שולחן ערוך, אורח חיים רמ״ו: דיני השאלה והשכרה לעכו"ם בשבת ובו ה"ס: – עם 21 מפרשים

דיני השאלה והשכרה לעכו"ם בשבת ובו ה"ס:
מותר להשאיל ולהשכיר כליו לעכו"ם ואע"פ שהוא עושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים וי"א דכלים שעושין בהם מלאכה כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לעכו"ם בע"ש וביום הה' מות' להשכיר לו ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע ולהשאיל לו מותר אפי' בערב שבת: הגה וכן עיקר כסברא האחרונה ומותר להשאיל לו בערב שבת (טור וסמ"ג וסמ"ק ותו' פ"ק דשבת) אע"ג שמתנה שהעכו"ם יחזור וישאיל לו לא אמרינן בכי האי גוונא דהוי כשכירות (הגהת מיי' פ"ז):

אסור להשאיל שום כלי לעכו"ם בשבת ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קודם חשיכה מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו:

אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לעכו"ם כדי שיעשה בה מלאכה בשבת שאדם מצווה על שביתת בהמתו: הגה אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנו' שיחזירנו לו קודם השבת אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח בשבת כי אין העכו"ם נאמן על כך. [סמ"ג וסה"ת ומרדכי פ"ק דשבת] ואם השאילה או השכירה לעכו"ם והתנה עמו להחזירה לו קוד' השבת ועיכבה בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת או יאמ' בהמתי קנויה לעכו"ם כדי שינצל מאיסורא דאורייתא: הגה ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר ואפי' הכי אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת (טור) ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב. (ב"י סי' ש"ה בשם שיבולי הלקט):

ישראל שהשכיר שוורים לעכו"ם לחרוש בהם וחורש בהם יש מתירים אם קבל עליו העכו"ם אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא וי"א דכיון שאין העכו"ם יכול למכר' אם ירצה נקראת בהמת ישראל [ועיין למטה בסי' זה]:

אם ישראל ועכו"ם שותפין בבהמה מות' לעשות בה עכו"ם מלאכה בשבת ע"י שיתנה עם העכו"ם בתחלה כשקנו אות' שיטול העכו"ם בשבת וישראל ביום חול ואם לא התנו מתחלה אסור אע"פ שהתנו אחר כך ואם ילוה אותה לעכו"ם בהלואה גמורה שיהא רשות בידו להוציאה אם ירצה שלא ברשות ישראל ויזקוף הדמי' על העכו"ם ואחריות השוורים על העכו"ם מותר ויש מתירים אפי' לא יהא רשות ביד העכו"ם להוציאם על ידי שיזקוף הדמים על העכו"ם במלוה ויחזור העכ"ם ויעשם אפותיקי (פירוש אפו תהא קאי כלומר לא יהיה לך פרעון אלא מזה) לישראל או יהרהנם [פירוש משכון בלשון ישמעאל רהן) אצלו ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את העכו"ם שלא יעשה בה מלאכ' בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו אפילו מהאונסים ויכתוב כן בערכאותיהם דהשתא אם בא לעשות בו מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל שהרי קנא' העכו"ם להתחייב באונסיה: הגה וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו ויכול לעשות איזה מהן שירצה ואפי' אם הבהמה כולה של ישראל דינו כאלו היתה בשותפות העכו"ם רק שיפרסם שעשה דרך היתר:

אסור להשכיר כו'. אבל לרכוב העכו"ם על בהמת ישראל אין להקפיד כי חי נושא את עצמו או יש להקפיד על האוכף שתחת הרוכב אבל לרכוב מחוץ לתחום אסור מדעת ישראל דהיינו מחוץ לג' פרסאות כיון דחוץ לג' פרסאות מן התורה לקצת פוסקים (כ"כ הלבוש ס"ה ש"ה) אף ביום הראשון אסור להשאיל או להשכי' (טור ב"י והררמ"י):

יפקירנ' בינו כו' ולכתחלה לא ישכור אדם בהמתו לעכו"ם אף בהבלעה ע"ד שרוצה להפקירה קודם שבת בינו לבין עצמו או בפני ג' בני אדם או יאמר בהמתי קנויה לעכו"ם אלא צריך להתנות בתחילה שיחזירה לו קודם שבת ואם התנה ולא קיים העכו"ם לתנאי אז בא' מג' אלה דרכים הנזכרים יעשה לה (ב"י מרדכי מהרמ"י):

אבל בי"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט ע"ל סי' תצ"ה בש"ע בסעיף ג' ובב"י שם שהביא ג' דיעות וע"ל סי' תק"י סעיף י':

בהבלעה. אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בחדר לדור בו אסור כמ"ש סימן ש"ו ס"ד. מ"א:

להוציאו. ואם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה יש להקל בעת הצורך עיין. מ"א וט"ז:

מלאכה בשבת. דזהו אסור מדאורייתא דקי"ל דשכירות לא קניא. ודוקא מלאכה אבל לרכוב הנכרי על בהמת ישראל אין להקפיד. דחי נושא את עצמו כמ"ש סי' ש"ה סעיף כ"ב ע"ש. ואם הישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. ואם חזר והשכירה לעכו"ם שרי ממ"נ. מ"א:

על כך. ואין בכלל זה מה שמוסרין בהמה לרועה דמירתת להשתמש בהן כמ"ש סי' ש"ה סכ"ג:

יפקירנה. דד"ת הפקר בפ"ע הוי הפקר. אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שיפקירנה בשבת וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד. עיי' תשובת צמח צדק סי' ל"ה. וב"ח מתיר לכתחלה להפקיר בפני ג'. וט"ז כתב דאפי' דיפקיר בפני ג' אין היתר בזה ברור לכתחלה אלא יש היתר כפי הדרכים שזכר בסעיף ה':

בהמתי. ודוקא בפניו צריך לומר כדי שיתכוין לקנות מ"א. (ובספר אליהו רבה פסק דאפי' בינו לבין עצמו מהני כדעת ש"ע בדיעבד עכ"פ):

לזכות בה. כתב ט"ז שמעתי בשם רב א' שסמך ע"ז להתיר להלוות ברבית על משכון דרך מכירה אעפ"י שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ"ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע איסור רבית כדרך שאמרינן כאן לענין שבת. ואני אומר חלילה לעשות כן בישראל דכל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו דאסור וכאן הוי הפקר כראוי רק שלזמן הוא דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוי הפקר גמור משא"כ במשכון הנ"ל שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה הלוקח בו מה שלבו חפץ וזה אינו שם ע"ש:

מצווה. וביש"ש פ"ק דביצה חולק ואוסר ויש להחמיר כדבריו. מ"א:

בהמת ישראל. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יכול המושל לעשות בו כרצונו ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב. תשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ט ע"ש. והמחבר יד אהרן חולק עליו וכתב ול"נ שאם הגוי יכול למוכרו אף שמכרו לו בדבר מועט מותר ואם אינו יכול למוכרו אסור שנקראת בהמת ישראל בכל מקום וכ"כ בתשובת צמח צדק ע"ש והיותר טוב שיפקירנה:

עם העכו"ם וכו'. ואז מותרין אח"כ לחלוק בשוה כמ"ש סי' רמ"ה ס"ק א' ועיין מ"א:

בערכאותיהם. לפרסומי מלתא:

ישראל. אם הסוסים של ישראל וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב"ם כמ"ש סי' רמ"ד ס"ה ועכ"פ אסור לומר לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב. כתב הב"ח ואלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכין משאות בשבת בשכר ומוכרין בכוונה לעכו"ם כדי להפקיע איסור שבת עוברים על דברי חכמים וראוי לקונסם עיין צמח צדק סימן ל"ה. אבל לדבר מצוה להוליך אתרוגים מותר:

רמב"ם בפ"ו מה"ש וכדעת הרי"ף

הרא"ש בשם ר' יונה אהא דשבת י"ט וכן נראה מפי' רש"י שם

שם בתו' והרא"ה הרז"ה ושאר פוסקים

סמ"ג וסמ"ק. וספר התרומה והגה"מ פ' ו' בשם התוס'

שם

שבת י"ח וכר"ע

אליבא דב"ה סמ"ג והתרומה

טור ושם

הריב"ש בתשובה

הגהת מרדכי פ"ק דשבת והאגור

הגה"מ פ"ז בשם סמ"ק וסמ"ג והתרומ' בסי' קמ"ח

הריב"ש בתשו'

תשו' רשב"א

שם

ב"י ובשם רבו כהר"ר יעקב בי רב:

ס"א מותר כו'. כדעת הרי"ף שהשמיטה דס"ל דב"ש היא דס"ל דמצווין כו':

ובלבד. מהא דב"מ כ"ח כנ"ל:

ולהשאיל שם לא ישאילנו כו' כמ"ש בס"ב:

אע"ג שמתנה. דכאן לא שייך טעמא דשכירות דיש ריוח לישראל כו' ע"שברא"ש וע"ש בהג"מ פ"ו ס"ק ק' תניא בתוספתא דמשכיר כו' ומחליף כו' ור"ל דאין משכיר ממש אלא חדא קתני כיצד מחליף דממש שכירות אסור בע"ש דשם סתמא קתני:

ס"ב אסור להשאיל. נלמד ממש"ו ואפי' בע"ש כו':

ס"ג אסור להשכיר. ע"ז ט"ו א':

כדי כו'. צ"ל שמא יעשה בה מלאכה:

אבל יכול כו'. כמ"ש בספ"ק דע"ז אבל נכרי כו' דאמרינן ליה וציית כו':

כי אין כו'. דאין העו"ג נאמן להתיר מהא דפ' גיד הנשה לא יאמר אדם לעו"ג ליקח לי בשר כו'. ולא לאסור מהא דסוף יבמות של עזקה הן כו' וסוף פ' החולץ אין עדות לעו"ג ובתוספתא פ"ה דדמאי גוי שהיה צווח כו' קחו לכם פירות עזקה הן כו' אבל אם א"ל מאיש פלוני גוי לקחתי כו' משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי ר' רשב"ג אומר אינו נאמן שדברי הגוי לא מעלין ולא מורידין ואף ר' ל"ק אלא משום שהוא בידו וע' ר"ס רמ"ו:

יפקירנה. נדרים מ"ה א' ע"ש בפי' הרא"ש ד"ה ד"ת כו' שמחלק דבדיעבד אפילו בינו לבין עצמו וכ"ה בח"מ שם וז"ש כאן כדי שינצל דמדרבנן בעינן ג' ונלמד כ"ז דה"ה בינו לבין עצמו וסגי בכך מגיגית נר כו' לב"ש בפ"ק דשבת ועתוס' שם ד"ה דמפקרא כו' דהכא שאני כו' וכאן ג"כ א"א בענין אחר ודלא כמרדכי וש"פ שכ' דדוקא בפני ג' והם לשיטתן שחילקו בין גיגית כו' לבהמה דגיגית סתמא מפקר להו ור"ל משום שהוא דבר ההוה תמיד משא"כ בבהמה ולכן אפי' בדיעבד דוקא בפני ג' אבל לחילוק הרא"ש אפי' בינו לבין עצמו כנ"ל:

דודאי אין כוונתו. ר"ל ליום השבת בלבד ועט"ז בשם ב"י נדרים מ"ד א':

ודוקא בשבת כו'. דקדק התי"ט בספ"ב דיו"ט פרתו יוצאה כו' ומקררין את הבהמה ביו"ט מדקאמר ביו"ט משמע דרישא דוקא בשבת והירושל' שאמר ברוכב על הבהמה משום שביתת בהמתו איירי בשבת שאמר היה רוכב על הבהמה א"ל רד כו' ולכן לא אמר בגמ' על המתניתין דאין רוכבין משום שביתת בהמה ודלא כרי"ף ורא"ש וז"ל ירושל' בפ"ה די"ט מ"מ אמרו היה רוכב ע"ג בהמה א"ל רד כו' שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמותו למען ינוח שורך וחמורך כמוך והאי קרא לא נאמר אלא בשבת ועמ"א בשם יש"ש. ואפשר דש"ל ס"ל כנ"ל כיון דבגמרא אמרי' משום טעמא אחרינא כמש"ל ולהלכה אין נראין דבריו אלא העיקר דביו"ט נמי מצוין על שביתת בהמה כמ"ש ביש"ש:

ס"ד יש מתירין. יבמות ס"ו ב' ותסברא נהי כו' הא ל"ד אלא כו' משמע דבכה"ג הוי שלו:

וי"א דכיון. שם כרב יהודה דקי"ל כוותיה שם דאמר אפי' בכה"ג לא הוי שלו ואמרינן שם ת"כ דר"י המכנסת כו' אלמא כל שאינו יכול למכור אינו שלו ופלוגתתן של אלו ב' הדיעות תליא בספיקת הרי"ף שם ויתורץ מה שקשה על הרמב"ם דפ' כרב יהודה שם ופ' שם כברייתא דת"כ דר' אמי עבדי צ"ב כו'. והענין כי הרי"ף נסתפק שם בברייתא דמכנסת לא בריר לן כו'. והענין כי אמרו שם א"ל רבא לר"נ והא ת"כ דר' אמי כו' ולכאורה קשה וכוותיה דר"י לא תניא ויש לתרץ בב' אופנים הא' דאינו דומה לר"י דאף דאינו יכול למכור מ"מ שלו הוא כמש"ש הא ל"ד אלא כו' והב' דברייתא יחידאה היא דרשב"ג אזיל לטעמיה בגיטין מ"א א' ולא קי"ל שם כוותיה ומשני אע"ג דתניא כו' ודינא דברייתא דעבדי צ"ב כו' אמת מ"מ כאן מסתברא טעמא דר"י כו' ולשני האופנים הרמב"ם פ' שפיר כברייתא דעבדי צ"ב רק נ"מ בין אלו האופנים לענין המכנסת אם יש לפסוק כאותו הברייתא או לאו (ר"ל דלאופן הא' י"ל דגמ' ס"ל דברייתא לאו יחידאה היא כמ"ש המאור בר"פ אלמנה שם ד"ה מכרו כו' בארוכה דבהא ל"פ רבנן עליה ע"ש) וז"ש הרי"ף לא בריר לן כו' וגם כאן תליא הפלוגתא באלו ב' האופנים דלאופן הראשון דהגמ' לא ס"ל הת"כ דרב יהודה דאע"ג דאין יכול למכרו מ"מ ה"ה שלו ולאופן השני משום דיחידיאה היא אבל הדין אמת דכל שאין יכול למכרו אינו שלו ומפרשים הגאונים אותה הברייתא דמכנסת לענין מטלטלין כפלוגתייהו היא אומרת כלי כו' וכן הברייתא דשכר פרה ושם כו' ובזה מתורץ מ"ש הרמב"ם וש"ע א"ה סי' צ' סי"ד אין האיש רשאי כו' ואם מכרן כו' משום דלא בריר לן ההיא ברייתא דנעביד עובדא כמ"ש הרי"ף שם כנ"ל ולכך פי' דלכתחלה לא ימכור ואם מכרן מה שעשה עשוי:

ס"ה אם ישראל. כנ"ל סי' רמ"ה ס"א וה"נ דלא קנוי לישראל ביום השבת:

ואם ילוה כו'. כס' שנייה בס"ד:

וי"מ כו' אפי'. כס' הראשונה שם:

ויעשם אפותיקי. ואפ"ה לא קנה ישראל כמ"ש בפסחים ל"א ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאי הוה ליה זוזי כו' אשתכח דהשתא הוא דקני ומטעם זה ג"כ אפי' באפותיקי כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ק"ו ס"ו אפי' היתה משכונא בידו או אפותיקי מפורש כיון כו' וע"ש מש"ש וז"ש או יהרהנם וכמ"ש בפסחים שם דישראל מגוי לא קני משכון:

ובלבד שלא. שם וע"ל סי' תמ"א:

וי"מ כו'. הוא ג"כ כס' ראשונה דס"ד:

ויכתוב כו'. עמ"א:

כגון מחרישה – י"ל דבא לאורויי דדוקא דברים שעושה בהם מלאכה דאורייתא אבל בעושה בהם מלאכה דרבנן מותר כיון דלא מיחזי רק כעובר על שבות דשבות (חידושי רע"א):

וכן עיקר וכו' – ועיין בד"מ שטעמו דסמ"ג וסמ"ק וסה"ת ותוספות ועוד כמה ראשונים ס"ל דהברייתא דלא ישכיר כליו בע"ש אתיא ככ"ע וזהו שכתב כסברא אחרונה ר"ל שלא כסברא ראשונה דדחי לגמרי הברייתא ואף דלדידהו אסור בע"ש אפילו בכלים שאין עושין בהן מלאכה לענין זה תפס להקל כשיטת רבינו יונה משום שכן הוא גם דעת רש"י והטור ובחידושי הרשב"א כתב שזה הוא שיטה המחוורת והנה בדפוסים ראשונים היה מצויין אחר תיבת כסברא אחרונה תוס' וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת ותמהו ע"ז איזה מאחרונים ולדידן ניחא בפשיטות ובדפוסים שלנו שבשו הדבר למאד שהעתיקו זה אח"כ ובאמת אין נזכר בם כלל דין הגה"מ:

ומותר להשאיל לו בע"ש – עיין במגן אברהם דאפילו כלים שעושין בהם מלאכה ועיין בחידושי רע"א דכלים שאין עושין בהם מלאכה אפילו בשבת מותר להשאיל לו באופן זה דלא מקרי שכר שבת ופשוט דמיירי בעיר המוקפת חומה וכדלקמן:

ולא אמרינן וכו' – עיין במ"ב במש"כ בשם הב"י ונראה דלפי טעם זה אפילו אם מתנה שהא"י ישאיל לו על יום אחד יותר מותר ע"ש והעתיקו הא"ר ופמ"ג. ומ"מ לדינא יש לעיין דהנה ראיתי בא"ר שהביא בשם מלבושי יו"ט שהשיג על מה שכתב בב"י הטעם כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך וכו' דבהג"מ שממנו מקור הדין זה מוכח דאפילו בדרך שכירות באופן זה ג"כ שרי עכ"ד. והנה ע"כ מוכרחין אנו לומר דטעם ההיתר הוא כמו שכתב הגר"א בביאורו דכאן לא שייך הטעם שכתב הרא"ש באיסור שכירות לא"י משום דיש ריוח לישראל [וכמו שהעתקתי במ"ב סק"א ע"ש] ולפ"ז במתנה שיתן לו הא"י אח"כ בשביל זה את כליו על יום אחד יותר הרי יש לו ריוח עי"ז וצ"ע:

אסור להשכיר – אם מכר בהמתו לא"י וקצב לו דמים ומסרו לו הבהמה לנסות אם יימצא בה מום יחזירה לו ואם רוצה בה יחזיק במקחו כ"ז שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ בה הוי בחזקת הלוקח ולית ביה משום שביתת בהמתו [חידושי רע"א בשם הר"ן פ"ק דע"ג] ועיין בספר תוספות ירושלים שהקשה ע"ז מירושלמי מפורש:

בהמתו לא"י – היינו בהמה גסה אבל בהמה דקה שאינו מצוי לעשות בה מלאכה לא חיישינן לזה וכן איתא ברמב"ם בהדיא. ודע עוד שלא הוזכר ברמב"ם לחלק בבהמה גסה גופא בין סוס לשאר בהמתו כמו שהזכיר לענין מכירת בהמה גסה דבסוס מותר והטעם דשם הוא רק גזרה מפני חשש שמא יבוא לשאלה ושכירות ונסיוני ולכן בסוס דסתמא עומד לרכיבה שאין בזה משום שביתת בהמתו לרוב הפוסקים דחי נושא את עצמו לא גזרו רבנן על המכירה וכדאיתא בגמרא משא"כ בשאלה ושכירות גופא דהוא נוגע לאיסור דאורייתא בודאי יש לחוש שמא יטעינו באיזה משא או שמא ימשוך בו בקרון ובפרט במקומותינו שהסוס מיוחד ג"כ למשא [ולא כמו במקומותם שהחמור מיוחד הוא למשא והסוס רק לרכיבה] בודאי פשוט דאסור להשכיר אפילו סוס וכן מצאתי בעו"ש שהביא כן לדינא בשם הרלב"ח וכן הביאו ג"כ הא"ר בלי שום חולק וכן כתב הכנה"ג ומה שהביא הבה"ט דלרכוב הא"י על בהמת ישראל אין להקפיד וכו' אין הכונה ג"כ דלכך מותר להשכיר סוס רק שמיירי בענין האמור בסימן ש"ה סכ"ב ע"ש ועיין בפמ"ג ומשמע שלא ראה מה שהביא וכנה"ג והעו"ש והא"ר בשם הרלב"ח בפשיטות:

שביתת בהמתו – וה"ה חיות ועופות שלו ואפילו על מינים שבים [בפ"ה דב"ק והובא בחידושי רע"א] ג"כ מצווה על שביתתם:

רק שיפרסם שעשה דרך היתר – הנה בכנה"ג הביא בשם מהר"ם אלשקר בשם רבינו יוסף גאון דאסור לבר ישראל שיעשה הערמה עם הא"י וכו' שימכור לו בהמה וסיים ע"ז וכל הדברים יגעים ואין אני רואה דרך ישרה שיבור לו האדם בזה ומ"מ אותן מקומות שנהגו להתיר וסמכו על אותן המתירין הנח להם לישראל וכל בעל נפש יחוש לעצמו עכ"ל וכ"כ הרלב"ח והביאו בא"ר וגם הצמח צדק בסימן ל"ה צווח ע"ז שבשאט נפש מוכרין סוסיהן בכונה כדי להפקיע מהם איסור שבת וכתב שם וז"ל דעגלונים ישראלים שיש להם עגלות וסוסים ומוליכין משאות בשכר אין היתר למכור לא"י הסוסים או להפקיר אותם כדי להוליך המשאות בשבת ובפרט אם הישראל תמיד עם הסוסים וגם בימות החול הם נוסעים בעצמם ומזונותיהם עליו והא"י אינו אלא שכירו לשנה והכל נקרא על שם ישראל ואיכא מראית עין אך לדבר מצוה דרבים כגון להוליך אתרוגים ולזכות רבים שיקיימו מצוה בשעתה וצריכין למהר הליכתם מותר ע"י הפקר דבמקום מצוה אין להחמיר עכ"ל ובא"ר כתב ג"כ להחמיר בזה ומתמה על המגן אברהם שלא הביא דברי הצ"צ אך בא"א סק"ט מצדד להתיר וכתב כיון דאין משכירו לחרישה וכדומה רק להוליך משאות וכו' יש לסמוך אהפקר או מכירה לשבת או בהמתו קנויה לו וכ"ש מכירה גמורה דמותר בכה"ג אך י"ל דלא מהני היתר מכירה רק בד' וה' לא בע"ש ע"ש שהאריך וכ"כ בתו"ש כוותיה. והנה בעניננו לענין שוורים שמיוחדין לחרישה שהיא מלאכה דאורייתא לכ"ע והעסק נקרא על שם ישראל והאינם יהודים הם שכירים אצלו לבד נראה שגם הוא מודה להצ"צ דהיכא דהעסק נקרא על שם ישראל קשה להקל בזה. ובשארי אחרונים שראיתי יש שמצדדין להקל וסוברין דכל שעושה שטר עמהן ומפרסם הדבר ליכא משום מראית העין [שו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סימן ס"ז] ויש שמחמירין בזה [והוא בספר טוב טעם ודעת בסימן קס"ג וז"ל בנידון מכירת בהמה למלאכה בשבת דהוי איסור תורה ובשל תורה לא מהני המכירה דהוי הערמה ע"ש] וע"כ אין להקל בענין זה כ"כ כ"א בשעת הדחק וגם אז יראה שיהיה השטר עשוי כד"ת ע"פ הוראת חכם ובפרסום כמו שכתב רמ"א. והבוטח בה' ומקיים רצון התורה דלמען ינוח שורך וחמורך וגו' כפשטיה ואינו עושה שום תחבולות לענין שבת אשריו ובודאי הקב"ה יתן לו עבור זה הצלחה בנכסיו בששת ימי המעשה:

במחבר סעיף ו' יפקירנה בינו. נ"ב עיין תשובותי:

שם במג"א סק"ט וב"ח מתיר. נ"ב עיין תשובת ח"ס או"ח סימן ס"ג [ע"ד מו"ץ אחד שהתיר למוכרי טאבאק לעשות פעולתם ע"י גוי בש"ק בביתם ע"י שיפקיר הטאבאק בעש"ק וכת' שלא טב הורה. אחד שלא הוזכר היתר ההפקר אלא לענין שביתת בהמה ולא לגוי לעשות מלאכתו ע"ד ישראל. ב' דאין לסמוך על ההפקר אלא כשהמופקר חוץ לרשותו של ישראל ולא כשהוא בביתו. ג' דעכ"פ איכא משום מראית העין וכו' וסיים וחלילה להתיר]:

שם במג"א ס"ק י"ב אין אדם. נ"ב עיין תיו"ט ביצה במשנה סוף פ"ב ע"ש [מהגאון כ"ס]:

שם ס"ק ה' בהג"ה וכל צדדי היתירים. נ"ב ועיין תשובות רדב"ז ח"ב סי' ג' וכת' שם ד' אופני היתר ושהאחרון הגרוע שבכולם הוא היתר ההפקר אפילו בפני שלשה ושיהיה לבבו שלם בהפקרו עכ"פ:

סעיף ג' יפקירנה בינו לבין עצמו. נ"ב עמ"ש בזה בחיבורי לנדרי זרוזין בהשמטותי כת"י בחלק שני דף ע"ח בש"ס דף מ"ג לק"ק קראקא ע"ש בעזה"י ודו"ק. והנה הב"י הביא בשם הרוקח סי' ש' וזה"ל בהמת ישראל ביד עכו"ם אם העכו"ם עושה בה מלאכה בשבת מאחר שאין לוקח שכירות מותר ואם ישראל רואה מותר עכ"ל. והב"י כת' דליתא לדברי הרוקח ע"ש ועיין בט"ז מ"ש בפירושו ועיין בחידושי לע"ז דף ט"ו מ"ש אנכי בביאור דברי הרוקח ע"ש וכעת נראה דיש לומר בפשיטות כך כיון דקיי"ל בשואל שלא מדעת הוי גזלן ובגזלן קיי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ הרי עיקר הלימוד דשניהם אינם יכולין להקדיש הוי מדכתי' איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו' א"כ מוכח דהיכי שגזלו אחר לא נקרא ביתו אבל בשכרו או השאילו לאחר הוי עדיין ביתו ויכול להקדיש א"כ ה"נ בזה כיון דאמר הכתו' לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך היינו דוקא כשהיא ברשותו אבל באינו ברשותו לא הוי בהמתך ולכך בשלמא בשאלה ושכירות דיכול להקדיש והוי ברשותו ה"ה נמי דקעבר עליה בשבת משום לא תעשה כל מלאכה וגו' ובהמתך אבל באם גזלה עכו"ם וה"ה אם התנה עמו שלא לעשות בשבת והוא יעשה הוי שואל שלא מדעת והוי גזלן ובזה ודאי לא עבר הישראל בה ואין בית מיחוש בזה ואף להב"י לקמן דס"ל קבלת כל אחריות לא מהני היינו רק כיון דהוה מדעת ישראל ולא הוי עליו שם גזלן אבל היכי דהוי עליו שם גזלן אין על הישראל איסור כלל רק היכי שרואהו אח"כ צריך למחות בידו דבלא"ה הרי הוא מסכים בדבר ואף דנעשה עליו כבר גזלן חוזר להיות פקדון וכמ"ש הב"ש באהע"ז סי' כ"ח דאף דשניהם אינם יכולים להקדיש בריצוי שניהם נעשה פקדון וחל ההקדש וא"כ ה"נ אם לא ימחה חוזר להיות פקדון ועובר עליו ע"ש. וז"ש הרוקח דאם העכו"ם עושה בה מלאכה בשבת מותר דהיינו דמותר להשכירה באופן זה שלא יעשה בה הנכרי מלאכה בשבת ולא יתן לו שכירות ואז אף שעושה אח"כ אין בו איסור לישראל אך אם רואה צריך למחות בידו דבלא"ה נעשה פקדון וחוזר לרשותו ואתי שפיר ודו"ק:
שם בהג"ה אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנות שיחזירנה לו קודם השבת אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח בשבת כי אין העכו"ם נאמן על כך. נ"ב יש לי בזה מקום עיון כי המעיין בפ"ק דע"ז דף כ"ב דקאמר שם נכרי ציית כותי לא ציית א"כ מוכח לכאורה דיש לעכו"ם נאמנות על כך שלא יעשה בה מלאכה בשבת. ואין לומר דהתם דוקא ציית כיון שהמלאכה במחובר ומפורסם וא"כ כיון שהבטיח שלא יעשה בה מלאכה אם אח"כ לא יעמוד בדיבורו ויתפרסם שקרו לבוז יהיה לו לכך ציית אבל כאן במלאכת מטלטלין שלא יתפרסם שקרו בזה אין לעכו"ם נאמנות. זה אינו דאם הכוונה דכותי ציית מכח דהוי בזיון לו שאינו עומד בדיבורו א"כ מה משני דכותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך מה בכך ממ"נ אם הכוונה דבתחלת השכירות אינו שומע לו להבטיח לו שלא יעשה בה מלאכה א"כ לא ישכור לו באמת ולמה נאסר לגמרי להשכיר לכותי אף אם מסכים לדבריו. ובע"כ כוונת כותי לא ציית היינו אף שמבטיח לו חיישינן דאח"כ לא ציית ולא יקיים דיבורו וא"כ אם הכוונה מה דנכרי ציית היינו דבושה היא לו שלא יעמוד בדיבורו א"כ מ"ש כותי מנכרי ומ"ט לא הוי לכותי בושה שאינו עומד בדיבורו ומה ענין דאנא גמירנא טפי מינך למה שאינו עומד בדיבורו ובע"כ כוונת נכרי ציית היינו אף כשלא יהיה נודע לישראל מעצמו לא יעשה בו מלאכה להכשיל את ישראל ואינו חשוד להכשיל את ישראל אבל כותי אמר אנא גמירנא טפי מינך וסובר שאינו מכשיל את ישראל בזה כי אומר דגם לישראל הוי היתר. א"כ לפי"ז ה"ה במטלטלין ובהמה נמי יהי' לעכו"ם נאמנות על זה כיון דנכרי ציית. והנה לפום ריהטא לק"מ דזה ס"ל לרשב"א אבל כיון דאנן קיי"ל כרשב"ג דאמר לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי א"כ מוכח דס"ל דגם נכרי לא ציית וא"כ אנן קיי"ל כרשב"ג ולכך שפיר פסקו דאין העכו"ם נאמן על כך. אך אכתי צ"ע מה פריך הש"ס הא מרחץ לכותי שרי דלמא רבותא קמ"ל דלא מבעיא כותי דלא ציית דודאי אסור להשכיר לו רק גם אף נכרי דציית נמי אסור לו להשכיר ומה פריך ולכך מכח זה היה נראה דלא אמרינן הך סברא דנכרי ציית רק כגון בשדה דאין הפסד כל כך לנכרי שאם לא יעשה היום לא יפסיד ויעשנו למחר דזה יש לו קצבה לכך בזה הוא ציית אבל במרחץ דאין לו קצבה ויכול לעשות היום גם למחר בזה כל שיגיע לנכרי הפסד לא ציית יותר מכותי ושוב ראיתי סברא זו במוהרש"א בד"ה הא לנכרי שרי וכוונתי לדעתו בזה ע"ש. ולכך אין בזה צד רבותא דבמרחץ לא ציית הנכרי טפי. ומה דפריך אח"כ הא שדהו לנכרי שרי ומפרש הטעם דאריסותיה קעביד ולמה לא נתן טעם שבשדה ציית הנכרי היינו כיון דבמרחץ פשיטא דלא ציית א"כ המשכיר לו המרחץ הוא כמשכיר לו בפירוש שיעבוד בו בשבת וא"כ משמע הא שדה כה"ג אף שמשכיר לו גם על שבת מותר אף שאינו מתנה עמו לנוח בשבת דאל"כ לאשמועינן שדה דאסור להשכיר לו סתמא היכי דיש חשש שיעבוד בו בשבת וממילא נדע דבמרחץ אסור אף בתנאי דבמרחץ לא ציית בודאי היכי דיש לו הפסד וזה מלתא דפשיטא א"צ להשמיענו דהיכי דיש לנכרי הפסד לא ציית דלא גרע מישראל משום דאין לו נאמנות בכך. כן נראה כוונת הסוגיא ודו"ק. ובהיות כן י"ל דוקא באם משכיר לו בהמה לעשות בה תמיד כפי רצונו ואז אף שיעשה בה היום מלאכה יעשה בה למחר בזה יש הפסד לנכרי ובזה נכרי לא ציית. אבל אם שכר בהמה רק למלאכה מיוחדת לעשות בה כך וכך בענין שאין לו הפסד לנכרי דאם לא יעשה היום יעשה למחר בזה יכול להשכיר לעכו"ם ולהתנות עמו שתנוח בשבת דבכהאי גונא נכרי ציית כיון דמפורש בש"ס דבכה"ג נכרי ציית ולא מצינו מי שחולק עליו להדיא בכך ולמעט במחלוקת עדיף וא"כ יש לומר דבזה כ"ע מודו דנכרי ציית. ומה דהוצרך בשדה לאריסותיה קעביד היינו דבזה אף תנאי לא בעי וכיון דמלתא דרבנן היא שומעין להקל כנלפענ"ד נכון לדינא ודו"ק היטב. שוב הגיע לידי ספר ישועות יעקב על או"ח הנדפס מחדש וראיתי בו שכוון במקצת לדברינו הנ"ל ודו"ק:

אבל אם לא התנו מתחלה אלא אחר שנשתתפו אמר טול אתה בשבת ואני כנגדו בחול אף שאין איסור מחמת שביתות בהמתו כיון שיש לגוי חלק בה ועל כרחו של ישראל עושה מלאכ' מ"מ הוא נוטל יום אחד כנגד וכו' כצ"ל:

[א] על שביתת וכו'. הבית יוסף בשם כל הפוסקים והרא"ש פרק קמא דשבת מכללן, וצריך עיון דבסוף פרק אין בין המודר משמע דסבירא ליה להרא"ש על שביתת כלים וכן משמע בפסקי הרא"ש וברמזים שם וצריך עיון, וכן כתב הב"ח בשם הרוקח וסיים דכל ירא שמים יחמיר על עצמו, מיהו דוקא בכלים דקא עביד מעשה כמו ריחיים או מצודה דהפח נקשר ותופס העוף וכיוצא בו. מיהו מה שכתב הב"ח דאפילו בריחיים של כותי אסור משום השמעות קול, סוגית הש"ס סתירתו למעיין, גם מה שכתב שכן כתב בספר התרומות לא דק דמפורש בסימן ר"כ דיאמרו ריחיים של פלוני וכו', הרי דמיירי מישראל וכן מוכח עוד שם. ובראב"ן סימן של"ט כתב דהא דמצווין על שביתת כלים היינו כשישראל עושה מלאכה בכלים כגון שנותן חיטין לריחיים מבעוד יום ויטחנם בשבת, עד כאן. ובזה מתורץ קושיות תוס' [שבת] דף י"ח ד"ה ולאו ודף י"ט ד"ה לא וכו':

[ב] [לבוש] כגון חלק וכו'. בבית יוסף מבואר הטעם משום דלישראל מותר להשכיר בהבלעה אין לאסור בכותים טפי מישראל, ובעולת תמיד כתב לישראל מותר להשכיר אפילו כלים שעושין בהם מלאכה אפילו בערב שבת ובלבד בהבלעה, עד כאן. וקשה דלמה לי הבלעה דהא ודאי ישראל לא יעשה מלאכה בשבת, וצריך לומר דמכל מקום עושה בו דבר שאין בו משום מלאכה. שוב ראיתי באגודה פרק קמא שאף שאין מלאכה כלל הישראל מכל מקום לא יטול שכר שבת:

[ג] [לבוש] או להשאיל וכו'. שאינו כשלוח כיון שאינו מקבל שכר:

[ד] [לבוש] אבל בשכירות יום וכו'. אפילו בכלי שאין עושין מלאכה אפילו בחדר לדור בו אפילו מישראל אסור:

[ה] [לבוש] ישאול לו כלי וכו'. אף שכותי נותן לו יותר מיום אחד נגד יום השבת מותר (עולת תמיד):

[ו] [לבוש] שכירות ממש וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב פירש הבית יוסף שאינו אומר לו אתן לך כך כדי שתשאלני כלי שלך, ואינו נראה לי לפי שראיתי בהגהות מיימוני פרק ו' שכתבו בלשון השכרה, עד כאן:

[ז] אסור להשאיל וכו'. והוא הדין למכור או ליתן במתנה ש"ס סוף פרק קמא דשבת ועיין סימן רנ"ב סעיף א':

[ח] [לבוש] להוציאו לרשות הרבים וכו'. ואפילו לדידן דליכא רשות הרבים גמורה אסור כמו שכתב בית יוסף ריש סימן שכ"ה, ואם כן אם העיר מוקף חומה ומותר לטלטל בכולה שרי, אבל הרמב"ם פרק ו' כתב כשיצא מפתח ביתו בשבת יראה כמי שלוה לכותי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת, עד כאן, ואם כן צריך עיון על הרב בית יוסף שהשמיט טעם הרמב"ם ויש להקל בעת הצורך, עד כאן לשון מגן אברהם. ולעניות דעתי נראה משום שראה בית יוסף דספר התרומות וסמ"ג שראו לטעם הרמב"ם ולא הזכירו אלא כתבו הטעם דהוצאה דרשות הרבים אלמא דפליגי עליו בזה ולהם שומעים שהם גדולי אחרונים. והנה נחלת צבי כתב לפרש דברי שולחן ערוך דהרואה סבר שישראל צוהו להוציא חוץ לתחום ולא ידעתי מנא ליה לבדות מלבו הא בבית יוסף מפורש הטעם להוציא לרשות הרבים וכן פסק הט"ז להקל במקום שאין איסור בטילטול, עד כאן:

[ט] [לבוש] בפני שלושה וכו'. פסק כן להחמיר שבבית יוסף מסופק במשמעות הפוסקים עיין שם, וכן פסק הט"ז וכן פסק בתשובת צמח צדק סימן ל"ה, אבל הב"ח כתב בפשיטות דמותר אף לכתחילה כשמפקיר בפני שלושה ואפילו לפני אחד אם הדבר מפורסם, ודבריו נראין דהא הסמ"ק והביאו הטור מתיר אף במפקיר בינו לבין עצמו. ומה שכתב בתשובת צמח צדק דבטלין דבריו נגד כל הפוסקים לא נהירא דדוקא במה שמפורש בדברי הפוסקים בבינו לבין עצמו הוא דבטלין אבל במה שמסתפקים אנו במשמעותן ודאי ראוי לסמוך על הסמ"ג, ועוד למעט מחלוקת עדיף ונאמר דבמפקיר בשלושה מודים לסמ"ק. גם מה שכתב בתשובת צמח צדק שגם הסמ"ק לא מתיר אלא להשכיר משום הפסד אבל לא להשאיל, לא עיין בסמ"ק גופיה דקאי שם נמי על השאלה, ומה שהזכיר הטור להשכיר היינו להורות דין דהבלעה דאף במפקיר צריך הבלעה, וגדולה מזו ראיתי בכלבו זה לשונו יש מערימין להשאיל בהמה בערב שבת ומפקירה, עד כאן, ואף אם נאמר דלא קיימא לן כוותיה בערב שבת מכל מקום נשמע דמתירין בשאלה. ומה שכתב נחלת צבי ראיה מאגודה פרק קמא דשבת לאו ראיה דיש לומר דמיירי בבינו לבין עצמו וכדמשמע בפרק אין בין המודר, ועוד שמצאתי במרדכי קטן על קלף על מה שכתבו תוס' ואין לסמוך להשכיר ולהפקירה וכו' זה לשונו ומשמע דרצה לומר שלא בפני שלושה, עד כאן. הרי להדיא דמתיר אף לכתחילה, והשתא מסתמא גם דעת המרדכי שהביא בית יוסף הכי שהרי במרדכי קטן כתב שם נמי לשונו קודם זה וכן מבואר בריב"ש סימן כ"ה. והנה בסמ"ק מבואר דדוקא ברביעי וחמישי מותר ולא בערב שבת כמו השכירות כלים דלעיל, וצריך עיון דסמ"ק מיירי במפקיר בינו לבין עצמו דאז איכא חשדא בערב שבת אבל במפקיר בפני שלושה דליכא חשדא אפשר דמותר אפילו בערב שבת, מיהו בהבלעה נראה דצריך:

[י] [לבוש] אפילו ביום ראשון וכו'. כן כתב בית יוסף בשם הפוסקים ודחה דברי רוקח דמתיר ותימא דהא כתב הוא גופיה בשם רוקח דאפילו שאיל כלים צריך ליקחנו מערב שבת, ואם כן תיקשי דברי הרוקח אהדדי דעל כרחך בהמה לא עדיפא מכלים. גם מה שכתב הב"ח לתרץ דברי הרוקח דמיירי בשאלה והתנה שתנוח, קשה הא בכלים נמי מיירי בשאלה ואפילו הכי כתב דצריך ליקחנו, משמע דלא מהני התנה כמו שכתבו כל הפוסקים דאפילו בשאלה לא מהימן. לכן נראה כתירוץ שני דב"ח דהרוקח מיירי ברועה כיון שלא מסרו כלל למלאכה לא אסרו מה שאין כן בשאלה ושכירות דמסרו למלאכה. והשתא ניחא מה שתמה עולת שבת שדברי השולחן ערוך דהכא סותרים למה שכתב בסימן ש"ה סעיף כ"ג עיין שם, דשם מיירי ברועה וכמו שכתב הב"ח, ולעולת תמיד אשתמיט דברי הב"ח וכן דברי ים של שלמה פרק חמישי דביצה , וכל זה לשיטת השולחן ערוך שם אבל לקמן סימן ש"ה אעורר תימה על שולחן ערוך בזה, והפרישה תירץ שקיבל כותי כל אונסים מיירי הרוקח:

[יא] יאמר בהמתי קנויה לכותי. ומגן אברהם כתב צריך עיון דהגהות מרדכי כתב קנויה לך משמע צריך לומר דוקא בפני כותי כדי שיתכוין לקנות אבל שלא בפניו לא מהני אלא אם כן זיכה לו על ידי אחר וכן נראה לי, עד כאן. ועיקר דין זה כתב בית יוסף דהגהות מרדכי כתבו בשם סמ"ג וכן כתב האגור וצריך עיון דעיינתי בהגהות מרדכי גופיה פרק קמא דשבת שכתב מתחילה דבבהמה אין מועיל הפקר וסיים זה לשונו כן כתב בסמ"ג ומיהו אם אמר בהמתי קנויה לך מותרת, עד כאן. מבואר שזה דברי עצמו כן וכן עיינתי בסמ"ג ולא מצאתיו, וגם משמע לי מזה דאפילו למאן דאמר דהפקר בינו לבין עצמו אסור מודה באומר קנויה לך וטעמא כמו שכתב הב"ח דכותי מיפעא פעי ויש קול ועוד כיון שהוא קנויה גמורה, ותימא על בית יוסף שכתב להיפך. וגדולה מזו משמע לי דאפילו לכתחילה מותר בזה דלשון מותרת הכי משמע ועוד דהא הסמ"ג מיירי במפקיר בינו לבין עצמו דאסור לכתחילה וכדמשמע בבית יוסף ועל זה כתב הגהות מרדכי דמותר באומר בהמתי קנויה לך אלמא דגם לכתחילה מותר וכן משמע בפסקי רקנאטי סימן ק"ו, וזה דלא כלבוש דאוסר, ונראה גם דעת השולחן ערוך להתיר לכתחילה וסבירא ליה דהגהות מרדכי דהצריך לומר לכותי היינו לכתחילה אבל כשהתנה ועבר כותי אף שאין הכותי כאן מותר לומר בינו לבין עצמו בהמתי קנויה לכותי כמו בהפקר דבשאר אסורין נמי יש אומרים דלא מהני בינו לבין עצמו מכל מקום הקילו כאן כיון שהתנה ועבד בשבת. והשתא יש לומר דמה שכתב הבית יוסף דלדברי האוסרין בהפקר אוסרין נמי בזה היינו בשאין אומר לכותי דמשמע דמותר בדיעבד כדפירשתי ודו"ק:

[יב] [לבוש] ואין רשות וכו'. כתב עולת תמיד משמע מלבוש בשבת גם כן לא יוכל אדם לזכות בו ולא דק דאם כן הדרא איסורא לדוכתא דעדיין הוא בהמתו כיון שלא יוכל אדם לזכות בה, אלא הטעם דמסתמא לא הפקיר אלא בשבת עצמו ובשבת אין לחוש שיזכה בו ישראל דעביר על לאו דשביתת בהמתו דכותי לא יתננה לו וכן מבואר בבית יוסף, עד כאן, וצריך עיון. ולעניות דעתי משמע מבית יוסף שכתב זה לשונו דביום השבת רשות כותים עליה אין אחר יכול לזכות בה וכו', עד כאן. משמע דאף שרוצה ישראל לעבור על שביתת בהמתו ולזכות בה אינו יכול כיון שהוא ברשות כותי, ומכל מקום הישראל עשה את שלו להפקירה על יום השבת, וכן יש לכוין דברי לבוש ומה שכתב אינו הפקר גמור היינו שיהא הפקר אפילו לאחר שבת אבל בודאי בשבת הוי הפקר גמור מצדו אלא דמצד כותי אין יכול אחר לזכות וקאמר דאף דאינו מפרש שאינו מפקיר אלא ליום שבת מכל מקום סתמא כפירושו כיון שאין כוונתו אלא להפקיע מעליו איסור שבת ודו"ק. עוד נראה לי ליישב קושיתו על פי מה שכתב בתשובת צמח צדק סימן כ' באחד שהלוה על משכנות ומכר לו במכירה גמורה בעד המעות שקיבל ממנו אין המלווה יכול אחר כך להחזיק במשכון ולומר מכורה הוא בידי דלא מכר לו אלא לענין היתר רווחים ולא לקנות ממנו, עד כאן. אם כן הוא הדין היכא שלא הפקיר אלא משום היתר שבת אלא דמבית יוסף לא משמע הכי. והנה כל זה כתבתי בקצרה באליהו זוטא, ועתה נדפסו מגינים ומשמע במגן אברהם דסבירא ליה נמי כתירוץ שני שכתבתי אבל לא הביא ראיה מריבית. גם מה שכתב ומהבית יוסף אין ראיה דהוא פירש לדברי הר"פ, עד כאן, הוא תמוה דהטור העתיק דברי הר"פ ורמ"א הוציא מטור. גם בט"ז כתב על מה ששמע מרב אחד היתר בריבת הנזכר לעיל זה לשונו חלילה לעשות כן בישראל דכל מה שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו, עד כאן. והנה אף שידוע שט"ז ותשובת צמח צדק לא ידעו זה מזה, מכל מקום יש לתמוה דהא בתשובת צמח צדק למד דין זה ממה שכתבו תוס' פרק איזה נשך דף ס"ג ע"א ומשיכה דהכא לא היא אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש עיין שם. שוב עיינתי בתוס' ודקדקתי שאין ראיה משם דיש לומר דהתם קאי על להלוות סאה בסאה דמדאורייתא לאו ריבית הוא אלא דרבנן גזרו משום דמיחזי כריבית כיון שהוא דרך הלואה כדפריך בש"ס שם הרי סאה בסאה דאבק ריבית הוא ואין מוציאין וכו', ואם כן יפה כתבו תוס' שם דאף דמשיכה אין לקנות מכל מקום כיון שמשך לא מיחזי כריבית ולא גזרו בה רבנן אבל מה שהוא ריבית גמור ודאי יש לומר כל שאין מכירה הוי שם הלואה והוא הדין בדין דשבת דהכא עיין שם ודו"ק שהוא נכון לדחות ראיות הצמח צדק, וכיון שגם מדברי בית יוסף דהכא משמע כן אין להקל בריבית אלא כשמכרו במכירה גמורה שיהא יכול המוכר להחזיק בה. כתב בהגהות אשירי פרק קמא דעבודה זרה כותי ששכר בהמה לישראל מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא וכן כתב הגהות מרדכי סוף פרק קמא דעירובין ואם חזר והשכירה לכותי כתב מגן אברהם דשרי ממה נפשך. הנה בתוס' פרק קמא דעבודה זרה דף ט"ו דשכירות לא קניא מדאורייתא אבל בספר התרומות סימן קל"ט אף דשכירות כמכר מכל מקום אינו קרויה בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר, אין חילוק בין סוס לשאר בהמות (רלב"ח):

[יג] [לבוש] ויש אוסרין וכו'. כתב בית יוסף סימן רמ"ה שדעת המתירין בסעיף ה' אפילו אין רשות להוציאן הוא בדעת המתירין, עד כאן. ומזה קשה לי על מה שאמר מגן אברהם בסוף סימן זה זה לשונו דעת הרב בית יוסף דאם כולה שלו לא מהני שיקבל אחריות רק רמ"א הכריע להקל עד כאן לשונו. אם כן הא דעת המתירין מיירי בשותפות והכא מיירי בכולה שלו ועוד דלדבריו תיקשי על הלבוש דהכא מביא שני דעות ולקמן מתיר אפילו בכולה שלו ובאמת יש לומר דשאני לקמן דבתחילה כשזקף במלוה יש רשות בידו להוציאו אלא שחזר ועשאו אפותיקי דהוה ליה כאילו הכותי עשה אפותיקי על בהמה שלו מה שאין כן הכא דלא יצא מרשות ישראל כלל במה שקיבל אחריות. גם נראה לי דאפשר דהאוסרים דהכא מודים למתירין בסעיף ה' באחריות אף בשכולה שלו כיון שהזהיר את הכותי שלא יעשה בשבת ואם יעבור וכו', דמסתמא לא יעשה הכותי בשבת דהא חזינן דמתיירא מאחריות מה שאין כן הכא דמקבל גם בחול אחריות עליו, והשתא ניחא דלקמן סעיף ג' באחריות לבד והכא בעינן נמי יוקרא וזולא למתירין:

[יד] על ידי שיתנה וכו'. ודינו כדלעיל סימן רמ"ה סעיף א' וב':

[טו] [לבוש] מעכשיו וכו'. עיין לקמן סימן תמ"א מזה ועיין לקמן ס"ק [ד']:

[טז] [לבוש] שיהא הדבר מפורסם וכו'. במלבושי יום טוב השיג זה לשונו לא כן הוא דהא בסעיף ג' בהפקר סגיא בינו לבין עצמו, אלא הטעם דערכאות כדי שלא יכחיש ואם סגי לישראל בעדים או בקבלות כותי שוב אינו צריך עד כאן לשונו. ולעניות דעתי דברי לבוש נכונים דהא דוקא דיעבד מותר אבל לכתחילה אסור במפקיר בינו לבין עצמו לכך בעינן פרסום להתיר לכתחילה וכן משמע בבית יוסף וצמח צדק:

[יז] [לבוש] ויכול לסמוך וכו'. ובעל נפש יחוש לעצמו רלב"ח סימן כ"ו. כתב בתשובת צמח צדק סימן ל"ה אלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכין משאות בשכר ומוכרין בכוונה לכותי כדי להפקיע איסור שבת עוברים על דברי חכמים וראוי לקנוס עד כאן לשונו. וגן נטע כתב כן בשם הב"ח והיינו משום שכל מה שהביא בשם תשובה או פוסק לא ראה וידע בגוף הספר כידוע אלא העתיקם מספרי אליהו זוטא ולא ידע בין ימין לשמאל בדברי כי תיבת הב"ח קאי אענין הקודם עיין שם. כתב בצמח צדק דלדבר מצוה להוליך אתרוגים מותר, עד כאן. ומגן אברהם כתב אם הסוסים של ישראל וגם הכותי עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה אלא אם כן מושכר לו כמו שכתב סימן רמ"ד סעיף ה', עד כאן. ותימא שלא הזכיר מתשובת צמח צדק שהאריך לאסור ואף דבמה שכתבתי בס"ק י' נדחו קצת טעמיו מכל מקום נשארו עוד טעמים שיש להחמיר בזה עיין שם:

[יח] [לבוש] ביום טוב וכו'. תימא דבריש סימן תצ"ה כתב דיש שביתה וכו' ובסוף סימן ש"ה כתב נמי כי הכא, ולדינא פסק כים של שלמה פרק ה' דביצה דיש שביתה וכו' והביא ראיה מירושלמי וכן נוטה דעת שיירי כנסת הגדולה סימן ש"ה, אבל הב"ח וט"ז סימן תצ"ה ותשובת צמח צדק סימן ל"ה הסכימו דאין שביתה ביום טוב, ובאמת מש"ס דילן בביצה דף ל"ו ע"ב משמע דלא קיימא לן כירושלמי ומגן אברהם כתב דעת הבית יוסף סימן צ"ה לאסור לכן יש להחמיר, עד כאן. ולעניות דעתי ממה שכתב הבית יוסף בסוף דבריו דרמב"ם וסמ"ג כתבו טעמים דאין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב, עיין שם, משמע דעתו דסבירא ליה דאין שביתה מדלא כתבו טעמא דשביתה ודו"ק, והיינו שכתב בית יוסף על דין זה דשביתת בהמה והרמב"ם וכו' משמע דרוצה לפרשן בדין זה, ואף שכתב מגן אברהם שם דאי אפשר לומר טעם זה משום דהוצאה ביום טוב אפילו באדם מותר, נראה לי דסבירא ליה לבית יוסף דלשון משא משמע אבנים וכיוצא בהן דאסורין אפילו ביום טוב כדלקמן סימן תקי"ח, ובזה מתורצין דברי הב"ח וט"ז ס"ק ג' בסימן תצ"ה דלכאורה תמוהין ובזה מיושבין ודו"ק. והשתא ניחא נמי מה שדחה מגן אברהם בסימן זה דברי בית יוסף דלמד דאין שביתה בהמה ביום טוב עיין שם, דלא קשה מידי דלשון משאות משמע אבנים וכיוצא בהן כדפרישית, ועוד כיון שהוא אצל כותי ודאי מביא עליה נמי דברים אסורים, ועוד הא קיימא לן בסימן תקי"ח דאסור להוציא אפילו אוכל נפש לצורך כותי ופשוט דלכולי עלמא אסור לקבל שכר יום טוב שלא בהבלעה, ועיין בתשובת צמח צדק שם:

שבית' כלים. וב"ח כ' בשם רוקח דכל ירא שמים יחמיר על עצמו וכן משמע דס"ל להרא"ש במס' נדרים פרק אין בין המודר ופסקי הרא"ש וברמזי' ע"ש וכן פסק בס' אלי' רבה וסיים דוקא בכלים דקא עביד מעשה כמו רחיים או מצודה דהפח נקש' ותופס העוף וכיוצא בזה מיהו מ"ש הב"ח דאפי' ברחיים של כותי אסור משום השמעת קול ליתא וסוגית הש"ס סתירה לדבריו ע"ש:

א) [סעיף א'] מותר להשאיל ולהשכיר כליו וכו' פי' דלסתם מרן אין חילוק ובין כלים שאין עושין בהם מלאכה ובין כלים שעושין בהם מלאכה מותר להשאיל ולהשכיר אפי' בע"ש ולסברת י"א כלים שעושים בהם מלאכה אסור להשכיר בע"ש משום דמחזי כשלוחו אבל כלים שאין עושין בהם מלאכה מותר אמנם לענין שצריך להשכיר בהבלעה זהו אפי' בכלים שאין עושים בהם מלאכה וזהו לכ"ע כמ"ש בב"י יעו"ש. ועיין לקמן או' ח':

ב) שם. ולהשכיר כליו וכו' ואם הוא מפורסם שהוא של ישראל ובמקום מפורסם אסור להשכיר היכא דלא קיימא לאריסות כבסי' רמ"ג מ"א וא"א או' א':

ג) שם. וי"א דכלים שעושין בהם מלאכה וכו' וי"א דגם כלים שאין עושין בהם מלאכה כגון חלוק וטלית אסור להשכיר לעכו"ם בע"ש כמ"ש ב"י בשם התו' והר"ן יעו"ש. והגם דדעת מרן ז"ל והפו' להתיר בזה מ"מ היכא דאפשר יש להחמיר דיר"ש יצא את כולם:

ד) שם כגון מחרישה וכו' ל"ד ה"ה גיגית שעושין בה שכר רק חלוק וטלית שרי. מש"ז או' א' ועיין שבת י"ח ע"ב:

ה) שם. אסור להשכירי לעכו"ם בע"ש. אבל לישראל מותר להשכיר אפי' כלים שעושים בהם מלאכה אפי' בע"ש ובלבד בהבלעה. עו"ת או' א' והא דצריך הבלעה בישראל אע"ג דודאי לא יעשה מלאכה בשבת מ"מ עושה בו דבר שאינו מלאכה. א"ר או' ב':

ו) שם. אסור להשכיר לעכו"ם בע"ש. דמחזי כשלוחו אבל בחנם לא מיחזי כשלוחו. מ"א סק"ב. ואע"ג שכתב לקמן סי' רנ"ב סעי ב' דמותר ליתן עורות לעבדן סמוך לחשיכה אם קצץ שאני התם דאין לישראל ריוח במה שהעכו"ם עושה מלאכתו בשבת אבל הכא אם ישכיר לו חוץ משבת לא יתן לו ריוח כ"כ וא"כ כיון דיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל העכו"ם בשבת הוי כשלוחו. ב"י ט"ז סק"א. עו"ת שם. תו"ש או' א' ר"ז או' ב':

ז) וביום ה' מותר וכו' משום דכיון שהוא מופלג מן השבת אינו נראה כשלוחו של ישראל ובלבד בהבלעה. עו"ת שם. תו"ש שם:

ח) שם. אלא בהבלעה וכו' אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה ואפי' בחדר לדור בו אסור. מ"א סק"ג. א"ר או' ד' תו"ש או' ג' ר"ז או' א' ח"א כלל ג' או' כ"ב. חס"ל או' א' קיצור ש"ע סי' ע"ג או' י"א. מיהו המט"י או' א' כתב דלדעת הרמב"ם א"צ הבלעה אבל הוא ז"ל דעתו כדעת הפו' דבלא הבלעה אסור אפי' בחלוק וכיוצא בו כמ"ש באו' ג' יעו"ש. ולדבר מצוה כגון להוליך אתרוגים ואין העכו"ם רוצה לשכור רק ליום שבת שרי. א"א או' ג':

ט) שם. ולהשאיל לו מותר וכו' דכיון דאין לו שכר מזה לאו בשליחותו הוא עושה. פרישה או' ג' א"ר א' ג' ר"ז או' ג':

י) שם ולהשאיל לו מותר וכו' אפי' כלים שעושים בהם מלאכה. לבוש. מ"א סק"ד. תו"ש או' א' ר"ז שם. ח"א שם. קיצור ש"ע שם או' יו"ד. מיהו ברוקח סי' מ"א כתב בשם הירושלמי דהא דנותנין כלים לנכרי בע"ש דוקא כלים שאין עושים בהם מלאכה כגון טבלאות ותיבות אבל כלים שעושים בהם מלאכה כגון מדה ומחרישה וקרדום אדם מוזהר על שביתתה ואפי' השאילם באמצע השבת צריך ללקחם בע"ש יעו"ש. אלא שמרן ז"ל בב"י כתב על דברי רוקח הנז' דההוא פסקא אתי כב"ש דס"ל אדם מצוה על שביתת כליו אבל אנן ק"ל כב"ה דאמרי אין אדם מצוה על שביתת כליו יעו"ש אבל הב"ח כתב ליישב דברי הרוקח וסיים וז"ל ולענין הלכה אעפ"י דמשמע מדעת רוב הפו' דשביתת כלים שרי אפי' בכלים דקא עביד מעשה היינו שלא להורות איסור לאחרים כנגד רוב הפו' אבל כל יר"ש יחמיר לעצמו כמ"ש הרוקח יעו"ש. והביאו א"ר או' א':

יא) שם הגה. דנהו עיקר כס' האחרונה. ודע דסברה ראשונה היא דעת הרי"פ והרמב"ם וסברה האחרונה היא דעת הר"י ושאר פו' שהזכיר בב"י ופסק מרן ז"ל בב"י להלכה כדעת הרי"פ והרמב"ם ולכן כתב מרן ז"ל בש"ע סברת הרי"פ והרמב"ם בסתם לומר שכן הלכה אבל סברת הר"י ושאר פו' כתבה בשם י"א לומר שיש לחוש לזה רק לכתחלה כידוע. אבל מור"ם ז"ל בד"מ או' א' כתב על דברי מרן ב"י שאין דבריו נראין לדחות כל הני רבוותא קמאי ובתראי מקמי הרי"פ והרמב"ם ולכן כתב כאן בהגה דכן עיקר כסברה האחרונה. וכן הרב יחיאל קאשטילאץ בתשו' כ"י השיג על מרן ז"ל בזה שהניח שנים עשר פו' שהזכירם בב"י ופסק כהרי"פ והרמב"ם יעו"ש והביאו הברכ"י או' ב' וכתב וגם הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו דחו דברי הרי"פ בזה הילכך יש לחוש לס' רוב הפו' קמאי ובתראי דפליגי על הרי"פ והרמב"ם בזה עכ"ל. וכ"פ הר"ז או' ב' ח"א שם. קיצור ש"ע שם:

יב) שם בהגה. שהעכו"ם יחזיר וישאיל לו וכו' ר"ל כלי אחר כנגד הכלי שהשאיל לו הישראל שאעפ"י שאינו משאילו חנם מותר וסיים מרן בב"י כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך כדי שתשאלני כלי שלך שרי ע"כ ור"ל שאם אמר לו מתחלה שאני נותן לך כלי זה בשאלה כדי שגם אתה תשאילני כלי שלך חשיב שכירות דכיון שישראל הוא המתחיל חשיב שכירות דמה לי אם לוקח מעות בשכירות הכלי או אם יקח כלי אחר ואין היתר אלא כשהעכו"ם בא בתורת שאלה ואח"כ חוזר הישראל ומתנה עם העכו"ם שגם הוא ישאילנו. מט"י או' ד':

יג) שם בהגה. שהעכו"ם יחזור וישאיל לו וכו' ואפי' אם הכותי נותן לו יותר מיום אחד נגד יום השבת ג"כ מותר. עו"ת או' א' א"ר או' ה' תו"ש או' ד' א"א או' ד':

יד) [סעיף ב'] אסור להשאיל שום כלי וכו' פי' אפי' כלים שאין עושים בהם מלאכה. עו"ת או' ב':

טו) שם. אסור להשאיל וכו' וה"ה למכור או להלוות או ליתן במתנה. שבת ח"י ע"ב. הרמב"ם ס"ו מה"ש דין י"ט. א"ר או' ז':

טז) שם. אסור להשאיל שום כלי וכו' והטעם מפורש בסמ"ג והתרומה לפי שהרואה סבור שישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית בר"ה ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו. ב"י. ולפ"ז לדידן שאין לנו ר"ה שרי להשאילו מיהו נראה דלאו דוקא נקט ר"ה דאף באיסור דרבנן ק"ל אמירה לעכו"ם שבות כמ"ש ב"י לקמן סי' שכ"ה. ועוד דאע"ג דעיקר האיסור משום חששא דאיסור דאורייתא בר"ה מ"מ כשנאסר לגמרי נאסר דלא חילקו. ב"ח. וכ"כ הט"ז סק"ג. מ"א סק"ו. א"ר או' ח' ר"ז או' ד' ועיין לקמן סי' שכ"ה סעי' א':

טוב) ואם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה כתבו הט"ז והמ"א שם דשרי להשאילו. אמנם הרמב"ם שם בפ"ו כתב וכשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת עכ"ל וא"כ משמע לפי טעם זה דיראה כמי שהלוהו וכו' דאפי' בעיר שמותר לטלטל בכולה אסור להשאיל לעכו"ם. וכ"כ הרשב"ץ ח"ב סי' קס"ז כטעם הרמב"ם. וכ"כ בא"ח והכלבו. והב"ד הער"ה או' ב' וכתב דכן יש להחמיר כהרמב"ם וא"ח והכלבו והרשב"ץ דאפי' במקום שמותר לטלטל אסור יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ב' מיהו המ"א שם הביא דברי הרמב"ם הנ"ז וכתב דיש להקל בעת הצורך. והביאו א"א או' ו' וכתב ה"ד בשאלה אבל לא בשכירות כמ"ש המ"א סי' רנ"ב סק"ד יעו"ש. וכ"כ. הר"ז או' ה' דבשאלה יש להקל בעת הצורך כס' הראשונה אבל אם מכר לו אפי' בע"ש או שהלוהו לזמן מרובה יותר מל' יום או שנתנו לו למשכון או שנתנו לעשות בו מלאכה צריך שיצא מפתח ביתו מבע"י אפי' בעיר המעורבת יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ג' או' כ"ב. ועיין לקמן סי' רנ"ב ססע"י א' ובדברינו לשם או' ט"ז:

חי) ומיהו אם ידוע וניכר שיוציא העכו"ם חוץ לתחום כמו מחרישה וכיוצא אסור אפי' במוקף חומה. מש"ז או' ג' ועיין ט"ז לקמן סי' תמ"ד סק"ה. ומשמע מזה היכא דמותר להשאיל כגון בעיר המעורבת מותר להשאיל אפי' כלים שעושים בהם מלאכה אבל מדברי הט"ז סק"ג משמע דאין מותר להשאיל אפי' היכא דשרי אלא דוקא כלים שאין עושים בהם מלאכה כגון חלוק וטלית יעו"ש. וכ"מ מדברי הר"ז שכתבנו באו' הקודם:

יט) ואם העכו"ם דר חוץ לעיר כתב המחה"ש סק"ו אפשר דגם המ"א מודה דאסור אפי' בעיר המוקפת חומה דשמא יראה הישראל שהוציא העכו"ם מבית ישראל ומכיר העכו"ם שדר חוץ לעיר ויש בו משום מראית העין יעו"ש. ואם החפצים של עכו"ם עיין לקמן סי' שכ"ה ססע"י א' ובדברינו לשם בס"ד:

ך) לשלוח ביד הנכרי ממקום למקום כליו וחפציו נוהגין בכל תפוצות הגולה להתיר אפי' ביום ששי ואין מפקפק בדבר. הר"ם אלשקאר סי' מ"א. כנה"ג בהגה"ט. מ"א רס"י רמ"ז. ועיין בדברינו לשם או' א' ואו' ב' יעו"ש:

כא) שם. קודם חשיכה. ר"ל קודם ספק חשיכה. מט"י סוף או' ה' וכ"מ במ"מ על הרמב"ם פ"ו דין י"ט יעו"ש:

כב) [סעיף ג'] אסור להשכיר וכו' אפי' ביום ראשון. טור. וכתב ב"י פשוט הוא דכיון דטעמא משום שביתת בהמתו כי השכירה מיום ראשון מאי הוי וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק התרומה בהדיא עכ"ד. וכ"כ הלבוש. עו"ת או' ג' תו"ש או' ו' מט"י או' ו' וכן אפי' בהבלעה אסור מטעם הנז' עו"ת שם. מט"י שם:

כג) שם. אסור להשכיר וכו' וזהו איסור דאורייתא משום דק"ל דשכירות לא קניא אלא דוקא לגבי אונאה דכתיב ממכר מיוחד אבל בשאר מקומות אמרינן דשכירות לא קניא כמ"ש התו' בע"ז ט"ו ע"א יעו"ש. וכ"כ הב"ח. מ"א סק"ח. ר"ז או' ז' ומיהו עיין בנה"ש או' ד' שהאריך בענין זה אם שכירות לא קניא מדאורייתא או מדרבנן יעו"ש:

כד) ואם ישראל שכר בהמה מעכו"ם מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. מ"א סק"ח בשם הג"א. וכתב עליו התו"ש או' ו' דלא העתיק יפה דשם בהג"א פ"ק דע"ז לא כתב אלא דטוב ליזהר וכ"כ רמ"א ביו"ד על שמו בסי' קנ"א לענין ע"ז יעו"ש. ומיהו עיין מחב"ר או' א' מ"ש ע"ז ועל דברי התו"ש הנז' וסיים ודאי דיש להחמיר בזה ולא משום זהירות לבד כמ"ש הג"א יעו"ש:

כה) ואם שכרה מעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממה נפשך. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז או' ח' אבל אם שאלה מעכו"ם ונתחייב בכל אונסין והשכיר לעכו"ם ליכא ממ"נ ועבר על שביתת בהמתו. א"א או' ח' ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם וא"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו. מ"א רס"י רס"ו. ח"א כלל נ"ז או' ט"ו:

כו) שם. אסור להשכיר או להשאיל בהמתו וכו' דוקא בהמתו אבל על בהמת חבירו אינו מצוה. וישראל השוכר בהמה מישראל חבירו השוכר והמשכיר שניהם מצווין על שביתתה. וכן הקונה בהמה מישראל חבירו לפירות המוכר והלוקח מצווין על שביתתה דלכל חד מנייהו קרינן בהמתך. בי"ע בקו' אותיות שלו כ"י מעי' אלף. פתה"ד או' ו' וכן המוכר לחבירו גוף עבדו או בהמתו לזמן קצוב בתוך זמן זה גם המוכר מצווה על שביתתה. הרב הנז' שם. פתה"ד או' ז':

כז) ישראל שהקנה לו חבירו בהמה בקנין דנחלקו קמאי אי הוה קנין דמים ובא זה ותפס הבהמה לרשותו דק"ל דזכה מטעם קים לי מצווה על שביתתה. פתה"ד או' ח' יעו"ש:

כח) ראובן שקנה בהמה משמעון ונתן ראובן הלוקח המעות בעד הבהמה לשמעון המוכר ולא משך או שמשך ראובן הבהמה ולא נתן המעות. עיין פתה"ד או' ב' שהביא פלוגתא בזה וכתב וכיון דאיסור תורה הוא נראה למיזל לחומרא שיזהרו בין הלוקח ובין המוכר להשבית הבהמה ממלאכה דמספיקא רמינן האי עשה אתרוייהו אהאי מדרבנן ואהאי מדאו' יעו"ש:

כט) מתנה ע"מ לתחזיר מיקרי מתנה לענין זה שאם נתן העכו"ם בהמה לישראל לזמן קצוב ובתוך הזמן השאילה לעכו"ם מצווה על שביתתה. מיהו איכא תקנתה להנצל מאיסור דאו' דהיינו שיחליט בדעתו שלא להחזירו לעכו"ם בזמן הקצוב ועי"כ נתבטלה המתנה מעיקרא ממילא כמ"ש בח"מ סי' רמ"א. תו"ש או' ח' ועיין לקמן או' ל"ד וסי' תמ"א לענין חמץ בפסח:

ל) גם אם ישראל נתן בהמה לעכו"ם לל' יום או מכר לו לל' יום ג"כ מצווה על שביתתה כיון דק"ל דגם בתוך ל' יום מיקרי עליה שומר חנם וחייב בפשיעה כמ"ש בח"מ סס"י שמ"ו ש"מ דגם בתוך הזמן מיקרי שלו ומצווה עליה. מיהו לפי מ"ש הש"כ שם סי' ר"מ בשם תשו' הרא"ש דהנותן מתנה ע"מ להחזיר יכול ליתן לו דמיה א"כ אפשר דמיקרי לגמרי של עכו"ם ואין עובר עליה אך הביא שם שהריב"ש חולק ע"ז יעו"ש תו"ש שם:

לא) המוכר בהמתו לעכו"ם וקצב לו דמים ומסר לו הבהמה לנסותה שאם ימצא בה מום יחזירנה לו ואם ירצה בה יחזיק במקחו כל זמן שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ בה הוי בחזקת הלוקח ולית בה משום שביתת בהמתו הגרע"א בשם הר"ן פ"ק דע"ג. מיהו בס' תוספת ירושלים הקשה ע"ז מירושלמי יעו"ש. וע"כ יש להחמיר:

לב) ואם קנה בהמה מעכו"ם או מכר לעכו"ם במשיכה או בכסף הוי ספיקה דדינא. אי קנה בכסף לחוד או במשיכה לחוד ואזנינן לחומרא כמבואר ביו"ד סי' ש"ך. ולפ"ז נראה אי קנה מעכו"ם בכסף או במשיכה וחזר ומכרה לעכו"ם באופן זה שרי ממ"נ ואף דבסמ"ע סי' קצ"ד משמע דס"ל דישראל מעכו"ם ודאי קונה בכסף לחוד כבר השיג עליו הש"כ שם וכתב דגם זה הוי ספיקה דדינא ואזלינן לחומרא יעו"ש וא"כ כה"ג ודאי שרי ממ"נ. תו"ש שם:

לג) ואם העכו"ם קנה בכסף ושלח שליח עכו"ם ומשך לא קנה דאין שליחות לעכו"ם. מ"א סי' תמ"ח וב"ש באה"ע סס"י ה' ודלא כמ"ב ונו"ב בח"מ סי' רמ"ג שנמשך אחריו יעו"ש תו"ש שם:

לד) ליתן במתנה לעכו"ם ע"מ להחזיר כתב הרדב"ז סי' י"ג אע"ג דהוי מתנה מ"מ חיישינן שמא לא יחזיר ונמצאת המתנה בטלה למפרע ועבר על שביתת בהמתו יעו"ש. ער"ה או' ה' ועיין לעיל או' כ"ט:

לה) שם. אסור להשכיר וכו' אפי' סוס ודלא כמי שרצה לפרש דהא דתנן בע"ז בן בתירא מתיר בסוס אפי' בשאילה ושכירות וכבר הכו על קדקד סברה זו. רלנ"ח סי' כ"ח וגדול אחד בתשו' כ"י. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת או' ג' והא דאסור דוקא שאלה ושכירות אבל מכירה מותר אפי' בהמה גסה כמ"ש ביו"ד סי' קנ"א. עו"ת שם:

לו) שם. כדי שיעשה בה מלאכה בשבת. לאו דוקא דא"כ בל"ה אסור משום שכר שבת אלא מיירי ששכרה לו בהבלעה לחודש או לשבת ואפ"ה כיון שלא התנה עם העכו"ם שיחזור לו בהמתו בכל שבת אסור. עו"ת שם:

לז) שם. ומצווה על שביתת בהמתו וה"ה על חיות ועופות שלו ואפי' על מינים שבים ג"כ מצווה על שביתתו. ב"ק נ"ד ע"ב ותו' שם דנ"ה ע"א ד"ה המנהיג. הגר"א:

לח) שם הגה. אבל יכול להשכירה וכו' היינו ג' ימים קודם השבת. כלבו בשם ר"פ. ב"י. וכ"כ הב"ח. וג' ימים קודם שבת היינו ביום אב"ג כמ"ש לקמן סי' רמ"ח סעי' ד' יעו"ש:

לט) שם. כי אין העכו"ם נאמן וכו' דכיון שהוא ברשותו ולא נתפש עליו כגנב לא מירתת אבל במסר לרועה ודאי מירתת להשתמש בה. ט"ז סק"ד. ועיין לקמן סי' ש"ה סעי' כ"ג ובדברנו לשם או' ק"ב:

מ) שם. ואם השאילה או השכירה וכו' משמע דוקא אם השאילה או השכירה והתנה יכול להפקירה אח"כ אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שיפקירנה אח"כ. והגם שבב"י כתב דאם מפקירה בפני ג' אפשר דשרי להשכירה לכתחלה מ"מ כיון דלא מצא לזה היתר ברור כמבואר בב"י לא סמך ע"ז וע"כ לא כתבה בש"ע וכ"כ הט"ז סק"ד יעו"ש. וכ"כ הלבוש דדוקא בכה"ג התירו לו שיפקירנה כיון שהתנה בתחלה אבל להשכירה לכתחלה בלא תנאי ולהפקירה בפני ג' לא התירו ואפי' בהבלעה יעו"ש. וכ"כ העט"ז או' ב' מ"א סק"ט. מט"י או' ז'. מיהו הב"ח כתב דאם הפקירה בפני ג' שרי אפי' לכתחלה וה"ה אם הפקירה בפני אחר ונתפרסם לרבים שהפקירה נמי שרי יעו"ש. אמנם לענין דינא אנן ק"ל כדעת הש"ע ודעמיה לכתחלה אסור להשכירה עד שיפקירנה אחר כך. וכ"פ החס"ל או' ג' קיצור ש"ע סי' פ"ז או' יו"ד:

מא) שם. ואם השאילה או השכירה וכו' וגם מכרה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד. שו"ת צ"צ סי' ל"ה מ"א שם. תו"ש או' ז':

מב) שם. יפקירנה בינו לבין עצמו וכו' משום דמדאורייתא בכך הפקר מעליא הוא רק חכמים חייבוהו להפקיר לפני ג' כדי שאחד מהם יכול לזכות בו ושנים יהיו עדים בדבר ודוקא לענין מעשר הצריכו חכמים כך מפני הרמאים שלא יפקיעו את עצמם ממעשר אבל לא לענין שבת. וכן מבואר בתו' והרא"ש ס"פ אין בין המודר. עו"ת או' ג' מ"א סק"ט:

מג) שם. יפקירנה בינו לבין עצמו וכו' וכ"כ האחרונים. מיהו בב"י כתב בשם הרא"ש ס"פ המודר דטוב הוא שיפקירה בפני אשתו או אחד מבני ביתו יעו"ש. והלבוש כתב דאם יפקירנה בפני ג' בני אדם כדין כל הפקר הוא טוב יותר להקל האיסור מעליו. ולפי הטעם שכתבנו באו' והקודם הא דצריך ג' כדי שיהיה אחד זוכה ושנים מעידים א"כ צריך שלא יהיו אלו הג' קרובים או פסולי עדות. וכ"כ בס' מנחת פתים דף מ"ז ע"א יעו"ש:

מד) שם. יפקירנה וכו' ודוקא הוא בעצמו אבל ע"י שליח לא מצי להפקיר בהמתו. פתה ד' או' ג' יעוש"ב:

מה) שם. יפקירנה וכו' ובהמת מלוג צריך שיפקירנה הבעל והאשה ולא סגי זה בלא זה כמ"ש באה"ע סי' צ'. תו"ש או' ז' ובהמת חרש ששומע ואינו מדבר דאין יכול להפקיע בפה ובלב אין מהני. ואף חרש שנתחרש אח"כ ולא ממעי אמו. וכל שאין מדבר ולא שומע כלום כשוטה יחשב. מש"ז או' ו':

מו) שם. יפקירנה וכו' ועיין בתשו' ח"ס סי' ס"ג במ"צ אחד שהתיר למוכרי טובאק לעשות עכו"ם שיפקיר הטובאק בע"ש. וכתב עליו שלא טוב הורה חדא שלא הוזכר היתר ההפקר אלא לענין שביתת בהמתו ולא להתיר לעכו"ם לעשות מלאכתו. שנית דאין לסמוך על הפקר כזה אלא חוץ לרשותו של ישראל אבל לא ברשותו. ועוד עכ"פ איכא משום מראית העין יעו"ש. והביאו פ"ת:

מז) שם. קודם השבת וכו' משמע דוקא קודם השבת אבל בשבת עצמו אינו יכול להפקיר. וכ"כ הפר"ח סי' תל"ד דבשבת ויו"ט אסור להפקיר וכההיא דתנן אין מקדישין ואין מחרימין וכו' יעו"ש. וכ"כ המו"ק בסי' זה על מ"ש הש"ע או יאמר בהמתי קנויה וכו' וז"ל נראה פשוט דבשבת אסור לעשות כן משום דאסור להקנות בשבת אפי' לצורך מצוה כדמוכח מהלין דכנסין ארמלן וכו' יעו"ש. אמנם הפתה"ד או' ה' כתב דמ"ש הש"ע קודם השבת ארחא דמלתא נקט ואין ה"נ אם לא הקנה לעכו"ם בע"ש מצי להקנותה בשבת והרבה להשיג על דברי המו"ק הנז' והוכיח במישור דשרי לומר בשבת בהמתי קנויה להוציא' מרשותו שלא יפגע באיסור יעו"ש. וכ"פ בשו"ת תשובה מאהב"ה סי' רל"ח דבדיעבד יכול להפקיר אפי' בשבת יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בסי' זה או' ד' על דברי הפר"ח הנז' ששמע שמקשים עליו מכמה סוגיות יעו"ש. וע"כ לכתחלה יש להזהר להפקיר או להקנות קודם שבת כפשט דברי הש"ע אבל אם לא הפקיר או הקנה קודם שבת יוכל להפקיר או להקנות בשבת כדי להנצל מאסורא. ועיין לקמן סי' ש"פ סעי' א':

מח) שם. או יאמר בהמתי קנויה לעכו"ם וכו' וכ"כ הלבוש ומשמע דאפי' אינו אומר בפני העכו"ם מהני. מיהו המ"א סק"י כתב דצ"ל לעכו"ם דוקא בפניו כדי שיתכוין לקנות יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ח' ר"ז או' יו"ד. אבל המט"י או' יו"ד כתב דהא דבעינן שתתקיים ההקנאה ע"י זיכוי אחר ה"ד כשהחפץ הוא עדיין ברשות הנותן אבל אם היה ברשות המקבל מהני אפי' שלא בפניו יעו"ש. והא"ר או' י"א כתב דס"ל להש"ע דהא דצריך לומר לעכו"ם היינו לכתחלה אבל כשהתנה ועבר עכו"ם אף שאין העכו"ם כאן מותר לומר בינו לבין עצמו בהמתי קנויה לעכו"ם יעו"ש:

מט) שם. בהמתי קנויה לעכו"ם וכו' אבל ליתן במתנה לעכו"ם ע"מ להחזיר חיישינן שמא לא יחזיר ונמצאת המתנה בטלה למפרע ועבר על שביתת בהמתו כמ"ש לעיל או' ל"ד יעו"ש:

נ) שם הגה. ואם רוצה וכו' ר"ל ואם רוצה להחמיר יכול להפקירה לפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה וכו':

נא) שם בהגה. ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה וכו' משמע דאף דאין שום אדם זוכה בה הוי הפקר. וכ"כ הברכ"י או' ה' ומאי דמשמע מדברי הרב משנה למלך פ"ב דתרומות והב"ח בסי' תל"ד דלא הוי הפקר אא"כ זכו בו כבר השיג עליהם הברכ"י שם בסי' תל"ד והסכים דהוי הפקר יעו"ש:

נב) שם בהגה. כדי להפקיע מעליו איסור שבת. ולכך צריך שיפרש שאינו מפקירה אלא ביום השבת וכיון דביום השבת רשות העכו"ם עליה שהיא מושכרת או שאולה לו אין אחר יכול לזכות בה ולכי נפיק שבתא הו"ל כאלו חזר וזכה בה שלא הפקירה אלא בשבת לבד ואעפ"י שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר כלומר אעפ"י שאינו מפקירה אלא ליום שבת שפיר הוי הפקר כדאיתא בס"פ אין בין המודר. ב"י והביאו הט"ז סק"ה. ומשמע דליום השבת מיהא צריך להפקירה הפקר גמור אלא שאין אחר יכול לזכות בה משום שהיא תחת רשות העכו"ם ור"ל זה שאין אחר יכול לזכות בה משום שאין העכו"ם נותנה לו כיון שהוא לא מסרה לידו וכ"ת העו"ת או' ג' יעו"ש. מיהו המ"א ס"ק י"א כתב דאפי' בשבת אין אדם יכול לזכות בה ומ"מ אינו עובר עליו כיון שהפקירה ודלא כהעו"ת יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ט' והר"ז או' ט' והטעם כתב שם הר"ז משום דאינו מפקירה אלא בשעת מלאכה ובשעה שאינו עושה בה כלום חוזרת להיות שלו ולכך אין שום אדם יכול לזכות בה יעו"ש. אבל המאמ"ר או' ד' השיג על דברי המ"א הנז' והסכים לדברי העו"ת יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא דלדעת הב"י והט"ז והעו"ת והמאמ"ר צריך להפקירה הפקר גמור לכל יום השבת בענין שיכול אחר לזכות בה ולדעת המ"א א"צ להפקירה הפקר גמור בענין שיכול אחר לזכות בה אלא דוקא בשעת מלאכה וכדי להנצל מאסורא. וע"כ כיון דדבר זה במחלוקת שנוי צריך להפקיר הפקר גמור לכל יום שבת כולו בענין שאם יבא אחר יכול לזכות בו כדי להנצל מאיסורא אליבא דכ"ע:

נג) ודבר פשוט דאין אדם יכול לזכות בשום דבר הפקר אם לא בדרכי הקנייה בכל דבר ודבר כדינו זה בהגבהה וזה במשיכה וזה בחזקה וכיוצא וכן מתבאר בח"מ סי' רע"ג יעו"ש. מאמ"ר שם. ועיין בח"מ סי' קצ"ז וקצ"ח:

נד) שם בהגה. אבל ביו"ט אין אדם מצווה וכו' וכ"כ הלבוש בסס"י זה. ב"ח בסי' תצ"ה. ט"ז שם סק"ג. א"ר בזה הסי' או' י"ח. פר"ח שם סק"ג אלא רק במחמר כתב שם הפר"ח דאסור ביו"ט כמו בשבת יעו"ש. אמנם מהרש"ל ביש"ש פ"ה דביצה חולק ע"ז ומביא בשם הירושלמי דגם ביו"ט איכא איסור משום שביתת בהמתו יעו"ש. וכן בב"י סי' תצ"ה הביא יש אוסרין ויש מתירין והסכימה דעתו כדעת האוסרין יעו"ש. והב"ד מ"א ס"ק י"ב וכחב וכן יש להחמיר יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' יו"ד וכן הסכים המט"י בסי' תצ"ה ובסי' זה או' י"א והשיג על הפר"ח יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ו' דכן הוא דעת מרן ז"ל והאחרונים ודלא כהא"ר יעו"ש. וכן המחב"ר או' ג' האריך בענין זה והביא כמה פו' דסברי דיו"ט שוה לשבת בענין איסור שביתת בהמתו ומסיק דכן ראוי להחמיר ועד אחרן הביא קונטריס ישן נושן ג"כ מרבני עה"ק ירושת"ו דאסרי משום שביתת בהמתו גם ביו"ט שני יעו"ש. והביאו שע"ת או' ח' וכ"פ הר"ז או' י"ט. ישי"ע או' ח' ביאור הגר"א. קיצור ש"ע סי' צ"ח או' א' ועיין לקמן סי' ד"ש או' יו"ד:

נה) [סעיף ד'] יש מתירין אם קבל עליו העכו"ם אחריות וכו' דאז נקרא בהמת עכו"ם. תו"ש או' י"ב. ואע"ג דק"ל דהשואל חייב באונסין ואעפ"י כן אמרינן לעיל דישראל המשאיל עובר משום שביתת בהמתו שאני הכא דמקבל עליו כל מיני אחריות ואפי' אחריות דמתה מחמת מלאכה וגם אחריות דיוקרא וזולא. מט"י או' י"ב:

נו) שם. יש מתירין אם קבל וכו' וי"א דכיון שאין העכו"ם וכו' ולפי הכלל המסור בידינו דכשהש"ע מביא ב' סברות בשם י"א וי"א דדעתו כסברה שנית א"כ כאן דעתו לפסוק כיש אוסרין ואעפ"י כן פוסק בסעי' ה' כיש מתירין בתרא ולא סתרן אהדדי משום דהתם שאני שהזהיר העכו"ם שלא לעשות בשבת והזקיקו אחריות מפני כן. מט"י שם. ועיין לקמן או' ע"ב:

נז) שם. נקראת בהמת ישראל. וא"כ צריך להתנות שיחזירם קודם שבת ואם עיכבם בשבת יפקירם כמ"ש בסעי' הקודם:

נח) שם. נקראת בהמת ישראל. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יוכל המושל לעשות בו כרצונו ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב. שבות יעקב ח"ב סי' ט"ל יעו"ש. מיהו הי"א בהגב"י בתב שאם יכול העכו"ם למכרו אף שמכרו לו בדבר מועט מותר ואם אינו יכול למוכרו אסור שנקראת בהמת ישראל יעו"ש וכ"נ מדברי מרן ז"ל דהכל תלוי באם יכול למוכרו שאז נקראת בהמת עכו"ם ואם אינו יכול למוכרו נקראת בהמת ישראל וע"כ אם אינו יכול למכרו צריך להתנות שיחזור קודם שבת ואם עיכבה בשבת יפקירנה כמ"ש באו' הקודם:

נט) מיהו אם העכו"ם אלם ולוקח בהמתו של ישראל בעל כרחו לעשות בה מלאכה ואינו יכול להתנות עמו שיחזירנה קודם שבת אז די שיפקירנה קודם שבת כדי שלא לעבור על שביתת בהמתו כיון דמדאורייתא מהני כמ"ש לעיל או' מ"ב וא"א לו בענין אחר. ואע"ג דאנוס רחמנא פטריה מ"מ היכא דאפשר יש לתקן:

ס) בהמה של ישראל והחלב מחצה לנכרי ומחצה לישראל יפקירנה או יתנה עמו שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת ואז מותר להניח לחלוב בשבת. פנים חדשות בשם הרמ"ע סי' קי"ב. והביאו כנה"ג בהגה"ט ועו"ת או' ד' אמנם המ"א סק"ז כתב דדברי העו"ת שכתב בשם הרמ"ע צ"ע וכן הא"ר סי' ש"ה או' י"ט הקשה על תשו' הרמ"ע הנז' מדברי הש"ע דשם סעי' ך' דמתיר לחלוב הבהמה משום צער בעלי חיים ואפי' באין אריס וכתב אפשר דמיירי הרמ"ע באין החלב מצערה והניח בצ"ע יעו"ש. וכן המאמ"ר או' ו' כתב על דברי הרמ"ע הנז' דדבריו תמוהים מאד דאין טעם לזה כלל דאטו התם הבהמה עושה מלאכה העכו"ם הוא שחולב ובדידיה קא קטרח מאחר שהוא למחצה ואין כאן ענין לשביתת בהמה יעו"ש וכן המחב"ר או' ב' האריך בדברי הרמ"ע הנז' ומסיק דהמקיל לא הפסיד ובלבד שלא יהנה מחלבה או יקנהו לפחות בדבר מועט כמ"ש סי' ש"ה סעי' ך' יעו"ש:

סא) ואם אין החלב מצערה אלא רוצים לחלוב הבהמות כדי לעשות גבינות או יגורטי כדי להשתכר וכמו שעושין אלו הקונים צאן ומניחין בשדות אצל הערביים אז אם הם בשותפות צריך להתנות כמ"ש רס"י רמ"ה גבי שדה ותנור שהם בשותפות יעו"ש ואם הם כולם של ישראל צריך לקצוץ עם העכו"ם ליתן לו כך וכך לכל ליטרא וליטרא כמ"ש רס"י רמ"ד כדי שיהא בדידיה קטרח:

סב) [סעיף ה'] ע"י שיתנה וכו' ואפי' אם תמות הבהמה ביום השבת או ביום שנוטל היהודי האחריות על שניהם מותר. הרלנ"ח סי' ק"ו. כנה"ג בהגב"י סי' רמ"ה. עו"ת או' ה' מ"א ס"ק י"ג. תו"ש או' י"ב:

סג) שם. ע"י שיתנה וכו' ואם ביום השבת הרויח העכו"ם יותר מיום שנטל הישראל לעצמו יוכל הישראל לקחת החלק מהריוח שהתנו ביניהם ולא יקרא נוטל שכר שבת. הרלנ"ח שם. כנה"ג שם. וכן הוא לעיל בש"ע סי' רמ"ה סעי' ב' יעו"ש. וכ"כ מ"א שם. תו"ש שם ומ"ש העו"ת שם על דברי הרלנ"ח הנז' דצ"ע למעשה כבר תמה עליו המאמ"ר או ז' וכתב דדברי הרלנ"ח הם ברורים ואין כאן מקום עיון יעו"ש:

סד) שם. ואם לא התנו מתחלה אסור וכו' דהא חצי הבהמה היא של ישראל ומצווה על שביתת חלקו. לבוש משמע דגם בבהמת השותפות עם העכו"ם ישראל מצווה על שביתת חלקו. מיהו בב"י סי' רמ"ה כתב בשם הריב"ש דאין כאן משום שביתת בהמתו מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמות אלא האיסור משום שלוקח שכר שבת. שלא בהבלעה יום א' כנגד יום השבת וגם שעשה איסור בתחלה להשתתף עם העכו"ם בלא תנאי והעכו"ם יעשה בה מלאכה בעל כרחו יעו"ש. והביאו מ"א והתו"ש שם. אמנם המט"י או' י"ד כתב דהא דהשמיט הש"ע טעם הריב"ש וכתב אסור סתמא משום דס"ל דאסור משום שביתת בהמתו ועשה כמו פשרה בין שני הדיעות הריב"ש והריצב"א שהביא בב"י יעו"ש. וכן הפתה"ד או' ט"ו האריך הרבה בענין זה ומסיק כדברי הלבוש דגם בבהמת השותפות עם העכו"ם מצווה על שביתת חלקו יעו"ש. ומ"ש שם המ"א דבהפסד גדול שרי לחלוק סתם וכמ"ש מור"ם ז"ל לעיל סי' רמ"ה סעי' א' בהגה כבר כתבנו שם או' ט' דדעת מרן ז"ל והאחרונים להחמיר יעו"ש:

סה) שם. ואם לא התנו מתחלה אסור אע"ג שהתנו אח"כ. ונראה הא דלא מהני להתנות אח"כ היינו בעוד שהבהמה בשותפות אבלאם מוכרים הבהמה לאחר וקודם שחוזרים לקנות מתנים מהני תנאה וכמ"ש לעיל סי' רמ"ה סעי' ג' ובדברינו לשם או' ט"ז יעו"ש:

סו) שם. ויש מתירין אפי' לא יהא רשות וכו' משום דבכל זאת עדיין הבהמה ברשות הכותי. עו"ת או' ה':

סז) שם. או יהרהנם אצלו וכו' פי' אעפ"י שיניחם ביד הישראל למשכון והעכו"ם נוטל אותם ועובד בהם שרי דכיון דלא אמר לו מעכשיו לא קנאם כמ"ש סס"י תמ"א יעו"ש ואפי' אמר לו אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך. מ"א ס"ק י"ד. וכ"כ העו"ת שם. אלא שהקשה ע"ז דמכאן ולהבא זוכה בבהמה והתו"ש או' י"ג תירץ משום דק"ל ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קנה משכון יעו"ש. וע"כ נ"ל דיותר טוב שלא להניח זמן אלא יאמר לו כל זמן שתרצה המעות שלך ואיני נותן לך תקח הבהמה. וישראל ומומר לעכו"ם שיש להם בהמה בשותפות אסור להניחם במשכון דאעפ"י שחטא ישראל הוא. א"א או' י"ד:

סח) שם. ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו. שאם יאמר לו מעכשיו כשמחזירה לו הוי למפרע בהמת ישראל. לבוש. עו"ת שם:

סט) שם. ויש מתירין ע"י שיזהיר וכו' בב"י סי' רמ"ה כתב תהיה אחריות שבת עליו דמשמע אפי' לא קבל אחריות כל הימים עליו אלא של יום שבת לבד סגי בהכי ומיהו הש"ע דהשמיט תיבת שבת משמע דס"ל דבעינן אחריות כל הימים. מט"י או' י"ז:

ע) שם. אפי' מאונסים וכו' והא דכתב לעיל סעי' ד' דבעינן ג"כ יוקרא וזולא התם מיירי בבהמה דכולה של ישראל היא משום הכי בעינן ג"כ יוקרא וזולא אבל הכא דגוי ג"כ משותף בבהמה סגי באונסין לבד. עו"ת שם:

עא) שם. ויכתוב כן בערכותיהם וכו' והא דסגי בסעי' ג' להפקיר בינו בין עצמו דוקא בדיעבד אבל להתיר לכתחלה בעי פרסום. א"ר או' ט"ז יעו"ש, וכ"כ התו"ש או' ט"ז. א"א או' ט"ז:

עב) שם הגה. וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו וכו' וכ"כ הלבוש. וכתב מ"א ס"ק ט"ז דדעת הרב ב"י דאם היא כולה שלו לא מהני שיקבל העכו"ם אחריות כמ"ש סעי' ד' ורמ"א הכריע להקל עכ"ל. וכ"כ התו"ש או' ט"ז דדעת הש"ע בסעי' ד' כס' שהביא באחרונה ורמ"א מקיל בכל ענין יעו"ש. וכן הוא דעת המט"י כמ"ש לעיל או' נ"ו יעו"ש. אבל המאמ"ר או' ח' כתב דאין לחלק בזה בין שותפות לכולה של ישראל ומרן כאן הביא כל הדרכים הללו אעפ"י שקצתם חולקים על קצתם או עכ"ל. אין מכוונים משום דס"ל לדינא דיש להקל כדברי כולם וכמ"ש רמ"א ואעפ"י שבסעי' ד' כתב יש מתירין ויש אוסרים וכפי הכלל דעתו כהאוסרים שאני הכא שאח"כ בסעי' ה' הביא התירות אחרות שלא במחלוקת שהם ע"פ דעת המתירין דלעיל סעי' ד' יעו"ש. ומ"מ נראה לענין דינא כיון דדעת המ"א והתו"ש והמט"י דדעת מרן ז"ל בבהמה דכולה של ישראל דסעי' ד' כדעת האוסרין יש להחמיר היכא דאפשר:

עג) שם בהגה וכל צדדי היתרים וכו' ועיין ברדב"ז ח"א סעי' י"ג שעשה עוד צדדים כדי להפקיע האיסור יעו"ש. אמנם מ"ש שם דהפקר בפני ג' מועיל אפי' לכתחלה כבר כתבנו לעיל או' מ' דיש פלוגתא בזה ודעת מרן להחמיר יעו"ש:

עד) שם. ואפי' אם הבהמה וכו' ואם השוטים של ישראל וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אלא א"כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי כמ"ש סי' רמ"ד סעי' ה' ועכ"פ אסור לומר לו לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב. מ"א ס"ק ט"ז. משמע הא אם העכו"ם מושכר לו רק ליסע עם הסוסים מותר למכור לו הסוסים באיזה צד של היתר ומותר להוליך לו סחורתו גם בשבת רק שלא יאמר לו לך בשבת. אמנם בתשו' צ"צ סי' ל"ה כתב דאלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכין משאות בשכר ומוכרין בכוונה לכותי כדי להפקיע איסור שבת עוברים על דברי חכמים וראוי לקנוס עכ"ל והביאו א"ר או' י"ז ותמה על מ"א שלא הזכיר מתשו' צ"צ הנז' שהאריך לאסור וכתב דכן יש להחמיר יעו"ש. מיהו לדבר מצוה כגון להוליך אתרוגים מותר. צ"צ שם. א"ר שם. שע"ת או' י"ב:

עה) הו"ט של זכוכית שנתן בשטר מכירה שהרשות ביד כותי לעשות מה שירצה ובע"ש נותן לו צעטי"ל איזה מין זכוכית יעשה וגם לפעמים מוכר השמעלציקע"ס לסוחר אחר אף שכבר מכרו יש להתיר כיון דבאמת הוא שותף ומותר מן הדין וסגי כל שנותן שטר מכירה. שו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ל"א ועיין עו"ש סי' ס"ו וס"ט וע"ג וקע"ח בענינים אלו יעו"ש. פ"ת. ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סי' רמ"ד או' ב"ן:

עו) שם בהגה. שעשה דרך היתר. וכתבו האחרונים שאין לסמוך על היתירים הללו אלא דוקא בשעת הדחק ומי שמקיים הפסוק למען ינוח שורך וכו' כפשטיה ואינו עושה שום תחבולה כדי לעשות בהמתו מלאכה בשבת ודאי שיצליח בששת ימי המעשה והבוטח בה' חסד יסובבנו:

ט"ז סק"א דהא דתניא לא ישכיר כליו לנכרי כצ"ל:

שם אתיא כב"ש. לב"ש שביתות כלים אסור מדרבנן מש"ה בע"ש אסו'. בד' וה' מותר כיון דרחוק מן שבת יש ספק שמא לא יעשה מלאכה בשבת וה"ל ספק דרבנן:

שם ממילא מותר להשאיל ולהשכיר כליו כצ"ל:

מ"א סק"א עסי' רמ"ד כצ"ל: הגה ס"א יחזיר וישאיל לו לא אמרי' כצ"ל.

ט"ז סק"ד במשאיל או משכיר ר"ל שהתנ' עמו שתנוח בשבת ואינו לוקח שכירות בעד שבת:

שם שהישראל מצווה על בהמתו מש"ה אין הנכרי נאמן על כך כמש"כ רמ"א:

מג"א סק"ח דשכירות לא קניא. ר"ל דאע"ג דקי"ל שכירות ליומא ממכר הוא היינו דוקא לענין אונאה שהוא בכלל כי תמכרו ממכר אל תונו אבל לענין שלא יעבור הישראל משו' שביתות בהמתו לא הוי מכירה:

ט"ז סק"ה כההוא דיו"ד סימן רכ"א לענין מודר הנאה כצ"ל:

שם שאינו יכול למכר' אם ירצה נקראת בהמת ישראל כצ"ל:

שם אלא בספר מ"ב פסק כן כצ"ל:

מ"א סקי"ב ונ"ל פי' דאע"ג שעלה. ר"ל דקי"ל אין עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה ואם עלה באילן במזיד אסור לירד ממנו עד מו"ש ברסי' של"ו. וקאמר הירושלמי דאם עלה על גב בהמה אפי' במזיד ירד משום דאיכא צער בע"ח וזהו שאמ' הירושל' שמצווה על שביתות בהמתו ר"ל שלא לצערה וכמו שדרשו רז"ל למען ינוח שורך תן לו נייח שלא יהא צער:

סקי"ג אלא יחלקו סתם כל השבוע ביחד. דאז ה"ל בהבלעה. עיין במה שכתבתי סי' רמ"ה אות ד':

ס"ק ט"ז ודעת הרב"י. ס"ל להמג"א דהמחבר בסעיף ד' הביא ב' דעות משום שבהמה כולה של ישראל וכאן מקיל לפי שהוא בשותפות. ורמ"א הכריע להקל ולכן הגיה רמ"א בסעיף ד' וכתב ועיין למטה בסי' זה. אולם בב"י מבואר דכי היכי דפליגי היכי שכל הבהמה של ישראל הכי נמי פליגי בשותפות עי"ש בססי' רמ"ה וצ"ע: רמז

ולהשכיר. ולענין להשכיר דבר פרהסיא עסי' רמ"ג:

בע"ש דמחזי כשלוחו. אבל בחנם לא מיחזי כשלוחו:

בהבלעה. אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בחדר לדור בו אסור כמ"ש סי' ש"ו ס"ד ובזה נתבטלו דברי ע"ש שחולק על הג"מ:

ולהשאיל וכו'. אפי' בכלי שעושין בו מלאכה שרי (הג"מ):

מפתח ביתו. עסי' רנ"ב ס"א ומדברי הע"ש משמע שלא ע"ש:

צוהו להוציאו. ואפי' לדידן דל"ל ר"ה גמור' אסו' כמ"ש בב"י רסי' שכ"ה וא"כ אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה שרי אבל הרמב"ם פ"ו כת' כשיצא מפתח ביתו בשבת יראה כמי שלוה לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת עכ"ל, וא"כ צ"ע על הרב"י שהשמיט טעם הרמב"ם ויש להקל בעת הצורך:

אסור להשכיר. עססי' ש"ה מס"ך והלאה ודברי ע"ש שכ' בשם הרמ"ע צ"ע:

שאדם מצווה כו'. וזה אסור מדאורייתא דקי"ל דשכירות לא קניא כ"א לענין אונאה (תוס' בע"א דף ט"ו) ואף דבח"מ סי' ר"ס ס"ד כתב דמקרי חצירו של השוכר לענין קנייה וצ"ל כמ"ש הריב"ש דדוקא לענין הנאה של השכירות מקרי חצירו וזהו ג"כ הנאה הוא אבל הגוף של המשכיר וע"ש סי' שי"ג ובש"ך ועיין בב"מ דס"ז ואין כאן מקומו, ואם ישראל שכר מעכו"ם בהמ' מצווה על שביתתה דשכירו' קניא לחומרא עכ"ל הג"א וצ"ע דהא אמרי' בגמ' ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה משום דלא קני לה משמע דאפי' לקולא אמרינן שכירות לא קניא ובתוס' דע"א דף ט"ו כתבו דמיירי שמזונותיה על הכהן ומ"מ נ"ל דאם שכרה מהעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממ"נ:

יפקירנה כו'. דד"ת הפקר בפ"ע הוי הפקר אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שיפקירנה בשבת וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד (ע"ש צ"צ) וב"ח מתיר לכתחלה להפקיר לפני ג':

קנויה לעכו"ם. וצ"ע דבהגמ"ר כתוב בהמתי קנויה לך משמע דצ"ל להעכו"ם בהמתי קנויה לך כדי שיזכה בו העכו"ם אבל אם אמר שלא בפניו לא מהני דאפי' בישראל לא מהני אא"כ זיכה לו ע"י אחר לכן נ"ל דצ"ל לעכו"ם דוקא בפניו כדי שיתכוין לקנות:

כדי להפקיע כו'. משמע דאפי' בשבת אין אדם יכול לזכות בו וכ"כ הלבוש מ"מ אין עובר עליו כיון שהפקירה כנ"ל דלא כע"ש ומהב"י אין ראיה דהוא פי' לדברי הר"פ:

אין אדם מצווה וכו'. וביש"ש פ"ה דביצה חולק על זה ומביא הרי"ף והרא"ש שכתבו בשם הירושלמי אין רוכבין ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו וזה גבי י"ט מתני עכ"ל ועב"י סי' ש"ה ומדברי ש"ל אין ראיה דהתם מיירי שהעכו"ם רוכב עליה ומביא עליה משאו' וזה אפי' באדם מותר דהא אין איסור הוצאה בי"ט אלא שאסור מדרבנן כמ"ש סימן תצ"ה ס"ג ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' כ"ד בשם הרשב"א דכשטוענ' בחצר משא בשבת ליכא משום שביתת בהמתו אלא כשמחמר אחריה אסור משום מחמר והר"ן סובר דאפי' משום מחמר ליכא, ועב"ח שלא נחית לחלק בזה ומ"ש בירושלמי אין רוכבין משום שביתת בהמתו אף על גב דחי נושא את עצמו נ"ל דטעמו משום שמא יצא חוץ לתחום כדאי' בגמרא והוא סובר תחומין דאורייתא והאדם בעצמו אינו עושה איסור כיון שיושב על הבהמה כמ"ש הרא"ש פרק מי שהוציאוהו בשם רשב"ם ועמ"ש סימן ש"ה, ובאמת ז"ל הירושלמי היה רוכב ע"ג בהמה א"ל רד וכו' שני' היא משום שמצווה על שביתת בהמתו וכו' ונ"ל פי' דאף על גב שעלה א"ל לירד משום שצער הוא לה כמ"ש סימן ש"ה סי"ח משא"כ באילן כמ"ש רסי' של"ו ודכוותיה כתבו התוס' בשבת דף קכ"ב בב"י סי' תצ"ה כתב שביתת בהמה ומחמר בי"ט יש אוסרין ויש מתירין ודעת הרב"י שם לאסור ע"ש ולכן יש להחמיר, ולהשתמש בב"ח פשיטא דאסור מדרבנן כמו בשבת ועיין במסכ' מכות פ"ג וריש מי שהחשיך:

ע"י שיתנה עם העכו"ם. ואז מותרין אח"כ לחלק בשוה כמ"ש סימן רמ"ה ס"ב ואז אפילו אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע מותר (ר"ל חביב) אבל אם לא התנו מתחלה אלא אחר שנשתתפו אומר לו טול כו' אף על פי שאין כאן משום שביתת בהמתו כיון שיש לנכרי חלק בו אסור דמ"מ הוא נוטל יום א' כנגד יום השבת והוי שכר שבת שלא בהבלעה ומזה היה יותר היתר שלא יאמר טול אתה כו' אלא יחלקו סתם כל השבוע ביחד (ב"י ססי' רמ"ה בשם ריב"ש וכ"כ ר"ל חביב ססי' ק"ו) ומ"מ דוקא בהפסד גדול שרי לחלק סתם (ד"מ) ועיין סי' רמ"ה ס"א בהג"ה:

יהרהנם אצלו. פי' אף על פי שיניחם ביד הישראל למשכון והעכו"ם נוטל אותם ועובד בהם שרי כיון דלא א"ל מעכשיו לא קנא' כמ"ש ססי' תמ"א ע"ש אפי' א"ל אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך:

ויכתוב כן. היינו לפרסומי מלתא:

ואפי' אם הבהמה כולה. ואם הסוסים של ישראל וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב"ם כמ"ש סימן רמ"ד ס"ה ועכ"פ אסור לומר לו לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב ודעת הרב"י דאם היא כולה שלו לא מהני שיקבל העכו"ם אחריות כמ"ש ס"ד ורמ"א הכריע להקל:

(א) מותר להשאיל וכו' – הוא דעת הרי"ף והרמב"ם וס"ל דהא דתניא לא ישכיר כליו לא"י בע"ש ובד' וה' מותר הוא מטעם שביתת כלים דאסור ואתיא כב"ש דס"ל אדם מצווה על שביתת כליו כמו על שביתת בהמתו אבל ב"ה ס"ל שביתת כלים אין אדם מצווה עליו וממילא מותר להשאיל ולהשכיר כליו אפילו בע"ש ואפילו כלים שעושין בהם מלאכה ומ"מ גם הם ס"ל דכל הכלים אין היתר להשכיר רק בהבלעה אבל לא על שבת לחוד אפילו אם משכירם בתחלת השבוע דזה הוי שכר שבת וכמ"ש אח"כ לפי הי"א דע"ז לא מצינו מי שמקיל והי"א הוא דעת הרב רבינו יונה דהך ברייתא לא אסרה משום שביתת כלים אלא ככו"ע אתיא והטעם דכשמוסר בע"ש את הכלים שעושין מלאכה בהן והא"י יעשה בהן מיד בשבת נראה כמו שעושה מלאכתו בשליחותו של ישראל וזה אסור דאמירה לא"י שבות ואע"ג דבסימן רנ"ב ס"ב איתא דשרי ליתן עורות לעבדן עם חשיכה דא"י אדעתיה דנפשיה קעביד כיון דקצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח לישראל במה שהא"י עושה בשבת אבל בשכירות כלים ידוע הוא שאם יתנה עם הא"י שישבות בהכלים בשבת לא יתן לו שכירות כ"כ הילכך כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הא"י בסתמא ועושה בהן מלאכה בשבת מחזי כשלוחו של ישראל לזה משא"כ כשמוסר לו בד' וה' מותר דלא מיתחזי כולי האי כשלוחו:

(ב) וכיוצא בה – כגון ריחיים וכל כלי אומנות [הרא"ש] ועיין בפמ"ג דה"ה כלים שאין עושין בעצמן מלאכה כגון גיגית שהשכר נעשה בה או קדרה שמבשלין בה וכל כה"ג כיון שעכ"פ הא"י עושה בהן מלאכה מחזי כשלוחו של ישראל ולא בא הרר"י למעוטי אלא כשמשכיר לו חלוק וטלית וכה"ג איזה כלי שאין עומד לעשות בה מלאכה דמותר להשכיר לו אפילו בע"ש:

(ג) בהבלעה – אבל ליטול שכר שבת לחוד אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה או שמשכיר לו חדר לדור בו אסור לכו"ע וכמו שיתבאר לקמן בסימן ש"ו ס"ד:

(ד) ולהשאיל לו וכו' – דכיון שאין ריוח לישראל במלאכת הא"י לא יאמרו שלוחו הוא לזה וע"כ מותר להשאיל לו אפילו ליום השבת לחוד אפילו כלים שיעשה הא"י מלאכה בהן:

(ה) ולא אמרינן וכו' – היינו שאע"פ שאינו משאילו חנם כ"א בשכר שישאילנו אח"כ מ"מ כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך כדי שתשאילני כלי כלך שרי [ב"י] ועיין בה"ל:

(ו) שום כלי – היינו אפילו כלים שאין עושין בהן מלאכה ואסור אפילו לדעה ראשונה:

(ז) ואפילו בע"ש אם הוא וכו' – ואסור אז אפילו למכור לו או ליתן לו במתנה וכמו שמבואר לקמן בסימן רנ"ב ס"א וע"ש במ"ב מש"כ בזה:

(ח) קודם חשיכה – היינו קודם שתשקע החמה (מגיד משנה):

(ט) צוהו להוציאו – לחוץ לר"ה ואפילו לדידן דלית לן ר"ה גמורה אסור דאמירה לא"י שבות הוא אפילו במילי דרבנן וא"כ אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה והא"י ג"כ דר שם שרי להשאילו כלים שאין עושין מלאכה בהן ולמכור לו ולהשכירו אסור אף בזה שלא יאמרו שמכר והשכיר לו בשבת ואם הוא כלים שעושין בהן מלאכה אפילו להשאילו אסור אא"כ יוציאם מפתח ביתו קודם השבת שלא יאמרו בשליחותו של ישראל עושה מלאכה בשבת:

(י) אסור להשכיר וכו' – אפילו ביום ראשון ואפילו בהבלעה:

(יא) כדי שיעשה וכו' – צ"ל שמא יעשה בה [הגר"א וכן מוכח מהש"ע גופא]:

(יב) על שביתת בהמתו – דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו' ואע"ג דהשכיר הבהמה לא"י הא קי"ל דשכירות לא קניא והו"ל בהמתו של ישראל ומצווה על שביתתה וי"א דלחומרא אמרינן דשכירות קניא וע"כ אם ישראל שכר בהמה מא"י מצווה על שביתתה ונכון להחמיר כיון דהוא איסור דאורייתא ואם שכרה מא"י וחזר והשכירה לא"י שרי ממה נפשך. ואם קנה בהמה מא"י או מכר לא"י במשיכה לחוד או בכסף לחוד הוי ספיקא דדינא ואזלינן לחומרא לענין שביתת בהמה [תו"ש]:

(יג) אין הא"י נאמן – ומירתת נמי לא מירתת לעשות בה מלאכה כיון שהוא ברשותו ע"י שאלה או שכירות לא נתפס עליו כגנב עי"ז משא"כ ברישא כשמתנה שיחזירנה לו קודם שבת כבר כלה השאלה והשכירות קודם השבת ועי' לקמן סי' ש"ה סכ"ג [אחרונים]:

(יד) יפקירנה וכו' – וזהו דוקא בדיעבד שכבר התנה עמו ועיכבה בשבת אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שכשיגיע יום השבת שיפקירנה ואפילו אם יפקירנה בפני שלשה שאין הכל יודעים מן ההפקר ואתי לידי חשדא שיאמרו בהמתו של ישראל עושה מלאכה בשבת ואף במכירה אין היתר אלא כשמוכר בהמתו לא"י במכירה גמורה על כל ימי השבוע ולא כשמוכר לו על יום השבת לחוד מפני חשדא וכנ"ל והב"ח מתיר לכתחלה להשכיר ע"ד שיפקירנה בפני ג' דכיון דג' ליודעים מיפרסמא מילתא ולא יבא לידי חשדא ובשעת הדחק אפשר שיש לסמוך על דבריו ובסוף הסימן נבאר אי"ה:

(טו) בינו לבין עצמו – שאז אינו מצווה על שביתתה כיון שאינו שלו שכבר הפקירה ואע"ג דהפקר בעינן שיהיה בפני שלשה זהו מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו סגי והכא שכבר השכירה והתנה עמו שיחזירנה ועיכבה די בזה כדי להנצל מאיסורא דאורייתא ועיין בב"י שיש פוסקים שסוברין דגם בכאן אף שהוא דיעבד בעינן דוקא תלתא וע"כ טוב ליזהר בזה לכתחלה אם יש באפשרי ועכ"פ יזהר להפקירה בפני אחד דרבים מגדולי הפוסקים סוברים דאף דאורייתא אינה הפקר עד שיפקירה עכ"פ בפני אדם אחד ואפילו בפני אחד מאנשי ביתו די בזה:

(טז) בהמתו קנויה להא"י – עיין במ"א שדעתו דדוקא אם אומר לו בפניו בהמתי קנויה לך שאז מתכוין הא"י לקנותה והיא נקנית לו באמירה זו כיון שהיא ברשותו וקניא ליה חצירו אבל אם אומר כן שלא בפניו לא קנאה הא"י כלל. ואפילו אם זיכה לו ע"י ישראל אחר ג"כ לא מהני כמבואר בח"מ סימן רמ"ג סי"ד וכן הסכים הפמ"ג ושארי אחרונים כהמ"א ופשוט דאפילו באומר בהמתי קנויה לך בעינן שיהיה לזה ג"כ פסיקת דמים דאל"ה אין זה מכירה כלל וכ"כ בח"א בכלל נ"ח:

(יז) כדי שינצל וכו' – ר"ל אבל לכתחלה אין לסמוך להשכיר ע"ד שיפקיר כשיגיע יום השבת או שיקנהו אז להא"י שההפקר וההקנאה אינן מפורסמין ויש כאן חשש מראית העין וכנ"ל ועין בסוף הסימן:

(יח) דודאי אין כונתו – ר"ל שבודאי לא היה בדעתו שישאר הפקר לעולם כ"א ליום השבת בלבד כדי להפקיע מעליו איסור שבת ולאחר השבת יחזור לרשותו אבל ביום השבת גופא בודאי הוא הפקר גמור [וגם זה מקרי בשם הפקר וכדאיתא בגמרא דאפילו הפקר ליום אחד הוי הפקר] ואין צריך לחוש שמא יזכה בה אחר בשבת גופא שבודאי הא"י לא יניחנו כ"ז שהיא ת"י למלאכתו:

(יט) אין אדם מצווה וכו' – דשביתת בהמתו ילפינן ממה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך והאי קרא בשבת כתיב ואפ"ה לא ישכירם אלא בהבלעה דלא יהיה שכר יו"ט והנה המרש"ל חולק ע"ז ודעתו דיו"ט ושבת שוין הן בזה כמו בכל מלאכות ועין במג"א שהאריך בזה ומביא דהב"י בסימן תצ"ה הביא דעות הראשונים בזה ומצדד שם לאיסור וע"כ יש להחמיר ובביאור הגר"א ג"כ האריך בזה ומסיק דהעיקר כדעת מהרש"ל הנ"ל וגם לקמן בסימן תצ"ה ס"ג מפרש הגר"א מה שכתוב שם בשו"ע דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט הטעם הוא משום שביתת בהמתו:

(כ) אם קבל עליו וכו' – דעי"ז הוי הבהמה כמו של א"י ומותר לחרוש בה בשבת ואע"פ שמחזירה בעין אם לא יקרה לה כלום מ"מ השתא ברשת הא"י קאי לגמרי כיון דגם ליוקרא וזולא ברשותו היא:

(כא) ועיין למטה וכו' – היינו דשני יש מתירין ועין במה שנכתוב שם:

(כב) בתחילה כשקנה וכו' – דנמצא דלא קנויה הבהמה לישראל כלל ביום השבת ואז אח"כ מותרין אפילו לחלוק בשוה ואין בזה משום שכר שבת כמ"ש סימן רמ"ה ס"ב וגם דאז אפילו אם אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע בין בחול ובין בשבת ומותר:

(כג) ואם לא התנו מתחלה – אלא לאחר שנשתתפו אמר לו טול אתה בשבת ואני כנגדו בחול אף אם נאמר שאין איסור בזה מחמת שביתת בהמתו כיון שיש לא"י חלק בה וע"כ של ישראל עושה מלאכה מ"מ אסור דהא בכל זה הוא נוטל יום אחד כנגד יום השבת והוי שכר שבת שלא בהבלעה:

(כד) אף על גב שהתנו אח"כ – מלשון זה משמע דכ"ש דאם לא התנה כלל דאסור ובב"י מצדד לומר דאם אף לאחר שנשתתפו לא התנה לומר טול אתה וכו'. אלא חולקין סתם השכר כל השבוע בשוה דשרי דהא נוטל שכר שבת בהבלעה ואיסור דשביתת בהמתו ס"ל דאין כאן דהא הא"י עושה בע"כ בשבת מחמת חלקו שיש לו [ואך דעשה בזה איסור מתחלה כשנשתתף שהיה לו לחוש שיעשה בהבהמה מלאכה בשבת והו"ל להתנות מתחלה טול אתה וכו' ע"ש בב"י]. אמנם מלשון השו"ע משמע דלא רצה לסמוך ע"ז למעשה. ודע דאפילו לפי דעת הב"י הנ"ל דאין בזה משום שביתת בהמתו אין להתיר לחלוק סתם אח"כ אלא במקום הפסד גדול לפי דעת הרמ"א לעיל ברמ"ה ס"א בהג"ה ומשמע במ"א לדיש לסמוך ע"ז:

(כה) ויזקוף הדמים – היינו ששם אותם בדמים כפי מה שהיא עכשיו ואם תתיקר או תוזל יהיה הכל ברשותו ואפ"ה התנה ג"כ שיהא רשות בידו להוציאה דס"ל כדעת היש אומרים הנ"ל בס"ד דבעינן שיהא הא"י יכול למכרה:

(כו) להוציא על ידי וכו' במלוה – ומיירי ג"כ שהלוה אותה לא"י ושם אותה בדמים וכנ"ל והדמים זקוף עליו במלוה אלא דבא להוסיף דאף דעי"ז שעשה אותה הא"י אפותיקי לישראל תו אין לו רשות למכרה אפ"ה שרי:

(כז) יהרהנם אצלו – פי' אע"פ שיניחם ביד הישראל למשכון שיהיה יוכל להפרע מהם כשלא יתן מעות עבורם ואח"כ נוטל אותם הא"י ועובד בהם אפ"ה שרי דאכתי גוף הבהמה ברשות א"י הוא:

(כח) ובלבד וכו' מעכשיו – היינו אפילו אם אמר לו אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך כיון דלא אמר לו מעכשיו יהיו שלך לא קנאם הישראל למפרע כשלא יפרענו הא"י ואין לו עליהם עתה רק שעבוד בעלמא:

(כט) ע"י שיזהיר וכו' – ואע"פ שאין לו לא"י רשות למכרה אפ"ה שרי וסתם בזה כדעת המתירין לעיל בס"ד דהכא נמי מיירי שקבלה עליו ברשותו לענין יוקרא וזולא:

(ל) ויכתוב כן – לפרסומי מילתא שלא יבוא לידי חשדא:

(לא) הלכתא נינהו – והיותר טוב שבכל ההתירים שיקנה אותם לו בחול במכירה גמורה ויתן לו אויפגא"ב ע"ז ויתר הדמים יזקוף עליו במלוה ויעשם אפותיקי לישראל שיהיה בטוח במעותיו והנכון שיעשה ענין המכירה בפני דייני העיר כדי שיעשה כד"ת וגם שיפורסם הדבר שלא יהיה חשש מראית העין:

(לב) איזה מהן שירצה ואפילו וכו' – היינו דאף קבלת אחריות בלחוד שכתב המחבר לבסוף דבריו מהני גם בזה אף דאין לו רשות לא"י למכרה כיון דעומדת ברשותו לענין יוקרא וזולא וסתם בזה כדעת היש מתירין בס"ד ויותר טוב שיעשה מכירה גמורה וכנ"ל בסל"א כדי לצאת גם דעת המחמירין שם כי לדבריהם יש בזה חשש דאורייתא. ואם קשה לו לעשות כל אופני ההיתר האלו והוא שעת הדחק כגון מי שיש לו שדות וא"א לו להשכיר באריסות לא"י אם לא יתן לו גם שוורים לחרוש בהם ולא יוכל למנעו שלא לחרוש בו בשבת יש לסמוך ע"ד הב"ח הנ"ל שמתיר ע"י שיפקירם בפני ג' קודם השבת ויפורסם הדבר ולא יבוא לידי חשד וההפקר צריך להיות בלב שלם אבל בלא שעת הדחק אין לסמוך על ההפקר וכמ"ש לעיל במ"ב ס"ק י"ד וכן הסכים בד"מ בהדיא:

(לג) דינו כאילו היתה וכו' – והנה כ"ז הוא כשמשכירה או משאילה לו לעשות מלאכת עצמו אבל לעשות מלאכת ישראל בשבת אין היתר כלל אפילו אם מכרה לו הבהמה במכירה גמורה שהרי מ"מ עושה הא"י מלאכת ישראל בשבת בשבילו ולפ"ז אם הסוסים הוא של ישראל וגם הא"י הוא שכירו לכל המלאכות שיצטרך הישראל אין היתר במכירת הסוסים לו דהרי אסור לו להניח לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק למלאכה זו ליסע עם הסוסים להוליך לו סחורה בכל עת שיצטרך בשנה זו אז שרי להרמב"ם כמ"ש סי' רמ"ד ס"ה. ואפילו באופן זה אסור לומר לו שיסע בשבת אלא דאם הוא נוסע מעצמו א"צ למנעו מזה [אחרונים]:

(לד) רק שיפרסם וכו' – עיין בבה"ל שהבאנו דאין כדאי להתיר ע"י כל ההתירים אלא בשעת הדחק ולאפוקי מאלו האנשים שמוכרים בכונה את שווריהן לא"י כדי שיעשה בהן מלאכה בשבת והמלאכה נקראת על שם ישראל ואף דאין למחות ביד המקילין בזה שיש להם ע"מ לסמוך מ"מ כל בעל נפש יחוש לעצמו שלא לעשות זה כ"א בשעת הדחק וע"פ הוראת חכם. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יוכל המושל לעשות בו כרצונו ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב ליה [תשו' שבות יעקב ועיין בשע"ת שהסכים ג"כ עמו נגד היד אהרן]:

(מ"א סק"ו) ר"ה גמורה אסו' נ"ב דאמירה לעכו"ם שבות אפי' במילי דרבנן:

(במ"א ס"ק י"ב) וביש"ש פ"ה דביצה סי' ג' חולק ע"ז ומביא הרא"ש שכתב בשם כצ"ל:

(שם) משום שביתת בהמתו נ"ב והא דאמר בגמ' בבלי משום שמא יחתוך זמורה אפי' במקום דלא שייך שביתת בהמתו כמ"ש סימן ש"ה סק"ה ע"ש:

(שם) והב"ח שלא נחית לחלק בזה כצ"ל ונ"ב בסי' זה מביא ב"ח ראיה מש"ל לענין שבת ולדברי מ"א אין ראיה וק"ל:

(שם) כמ"ש הרא"ש פ' מי שהוציאו בשם רשב"ם נ"ב דבריו תמוהי' דהרשב"ם כ"כ דאמאי שיושב בקרון שפסק כר"מ דפטור בכלאים היושב בקרון אבל ברכוב שמנהיג ברגליו ואזל' מחמתי' הרשב"ם ג"כ מודה דאסור לצאת חוץ לחתום דרכוב כמהלך דמי כמו שהאריך המ"א סי' רס"ו מי שרוכב על הכלאים כ"ע מודו דלוקה ודו"ק:

(במ"א ס"ק י"ג) דמ"מ הוא נוטל נ"ב פי' ואם לא התנה אע"ג דשביתת בהמה לית ביה ע"ז אמר מ"מ הוא נוטל וכו':

סעיף א' כגון מחרישה י"ל דבא לאתויי דדוקא דברים שעושים בהם מלאכה דאורייתא אבל בעושים מהם מלאכה דרבנן מותר כיון דלא אחזי רק כעובר על שבות דשבות ע' מ"ש בגליון לקמן רנ"ד ס"ד:

מ"א ס"ק ד' אפי' בכלי היינו דלא נימא דהרמ"א מיירי רק בכלים שאינם עושים בהם מלאכה דאסור על יום שבת לבד משום שכר שבת בזה מחלקים דלשאול אף דמתנה דיחזיר וישאיל לו לא מקרי שכר שבת שלא בהבלעה דבאמת זה עיקר דברי הגה"מ אבל בכלים שעושים היה ס"ד כיון דמ"מ נהנה ישראל ממלאכה דעי"ז יחזור וישאלנו אסור דמחזי כשלוחו כמו דאסור להשכיר לזה כ' המג"א דמ"מ שרי דגם לענין זה קיל משכירות ממש דכן מבואר מתוך דברי הגמ' דכ' מכאן הורה ר' במקום שמבשלים המלח ע"ש ואפשר לומר דמה"ט כ' הרמ"א בע"ש דבכלים שעושים מלאכה אסור בשבת אבל באין עושים י"ל גם בשבת שרי כיון דלא מקרי שכר שבת ונ"ל ראי' מה דאמרי' שבת קנ"א מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי הרי דזה לא מקרי שכר שבת ה"נ להשאיל שיחזור וישאל לו. ועיין בגליון ש"מ ס"י:

סעיף ג' אסור להשכיר מכר בהמתו לנכרי וקצב לו דמים ומסר לו הבהמה לנסותו אם מוצא הלוקח טעות במקח מחזיר' ואם רוצה בה מחזיק במקומות כ"ז שלא גלה הלוקח דעתו הוא בחזקת שאינו חפץ בה הו"ל בחזקת הלוקח ואינו בכלל שביתת בהמה ר"ן פ"ק דע"ז:

שם מצווה על שביתת בהמתו הו"ה חיה ועופות שלו ואפי' על מינים שבים ספ"ה דבב"ק ובתוס' שם:

שם יפקירנו בינו לב"ע קשה לי בהפקיר שלא בפני נכרי או באומר קנו לעכו"ם שלא בפני דזוכה לו חצרו של נכרי שלא מדעתו א"כ כשהנכרי מחזיר לו הבהמה אחר שבת איך רשאי ללוקחו הא הנכרי אינו נותן לו במתנה אלא בדרך חזרה דלא ידע דקנה הבהמה הוי כמו גזל נכרי דהישראל יודע האמת שהוא דנכרי ועיין:

מג"א ס"ק ז' בשם הרמ"ע. במג"א סק"ז כ' והרמ"ע ססי' קי"ב כ' וז"ל. בהמות ישראל והחלב שלה מחצה לישראל ומחצה לנכרי אריס מהו להניח לחלוב בשבת. תשובה החולב הוי מפרק דהוי מלאכה גמורה מגופה דבהמה לפיכך אם הפקירה בעליה או אם התנה עם האריס שיתחייב באחריות כל שבת ושבת מותר ואם לאו אסור עכ"ל ומה דהקשה המג"א מסי' ש"ה תירץ הא"ר שם דמיירי בנודע דאין החלב מצערה ואולם עיק' דברי הרמ"ע אינם מובנים לי דמה שייך בזה שביתת בהמה ומה בכך שהמלאכה בגופה דבהמה היא הא מ"מ הבהמה אינה עושה מלאכה. אלא החולב הוא עושה מלאכת מפרק והר"ז כמו עורות לעבדן דאף לב"ש דפ"ל דמוזהר על שביתת כלים מ"מ בעורות לעבדן ליכא משום שביתת כלים כיון דאין העור עושה מלאכה אלא המעבד עושה מלאכה בגופה של עור כמ"ש תוס' י"א ע"ב ד"ה ולב"ש וה"נ לדידן לענין שביתת בהמתו כנלע"ד בעז"הי:

שם בהג"ה אין אדם מצווה על שביתת ע' לקמן סי' ש"ד בתוס' שבת ס"ק ה':

שם שביתת בהמתו ביו"ט. וכן הסכים בתשו' אהל יעקב למהריק"ש סי' פ"ט:

מג"א ס"ק י"ב וזה אפילו באדם מותר דהא אין איסור הוצאה בי"ט אינו מובן לי דהא קיי"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט אלא דמותר מטעם מתוך היכא דיש צורך קצת אבל במשאות דלא הוי צ"ק אסו' מדאורייתא גם הא לנכרי אפי' מלאכת א"צ אסור והכא מלאכת הבהמה בשביל נכרי:

שם ודעת הרב"י שם לאסור. נ"ל ראיה דהרמב"ם ס"ל לאיסור דהא וודאי אם אמרי' אין שביתה בבהמה בי"ט דלמען ינוח כתיב רק בשבת ממילא גם ביוה"כ ליכא ש"ב ומחמר והרי הרמב"ם כ' פ"ח ה"י מהל' עירובין יראה לי יוה"כ שחל בע"ש או לאחר שבת שהן כיום א' וחדא קדושה להם וכ' הה"מ הטעם כיון דכל מה שאסור בשבת אסור ביוה"כ ע"ש והרי אין זה כלל דהא בשבת אסור ש"ב ומחמר משא"כ ביוה"כ יש ש"ב ומחמר ממילא ה"נ ביו"ט ודו"ק:

שם ולכן יש להחמיר. וע' תשו' בשמים ראש סי' מ"ח:

סעיף ה' קנאה העכו"ם להתחייב באונסים. נראה דהיינו בהתחייב אף אחריות דזולא וכ"כ בפשיטות בס' שלחן עצי שטים. אבל בא"ר צידד דגם מהאונסים לחוד מהני דתלינן שלא יעשה מלאכה שלא יתחייב באונסים ושאני שואל דעלמא דגם בחול חייב באונסים עיי"ש ולענ"ד א"כ אמאי אסר בס"ג בהג"ה בשוכר ומתנה שתנוח בשבת הא אם עשה מלאכה יתחייב באונסים כדין שואל שלא מדעת ובחול אינו חייב רק בגנבו"א ונימא ג"כ דמסברא לא ישתמש בה בשבת:

מג"א ס"ק י"ג ר"ל חביב אבל אם לא התנו תחלה אסור אף שאין כאן משום שביתת בהמתו מאחר שיש לגוי חלק בבהמה ואינו נמנע מלעשות בה מלאכה בע"כ של ישראל מ"מ הוא כו' כצ"ל:

מצוה עבה"ט ועיין ביד אפרים בביאור דברי המג"א בזה ובמח"ב האריך ג"כ בענין שביתת בהמתו ביו"ט ומסיק להחמיר ואפי' ביו"ט שני יש להחמיר ע"ש:

בהמת ישראל עבה"ט ומ"ש בשם ש"י ע"ש שהביא דברי הצ"צ וכת' דאין כאן הערמה אלא מכירה גמורה. וגם כת' דהצ"צ מיירי במקנה הסוסים לעבדו על יום או יומים להפקיע איסור שבת אבל כה"ג לא ע"ש ולענ"ד נראה עיקר כהש"י דהני טעמי דהצ"צ שם לא שייכי בזה ע"ש:

ישראל עבה"ט ומ"ש אבל לדבר מצוה להוליך אתרוגים מותר הוא מדברי הצ"צ שם שכ' להקל כזה ע"י היתר מכירה. ועיין בנו"ר כלל ג' סי' ט"ו אנשים שיש להם סוסים ובני נכר מביאים בסוסים אלו להם מים מן היאור אם אפשר למחות צריך למחות בידם ואם אי אפשר למחות רק להשמיע להם האיסור משום מצוה תוכחה כתב צדדים בזה ועיין בסי' תר"ח:

מותר להשאיל. דהא דתני' לא ישכיר כליו לעכו"ם בע"ש ובד' וה' מותר היא מטעם שביתת כלים דאסור אתיא כב"ש אבל ב"ה ס"ל שביתת כלים אין אדם מצווה עליו ממיל' מותר להשכיר כליו אפי' בע"ש זה דעת הרמב"ם ונ"ל דגם הוא ס"ל דאין היתר להשכיר רק בהבלע' אבל לא על שבת לחוד דזה הוה ודאי שכר שבת וכמ"ש אח"כ לפי הי"א דע"ז לא מצינו מי שמקיל והי"א הוא דעת הרר"י דהך בריית' לא אסר' משום שביתת כלים אלא דנר' כשלוחו של ישראל ואע"ג דשרו ב"ה עורות לעבדן עם חשיכה דעכו"ם אדעת' דנפשי' קעביד כיון דקוצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח להישראל במה שהעכו"ם עושה בשבת אבל בשכירו' כלים יש ריוח לישראל במה שהכלי' נשכרים מיחזי כשלוחו אבל בד' וה' מותר דלא מיתחזי כולי האי כשלוחו וזה דלא כהתוס' דכתבו בכל כלים יש איסור שכר שבת וממיל' אין חילוק בין עושין בהם מלאכ' או אין עושין בשניהם יש איסור משום שכר שבת:

ולהשאיל לו. בטור כת' ודוק' להשכיר אסור משום שכר שבת לכאור' קשה דהא זהו טעם התו' שזכרנו אבל הרר"י מפ' משום דנר' כשלוחו וכבר הביא הטור דעת הרר"י ונ"ל דהך שכר שבת אין פי' שנוטל שכר שבת מן השוכר אלא פי' כיון שיש ריוח בזה ההשכרה במה שהי' נשכר בשבת דזה גזרו משום מראית עין ששולח שלוחו להרויח לו:

מפני שהרואה סבור שהישראל ציוהו להוציאו. בב"י בשם סה"ת כתוב בזה להוציאו חוץ לבית לרה"ר ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו משמע היכא דליכא רה"ר אין איסור בזה כמ"ש בסי' שנ"ה לענין מילא עכו"ם מים לבהמתו שיש חילוק בין רה"ר לכרמלית וא"כ האידנא דל"ל רה"ר כמ"ש הטור בסי' שנ"ה לית בזה איסור להשאיל לו כלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בשבת דאע"ג דקי"ל אמיר' לעכו"ם שבות אפי' במילי דרבנן כמש"ל סי' זה מ"מ כאן דאין כאן אלא גזירה משום מראית עין בהא לא גזרו אלא מדלא חילקו בכך משמע בכ"מ אסור ומ"מ אם העכו"ם דר בתוך המקום שאין איסור להוליך שם ודאי מותר:

אסור להשכיר כו'. פי' אפי' אם סומך עצמו שיפקירנה אח"כ אפי' בפני ג' כ"מ בב"י לפי מסקנתו דאין היתר ברור לכתחלה בזה אלא יש היתר לפי הדרכים שזכר בס"ה. וכתב הרוקח סי' ש' בהמת ישראל ביד עכו"ם אם העכו"ם עושה בה מלאכה בשבת מאחר שאין לוקח שכירות מותר ואם ישראל רואה מוחה בידו עכ"ל וצריך פי' אהי קאי האי מותר כיון שאין כאן שכירו' אלא ברור דקאמר שהישראל יכול למסור בהמתו בידו ולא חיישינן שמא יעשה בה מלאכה כיון שאין נותנין לו שכירות ואכתי צריכים אנו לפר' דלא מיירי במשאיל או משכיר דהא בזה אסרו אפי' מיום ראשון כיון שהישראל מצווה על בהמתו אלא מיירי במסרה לרוע' עכו"ם אינו חושש בזה שמא יעשה בה מלאכ' ונר' הטעם בזה דהעכו"ם מרתת שלא יעשה בה מלאכה כי יתחייב בדיניהם וכ"פ מו"ח ז"ל והביא ראיה ממ"ש ב"י בסימן ש"ה בשם ש"ל בשם רב האי גאון שכתב גם כן דין זה. והא דכתב רמ"א שאין העכו"ם נאמן על כך והיא כדברי סמ"ג דף י"ט וכבר ביארנו באיסור והיתר שאין לסמוך ע"ד של עכו"ם כלל לא לאיסור ולא להיתר עכ"ל היינו שאין להשאיל או להשכיר כיון שהי' ברשותו ולא נתפס עליו כגנב לא מרתת אבל במסרו לרעות ודאי מרתת להשתמש בה וחזינן דסמכינן על סברא זו דהעכו"ם מרתת לענין יין נסך היכא דנתפס עליו כגנב כדאי' פרק השוכר במסכת ע"א כנלע"ד אבל לא מהני אם מתנה על מנת שתנוח ע' סי' ת"צ ס"ה מ"ש מזה:

ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה. כב"י וז"ל ולכך צריך שיפרש שאינו מפקירה אלא ביום השבת דכיון דביום השבת רשות העכו"ם עליה שהי' מושכרת או שאולה לו אין אחר יכול לזכות בה ולכי נפיק שבת' הוה ליה כאלו חוזר וזוכה בה שלא הפקירה אלא בשבת לבד. ואע"ג דאין מפקירה אלא בשבת ולא לגמרי הוי הפקר כדאי' סוף פ' אין בין המודר עכ"ל. העתקתי זה לפי ששמעתי ע"ש רב אחד שסמך על זה להתיר להלות בריבית על משכון דרך מכירה אע"פ שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ"ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע איסור ריבית כדרך שאמרינן כאן לענין שבת ואני אומר חלילה לעשות כן בישראל דכל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו ואסור וכאן הוה הפקר כראוי רק שלזמן הוא דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוה הפקר גמור ואח"כ חוזר לבעליו הראשונים משא"כ במשכון הנ"ל שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה הלוקח בו מה שלבו חפץ וזה אינו שם וזה דומה למעשה דבית חורון בנדרים פרק אין בין המודר דאמרו כל מתנה שאם הקדישו אינו מוקדש אינה מתנה ובמכיר' זו אין הלוקח יוכל להקדיש' ממילא לא הוה מכירה וכההי' די"ד סימן קע"ג לענין מודר הנאה ונותן לאחרים כדי שיאכל המודר עמהם ע"ש וכ"כ כאן ס"ד שכיון שאינו יכול למוכר' אם ירצה נקראת בהמת ישראל. ולענין מכירת חמץ לעכו"ם בפסח יש ג"כ מקום לטעות ולומר (כיון) דאין ישראל אחר יכול לקנותה מהעכו"ם דהראשון לא נתכוין אלא להפקעת האיסור ולפי מ"ש אינו כן אלא שבסימן מ"ב פסק כן מטעם אחר דהיינו שהראשון שייך לקנותו קודם לשאר בני אדם מטעם מערופי' וע' סי' תמ"ח:

אבל בי"ט כו' עי' סי' תצ"ה ס"ג:

במג"א ס"ק ג' דברי ע"ש שחולק על הגמ"יי ר"ל שהגמ"יי מביא תוספות דאיתא משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למ"ש ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר עכ"ל. וע"ש תמה ע"ז דלמא מיירי בגומא שישראל נמי מותר לדלות ממנה ואשמעינן דאין בזה איסור משום שכר שבת כיון שאין לישראל ריוח אבל במחבת דהיתה בטלה ממלאכתה אפשר דאסור דמ"ל נותן מעות בשכירות או תשמיש כלי עכ"ל. ולזה כ' המג"א דז"א דע"כ התם לא מיירי בשכר שבת דא"כ אף בכלי שאין עושין מלאכה אסור אלא ע"כ דבאמת מיירי גם התוספתא ע"י הבלעה ואין בזה משום שכר שבת רק אשמעינן דבכה"ג שרי דלא מיחזי כשלוחו ולמד משם למחבת דג"כ שרי בכה"ג ולא אמרי' דמחזי כשלוחו דבכה"ג לא הוה כשכירות וזה כוונת המג"א בס"ק ד' דאפילו בכלי שעושין מלאכה שרי הגמ"יי לאסוקי מע"ש שחולק בזה ולפע"ד כוונת הע"ש בזה דמפרש התו' משכיר אדם גומתו כו' היינו כדמסיים אח"כ שמחליף של שבת למ"ש ולא מיירי מהבלעה כלל רק הטעם דלא שייך בזה שכר שבת כיון שהיה הישראל בעצמו יכול לדלות המים מגומתו א"כ אין זה רק כמשאיל לו מים שבגומתו שיחזיר לו מים אחרים כמ"ש ואין לישראל ריוח בזה כלל ופשיטא דלא שייך בזה שכר שבת משא"כ אצל המחבת שאצל הישראל היא בטלה ממלאכתה בשבת וכשמשאילה לנכרי ע"מ שהוא ישאיל לי מחבת שלו ביום אחר שכירות גמורה הוא ואסור משום שכר שבת ואפי' אם עושה כן בהבלעה אפשר דאסור לטעם דרבינו יונה דמיחזי כשלוחו כנלע"ד:

(ס"ק י') דאף בישראל לא מהני אא"כ זיכה לו ע"י אחר כו'. ולפענ"ד צ"ע דבישראל מהני כשמקנה לו שהוא ברשות הישראל וקיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו וא"ל דכיון שאינו מכווין לקנות הוי כעודר בנכסי הגר וכסבור דשלו הן דלא קני דז"א דכל דאיכא דעת אחרת מקנה לו קנה כמ"ש הרשב"א בגיטין דף ך"ג גבי עובדא דזקן שאני דידע לאקנוי ע"ש וכ"כ הנ"י בב"ב דף מ"א מעובדא דרב כהנא הדר גודא ומצאתי במחנה אפרים הל' קנין חצר שכ' כן דבמתנה לא בעינן דעת המקבל אי איכא דעת אחרת מקנה והביא דברי הרשב"א והנ"י וכ' ראיה מדברי הש"ע אלו ודלא כספר מג"א כו' ומצאתי בקצה"ח ח"ב סימן רה"ע סק"ח שעמד ג"כ בזה על דברי הצ"צ ועבודת הגרשוני שכתבו לענין בכור דכל שלא כוון העכו"ם לקנות דלא קני והקשה מדברי הרשב"א והנ"י הנ"ל וכתב לחלק דבעכו"ם לא מהני דעת אחרת מקנה שאינו רק מטעם זכיה שהנותן עצמו זכה לו שלא בפניו ואין דין זכיה לעכו"ם. ומ"מ דברי המ"א צ"ע דמשמע דאף בישראל כה"ג לא מהני אם לא בזיכה ע"י אחר וז"א דדעת מקנה ודאי קונה ואפשר דס"ל להמג"א דבעינן דוקא שתהיה ברשות הזוכה בשעה שזה מזכה לו ואז מועיל אף שלא נתכוין לזכות וא"כ אם מקנה לו שלא בפניו יש לחוש שמא תהיה אז הבהמה באגם וכדומה ולא קנה ומה שימשכנה לרשותו אח"כ זה לא מהני כיון דאין מתכוין לקנות ואז אין דעת אחרת מקנה ולפי"ז אם הישראל רואה הבהמה עומדת בחצר העכו"ם שפיר הוא יכול להקנות שלא בפניו אפשר דמ"מ החצר אינו קונה לעכו"ם כמ"ש בתשובת אמונת שמואל והביאו בחק יעקב סימן תמ"ח ומה שהעכו"ם עובד בה אח"כ אינו קנין אעפ"י שהיא עוקרת יד ורגל כיון דבשעה שזה מקנה לו עשה העכו"ם קנין בה וגם בישראל כה"ג לא קנה כ"א כשהזוכה עושה מעשה בשעה שזה מקנה או שהיא בחצרו אז ואז אף שלא נתכוין לקנות דחצירו של אדם קונה לו כו' משא"כ לעובדי כוכבים ומזלות לא מהני אף בעומדה בחצר בשעת מעשה:

סקי"ב אלא שאסור מדרבנן ר"ל דהישראל אסור להוציא משא על הבהמה משום עובדא דחול. וא"כ כשהעכו"ם עושה לעצמו אין איסור כלל ולכך כ' השבולי לקט ואם נתכה לעכו"ם קודם החג אף שרוכב עליו ומוציא משאוי א"צ למחות בידו ע"ש בב"י סימן ש"ה משום דאין כאן משום שביתת בהמתו שהרי הישראל עצמו מותר להוציא ביו"ט ומייתי ראיה ממ"ש הרשב"א דבחצר ליכא משום שביתת בהמתו אלמא דכל שאין המלאכה אסורה גם ע"י בהמתו מותר.

ומ"ש אלא כשמחמר אחריו כו' לכאורה אינו ענין לכאן דבההיא דשבולי לקט לא שייך מחמר דדוקא שביתת בהמתו שהיא מצוה המוטלת על הישראל צריך לפלפל בזה אם אסור מחמת שהעכו"ם עושה מלאכה ביו"ט אבל לאו דמחמר שהיא מצוה דגופא שהוא אסור לחמר א"כ פשיטא דכאן שהעכו"ם הוא המחמר מה איכפת ליה לישראל בזה בין להרשב"א בין להר"ן ונראה דכוונת המג"א דלכאורה אין ראיה להתיר הבהמה ביו"ט מחמת שאדם מותר דבשלמא אם היה הוצאה מותרת ביו"ט לפי שאינה בכלל מלאכה א"כ לא שייך שיהיה מוזהר על הוצאת בהמתו דהוצאה לאו מלאכה היא ואינו בכלל ציווי השביתה אבל באמת ז"א דדודאי הונאה הוא בכלל מלאכה אלא שהיא מותרת לאדם משום דאמרי' מתוך שהותרה כו' וזה שייך דוקא לענין האדם משא"כ במה שנצטווה שתנוח בהמתו ולא תעשה מלאכה מנ"ל דאמרינן מתוך לגבי מלאכת הבהמה ובזה נדחה ג"כ הראיה מהרשב"א דאין איסור כשטוענת בחצר דשאני התם דמשאי בחצר לאו מלאכה היא לגבי אדם וכיון שאינו בכלל מלאכה פשיטא שאינו מצוה ע"ז משום שביתת בהמתו כך היה אפשר לומר לכאורה. אלא דבאמת זה תלוי בפלוגתת דהרשב"א והר"ן דהרשב"א ס"ל דמחמר שייך בחצר והיינו משום דהולכת משאוי בחצר לא מיקרי מלאכה אבל מחמר איכא בכל דהו והר"ן חולק עליו וס"ל דכל מידי דעביד איהו גופא לא מחייב בבהמתו נמי לא מחייב מידי כמבואר בר"ן פ"ק דע"ז ובשו"ת הריב"ש והשתא לפי דברי הרשב"א שפיר יש לחלק כמו שכתבתי דאף דהותרה מלאכה זו לאדם משום מתוך מ"מ בהמתו אסורה משא"כ דהר"ן דס"ל דכללא הוא דכל דאי עביד בגופיה לא מחייב בבהמתו נמי לא מחייב א"כ גם לענין הוצאה ביו"ט נמי כיון שהותרה לאדם גם ע"י בהמתו מותר ואינו בכלל למען ינוח כלל. ולפי"ז י"ל שזה כוונת המג"א מ"ש והב"ח שלא נחית לחלק בזה. וא"צ להגיה כלל וכוונתו דהב"ח סובר ג"כ כהר"ן דאין חילוק בין הוצאה ע"י עצמו להוצאה ע"י בהמה ומחמת שהב"ח בסימן תל"ב כ' דאין איסור מחמר ביו"ט ומייתי מרמב"ם וסמ"ג שכתבו שם דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט משום עובדא דחול אלמא דד"ת אין אסור בשביתת בהמתו ומחמר עכ"ל הרי דס"ל דאין חילוק בין שביתת בהמתו למחמר. אף דבאמת אין ראיה כ"כ דבאמת הב"ח ס"ל דהוצאת משא היה מקום לאוסרה משום שביתת בהמתו א"כ אין בין מחמר לשביתת בהמתו משא"כ היכא שמותר כגון בחצר אפשר דשפיר יש לחלק לכן נראה להגיה והב"ח לא נחית לחלק בזה ר"ל מדמייתי ראיה דהך דאין מוציאין כו' לאיסור מחמר אלמא דלא ס"ל לחלק בין הוצאה שהוא המלאכה המותרת לאדם לשאר מלאכות כו' וכ"כ המג"א בסי' תצ"ה ס"ק ה' שאין לפוטרו משום שאדם עצמו מותר להוציא כו' ובחידושי הארכתי שבלא"ה אין ראיה מהרמב"ם וסמ"ג.

ומ"ש המג"א וז"ל ומ"ש הירושלמי אין רוכבין משום שביתת בהמתו הא חי נושא עצמו כו'. ולכאורה לפי מ"ש דלא שייך שביתה בהוצאה כלל דאדם נמי מותר א"כ בלא הך דחי נושא א"ע הו"ל לאקשויי דהא אף אם הרוכב כמשא נמי שרי ביו"ט ודוחק לומר דעדיפא מינה נקט דאף בשבת ליכא איסורא דחי נושא א"ע כקושית הב"י בסימן ש"ה דזה דוחק וכן שמעתי מקשין בשם הרב המובהק מוהר' נפתלי ב"ר לוי זצ"ל ועוד האיך מקושר קושיא זו לדחות הראיה מ"ש לעיל ולענ"ד כוונת המג"א משום די"ל בכוונת הב"י דלכאורה שפיר הביא הב"י ראיה מש"ל דאין מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט וליכא לדחוי' דהתם בהוצאה מיירי והוצאה אף לאדם הותרת כו' דבאמת ז"א שהרי הב"י הוקשה על ירושלמי (לדברי ב"י באמת קאי דברי הירושלמי על שבת) דהא חי נושא א"ע והוצרך לתרץ אע"ג דאין מצווה על רכיבתו ע"ג בהמה מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליו הוא עובר על שביתת בהמתו ע"ש בב"י. ולפי"ז אם נימא דגם ביו"ט שייך עשה דשביתת בהמתו א"כ מה בכך שהוצא' מותרת בי"ט מ"מ אסור לרכוב עליו ולהוציא משאות כיון שיש לה צער ברכיבה והוצאת משאוי בכלל שביתת בהמתו היא אלא ע"כ דהש"ל ס"ל דביו"ט לא שייך עשה דשביתת בהמתו כלל והך דהירושלמי לענין שבת מתניא וכן כ' המג"א דקושות ב"י על הירושלמי דחי נושא א"ע לא ק"מ והמשך דברי המג"א כך הם דהיש"ש מיית' ראיה מפשטות דברי הירושלמי נראה דגבי יו"ט מתניא וע"ז כ' המג"א ועיין ב"י סימן ש"ה ר"ל דשם הביא הב"י דברי הירושלמי לענין שבת לפי שהוא הוכיח מ"ש לעיל דאין שביתת בהמה ביו"ט ולכך מוקי לענין שבת ולכך כתב המג"א דמדברי ש"ל אין ראיה דהתם לענין הוצאה מיירי ולעולם בשאר הוצאת שייך עשה דשביתת בהמה ביו"ט והא דירושלמי אין הטעם משום דמצער' ברכיבתו רק הטעם משום תחומין:

ומ"ש המג"א דס"ל תחומין דאורייתא ר"ל דבש"ס דילן בביצה קאמר ג"כ טעמא משום שמא יצא חוץ לתחום ופריך עלה ש"מ תחומין דאורייתא ומשני שמא יחתוך זמורה ולכך קאמר המג"א דהירושלמי דס"ל דגזרינן שמא יצא חוץ לתחום כו' באמת ס"ל כקושית המקשה דתחומין דאורייתא והש"ע ס"ל כש"ס דילן דתחומין דרבנן והתם במוסר' לרועה שכתב אפי' ישראל רועה א"צ למחות בידו כשמוסר לו קודם החג ע"ש היינו כשרואה שרוכב ומוציא משא דזהו שרי ביום טוב אבל מכל מקום בשאינו רואה א"צ לחוש שמא יוציאה העכו"ם חוץ לחתום שקנתה שביתה וכ"מ מהר"מ אלשקר בשו"ת סימן מ"א דאע"ג דקיי"ל הבהמה וכלים כרגלי הבעלים מ"מ כיון דתחומין דרבנן אין לחוש לזה אא"כ נתכה לו בשבת עצמה דאלא מעתה גבי כליו וחפצים נמי הוי אסור לשלוח ביד עכו"ם ממקום למקום דהכלים נמי כרגלי הבעלים הם ולא חזינן מאן דחש להא מלתא כלל ונוהגים לשלוח ע"י ואפי' בע"ש ואין מפקפק עכ"ל ורמז המ"א דבריו בקצרה בריש סימן רמ"ז ע"ש. (ובאמת לענ"ד דברי המ"א בזה תמוהים דאפילו מאן דסבר דאורייתא מ"מ הבהמה והכלים שהם כרגלי הבעלים ואסור להוציא חוץ לחתומין אין זה רק מדרבנן דאל יצא איש ממקומו כו' ועיין במ"א סימן ת"ד ס"ק א' שמביא שם דעת הרלב"ח דאינו רק מדרבנן וכתב בשם כנה"ג דבתשובה מהר"מ אלשקר נראה שחולק וכוונתו לתשו' הר"ש) ולכן שפיר התיר בש"ל משא"כ הירושלמי ס"ל דיש איסור לישראל לרכוב משום שביתת בהמתו דהיינו שמא יצא חוץ לחתום ותתומין דאורייתא וקשה להמג"א למה הוצרך לומר משום שביתת הבהמה ר"ל שיש לחוש מחמת הרוכב גופיה שיצא חוץ לתחום ולכן כתב המג"א שאדם עצמו אינו עושה איסור שרוכב על הבהמה כמ"ש הרא"ש כו' וע"ז כתב ועיין לקמן סימן ש"ה ר"ל דשם ס"ק יוד הביא בשם רלב"ח דאף הרא"ש מודה ביוצא חוץ לתחום דאסור וראיה מספינה ובסימן ס"ה שם הראה מקום לסימן רס"ו דשם ס"ק ז' כתב המג"א דברוכב ודאי איכא איסור תחומין דרכוב כמהלך דמי ע"ש ולפ"ז א"א לפרש לשון הירושלמי דמשום תחומין נגעו בה דא"כ למה הוצרך לומר משום שביתת בהמתו דהא בלאו הכי איכא איסורא לאדם הרוכב וא"כ ע"כ לומר כמ"ש הב"י דכיון דאיכא צער ברכיב' יש בזה משום שביתת בהמתו וא"כ הש"ל שהתיר ברכיבה ובהוצאת משא דע"כ ס"ל דאין איסור הוצאת בהמה בי"ט והך דירושלמי גבי שבת מתניא לזה חזר הרמ"א וכ' דאין ראיה כלל מהירוש' לא לאיסור ולא להיתר דבאמת ז"ל הירוש' היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד כו' שניא הוא שהוא מצוה על שביתת בהמתו כמוהו כו' ופי' המג"א דהתם לא מיירי מאיסור רכיבה כלל דרכיבה טעמא אחרינא הוא מטעם המבו' בש"ס דילן שמא יחתוך זמורה או משום שמא יצא חוץ לתחום דתחומין דאוריי' והירוש' לענין שמתירין לו לירד מן הבהמ' אע"ג דע"י ירידתו הוא משתמש בבעלי חיים שהוא נמשך על הבהמ' ובכהאי גוונא בעל' באילן אסו' לירד עד שתחשך דמבואר בסי' של"ו משו' דבירידתו משתמש באילן מ"מ בבהמ' שרי' ליה לירד שאם יצטרך לישב עליו כל היו' יהיו צער בע"ח והתור' אמר' למען ינוח כו' עביד לה נייח זהו טעם הרמב"ם שהביאו בש"ע סי' ש"ה דאף אם עלה במזיד ירד ע"ש: ולדעת המג"א למד כן מדברי הירוש' וא"כ כיון דהירוש' לא מיירי באיסור שביתת בהמתו ממלאכה א"כ שפיר יש לדחות הראיה מש"ל די"ל דדוק' בהוצא' מות' ולא בשאר מלאכות וע"ז כ' המג"א ועיין בסימן תצ"ה שבשביתת בהמה וכו' ודעת הרב ב"י לאסור לכן יש להחמיר ר"ל דהא מהש"ל נדחת הראיה וגם הב"י דעתו לאסור לכן יש להחמיר:

ס"ק י"ג מותר (ר"ל חביב) אבל לא הותנו מתחלה אף שאין כאן משום שביתת בהמתו לפי שהעכו"ם יש לו חלק ועושה מלאכה בע"כ של ישראל מכל מקום אם אינו אומ' טול אתה בשבת כו' אסור שהרי מ"מ הוא נוטל יום א' כו' כצ"ל: