שולחן ערוך, אורח חיים רמ״ה: ישראל ועכו"ם שותפין איך יתנהגו בשבת ובו ו"ס: – עם 21 מפרשים

ישראל ועכו"ם שותפין איך יתנהגו בשבת ובו ו"ס:
ישראל ועכו"ם שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפו' או שהם שותפין בחנות בסחורה אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לעכו"ם לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מות' ואם לא התנו בתחל' כשיבואו לחלוק נוטל עכו"ם שכר השבתו' כולם והשאר חולקים אותו ואם לא היה שכר השבת ידוע יטול העכו"ם לבדו שביעית השכר וחולקים השאר: הגה ויש מתירין השכר בדעבד אפילו לא התנו וחלקו סתם [הרא"ש פרק קמא דע"א ור' ירוחם חי"ב] ונ"ל דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו וי"א שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל א' עוסק ביומו [ב"י] אבל כששניהם עוסקי' ביחד כל ימי החול ובשבת עוסק העכו"ם לבדו מות' לחלוק עמו כל השכר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קא עביד ואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת כיון שאין המלאכה מוטלת עליו לעשות ומ"מ לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה עם שאר הימים [ר"ן פ"ק דשבת ס"פ כ"כ ופ"ק דע"א]:

היכא שהתנו בתחלה אם אח"כ בשע' חלוקה נתרצה העכו"ם לחלוק בשוה מות':

היכא שלא התנו בתחלה יש תיקון ע"י שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשותפות ויתנו בשעת הקניה ואם נשתתפו בחנו' ולא התנו יחזור כל אחד ויטול חלקו ויבטלו השותפות ואח"כ יחזרו להשתתף ויתנו בתחל' ואם קבל הקרקע לעשות בו מלאכה בשותפות יבטלו השיתוף וימחלו זה לזה ואח"כ יחזרו להשתתף ויתנו בתחל': הגה ואם ירצה להשכיר לעכו"ם חלקו בשבת או לשכרו בקבולת שרי וכמו שיתבאר לעיל ס"ס רמ"ד לענין מכס ומטבע דשרי וכ"ש כאן דשרי עם שותפו' עכו"ם:

יכול ישראל ליתן לעכו"ם מעות להתעסק בהם ואף ע"פ שהעכו"ם נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנא' שהעכו"ם עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא: הגה ודוקא בכה"ג שהעכו"ם נושא ונותן לחוד עם המעות אבל אם כ"א עוסק ביומו וישראל צריך לעסוק נגד מה שעסק העכו"ם בשב' אסור [ב"י בשם גאון] וישראל שיש לו משכון מן העכו"ם ע' לקמן סי' שכ"ה סעיף ב' וג':

מות' לישראל ליתן סחורה לעכו"ם למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת תנור שלקחו ישראל משכון מעכו"ם וקבל עליו העכו"ם שמה שיעלה שכר התנור יתן לישראל ברבית מעותיו מותר ליטול שכר שבת לפי שהוא ברשות העכו"ם ואין לישראל חלק בו וגם אין הישראל אומ' לו לעסוק בשבת ועכו"ם כי טרח בנפשיה טרח לקיים תנאו:

אם אפו עכו"ם בתנורו של ישראל בשבת על כרחו ונתנו לו פת בשכר התנור אסו' ליהנות ממנו:

ישראל ועכו"ם כו'. אם התנו מתחילה כו'. ע"ל סי' ת"ן סעיף ג' ובי"ד סי' רל"ד סעיף י"ג באם גוף התנור של ישראל והעכו"ם האופ' המסיקו נוטל חלקו בתנור והיהודי נוטל כך וכך ימים דינו כדין תנור שיש לישראל ועכו"ם בשותפות דצריך להתנות ישראל בתחילה שיהי' שכר שבת לעכו"ם לבדו ושכר יום אחד כנגד יום שבת לישראל לבדו ואם לא התנה מתחילה אז כל שכר שבתות הם לעכו"ם לבדו והשאר חולקין בשוה ואם אין שכר שבתות ידוע כמה הוא יטול העכו"ם לבדו שביעית השכר והשאר חלק כחלק יאכלו (תוספות ב"י ועיין בש"ת מהרר"א מזרחי חלק א' סימן פ"ג) שלא נכון לומר לעכו"ם טול אתה שכר של שבת ואני אטול של חול ע"ש:

בשותפות. דע ההיתר גמור הוא באם הישראל שיש לו שדה בשותפות עם הנכרי שיתנו מתחלה קודם שלוקחין השותפות. טול אתה בשבת ואני בחול אם רב או מעט. ובשעת חלוקה יטול הנכרי שכר שבת וישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר טול בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור. ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה לקח העכו"ם בשבת בלא אמירת ישראל זהו נקרא לא התנו וחלקו סתם ובעיא היא בגמרא ולא איפשטא ופסק הרא"ש לקולא והרמב"ם לחומרא דפירש בגמרא דאסור ואם באו לחשבון אסור זה קאי אלא התנו וחלקו סתם. אבל אם התנו ובשעת חלוקה חולקין בשוה כמ"ש בסעיף ב' זה ודאי מותר אף להרמב"ם דאל"כ ליפרש הרמב"ם ואם באו לחשבון אסור אפי' אם התנו רק דחלקו בשוה אלא ודאי דמותר. לפ"ז אם אומר בשעת חלוקה שקילנא בשבת נו"ן זוזי ואת בחד בשבת ק' זוזי מלא לי כתב ב"י בשם הגאונים דאסור דהרמב"ם לא ס"ל הכי אלא בכל צד יש היתר אחר שהתנו ורש"י ג"כ כהרמב"ם ס"ל ט"ז. ומ"א בס"ק ב' לא כ"כ ועיין ב"ח וביד אהרן. אם הם אין עושין כלום רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אע"ג דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה מ"א. ע"ש. (ויש שם טעות סופר במ"א שכתוב אפי' התנור ליתסר וצ"ל אפילו התנו ולא התנור ע"ש ובא"ר במה שהשיג על מ"א במה שכתב דאיירי בהבלעה):

ביומו. כיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו"ם בשבת ה"ל העכו"ם שלוחו וה"ה כשישראל מחויב לעסוק הכל והעכו"ם מתעסק בשבת. כתב ב"י בשם (רי"ו) [תוס'] ואם אין לאופה נכרי חלק בגוף התנור רק שישראל אומר לו מתחלה טול אתה לעצמך כך וכך ימים ובתוכו שבת כדי שתסיקנו גם בחול דמותר ג"כ בהתנו. וכ' המ"א דדוקא לומר לאופה ב' ג' ימים דהוי שכר שבת בהבלעה זהו מותר בהתנו אבל לומר טול אתה בשבת כדי שתסיקנו בחול אסור אפי' בהתנו דהוי כמשכיר תנורו בשבת ונוטל שכר שבת ע"מ שתסיקנו בחול דלא דמי כשיש לנכרי חלק בו הו"ל שלו לגמרי בשבת עיין מ"א:

בשבת. ט"ז חולק וכ' שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו לשבתות לחוד שלא בהבלעה דהיתר זה לא מצינו רק במכס דלעיל מטעם פסידא כמש"ל ע"ש ועיין מ"א:

מעות. ואם העכו"ם נותן מעות לישראל להתעסק בהם ועוסק הגוי בשבת ודאי אסור כיון דמלאכה זו של שבת היתה ומוטלת על ישראל לעשותה הרי זה הגוי שליחותיה קא עביד שכנה"ג ע"כ. כשיש יום השוק בשבת אסור ליתן לגוי מעות מע"ש לקנות לו בשבת כמ"ש סי' ש"ז ס"ג ע"ש ודלא כמו שעושין הסוחרים בספינה שמוסרים הפשתן שלהם כשבאים לאיזה מקום לערלים למכור בשבת וזה איסור גמור:

ע"א כ"ב ושם בתוספות

הרא"ש שם

הרמב"ם שם בפרק ו':

מהר"י אבוהב לדברי הפוסקי' לחומרא

ב"י מדברי התו' דע"א כ"ב

הרמב"ם שם פרק י' ותשובות רב שריר' גאון

שם בתשו' הגאון ומרדכי ופ"ק דשבת בשם סמ"ג

תוספות ורא"ש בספ"ק דע"ז

מרדכי פרק קמא דשבת

ס"א או תנור. תוס' שם:

או מרחץ. שם בשם תוספתא:

או שהם. רמב"ם:

אם מעט ואם הרבה. ס"ל דמ"ש שם ואם באו לחשבון אסור קאי אף אם התנו בתחלה וכמ"ש בפ"י מהל' מ"א וש"ע י"ד סי' רצ"ד סי"ג ואם התנו כו' ובלבד שלא יבואו לחשבון כיצד כגון שיחשוב כו' ע"ש:

ואם לא התנו. פי' לחומרא משום דקשה שם תפשוט דאסור דאל"כ אמאי איכסף רבא וצ"ל דמספקא להו ללישנא בתרא וכיון דלישנא קמא סתמא דגמ' קאמר כן הלכה. ר"ן:

ויש מתירין. לקולא:

וי"א. כנ"ל בסי' רמ"ג ס"א בהג"ה:

דא"י: כנ"ל שם אריסא כו':

ב"מ לא. ב"מ נ"ח א' השוכר כו' וכמ"ש בתוספתא סוף שבת ולא יאמר תן לי שכר שבת אלא תן לי שכר עשרה ימים והביאה הרי"ף:

ס"ב היכא שהתנו. תוס' שם ד"ה ואם וע"ש:

ס"ג היכא. שם ד"ה לא:

ואם ירצה. וצ"ע דדוקא במקום פסידא ועט"ז ומ"א:

ס"ד יכול כו'. ממ"ש אריסא אריסותיה קעביד וכמ"ש בס"א בהג"ה אבל בששניהם כו'. וז"ש ודוקא בכה"ג כו':

מפני שאין כו'. שאם היה מוטלת עליו אסור כמ"ש בס"א שאם לא התנו שאסור:

וכן אין כו'. שאם היה ניכר אסור כמ"ש בסי' רמ"ג ס"א לא ישכיר כו' דסתם מרחץ כו' ואמרי כו':

ודוקא. כנ"ל בס"א:

ס"ה מותר לישראל כו'. כנ"ל:

ובלבד. יתבאר בסי' רמ"ז ס"א ע"ש:

ס"ו אם אפו כו'. שם בגמ' ואם באו לחשבון אסור אף בדיעבד:

שיש להם שדה או תנור וכו' – בשותפות. היינו שהוא של שניהם בעצם או שקבלוהו מאחד להתעסק בו בשותפות [גמרא בע"ג כ"ב וכן איתא בס"ג]:

אם מעט ואם הרבה – נראה דה"ה אפילו לא פירשו כן בפירוש דמסתמא כן הוא ולא בא רק לאפוקי אם מתנה עמו שלבסוף יבואו לחשבון משני הימים דאסור וכמו שכתבתי במ"ב וכן משמע מלשון הגמרא בע"ג כ"ב ישראל וא"י שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לא"י טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחלה מותר ולא הזכיר כלל בברייתא שיאמר הן רב או מעט וכן משמע מלשון השו"ע יורה דעה רצ"ד סי"ג גבי ערלה דדין אחד הוא עם עניננו להרמב"ם בכל הפרטים ובשניהם העתיק המחבר את לשונו ממש ולא הזכיר כלל שיתנה הן רב או מעט אע"כ כמו שכתבנו דרצה הרמב"ם רק לאפוקי שלא יתנה עמו שיבואו לחשבון וכלל הענין בלשון קצרה וכמו שכ' הש"ך שם דבזה העתיק הרמב"ם את סיפא דברייתא דאם באו לחשבון אסור:

וחלקו סתם – עיין מ"ב וכל הדברים הוא מברייתא שם בגמרא כ"ב ע"א ומפירש"י שם ועיין במגן אברהם שהביא מרי"ו וז"ל ואם מסתמא לקח הא"י בשבת בלא אמירת ישראל בעיא ולא אפשיטא ולקולא ואח"כ הביא פירש"י ע"ז ע"ש ועיין בפמ"ג ולבו"ש שפי' דלהרי"ו כיון שלקח הא"י מתחלה מעצמו סתם אפילו אמר לו ישראל אח"כ אתה נטלת את יום השבת ואני אטול כנגדו יום החול ג"כ מותר אבל לרש"י אסור זה ע"ש ולענ"ד נראה דהרי"ו לא כיון לזה דכ"ע סברי דהישראל אסור לו להזכיר של שבת בשעת חלוקה אפילו אם כבר נטל הא"י של שבת בתחלה עיין בסה"ת ובטור בריש הסימן ולמה לן לומר שהרי"ו יחלוק על כולן אלא כונת רי"ו הוא לבאר האבעיא שא"י נטל כנגד יום השבת הן רב או מעט והישראל כנגדו יום חול אך שהיה בסתמא שלא הזכיר הישראל שהוא נוטל יום החול כנגד יום השבת ובאור רש"י הוא שחלקו סתם לבסוף בשוה ולזה הביא המגן אברהם את שני הבאורים ולדינא נוכל לומר דגם רש"י מודה להרי"ו ותרוייהו מותרין להי"א כיון שהיה בסתמא וכדברינו מוכח בתו"ש שזה הוא כונת רי"ו וכן בהגר"ז:

ואם ירצה להשכיר לא"י וכו' – היינו בין לא"י זה שותפו או לאחר:

תנור שלקחו ישראל משכון וכו' – וה"ה בכל אחד מכל הנ"ל. לבוש וכן משמע מתו' דל"ד תנור ופשוט:

אם אפו וכו' – עיין במ"ב שכתבנו דאפילו אם לא היה האפיה בע"כ ג"כ בהבלעה מותר בדיעבד ואף דמהב"ח לא משמע שם בתחלה כן מ"מ מסוף דבריו שם שכתב דאין מי שחולק על הוראת ר"נ גאון משמע בהדיא כמו שכתבנו דהלא שם היה ברצון וכן משמע שם משארי אחרונים שכולם העתיקו דבריו להלכה דהיכא דאיסורו הוא רק משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר וה"נ כיון שהשכירו לשנה או לחודש איסורו הוא רק משום מראית העין כנ"ל בריש סימן רמ"ג והפמ"ג שם באות ה' בא"א דייק מראש דברי הב"ח דאם היה האפיה ברצונו בדיעבד אסור אף אם היה בהבלעה משום דמיחזי כשלוחו ולא ידעתי כונתו דמסוף דבריו שם וכן משאר האחרונים מוכח בהדיא כמו שכתבנו:

על כרחו וכו' – עיין בב"ח שם שכתב דלדברי רש"י וש"מ שפי' הטעם דאם באו לחשבון אסור משום דמיחזי כשלוחו לא שייך אם היה בע"כ ורק רבינו גרשון סובר דהטעם משום דמיחזי כשכר שבת וטעם זה שייך נמי אף בבע"כ ונמצא לפי דבריו דין זה הוא לאו אליבא דכ"ע ול"נ דעל עיקר דין זה אין רש"י חולק דגם הוא מודה לסברת ר"ג דהיכא דאסור משום שכר שבת אסור אף בבע"כ ולכך סתם השו"ע את דינו בלי שום חולק ומה שהוצרך רש"י לבאר הברייתא דאם באו לחשבון אסור משום דמחזי כשלוחו סברתו הוא דהלא הישראל עשה בעצמו יום חול כנגד מה שעשה א"י ביום השבת ואין זה שכר שבת גמורה אלא דעי"ז שמחזי הא"י כשלוחו בפעולתו בשבת נמצא מה שנוטל הישראל אח"כ הוא כשכר שבת וכן משמע בהדיא ברש"י [שם בע"ג דף כ"ב] ד"ה אסור כמו שכתבנו משא"כ בעניננו דהוא שכר שבת גמור גם רש"י מודה דבכל גווני אסור אף בדיעבד אם לא היה בהבלעה:

אסור ליהנות – עיין בבגדי ישע שעל המרדכי שאומר שם לחד גירסא דדוקא לכתחלה אסור לו לקבל שכר שבת אבל בדיעבד אם קבל אין ההנאה מזה אסור ע"ש ראיתו לזה ומלישנא דשו"ע לא משמע כן וגם ראיתו יש קצת לדחות ואכ"מ להאריך בזה וצ"ע:

במג"א ס"ק א' לעכו"ם חלק בו. נ"ב עיין ביו"ד סי' ס"א ובש"ך ס"ק י"ד ודוקא שותף אבל שוכר ושכיר לא בעי וק"ל:

סעיף א' ישראל ועכו"ם שיש להם שדה. נ"ב עיין בטור מ"ש מעשה היה והתירו הר"י ע"ש ועיין ביאורו בכמה דרכים בעזה"י בחידושי עבודת עבודה על מס' ע"ז בסוף פ"ק דע"ז מקור דין זה ליישב קושית הב"י שהרי הר"י חזר בו ושם פלפלתי בכמה דברים השייכים לסי' זה ובישוב שיטת הרמב"ם שפסק דאיבעיא לחומרא ע"ש ודו"ק:

[א] [לבוש] כאילו מעמיד וכו'. ואם כן אם הם אינן עושין כלום רק שהכותי מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אף על גב דישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מכל מקום רשאי לחלוק סתם בהבלעה ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שיש לכותי חלק בו דאם לא כן אפילו התנור ליתסר עד כאן לשון מגן אברהם. ונראה לי דמה שכתב אפילו התנור הוא טעות סופר וצריך לומר אפילו התנו ליתסר, והיכא שגוף התנור של ישראל לבד רק הכותים האופה המסיקו נוטל כך וכך ימים והישראל כך וכך הסכים במגן אברהם דאסור אף בהתנו דהוה ליה כמשכיר תנור בשבת על מנת שיסיק לו בחול ונוטל שכר שבת דהוי כנותן לו מעות בשכר אבל לומר לאופה טול אתה שתים או שלושה ימים ואני שתים או שלושה ימים שרי דהוה ליה שכר שבת בהבלעה ובאופן זה התיר ר"ת להתנות דלא כבית יוסף שכתב שתוס' חזרו מדבריהם, עד כאן. ולעניות דעתי אי מיירי בהבלעה למה לי התנו מעיקרא אף אחר השותפות מהני דהא כל עבודה על כותי השוכר בזה והוי כמשכיר שהזכיר הלבוש ריש סימן זה וכן משמע במגן אברהם גופיה בס"ק ו', אם כן יפה כתב הב"ח שתוס' חזרו שהרי הצריכו התנו מעיקרא עיין שם, ומכל מקום לדינא אפשר להחמיר כיון דמשמע הכי מהרא"ש ור"י:

[ב] אם מעט וכו'. אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט נחלק המותר כמו שכתבו הראב"ד ובית יוסף בשם הגאונים וב"ח ועיין סעיף ב', עד כאן לשון מגן אברהם. נראה דפירש מה שכתב השולחן ערוך בסעיף ב' ואחר כך נתרצה הכותי לחלוק בשוה היינו סתמא שלא הזכירו ממה שהיה בשבת מרובה, ובזה אפשר דמודה הראב"ד אף שהיה בשבת מרובה מבחול כיון שחלקו סתם בשוה ולא הזכירו. אך קשה הא בבית יוסף חולק על הראב"ד ונראה שאינו חולק אלא על מה דמשמע מפשטיה דראב"ד דאף בלא הזכירו אסור, והשתא מתורץ מה דקשה על בית יוסף שסותר עצמו במה שמביא תשובת הגאונים בסתם אלא דמודה בית יוסף בהזכיר מלא לי דניכר דמה שהתנו מעיקרא הוי כמערים. והשתא נראה מה שכתב בית יוסף בשם מהר"י אבוהב היכא דהתנו שרי בכל גוונא היינו בין שבא לחשבון ואמר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני בחול הן רב או מעט בין שחולקין בשוה בשלא הזכירו מלא לי ממה שהיה בשבת מרובה, והב"ח הבין דפליג מהר"י אתשובת הגאונים ולעניות דעתי ליכא פלוגתא ודו"ק. אבל בט"ז פירש דעת השולחן ערוך דאף במזכיר מותר כיון שהתנה בתחילה ודייק דאם כן הוה ליה לרמב"ם לפרש בש"ס ואם באו לחשבון אהתנו וקאי על צד האיסור, ואין זה ראיה דכבר תירץ הב"ח דקיימא לן דאף שלא אמר מלא לי אסור בלא התנו. ומכל מקום לדינא אפשר להקל דהא עיקר יסוד הב"ח הוא על תשובת הגאונים, ולי אפשר לפרשן דמיירי בסתמא ולא בהתנה, וכן מתוך סוף פרק קמא דעבודה זרה משמע דבהתנה מותר בכל ענין, וטעמא כיון דהתנה מעיקרא הוי כנותן לו מתנה אחר כך וצריך עיון. ובנחלת צבי האריך איך הראב"ד מתרץ קושית התוס' סוף פרק קמא דעבודה זרה ודבריו דחוקים לדחותן עיין שם ודו"ק כי קיצרתי, גם לא עיין במקור הדין בהר"ן שהביא לדברי ראב"ד איך מתורץ קושית תוס' עיין שם:

[ג] [לבוש] ובאו לחשבון וכו'. פירוש אף שרוצים לחשוב סתם ולא יזכירו משבתות ואף שרוצה הישראל ליטול כנגדו יום בחול הן רב הן מעט ולא יזכיר שהוא כנגד השבת אסור כיון שלא התנו, ובסעיף ג' שכתב על זה ויש אומרים דבדיעבד מותר וכו' היינו דוקא בחילקו בסתם אבל מזכיר של שבת לכולי עלמא אסור בלא התנו וכל זה מבואר בש"ס ופוסקים. והנה בעולת תמיד כתב זה לשונו יש לתמוה על האוסרין דבחילקו סתם נשארת בתיקו וספיקא דרבנן להקל ובשולחן ערוך, עד כאן לשונו, ואישתמיטתיה דברי הר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה דמתרץ זה משום דללישנא קמא פשיטא להש"ס דסתמא אסור וכיון דלישנא קמא הוא לשון סתמא הוא הש"ס, ולשון השני הוא לשון רב גביה"ה בלשון הש"ס נקטינן שכן דרך הגאונים לפסוק בכל מקום:

[ד] ואם ירצו וכו'. הט"ז חולק בזה דדוקא במטבע ומכס דהוא עסק גדול ואדם בהול עליו הוא דהתירו, מיהו ראיה שהביא מריב"ש דאסור ליטול יום אחד כנגד שבת שלא בהבלעה יש לדחות דהתם נראה כשלוחו מה שאין כן הכא דמשכירו לכל שבתות ועיין במגן אברהם, ובתשובת ר' יום טוב צהלון סימן ע"ו:

[ה] [לבוש] על דרך שנתבאר בסימן רמ"ג וכו'. זה טעות דשם לא נזכר מזה אלא בסוף סימן רמ"ד, ובאמת רמ"א לא כתבו אלא בסוף כתב על דרך שנתבאר סוף סימן רמ"ד ואין ספק דקאי גם ארישא בשכר חלקו לכותים בשבתות:

[ו] [לבוש] ויש אומרים דבדיעבד מותר וכו'. ולא דמי לסוף סימן רמ"ג דיש אומרים עבר והשכירו אסור דכאן לא עביד מידי כותי עושה משום שהוא שותף, ודברי עולת תמיד בזה אינו מובנין וניכרין שיש בהן טעות סופר, ומה שכתב דלעיל התיר לשכור הפועל בהדיא נראה כוונתו על סוף סימן רמ"ד, ותירוצו דהתם הוא קיבולת לכשתגבה כך וכך וכו' מוכיח על זה ומגן אברהם הבין כוונתו דקאי על מה שהזכיר למעלה בסימן רמ"ג ועל כן השיג עליו והוא לחינם עיין שם כי קיצרתי:

[ז] [לבוש] מיהו אם אפה וכו'. משמע דוקא כשנותנים לו פת, אבל כשנותנים לו מעות בשכרו מותר וכן משמע מטעם שכתב דנאפה בשבילו וכו'. ובמחילת כבודו לא דק בזה, שהבית יוסף הביא דברי המרדכי בקצרה, אבל במרדכי גופיה מוכח להדיא דגם כשנותנים מעות אסור אלא דהמעשה כך היה בפת ואי היה מותר היה מותר נמי בפת וכן מבואר באגודה פרק קמא דשבת שלא הזכיר פת עיין שם:

[ח] [לבוש] שלא יהא נראה וכו'. עיין במגן אברהם ס"ק ו' דניכרין שיש בהם טעות סופר וראיתי בקונטרס אחד כתב ששלח לי מר"ש הלכות שבת שהזכרתי באליהו זוטא ז"ל וכו' דלפי זה בההוא שכתבתי לעיל בשם התוס' נמי שרי דהא אין הישראל מחויב כלל לעסוק רק האופה, ואם כן לא הוי האופה שלוחו ואם כן אפילו לא התנו מעיקרא שרי רק שיהיה בהבלעה עד כאן לשונו, ועיין לעיל ס"ק א':

[ט] [לבוש] נתרצה וכו'. עיין לעיל ס"ק ב' מזה:

[י] [לבוש] ליטול השכר וכו'. פירוש בריבת שלו:

[יא] ליתן לכותי וכו'. אבל אם הכותי נותן לישראל להתעסק ובשבת מתעסק הכותי אסור לישראל לקבל שכר מריוח שנולד בשבת דכותי עושה שליחות דישראל ואם הכותי רק משגיח ורואה בשבת אם עדיין הסחורה והמעות במלואה ובזמן שעסק בזה מכר קצת מסחורה מותר ליטול חלקו וטוב להתנות מתחילה על הכל (שס"ג)

[יב] מה שעסק וכו'. כתב עולת תמיד דאי לא באו וחלקו בשוה סתם כתב בתשובת הגאון דמותר, עד כאן. וליתא דלא כתב אלא כשנוטל כותי של שבת הן רב או מעט ולא כשחלקו בשוה ולדינא כמו תנור ושדה דשופתים דלעיל בכל ענינים:

א) [סעיף א'] ישראל וכותי שיש להם שדה או תנור וכו' אעפ"י שאין חלק הישראל משביח בחול בתנור כשעושה הכותי בשבת כמו בשדה אפ"ה אסור כיון שהוא מחויב לעשות גם בשבת. וכשאומר לו עשה אתה בשבת ואני בחול הוי כאלו מעמיד פועל לעשות בידים. תו' ע"ז כ"ב ע"א. וא"כ אם בעלי התנור אין עושים כלום רק שעכו"ם בעל העסה מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אע"ג דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה כמ"ש ב"י סס"י זה בשם הריב"ש יע"וש. ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שיש לעכו"ם חלק בו דאם לא כן אפי' התנו ליתסר. וכ"כ הר"ן וכמ"ש בהגה. מ"א ומחה"ש סק"א. ר"ז או' ז':

ב) שם. אם התנו בתחלה וכו' משום דכיון דמעיקרא התנו הו"ל כאלו אין לישראל חלק בשדה כלל ביום השבת אלא כולו של עכו"ם בשבת וכולו של ישראל ביום החול ונמצא שלא הוטלה מלאכת שבת על ישראל כלל מאחר שאין השדה שלו ביום ההוא. ב"י וגבי שדה צריך שיאמר לו תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת ואני אעמול בחול ואטול כנגדו. ב"י בשם סה"ת. מ"א סק"ב. תו"ש או' ב' ונ"מ דאם א' מהם לא עשה כל היום לא יטול בשעת קצירה אלא מה שעשה פרישה או' א' ומ"מ אם אח"כ נותר לו לחלק בשוה מותר כמ"ש סעי' ב' יעו"ש:

ג) שם. אם התנו בתחלה וכו' וכן גר ועכו"ם שירשו את אביהם אם התנו בתחלה מותר. הר"ש פ"ו דדמאי משנה י"ד:

ד) ב' יהודים שהיו שותפים עם עכו"ם בבהמות ולטחון בריחיים אם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו לומר לעכו"ם טול אתה לעצמך יום השבת ואנחנו יום אחר כנגדו מותר וכיון שהתנו מתחלה בשעת קניית הבהמות הרי הוא כאלו הבהמות קנויות לעכו"ם ביום השבת ואין לישראלים חלק בהם וביום החול כנגדו הבהמות לישראלים ואין לעכו"ם חלק בהם וגם יש טעם להתיר לפי שהעכו"ם לא ימנע מעשות מלאכה בבהמות כיון שיש לו חלק בהם ואין הישראל נוטל שכר שבת כיון שכבר התנו מתחלה אבל אם לא התנו מתחלה אסור. ב"י בשם תשו' הריב"ש סי' קנ"א יעו"ש:

ד) ישראל שהוא שותף עם העכו"ם לקנות חטים ומרקדין אותם בכברה ובטבלה לנקותו מקש ותבן ושוב שולחין אותם חוץ לעיר לריחיים של מים לטוחנן ומוכרין הקמח בחנותן. והעכו"ם פותח החנות ביש"ק ועושה מלאכתו בפרהסיא בהרקדת החטים ובמכירת הקמח אלא דבמעיקרא כשנשתתף עם העכו"ם פיחת מחלקו ח' למאה והוסיף אותם על חלק העכו"ם ופירש לו שאלו הח' למאה יהיו לך לבדך משלי בשביל הריוח המתהוה ממלאכת שבת עיין פתה"ד או' ב' שהאריך בזה והעלה דזה היתר גמור יעו"ש:

ה) שם. אם מעט ואם הרבה וכו' אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט נחלק המותר כמ"ש הראב"ד וב"י בשם תשו' הגאונים וב"ח. מ"א סק"ב. מיהו בב"י כתב בשם מהרי"א היכא דהתנו בכל גוונא שרי יעו"ש וכ"כ המט"י או' ג' דלדעת מהרי"א והש"ע סעי' ב' התירו לגמרי ההמצאה של הראב"ד מטעם דס"ל דלעולם בהתנו מעיקרא ליכא שום איסור ולענין דינא אין לנו אלא פסק הש"ע דהתיר בכל ענין בהתנו ודלא כהמ"א סק"ב יעו"ש וכן פי' הט"ז סק"ב דברי הש"ע יעו"ש אמנם הא"ר או' ב' כתב דגם הב"י מודה דאם הזכיר מלא לי אסור דניכר דמה שהתנו מעיקרא הוי כמערים ומ"ש ב"י בשם מהרי"א היכא דהתנו שרי בכל גוונא היינו בין שבא לחשבון ואמר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני בחול הן רב או מעט בין שחולקין בשוה ושלא הזכירו מלא לי ממה שהיה בשבת מרובה יעו"ש וכ"כ הלב"ש על מ"א סק"ב וא"א או' ב' אלא שכתב שם הא"ר לענין דינא אפשר דיש להקל יעו"ש אבל הט"ז ביו"ד סי' רצ"ד סק"ך כתב דאף אם התנו בתחילה אם באו אח"כ לחשבון אסור וכ"כ הש"כ שם ס"ק כ"ז יעו"ש וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה וגם בדעת מרן ז"ל סעי' ב' נוכל לפרש כמ"ש הא"ר ודעמיה דלא התיר אלא דוקא לחלוק בשוה בסתם אבל לומר לו בהדיא מלא לי ממה שלקחת בשבת מרובה אסור הכי נקטינן:

ו) שם. אם מעטו אם הרבה וכו' ואם לא נודע כמה השכירו בשבת כגון בחנות רשאין לחלוק בשוה ר"ל חביב סי' ק"ו. מ"א סק"ב. ר"ז או' ה':

ז) ואם גוף התנור של ישראל והאופה המסיקו נוטל חלקו בתנור והיהודי נוטל כך וכך ימים והאופה נוטל כו"ך ימים כתבו התו' (ע"ז כ"ב ע"א) בשם הר' אלחנן דאפי' התנו מתחלה לא יועיל כיון שכל התנור של ישראל והו"ל כמשכיר תנורו בשבת ואומר לעכו"ם טול שכר תנורי בשבת כשתסיקו לי בחול ולא דמי לישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות שיש לעכו"ם חלק בגוף הקרקע יעו"ש. וכ"כ בהג"א והב"ד ב"י. וכן הר"ס ח"א סי' פ"ג ס"ל כה"ר אלחנן והג"א והביאו כנה"ג בהגב"י. מיהו בב"י כתב שמדברי התו' שם נראה דלא ס"ל כהר' אלחנן אלא בכל ענין שרי כשהתנו ולכן הרא"ש ושאר פו' לא הזכירו דין זה יעו"ש. אבל המ"א סק"ג כתב דגם הרא"ש ורי"ו ס"ל דבאופה לא מהני התנו ומ"מ כתב דגם התו' והג"א לא אסרו אלא כשא"ל טול אתה בשבת אבל לומר לאופה טול אתה ב' וג' ימים ואני ב' וג' שרי דהו"ל שכר שבת בהבלעה וכ"ז במקום שמותר להשכיר תנור כמ"ש סי' רמ"ג יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט' חס"ל או' ב' ומיהו במקום שאסור להשכיר תנור צריך להיות לאופה חלק בגוף התנור דהיינו שיהיה שותף עמו ולהתנות בתחלת השותפות כמ"ש בסעי' זה:

ח) שם. ושכר יום א' וכו' נראה פשוט דוקא במקיים תנאו שהיה ישראל עובד יום א' כנגד יום שבת שעבד העכו"ם משא"כ כשאינו מקיים תנאו ואף במקיים במקצת ומבטל במקצת אין להתיר דהרי נהנה משכר שבת ומיהו במקיים תנאו לא בעינן יום א' הסמוך לשבת וכן לא בעינן יום קבוע מיוחד לכל שבוע וסגי בביטול יום אחד בכל שבוע ואין קפידא אם לפעמים יקדים ולפעמים יאחר מט"י או' ד' יעו"ש:

ט) שם. ואם לא התנו וכו' זהו מיבעיא דלא אפשיטא וכתב הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל כיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן לקולא וא"צ להניח לעכו"ם ליטול כל השבתות וכ"פ רי"ו בחי"ב והביאו ב"י וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה ויש מתירין השכר וכו' אמנם הטור אחר שהביא דברי הרא"ש כתב אבל מדברי הרמב"ם יראה לחומרא וכתב השכנה"ג בהגב"י או' ד' דנראה מדברי הטור דמיחש חייש לס' הרמב"ם דנקטינן לחומרא יעו"ש וכ"כ מרן ז"ל בב"י לענין הלכה כיון דהריף והרמב"ם מסכימים לאסור הכי נקטינן יעו"ש וכך הם דבריו כאן בש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם וכתב השכנה"ג שם או' ה' דאנו אין לנו אלא דברי הש"ע יעו"ש וכ"כ המט"י או' ו' דאין לנו לפסוק אלא כדעת הש"ע שאוסר בכל ענין ואין שום היתר רק שיטול העכו"ם שכר השבתות לבדו והשאר חולקים. ועיין לקמן או' י"א:

י) שם. ואם לא התנו וכו' ואף שרוצים לחשוב סתם ולא יזכירו משבתות ואף שרוצה הישראל ליטול כנגדו יום בחול הן רב הן מעט ולא יזכיר שהוא כנגד השבת אסור כיון שלא התנו. א"ר או' ג' וכ"כ התו"ש או' ג' דלדעת הרמב"ם אם לא התנו אין לו היתר כלל רק שיקח העכו"ם שכר השבתות לבדו יעו"ש:

יא) שם הגה. ויש מתירין השכר וכו' ודע דגם להרא"ש ז"ל דמתיר בסתם ה"ד יום כנגד יום אבל לחלוק הכל בשוה חלקים שוים דלפעמים ריוח העכו"ם בשבת הוה מרובה לכ"ע אסור ולא היתר אלא בהתנו דסעי' ב' מט"י או' ו' ומ"מ טוב להחמיר ויתנה מתחלה עם הגוי לצאת י"ח כיון דספיקא דאיסורא הוא וכ"ש בזה"ז שאם באת להתיר יבואו לידי איסור תורה. הרא"ה ז"ל בס' זקן אהרן סי' קכ"ו. י"א מ"ב בהגה"ט או' א' וכ"כ לעיל או' ט דדעת מרן ז"ל והאחרונים להחמיר יעו"ש:

יב) שם בהגה. שכל אחד עוסק ביומו. דכיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו"ם בשבת הו"ל העכו"ם שלוחו בשבת. וה"ה כשהישראל מחויב לעסוק הכל והעכו"ם מתעסק בשבת. מ"א סק"ד:

יג) שם בהגה. אבל כששניהם עוסקים ביחד וכו' כ"כ ב"י בשם הר"ן אלא שכתב שאין נראה שיהיה כן דעת הרמב"ם אלא אפי' אם בחול שניהם עושים מלאכה או סחורה ובשבת עושה העכו"ם לבדו צריך שיטול העכו"ם שכר השבתות כולם. ומ"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם לדעת הר"ן אפשר לומר דלהרמב"ם נמי מיירי בשאין שניהם מתעסקים תמיד יחד במלאכה או בסחורה אלא העכו"ם מתעסק יום שבת וזה מתעסק יום אחד כנגדו ומש"ה אסור לישראל ליטול חלק בריוח השבת אבל אם היו שניהם יחד מתעסקים תמיד במלאכה או בסחורה ובשבת מתעסק בה העכו"ם לבדו שרי לישראל ליטול חלקו מריוח שבת יעו"ש. וכתב הנה"ש או' ג' ומ"מ בש"ע לא סמך ע"ז אלא העתיק לשון הרמב"ם סתם דמשמע מניה שאף אם עוסקים שניהם כל ימי החול והעכו"ם בשבת אסור יעו"ש וכ"כ המט"י או' ה' וכתב וכ"נ עיקר דאע"ג דמור"ם ז"ל בהגה כתב חילוק הר"ן בשם י"א אין לתפוס אלא דברי הש"ע דבתריה גררינן יעו"ש:

יד) השוכרים הפאצ"ט וסוסים ועגלות שלהם עם עגלון עכו"ם ומוכרחים לנסוע בשבת ויו"ט עם שרים בעת שלוקח הפאצ"ט. יקחנו עם עכו"ם שיהיה לעכו"ם מחצה בסוסים ובעגלות וכל השייך ויתנו שיטול העכו"ם ימי השבתות ויו"ט בחלקו וכל הנוסעים אז יהיה שייך לו וביום א' ב' ג' יהיו הסוסים קנוים לו וגם כל השכירות שייך לו וכו' ואף אם כבר לקח הפאצ"ט על שמו לבד יש תקוה ע"י שימכרנו ליהודי אחר או לעכו"ם ושוב יחזור הוא והעכו"ם ויקנאהו מהלוקח בשותפות על דרך שנתבאר וכו' תשו' צ"צ א"ח סי' ל"ד יעו"ש:

טו) [סעיף ב'] היכא שהתנו בתחלה וכו' הטעם דהכל תלוי בהתנה דכיון דהתנה מתחלה באופן שכקנה להעכו"ם לבד תו לא אכפת לן במה שחולקין אח"כ בשוה. ומ"מ אסור לחשוב עמו אח"כ ולומר לו אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט. תו"ש או' ו' וכן אם העכו"ם אומר לישראל אתה נטלת באחד בשבת מרובה ואני לקחתי בשבת מועט אסור כמ"ש ב"ז בשם תשו' הגאונים יעו"ש. ועיין לעיל או' ה':

טז) [סעיף ג'] היכא שלא התנו בתחלה יש תיקון וכו' עיין בח"מ סי' קפ"ט שצריך קנין חדש וע"ש סי' קצ"ד לענין קנין עכו"ם יעו"ש. מ"א סק"ז. ונראה דצריך שיהיה ביטול השותפות באופן המועיל ע"פ הדין דהיינו בחזרת הקרקע שצריך קנין סודר וקריעת שטר המכר הראשון עם חזרת הדמים. וכן בביטול השותפות שבחנות צריכין לירד לחשבון על מה שהרויחו כבר ויטול כל אחד חלקו לביתו ורשותו שיעשה בו קנין משיכה ויקרעו ג"כ שטר שותפות הראשון. וכן כשקבלו קרקע השותפות אופן ביטול השיתוף הוא כשיטול כל א' כלי האומנות שלו שהניח לאותה מלאכה ויחשבו מה שעשו באותה מלאכה והעכו"ם יטול שכר השבתות ויחלקו השאר בשוה באופן שלא נשאר לאחד על חבירו שום שעבוד ויחזרו להתנות כשירצו להשתתף פעם שנית. מט"י או' ז' וכתב שכ"נ דעת המ"א:

יז) שם הגה. ואם ירצה להשכיר לעכו"ם וכו' נראה דר"ל באלו שלא התנו ולא יכלו לעשות התיקון המוזכר בסעי' זה יש תיקון אחר והוא זה שישכיר לעכו"ם חלקו דהיינו שיקח העכו"ם כל הריוח של השבתות לבדו ויתן שכר לישראל. וה"ה נמי בקבלנות שיאמר ישראל לעכו"ם לכשתרויח ק' דינרין אתן לך כו"כ דבכה"ג בעלמא אינו אסור אלא משום מראית העין שיאמרו שהעכו"ם הוא שכיר יום והוי שלוחו של ישראל בכה"ג דיש לעכו"ם חלק בשדה או בתנור ליכא משום מראית העין ועכו"ם כי קטרח בדידיה קטרח. מט"י או' ח' יעו"ש. מיהו הט"ז סק"ג חולק על דברי מור"ם הנז' וכתב דהיתר זה לא מצינו רק במכס דלעיל מטעם פסידא אבל לא בשותפות וע"כ כתב שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו שבתות לחוד אלא בהבלעה יעו"ש. והמ"א סק"ח כתב דגם למורם ז"ל מותר להשכירו לעכו"ם בהבלעה וה"ה לשכרו בקבולת ולא ייחד לו שבת יעו"ש. והגם דהמט"י שם השיג על הט"ז מ"מ נראה דיש להחמיר. וכ"נ דעת הא"ר או' ד' והתו"ש או' ח' דצריך להשכיר בהבלעה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' יו"ד:

יח) רופא ישראל שיבא לבקר החולה ואינו עושה שום דבר כ"א למשש הדפק וגם לסדר לו סדר המאכל והמשתה וכיוצא בכה"ג לא אסרו שכר שבת וכעין הא דאמרינן בעלמא במקום חולי או במקום צערא לא גזרו רבנן ובאופן שלא יטול שכר שבת בפ"ע אלא שיבליענו בנעימה בכלל יום ו' או יום א' דהוי שכר שבת בהבלעה ומותר. מט"י שם. ועיין לקמן סי' ש"ו סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

יט) [סעיף ד'] יכול ישראל וכו' ובזה שרי אפי' לא קצץ עמו שכר אחר דכיון שנוטל חלק בריוח הוי כאריס ואדעתא דנפשיה קעביד. וגם הרמב"ם והש"ע דבסעי' א' מודים בהא כיון דהמלאכה לא הוטל מעולם על ישראל. תו"ש או' ט' ועיין לקמן או' כ"ט:

כ) שם. יכול ישראל ליתן לעכו"ם מעות וכו' ואם העכו"ם נותן מעות לישראל להתעסק בהם ועוסק העכו"ם בשבת ודאי אסור דכיון דמלאכה זו של שבת היתה מוטלת על ישראל לעשותה הרי זה העכו"ם שליחותיה קא עביד. שכנה"ג או' ב' עדת או' ג' א"ר או' י"א. מט"י או' י"א. תו"ש או' י"ב:

כ) מיהו עכו"ם שנתן סך מעות בסחורה לישראל שימכור וישא ויתן וכל הריוח שירויחו יחלקו לחצאין ורק בשמונת ימי הפסח לוקח העכו"ם המפתחות מישראל לראות הסחורה אם יתר או חסר ואגב מוכר ונושא ונותן ומאותו הריוח שהרויח נתן מחצה לישראל מותר. ומ"מ טוב הדבר שקודם שיגיעו הימים הללו ימחלו התנאים שביניהם ויחזרו להשתתף מחדש ויתנו קודם השיתוף שהעכו"ם יקח ריוח ימי הפסח בין רב למעט והישראל יקח ריוח כנגדם מימי החול בין רב למעט. שכנה"ג שם או' ג' יעו"ש. עו"ת שם. א"ר שם. מט"י שם:

כא) מי שיש לו חנות פתוחה ברחוב העכו"ם ועכו"ם שכיר לו לישב בחנות למכור ונותנים לו שכירות ידוע לשבוע או לשנה אסור למכור בשבת כיון שכל מה שמוכר בשבת הוא לטובת ישראל ואעפ"י שמקח וממקר גופיה אינו אלא משום שבות אפ"ה אסור אף ע"י נכרי רק אם יש חשש הפסד צריך שהחנות שיושיבו בו את הנכרי ישכירו אותו לנכרי עצמו ואז הנכרי כי מעייל הסחורה לביתו מעייל דשכירות ליומא ממכר הוא וגם יעשו עמו שחוץ משכרו יקח מכל אלף או מכל ככר פרוטה או כפי רצונם והנכרי ישב לבדו בחנות ואפי' בימות החול לא ישב שום יהודי עמו לסייע לו במכירה ואז מותר. נוב"י מה"ת סי' כ"ט. והביאו שע"ת או' ה' יעו"ש:

כב) שם. יכול ישראל ליתן לעכו"ם מעות וכו' ומכאן שמותר להלוות לנכרי לקנות בהמה ולחלוק עמו. הרלנ"ח ז"ל סו' ק"ו. כנה"ג בהגה"ט:

כג) שם. להתעסק בהם וכו' הא דמתעסק בסעי' זה מיירי בלי קביעות מקום אבל בקבוע בחנות אפי' העכו"ם יושב לבדו דינו כמו שניהם מתעסקים. זקן אהרן סי' רכ"ו יעוש"ב:

כד) שם. מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל וכו' וכן אין העסק ניכר ממי הוא. טעמים אלו כתב ב"י בשם הרב המגיד וכתב עוד טעם אחר בשם הכלבו לפי שאין אותו שכר מעותיו והוא כשכירות כלים שאין לנו שביתת כלים עכ"ל וא"כ משמע לפי טעם הכלבו ולפי טעם הראשון שכתב הרב המגיד דאעפ"י שניכר העסק שהוא של ישראל מותר אבל לפי טעם שני שכתב הרב המגיד משמע דאם ניכר העסק שהוא של ישראל אסור. ומיהו דעת המט"י או' יו"ד להתיר אפי' אם ניכר העסק שהוא של ישראל פלוני יעו"ש. אמנם לע"ד נראה כיון דטעם זה דאין העסק ניכר ממי הוא כתבו מרן ז"ל בש"ע ומשמע דהכי ס"ל לענין דינא יש להחמיר וע"כ אם ניכר העסק שהוא של ישראל יש לקצוץ עם העכו"ם כמו הנותן סחורה כמ"ש לקמן סעי' ה' יעו"ש:

כה) שם הגה. ודוקא בכה"ג וכו' אע"ג דזה נלמד ממ"ש הש"ע סעי' א' או שהם שותפים בחנות בסחורה שאני התם שהממון הוא של שניהם אבל כאן אעפ"י שהממון כולו של ישראל הוה קס"ד להתיר אף בששניהם עוסקים ביחד קמ"ל דדינם שוה. מט"י או' י"א:

כו) שם בהגה. אסור. וצריך להתנות קודם שישתתפו כמ"ש סעי' א':

כז) [סעיף ה'] אם קצץ לו שכר וכו' פי' שקוצץ לו שכר ידוע והעכו"ם אימתי שירצה ימכור או שיתן לו הסחורה בסך ידוע וכל מה שירויח יהיה לעכו"ם לבדו:

כח) שם. אם קצץ לו שכר וכו' משמע דבלא קצץ אסור אפי' בנותן לו הסחורה ביום א' ואם קצץ מותר אפי' בנותן לו הסחורה בע"ש. מט"י או' י"ב יעו"ש:

כט) שם. ובלבד שלא יאמר וכו' וה"ה בסעי' ד' נמי לא יאמר לו להתעסק בשבת. תו"ש או' י"ב:

ל) שם. תנור שלקחו ישראל משכון וכו' כתב המט"י או' י"ג דמשמע מלשון התו' והרא"ש דצריך ג' דברים אחד לאפוקי אם היה ברשות ישראל ונתעסק בו קצת ירחין אעפ"י שהחזירו לנכרי והנכרי הוא האופה והוא המסיק ונותן לישראל שכר התנור ברבית מעותיו אסור דהוה כשל ישראל. ב' שיטול הישראל כל שכר התנור לאפוקי אם היה חלק לעכו"ם באותו ריוח שליש או רביע דהוי כמו שותף. ג' שאין לישראל חלק בגוף התנור לאפוקי אם היה לו בו חלק והעכו"ם השאר שלו ונטל הישראל אותו השאר בתוכו והעכו"ם מתעסק בו בשבת אסור משום שכר של אותו החלק שהוא שלו. אלא שהקשה על חלוקה האמצעית דמה בכך אם יטול העכו"ם חלק באותו ריוח דאדרבא כ"ש הוא דמותר טפי דקטרח בנפשיה חד משום הנאה דידיה וחד בשביל לקיים תנאו שפורע הרבית שהוא חייב. וכתב דכ"נ דעת הש"ע שהוא מותר יע"ש:

לא) [סעיף ו'] ונתנו לו פת וכו' ל"ד דה"ה אם נתנו לו מעות אסור. א"ר או' ז':

לב) שם. אסור להנות ממנו. רבותא אשמעינן אפי' שהיה בע"כ השכר אסור בדיעבד וכ"ש אם היה ברצונו מהטעם שכתב המרדכי שכל שכר שבת וחלופי שבת אסור אפי' בדיעבד ולאפוקי מדעת רב נטוראי ז"ל שמתיר בדיעבד בכל ענין דאיסורא דעבד עבד כמ"ש בב"י יעו"ש. מט"י או' י"ד. ועיין לעיל סי' רמ"ג או' כ"ה:

לג) שם. אסור להנות ממנו. ואסור בהנאה מדרבנן. לבוש. ואסור להנות ממנו עולמית בין לו בין לאחרים מפני שהוא שכר שבת. ר"ז או' י"ט:

לד) שם. אסור להנות ממנו. נראה דוקא בהך עובדא דנתנו לו שכר אפייה בעד יום השבת בלבדו אבל אם אפו בו הרבה ימים כיון שהיה בע"כ דלא מיחזי כשלוחו משום שכר שבת נמי ליכא כיון דהוי בהבלעת שאר ימי השבת. ב"ח סי' רמ"ג. א"א שם או' ה' ועיין לעיל סי' רמ"ג או' כ"ה וכ"ו:

ש"ע ס"א אם מעט. דכיון דאין מחשבין זה כנגד זה ליטול בשוה א"כ אינם ש"תפים כלל ביום שבת ולא ביום א' רק בשאר ימות השבוע:

מ"א סק"א רק שהנכרי. ר"ל הנכרים האופים פת הם בעצמם מסיקין התנור רק נותנים שכירות בעד התנור בכה"ג ליכא סברא דמעמיד פועל:

שם משום שכר שבת ר"ל כשאומר להנכרי טול אתה בשבת ואני בא' בשבת הרי נוטל שכר שבת שלי בלא הבלעה דהרי בעד שאפה בשבת הוא לוקח שכירות יום שלם:

שם סתם בהבלעה ר"ל שלא יאמר כלל להנכרי טול אתה בשבת כו' אלא שיתן הנכרי לישראל חלקו בריוח של כל השבוע ביחד דאז מקבל שכר שבת בהבלעה וכ"כ הב"י בשם הריב"ש בישראל ונכרי שיש להם בהמה בשותפות היכא דליכא משום איסור שביתת בהמתו דאם אמר לו טול כו' הו"ל ש"ש בלי הבלעה. אבל אם לא אמר לו כלל מותר דה"ל בהבלעה ע"ש הובא בקצרה בט"ז סוף סי' זה:

שם ולא חיישינן. ר"ל דאע"ג דמדינא שרי כיון שהוא בהבלעה מ"מ הא בר"ס רמ"ג כ' דתנור דינו כמרחץ דאסור להשכיר לנכרי בהבלעה משום מ"ע:

שם אפי' התנור ליתסר הא"ר מגיה התנו ר"ל דבהתנו ג"כ יש מראית עין שאין הכל יודעי' שהתנו אע"כ דבה"ג דיש לו חלק בו ליכא מ"ע:

שם וכמש"כ בהגה. ע"ש במ"א סק"ה:

סק"ב עס"ב. דשם נתבאר כדבריו דאפי' התנו קודם השיתוף אינו מתיר שם אלא בשעת החלוקה חולקים סתם בשוה אבל אם עושים חשבון אסור:

שם וגבי שדה הוקשה לו בשלמא בתנור ואינך אין אומר לו רק שיקח השכירות בשבת משא"כ בשדה אין לוקחין אלא בסוף השנה א"כ ע"כ צ"ל לו אתה תחרוש בשבת ותיטול כו' א"כ הרי עושהו שליח לחרוש ולמה שרי בכה"ג:

שם ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ה כצ"ל:

סק"ג בלא אמירת ישראל רי"ו מפרש בעיית הש"ס שלא אמר לו הישראל טול אלא הנכרי מעצמו לקח בשבתות אפי' שבשעת החלוקה אמר הישראל אתה לקחת השבתות ואני אטול כנגדן ואפי' בכה"ג לקולא אבל לרש"י אין הבעי' אלא דוקא שלקח הנכרי סתם בשבתות ובשעת החלוקה חלקו ג"כ סתם וכה"ג הוא דאזלינן לקולא אבל הרמב"ם שהוא דעת המחבר בכל גווני אוסר:

שם כ' ב"י ואם אין לאופה נכרי חלק כצ"ל:

שם (תוספות והג"א) בשם הר"ר אלחנן כצ"ל:

שם כמש"כ התוס' שהתוס' כתבו זה המעשה שהישראל גבה כל התנור רק שהנכרי המסיק היה נוטל איזה ימים ואפ"ה התירו שם אם התנו תחלה. אבל הרא"ש שינה בלשון שגבה רק חצי התנור ויהיה הנכרי שתוף בתנור ולכן כ' הג"א על הרא"ש דאם אין לנכרי חלק לא מהני תנאי:

שם ולזה פי' בהג"א. ואם אין כצ"ל:

שם שהתו' חזרו היינו באותו מעשה הנ"ל שהביאו התוס' תחלה דברי הר"ר אלחנן דלא מהני תנאי ואח"כ כתבו בשם ר"ת ולהתנות:

שם כמש"כ סימן רמ"ג: היינו בנתפרסם המנהג דאל"כ תנור דינו כמרחץ ואסור משום מ"ע דדוק' בסק"א כ' המג"א דלא חיישי' למ"ע כיון שיש לנכרי חלק בו משא"כ כאן שאין לנכרי חלק בו:

שם ע"ש ותמצא ר"ל עי ן בתוס' דע"ז ותמצא שלא חזרו התו' מדבריהם:

סק"ה דה"ל כאריס. דבאריס מותר כיון שהנכרי לוקח בפירות עביד אדעתי' דנפשיה וחלק הישראל נשבח ממילא משא"כ כאן שיש לו חלק בגוף השדה אלא דברמ"ג אסור משום מ"ע וכאן ליכא מ"ע:

שם כמש"כ סי' רמ"ג כצ"ל:

הג"ה ס"א כיון שאין המלאכה מוטלת עליו. דהא בחול מחממין שניהם ובשבת אין הנכרי יכול לכופו שיעסוק עמו מש"ה הנכרי אדעת' דנפשי' עביד וישראל מטי ליה הנאה ממילא:

ט"ז סק"ב לדברי הפוסקים. ר"ל שפוסקים האיבעיא לחומרא דאלו להפוסקים לקולא בלא התנו וחלקו סתם כ"ש בהתנו וק"ל:

שם דאם באו לחשבון. ל' הברייתא לא יאמר הישראל טול אתה בשבת ואני בחול ואם התנו מותר ואם באו לחשבון אסור ע"כ ופירש הרמב"ם דקאי אלא התנו וממילא אמר מהרי"א דממ"נ שרי להפוסקים לקולא ודאי מותר ולא הי' הספק רק להרמב"ם שפוסק לחומרא וכיון דאיהו מפ' דקאי אלא התנו משמע דבהתנו בכל גוונא שרי:

שם וקאי על צד האיסור שבו. חולק אהמג"א סק"ב שפי' דמהרי"א לא מתי' אלא בחולקים סתם ולא אם עושים חשבון ואהא חולק הט"ז דאם איתא דיש שום צד איסור בהתנו הו"ל לפרש דקאי אהתנו וכשאומר שקילנא כו' וק"ק דאין זה ראיה רק לדעת הרמב"ם אבל להראב"ד אסו' בכה"ג ומהרי"א הא לא התיר אלא משום דלכ"ע מותר כמש"כ באות הקודם וזה אינו אלא בחלקו סתם וכדברי המג"א ויש ליישב:

מג"א סק"ו בההוא מעשה. ירצה דכמו שמחלק הר"ן דכאן דהיכא שישראל נוטל בחול כנגדו הו"ל הנכרי שלוחו בשבת אבל כשהנכרי מחמם בשבת ונותן חצי הריוח לישראל שרי דלא הוי הנכרי שלוחו כלל ה"נ חילוק זה עצמו בההוא מעשה שהביא בס"ק דאם הנוטל חצי הריוח בכל יום אין הנכרי כשלוחו והוי אריס ממש דעביד אדד"נ (ובאופן דליכא מ"ע וכמש"כ המ"א בסק"ג) ושרי אפי' בלא התנו כל שהוא בהבלעה והוא ממש כדינא דהר"ן כאן אבל לעיל במעשה ההוא דמיירי שהנכרי לקח לעצמו ב' או ג' ימים והשאר לישראל והוי כמשכיר תנורו מש"ה לא התיר ר"ת שם אלא בהתנו דוקא דאע"ג דשכר שבת ליכא כיון שהוא בהבלעה מ"מ כיין דהוא עוסק ג' ימים לצורך ישראל ובמקימו וה"ל כאילו הישראל נוטל כנגד ג' ימים שעושה הנכרי ממילא הו"ל הנכרי בשבת כשלוחו וכמעמיד פועל וכוונת המ"א בכל דיבור זה לבל יהיה קשה אמש"כ המג"א בסק"ג דר"ת שהתיר בהתנו מיירי בהבלעה וקשה אי בהבלעה למה לי התנו הא בכאן שרי הבלעה בלא התנו לכן כ' חילוק זה והאחרונים ידחקו מאוד בדברי המג"א האלו ולפע"ד ברור כמו שפירשתי. ויצא מזה דהא דשרינן בסי' רמ"ג אריס היכא דליכא משום מ"ע היינו דוקא שנוטל חצי הריוח של כל יום ויום אבל אם נוטל האריס ב' או ג' ימים אפי' אם יום השבת הוא של האריס אסור אא"כ התנו ודו"ק:

שם ועס"ס ועיי' ס"ג כצ"ל:

ט"ז סק"ג אלא בקבולת דהיינו וכו'. הך קבולת אין ר"ל שיהיה הריוח של ישראל וישלם לנכרי דבר קצוב מכל מאה דאם כן אין שייך מ"ש דהיינו בהבלעה (אע"ג דהמ"א ברמ"ד סק"ח כ' לשון הבלעה על קבלנות ע"ש בפמ"ג) ימה ענין הבלעה לקבלנות ותו דסיים הט"ז כמו במרחץ ושדה במקום שנתפרסם כדלעיל עכ"ל ור"ל בסי' רמ"ג סעי' ב' ושם לא מיירי כלל מקבלנות אלא ממין הראשון והשני שביארתי בסי' רמ"ג אלא הך קבולת שבט"ז כאן היינו להשכיר בהבלעה שפעמים קורין לזה ג"כ ל' קבולת כמש"כ הט"ז בסימן רמ"ג סק"ב:

שם במקום שנתפרסם כדלעיל ר"ל כמו בסי' רמ"ג בנתפרסם ה"נ הכא אע"ג שלא נתפרסם דכיון שיש לנכרי חלק בו לא חיישי' למ"ע כמבואר במ"א סק"ה:

שם שאין לסמוך על היתר זה. נראה שמשיג ג"כ על מ"ש המ"א לשוכרו בקבולת שהרי גם קבולת לא הותר רק משום פסידא גבי מכס הובא שם בט"ז ס"ק ו':

מג"א סק"ח. דוקא מעיקרא הוקשה לו איך מותר להשכי' השבתות הא ה"ל שכר שבת בלי הבלעה לכן כ' דדוקא קודם שקבלוהו וכו'. והוי כאלו לא היה השבתות מעולם של ישראל ואינו לוקח כלל שכר שבת אבל אחר שקבלוהו אין מותר אא"כ א"א לבטל השיתוף ושרי משום פסידא וזהו שכ' רמ"א וכמו שנתבאר וכו' ר"ל כמו דשם מותר משום פסידא הכי נמי בהא וק"ק שהמ"א כת' ברמ"ד סקי"ח דרמ"א אינו מתיר שכר שבת בלי הבלעה אפי' במקום פסידא ושם במכס ומטבע ס"ל לרמ"א דלא הוי שכר שבת כלל משום דה"ל כמוכר הורמנא וסחור' ע"ש משא"כ בהך דהכא דהוי שכר שבת וא"כ דברי המג"א סותרי' זא"ז וכן הקשה בחמד משה ונ"ל דדברי המג"א ברמ"ד אמורי' למסקנתו בכאן סוף ס"ק זה וק"ל:

שם כמש"כ ריש הסי' ק"ק מה מדמה זה לריש הסימן דהתם אומר טול אתה בשבת ואני בחול דאין זה אסור אלא משום מעמיד פועל מש"ה בה"ג שרי. אבל כאן בקבולת שהישראל נוטל הריוח של שבת לא הותר ברמ"ד במכס ומטבע אלא משום פסידא אבל בלא פסידא לא דאסור לקבוע לו מלאכתו בשבת ונ"ל דדוקא במכס ומטבע צריך פסידא משום דהיתר דקבולת אינו רק משים דהנכרי אדד"נ עביד למהר מלאכתו שהרי אין נ"מ להישראל שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול משא"כ כשקובע מלאכתו בשבת א"כ נכרי עביד אדעתא דישראל. ולכן לא שרי אלא משום פסידא. משא"כ הכא דבלא"ה נכרי אדד"נ עביד בשביל חלק שלו כמו אריס וליכא איסור רק משום מעמיד פועל מש"ה כשאין עושים בעצמם מלאכה שרי:

שם דהוי כמעמיד פועל אלא היכא כצ"ל:

שם משמע דבכל ענין שרי ר"ל אפילו שלא במקום פסידא כגון שאפשר לבטל השיתוף:

שם ונ"ל דכיון שיש לנכרי. ר"ל דרמ"א הכא לא בא להתיר מה דאסור מדינא כגון שכר שבת בלי הבלעה או קבולת שייחד לו שבת אלא רמ"א בא לומר דמה שאסור משום מ"ע מותר כאן כיון שיש לנכרי חלק בו ומש"כ רמ"א וכמו שנתבאר ססי' רמ"ד היינו מה שמבואר שם ברמ"א ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כו' דכוונתו דל"ח למ"ע דמדינא בלא"ה מותר שם וכמו שכתבתי שם אות למ"ד כיון דיש פסידא כ"ש כאן עם שותפות נכרי דשרי אפילו בלי פסידא ולהמסקנא זו דהמג"א אתי שפיר דבריו בססי' רמ"ד וכמו שכתבתי כאן אות למ"ד ליישב קושיות חמד משה וק"ל:

תנור. ואף על פי שאין חלק הישראל מתרבה כשעושה העכו"ם בשבת כמו בשדה אפ"ה אסור כיון שהוא מחויב לעשות גם בשבת כשא"ל עשה אתה בשבת ואני בחול הוי כאלו מעמיד פועל לעשות בידי' (תוס') וא"כ אם הם אין עושין כלום רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אף על גב דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה כמ"ש הב"י ססי' זה בשם ריב"ש ע"ש ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שיש לעכו"ם חלק בו דאל"כ אפילו התנו ליתסר וכמ"ש הר"ן וכמ"ש בהג"ה:

אם מעט ואם הרבה. אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט נחלק המותר כמ"ש הראב"ד וב"י בשם תשובת הגאונים וב"ח עס"ב וגבי שדה צריך שיאמר לו תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת ואני אעמול בחול ואטול כנגדו בחול ומש"ה שרי כיון שהתנו בתחלה לא הוטל על הישראל מעיקרא לעשות בשבת ואין העכו"ם שלוחו וכתב ר"ל חביב סי' ק"ו אם לא נודע בכמה השכירו בשבת כגון בחנות רשאין לחלוק בשוה ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ה:

וחלקו סתם. ז"ל רי"ו ואם לא התנו ובאו לחשבון וא"ל טול אתה בשבת ואני בחול אסור, ואם מסתמא לקח העכו"ם בשבת בלא אמירת ישראל איבעי' ולא איפשטא ולקולא עכ"ל וז"ל רש"י מסתמא שקבלו סתם ועשאו סתם עכו"ם בשבת וישראל באחד בשבת ולא אמר ישראל מעולם טול אתה את השבת ואני בחול מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל את השבת עכ"ל ולהרמב"ם תרווייהו אסירי כ' ב"י ואם אין לאופה עכו"ם חלק בתנור אפילו א"ל מתחלה טול לעצמך כך וכך ימים ושבת בכללם כדי שתסיקנו גם בחול אסור דלא שייך לומר שיקנה לו בשבת אם לא שיהא קנוי לו לעולם (תוס' בשם הר"ר אלחנן) ונראה מתוך דבריהם דלא קי"ל כוותיה דבכל ענין שרי כשהתנו ולכן הרא"ש וש"פ לא הזכירו דין זה עכ"ל ול"נ דאדרבא מדכתבו הרא"ש ורי"ו מעשה בא' שגבה חצי תנור בחובו ולא כתבו כמ"ש התו' שהיה נוטל האופה כך וכך ימים א"כ ש"מ דס"ל דבאופה לא מהני התנו ולזה פי' בהג"ה ואם אין וכו' ונ"ל דהתו' והג"א לא אסרו אלא כשא"ל טול אתה בשבת דה"ל כמשכיר תנורו בשבת ע"מ שיסיק לו בחול ונוטל שכר שבת דהוי כנותן לו מעות בשכר כמ"ש התוס' בהדיא בשם ר' אלחנן ע"ש דבשלמא כשיש לעכו"ם חלק בו ה"ל שלו לגמרי בשבת אבל לומר לאופה טול אתה ב' וג' ימים ואני ב' וג' ימים שרי דה"ל שכר שבת בהבלעה ובאופן זה התיר ר"ת להתנות דלא כמ"ש הרב"י שהתוספות חזרו מדבריהם ע"ש דליתא וכל זה במקום שמותר להשכיר תנור כמ"ש סי' רמ"ג ע"ש ותמצא שדברי כנים ואמתים וערסי' רמ"ו:

עוסק ביומו. כיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו"ם בשבת ה"ל העכו"ם שלוחו בשבת וה"ה כשהישראל מחויב לעסוק הכל והעכו"ם מתעסק בשבת (ע"ש כ"ה):

אדעתיה דנפשיה כו'. דה"ל כאריס וליכ' משום שכר שבת כלל, כמ"ש סי' רמ"ג דעכו"ם אדעתי' דנפשי' קעביד וליכ' משום מראית עין דהכל יודעין שיש לעכו"ם חלק בו, והע"ש כת' דבסי' רמ"ג התיר לשכור הפועל בהדי' ולא דק דהתם מיירי להשכיר התנור ולא לשכור לו פועלי' ע"ש:

בהבלעה. ואף על גב דמותר אפי' בפ"ע מ"מ מיחזי כשכר שבת (ר"ן) וכן בההוא מעשה שכתבתי לעיל בשם התו' נמי שרי אם העכו"ם נוטל חצי הריוח בכל יום דהא אין הישראל מחויב כלל לעסוק רק האופה וא"כ לא הוי האופה שלוחו, וא"כ אפי' לא התנו מעיקר' שרי רק שיהי' בהבלעה אבל לעיל כיון שאם לא היה מסיק בשבת לא הי' האופה מסיק לישראל בחול א"כ ה"ל כמשכיר תנורו וכמש"ל ועס"ס ג':

דמי הקרקע. וע' בח"מ סי' קפ"ט שצריך קנין חדש וע"ש סי' קצ"ד לענין קנין עכו"ם:

להשכיר לעכו"ם. נ"ל דוקא מעיקרא קודם שקבלוהו רשאי לומר תן לי כך וכך מעות וטול אתה לבדך בשבת אבל לאחר שקבלהו אסור אא"כ א"א בע"א דאז שרי משום פסיד' וכן לשכרו בקיבולת נ"ל דבמקום שאין עושים בעצמן מלאכה רק שגובין שכר התנור ורחיים כיוצא בהן שרי כמ"ש ריש הסי' ובמקום שעושין בעצמן מלאכה כגון שהן מסיקין אסור לשכור עכו"ם אפי' בקבולת דהוי כמעמיד פועל אלא היכ' דאי אפשר בענין אחר כגון שאי אפשר להם לבטל השיתוף אז שרי משום פסיד' וכמ"ש ס"ס רמ"ד אבל מל' רמ"א משמע דבכל ענין שרי וצ"ל דכיון שיש לעכו"ם חלק בו לא חיישינן למראית עין כמ"ש ס"א ולכן מותר להשכירו לעכו"ם בהבלעה וה"ה לשכרו בקיבולת ולא ייחד לו שבת עסי' רמ"ג ורסי' רמ"ו:

(א) ישראל וא"י וכו' – דע ההיתר גמור הוא באם הישראל יש לו איזה עסק או מלאכה בשותפות עם הא"י שיתנו מתחלה קודם שלוקחין בשותפות עבוד עתה בשבת ותקח כפי מלאכתך הן רב או מעט ואני אעבוד כנגדך יום אחד בחול ואטול כפי מלאכתי ובשעת חלוקה יטול הא"י שכר עבור השבת והישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר לא"י טול אתה כנגד עמלך בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה חלקו סתם בשוה זהו בעיא בגמרא ולא אפשיטא ופסק הרמב"ם לחומרא והרא"ש לקולא והמחבר סתם כהרמב"ם והרמ"א פסק בהג"ה כהרא"ש במקום הפסד גדול. ואם התנו קודם שבאו להשתתף כנ"ל ובשעת חלוקה נתרצו לחלוק בשוה זהו מותר אף להרמב"ם וכמש"כ בס"ב זהו עיקרי הדינים שבסעיפים הראשונים ויתר הפרטים וגם טעמיהן יבוארו לקמיה. שדה או תנור וכו' – טעם הדברים אלו דבעינן התנו דאל"ה כיון דמתחלה בשעת עשיית השותפות היה מוטל המלאכה על שניהם יחדו ולהכי אם אח"כ יאמר להא"י עשה אתה לבדך בשבת וטול לך כל הריוח של שבת ואני אעשה לבדי יום אחד בחול כנגדו ואטול אותו לעצמי הריוח של אותו יום הו"ל כאלו מעמיד את הא"י לפועל בידים כאלו אומר לו עשה אתה עבורי בשבת ואני אעשה נגד זה עבורך בחול והוי שלוחו ממש [תוספות] ולפ"ז אם שותפו הא"י בעצמו אינו עושה כלום רק שא"י אחרים הבאים לאפות מסיקין בו בתנור של השותפות ונותנים סך מה בשכרם יכול הישראל לקבל משותפו שכרו המגיע לו לפי חלקו אפילו אם לא התנו ובלבד שלא יקח ממנו משכר שבת לבדו אלא יקח ממנו סתם בהבלעת שאר ימים כדי שלא יהיה שכר שבת ולא חיישינן משום מראית העין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י חלק בו [מ"א וש"א]:

(ב) אם התנו מתחלה – הטעם דכיון שהותנו בתחלה לא הוטל על הישראל כלל מעיקרא לעשות בשבת ואין הא"י שלוחו:

(ג) שיהיה שכר שבת וכו' – וגבי שדה צריך שיאמר לו תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת ואני או שלוחי אעמול בחול ואטול ג"כ כנגד יום שלי:

(ד) אם מעט וכו' – דכיון דאינם מחשבין זה כנגד זה ליטול בשוה א"כ אינם שותפים כלל ביום שבת וביום א' רק בשאר הימים ולאפוקי אם מתנה עמו בשעת התנאי שלבסוף יבואו לחשבון שיהיה השכר לשניהם בשוה דאסור דעל כרחך הוא עמו כשותף גם ביום השבת:

(ה) ואם הרבה – ואם אח"כ בשעת חלוקה באו לחשבון לומר כמה נטלת אתה מרובה ואני מועט נחלוק המותר שיהיה לשניהן בשוה דעת המ"א לפסוק כדעת הראב"ד שמחמיר בזה משום דאיגלאי מילתא למפרע דהתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוי ויש מקילין בזה כיון דהתנו מעיקרא ועיין בא"ר שהאריך ג"כ בזה ולבסוף נשאר בצ"ע:

(ו) מותר – ואם לא נודע אח"כ ריוח של כל אחד ואחד על יומו כגון בחנות רשאין לכתחלה לחלוק בשוה [מ"א בשם רלב"ח]:

(ז) ואם לא התנו בתחלה – כתב סתמא לאסור בלא התנו אפילו אם לא אמר לו עבוד אתה בשבת ואני בחול וגם בשעת חלוקה לא הזכיר לו של שבת אלא רוצה לחלוק עמו סתם בשוה אפ"ה אסור כיון שלא התנו קודם שנשתתפו:

(ח) וחלקו סתם – היינו שבשעת חלוקה לא הזכיר לו ישראל את השבת לומר אתה תטול כנגד יום עמלך בשבת ואני אטול כנגד יום עמלי בחול אלא חלקו סתם בשוה וגם מיירי שלא אמר לו בתחלה עבוד אתה בשבת ואני אעבוד כנגדך בחול אלא הא"י עשה מעצמו שלא בצוויו דאל"ה אסור לכו"ע בכל זה דגלי דעתו דשלוחו היה על שבת והוא עמל כנגדו בחול כיון שמתחלה הוטל על שניהן יחד. ודע דכל הסעיף הזה מיירי שהישראל והאינו יהודי הם שותפים בגוף התנור והמרחץ אבל אם אין לא"י חלק בגוף התנור רק שהוא מקבל חלק בריוח בשביל שהוא אופה ומסיק התנור י"א דלא מהני בזה אפילו כשמתנה בתחלה טול אתה חלקך בשבת ואני יום אחד בחול דכיון שגוף התנור הוא של ישראל הו"ל כמשכיר לו תנורו על שבת שיסיק לו בשביל זה השכר יום אחד של חול ואסור ליטול שכר שבת ועיין במ"א שמסיק דיש לחוש להחמיר כדעה זו ודוקא באופן זה שהוא שלא בהבלעה אבל אם הוא בהבלעה כגון שאומר לאופה טול אתה ב' וג' ימים שרי כשהתנה זה בתחלת השותפות ויש מאחרונים שסוברין דלא בעינן בזה שאין לא"י חלק בגוף התנור התנו מעיקרא כיון שהוא בהבלעה:

(ט) ביומו – דאז כיון דהישראל עושה כל יום א' הו"ל הא"י כשלוחו לעשות כל יום השבת בשבילו ולכך בעינן שיתנה מעיקרא וכנ"ל וכתבו האחרונים דה"ה אם הא"י נתן מעות לישראל להתעסק בהם בחול ובשבת מתעסק הוא דאסור לישראל לקבל ממנו שכר מן הריוח שנולד בשבת אא"כ יתנה הישראל עמו מעיקרא שלא יהיה מוטל עליו יום השבת כלל דאל"ה כיון דהמלאכה הזאת מוטלת על ישראל והא"י עושה שליחותו אסור:

(י) אדעתיה דנפשיה קעביד – בשביל חלקו דה"ל כאריס דמותר מדינא וכנ"ל בריש סימן רמ"ג דכיון שהוא לוקח בפירות עביד אדעתיה דנפשיה וחלק הישראל נשבח ממילא וה"ה כאן אלא דשם אסור בתנור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא וכאן ליכא מ"ע דהכל יודעין שיש לא"י חלק בו:

(יא) ואין הישראל נהנה וכו' – ר"ל דהנאתו הוא רק הנאה דממילא אבל אין הא"י עושה מלאכתו בשבילו להנותו דליהוי כשלוחו בזה כיון דאין מוטל כלל על ישראל בזה לעשות בשבת דהא בחול מחממין שניהם ובשבת אין הא"י יכול לכופו שיעסוק עמו משו"ה בודאי אדעתיה דנפשיה עביד:

(יב) בהבלעה – דאל"ה מחזי כשכר שבת:

(יג) נתרצה הא"י – ר"ל שעלה לפי מה שהתנו הן רב או מעט על חלק השבת יותר מיום אחד החול של ישראל ובשעת חלוקה נתרצה לחלוק בשוה אפ"ה לא אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דהא"י היה שלוחו למלאכת שבת אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה הא"י כיון דהתנו מתחלה שיהיה יום השבת שייך לו לבדו ודוקא שריצוי של א"י שיהיה החלוקה בשוה היה בסתמא שלא ע"י עשיית חשבון מריוח שני הימים אבל אם בא ע"י עשיית חשבון שהישראל אמר לא"י בשעת חלוקה את שקלית בשבת ק' זוזי ואנא שקילנא ביום החול נ' זוזי מלא לי החסרון ועי"ז נתרצה הא"י להשלים לו כבר כתבתי לעיל בס"ק ה' שיש דעות בזה:

(יד) שיחזיר המוכר להם – ובח"מ איתא שצריך עתה קנין מחדש להקנות להמוכר ולא סגי בזה שיחזיר לו הדמים והשטר מכיר ועיין שם סימן קפ"ט וקצ"ד לענין קנין הא"י:

(טו) ואם ירצה וכו' – עיין במג"א וט"ז שנתקשו בזה מאד דלמה יהיה מותר ואינו דומה לסימן רמ"ד דשם שרי משום פסידא דווקא ותירץ המג"א במסקנא דהכא איירי שמשכיר לו את חלקו בשבת בהבלעה דהיינו שמשכיר לו כל ימי השבתות שלו עם ב' וג' ימים מימי החול דתו ליתא כאן משום שכר שבת ומה דשרי בקיבולת מיירי ג"כ שלא ייחד לו שבת בהקיבולת אלא בסתמא כל אימת שתעשה בעצמך ותרויח לי כו"כ אתן לו כו"כ ועיקר רבותא דהרמ"א דקמ"ל דלא חיישינן בזה למראית עין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י חלק בו ומש"כ כמו שנתבאר כונתו כמו שם דלא חששו למ"ע וכ"ש הכא דליכא מ"ע כלל כיון שהוא בשותפות עם הא"י וכן הט"ז מסיק לדינא דאינו מותר בזה אלא בהבלעה ואעפ"כ יזהר שלא לדבר עם הא"י בהעסק בשבת כמ"ש האחרונים בסוף סימן רמ"ד:

(טז) מפני שאין וכו' – שאם היה מוטלת עליו אסור מדינא כמ"ש בס"א שאם לא התנה שאסור:

(יז) שנאמר וכו' – ומשום מיחזי כשכר שבת ליכא דהרי הוא בהבלעה ועיין לקמן סימן ש"ז ס"ג וס"ד ומה שכתבתי שם במשנה ברורה:

(יח) וכן אין וכו' – ר"ל דמשום מראית העין שיאמרו הבריות שהא"י שכירו הוא ליכא ג"כ דהלא אין העסק ניכר של מי הוא שאם היה ניכר ונקרא על שם ישראל היה אסור כמ"ש סימן רמ"ג ס"א גבי מרחץ ע"ש. ומ"מ כ"ז אינו מותר אלא כשלא יאמר לא"י שיתעסק בהם בשבת אלא שהא"י בעצמו עושה כן וכמו שכתב כעין זה בס"ה:

(יט) אסור – אם לא שהתנה עמו בזה קודם שנשתתף עמו וכנ"ל בס"א:

(כ) אם קצץ וכו' – דאז אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד ואינו כשלוחו:

(כא) ובלבד וכו' – ואם יום השוק הוא בשבת אפילו בסתמא אסור דהוי כאלו אמר לי מכור לי בשבת [אחרונים לקמן בסימן ש"ד ע"ש עוד בזה]:

(כב) מותר ליטול וכו' – היינו אפילו שלא בהבלעה ואין צריך להתנות כלום:

(כג) אם אפו א"י – עיין בב"ח סוף סימן רמ"ג שכתב דאיירי דלא אפו בו רק בשבת וע"כ אף שבע"כ אפו בו אם יקבל את הככר נוטל שכר שבת אבל אם אפו בו עוד שאר ימים מותר לקבל מהם שכר שבת ג"כ בהבלעה ועיין בביאור הלכה דזה מותר אפילו לא היה האפיה בע"כ דאף דעשה איסורא במה שהרשה להם וכנ"ל בריש סימן רמ"ג מ"מ בדיעבד אין לאסור שכרו דהאיסור בזה הוא רק משום מראית העין וכמ"ש בסוף סימן רמ"ג במ"ב ס"ק ט"ז:

(כד) ונתנו לו פת – לאו דוקא דה"ה אם נתנו לו מעות אסור לו לקבל מהם ועובדא היה בפת [א"ר]:

(במ"א ס"ק א') ואף ע"פ שאין חלק ישראל מתרבה נ"ב וא"כ אפי' לא התנו יהיה מותר:

(שם) רק שהעכו"ם או ישראל מסיקין בתנור כצ"ל:

(שם) ולא חיישינן שיאמרו בתנו' ישראל הוא עושה כיון שיש לעכו"ם חלק בו דאל"כ אפי' התנו אסור כנ"ל:

(סק"ב) כמ"ש הראב"ד נ"ב ק' לפי שיטת הראב"ד קושית תוס' ד"ה ואם באו לחשבון במ"ע ע"ש וצ"ע:

(במ"א ס"ק ג') בלא אמיר' ישראל נ"ב פי' לרי"ו אם קבלו סתם אע"ג דאמר אחר כך טול אתה וכו' מותר ולרש"י אפ"ה אסור וק"ל:

(שם) ולי נראה דאדרבא נ"ב פירוש שהרב"י כת' דהרא"ש לא מזכיר דין זה ע"ז כותב דאדרבא וק"ל:

(שם) דלא כמ"ש הרב"י דהתוס' חזרו מדבריהם נ"ב ולפ"ז הרא"ש והג"א נמי איירי בכה"ג שאמר לעכו"ם טול אתה בשבת ע"מ שתסיק לי בחול אבל לומר לעכו"ם טול אתה ב' וג' ימים ואני ב' וג' ימים שרי וק"ל:

(סק"ו.) בההוא מעשה שכתבתי לעיל בשם התו' כצ"ל נ"ב שילהי פ"ק דע"ז ד"ה לא יאמר וכו' ע"ש:

(שם) אבל לעיל איירי שאם לא היה כצ"ל:

סעיף א' בשעה שבאו גר ועכו"ם שירשו אביהם עכו"ם מהני התנו תחלה קודם דכיון דירושת הגר דרבנן אקילו רבנן דהוי כבאו עכשיו להשתתף כ"כ הרא"ש פ"ז מ"ו דדמאי בשם התוס' וע' יו"ד סי' קמ"ו ס"ד:

מג"א ס"ק ג ואם צ"ל כ' הב"י ואם:

ביומו עבה"ט ועיין ביד אפרים דברים ברורים בפירוש דברי הט"ז ומג"א בזה:

(בש"ע ס"ה) מותר ליתן סחורה כו' בשו"ת. נ"ב מהדורא תנינא סי' כ"ט מי שיש לו חנות פתוחה ברחוב הנכרים ונכרי הוא שכיר לו לישב בחנות ולמכור ונותנים לו שכירות ידוע לשבוע או לשנה זה אסור אלא צריך להוסיף ולפסוק מכל מאה או מכל אלף אי מכל ככר דבר קצוב ואפילו פרוטה לדבר זה יהיה לו חוץ השכירות ואז אמרי' אדעתיה דנפשיה עביד אבל לעשות החנות בביתו או במקום אחר אם מפורסם שהמו"מ של ישראל כגון שהוא ע"י השנה חירות מהמלכות ע"ז ומפורסם שישראל ההוא השיגו אסור אף שהוא אמירה מע"ש שיעשה בשבת שבות ג"כ אסור כמ"ש הב"י לענין מכס אך כיון שהוא בקבולת ואין כאן רק חשדא י"ל מה"ת יחשדוהו שאמר לו כן בשבת ולכן יש כאן מקום היתר ומ"מ אין זה להקל רק במקום הפסד שיש לחוש שאם יהיה סגור בשבת יפסיד החירות וגם שישכיר גוף החנות לנכרי דכי מעייל לדנפשיה קא מעייל דשכירות ליומא ממכר וגם באופן המבואר שחוץ משכרו יקח דבר קצוב מהמכירה וגם בחול לא ישב שם יהודי לסייע עמו במכירה ע"ש ועוד כת' שאין לחוש מחמת שהמתעסק צריך לכתו' בפנקס מה שמוכר דהוה איסור דאורייתא כמ"ש חב"י לענין מכס יש לחלק דכאן אין לו הכרח שיכתו' ביום השבת ועוד דכדאי הרמ"א בסי' ש"ו לסמוך עליו לענין כתב שלהם ע"ש ועיין לעיל סי' רמ"ד ס"ק ז' בשם הנ"ב שמחמיר בענין כת' בדפוסין שלהם ע"ש ועיין בבר"י בשם ה"ר שלמה סאלמי הובא בספר שערי ישועה כת"י מי שיש לו אוצר חומץ והשר מכריחו שלא יהיה סגור בשבת בע"ש אחר חצות יאמר לנכרי כל אשר תמכור מכדים אלו אני נותן לך בסך פלוגי מהיום אני נותן לך שכר פלוני אם תרצה מכור אותם היום ואם ביום א' יותיר מסך הכדים ימכרם הנכרי ביום א' ויקבל שכרו משלם והרב מהר"י עיין בעהמ"ח שערי ישועה חלק עליו וכת' דאין לו תקנה אא"כ ירויח לו זמן או קודם שבת או אחר שבת שיוכל הנכרי למוכרם באותו זמן וכיון שהרויח לו זמן מותר הישראל ליקח ממנו מה שנשאר בידו אחר שבת ע"ש:

ואם לא התנו כו'. זהו בעי' דלא איפשטא בגמרא וכ' הטור וכתב א"א ז"ל כיון דספיקא דרבנן היא אזלינן לקולא ואין צריך להניח לעכו"ם ליטול כל השבתות לבדו אבל מדברי הרמב"ם יראה לחומרא שכת' ואם לא התנו כו'. וכמו שסיים כאן:

היכא שהתנו כו'. כ"כ ב"י בשם מהרי"א וז"ל לדברי הפוסקים לחומר' יש להסתפק אם התנו מתחלה ואח"כ חלקו סתם ולעד"נ דמדחזי' דהרמב"ם שסובר בבעי' זו לחומר' פי' דאם באו לחשבון אלא התנו קאי ולא אהתנו כדפי' הראב"ד ממילא ש"מ שהכל תלוי בהתנו ולא התנו דכל היכ' דהתנו בכל גונ' שרי עכ"ל. פי' דהראב"ד כ' גם בהתנו יש איסור אם חולקין אח"כ בשוה דאשתכח דמעיקר' הערמ' בעלמ' הוה כמ"ש ב"י בסי' זה בשם הר"ן לעיל וע"ז אמר מהרי"א אם אית' דיש צד איסור אפי' בהתנו מעיקרא קשה למה מפ' הרמב"ם דאם באו לחשבון קאי דוק' אלא התנו שהי' קצת דוחק שהרי אמר זה אחר בבא דהתנו ואמאי לא מפ' לה אהתנו וקאי על צד האיסור שבו אלא ודאי דבכל גוני מותר בהתנו ולפ"ז אפי' אם אומר בשעת חלוקה שקלינ' בשבת נ' זוזי ואת בחד בשבת ק' זוזי מלא לי דב"י כת' בשם תשוב' הגאונים בזה לאיסור והרמב"ם לא ס"ל הכי אלא בכל צד יש היתר אחר התנו ורש"י ג"כ כרמב"ם ס"ל:

ואם ירצה להשכיר לעכו"ם כו'. איני יודע מי התיר לו להרב רמ"א להתיר בזה שכירו' של שבת לחוד שלא בהבלע' דהיתר זה לא מצינו רק במכס דלעיל מטעם פסידא דאי לא שרית ליה יעשה איסור גדול שיקבל בעצמו כמש"ל בשם מהר"ם במרדכי ואם תרצה לומר דגם כאן שייך לומר כן קשה ודאי גם בשדה דלא התירו הרא"ש והטור סי' רמ"ג רק בהבלעה למה לא התירו אפי' בשכירות של שבת לחוד וכן הי' להם להתיר אפי' במרחץ מטעם זה וכן בהרב' דינים בסי' רמ"ו שצריך שישכיר דרך הבלעה דוק' אלא ודאי שלא התיר מהר"מ אלא גבי מכס וכן בהכאת מטבע דהיא עסק גדול ואדם בהול עליו וכמש"ל וא"כ כאן שותפות דעכו"ם מאי מהני ליה שיטול שכר שבת דלא עדיף כלל משדה ומרחץ אלא בקבולת דהיינו בהבלע' שרי כאן כמו במרחץ ושדה במקום שנתפרסם כדלעיל ונראה שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו לשבתות לחוד וכ"כ בהדיא הריב"ש הביאו ב"י ססי' זה על בהמה של שותפות עם העכו"ם וז"ל ואחר שנשתתפו א"ל טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול זה אסור אף אם אין כאן משום שביתת בהמה מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמו' ואינו נמנע מעשות מלאכ' בהם ע"כ של ישראל עדיין יש איסור בלוקח ריוח יום החול כנגד יום השבת שהרי לוקח שכר שבת שלא בהבלע' עכ"ל וא"כ כ"ש בשכירות לשבת שלא בהבלע' דאסור:

סק"ב לפי שרבים מתקשים בהבנתו אמרתי לבאר הנה התוס' כתבו וז"ל מעשה בימי ר"ת שגבו ישראל בחובו תנור מנכרי והיה לו לאופה המסיק בו חלקו בתנור והיו ליהודי כך ימים ולאופה כמו כן ולא הותנו מתחלה טול אתה חלקך בשבת כו' וה"ה ר"י רוצה לומר דמותר כו' ולא הודה לו ר"ת דאעפ"י שאין משביח במלאכה בשבת מ"מ הוי כאילו מעמיד פועל בידים ונרא' להר"ר אלחנן דאפילו הותנו מתחלה לא יועיל כיון שכל התנור של ישראל הוא והו"ל כמשכיר תנורו בשבת ואמר לנכרי טול שכרי תנור בשבת כשתסיקו ליה בחול וגם ר"י חזר בו והביא ראיה לר"ת דאין חילוק בין תנור לשדה לכן צוה ר"ת לקבל החוב מן הנכרי ולחזור ולהלוות ולהתנות מתחלה עכ"ל התוספות. ולכאורה כיון שמסקנת התוספת שצוה ר"ת להתנות אלמא דתנאי עכ"פ מהני אע"ג דמשמע שהיה התנור של ישראל לבד ולא ס"ל לר' אלחנן דס"ל אפי' התנור אסור והוא דעת הב"י אמנם המג"א מפרש באופן אחר ואכתוב פי' כל דברי התו' הנ"ל לפי דעתו י"ל שהוא מפרש דלפי מ"ש התוס' ענין המעשה היה התנור של ישראל לבד ומ"ש התוס' והיה להאופה המסיק בו חלקו פי' שהיו דרכם על הרוב שמי שהיה לו תנור לא היה מסיק ואופה בו לעצמו רק היה לוקח לעצמו אופה אחד שיאפה בו והיה מתנה עמו שיטול הוא כך וכך ימים והאופה כך וכך ימים וזה היה לאופה חק קבוע ולא יעבור ולא היה בעל התנור יכול להחליף משכורתו אם לא ברצונו כי זכות זה היה לו בו מתחלה וזה שכתבו היה לאופה המסיק בו חלקו בתנור כו' וכשגבה הישראל התנור בחובו נשאר זכות האופה כאשר היה לו בו בתחלה ואם היו מתנה עם האופה בשעה שגבה התנור מעכו"ם טול אתה כך וכך ימים היה מותר דהא מעיקרא לא זכה בו הישראל לאפות בו בשבת ולא שייך שהישראל מעמיד פועל עכו"ם עבורו בשבת כיון שבשעה שזכה הישראל הוטל על העכו"ם מלאכת שבת. אבל מ"מ היה כאן מקום לחוש דהא כשמתנה עמו ליטול שכר התנור ומחייב להסיקו אף בחול ליטול הישראל השכר לבד א"כ הו"ל כמשכיר תנורו. אך דזה דוקא כשמתנה עמו טול אתה בשבת ואינו כולל עמו שאר ימים דאז כיון שהתנור הוא של ישראל לבד הו"ל כמשכירו משא"כ כשאומר לו בשעת התנאי אתה מחויב להסיקו וטול אתה כך ימים כו' א"כ ה"ל שכר שבת בהבלעה ושרי בכה"ג כמ"ש לקמן ר"ס רמ"ו בכלים שעושין בהם מלאכה ע"ש. אך כל זה במתנה בשעת גביה מהעכו"ם משא"כ כשכבר זכה הישראל והאופה נשאר קיים בזכותו אשר היו לו מקודם כגון שיטול בעל התנור שבוע א' והאופה שבוע א' ועל אופן זה זכה בו הישראל א"כ אף אם רוצה להתנות עמו טול אתה שבת ויום א' ויום ב' ואני שאר ימים שבשבוע לא מהני אע"ג דמחמת שכר שבת לית ביה איסורא כיון שהוא ע"י הבלעה מ"מ אסור מטעם שכ' ר"ת דהו"ל כמעמיד פועל בידים שהרי בשעה שזכה הישראל בתנור זכה בשכר של יום השבת והנכרי בימים אחרים וכשמחליף עתה משכורתו הו"ל כמעמיד פועל ליום השבת שהוא יום השייך לישראל כמו שהיה קודם שגבה הישראל שהיה האופה פועל של בעל התנור ביום השבת וא"כ אף שמחליף עמו אכתי הו"ל האופה פועל של ישראל ביום השבת רק שהוא מצוה לפועל לקבל הדמים לעצמו והוא יקח כנגדו של יום אחר וזה סברת ר"ת שלא התיר כשלא התנו מתחלה. ולזה כ' רבינו אלחנן דאפי' התנו מתחלה טול אתה יום השבת ג"כ לא מהני דנהי דמעמיד פועל ליכא כיון דמעיקרא סליק נפשיה הישראל מלזכות בשכר של יום השבת מ"מ מה שלוקח שכר של יום אחר זה אסור דהו"ל שכר של יום השבת שלא בהבלעה ואין היתר רק שיתנה מתחלה טול אתה כך וכך ימים דאז יצאנו מחשש מעמיד פועל כיון שהתנה מתחלה וגם מחשש משכיר תנורו כיון שהוא ע"י הבלעה זהו כוונת התוס' לדעת המג"א והאשר"י והרי"ו שרצו לכתוב דין דתנור דמי לשדה ומותר בתנאי דמעיקרא טול אתה בשבת כו' כמו בשדה דמהני תנאי טול בשבת לכך כתבו שגבו חצי התנור ולא נקטי' שהיה לאופה כך ימים דבזה לא דמי דבשדה מהני תנאי דטול בשבת כיון שיש לו שותפות והוא קנוי לו על שבת לעולם משא"כ אם הוא של ישראל לבד דבעינן דוקא שיתנה טול כך וכך ימים ולכן נקטי בדבריהם חצי התנור דדמי לשדה. וע"ז כ' בהגהת אשר"י שאם אין לאופה כותי חלק בתנור אפי' התנו לא מהני דל"ל שיהא קנוי לכותי בשבת אם לא יקנה לכותי חלק בגוף התנור שיהיה שלו לעולם בשבת עכ"ל ר"ל כיון שא"א שיקנה לו שיהיה שלו ממש בשבת אף שמתנה בתחלה טול אתה בשבת אין זה כ"א כשמשכי' לו והוי שכר שבת ואסור וממילא דאם היה מתנה טול אתה כך ימים דהוי בהבלעה שרי אמנם לפענ"ד דר"ת לא ס"ל כסברת הר"ן שכתב רמ"א בהג"ה דכשאין מוטל על הישראל לעסוק שרי דאל"כ למה הוצרך התנו מתחל' דוקא לפי מה שמפרש המג"א דהתוס' מיירי דכל התנור של ישראל א"כ למה נאמר דעכו"ם בשבת אדעתיה דנפשיה קעביד שהרי אף בשעה שזכה בתנור לא היה מוטל עליו להסיק רק האופה היה מסיק כמ"ש המג"א בס"ק א' בתנור של שותפים והם אין עושין כלום רק אחרים אופין ומסיקין התנור ומעלין השכירות דשרי כשנוטל השכר מעורב עם שכר שאר ימים ע"ש ונהי דבעינן עתה שיתנו טול אתה כך ימים כו' כי היכא דלא להוי כמשכיר תנורו כמ"ש בס"ק י' וכמו שביארתי שם דלענין זה לאו שייך לומר דעכו"ם בדנפשיה עביד דסוף סוף הוא נותן לישראל שכירות בעד התנור והוי שכר שבת מ"מ מה דבעי ר"ת התנו מתחלה דוקא משום דאל"כ הו"ל כמעמיד פועל זה לא שייך לכאורה לסברת הר"ן דהא הר"ן אינו אומר אלא כשעוסק כל איש יומו דכיון שהישראל מחויב לעסוק נגד מה שעסק העכו"ם בשבת אז מחזי כשלוחו משא"כ כשאין מוטל על הישראל אף שבשעת גביה זכה ביום זה מ"מ אינו מוכרח לעשוק בו והעכו"ם שמסיק אדעתיה דנפשיה קעביד ואף על גב שבעבור זה מסיק לו בחול מ"מ כיון שהוא אומר לו טול כך ימים שכר שבת בהבלעה היא ושרי ואפשר שלכך כ' הרא"ש חצי התנור דס"ל כסברת הר"ן והלכך דוקא בחצי התנור הו"ל כאילו מעמיד פועל במקומו שיעשה לו מלאכה בשבת והוא יעשה במקומו למחר עכ"ל משא"כ כשכל התנור של ישראל ס"ל דלא שייך סברת ר"ת דמעמיד פועל כלל כיון שלא הוטל מלאכה זו על הישראל כלל. וא"ל דאף הר"ן מוד' דסברת ר"ת אף לפי משמעות התוס' דכל התנור של ישראל דהכא דכיון דבשעת גביה זכה הישראל בשכר השבת וא"כ כשמחלף משכורתו ומצוה לעכו"ם שיקח שכר הנופל בשבת לעצמו והוא לוקח כנגדו יום אחר א"ז כ"א כמחליף עמו הדמים אח"כ ואדרבה יש איסור יותר שבשעה שעובד הוא כפועל של ישראל כאשר היו מתחלה והיום החול אשר לוקח הישראל חלף עבודתו אשר עבד הנכרי בשבת חליפי שכר שבת היא ואסור כמ"ש הב"ח בזה ע"ש ולא שייך הבלעה לענין זה רק לענין אם משכיר לעכו"ם בהבלעה אבל זה אין דינו כמשכיר בהבלעה רק כמחליף שכר שבת על מעות אחר ומה מועיל תערובות בזה ולכן סתם המג"א הדברים בס"ק ו' לענין אם בעינן (דס"ל דכשאין מוטל על ישראל לעסוק שרי) גבי עובדא דתנור הותנו מתחלה דוקא ולא כתב אלא דאין מועיל אם יטול בלא תנאי ולא יטול שכר שבת בפ"א כ"א בהבלעת שאר ימים דזה אסור בודאי אף להר"ן דהא הו"ל כמשכיר תנורו שהרי בשביל זה מסיק לישראל בחול ולכן צריך שיתנה טול כך ימים כדי שיש בהבלעה אבל לענין אם צריך שיחזור המקחלהתנו' לדעת הר"ן סתם הדברים דאפשר דלא בעינן ואפשר דבעינן גם אליבא דהר"ן תנאי בתחלת המקח אמנם לענ"ד מחוורא בדעת התוס' מ"ש והיה לאופה המסיק חלקו בתנור פירושו כמ"ש הרא"ש שהיה לאופה חלק ממש ומ"ש הר"ר אלחנן כיון שכל התנור של ישראל אפשר שצריך להגיה כשכל התנור של ישראל הוא ר"ל ואם היה בענין שכל התנור של ישראל היה אסור אף בהתנו וכמו דאיתא בהגהות אשר"י וא"כ לדינא קיי"ל כהר"ר אלחנן בהא:

(ס"ק ו') מ"מ מיחזי כשכר שבת ר"ן. כוונתו דקשיא ליה לסברת הר"ן א"כ גם בההיא מעשה דלעיל שהיה התנור של ישראל לבד נמי היה ראוי להיות מותר כיון שאין המלאכה מוטלת על ישראל לעשות שאם רוצה אינו עושה א"כ עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ובדידיה קא טרח לזה אמר המג"א דאה"נ אם הי' העכו"ם נוטל חצי הריוח בכל יום שהיה מותר דאין הישראל מחויב לעסוק רק האופה (ונראה שר"ל שרק האופה עוסק לעצמו ואדעתיה דנפשיה קעביד שהוא כאריסות) וכן אפילו לא הותנו שרי רק שיהיה בהבלעה ר"ל שלא יטול שכר שבת בפ"ע אלא בהבלעה עם שאר הימים משום דמיחזי כשכר שבת וכמ"ש הר"ן משא"כ לעיל שאם לא היה מסיק לא היה מסיק לישראל בחול הו"ל כמשכיר תנורו דהא ליכא למימר בזו שהוא כאריס כיון שנוטל כל השכר לעצמו ובחול מסיק בשביל הישראל לא שייך לומר בדנפשיה קא טרח בשבת שהרי הוא מסיק לישראל בחול עבור זה ואינו נוטל חלק בו אלא זו היא של התנור של ישראל עבור מה שהגוי מסיקו בשבת א"כ הרי הוא כמשכיר תנורו והלכך אם לא הותנו כלל אסור ליקח המעות אף שרצה ליקח המעות בהבלעה עם שאר הימים לא מהני אלא צריך להתנות דוקא טול אתה ב' וג' ימים כו' דאז הו"ל משכיר בהבלעה ושרי (כמו דאיתא לקמן ריש סימן רמ"ו) אבל אסור לומר טול אתה בשבת כו' כיון שאינו יכול להקנות שיהיה קנוי לו לעולם הו"ל כמשכיר תנורו לשבת כמ"ש לעיל בשם רבינו אלחנן וא"כ צריך להתנות דוקא טול אתה ב' וג' ימים כמש"ל ססק"ו. ולפי שיש שכתבו שיש כאן ט"ס ובא"ר כתב בשם קונטר' כת"י ששלח לו המג"א בחייו טרם בא המג"א לדפוס וכ' שם בל' אחר ע"ש ולפענ"ד הדברים נכונים כמ"ש לפנינו והמג"א הגיה אח"כ בדבריו כמ"ש כאן וחזר בו מ"ש בקונטריס ששלח להא"ר דמדמה לעיל לדינא דהר"ן ובאמת ז"א דע"כ לא שרי לעיל אלא כשהשכיר מתחלה בהבלעה שאומר טול ב' וג' ימים אבל בנידון דהר"ן שעוסק סתם רק שמחלק אח"כ המעות בהבלעות שאר ימים הבלעה כזה לא מהני התם כיון שמה שמסיק לישראל בחול אינו נוטל חלק רק לפי שהוא מסיק לישראל בשבת א"כ הו"ל כמשכיר תנורו ומה שמסיק לו העכו"ם בחול הוי כנוטל מעות בשכרו ולכך צריך להתנות טול אתה ב' וג' ימים כו' דה"ל שכירות בהבלעה ואם צריך תנאי מעיקרא דוקא כבר ביארתי לעיל ס"ק ג':