שולחן ערוך, אורח חיים רמ״ז: דין עכו"ם המביאים כתבים בשבת ובו ו"ס: – עם 21 מפרשים

דין עכו"ם המביאים כתבים בשבת ובו ו"ס:
שולח אדם אגרת ביד עכו"ם ואפי' בע"ש עם חשיכה והוא שקוצץ לו דמים ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת ואם לא קצב אי לא קביע בי דואר (פי' איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחם למי ששלוח אליו) במתא אסור לשלוח אפילו מיום ראשון ואי קביע בי דואר במתא משלחין אפי' בע"ש והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה: הגה ויש מתירין אפי' לא קצץ ואפילו לא קבוע בי דואר במתא אם משלחו ביום ה' או קודם לכן (טור) ויש לסמוך עלייהו אם צריכין לכך:

ואם התנה עמו שיתן לו שכרו אף על פי שלא פירש כמה יתן לו דינו כקוצץ דסמכיה דעתיה דעכו"ם ובדידיה קא טרח אבל בסתם אע"פ שיש בדעתו שיתן לו שכר אסור דלא סמכיה דעתיה ובישראל קא טרח:

אם שכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך אם הוא בע"ש אסור דכשיוצא בשבת נראה כאלו התנה עמו כך:

(אם) העכו"ם מוליך הכתב בחנם אפילו נתנה לו בערב שבת מותר שהרי העכו"ם מאליו הוא עוש' זה ואינו אלא להחזיק טובה לישראל מפני מה שקיבל ממנו והו"ל כאלו קצץ: הגה ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם אסור וטוב להחמיר אבל במקום שהעכו"ם מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ושרי (ב"י):

אם העכו"ם הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו אגרת מותר בכל גוונא:

מי שיש לו שכיר עכו"ם לשנה או יותר אסור לשלחו ערב שבת באגרת: הגה ומיהו אם לא שכרו רק בשליחות אגרת יש מתירין כמו שנתבאר לעיל סי' רמ"ד ס"ה:

שולח אדם אגרת כו'. מותר לקבל כתב מעכו"ם בשבת אפי' אם הביא לו ואין בו משום איסור מוקצה ולא משום איסור חוץ לתחום (מרדכי פ"ח דביצה ע"ש) אבל לקמן סי' ס' סי"ד אסרו ועיין בלבוש שם ונוהגין שהעכו"ם מניחו תחילה על השלחן כדי דלא להוי עקירה ע"י ישראל (תשובת מהרר"ם מינץ) ונרא' דבי"ט אין להקפיד דמותר ביה הוצאה לצורך קצת ומהרי"ל בהל' י"ט אוסר אפילו בי"ט:

שקצץ. דאז בדידיה קא טרח ולא בשביל ישראל וה"ה בכל מלאכות בעינן קצץ כמ"ש סי' רנ"ב. ובספר אליהו רבה השיג על מ"א בזה והעלה בכתב עכו"ם או כלי ומעות אפי' בלא קצץ מותר כיון דל"ל ר"ה בזמן הזה ע"ש:

שילך בשבת. גם צריך שיוציאו מפתח ביתו של ישראל קודם חשכה ואסור לומר ראה שתהא שם ביום א' או ב' וידוע שא"א להיות שם אא"כ שילך בשבת ואפי' קצץ אסור. מ"א:

בי דואר. פי' שכל שאין בי דואר אלא צריך שיגיע הכתב אל ידי עצמו של מי שנשלח לו יש לחוש שמא הוא אינו בביתו וילך אחריו בשבת אבל הבי דואר הוא עצמו קבוע תמיד למלאכה זו וזהו שקורין פאס"ט מיינשט"ר:

לחומה. לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון. ב"ח מ"א:

ביום ה'. ואפי' יודע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת ונ"ל דאף לסברא ראשונה אם דרך קרוב כגון מהלך יום א' ומשלחו ביום ב' או ג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת. מ"א:

אסור. ט"ז חולק ע"ש. (ובס' אליהו רבה פסק לאיסור ע"ש):

גוונא. אפי' לא קבוע בי דואר במתא אף דלא ימצאנו בביתו לא ילך העכו"ם אחריו דהא הישראל לא שלחו אבל לשלחו בידו בע"ש אם אין שהות מבע"י שיגיע לשם אסור דהא מוליכו בשבילו בשבת ומוציא ד"א בר"ה בשביל ישראל. ומכ"ש שאסור ליתנו בשבת כמ"ש סי' רמ"ו ס"ב עיין מ"א ובשבות יעקב ח"ב סי' מ"ב:

ע"ש באגרת. ובד' וה' מותר כיון די"א דזה מיקרי קצץ כמ"ש סי' רמ"ד. מ"א:

שבת י"ט הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם פ' ו' מהלכות שבת

לפירוש הרמב"ם

(והיינו חומת העיר שנשתלח משם אך הב"י לא הכריע בין פי' רש"י להרמב"ם ובכ"מ פי' דבריו בענין אחר ע"ש)

הרשב"א בתשובותיו

שם בגמ' לפי הר"ן שם

מהר"י אבוהב

שם

שם:

ס"א עם חשיכה. מתני' שם:

ובלבד. שם ק"נ א' ואפי' קודם שבת מדאסור בלא קצץ דמיחזי כשלוחו ומי שהחשיך בדרך לפירש"י שם דמיירי מבע"י לא התירו אלא משום דאין אדם כו':

אפי' מיום ראשון. רי"ף שם מדאמרינן שם והאמר' אין משלחין כלל ומשמיט כיוצא דאיגרות שם:

והוא. גמ' שם:

וי"מ. הרא"ש שם כברייתא הראשונה שם דמיירי בכה"ג

ס"ב אם התנה. כן פי' הרשב"א קצץ הנ"ל ולא קצץ פי' בשכיר כמ"ש בס"ו:

אבל. מדאמר קצץ:

ס"ג אם שכרו. כן פי' הר"ן כיוצא בו הנ"ל:

ס"ד אם העו"ג וי"ח. פלוגתייהו תליא בפי' הירושלמי ויתבאר בסי' רנ"ב ס"ב:

אבל במקום. כן פי' הד"מ את דברי מהרי"א האלו לשיטתו וכמ"ש בפ"ד דמגילה ופ"ג דב"מ ל"ה א' מתנה כו':

ס"ה אם העו"ג הולך. עמ"א מ"ש בשם ראב"ן אח"כ ראיתי כו' משמע כו'. ואבאר הענין ויבא הש"ע על נכון דראב"ן כ' שם כללא דמילתא כו' ומתיר בין קצץ בין לא קצץ בין קביע בין לא קביע ואמר דב"ה שמצריך עד כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה לטעמייהו כב"ה דברייתא אליבא דת"ק שם י"ח ב' אבל לר"ע שם ולב"ה דמתני' דמתירין עם השמש א"צ כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה אפילו לא קצץ דא"כ אפי' לא קביע נמי מותר ובזה אנו מרוויחין דא"צ למוקמי מתני' בקצץ כמ"ש תוס' ד"ה אא"כ כו' ואע"ג דלא קי"ל כראב"ן וז"ל בזה ומחלקין בין שאלה ומכר דאדעתא דנפשיה קעבד משא"כ כאן היינו לפירושם בי דואר כו' אבל לפי' ראב"ן בי דואר על השליח ודאי אין חילוק ומותר בקביע לפי פי' בכל גוונא:

ס"ו מי שיש. דזהו לא קצץ לפי' הרשב"א כנ"ל ע"ש לשיטת הרא"ש הנ"ל בס"א בהג"ה:

אם התנה עמו שיתן לו שכרו – ר"ל כראוי לו או כפי מה שיתפשר עמו וכמו שביררתי בבה"ל בסימן רנ"ב ס"ב:

לשנה וכו' – הטעם דאף שהוא קוצץ לו שכרו עבור כל השנה מ"מ לא חשבינן זה כקצץ דעיקר טעמא דקציצה מהני משום דאין לישראל נפקא מינה מזה דאם לא יעשה ביום זה יעשה ביום אחר והא"י אדעתא דנפשיה עביד למהר להשלים מלאכתו אבל בענין זה שהוא שכור לכל המלאכות קרוב לודאי שיצטרך למחר למלאכה אחרת וא"כ מרויח הישראל במלאכת א"י בשבת והרי הוא כשלוחו לזה ולפ"ז היה לו להמחבר לאסור אפילו מיום ראשון לשיטתו לעיל בס"א בלא קצץ אלא דמשום דסברא זו דזה לא חשוב כקצץ לא פסיקא ליה כ"כ כדאיתא בב"י לעיל בסימן רמ"ד וכאן בסימן זה ולכן סמך בזה איש מתירין הנזכר בס"א בהג"ה ולא אסר אלא בע"ש:

[א] איגרת וכו'. זה לשון מגן אברהם הוא הדין בכל מלאכות בעינן קצץ כמו שכתב בסימן רנ"ב, אלא נקט איגרת לאשמועינן דאי לא קבוע אסור כן נראה לי, עד כאן לשונו. ואשתמיט ליה ביאורי רש"ל שהקשה על הסמ"ג למה לי טעם לפי שיותר ניכר שכתב ישראל ביד כותי לימא משום דמיחזי כשלוחו כמו בעורות לעבדן ותירץ דשאני עורות דהוא אב מלאכה ממש אבל הבאת הכתב אינה כל כך מלאכה וכל שכן עכשיו דלית לן רשות הרבים גמורה והוי ראוי להתיר בלא קצץ לכן אמר משום דניכר יותר וכו', עד כאן. ואם כן לכך הוצרך למיתני איגרת לאשמעינן דבעיא קצץ, וממילא נמי בכתב כותי או כלים או מעות בלא קציצה. ובאמת קשה לי על רש"ל מנלן דילמא סבירא ליה לסמ"ג כמו שכתב באגודה פרק קמא דשבת זה לשונו דוקא איגרת שניכר כתב ישראל אבל שאר מלאכות כגון עורות לעבדן לא בעי קציצה עד כאן לשונו, אם כן שפיר הוצרך הסמ"ג לטעם דניכר יותר. שוב עיינתי בתוס' ור"ן ולכל הפוסקים דפירשו מתניתין דעורות בקציצה וכן מבואר בספר התרומות אף שכתב טעם דסמ"ג, ומה שכתב הב"ח לחלק בין קבלנות לקצץ ליתא כמבואר בבית יוסף סימן רמ"ד ובספר התרומות סימן רנ"ב, גם אם אורחיה ליתן שכר ידוע לכובס כמו שאנחנו נוהגים הוי כקוצץ וזהו פירוש הגהות מרדכי שהביא בית יוסף סימן רנ"ב ודו"ק. ואגודה שכתב דמתניתין מיירי בלא קצץ נראה לי דהבין כן בלשון המרדכי במה שכתב ודוקא באיגרת שכתב ישראל וכו' אבל קצץ לו מעות וכו' ואין ספק אלי שנדפסין בטעות כמו שיראה המעיין, גם דבריו כפולין ומכופלין, אלא נראה כוונת המרדכי על דרך שפירשתי ורש"ל בסמ"ג ודו"ק:

[ב] ובלבד וכו'. וגם צריך שיצא בה מפתח ביתו של ישראל קודם חשיכה רמב"ם פרק ז' עד כאן לשון מלבושי יום טוב, ולשון הרמב"ם קודם בשבת ובספר אדם וחוה דף פ"ב שהשמש לא בא שעדיין השמש זורח. כתב מגן אברהם לא יאמר ראה שתהא שם ביום ראשון או ביום שני וכיוצא בזה וידוע שאי אפשר לו להיות שם אלא אם כן ילך בשבת, עד כאן, ועיין סימן ש"ז ס"ק ט':

[ג] [לבוש] אלא אישראל וכו'. הבין טעם חילוק בין קבוע בי דואר ללא קבוע משום דבאין קבוע בישראל עסיק, ולא נהירא אלא הטעם מבואר בכל הפוסקים דכיון שקבוע מהני כשיכול להגיע לבית הסמוך אבל בשאין קבוע בי דואר רצה לומר הפאש"ט מיינשט"ר דהיינו שהולך לסחורה לפעמים לא מהני אף שיגיע לביתו ממש דחיישינן דיצטרך לילך אחריו ולא יניח הכתב בביתו, ונראה להקל בזה כפוסקים המתירין דהא בראב"ן מתיר בכל ענין. כתב מגן אברהם ואף על גב דשאר כלים שרי ליתן לכותי כל שיכול לעשות מבעוד יום אפילו לא קצץ כמו שכתב סימן רנ"ב הכא כיון שכתב ידו ניכר וכו' ואם כן בכתב כותי שרי עד כאן לשונו. ודבריו תמוהין דלא דמי כלל דהתם יכול לעשות מבעוד יום מה שאין כן הכא שיצטרך לילך אחריו בשבת אם אינו קבוע וכן משמע במגן אברהם גופיה סימן רנ"ב ס"ק ח', ומה שכתב שכן כתב אגודה לא דק דלאגודה בשאר כלים אף שאין יכול לעשות מבעוד יום שרי בלא קצץ, ומה שכתב שכן כתב בספר התרומות ומרדכי כבר כתבתי פירושו בריש סימן זה. ומכל מקום לדינא כתבתי לעיל להקל בכתב כותי וכלים ומעות מטעם אחר:

[ד] לבית הסמוך. רוצה לומר בית ראשון מעיר שנשתלח שם:

[ה] [לבוש] שמא וכו'. כן כתב הרמב"ם ונחלת צבי האריך לתמוה אם כן איך אמר בית שמאי עד שיגיע לביתו הא אין ידוע ביתו עיין שם, ולכך פסק אף בידוע ביתו בעיר מותר בבית הסמוך כיון שיכול להניח שם. ולא עיין בכסף משנה דמתרץ זה דבאמת הכי קאמר עד שיהא ידוע היכן ביתו ואם אינו ידוע בעינן בבית הרחוק לחומרא ובית הלל מקיל בספק, ועוד שראיתי בספר אדם וחוה שם זה לשונו והוא דר בבית הסמוך לחומה, עד כאן, וזה תמוה דאם כן מאי פליג בית שמאי ואולי כוונתו דמספק אמרינן שהוא דרך סמוך וצריך עיון והכא מכל זה נשמע היכא שידוע היכן ביתו צריך שיגיע לשם:

[ו] אף על פי וכו'. משמע פשיטא כשדעתן בחינם אסור כמו שכתב הלבוש סעיף ד', אך על השולחן ערוך קשה דמתיר בסעיף ד', ואפשר דלקמן דישראל אמר לילך בחינם וכותי מתרצה ליה עדיף מהכא שלא הזכירו כלום כן נראה לי ודלא כמגן אברהם:

[ז] שכרו לימים וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב יפה כיוון שזה דוקא ליש מתירין והוא פירוש הר"ן להברייתא שהשמיטה הרי"ף והרמב"ם שהם האוסרין דסעיף א', וקשיא על השולחן ערוך דסתם כוותיהו ואף על פי כן כתב לזה דהר"ן בסעיף ג', עד כאן, ולפי זה בלא קצץ כלל אסור אפילו מיום ראשון לדעת הלבוש אבל רמ"א מתיר אם צריך לכך, וטעמא נראה לי משום דאפשר לפרש הברייתא בלא קצץ כלל דלא כר"ן וכן משמע בהרא"ש ואגודה ור"י וכן עיקר. והשתא מתורץ דברי שולחן ערוך דברייתא מיירי בלא קצץ כלל אבל בשכרו לימים הוי כקצץ אלא דחש לדברי הר"ן והחמיר בערב שבת. כתב מגן אברהם דלכולי עלמא אם הוא דרך קרוב כגון מהלך יום אחד ומשלחו ביום שני או ביום שלישי שרי אף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת:

[ח] אסור וכו'. אבל רמ"א כתב שתי דעות וסיים וטוב להחמיר, וצריך טעם על הלבוש שסתם לאסור, גם דעת הט"ז נוטה להתיר שאין לחלק בין התחיל כותי או ישראל. ועוד קשה דלקמן סימן רנ"ב סעיף ב' כתב הלבוש גופיה המחלוקות ואפשר דסבירא ליה להחמיר בזה באיגרת יותר כיון שכתב של ישראל ניכר ועיין לעיל ס"ק א'. ולדינא נראה לי עיקר דעת האוסר הכא והתם כי ראיתי ברוקח סימן מ' דאסור בחינם, גם עיקר דעת המתיר כתב בית יוסף בסימן רנ"ב שכן נראה מהגהות מרדכי והוא תמוה דאדרבה בגמרא משמע דבחינם אסור, גם מרוקח וירושלמי והגהות מרדכי שהביא בית יוסף דמצאו עובד בשבת צריך למחות דלא אמרינן בעבידתיה עסיק בטובת הנאה עיין שם, ואין לומר אם כן איך נתן לו בערב שבת יש לומר שהיה שהות לגמרו או נתן ברביעי וחמישי וכן משמע בריש סימן רס"ו כמו שכתב ואפילו לא נתן שכר וכו', ועיין בחושן משפט סימן קכ"ג גבי מורשה בחינם וצריך עיון:

[ט] [לבוש] אפילו בחינם וכו'. אבל לשון השולחן ערוך מתיר בכל גוונא, פירש מגן אברהם אפילו נותנים לו שכר דאם לא כן מאי בא לאשמועינן, עד כאן, ורצה לומר דהא השולחן ערוך מתיר בחינם אלא אפילו בשכר בלא קצץ, ולעניות דעתי יש לומר דמיירי בחינם אלא שלא הזכירו בפירוש וכדפירשתי ס"ק ז'. ולדינא יש לאסור בשכר בלא קצץ אם אין שהות מבעוד יום שיגיע לשם, מיהו כשיש שהות מותר אף בלא קבע בי דואר וכן משמע במגן אברהם:

[י] [לבוש] ברביעי וחמישי. אבל מגן אברהם כתב דמותר כיון דיש אומרים דזה מיקרי קצץ כמו שנתבאר סימן רמ"ד עד כאן לשונו. וקשה הא בסימן רמ"ד סעיף ה' כתב רמ"א דלכולי עלמא לא הוי קצץ. ומכל מקום נראה לי להקל ולסמוך בזה על הרא"ש וסייעתו שכתבתי בס"ק ו' דאף שלא קצץ מותר ברביעי וחמישי:

אגרת. עיין תשובת ד"א סי' קמ"ז:

א) [סעיף א'] שולח אדם אגרת וכו' הא דנקט אגרת לאשמעינן רבותא דאעפ"י דכתב יד ישראל ניכר ביד עכו"ם שרי בקצץ. ב"ח. עו"ת או' א' והמ"א סק"א כתב דה"ה בכל מלאכות בעינן קצץ כמ"ש סי' רנ"ב ומה שנקט אגרת לאשמעינן דאי לא קביע בי דואר אסור לשלוח אפי' מיום ראשון יעו"ש. ודוקא אגרת אם לא קצץ ולא קביע בי דואר אסור לשלוח אפי' מיום ראשון משום דניכר כתיבת ישראל אבל שאר כלים וחפצים שאין ניכרים מותר לשלוח אפי' בע"ש ואפי' בלא קצץ כל שיכול להגיע לשה בע"ש. א"א או' א' ואו' ב' יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ו' ועיין א"ר או' א' ואו' ג' ובדברינו לעיל סי' רמ"ו או' כ':

ב) שם שולח אדם אגרת וכו' וכן מותר לשלוח שאר חפצים וכלים ביד גוי אפי' בע"ש סמוך לחשיכה כל שיוצא מפתח ביתו של ישראל מבע"י אם קצץ לו דמים בשכר הליכתו שאז אינו עושה בשביל ישראל אלא בשביל עצמו לקבל השכר שקצץ לו ואינו נראה כשלוחו של ישראל. ובלבד שלא יאמר לו שילך גם בשבת שאמירה לגוי שבות אף שאומר לו קודם השבת. וכן לא יאמר לו ראה שתהא שם באחד בשבת או בשני וכיוצא בזה אם ידוע לו שא"א לו להיות שם אם לא שילך גם בשבת שהרי זה כאומר לו לך בשבת. ר"ז או' א' ועיין לקמן או' ז':

ג) שם. שולח אדם אגרת וכו' נראה דאם חולה בע"ש תקיף ליה עלמא טובא ואחיו או קרובו בכפר ולעתותי ערב סמוך לכניסת שבת שהכביד עליו החולי אמר לאשר על ביתו שישלחו להביא לאחיו שרוצה שימצא אצלו שזהו נח"ר לו וכדי לצוות על בניו וכיוצא. נראה דשרי לשלוח לו אגרת אפי' בכתב ישראל ואפי' בלא קצץ והגם שברור הדבר שהגוי לא יגיע לכפר קודם השבת אפ"ה יש להקל כדי שלא תטרף דעתו של חולה ואיכא משום פיקוח נפש דגדולה מזו התיר מרן ז"ל לקמן סי' ש"ו סעי' ט' בשבת גופיה יעו"ש. פתה"ד או' א' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

ד) בזמן דבר ומגפה וחולי רע. דהעולם שרוי בצער התרתי לכתוב אגרת בע"ש סמוך לחשיכה ולשולחה ע"י גוי אפי' בשבת ובפרט לצורך החולה לידע מהם בכל כה"ג יש להקל ופשוט ואפי' ע"י גוי לכתוב בשבת עצמו דהכל לפי העת והזמן רו"ח:

ה) שם. והוא שקצץ וכו' דאז בדידיה קטרח ולא בשביל ישראל. ט"ז סק"א:

ו) שם. שלא יאמר לו לילך בשבת. אבל אם הגוי אומר בעצמו שרוצה לילך בשבת א"צ למחות. ב"י עו"ת או' א' מש"ז או' א':

ז) שם. שלא יאמר לו לילך בשבת. וגם צריך שיצא בה מפתח ביתו של ישראל קודם השבת. רמב"ם פ"ו דין ך' ובס' א"ז דף פ"ב כתב בעוד שהשמש זורח. והביאו א"ר או' ב' וכן שלא לומר לו ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה וידוע שא"א לו להיות שם אלא א"כ ילך בשבת דהוי כאלו אומר לו לך בשבת ואפי' קצץ אסור. מ"א סק"ב. א"ר שם:

ח) שם. שלא יאמר לו לילך בשבת. ונראה דאסור ליתן אגרת לגוי המכירו אפי' בקצץ שהוא יתן האגרת בשבת על הפאס"ט שהרי מייחד מלאכתו בשבת ואפי' במקום שיש עירוב ומ"מ נראה דבהפסד יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר. ח"א כלל ג' או י"א יעו"ש:

ט) שם. אי לא קביע בי דואר וכו' פי' שפעמים יושב ופעמים אינו יושב שהולך למקום אחר או שלא יש בי דואר כלל. ובי דואר פרש"י שלטון העיר ולו רגילין לשלוח אגרות. והטור כתב איש ידוע שכל כתב שמביאין לעיר נותנין אותו לידו והוא מגיעו למי שנשתלח לו עכ"ל והטעם דאי לא קביע בי דואר אסור כתב הב"ח דשמא לא יהיה בעיר אותו שנשתלח לו האגרת ויהא צריך השליח לילך אחריו בשבת אבל כשיש שם אדם ידוע לא חיישינן שמא לא יהא בביתו דכל מי שממונה לקבל האגרות קבוע הוא בעירו תמיד או מעמיד איש במקומו עכ"ל. וכ"כ הט"ז ומ"א סק"ב. ונראה שזהו מה שקורין עכשיו. פאס"ט מיישט"ר. ט"ז שם:

י) שם. אי לא קביע בי דואר וכו' מיהו אם אמר לעכו"ם שילך לשם וימסור לבני ביתו אם לא ימצא האיש בביתו ודאי שרי כל שיכול להגיע לבית הסמוך לחומה ראשון שהאיש שם. מש"ז או' ב':

יא) שם. אי לא קביע בי דואר וכו' ואע"ג דשאר כלים שרי ליתן לעכו"ם כל שיכול לעשותו מבע"י אפי' לא קצץ ואפי' שהוא עושה אח"כ בשבת שרי כמ"ש סי' רנ"ב סעי' ב' שאני הכא כיון שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך וא"כ בכתב של עכו"ם שרי. מ"א סק"ב. תו"ש או' ב' וכן החותם שנחתם בו האגרת צ"ל חותם של עכו"ם. מחה"ש. והא דשרי כתב עכו"ם אפי' בלא קצץ היינו בשיכול להגיע לשם בע"ש קודם חשיכה וכמ"ש לעיל או' א' יעו"ש וכ"כ הר"ז או' ו':

יא) אסרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה על רבי יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי לעולם. שבת י"ט ע"א. ולפ"ז יש להזהר כל השנה לכתוב ע"ג הכתב בלשון לעז וכן שמעתי מגדול אחד. כר"ש:

יב) שם. לבית הסמוך לחומה. פרש"י לבית הסמוך לחומת העיר שנשתלח שם. וכ"כ הטור. והיינו בית ראשון הסמוך לחומה מבפנים. אבל בב"י כתב שמדברי הרמב"ם פ"ו נראה שהוא מפרש שהבי דואר קבוע בעיר שממנו שולחין הכתב וצריך שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהוא הבית היותר רחוק שבעיר קודם שבת שמא ביתו הוא שם עכ"ל וכן פירש מהר"י בירב והב"ד בס' תומת ישרים סי' קנ"ו. ועיין בכ"מ פ"ו מה"ש דין ך' שכתב פי' אחר בדברי הרמב"ם יעו"ש. מיהו הרלב"ח סי' ק"ה כתב דאפי' לדברי הרמב"ם הפי' הוא כדברי רש"י והטור יעו"ש. והביאו הב"ח וכתב דהכי נקטינן יעו"ש. אבל הרדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' כ"ב הסכים כפי' מהר"י בירב יעו"ש. וכ"נ מדברי השה"ג פ"ק דשבת יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגה"ט. ומיהו בזה"ז ליכא חששא בענין המכתבים משום דאיכא קצץ דהיינו שיש חוק קבוע ליקח מכל מכתב לפי המקום שנשלח לשם וגם איכא בי דואר שהוא מקום הפאס"ט בכל מקום ומקום מקום שמשתלח משם ומקום שנשלח לשם אלא רק צריך ליתן המכתב לפאס"ט בעוד שהשמש זורחת אך יזדמן באיזה מקום שלא יש מקום הפאס"ט או שיש לו דבר נחוץ שאינו יכול להמתין עד שילך הפאס"ט ורוצה לשלוח מכתב לבדו צ"ל קצץ וליתן המכתב קודם חשיכה כדי להנצל מחששות:

יג) שם הגה. ויש מתירין אפי' לא קצץ וכו' ואפי' ידוע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת. מ"א סק"ד. ר"ז או' ה' ולדעת המתירין גם בכל המלאכות שרי בד' וה' אפי' בלא קצץ. ודעה הראשונה ס"ל דבלא קצץ אדעתא דישראל קעביד ואהור אפי' בד' וה' תו"ש או' ד':

יג) ונראה דאף לסברא הראשונה אם הוא דרך קרוב כגון מהלך יום א' ומשלחו ביום ב' או' ג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת. מ"א שם. ומיהו עיין בס' ברכת המים דף ו' ע"ג דלא הסכים לדברי המ"א הנז' יעו"ש אבל דעת האחרונים כהמ"א. א"ר או' ז' תו"ש שם. א"א או' ד' ר"ז או' ג' ואם שרי לאחוז או לקרות אגרת שבא בשבת עיין לקמן סי' ש"ז סעי' י"ד ובדברנו לשם בס"ד:

יד) [סעיף ב'] אעפ"י שלא פירש וכו' מתשו' הרשב"א שהביא ב"י שכתב דכל שהזכיר לו שיתן לו שכרו שרי ובטור שכתב אם פסק בסכום ידוע יש לומר ידוע במקום ההוא קצת קצבה כמה נותנין מש"ה סמכא דעתיה דעכו"ם אבל אם אינו יודע כלל אפשר אף בהזכיר לו שיתן שכר אסור. מש"ז או' א' וכ"כ התו"ש או' ה' דכיון שקצץ עמו צריך ליתן לו כמנהג הפועלים וסמכה דעתו ע"ז עכ"ל משמע דאם ליכא מנהג פועלים לא סמכה דעתיה ואסור. וא"כ אי ליכא מנהג ידוע כמה נותנים צריך לפרש לו בהדיא כמה נותן לו כדי שתסמוך דעתו דעכו"ם ובדידיה קטרח לקבל שכרו:

טו) שם. אעפ"י שיש בדעתו וכו' משמע פשיטא כשאינו מצפה לתשלום שכר כלל דאסור אלא אעפ"י שמצפה לשכר אסור כיון שהישראל לא הבטיחו עדיין. מ"א סק"ה:

טז) [סעיף ג'] אם הוא בע"ש אסור וכו' היינו בדלא קבוע בי דואר במתא. עו"ת או' ב' ולדעת הרמ"א לעיל סעי' א' בהגה אפי' לא קצץ כלל בה' מותר. מ"א סק"ו:

טוב) [סעיף ד'] אם העכו"ם מוליך הכתב בחנם וכו' פי' דישראל ביקש ליתן לו שכר ואינו רוצה לקבל ממנו דאז ודאי משום הטובה שעשה לו ישראל פעם אחרת והוי כקצץ. ולעיל בסעי' ב' דכתב אעפ"י שיש בדעתו וכו' אסיר מיירי דאם יתן שכר לכותי נוטל ממנו ולפיכך כשאינו יודע הכותי שיתן לו שכר עושה על דעת ישראל ואסור. עו"ת או' ג':

חי) שם. שהרי העכו"ם מאליו וכו' משמע דדוקא כשהעכו"ם אומר מאליו לישראל להוליך לו הכתב אבל כשישראל אמר לו לילך אסור אפי' בחנם וכ"מ ממ"ש סעי' ב' אבל מדברי רמ"א בהגה משמע שהרב"י ס"ל דהכל שרי וכ"מ סי' רמ"ב סעי' ב' יעו"ש. מ"א סק"ז:

יט) שם הגה. ויש חולקין וכו' דעת הט"ז סק"ג להתיר כס' ראשונה אבל הלבוש סתם לאסור אלא א"כ שהעכו"ם מתחיל לומר לישראל שילך לו בחנם. וכ"פ הא"ר או' ח' וע"כ הנכון לקצוץ לו איזה דבר כדי לצאת מפלוגתא:

כ) שם בהגה. דכל שעושה בחנם אסור. משום דעל דעת ישראל הוא עושה. עו"ת או' ג':

כא) [סעיף ה'] אם העכו"ם הולך מעצמו וכו' קמל"ן דלא חיישינן שמא ירבה הדרך בשביל ישראל. עו"ת או' ד':

כב) שם. מותר בכל גוונא. אפי' בחנם שאינו מקוה לשכר פעלו. לבוש. והמ"א סק"ח פי' בכל גוונא היינו אפי' לא קביע בי דואר במתא דאף אם לא ימצאנו בביתו לא ילך העכו"ם אחריו דהא הישראל לא שלחו יעו"ש. ונ"מ דלדעת הלבוש שכתב אפי' בחנם ר"ל ואפי' בע"ש וכמו בסעי' הקודם דמיירי בחנם ומותר אפי' בע"ש אלא דהחילוק הוא דשם מיירי העכו"ם מתחיל לומר לישראל והכא אפי' הישראל מתחיל לומר לעכו"ם שרי משום דהולך מעצמו. אבל לדעת המ"א דהכא מיירי בשדעתו ליתן לו שכר אלא שלא קצץ ובעלמא היכא דלא קצץ ולא קביע בי דואר אסור אפי' מגיע לשם בע"ש קודם חשיכה כמ"ש בסעי' א' אבל הכא שרי אם מגיע לשם קודם חשיכה כיון דהולך מעצמו אבל אם אינו מגיע לשם קודם חשיכה אסור וכמ"ש המ"א שם. וכ"פ א"ר או' ט' א"א או' ח' ר"ז או' י"ב:

כג) [סעיף ו'] אסור לשלחו ע"ש באגרת. כ"כ ב"י בשם מהרי"א. והטעם כתוב שם במהרי"א משום דהישראל נהנה מזה הנאה גמורה שיעשה זה בשבת ובימים אחרים יתעסק במלאכה אחרת עכ"ד וכתב עליו ב"י ולפי טעם זה נראה דאפי' בד' וה' אסור. וכ"כ הלבוש. אלא שכתב ב"ד לפי מ"ש הרמב"ם פ"ו שהשוכר את העכו"ם לימים הרבה מותר לעשות לו מלאכה בשבת אפשר דכה"ג שרי ואפשר דלא שרי אלא בשוכר את העכו"ם לעשות לו מלאכה מיוחדת כגון כתיבת ספר וכיוצא יעו"ש. וע"כ כיון שנסתפק בדעת הרמב"ם פסק כמהרי"א לאסור בע"ש ולהתיר בד' וה' משום דבלאו הכי יש מתירין בד' וה' אפי' לא קצץ ואפי' לא קביע בי דואר כע"ש בסעי' א' בהגה יעו"ש. וכ"כ העו"ת או' ה"ט וכ"פ המ"א סק"ט דבד' וה' מותר. א"ר או' יו"ד. א"א או' ט' ר"ז או' יו"ד:

כד) שם הגה. רק לשליחות אגרת יש מתירין וכו' אפי' בע"ש שהעכו"ם בדידיה קטרח. ולפי הי"א דאסרי לעיל בסי' רמ"ד סעי' ה' זה ג"כ אסור. לבוש. ומיהו עיין בדברינו לשם או' מ"ו שכתבנו שדעת מרן ז"ל והאחרונים להתיר כס' הראשונה יעוש. וא"כ ה"ה לכאן:

מג"א סק"א. לאשמעינן דין קבולת במטלטלין. מבואר ברנ"ב ס"ב דאם קצץ מותר ואם לא קצץ אסור ליתן לו בע"ש אא"כ יש שהות לעשותו מבע"י ובאגרת יש דין חדש בלא קצץ דאי לא קביע ב"ד אסור להמחבר אפילו בד' וה'. ולרמ"א בע"ש עכ"פ אסור אפי' ביש שהות דחיישינן שמא לא ימצא האיש בביתו ויצטרך לילך בשבת והוקשה לו דא"כ גם בשליחות שאר מטלטלין יש לחוש שמא לא ימצאנו ומ"ש אכתי אגרת דנקט לכן הביא דכליו וחפציו מותר לשלוח אפי' בע"ש כל שיש שהות. והטעם כמש"כ בס"ק שאח"ז דדוקא כיון שכת' ישרחל ניכר חיישינן להך ספיקא שמא לא ימצאנו משא"כ שאר מטלטלין דהא אפי' באגרת אם הוא כתב של נכרי מתיר בס"ק שאח"ז:

סק"ב ומזה נלמד. הוא ענין בפ"ע ור"ל מדחזינן דאפי' מספיקא שמא לא ימצאנו ויצטרך לילך בשבת מחמרי' מכש"כ דלא יאמר ראה וכו' דזה אסור גם בקצץ וכ"כ המג"א סי' ש"ז סק"ג:

סק"ה ועיין ס"ד. ר"ל דמכאן מוכח כמו שכתב המג"א ס"ק ז' דלא כהרמ"א שם מיהו לדעת רמ"א בשטת הב"י צ"ל דהיכא דהישראל אמר לו לילך בחנם ונתרצה עדיף מהיכא שלא הזכיר לו כלום. כ"כ הא"ר:

סק"ו וכבר כתב רמ"א. ר"ל דהמחב' לשיטתיה בסעיף א' דבלא קצץ אסור אפי'. מיום ראשון קמ"ל הכא דאם שכרו לימים ואינו מקפיד די"א דזה הוי כקצץ סמכינן עלייהו בכל השבוע משא"כ בע"ש וכדרך שכתב המג"א סק"ט (וזהו שסיים עס"ו) דבד' וה' סמכינן איש מתירין אבל לא בע"ש אבל לשיטת הרמ"א בסעיף א' אין נ"מ כלל בזה הסעיף:

ט"ז סק"ג ולא גרע ר"ל דכל שעושה בחנם אפי' שהישראל מתחיל עם הנכרי לא גרע מהיכא דהנכרי מתחיל:

שם ובש"ל שם ר"ל הש"ל שאוסר בחנם אוס' אף אם הנכרי מתחיל אבל לרמ"א שהתיר כשהנכרי מתחיל יש להתיר גם כשהישראל מתחיל:

מג"א סק"ז ממ"ש ס"ב. כמש"כ המג"א סק"ה:

שם רנ"ב ס"ב דשם מתי' המחב' בחנם ולא כתב לשון זה שכתב כאן שהנכרי מאליו וכו':

סק"ח אפי' נותן לו. ר"ל ולא קצץ ואפ"ה מותר לשלחו בע"ש אפי' אין שהות מבע"י:

שם כמש"כ סי' שכ"ה סט"ו. דאם הביא מחוץ לתחום בשביל הישראל אסור לו:

שם אלא משום פסידא. ר"ל משום דאית ליה פסידא ואדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א:

שם אפילו לא קביע ב"ד. ר"ל אפ"ה מותר לשלחו בד' וה' להמחבר ואפי' לרמ"א נ"מ דמותר בע"ש כל שיש שהות מבע"י ואין קולא בכה"ג אלא לענין דלא חיישינן שמא לא ימצאנו וילך אחריו:

סק"ט כיון די"א דזה מקרי קצץ אע"ג דהרמ"א ברמ"ד סעיף ה' כתב דאם שכרו לכל המלאכות לכ"ע אסור מ"מ המחבר לא ס"ל כך בבירור (ע"ש בב"י ברמ"ד) מש"ה סמך ע"ז גד' וה'. והרמ"א אף דס"ל דלכ"ע אסור. מ"מ אינו חולק בכאן אהמחבר כיון דס"ל בסעיף א' דלצורך יש להתיר בד' וה' אפילו בלא קצץ ממילא דבה"ג מתיר אף באין צורך גדול:

אגרת. ה"ה בכל מלאכות בעינן קצץ כמ"ש סי' רנ"ב אלא נקט אגרת לאשמועי' דאי לא קבוע אסור וכו' כנ"ל, מותר לשלוח כליו וחפציו ביד עכו"ם אפי' בע"ש (ר"מ אלשקר מ"א כ"ה רמ"ו):

אי לא קביע בי דואר. פי' איש ממונה שכל כתב אליו יובל והוא נוטלו ומשלחו למי שנשתלח לו ואם אותו האיש אינו קבוע באותו העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים לסחור' אסור דשמא לא ימצא האיש בביתו וגם הבי דואר ויצטרך לילך אחריו בשבת (ב"ח בשם הפוסקים) ואף על גב דשאר כלים שרי ליתן לעכו"ם כל שיכול לעשותו מבע"י אפי' לא קצץ ואף שהוא עושה אח"כ בשבת שרי כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב הכא כיון שכת' ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך (סה"ת ומרדכי וכ"כ האגודה דלא כב"ח שנדחק) וא"כ בכתב של עכו"ם שרי ומזה נלמוד דכ"ש כשמשלחו בע"ש דלא יאמר ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה וידוע שא"א לו להיות שם אא"כ ילך בשבת דהוי כאלו א"ל לך בשבת ואפילו קצץ אסור ועסי' ש"ז ס"ד:

הסמוך לחומה. לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון כ"כ בכ"מ ודחה מ"ש בב"י וכ"כ ר"ל חביב סי' ק"ה וב"ח:

ואפי' לא קבוע. ואפי' ידוע שלא יכול להגיע לשם קודם שבת ונ"ל לסבר' הראשונה אם הוא דרך קרוב כגון מהלך יום א' ומשלחו ביום ב' או ג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת ועמ"ש סי' רנ"ב ס"ב:

אף על פי שיש בדעתו. משמע פשיט' כשאינו מצפה לתשלום שכר כלל דאסור אלא אף על פי שמצפה לשכר אסור כיון שהישראל לא הבטיחו עדיין ועס"ד:

בע"ש אסור. וכבר כ' רמ"א דאפי' לא קצץ כלל בה' מותר עס"ו:

שהרי העכו"ם מאליו כו'. משמע דדוקא כשהעכו"ם אומ' מאליו לישראל להוליך לו הכתב אבל כשהישראל אמר לו לילך אסור אפילו בחנם וכ"מ ממ"ש ס"ב אבל מדברי רמ"א בהג"ה משמע שהרב"י ס"ל דהכל שרי וכ"מ סי' רנ"ב ס"ב ע"ש:

מותר בכל גונא. אפי' אין נותן לו שכר דאל"כ מאי בא לאשמועי', וצ"ע דהא מ"מ עושה מלאכה בעדו שמוציא הכתב מרשות לרשות ומעביר ד"א בר"ה כמ"ש סי' שכ"ה סט"ו ואף על גב דהאידנא ל"ל ר"ה מ"מ אסור דהא תחומין גם כן דרבנן וכ"מ בגמרא דאמרו על ר"י שלא נמצא כתב ידו ביד עכו"ם מעולם שמא יוליכנו בשבת משמע דאפי' הולך מעצמו אסור ועוד דבסימן רס"ו לא שרי ליתן כיסו לעכו"ם אלא דמשום פסידא גזרינן שמא יוליכנו ד"א ע"ש הא לא"ה אסור אף על פי שהעכו"ם הולך מעצמו ולכן נ"ל דמ"ש בכל גווני היינו אפי' לא קבוע בי דואר במת' דאף אם לא ימצאנו בביתו לא ילך העכו"ם אחריו דהא הישראל לא שלחו וזהו שסיים מהרי"א והוא שאין העכו"ם מכירו אבל אם מכירו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו הדרך עכ"ל כלומר דכשלא ימצא האיש בביתו ירב' בשבילו הדרך להוליכו לידו אבל לשלחו בידו בע"ש אם אין שהות מבע"י שיגיע לשם פשיטא דאסור דהא מוליכו בשבילו בשבת וכ"ש שאסור ליתנו לו בשבת כמ"ש סימן רמ"ו ס"ב: אח"כ ראיתי שראב"ן מפרש הא דקביע בי דואר במת' שהשליח דר בעיר שמוליכו שם שרי לשלוח על ידו מע"ש שהרי בלא"ה יש לו לילך שם ולאו שלוחו של ישראל הוא ורבותי פי' בע"א עכ"ל, משמע מדבריו דעכ"פ בעינן שיהא שהות להגיע לעיר שנשתלח דהא עלה קאי פלוגת' דב"ש וב"ה:

ע"ש באגרת. אבל בד' וה' מותר כיון די"א דזה מיקרי קצץ כמ"ש סי' רמ"ד:

(א) אגרת – ה"ה בכל מלאכות כשנותן לו ואין שהות לגמרו קודם השבת בעינן דוקא שיקצוב לו דמים בעד מלאכתו דאז אדעתיה דנפשיה קעביד ולא בשביל ישראל וכדאיתא לקמן בסימן רנ"ב ס"ב אלא נקט אגרת לאשמועינן דאי לא קצץ ולא קביע בי דואר במתא אסור כדמסיק והטעם כמו שכתבנו לקמיה אבל שאר כלים וחפצים או מעות אם שולח ביד א"י בע"ש הדין כמו בכל מלאכות ולכך אפילו אם לא קצץ אם יש שהות ביום להגיע למקום מי שנשתלח לו מותר ולא חיישינן שמא לא ימצאנו בביתו ויצטרך לחפש אחריו בשבת:

(ב) עם חשיכה – היינו בעוד שהשמש זורח וגם צריך שיצא הא"י מפתח ביתו של ישראל קודם השבת [רמב"ם]:

(ג) ובלבד וכו' – ואם הא"י אמר מעצמו שילך בשבת לית לן בה כיון שהישראל לא אמר לו זה וא"י אדעתיה דנפשיה קעביד בשביל שכירותיה:

(ד) שילך בשבת – וה"ה שלא יאמר לו ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה וידוע שא"א לו להיות שם אלא א"כ ילך בשבת דזה הוי כאלו א"ל לך בשבת [אחרונים]:

(ה) לא קביע בי דואר וכו' – היינו שאינו קבוע תמיד הבי דואר באותה העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים למקום אחר אסור דשמא לא ימצאנו הא"י ויצטרך לילך אחריו בשבת ולכך החמירו כולי האי וחששו לזה בעניננו דכיון שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך וא"כ אם נכתב האגרת בכתב א"י שרי להוליך אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע שם מבעוד יום לבית ראשון הסמוך לחומה וכמו שהתרנו לעיל בשולח שאר כלים וחפצים ע"י א"י:

(ו) אסור לשלוח – כתב עו"ש ונראה דכל זה מיירי כששולח ע"י הא"י ליד הבי דואר אבל כשאדם משלח אגרת על ידו לחבירו אין לחוש שמא לא ימצאנו בביתו שילך אחריו בשבת ושרי אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע שם מבעוד יום וכן נוטה דעת מהר"ר אברהם מפראג המובא בב"ח וע"ש שהאריך ומסיק להקל בזה ודעת הט"ז ומ"א דגם בשולח אגרת לחבירו ג"כ יש חשש זה ובפירוש ר"ח שיצא עתה לאור מוכח כהעו"ש עיין שם ומיהו אם אמר לא"י שילך לשם וימסור לבני ביתו של אותו האיש אם לא ימצאנו לכו"ע שרי אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע לבית ראשון הסמוך לחומה של העיר שהאיש שם:

(ז) אפילו מיום ראשון – ואם הוא דרך קרוב כגון מהלך יום אחד נראה דאף אם הוא משלחו ביום ב' וג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת [מ"א]:

(ח) ואי קביע בי דואר – היינו שהאיש הממונה ע"ז קבוע שם תמיד ובכלל זה הוא מה שקורין עכשיו פאשט מייסטער שרגיל להיות במקומות גדולים שהוא עומד על המשמר בעתים ידועים לקבל כתבים ולשלחם להשייכים לכתבים ההם:

(ט) הסמוך לחומה – לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון מבפנים:

(י) ויש מתירין וכו' – טעמייהו דכיון שלא אמר לו ישראל בהדיא שילך בשבת אין לאסור כ"א סמוך לשבת דנראה כשלוחו של ישראל לזה ואמירה לא"י שבות אפילו אמר לו בע"ש לעשות מלאכה בשבת אבל מופלג מן השבת קצץ לא מחזי כאומר לו עשה מלאכה בשבת ולפיכך אין לאסור כ"א ביום ע"ש [הרא"ש]:

(יא) ואפילו לא קביע – ואפילו ידוע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת ג"כ שרי לדעה זו דכיון שהוא מופלג מן השבת לא מחזי כשלוחו וכנ"ל:

(יב) אע"פ שיש בדעתו – ר"ל לא מבעיא אם הא"י מסתפק כלל אם יתנו לו שכר דאסור אלא אפילו אם הישראל מבין ממנו שמצפה לשכר מאתו או ממי שנשתלח לו אפ"ה אסור כיון שהישראל לא הבטיחו עדיין:

(יג) אם שכרו לימים – ר"ל דאף שהתרנו לעיל בקצץ אפילו בע"ש היינו כשהוא קוצץ לו סך קצוב בעד פעולתו דאז אדעתיה דנפשיה עביד ולא מינכר כלל שהמלאכה הנעשית בשבת הוא בשליחות ישראל אבל כששכרו לימים שקוצב לו שכר בעד כל יום אף שאינו מקפיד עליו מתי ילך ואדעתיה דנפשיה עביד פעולתו גם בזה [ולפיכך עדיף מלא קצץ כלל ומותר בד' וה' אף לדעת המחבר] מ"מ כששוכרו בע"ש אסור דכיון שיוצא תיכף בשבת נראה כאלו התנה עמו כך ובשליחותו הולך מאחר שנתן לו שכר בעד היום:

(יד) בע"ש – אבל ביום ה' מותר ולדעת הרמ"א לעיל בהג"ה אפילו לא קצץ כלל מותר ביום ה':

(טו) שהרי הא"י מאליו וכו' – פי' דאין הישראל כופה אותו על כך אלא מעצמו הוא מתרצה להוליך האגרת ותלינן שמה שנתרצה הוא מפני הטובה שקיבל ממנו מכבר ואדעתיה דנפשיה קעביד:

(טז) וטוב להחמיר – הנה מלשון זה משמע דרק טוב לחוש לדעה זו וכן בט"ז משמע דדעתו כדעה הראשונה אבל בד"מ סימן רנ"ב משמע דדעתו הוא כהיש חולקין וכן בלבוש ובא"ר בסימן זה משמע דאסור בחנם וע"כ מהנכון שיקצוב לו עכ"פ איזה דבר מועט עבור זה והוי כקצץ כיון שקיבל עליו שיהיה זה שכרו וכ"כ בח"א:

(יז) הולך מעצמו – ואם יודע שמרבה הדרך בשבילו אסור [ב"י]:

(יח) בכל גווני – היינו אפילו לא קצץ ליתן לו שכר אלא בסתמא דקיי"ל בס"א דאסור לשלוח על ידו כשאין קבוע בי דואר דחיישינן שמא לא ימצאנו בביתו וילך אחריו בשבת אפ"ה שרינן כאן כיון שאין הא"י הולך בשליחותו אלא שמעצמו הולך לשם בודאי אם לא ימצאנו לא יחפש אחריו ודוקא אם יש שהות להגיע שם מבעוד יום אבל אם אין שהות להגיע שם מבעוד יום אסור אף בזה דאף דהליכתו בשביל עצמו הוא מ"מ מה שנושא המכתב הוא בשביל ישראל. ודע דליתן לו בשבת אסור לכו"ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע"כ אסור ליתן אגרת על הפאצט בשבת [ומע"ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע"י א"י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע"ש שלא ליתן לא"י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח"א בכלל ג' ע"ש]:

(יט) אסור לשלחו – דמה שהוא שכירו לשנה לא נחשב כקציצה ודינו בכל הפרטים כמבואר לעיל בס"א בלא קצץ אלא דבזה מקילינן דאין אסור אלא בע"ש והטעם כמו שביארנו בבה"ל:

(כ) כמו שנתבאר לעיל – היינו דעה הראשונה שם דס"ל דזהו נחשב כקצץ ע"ש הטעם. ומ"מ אסור לומר לו שילך בשבת כנ"ל בס"א:

(במ"א סק"א) ה"ה בכל מלאכות ער כצ"ל. נ"ב זה שייך אחר ה"ה בכל וכו':

(במ"א ס"ק ו') וכבר כתב רמ"א נ"ב דמזה מוכח דהמחבר בסעיף א' איירי בלא קצץ כלל וע"ז כתב הרב ויש מתירין:

(ס"ק ח') אפילו אינו כותן לו שכר ובע"ש דאל"כ מאי בא לאשמועינן לבוש וצ"ע דהא כצ"ל:

(שם) אלא משום דגזרי' שמא כצ"ל:

(ס"ק ט') בד' וה' מותר כיון די"א נ"ב כוונתו דלפי פי' ב"י בסי' זה ובסי' רמ"ד לדעת הרמב"ם זה מקרי קציצה ע"ש:

סעיף א' בהג"ה אם צריכים. היינו בשלוח אגרת אבל בדברים אחרים דנתן כליו לנכרי לעשותן בביתו אף לא צריכים לכך מותר ליתן ביום ה' בלא קצץ. מג"א לקמן סי' רנ"ב סעיף ח':

מג"א ס"ק ב' ואע"ג דשאר כלים. אם באנו לדמות זה לזה הא קשה מניה וביה דכמו דשרי ביש שהות ביום לבא להעיר אף דאפשר שילך בשבת ה"נ לשתרי בלא קביע בי דאר כיון דאפשר שימצאהו בביתו א"כ לא יספיק תירוצו דמג"א כיון דניכר כתב דישראל דמ"מ מ"ש ספיקא דיעשהו בשבת דשרי ומ"ש ספיקא דלא ימצאהו בשבת דאסור:

שם בכתב של עכו"ם שרי ומזה נלמוד. אם בלא קצץ הא אף בלא יאמר ראה שתהא שם אסור כיון דליכא שהות לעשותו ואם בדקצץ וכדמסיים המג"א ואפי' קצץ אסור איך נלמוד זה מכאן דאיידי בלא קצץ ואם מכאן נלמד היינו ממ"ש בש"ע ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת מה כ"ש הוא הא פשיטא דאמירה במפורש שילך בשבת גרע יותר:

והוא שקצץ. דאז בדידיה קטרח ולא בשביל ישראל:

בי דואר. פי' שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרת. ובטור כתוב אם יש בעיר שהוא שלח אותו לשם איש ידוע שכל כתב שמביאין לעיר נותנין אותו לידו והוא מגיעו ליד מי שנשתלח לו עכ"ל. והטעם בזה נ"ל שכל שאין בי דואר אלא צריך שיגיע הכתב אל ידי עצמו של מי שנשתלח לו יש לחוש שמא הוא אינו בביתו וילך אחריו בשבת אבל הבי דואר הוא עצמו קבוע תמיד למלאכה זו. ונראה שזהו שקורין עכשיו פאס"ט מייסט"ר שרגיל להיות במקומות גדולות בפרט במדינות הקיסר שהוא עומד על המשמר בעתים ידועים לקבל כתבים ולשלחם להשייכי' לכתבי' ההם:

ויש חולקים כו'. היינו מ"ש ב"י בסי' רנ"ב בשם ש"ל ובעיני לע"ד יפלא מאד דלפי הנר' ודאי שייך בזה אדעת' דנפשיה טרח דק"ל בדוכתא טובא במתנה אי לאו דעביד ליה ניחות' לא הוה יהיב ליה מתנה ה"נ האי עכו"ם דמוליך בחנם ודאי זה לתשלומין על איזה טובה שעשה לו הישראל והוה כאלו קבל מעות מהישראל ולא גרע ממ"ש אח"כ שהעכו"ם מתחיל עם הישראל כו' ובש"ל שם לא הוזכר האי היתר באם העכו"ם מתחיל:

במג"א ס"ק א') אפילו בע"ש כו' כבר הבאתי לשון מהר"מ אלשקר בסי' רמ"ו ס"ק י"ב ור"ל דאין לחוש שיוליכם חוץ לתחום כיון דתחומין דרבנן אין לחוש לזה אא"כ נתנן לו בשבת עצמו וצ"ל דל"ד לאגרת דבאגרת דוקא חיישינן שילך אחריו למסור לו בשבת שיאמר שמא נחוץ לו לידע מה שכותב באגרות משא"כ בשאר חפצים שאינו מקפיד למסור לידו ממש ומניח החפצים אצל מי שהניח לשומרו. וגם י"ל דבאגרת הטעם משום דכתב ישראל הוא נושא כו' משא"כ בשאר כלים דשרי כמ"ש המג"א לקמן סק"ב. אלא שצ"ע דלפום הנך טעמי דוקא כשיש שהות מבע"י הא לא"ה יש לאסור ושם משמע דבכל גווני שרי: ונלענ"ד דוקא במלאכ' בעינן שיש שהות לעשותו מבע"י שהרי הישראל נהנה מגוף המלאכה שזה עושה בשבת משא"כ בשליחות שאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות וההוצאה והיה ראוי להתי' אף באגרת מהאי טעמא אף היכא שאין שהות אלא דבאגרת אסור משום שנושא כתב הישראל כו' ומהאי טעמא מותר באגרת בקצץ עכ"פ אע"ג דאם העכו"ם עושה מלאכה בבית ישראל אסור אף בקצץ ואגרת להא דמי מ"מ שרי באגרת בקצץ משום דאין הישראל נהנה מגוף השליחות כמ"ש בס' התרומה שאכתוב לשונו לקמן על דברי המג"א בס"ק ג' ומהאי טעמא נמי גופיה שרי בכל מידי דשליחות אף שאין שהות מבע"י ודוקא באגרת שניכר מעשה ישראל כו' אף בקצץ בעינן שהות מבע"י משא"כ בשאר כלים וחפצים כנלע"ד:

ס"ק ב' ואם אותו האיש אינו קבוע כו' מ"ש המג"א וגם הבי דואר נ"ע דמשמע מ"ש ואותו האיש אינו קבוע על האיש הממונה קאמר וג"ז שלא ימצא האיש בביתו ג"כ עליו קאי וא"כ מה זה שכתב וגם הבי דואר והיה אפשר להגיה שצ"ל וגם הב"ד והוא ר"ת בעל דבר ר"ל שגם האיש שהכתב שייך לו לא יהיה בביתו אך ראיתי בב"ח שכתב מתחלה פירוש לא קבוע היינו שאין שם בי דואר כלל דבזה חיישינן שמא לא ימצאנו כו' כיון שצריך למסור לאיש שנשתלח לו משא"כ כשיש שם בי דואר וזהו אומנתו להיות יושב על המשמר לקבל אגרת לא חיישינן לזה כמ"ש הט"ז בשם מהר"א מפראג דפי' לא קבוע היינו שהולך האיש הממונה לפעמים לסחור' ולפי"ז י"ל דאם אין שם בי דואר כלל רק ששולח הכתב על שם מי שנשתלח לו אינו הולך אחריו כלל רק מניח אצל בני ביתו משא"כ בבי דואר כשהולך לסחורה אין זה יודע למי שייך האגרת והולך לאחר הבי דואר בשבת וכתב דלמעש' יש לחוש לכל הפירושים ור"ל דבין באין שם בי דואר כלל והכתב הוא ע"ש האיש שהאיגר' שייך לו ובין אם יש ב"ד והכתב הוא ע"ש הבי דואר רק שהבי דואר לא קבוע במתא והולך לפעמים לסחורה בתרווייהו חוששין שילך אחריו בשבת ולפי"ז לא שייך כלל לומר שאנו צריכין שהאיש שהאגרת שייך לו יהיה בביתו וגם האיש הממונה שכל כתב יובל אליו והוא הבי דואר יהיה בביתו דבאמת הן שני הפכיים דכל שיש שם בי דואר א"כ אין אנו משגיחין כלל באיש שהכתב שייך אליו לפי שהשליח הזה אין לו עסק עמו רק עם הבי דואר וא"כ עיקר החשש שמא לא יהיה הבי דואר בביתו. ואם השליח מצווה ועומד מפי המשלח למסור לאיש הזה שהאיגרת שייך לו א"כ אין כאן שייכות בי דואר. ואפש' שהמג"א ר"ל דלא קביע בי דואר דהיינו שהולך לפעמים לסחורה א"כ מסתמ' המשלח הזה חושש שמא לא ימצא את הב"ד בביתו ומצוה אותו שימסרנו בעצמו אל האיש האיגרת שייך לו. וא"כ כשבאנו לחוש בשליחות זה צריכים לחוש שהב"ד לא יהיה בביתו וגם האיש שנשתלח לו וכן משמע בפרי מגדים ובדברי הב"ח לא נמצא כן רק כמו שכתבתי וא"כ תיבות וגם הבי דואר היא אך למותר כי מ"ש שמא לא ימצא האיש ר"ל האיש הממונה כו' והוא הב"ד ובהכי סגי דאז יצטרך לילך אחריו דכל שדרך הלוכו ע"י הב"ד אין דרך שהשליח יודע כלל למי שייך האיגרת שימסרנו לו רק זה דרכו למוסרה להב"ד ואם אינו מצאו בביתו הולך אחריו. ואפשר שתיבת אלו היה איזה הג"ה מבחוץ מתלמוד טועה והכניסה בפנים וצ"ע:

שם ואע"ג דשאר כלים כו' הכא כיון שכתב ישראל הוא נושא כו' דלא כב"ח שנדחק ר"ל שהב"ח הקשה דמאי ארי' איגרת דהא אפי' שאר דברים נמי בקצץ תליא מלתא ולכן כתב הב"ח דקמ"ל רבותא דאע"ג דניכר מעשה ישראל שרי בקצץ והמג"א ס"ל להיפך דאתי לאשמעינן דבלא קבוע אסור משום שניכר מעשה ישראל אע"ג דבשאר כלים שרי כשיש שהות ולזה כיון המג"א בס"ק א' אמנם צ"ע דהא דבשאר כלים מותר כשיש שהות ולא קצץ אעפ"י שנעשה אח"כ בשבת היינו דוקא היכ' שבשעת מעשה שנותן לו בודאי יוכל לעשותו מבע"י ואם אח"כ עושה בשבת אדעתיה דנפשיה עביד ולית לן בה משא"כ כאן שמעיקר' כשנותן לו יש בדבר ספק שמא לא ימצאנו ויצטרך לילך אחריו בשבת א"כ הו"ל כנותן מעיקר' באופן שאם יצטרך ילך בשבת וכשהולך אח"כ כהולך בשליחות הישראל הוא ואסור. ושוב ראיתי בא"ר נראה שכיון לזה. ואמנם בסה"ת ומרדכי ואגודה כתבו הך סברא דהכא גרע טפי לפי שנושא כתב ישראל ועיינתי בספר התרומות וראיתי שמתחלה כתב שמותר לתת בגדיו לנכרי בע"ש בקבולת אע"ג שהגוי מתקנן בשבת ודוקא בבית עכו"ם דלא מינכרי מלתא ואח"ז כתב דאין משלחין איגרת אא"כ קצץ דאז אדעתיה דנפשיה קעביד אבל לא קצץ אסור באגרת ישראל דוקא שכתב ישראל הוא נושא כו' ויאמרו שבשבת נתן לו להוליך ועבר משום אמירה לנכרי וכמו כלים לנכרי בע"ש שאסור לעכו"ם לתקנן בבית ישראל משום דמינכרא טובא כן כתב ישראל מינכר ואפ"ה קצץ מותר אעפ"י שכלים אסו' לתקנן בבית ישראל אפי' קצץ וכן הא דתנן נכרי שהדליק את הנר כו' או אם עשה את האש אפי' קצץ אסור דהתם גוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש ולא דמי לאגרת שאין גוף ישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה אבל מותר להניח עבדו ושפחתו לעשות מלאכה שלהם כו' כדאמרינן בכריתות עבד ואמה עושין מלאכה כו' וגם משמע מהתם דוקא לעצמן אבל לצורך ישראל לא אעפ"י שקצץ כיון שגוף של ישראל נהנה מגוף של מלאכה עכ"ל סה"ת ובסימני הספר שם כתב אין משלחין אגרות עכו"ם מע"ש היכא שיודע שישאם העכו"ם בשבת לפי שכתב ישראל הוא ביד עכו"ם ויסברו שבשבת נותנים לו אבל אם קצץ ליתן לו מעות תיכף מותר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד. אבל עבדו ושכירו אינו כן אם הדליק האש כו'. ואעפ"י שקצץ ושכרו לכך לפי שגוף ישראל נהנה מגוף מלאכת שבת שנעשית בשבילו ול"ד לשלוח אגרת דאין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות לכך קצץ מותר עכ"ל העתקתי הלשון לפי שאין הספר מצוי ביד כל אדם. והב"ח סימן רמ"ז כ' דהא דכ' בסה"ת בקבולת לאו בקצץ לו סכום ידוע מיירי דהא לא בעינן קצץ אלא גבי איגרת אלא ר"ל שהעכו"ם קיבל המלאכה ע"מ לפורעו אח"כ כו' ע"ש וכ"כ בסי' רנ"ב לדעת סה"ת. ולפענ"ד זה צ"ע שהרי אף שלא הזכיר לו סכום ידוע נמי קצץ מיקרי כמבואר בש"ע ובב"י בשם הרשב"א ודוחק לומר דסה"ת לא ס"ל הכי גם לשון ספר התרומות שכ' אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר וכו' משמע דלא בעינן סכום ידוע דוקא. ודוחק לומר דהא דקאמר בסה"ת היינו בסתם אלא שבדעתו ליתן לו שכר כמבואר בסעיף הנ"ל דלא משמע כן בסה"ת שהרי כ' שר"ת הביא ראיה מזה להתיר לבנות ביתי בקבלנות משום דקבכלותיה קעביד כו' והכל משום דאמרינן דאדעתיה דנפשיה קעביד ולכן נראה בכוונת סה"ת דמ"ש אין משלחין אא"כ קצץ היינו דבזה דינו שוה לכלים לתקן בבית העכו"ם רק דבלא קצץ אסרינן באגרות ישראל ולא משום דדמי לכלים לתקן דבעינן קצץ כי היכי דלעביד אדעתיה דנפשיה דהכא קיל טפי כיון שאינו נהנה מגוף השליחות וההוצאה והיה לנו להתיר בזה אף בלא קצץ ואם היה כ' עכו"ם היה מותר דעדיף מנותן כלים לתקן שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה ובעינן המלאכה ובעינן קצץ דוקא רק דהכא מיירי בכתב ישראל דכיון שניכר מעשה ישראל דמי למתקן בבית ישראל ומ"מ הקילו בזה להתיר היכא דקצץ משום דאין גוף הישראל נהנה. ולדברי סה"ת מיירי שיודע שישאם העכו"ם בשבת ואפ"ה שרי בקצץ. ולפי"ז בהך דשליחות אגרת אשמעינן אע"ג דאין גוף הישראל נהנה כו' אסר בלא קצץ כמו בשאר כלים מטעם דניכר ואפ"ה בקצץ שרי ועדיף ממתקן בבית ישראל לפי שאין הגוף נהנה ואמנם שצ"ע במה שמתיר בקצץ לפי שאין גוף הישראל כו' דמה בכך דהא כיון דניכר מעשה הישראל יסברו שבשבת נתן לו להוליך ולא ידעו שנתן לו מע"ש וקצץ וקעבר על אמירה לעכו"ם ולכאורה אפשר לומר דודאי לא מסתבר שיחשדו אותו ששכר העכו"ם ביום השבת עצמו אלא הטעם שיסברו ששכרו בע"ש ואמר לו שיוליך ביום השבת דגם בכה"ג עבר על אמירה לעכו"ם דהיא שבות וכמ"ש בסה"ת שם קודם לזה דב"ה מתירין עם השמש היינו שהעכו"ם עושה המלאכה מאליו אבל אינו מותר לומר לו לעשותה בשבת ושייך בי' אמירה לעכו"ם כו' אפי' אומר לו בע"ש כו' עכ"ל והנה מבואר בסי' רמ"ג דבשדה באריסות מותר דאריסותא קעביד ובקבלנות אסור ולא אמרינן שיתלו באריסות דוקא היכא שאם יחקרו יודע להם שכן היא כו'. ולפי"ז א"ש דבקצץ מה"ת שיתלו שהעכו"ם עושה זה בשליחות ישראל אלא יתלו דאדעתי' דנפשיה קעביד והוא שכיר בא בשכרו ואם יחקרו יוודע להם שהאמת כן הוא שקצץ עמו על דברי האגרת הזאת משא"כ אם לא קצץ דאז לא יתלו שהעכו"ם שעושה כן אדעתיה דנפשיה קעביד כיון שבאמ' לא קצץ עמו שכר כלל אין כאן מקום היתר רק מצד שאין הישראל נהנה כו' אבל עכ"פ לא שייך בזה אדעתיה דנפשיה קעביד א"כ יש לחוש כיון שאחר החקירה יודע להם שלא קצץ יסברו שאמר לו להוליך בשבת יאפשר דאף דברי סה"ת כפשטן דבלא קצץ חיישינן שיסברו שנתן לו בשבת שייך לחלק בכך דבקצץ לא חיישינן שיסברו שנתן לו בשבת דלמה יסברו כן דבאמת יתלו שנתן לו בע"ש וקצץ עמו כיון שאחר החקירה יתוודע להם שקצץ ממילא דאדעתיה דנפשיה קעביד ויתלו שנתן לו בע"ש משא"כ אם לא קצץ דקעביד דיחשדוהו כיון דבשליחותו קעביד בשבת אפשר שנתן לו בשבת ג"כ. משא"כ היכא שהישראל נהנה מגוף המלאכה והוא בבית ישראל אזי יש לחוש טפי שהרואים יסברו שצווה לו בשבת ולכן אסור אף בקצץ קודם השבת. וכל זה לפי מה שביארתי לשון סה"ת אבל לפי מ"ש המג"א דהך דאיגרת בלא קבוע ב"ד דמי לנותן לעכו"ם מע"ש ויש שהות לגמור קודם השבת דאף שעושה בשבת שרי רק עיקר האיסור לפי שניכר כתב ישראל ויאמרו שנותן לו להוליך בשבת א"כ צ"ע דהא בקצץ מותר ולא חיישינן שיסברו שבשבת נתן לו וע"כ לומר כיון שיוודע להם שקצץ יתלו דאדעתיה דנפשיה קעביד ומע"ש נתן לו א"כ בלא קצץ נמי דהא לדעת המ"א הכא הוי כיש שהות ביום ומה שהולך אח"כ בשבת אדעתיה דנפשיה הוא וא"כ כשיתלו בזה לבד שלא נתן לו בשבת סגי בהכי ומה"ת שיתלו באיסור שנתן לו בשבת דהא גם כשיחקרו יוודע להם שנתן מע"ש ואדעתיה דנפשיה הולך בשבת וצ"ע ועיין בסי' של"ד במג"א ס"ק ך"ז שהביא דברי התוס' בשבת דף קכ"ב שכתבו לחלק בין עכו"ם שהדליק ובין עכו"ם שבא לכבות משום דשם אין גוף הישראל נהנה מן המלאכה ומשמע שם בתוס' ג"כ דאי הוי שייך אדעתיה דנפשיה בדבר שגוף הישראל נהנה לא הוי חיישינן שכתבו מקודם דאי שרית ליה אתי למימר לנכרי שיעשה בשבילו וכן אפשר נמי דלא אתי למימר שיחשדוהו שעושה בשליחות ישראל וכמו בנכרי הבא לכבות שרי ולא חיישינן שיחשדו הישראל שעושה בשליחותי' כיון שאין גוף הישראל נהנה ממעשה הנכרי:

שם ואע"ג דשאר כלים שרי כו' עמ"ש לעיל בזה ולכאורה צ"ע דמאי קושיא דהכא מתחלה אנו חוששין שמא לא יהיה יכול לגמור מבע"י ואם אח"כ לא עשה ועושה בשבת לית לן בה דאדעתיה דנפשיה קעביד. ודוחק לומר דהמג"א קא קשיא ליה דהתם נמי מעיקרא ניחוש לה שמא יזדמן איזה סיבה שלא יהיה יכול לגמור מבע"י ויצטרך לעשות בשבת דמנ"ל להקל דלמא שאני איגרת שהוא דבר המצוי ורגיל שזה יצא מביתו לפעמים לסחורה משא"כ בשאר מלאכות כיון שלפנינו עוד היום גדול ויוכל לגמור המלאכה לא חיישינן שמא יהיה איזה מקרה שלא יעשנה ויעשה בשבת והמ"א גופי' סימן רנ"ב כתב כדברים האלה דבשליחות איגרת הוה כא"ל לילך בשבת שוב ראיתי בא"ר שהרגיש בזה אך אחר העיון נ"ל שדברי המג"א נכונים בזה ומתחלה אבאר שבאמת יש בענין שליחות הזה שני דברים האחד ששולח את השליח למקום פלוני וגם למסור ליד איש פלוני. והנה מצד השליחות למקום אז אם המקום קרוב שיגיע קודם השבת הו"ל איכא שהות מבע"י אבל אם המקום רחוק שלא יוכל להגיע לשם קודם השבת אע"פ שרשות ביד עכו"ם לילך ביום שירצה ואין קבוע לו זמן לבוא ליום המוגבל דוקא עד שנאמר הרי זה כמצווה לו לילך בשבת מכל מקום סתמא דמלתא הכי הוא כיון ששוכרו להגיע האיגרת למקום פלוני ואי אפשר לבא לשם קודם השבת הו"ל כאומר לו לילך בכל יום אפילו בשבת. מה שאין כן בשאר מלאכות כיון שאומר לו בסתם לעשות מלאכה לא קפיד באיזה יום יעשה והמג"א סימן רנ"ב מיירי במלאכה שאינו יכול לגומרה קודם השבת ומדמה לשליח בד' וה' דאסור בכה"ג שלא יוכל להגיע לשם קודם השבת ולזה מחלק דבשליחות כיון שאמר לילך למקום פלוני הו"ל כאמר לו לילך בכל יום ואפי' בשבת כו' משא"כ הכא מיירי שיוכל להגיע לשם קודם השבת וא"כ מצד שליחות ששולח למקום פלוני אין כאן חשש רק שיש לחוש מצד השליחות ששלח למסור אותו לאיש פלוני ויש לחוש שאיש פלוני לא יהיה בביתו לילך אחריו וע"ז הקשה שהרי אף אם לא ימצאנו אין לו חיוב לילך בשבת שהרי יוכל אחר השבת ואם הלך בשבת אדעתיה דנפשיה קעביד וזה דומה לשאר מלאכות שאין בהם קפידא אימת יעשה דמה לי אמר לו לעשות מלאכה פלוני או אומר לו למסור האיגרת לאיש פלוני ואין קפידא לישראל על יום המוגבל דוקא ולכן שרי אף בלא קצץ ואף שאח"כ עושה ביום השבת לא איכפת ליה לישראל בהכי וזהו קושיית המג"א מ"ש שמא לא ימצא האיש בביתו ויצטרך לילך אחריו בשבת ולפי"ז האיסור בזה מצד שליחות הישראל ששלחו למסור האיגרת לאיש פלוני וע"ז הקשה דהא שאר כלים שרי כו' והטעם דלישראל אין קפידא מתי יעשה (והא דבליכא שהות מבע"י אסור אף על גב דלא קפיד מתי יעשה ואפשר שיעשה אחר השבת התם הטעם כיון דהוא בע"ש וא"א לגמור היום מיחזי כנותן לו לעשות בשבת משא"כ באיכא שהות לא מחזי כנותן לו לעשות בשבת אז אפילו אינו עושה היום רק שעושה בשבת נמי שרי דזה אינו עושה ע"ד ישראל כ"א מדנפשיה קעביד. וא"כ ה"ה בשליחות אגרת ששלחו למסור לאיש פלוני והוא הולך אליו בשבת שאין זה כעושה ע"ד ישראל וכיון שזה אמר לו למקום פלוני והיה יכול להגיע למקום ההוא קודם שבת לא מיחזי כאילו אמר לו לעשות בשבת) ולזה תירץ המג"א דהכא כיון שכ' ישראל הוא נושא וניכר כו' ומה שהקשיתי דאף בקצץ יהיה אסור משום שכתב ישראל הוא ניכר וע"כ לומר משום כשיחקרו יוודע להם שקצץ וה"נ אם יחקרו יוודע להם שמסר מבע"י שהיה שהות לבוא כו' ע"ש. י"ל דודאי לא שייך שיחקרו ויעמדו על אמתת הענין והלכך נהי שידעו אימת מסר לו מ"מ מנין ידעו שצוה להוליך למקום קרוב שיכול להגיע שם קודם השבת אלא שלא מצאו שם אלא הא יסברו דהמשלח ידע שזה הלך ממקום שהיה אהלו בתחלה לכאן ושלח לכאן במכוון ויאמרו שנתן לו להוליך בשבת ועוד י"ל דע"כ לא אמר הרב המגיד דכשיחקרו יודע להם כו' אלא לענין גוף העבדות שעושה העכו"ם בשביל ישראל דודאי אינם טפשים שיסברו שהעכו"ם עושה בחנם לישראל אלא ידעו שעושה בשביל איזה שכר וכשיחקרו איזה שכר היה לו בעמלו יוודע להם שהוא באריסות כו' משא"כ כאן לענין קציצת השכר שפיר שייך לומר שיוודע להם אבל לענין שידעו באיזה זמן מסר האיגרת לעכו"ם לא יתנו לבבם זאת לחקור וכשיראו שהעכו"ם הולך יסברו בשבת שהישראל נתן לו ע"ד כן:

ס"ק ח' אפי' נותן לו שכר כו' עיין בא"ר מ"ש בזה. ומ"ש המג"א תחומין ג"כ דרבנן ר"ל דלכאורה היה אפשר לומר דזהו החילוק בין אם הולך בשליחות ישראל דאז הוא מצווה לילך חוץ לתחום משא"כ כשהולך בעצמו בלא"ה. לזה אמר דמה בכך שהולך מעצמו מ"מ בזה שהישראל נותן האיגרת שיוציאנו מרשות לרשות כו' קעביד מלאכה זו בשביל הישראל ואע"פ שאין לנו רשות הרבים ואין כאן רק איסור דרבנן דהיינו טלטול בכרמלית מ"מ אסור כמו שאתה אוסר אם הולך בשליחות הישראל טפי מאם הולך מעצמו והיינו משום דבשליחות הישראל יש כאן איסור תחומין ע"י שליחותו דאף בדרבנן אסור וא"כ גם כשהולך מעצמו רק שנותן לו האיגרת קא עביד מלאכה דרבנן בשביל הישראל ואסור: ומ"ש ועוד דבסי' רס"ו כו' משום פסידא ר"ל כיון שיש לו הפסד חיישינן שלא יעמוד על ממונו ולכן גזרינן שמא מחמת הפסידה יוליך ד"א בר"ה: