומרו:

לד) שם. חוזרין לומר ויכלו וכו' ובמדרש אמר ג"פ אשר בויכלו כמו בפ' פרה אדמה להורות שהאומר ג"פ ויכלו מתכפר. ובצרור המור ט"א על ג"פ נגד ג' עולמות עולם עליון ואמצעי ותחתון לומר שהקב"ה ברא כולם. ורי"ו דף ק"ב לפי שיש חיזוק בג"פ אומרו ג"פ בתפלה ואחר תפלה ובקדוש. א"ר או' י"ב:

לה) שם. ואומרים אותו בקול רם ומעומד. משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית וכתיב ועמדו ב' האנשים ודרשינן (שבועות ל') אלו העדים שצריכין להעיד ביחד ומעומד ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד. טור. וע"כ נראה דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד ועדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה דהיינו עשרה ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוון לשם עדות אלא כקורא בתורה. ט"ז סק"ה. אבל הא"ר או' י"ד כתב דגם היחיד צריך לאומרה יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' יו"ד. וכ"ה לפי דברי האר"י ז"ל שנתן טעם בסוד לאמירת ג"פ ויכלו כמ"ש לעיל או' ג' דגם היחיד צריך לאומרו:

לו) ולענין אם צריך היחיד לאומרו מעומד הא"ר שם כתב דאין חיוב על היחיד לאומרו מעומד. וכ"כ המש"ז או' ה' אבל מדברי התו"ש שם נראה דגם היחיד צריך לאומרו מעומד. וכ"כ הר"ז בק"א או' ב' וז"ל לפי מ"ש הט"ז היחיד א"צ לעמוד שהרי אין לו להתכוין לשם עדות אבל אין כן דעת המט"מ (סי' תכ"ט) והמ"א כאן והש"ע סי' רע"א שהצריכוהו לעמוד וכ"מ בב"י שם בשם א"ח שלא הקפידו כ"כ וכו' משמע שמהראוי היה להקפיד לעמוד דוקא אעפ"י שאין שם עדה שלימה והכי נהוג עלמא עכ"ד. וכ"כ הפתה"ד או' ז' וכתב שם דגם הנשים יאמרו אותו לשם עדות ודלא כהבי"מ או' ג' יעו"ש:

לז) אין לומר יום הששי ויכלו בערבית כמו בקידוש כן נראה מדברי הטור ושאר פו' דדוקא בקידוש אמרינן ליה כדי להשלים לע"ב תיבות כמ"ש הפו' אבל בערבית לא אמרו אדם מעולם אלא יתחיל ויאמר כמו בעמידה ויכלו השמים וכו' בלבד. ש"ץ דקצ"ו ע"ד. וכן הסכים הרב המגיה שם בדף קצ"ז ע"א. כף החיים סי' כ"ח או' טו"ב:

לח) [סעיף ח'] ואומר ש"ץ ברכה אחת וכו' נתקנה משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותה בשביל בני אדם שמאחרין לבא לבהכ"נ שיסיימו תפלתם בעוד שהש"ץ מאריך כדאיתא בשבת כ"ד ע"ב. טור. ט"ז סק"ז. וזהו טעם פשט. אבל ידוע שכל דברי רז"ל הם ע"פ הסוד ויש בהם סודות עמוקים אלא שאעפ"י כן מלבישים אותם בדרך פשט כידוע. והרב ז"ל בשער הכוו' דף ע' ע"ב נתן טעם בסוד לברכת מעין ז' והיא כמו חזרת העמידה יעו"ש:

לט) שם. מעין שבע. כיצד מגן אבות בדברו נגד מגן אברהם. מחיה מתים במאמרו נגד מחיה המתים. האל הקדוש שאין כמוהו נגד האל הקדוש המניח לעמו וכו' נגד רצה נא במנוחתינו. לפניו נעבוד ביראה כנגד רצה שהוא עבודה. ונודה לשמו כנגד מודים. לאדון השלום כנגד שים שלום. רד"א. ומה"ט צריכין לעמוד כשאומרים אותה שהרי היא במקום שבע דומיא דברוך ה' לעולם אמן. א"ר או' ט"ו. מש"ז או' ז':

מ) שם. ואין היחיד אומר אותה. כ"כ הטור בשם אבי העזרי. וכ"כ המרדכי בפ"ב דשבת וסמ"ג בסי' י"ט בשם ר"י שיחיד האומרה עושה ברכה לבטלה ודלא כהגמ"ר שכתב שם בשם הגאונים דבין יחיד בין ש"ץ צ"ל ברכת מגן. ב"י:

מא) שם הגה. מיהו אם היחיד רוצה להחמיר וכו' ונראה דטוב ונכון לעשות כן כדי לצאת י"ח קצת ממ"ש הגמ"ר בשם הגאונים דס"ל דבין יחיד בין ש"ץ צ"ל מעין ז' כמ"ש ב"י. הרב המגיה בש"ץ דקצ"ז ע"א. והש"ץ שם ע"ב כתב הטעם דאולי נהגו כך כדי שלא להסיח דעתם ולא יבואו לידי מכשול לדבר דבר:

מב) שם בהגה. בלא פתיחה וכו' אלא מתחיל מגן אבות בדברו עד זכר למעשה בראשית. ד"מ או' ג' ע"א ס"ק י"א. א"ר או' י"ז:

מג) שם בהגה. בלא פתיחה וכו' ואפי' לא אמרה הש"ץ לאותה ברכה כגון שהוא בדרך שאין שם בהכ"נ אפ"ה אין יחיד אומרה בפתיחה וחתימה. עו"ש או' ז' ועיין באו' שאח"ז:

מד) שם בהגה. בלא פתיחה וכו' ומשמע קצת מרמ"א ולבוש שכתב עם הש"ץ דיחיד המתפלל שלא בצבור אינו אומר כלל ומעו"ש משמע שאומרו וע"ע לאו חיובא הוא. א"ר שם:

מה) [סעיף ט'] יו"ט שחל להיות בשבת וכו' וטעמא משום דבדין הוא דאפי' בשבת לא בעי למימריה ורבנן הוא דתיקון משום סכנה מאי דתקון תקון ומאי דלא תקון לא תקון טור. ט"ז סק"ז. וגם לפי מ"ש לעיל או' ל"ח דיש לה טעם בסוד ה"ד לגבי שבת אבל לגבי יו"ט לא שייך וע"כ גם לפי סודם של דברים לא שייך להזכיר בה של יו"ט:

מו) שם. יו"ט שחל להיות בשבת וכו' ובענין ליל יו"ט א' של פסח שחל להיות בשבת יתבאר לקמן בסי' תפ"ז בס"ד ומנהג חסידי בית אל יכב"ץ שבעיר קודשינו ירושת"ו ההולכים ע"פ דברי האר"י ז"ל נוהגין לאומרה גם בליל יו"ט א' של פסח שחל להיות בשבת משום שכ"ה דעת הרש"ש ז"ל בס' נה"ש דף כ"ה ע"ב יעו"ש:

מז) [סעיף יוד'] אין אומרים ברכה מעין ז' בבית חתנים וכו' וה"ד כשמתפללים בבית החתן אבל אם בא החתן לבהכ"נ כיון שבאים בני אדם אחרים שאינם שייכים לחתונה י"ל אותה. ואפי' אם היתה החתונה בבהכ"נ דהיינו בחדר הסמוך לבהכ"נ באותן המקומות שיש להם ס"ת בביתם בחדר אחד ובחדר אחר הם ישינים אפ"ה כיון דיש בני אדם אחרים צ"ל ברכה מעין ז' והוא ברור. רו"ח או' ד':

מח) שם. בבית חתנים וכו' אבל בבה"מ מקום שמתקבצים שם התלמידים אומרים אותה. רדב"ז ח"א סי' ח"י. כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק י"ג:

מט) שם. בבית חתנים וכו' ובמקום שנוהגין לאומרה אין למחות בידם. כנה"ג שם. מ"א ס"ק י"ד:

נ) שם. בבית חתנים וכו' וכן עשרה שפירשו מן הצבור והתפללו במקום שאינו בהכ"נ קבוע בס"ת אין אומרים אותה. שכנה"ג בהגב"י או' ט' וכ"כ המט"י או' א' דכל שאין מתפללין בבהכ"נ קבוע אין אומרין אותה ודלא כהט"ז סק"ח יעו"ש. וכן הבורחים מן העיר לכפרים מדבר באופל ומתפללים בכפר אין אומרים אותה. ב"ד סי' תקל"ז. ברכ"י או' ד' אמנם כ"ז הוא לפי הפשט אבל כבר כתבנו לעיל או' (ג')[ל"ח] דכל דברי רז"ל שבגמ' הם מסודרים ע"פ הסוד וגם האר"י ז"ל בשער הכוו' נתן טעם בסוד לברכה מעין ז' ושצריך לאומרה אחר תפלת ערבית של שבת כמו שאומרים חזרה אחר תפלת שחרית ומנחה יעו"ש וא"כ לפ"ז לא יש חילוק בין בית חתנים ובין בית אבלים ובין בית שאינו בהכ"נ קבוע ואין בו ס"ת אלא כל שיש עשרה מתפללין ביחד בכל מקום שיהיה צריך לומר אותה וכ"כ בסידור חס"ל למהר"א טובייאנה דק"ג ע"א דלפי סודן של דברים אין למנוע מלאומרה בכ"מ שמתפללין יעו"ש. וכ"כ הש"ץ דקצ"ח ע"ב. בן א"ח פ' וארא או' יו"ד. וכבר כתבנו כמה פעמים דכנגד דברי האר"י ז"ל שנותן טעם בסוד לא חיישינן לספק ברכות:

נא) [סעיף יא'] אף בשבת וכו' לאפוקי מספר השלחן שכתב שבשבת שאחר יו"ט אין אומרים אותה כמ"ש בב"י:

בנ) [סעיף יב'] אין לדבר וכו' כ"כ הטור בשם ס"ח סי' נ"ח שחסיד אחד ראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהצבור היו אומרים אותו ובברכת מעין ז' וביתגדל יעו"ש. וכתב בכלבו על מעשה זה שאם נאמר כך על ברכה מעין ז' ק"ל לתפלה שהיא קבועה. ש"ץ דקצ"ז ע"ב:

גנ) [סעיף יג'] ושמע מש"ץ וכו' פי' אם מכוין לצאת בה משום תפלת שבת. ואע"ג דק"ל דאין הש"ץ מוציא מי שהוא בקי היינו בשאר תפילות אבל תפלת ערבית שהיא רשות הקלו. עי"ש או' י"א:

דנ) שם. ושמע מש"ץ וכו' וטוב לאומרה עם הש"ץ. ל"ח. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' ט"ו ר"ז או' ח"י אבל הא"ר או' ח"י כתב בשם השה"ל והתניא דדוקא אם אומר עם הש"ץ מלה במלה ומכוין דעתו יוצא י"ח אבל אם אינו אומר עמו אינו יוצא יעו"ש ומ"מ נראה דבדיעבד אם כיון לחוד לצאת ולא אמר עם הש"ץ דיצא. והוא שכיון מלה במלה מתחלה ועד סוף וגם הש"ץ כיון להוציאו:

הנ) שם. ושמע מש"ץ וכו' ואם כבר אמרה הש"ץ צריך הוא להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה ואם אמרה ביחיד יצא וא"צ להתפלל ז' ל"ח. מ"א שם. תו"ש שם ר"ז שם. מיהו הא"ר שם כתב דאפי' בדיעבד אם אמרה ביחיד לא יצא יעו"ש. ולענין דינא נראה דיצא בדיעבד משוה דק"ל סב"ל:

ונ) שם. ושמע מש"ץ וכו' וכשחל יו"ט בשבת אין תקנת כלל במעין ז' שהרי אין הש"ץ מזכיר של יו"ט. א"ר שם. ח"א כלל כ"ח או' י"ד. וכן אם היה שבת וחו"ה ושכח לומר יעלה ויבא אינו יוצא בברכת מעין ז' כיון שאין מזכיר פה יו"ט וצריך לחזור ולהתפלל:

זנ) ואם היה ליל שבת ויו"ט ושכח והתפלל תפלת יו"ט לבד ולא הזכיר שבת ושמע ברכה מעין ז' מהש"ץ כולה נראה דיצא. מחב"ר או' ט'. אבל המאמ"ר כתב דאינו יוצא בשמיעת ברכת מעין ז' מהש"ץ וצריך לחזור ולהתפלל. וכן הסכים הרב המגיה בש"ץ דש"ו ע"ד. והב"ד הבי"מ או' יו"ד וכתב דהעיקר לדינא דיצא כס' המחב"ר:

חנ) שם. מראש ועד סוף יצא. ואח"כ יאמר עושה שלום ופוסע ג' פסיעות. ח"א שם:

מ"א סק"ב באתה חונן. שיש סוברים דברכת אתה חונן כיון שהיא ברכה ראשונה קיל משאר ברכות לענין שגומר אותה הובא בב"י ואנן לא קי"ל כך אלא אין שום חילוק:

הגה ס"ג אתה קדשת וכמבואר בסעיף ו' במ"א סק"ז דאם נזכר באמצע הברכה פוסק ומתחיל האחרת השייכה לאותה תפלה וה"נ כשאומר אתה הוי כאומר אתה קדשת ופוסק ולא הוי כאומר אתה חונן לגמור אותה הברכה כן הוא בתה"ד:

מ"א סק"ה דוקא במוסף יצא. תימא הוא שיהיה מוסף קיל משאר תפלות והרי בסעיף ב' י"א דבמוסף פוסק כו' ומהרא"ש לא משמע כלל דלרבותא כתב מוסף וצ"ע:

ס"ז באמצע ברכה פוסק דדוקא בהתחיל ברכה של חול אינו פוסק משום דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אבל בהא לא שייך האי טעמא:

סק"ח דאם יצא הלשון אינו מדויק וטוב להגיה ונ"ל דיצא ידי מוסף כו' ורצונו דכי היכי דמבואר בר"ס רפ"ו דאם התפלל מוסף קודם שחרית יצא ומתפלל אח"כ שחרית ה"נ הכא שהתפלל מוסף קודם שחרית והיה כוונתו שיהיה לו תפלת מוסף לשחרית אין כוונה זו מזיק לו וכמש"כ המ"א בסק"ג דאפי' כיון לד"א אין הברכה נפסדת ויוצא ידי מוסף:

סק"ט לא מצאתי. יש בזה חיסור לשון והכוונה להקשות על מש"כ המחבר וי"א ולא מצאנו כלל חולק על זה:

שם די"א אם התפלל במוסף תפלה אחרת כ"ע מודה דחוזר כיון דלא הזכיר של מוסף והא דכת' וי"א היינו משום אידך שהתפלל בשחרית תפלת מוסף דבהא י"א דיצא ידי שחרית ומתפלל אח"כ עוד תפלת מוסף וי"א דלא יצא ידי שחרית אלא יצא ידי מוסף כמש"כ המג"א ס"ק הקודם ומתפלל אח"כ שחרית ושוב הקשה המ"א דגם בזה אין חולק דאף על גב דשאר ב' תפלות של שבת אם החליף זה בזה אינו חוזר הכא שאני דאמר מוסף ושיקר לפני המקום כ"ע מודו דלא יצא אלא ידי מוסף ומתפלל אח"כ שחרית:

מ"א סק"י עבדינן כת"ק. ת"ק דר' נתן בסנהדרין דף למ"ד דס"ל דאין העדות מתקיימת אא"כ מעידים יחד בב"ד וקי"ל כר' נתן ומ"מ בעדות זה של ויכלו עבדינן על צד היותר טוב וכת"ק:

סקי"ב משא"כ בנעילה כמבואר בתרכ"ז. הטעם דאע"ג דאין נעילה בשבת מ"מ יוה"כ חייב בנעילה צריך להזכיר גם של שבת אבל ברכה מעין ז' אינו חובה אלא תקנה מפני וכו':

ש"ע סי"א אף בשבת. כתב זאת לפי שיש מי שחולק ע"ז הובא בב"י:

מ"א סקט"ו ועיקר הטעם ר"ל כי הטור הקשה איך יוצא בברכת מעין שבע במקום שבע ותי' הב"י כיון דת"ע רשות ומביא המג"א דברים אלו לומר דמש"ה גם אם אמרה ביחיד יוצא דיעבד אע"ג דעביד איסורא:

גומר אותו ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אפי' במוסף אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וכיון שהתחיל גומר וי"א ס"ל דבמוסף לא בעי צלויי י"ח מדינא:

באמצע ברכה. אפי' באתה חונן דלא כש"ג (כ"ה):

ה"ל התחיל בשל חול. ואפי' בערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה ואף ע"ג דכתב הראב"ד דלא מצינו שתהא הברכה נפסדת בחסרון הכונה לא סמכינן עליה דאשר"י כתב עליה דכשמתכוין לדבר אחר מפסיד וכ"מ מפירש"י וכו' והיכא דידע שהוא שבת לאו טעות מקרי כמ"ש המרדכי וכו' עכ"ל ת"ה מבואר דאזיל לדעת רש"י אבל לפי מש"ל בסימן ר"ט דאפי' כיון לדבר אחר אין הברכה נפסדת א"כ אם אמר בערבי' ומנחה אתה וסבור שהוא חול אומ' אתה קדשת או אתה אחד דלא מקרי התחל' בשל חול אלא בשחרית שדיבר ג"כ שלא כהוגן וכמ"ש סי' ר"ט ולכן השמיט הרב"י מ"ש בת"ה אפי' אי קאי באתה קדשת או באתה אחד כו' דלא כלבוש שהעתיקו כהוויתו, צ"ל לעבדך באמ' שבת קדשך אוהבי שמך (ס"ח סי' תתפ"ב) ובע"ש כ' בשם כ"ג מה"ב מנהג לו' בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם:

לא יצא. וה"ה ביום טוב וה"ה ביום טוב שני (ת"ד ק"ך):

לשבת יצא. דין זה צ"ע דהא בסי' תפ"ז ס"א כ' דאם חתם בי"ט מקדש השבת לא יצא אף על פי שהזכיר י"ט באמצע כיון דחתם שלא כדין וכמ"ש סי' ר"ט וכ"ש היכא דלא קבע ברכה כלל לשבת וצ"ל דגרע טפי כשחתם בשל יום אחר וצ"ע וברא"ש משמע דוקא במוסף יצא וכ"מ ברמב"ם ע"ש ועס"ו ועמ"ש שם: בכל בו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור ועמ"ש סימן תכ"ב:

לא עקר. עסי' תכ"ב סס"א דמיירי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו:

אינו חוזר. מפני שהעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתינו (שם) ואם נזכר באמצע ברכה פוסק ומתחיל האחרת (ת"ה סי' י"ד) ועססי' ק"ח:

שאם החליף. ונ"ל שמ"מ יצא ידי מוסף ומתפלל אח"כ שחרית:

מוסף באחר'. שאין דרך למוסף באחרת ולא לשאר תפלות במוסף וגם מכאן קשה על מ"ש ס"ד דאם הזכיר של שבת יצא ועמ"ש שם ובש"ל לא מצאתי מחלוקת בזה ונ"ל שהרב"י ס"ל דלמ"ד בס"א /בס"ב/ דאף במוסף ראוי לתפלת י"ח א"כ יצא ומ"מ נ"ל דלא דמי דהתם עכ"פ הזכיר קרבן מוסף וכ"מ בסס"ד לכן נ"ל דכ' וי"א וכו' די"א אם התפלל מוסף במקום שחרית יצא כיון שהזכיר שבת וגם זה צ"ע דזה גרע כיון שאמר מוסף תוך תפלתו ושיקר לפני המקום לכן נ"ל דחוזר:

ומעומד. מפני שהעדים צריכין להעיד ביחד ומעומד לפיכך צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד (טור) וצ"ע דבח"מ סי' כ"ח כתב דכל עד אומ' בפ"ע ע"ש וצ"ל כמ"ש הסמ"ע סי' כ"ח סל"ז דאחר שאמרו ביחד חוזרים לומר אח"כ כל אחד ואחד בפ"ע ומ"מ למסקנא לא קאי הכי בסמ"ע וי"ל דמ"מ עבדי' כת"ק ע' בגמ' וכ' מט"מ אם שכח לאמרו בב"ה יאמר אותו שבקידוש מעומד:

ובלא חתימה. עד זכר למעשה בראשית (ד"מ):

אינו מזכיר. שאף בשבת עצמה אינה אלא תקנה מפני המזיקין משא"כ בנעילה ליה"כ שמזכיר בה של שבת:

בבית חתנים. אבל בבית המדרש מקום שמתקבצין שם התלמידים אומרים אותו (רדב"ז ח"א י"ח):

דליכא טעמא. ובמקום שנוהגין לאמרה אין למחות בידם [רדב"ז ורלב"ח]:

ועד סוף יצא. וטוב לאומרה עם הש"ץ ואם כבר אמרה הש"ץ צריך הוא להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה ואם אמרה ביחיד יצא וא"צ להתפלל ז' (ל"ח) ועיקר הטעם משום דתפלת ערבית רשות מקלינן בה:

(א) אומר ויכלו – דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית אל תקרי ויכולו אלא ויכלו פירוש הקב"ה והוא. ומ"מ בדיעבד אם לא אמרו אין מחזירין אותו וכ"ש לדידן דאומרים בקידוש ויכלו [פמ"ג]. בנוסח אתה קדשת צריך להפסיק מעט בין לשמך ותכלית כדי שלא יהיה כחוזר למעלה ח"ו וכן בויכלו יפסיק בין אלהים ובין את [א"ר]. המנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם [שכנה"ג ע"ש הטעם]:

(ב) גומר וכו' – הטעם הוא דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח ברכות בשבת כמו בחול ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו בר"ח וחוש"מ ורק משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן ותקנו ברכה אחת אמצעית לשבת ולכן בדיעבד שהתחיל הברכה גומרה שהיא ראויה לו מן הדין ואח"כ מתחיל הברכה המיוחדת לשבת:

(ג) של שבת – וה"ה בכל זה לענין יו"ט:

(ד) וי"א דבמוסף וכו' – דסבירא להו דבמוסף לא שייך כלל תפלת י"ח ברכות דאף בחול א"א רק שבע ברכות ולכך פוסק אפילו באמצע ברכה וטעם הדעה קמייתא דבדיעבד גם במוסף אם התפלל י"ח ברכות ורק הוסיף בה ונעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא וכדאיתא בס"ד לכך גם לה שייך בדיעבד הברכה של חול:

(ה) פוסק אפילו וכו' – וכן פסקו האחרונים משום ספק ברכה לבטלה:

(ו) כשאמר תיבת אתה – עיין בב"י דסבירא ליה דאפילו בערבית ומנחה שיכול לסיים באתה קדשת ואתה אחד מ"מ כיון שכונתו היתה לתפלת חול מקרי התחיל בשל חול וגומר ברכת אתה חונן והמ"א חולק עליו וס"ל דדוקא בתפלת שחרית שאינו מתחיל בתיבת אתה ומינכר בדבורו שהוא לשם חול אבל בערבית ומנחה כיון דלא מינכר בדבורו לא מקרי ע"י זה התחיל בשל חול ויאמר אתה קדשת ואתה אחד וכן דעת הפמ"ג והדה"ח:

(ז) ושלא בכונה – ר"ל שנכשל בלשונו מחמת הרגלו דחול אבל לא נתכוין לשם תפלת חול לכך לא חשבינן ליה כהתחיל תפלת חול. ודוקא אם התחיל רק תיבת אתה אבל אם אמר אתה חונן שמוכח שהוא לשם חול אע"ג שהיה רק מחמת שנכשל בלשונו גומר כל אותה הברכה ועיין בבה"ל:

(ח) דחשבינן ליה וכו' – לפי דבתיבת אתה אינו מינכר שהוא לשם אתה חונן דהרי יכול לומר אתה קדשת ואתה אחד וזהו כונת הרמ"א שסיים דהרי יכול לומר וכו' וע"כ דינו כמו שאם היה מתחיל עתה בזמן תפלת שחרית אתה קדשת או אתה אחד ונזכר באמצע הברכה דפוסק ומתחיל תיכף ישמח משה וה"נ כשאומר אתה הוי כאומר אתה קדשת ופוסק ומתחיל ישמח משה ולא הוי כאומר אתה חונן לגמור הברכה:

(ט) של חול בשבת – ואם ספק לו אם התפלל של חול או של שבת ג"כ צריך לחזור דמסתמא התפלל של חול כמו שהוא רגיל [א"ר בסי' תכ"ב וח"א]:

(י) לא יצא – וה"ה ביו"ט ואפילו ביו"ט שני:

(יא) רק ונעשה וכו' – ר"ל שאמר באחת מן הברכות יהי רצון שנעשה לפניך וכו' וכ"ש אם אמר הנוסח של המוסף כהלכה רק שחיסר הפסוקים של הקרבנות דיצא [אחרונים]:

(יב) לא עקר רגליו – עיין לעיל בסימן קי"ז ס"ה ובמ"ב שם:

(יג) לשל שבת – ואפילו נזכר קודם מודים לא יכלול אותה בעבודה לומר רצה נא במנוחתנו ביום השבת דלכתחלה צריך לומר ברכה לקדושת היום ובדיעבד יצא:

(יד) אינו חוזר – שעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתנו וזה נאמר בכל הברכות של שבת ודוקא כשסיים הברכה אבל אם נזכר באמצע ברכה פוסק:

(טו) ויש אומרים וכו' – האחרונים תמהו על מה שכתוב בלשון וי"א דכו"ע מודים בזה:

(טז) מוסף באחרת – ואפילו אם האחרת ג"כ מענין השבת כגון ישמח משה וכה"ג כיון שלא נזכר בה מענין קרבן מוסף של שבת וכ"ש אם היא תפלה אחרת לגמרי ודינו כדלעיל דאם עקר רגליו חוזר לראש ואם לא עקר רגליו חוזר לתכנת שבת וכתב הח"א דאם נזכר אחר שסיים הברכה האמצעית קודם שהתחיל רצה יאמר ונעשה לפניך קרבן מוסף ויצא בזה ועיין בבה"ל מש"כ עוד בזה:

(יז) אחרת בשל מוסף – היינו שאמר הנוסח תכנת שבת וכונתו היתה לשם שחרית ואף שהזכיר בהברכה מענין שבת אעפ"כ חוזר כיון שאמר מוסף תוך תפלתו ושקר לפני המקום ודינו ג"כ כדלעיל דאם עקר רגליו חוזר לראש ומתפלל תפלה אחרת כהוגן לשם שחרית אבל של מוסף לא יתפלל עוד כי כבר יצא בתפלה הראשונה ידי מוסף אף שכונתו היתה לשל שחרית. ואם נזכר קודם שעקר רגליו בכל מקום שהוא עומד אפלו באמצע ברכה מג' אחרונות פוסק באמצע ומתחיל ישמח משה ועיין בבה"ל:

(יח) שאין אומרים אותו וכו' – ואגב שבת זה תקנו לכל השבתות:

(יט) ומעומד – לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין עדים בעמידה כדכתיב ועמדו שני האנשים וטוב לומר אותה ביחד בצבור דעדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה ועכ"פ יהיה בשנים. ויחיד המתפלל י"א דאינו חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד וי"א דיחיד יכול לומר אבל אין צריך עמידה וטוב שגם היחיד יאמר אבל לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה. כתב מטה משה אם שכח לומר בבהכ"נ יאמר אותו שבקדוש מעומד והמנהג לומר אותו שבקדוש מעומד אף אם אמרו בבהכ"נ [פמ"ג]:

(כ) אחת מעין שבע – הוא מה שהש"ץ אומר אחר התפלה בא"י או"א וכו' קונה שמים וארץ וכו' ונתקנה משום סכנת מזיקים שבתי כנסיות שלהם היו בשדה ולפעמים בנ"א מאחרים לבוא לבהכ"נ וישארו יחידים בבהכ"נ בשדה לפיכך תקנו ברכה זו כדי שבעוד שש"צ מאריך בה יסיימו גם הם תפלתם וגם האידנא לא זזה תקנה ממקומה:

(כא) ובלא חתימה – דהיינו שמתחיל מגן אבות עד זכר למעשה בראשית בלבד:

(כב) בלא פתיחה וחתימה – כי עיקר התקנה היה שהש"ץ יברך אותה ע"כ נראה פשוט שמה שנוהגין באיזה מקומות שהש"ץ אומר בקול רם רק עד קונה שמים וארץ ואח"כ אומר בלחש לא יפה הן עושין אלא אחר שסיימו הקהל יתחיל הוא מגן אבות בקול רם:

(כג) אינו מזכיר וכו' – כי לא תקנוה אלא בשבת ואפילו בשבת אינו חובה מצד הדין רק שתקנוה משום סכנה וכנ"ל ומה דתיקון תיקון ואין להוסיף עליה:

(כד) בבית חתנים וכו' – פי' כשמתפללין בביתם במנין וכ"ש אותן שמתפללין לפרקים במנין בבית אבל כשיש קביעות על איזה ימים ויש ס"ת אצלם וכמו בירידים דומה לבהכ"נ קבוע ואומרים:

(כה) דליכא טעמא – ובמקום שנוהגין לאמרה אין למחות בידם כ"כ המ"א בשם הרדב"ז אבל הפמ"ג מפקפק בזה דהוי ספק ברכה לבטלה:

(כו) אין לדבר וכו' – בטור בשם ס"ח מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו [פי' בחלום] ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהיה הצבור אומרים ובמגן אבות וביתגדל עכ"ל:

(כז) ושמע מש"ץ וכו' – משום דתפלת ערבית רשות מקילינן בה:

(כח) יצא – ולכתחלה יש ליזהר לומר עם הש"ץ מלה במלה מן תחלת הברכה עד סוף בא"י מקדש השבת ואם כבר אמר הש"ץ צריך לחזור ולהתפלל ולא יאמר ביחיד ברכת מעין שבע. גם נכון הדבר שאם נזכר קודם ששמע מהש"ץ הברכה הנ"ל שלא יסמוך ע"ז רק יתפלל עוד הפעם תפלת שבע כסדר [כי יש חולקין על עיקר הדין הזה עיין בטור]:

(במ"א ס"ק ט') לא מצאתי מחלוקת. נ"ב ר"ל דבב"י הביא בשם שיבולי לקט דבמוסף חוזר ולמה הביא בשם יש מי שאומר הלא לא מצינו מחלוקת בזה:

מ"א ס"ק ד' וה"ה ביו"ט שני. ע' רבינו יונה פ"ד ברכות דמצדד לדינא בטעה בליל ר"ה והתפלל תפלת חול דאפשר אין מחזירין דהוי כמו ר"ח דעלמא ולא הזכיר ר"ח דבערבית אין מחזירין עיי"ש:

מג"א ס"ק ה' וכמ"ש סי' רס"ט. ע' ת' בית יהודה סי' ד':

מג"א ס"ק ט' עכ"פ הזכיר קרבן. ק' לי מדברי הרא"ש ספ"ד דברכות בטעה ולא הזכיר ש"ץ בר"ח במוסף א"י לסמוך על מנחה. כיון דאין מתפללים מיד זה אחר זה. הא בלא"ה אף אם רוצים להתפלל מנחה מיד לא יצא. כיון דאינו מזכיר הקרבנות ומכ"ש בגירסא דידן. דגם בטעה במוסף א"ח וסומך על מנחה. וצ"ע:

חול עבה"ט ועיין בשו"ת חינוך בית יהודה סי' ז' תשובה מהגאון בעל של"ה שכח ולא התפלל ערבית של שבת יתפלל שחרית שתים ואומר בשניהם ישמח משה כי נוסח אתה קדשת לא שייך כ"כ בשחרית כו' ע"ש. וכתב מח"ב מי שאמר תיבת אתה חונן ולא גמר הברכה רק תיכף אמר ברכה אמצעית של שבת וכשנגמר ברכת שבת נזכר שהדין הוא שכשאמר אתה חונן יגמור הברכה א"צ לחזור ולומר ברכת אתה חונן רק יאמר רצה כדרכו: ועיין בהלק"ט ח"ב סי' צ"א באחד שנמשך בתפל' שבת והתחיל אתה חונן ונמשך עד ברכת השנים ונזכר שהיא שבת ונתן דעתו שהיה ימות החמה ושאל ופסק שיחזור עד שיאמר ברכת השנים כתקנה ואח"כ הולך לשל שבת עכ"ד וב' במח"ב דבזה שכבר אמר של שבת מודה הרב שא"צ לחזור ע"ש וכתב עוד בשם אורח לצדיק סי' יו"ד מי שטעה והתפלל של שבת בתפילת יו"ט ובאמצע ברכת שבת נזכר יפסוק ויאמר תפלת יו"ט ואם בשבת במקום תפלת שבת התחיל לו' אתה בחרתנו וכו' שהוא תפלת יו"ט פוסק ואומר תפלת שבת ולא הפסיד ג' הראשונות וע"ש שיש חולקים ומח"ב הכריע שלא כהחולקים ע"ש:

ועד סוף ובמור וקציעה כתב דתפילת ערבית דשבת ויו"ט חובה ובמח"ב כ' דמבה"ג ורמב"ם ורא"ש משמע דאף של שבת רשות אך מדברי התיקונים דף ך' נראה דדוקא של חול רשות וכן משמע בכמה לשונות בזוהר ע"ש וע"ש במח"ב שכתב טעה בליל שבת ויו"ט והתפלל של י"ט ושכח שבת ושמע ברכה מעין ז' מהש"ץ יצא לפי פסק הש"ע בדין זה ע"ש ועיין לקמן במג"א סי' רפ"ח דהמתענה ת"ח מותר לו' בשבת אלקי עד שלא נוצרתי כו' ועיין בש"ץ שאף הנוהגים לו' אחר סיום י"ח יהיו לרצון קודם אלקי נצור מ"מ בשבת אין לומר יהיו לרצון קודם אלקי נצור דלא שייך בתפלת שבת לומר יהיו לרצון כו' הואיל ואין כח שאלת צרכיו עכ"ל ולפענ"ד אין זה מוכרח דגם בשבת יש בקשות רצה במנחותינו כו' ושפיר שייך יהיו לרצון כו' ועיין ביד אפרים בנוסח הברכה מעין ז' י"ל ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות בלי הפסק ע"ש:

אומר ויכלו. דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית אל תקרי ויכולו אלא ויכלו פי' הקב"ה והוא:

גומר אותה ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן:

וי"א דבמוסף כו'. שהרי אין תפלת י"ח בחול במקום מוסף וע"כ ליכא למימר כאן דמיבעי ליה לצלויי י"ח:

של זו בזו כו'. לפי שעיקר ברכה רביעית היא רצה נא במנוחתינו. וי"א ס"ל במוסף אין הדין כן שאין דרך למוסף בשאר תפלות ולא לשאר תפלות במוסף עכ"ל ש"ל:

ומעומד. לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וסיים הטור ואומרים אותו ביחיד. וע"כ נ"ל דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו דאין עדות ליחיד ועדה שלימה בעינן להעיד להקב"ה דהיינו עשרה ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה כנלע"ד:

ברכה א' מעין ז'. נתקנה משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותם בשביל בני אדם שמאחרין לבוא לבהכ"נ שיסיימו תפלתם בעוד שהש"ץ מאריך כדאיתא בפרק ב"מ:

י"ט שחל כו'. דאפי בשבת לא אמרי' ליה אלא משום סכנה ומאי דתקון תקון ומה דלא תקון לא תקון:

בבית חתנים כו'. פי' שמתפללי' בביתם במנין ונראה כ"ש אותן שמתפללין לפרקים במנין בבית ואינם הולכים לבהכ"נ דהא בחתנים יש מנהג קבוע טפי להתפלל במנין ואפ"ה אין הדין כמו בבה"כ קבוע לענין זה כ"ש בזה והכלל בזה דלגבי דידן א"צ כלל לומר אותה אפי' בבהכ"נ קבוע דאין סכנה כמ"ש בטור אלא משום דכבר תקנוה במקום סכנה עדיין עושין כן וכל שאין קביעות אין מקום לזה ומ"מ נראה דאותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילים לעשות בירידים זה הוה דומה לב"ה קבוע ואומרים שם ברכה זו:

אין לדבר כו'. בטור בשם ס"ח מעשה בחסיד א' שראה לחסיד א' במותו (פי' בחלום לאחר מותו) ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהיו הציבור אומרים ובמגן אבות וביתגדל עכ"ל:

במג"א ס"ק ח' ונ"ל דאם התפלל מוסף במקום במקום של שחרית יצא כצ"ל. ועיין לקמן סי' רפ"ז:

ס"ק ט לשאר תפלות במוסף (שבולי לקט) וגם כו' ועיין מ"ש בשו"ע ומ"ש בלשון וי"א צ"ע כי לא מצאתי כן צ"ל:

שם לכן נ"ל דחוזר רוצה לומר דצריך להתפלל שחרית וידי מוסף יצא כמו שכתב בס"ק ט':