שולחן ערוך, אורח חיים רי״ב: שהעיקר פוטר הטפל. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

שהעיקר פוטר הטפל. ובו ב סעיפים:
כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פירוש דבר בלתי נחשב) מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה לא מבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפי' כל אחד לבדו ואפי' פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל: הגה וי"א אם הטפל חביב עליו מברך עליו ואח"כ מברך על העיקר (אגור בשם א"ז) הא דמברכין על העיקר ופוטר הטפילה היינו שאוכלן ביחד או שאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה מברך על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל לשתיה ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר. (תרומת הדשן סי' ל"ה):

מרקחת שמניחין על רקיקים דקים אותם רקיקין הוו טפילה למרקחת שהדבר ידוע שאין מתכוונים לאכול לחם:

כגון שרוצה לשתות כו'. אבל אם שותה תחילה ואח"כ אוכל פת למתק השתיה א"צ לברך על הפת וא"צ ליטול ידיו (ש"ת רמ"א סימן א') וי"א שיטול בלא ברכה (עמק ברכה וע"ת):

שהוא עיקר. וכל שהוא הרוב הוא העיקר וכל שיש בו מה' מינין אזלינן בתרייהו ובלבד שיהא בהם ממש אבל אם עירבו במים עד שהוא רך מברך שהכל עיין סי' ר"ח ס"ו ועי' סוף סי' ר"ד. מ"א:

שלא יזיקנו. אבל האוכל הערינג עם פת הפת עיקר והערינג בא ללפת הפת ט"ז ע"ש. מי שאוכל פת למתק השתיה מברך על המשקה ופוטר את הפת אם היה דעתו עליו בבירור או שדרכו בכך ברוב הפעמים לאכול פת באמצע השתיה והוי כאלו דעתו עליו ובלא"ה צריך לברך מ"א של"ה וכ"כ הט"ז סק"א. ויש למנוע מלאכול פת בשעת השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלו משום מילוי כרסו דאז צריך לברך המוציא או שאוכלו למיתוק השתיה. וכשאוכלו למיתוק השתיה יטול ידיו בלא ברכה של"ה והמ"א כתב בשם תשובת רמ"א ובשם מט"מ משם רש"ל שא"צ נטילה:

טפל לד"א. נ"ל דוקא בזה שהוא טפל לשתית שאר משקין והיה ראוי לברך על המשקה שהכל ולפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה מברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר אבל כשברכת העיקר הוא דבר אחר אין מברך עליו שהכל. ובת"ה הבין אפי' רוצה לשתות יין מברך על הגרעין שהכל הואיל והן טפלים הפסידו ברכתן העצמית ומברך שהכל ואח"כ מברך על היין בפה"ג וצ"ע מנ"ל הא לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו מ"א. ועיין ט"ז:

רקיקין. לעיל סי' קס"ח ס"ח כתבתי דדוקא אם אוכל הרקיקים עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואוכלן בפני עצמו צריכין ברכה הראויה להם דאז עשה מהם ג"כ עיקר:

לחם. רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש. וכתב המ"א אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כוונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם:

ברכות מ"ד

הרא"ש שם

שם במשנה:

כלבו:

ס"א בין כו'. ק"ו מדברים הבאים מחמת הסעודה מ"א ב' וע' תוס' שם בד"ה הלכתא כו' ול"נ דא"כ כו' ע"כ פי' ר"י כו':

לא מבעיא כו'. כמ"ש כל שיש בו מה' מינים כו' והאי הומלתא כו' וכן אם אוכל שניהם יחד כמו במתניתין דכאן וכמ"ש בהג"ה הא כו':

אלא אפי' כל כו'. שם א' בצנון וזית וכמ"ש בדברים הבאים כו' ואמרי' בירך על הפת פטר כו':

ואפי' פת כו'. ע' תוס' שם ד"ה מברך כו':

וי"א כו'. צ"ע דא"כ מאי פריך שם לית ליה לר"י כו' הא כיון דחביב קודם כ"ש מין ז' דהוא עדיף מחביב לר"י רק הל"ל הא אין ברכותיהן שוות וכן שם וחסורי מחסרא כו' בד"א כו' ד"ה מברך כו' ולפי' תוס' ותר"י ד"ה מברך כו' ר"ל דחביב עדיף ש"מ דברישא אינו מועיל חביב ועוד דהא בסי' רי"א ס"ה בהג"ה ברכת המוציא כו' ואע"ג כו' וכאן כתב בש"ע ואפי' פת כו':

הא כו'. כמ"ש בריש פרק ו' דאסור להנות בלא ברכה:

תחלה. וז"ש מליח בתחלה וכ"כ בתי"ט אלא שאח"כ דחה דמתני' קאמר אע"ג שאינן אוכלין יחדיו וזהו לפי' תוס' בד"ה באוכלי וכו' והפת שלאחריו כו' אבל תר"י כ' ואוכלין אותה עם הפת וכ"כ בטוש"ע ואוכל פת עמו כדי כו':

אבל אם כו' רק כו'. תמוה וגם מ"א חולק על זה ועט"ז:

ס"ב מרקחת כו'. כנ"ל וכמו לדבק:

אם העיקר מעורב – עיין במ"ב ובדה"ח אות י"ח [בדין דברים המטוגנים] כתב וז"ל אם אוכל שני מאכלים שהן מעורבין בקערה אחת אם עיקר כונתו על האחד מברך עליו ופוטר השני אפילו הוא המועט ובסתם מה שהוא הרוב הוא העיקר עי"ש אבל אם יש בתערובות אפילו מעט מה' מינים שעירב בתוכו כדי לאכול מברך במ"מ ופוטר השני עכ"ל אכן בח"א בכלל נ"א סי"ג ובכלל נ"ד ס"ט מצדד דהיכא דמינכר ומובדל כל מין בפני עצמו מברך על כל מין ומין ולא אזלינן בתר רובא ולא בתר ה' מיני דגן ולמעשה נראה דספק ברכות להקל ולא יברך אלא כברכת הרוב וכן בתבשיל שמעורב בו מה' מיני דגן יברך רק במ"מ [וגם על המחיה בסוף אם יש בו כזית דגן בכדי אכילת פרס] וכן משמע בפמ"ג בפתיחה בענין ברכת הנהנין אות י"א דאפילו היכא דמינכר כל אחד בפ"ע נמי בתר רובא אזלינן וכן בתר ה' מינין אפילו הם המיעוט ולא יברך אלא ברכה אחת וכן שמעתי מורים בשם גאון אחד. והרוצה לחוש לדעת הח"א ימעך הפרי אדמה ויהיה מעורב עם פתיתי העיסה או הגרויפין על ה' מיני דגן ויאכלם ביחד ויברך בורא מיני מזונות על שני המינים ביחד. וכן לענין שארי מינים שאינם מחמשה מיני דגן אם הרוב ממין אחד והמין השני שהוא המועט מובדל בפ"ע כגון שבישל ביחד תפוחים עם מעט תפוחי אדמה וכה"ג ימעך המיעוט ויברך כברכת הרוב:

ואינו מברך עליו רק שהכל – עיין במגן אברהם במה שהסביר טעם הא"ז וכ' אבל בת"ה הבין דהא"ז מיירי וכו' והנה עצם טעם הדבר מבואר בד"מ וז"ל מאחר שהוא טפל לד"א ואין עיקר ההנאה מאותו דבר שיברך עליו כברכתו הראויה אלא שצריך לברך שלא יהנה מן העולם בלא ברכה וכשמברך עליו שהכל הרי בירך וכו' ולכאורה אפשר לומר דהרמ"א אזיל לשיטתיה בסימן ר"ד סי"א בהג"ה שכתב שם וז"ל וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה מברכין עליו שהכל והוא מדברי הרא"ה שמובא שם בב"י והטעם דכיון שהדבר מיוחד רק לרפואה ולא ליהנות ממנה לא שייך בה ברכה העצמית ורק שהכל מברך דאף שהוא אינו מכוין ליהנות הא עכ"פ נהנה וה"נ בעניננו אפשר לומר דכיון שאין כונתו ליהנות מהטפל רק לאגוני שלא יזיק לו העיקר לא שייך לברך עליו ברכה העצמית רק שהכל מיהו באמת יש לחלק דהתם אין הבריאים רגילין בו כלל ולכן הפסיד ברכתו משא"כ הכא דמאכל בריאים הוא אלא שהוא לקח אותו עכשיו לטפל עדיף טפי. ועכ"פ נלענ"ד דלפי מה שהסכימו שם רוב הפוסקים בדין זה דלא כהרא"ה וכמבואר בדברי האחרונים שם דאף שהוא עומד לרפואה ומתכוין לרפואה כיון שהוא עכ"פ נהנה מברך עליו ברכתו הראויה לו וכ"ש בעניננו דלא גרע מזה דאף שאין כונתו לאכילת הטפל בעצמו מברך עליו ברכתו הראויה לו ועיין בביאור הגר"א שמפקפק ג"כ על עיקר דין הא"ז וכתב שהוא תמוה:

סעיף א' בהג"ה אעפ"י שהוא טפל לשתייה ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר. נ"ב עיין בט"ז ס"ק זיין מ"ש בשם הב"י וד"מ והשיג עליהם וזה לשונו ואין חילוק זה מספיק לבטל דברי הב"י דגם בחסרון שיעור לא מקרי נהנה כראוי מעיקר הנאתו דכל שאין בה כשיעור אין ההנאה שלימה וא"כ מה לי שאין ההנאה שלימה מחמת שיעור או מחמת שהוא טפל לזה אמר דבתרוייהו איכא קצת הנאה עכ"ל ע"ש. ודבריו תמוהין דהרי חזינן באיסורים דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה ובשלא כדרך הנאה קיי"ל דמותר לגמרי מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן. ובע"כ דשאני הנאת חצי שיעור מהנאת שלכד"ה א"כ ה"נ לענין מה שהוא טפל דבשלמא באוכל חצי שיעור דהוי הנאת עצמו שאוכלו בשביל עצמו שחפץ הוא בו לכך הוה כדרך הנאתן ובשביל חסרון השיעור לא נחשב שלכד"ה והוי נהנה ולכך צריך ברכה אבל אם אכלו רק עבור דבר אחר כדי למתק השתייה כיון דזה הוי דבר מאכל ואכלו כדי למתק השתייה א"כ הוי לגבי אכילה שלכד"ה ולכך לא הוי הנאה ולכך ל"ש ברכה. ובגוף דברי הט"ז והד"מ שמחולקים אם שלכד"ה חשוב כל שהו או כל שהו חביב יותר עיין בזה בדברי התוס' פ"ב דשבועות דף כ"ג ע"ב במוהרש"ל ובמהרש"א שם שמחולקים בזה אם שלכד"ה הוי כחצי שיעור או לא ע"ש ובחידושי במק"א תמהתי שם על המוהרש"א ואכ"מ להאריך ודו"ק:

[א] העיקר מעורב וכל שהוא הרוב הוא העיקר. וכל שיש בו מחמשת המינים אזלינן בתרייהו ובלבד שיהא בהם ממש, אבל אם עירבו במים עד שהוא רך מברך שהכל, מגן אברהם ועיין לעיל סימן ר"ח:

[ב] דג מליח וכו'. כן לשון הטור ושולחן ערוך. ותמה הב"ח דש"ס דקאמר באוכל פירות גינוסר שם, משמע דמיירי דהמליח בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו הוא טפל, אבל כשאוכל דג מליח ופת עמו אינו פוטר, וכן תמה לחם חמודות דדוקא כשצריך לאכול המלוח מכח שאכל כבר דבר שמזיקו הוא דפטור לפת עיין שם. ועיינתי בספר אדם וחוה דף קמ"ג כתב זה לשונו, מליח כגון פירות גינוסר ופת עמו מברך על המליח שהוא עיקר לגבי פירות ולא מליח אחר עד כאן לשונו. משמע דפירש הש"ס דפירות גינוסר עצמן הם מלוחים, ואוכל פת עמו, וכן נראה לי פירוש דברי רבינו יונה וכן משמע בט"ז, ולא כב"ח שהאריך לדחוק בפירושו, עיין שם ודו"ק. ונראה לי שכן דעת הטור וסבירא ליה דפירות גינוסר לא דוקא אלא הוא הדין דג מליח שמלוח הרבה, ודוקא כשאין אוכל פת אלא שלא יזיק גרונו אבל אותן שקובעין לאכול דג מלוח שקורין הערינ"ג עם הפת ודאי הפת עיקר:

[ג] ויש אומרים וכו'. במגן אברהם הקשה על סברא זו מש"ס [ברכות] דף מ"א וכבר תירצו הנחלת צבי. (וע"ל) [ועוד יש לתרץ] ממתניתין שהפת טפילה לו זה הכלל וכו', מבואר דאין חילוק בין שבעת המינים דהא הפת משבעת המינים ומוקדם לכל המינים וזה לא מצינו שיחלוק על המתניתין במקצת, ועוד יש לחלק. גם ראיה שהביא מסימן קע"ז מדברים הבאים תוך הסעודה דפת פוטרתן אף שהן חביבין מפת על כרחך ליתא, דהתם כבר בירך על הפת. ומכל מקום יש להקל משום ספק ברכות להקל לברך לעולם על העיקר, ועוד שמצאתי בבעל הלכות גדולות וכלבו דף כ' ע"ג דאף שהטפל חביב מברך על העיקר, ואם ברכותיהן שוות נראה דלכולי עלמא אף שהטפל חביב עליו יברך על העיקר מדכתב הלבוש, אם לא יברך על העיקר תחילה וכו' שמא הוי ברכה לבטלה וכו', משמע דכשאין ברכה לבטלה יברך על העיקר. כתב הט"ז דהא דאם אין ברכותיהן שוות יברך אחביב היינו כשאוכל אותו בפני עצמו, אבל כשאוכלן יחד לכולי עלמא מברך על העיקר:

[ד] שאוכל העיקר וכו'. דעת הנחלת צבי דוקא כשהיה הטפל לפניו כשאוכל העיקר, אבל כשאינו לפניו אף שדעתו לאכול הטפל לא נפטר הטפל וכן דעת הפרישה, אבל בעמק ברכה ושל"ה פסק דאף כשאין הטפל לפניו אם דעתו לאכול הטפל, או שדרך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל, וכן משמע מב"ח וט"ז ומגן אברהם:

[ה] שרוצה לשתות. משמע דאם שותה קודם שאוכל פת או שאוכל פת עם השתיה פוטר אף שאינו אוכל שלא להזיק גרונו כדסיים או שאוכל גרעיני גודגוניות למתק השתיה וכו', וכן פסק עמק ברכה ושל"ה, אלא שמצאתי בדרישה שהשיג על עמק ברכה דדוקא כשאוכל שלא ישתה אליבא דריקנא דהוי כמו שלא יזיקנו בגרון הוא דפוטר, אבל כששותה למתק השתיה מברך שהכל אף כשבירך כבר על העיקר, וראיה שהביא העמק ברכה ממי שמברך המוציא בסעודה דחה בדרישה דשם בא ללפות הפת וזה הוי טפל גמור, עיין שם באריכות. ואני תמה דהא מוכח להדיא בתרומת הדשן סימן ל' כדברי עמק ברכה ושל"ה מדדחיק לאוקמי דברי אור זרוע כשאוכל גודגניות למתק השתיה דמברך שהכל דמיירי שאכל תחילה הטפל, הא אף שאוכל העיקר תחילה נמי אינו פוטר כיון שאינו בא שלא יזיקו אלא למתק השתיה אלא ודאי פוטר, וכדמשמע מרמ"א ולבוש. כתב הט"ז בגודגניות אף באמצע השתיה צריך לברך כיון שאין בא למתק מה שכבר שתה אלא מה שישתה. כתב מגן אברהם מי ששרה אחר אכילתו מעט פת ביין שרף ואוכלו לעכל המאכל נראה לברך על היין שרף שאין כוונתו ללחם רק כוונתו על היין שרף, אלא מפני שחזק לו לשתות שורה בו פת (מגן אברהם), מכל מקום אם אוכל קודם אכילתו הוה ליה פת עיקר ומברך המוציא, עד כאן, ועיין לעיל סימן קס"ח ס"ק כ"ד. ונראה כשהוא אחר אכילתו ישתה תחילה מעט יין שרף קודם ששורה בו הפת ויברך עליו. כתבו עמק ברכה ושל"ה דמדת חסידות שלא לאכול בשעת שתיה כלל אם לא בתוך הסעודה דלא בקיאין עכשיו שפיר מתי אוכלין משום מתק השתיה או משום מילוי הכרס עד כאן לשונו. ומגן אברהם העתיק שלא לאכול פת משמע דשאר דברים אוכל. ולענין אי בעינן נטילה על הפת דנפטר מברכה עיין לעיל סימן קנ"ח סעיף קטן [ד']:

[ו] [לבוש] ולי נראה וכו'. והט"ז תירץ דשאני הכי דסמכינן על הכלל על הכל שאמר שהכל יצא, ומגן אברהם הסכים לדברי בית יוסף ואין דבריו מוכרחים כלל למעיין, וכן כל האחרונים הסכימו לרמ"א, וכן עיקר. ומכל מקום בזה נראה לי שאם הטפל חביב צריך לברך עליו ברכה מיוחדת שלו:

[ז] שאין מתכוונין וכו'. אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל כוונתו גם כן לאכילת הדובשנין ומברכים עליהם, עד כאן לשון מגן אברהם. וצריך עיון שלא הזכיר מה שכתבו עמק ברכה ושל"ה דף צ"א דמברכין על המרקחת ופוטר הדובשנין שקורין לעקיך שעליו מונח הנויאטי"ן, ואולי מיירי כשמכוין שאין אוכלו אלא משום מרקחת לחוד. כתב הט"ז כשאוכל המרקחת והשאיר הרקיקין ואוכלן בפני עצמו צריכין ברכה הראויה להם:

א) [סעיף א'] כל שהוא עיקר וכו' וכל שהוא הרוב היא העיקר כמ"ש סימן ר"ח סעיף יו"ד וכל שיש בו מה' מינין אזלינן בתרייהו כמ"ש שם סעיף ב' ובלבד שיהא בהם ממש אבל אם ערבו במים עד שהוא רך מברך שהכל כמ"ש שם סעיף ו' מ"א סק"א. א"ר אות א' י"א בהגה"ט. ח"א כלל נ"ו אות א' ועיין לעיל סימן ר"ד אות ס':

ב) שם מברך את העיקר ופוטר את הטפילה משמע דהיינו דוקא אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול את הטפל וכיון לפטור אותו אבל אם לא היה בדעתו בשעת ברכה שהיה סבור שלא יצטרך אליו ואח"כ הוצרך אליו צריך לברך. מאמ"ר אות א' חס"ל אות ד' ועיין לקמן אות ו' וכן אם בירך על הטפל תחלה ולא נתכוין לפטור את העיקר צריך לחזור ולברך על העיקר אם אין ברכותיהם שוות אבל אם ברכותיהם שוות א"צ לחזור ולברך כל שיש מן הטפל לפניו כמ"ש לעיל סימן רי"א אות כ"ד יעו"ש ועיין מש"ז אות א' ודוק:

ב) שם בין מברכה שלאחריה. ואם אכל העיקר פחות מכשיעור והטפל אכל כשיעור אם צריך לברך ברכה אחרונה עיין בתשו' משיבת נפש סימן ה' דמסיק דהפת מצטרף להדג והוי כאכל מן הדג כשיעור ומברך בנ"ר יעו"ש. ועיין לעיל סימן ר"י אות ג':

ג) שם ואפילו פת שהוא חשוב וכו' כלומר לא מיבעיא כגון צנון וזית והצנון עיקר שבשבילו התחיל האכולה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דהו"ל זית טפל אלא איפלו פת שהוא חשוב מכל נמי אם הוא טפל א"צ לברך עליו. ב"ח. ואם אכל מן הפת כדי שביעה מברך בהמ"ז. הלק"ט ח"ב סימן נ"ט. י"א בהגה"ט ולענין אם צריך נט"י כשאוכל פת למתק עיין לקמן אות ט':

ד) שם כדי שלא יזיקנו וכו' ומיירי דוקא כשיש לו חשק לאכול דג המליח אלא שמתיירא שלא יזיקנו בגרונו וע"כ אוכל מעט פת עמו אבל אם אוכל דג מליח שקורין הערינ"ג עם פת ודאי הפת עיקר דזה עיקר סעודתו והערינ"ג אינו אלא ללפת בו את הפת. ט"ז סק"ב. א"ר אות ב':

ה) שם הגה. וי"א אם הטפל חביב וכו' ומ"מ משום ספק ברכות להקל יש להקל ולברך לעולם על העיקר. ואם ברכותיהם שוות נראה דלכ"ע אף שהטפל חביב עליו יברך על העיקר. א"ר אות ג':

ו) שם בהגה. הא דמברכין על העיקר ופוטר הטפילה וכו' דעת הנ"ץ דוקא כשהיה הטפל לפניו כשאוכל העיקר אבל כשאינו לפניו אף שדעתו לאכול הטפל לא נפטר הטפל. אבל בעמק ברכה ושל"ה פסק דאף כשאין הטפל לפניו אם דעתו לאכול הטפל או שדרך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל. א"ר אות ד' וכתב שכ"מ מב"ח וט"ז ומ"א יעו"ש וכן כתב מאמ"ר אות ב' ח"א כלל נ"ו אות א' קיצור שלחן ערוך סימן נ"ד אות ב' ועיין לעיל אות ב':

ז) מי ששורה אחר אכילתו מעט פת ביין שרף ואוכלי לעכל המאכל נראה לברך על היין שרף שאין כוונתו לאכול לחם רק כוונתו על היין שרף אלא מפני שחזק לו לשתותו שורה בו פת. ומ"מ אם אוכל קודם אכילתו פת שרוי ביין שרף ודאי כוונתו ג"כ לסעוד הלב והו"ל פת עיקר ומברך המוציא. מ"א סק"ג. א"ר אות ה' וכתב שם הא"ר ונראה כשהוא אחר אכילה ישתה תחלה מעט יין שרף קודם ששורה בו הפת ויברך עליו:

ח) כתב בשל"ה דמדת חסידות שלא לאכול בשעת השתיה כלל אם לא בתוך הסעודה דלא בקיאין עכשיו שפיר מתי אוכלין משום מתק השתיה או משום מילוי כרס עכ"ל. והביאו העו"ת אות ב' א"ר שם וע"כ נהגו דכשיש אורחים אצל בעה"ב ומביא לפניהם שלחן מלא פירות ויין שרף דמברכין על הפירות תחלה כדי שלא יכנסו אח"כ בספק אם אוכלין אותם כדי למתק השתיה:

ט) וכתב שם השל"ה דכשאוכל פת למתק השתיה יטיל ידיו בלא ברכה. מיהו בתשו' רמ"א כתב דא"צ נטילה. וכן כתב מט"מ סימן שס"ד בשם רש"ל אבל הוא ז"ל חלק וכתב דצריך נטילה יעו"ש. והב"ד מ"א סק"ג וי"א בהגה"ט. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל סימן קנ"ח אות כ"ב דיטול בלא ברכה יעו"ש:

י) שם בהגה מברך על האוכל תחלה וכו' דאיך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע וכבר נהנה בלא ברכה. ב"י בשם תה"ד:

יא) שם בהגה. ואינו מברך עליו רק שהכל וכו' כ"כ בתה"ד אבל מרן ז"ל בב"י חלק עליו וכתב דבשביל שבא למתק השתיה לא תשתנה ברכתו יעו"ש. וכן הסכים הפר"ח לברך עליו ברכתו וה"נ דעת המ"א סק"ד אבל דעת הט"ז סק"ז כדברי מור"ם ז"ל לברך עליו שהכל וכן כתב א"ר אות ו' דכל האחרונים הסכימו לרמ"א וכן עיקר עכ"ל. וכתבו האחרונים כדי לצאת מספיקא ישתה תחלה קצת מן העיקר ויברך עליו ויכוין לפטור את הטפל. דה"ח אות י"ט. קיצור ש"ע שם אות ג':

יב) שם בהגה ואינו מברך עליו רק שהכל וכו' ומיהו אם הטפל חביב צריך לברך עליו ברכה המיוחדת לו. ט"ז סוף סק"ז. א"ר שם:

יג) וכל טפילה הנאכלת אחר אכילת העיקר אינה נפטרת בברכתו אא"כ אוכלה במקום שאכל העיקר ולא שינה מקומו בנתיים מחדר לחדר כמו שלא נפטרת אם לא היתה טפילה. מפני שעמידתו ממקומו הוא גמר סעודתו ומה שאוכל אח"כ סעודה אחרת היא כמ"ש סימן קע"ח אא"כ היא טפילה לדבר הטעון ברכה לאחריו במקומו שאז אין עמידתו גמר סעודתו כל שלא בירך ברכה אחרונה כמ"ש שם. ר"ז אות י"א. ח"א כלל נ"ו אות א' דה"ח אות י"ט. חס"ל אות ד' קיצור ש"ע סימן נ"ד אות ב':

יד) [סעיף ב'] אותם רקיקין הוי טפילה וכו' נראה דזה דוקא אם אוכל הרקיקין עם המרקחת אבל אם אוכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואוכלן בפני עצמן צריכין ברכה הראויה להם דאז עשה מהם ג"כ עיקר. ט"ז סק"ח. א"ר אות ז' סו"ב אות א' י"א בהגב"י:

טו) שם שאין מתכוונים לאכול לחם. רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש. ב"י מ"א סק"ו:

טז) שם שאין מתכוונים וכו' אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובין למאכל א"כ כוונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם. מ"א סק"ה סו"ב שם. י"א שם. ומ"מ צריך לברך ג"כ על המרקחת וצריך לברך תחלה על הדובשנין שברכתן במ"מ שקודמת לברכה אחרת כמ"ש סימן רי"א אם לא שהדובשנים עיקר שאז א"צ לברך על המרקחת. מחה"ש. וכן אם כוונתו לאכול המרקחת ואגב אוכל הדובשנים מברך על המרקחת ופוטר הדובשנים. א"ר שם:

העיקר מעורב. וכל שהוא הרוב הוא העיקר כמ"ש סי' ר"ח ס"ז וכל שיש בו מה' מינין אזלינן בתרייהו כמ"ש שם ס"ב, ובלבד שיהא בהם ממש אבל עם ערבו במים עד שהוא רך מברך שהכל ע"ש ס"ו ועמ"ש ססי' ר"ד:

כגון שאוכל. כלומר דקשה ממ"נ אם אינו רעב למה אוכל פת ואם הוא רעב ה"ל פת עיקר לז"א כגון וכו' כלו' שאינו רעב רק שאכל דבר מתוק ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו וכיון שאין עיקר אכילתו בשביל הפת אין מברך עליו (תר"י) וע' בהג"ה וא"ת ליברך על פירות המתוקים ולפטור המליח והפת וי"ל דבשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות א"נ מיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד (תוס') פי' דשינה מקומו דלא כנ"ץ וב"ח ועסי' קע"ח משמע מדבריהם דאלו היה יודע שיחלש לבו אף על פי שלא הי' לפניו המליח נפטר בברכת הפירות וכ"מ סי' ר"ו ס"ה וז"ל הב"ח ולתי' הראשון אוכל פירות ג"כ בשעה שאוכל המליח והפת אלא שכבר בירך על הפירות כשלא היה שם עדיין מליח ופת וכו', וע"ש קצת סתירה בדבריו מה שהקשה מסי' קע"ז ס"ד גם מ"ש לפ' תר"י ל"נ אלא מיירי שם שהפירות עצמו מפזר עליהם מלח הרבה ואוכל פת עמו לכן מברך על הפירות ע"ש, וכ' בשל"ה מי שאוכל פת למתק השתיה מברך על המשקה ופוטר הפת אם היה דעתו עליו בבירור או שדרכו כך ברוב הפעמים לאכול פת באמצע השתיה והוי כאלו דעתו עליו ובלא"ה צריך לברך עכ"ל, וז"ל בעל המאור גבי דברים הבאים תוך הסעודה פת פוטרתן וא"ת מאי קמ"ל מתני' היא כל שהוא עיקר וכו' וי"ל דקמ"ל אף על פי שלא היה דעתו עליו בשעה שבירך על הפת אימא לבעי ברוכי קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברוכי עכ"ל, צ"ל דוקא בפת דיש קבע לסעודה ודעתו על כל מה שיביאו לו כמ"ש ססי' קע"ז אבל בשאר עיקר וטפלה בעינן שיהא דעתו עליו וכמש"ל דאל"כ ה"ל לר"פ לומ' הדין אמתני' דכל שהוא עיקר וכו' ולאשמעינן אפי' אין דעתו עליו אלא על כרחך דוקא בפת אמרי' כן ואם לא הי' דעתו עליו מברך שהכל על הפת כמ"ש בהג"ה:

הטפל חביב. ז"ל הרב"י כ' האגור בשם א"ז דה"מ כשהצנון עיקר וחביב אבל אם הצנון עיקר ולא חביב יברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון ואפושי ברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כה"ג עכ"ל וצ"ע מ"ש ולא חביב משמע דאף כששניהם שוין מברך על הזית וצ"ע למה דהא הצנון עיקר וע"ק מ"ש ואפושי ברכו' עדיף וכו' אדרבא הא קי"ל דאסור להרבות כמ"ש ס"ס רט"ו וע"ק דאמרי' דף מ"א רי"א מברך על הזית כו' ול"ל לר"י כו' דלמא מ"מ ס"ל לר"י היכ' דאיכא מין ז' מברך על מין ז' כי היכי דס"ל לא"ז דמברך על החביב והא דתני' מברך על הצנון מיירי כשהצנון חביב לכן נ"ל דה"פ של הא"ז ה"מ כשהצנון עיקר וחביב כלומ' כמ"ש רש"י שבשבילו התחיל האכיל' ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה"ל זית טפל ע"כ כלומר שנחלש לבו וחפץ לאכול צנון שעיקר אכילתו צנון וכדאמר בגמ' באוכלי' פירות גינוסר שנו אבל אם הצנון עיקר ולא חביב וכו' כלומר שלא הי' נחלש לבו רק שאכל צנון עם זית אף על פי שלכאורה הזית טפל לצנון מ"מ אין הצנון עיקר דדלמא הזית עיקר שהרי אוכל שניהם זה עם זה ואין הצנון חביב עליו יותר מהזית וא"כ מברך על הזית בפה"ע ואח"כ מברך בפה"א על הצנון דמין ז' עדין י"ל דכה"ג דבפה"ע עדיף וא"ל שיברך בפה"א על הצנון ויפטור הזית דהא קי"ל בירך על פירות האילן בפה"א יצא דאפושי ברכות עדיף דאסור לעשות כן לכתחלה כמ"ש רסי' ר"ו ע' בגמרא ובפירש"י שדברי כנים וכ"מ באגור שהביא ל' הברייתא ע"ש וכ"מ בסי' קע"ז דקי"ל דברים הבאים תוך הסעודה פת פוטרתן הואיל והפת עיקר אף על פי שמסתמא הן חביבים מפת וכ"כ בחידושי רשב"א דף מ' בשם הירוש' דאע"פ דהטפל חביב מברך על העיקר, מי ששורה אחר אכילתו מעט פת ביין שרף ואוכלו לעכל המאכל נרא' לברך על היי"ש שאין כונתו לאכול לחם רק כונתו על היי"ש אלא מפני שחזק לו לשתותו שורה בו פת וה"ל כמו שמן שכתבתי בסי' ר"ב ס"ד דמברך על השמן מ"מ אם אוכל קודם אכילתו פת שרוי ביי"ש ודאי ג"כ כונתו לסעוד הלב וה"ל פת עיקר ומברך המוציא וע' בתו' דף מ"א ד"ה הלכתא וכו' וברא"ש שם, כתב בשל"ה דטוב למנוע מלאכול פת בשעת השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלו משום מילוי כרס דאז צריך לברך המוצי' או שאוכלו למיתוק השתיה וכתב דכשאוכלו למיתוק השתיה יטול ידיו בלא ברכה ובתשובת רמ"א כתב שא"צ נטילה וכ"כ מט"מ בשם רש"ל וערסי' קנ"ח:

רק שהכל הואיל כו'. נ"ל דהא"ז ס"ל דדוק' בזה שהוא טפל לשתיית שאר משקין והי' ראוי לברך על המשקה שהכל לפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה מברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר אבל כשברכת העיקר הוא דבר אח' אין מברך עליו שהכל אבל בת"ה הבין דהא"ז מיירי דאפילו רוצה לשתות יין מברך על הגרעין שהכל הואיל והן טפלים הפסידו ברכתן העצמי' ומברך שהכל ואח"כ מברך על היין בפה"ג וצ"ע מנ"ל הא וגם הרב"י חולק עליו לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו עמ"ש סימן קע"ד ס"ז:

שאין מתכונין. אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנים ומברך עליהם:

לאכול לחם. רק שבאים לדבק המרקחת עליה' שלא יטנפו הידים בדבש:

(א) אם העיקר מעורב – כגון כל תערובות שני מינים שהאחד הוא העיקר והשני אינו בא אלא לתקנו ולהכשירו או אפילו שניהם עיקרים אלא שהאחד מרובה מחבירו הרוב הוא העיקר כמ"ש סימן ר"ח ס"ז ואפילו כל מין ומין עומד בפני עצמו וניכר נמי בתר רוב אזלינן וע"כ בפורים שמרקחין שומשמין בדבש ומערבין בהם פתיתי אגוז כל שרוב שומשמין בתר העיקר אזלינן ומברך פרי האדמה ומיהו כ"ז דוקא בששניהם הוא דבר חשוב הא אם אחד מהן אינו דבר חשוב אף שהוא הרוב בטל הוא לגבי מיעוט החשוב דהוא העיקר ועיין סימן ר"ד סי"ב ובמש"כ שם. ודע דבחמשת מיני דגן קי"ל לעיל בסי' ר"ח דאם מעורבין עם שאר מינים אפילו הם המיעוט כל שניתן בהתבשיל לטעם אזלינן בתרייהו ומברך עליהם במ"מ לבד ונפטר תערובות הרוב מפני שמיני דגן נחשבין לעיקר תמיד אך בלבד אם יש בהם ממש אבל אם עירב קמח במים הרבה כ"כ עד שהוא רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך שהכל:

(ב) כל אחד לבדו – בין שאוכל העיקר והטפל בבת אחת בין שאוכל העיקר תחלה והטפל אח"כ וכדלקמיה:

(ג) שאוכל דג מליח – כגון שאכל דבר מתוק מקודם ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו אבל אינו תאב כלל לאכול פת לכן הוי הפת טפל משא"כ אם הוא תאב לאכול פת ג"כ אע"פ שאוכלו עם המליח כהנהוג לאכול דג מלוח שקורין הערינ"ג עם פת אינה טפלה אליו אפילו אם תאב להמליח יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח [אחרונים]:

(ד) כיון שהוא טפל – ואפילו כשלא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל [גם בעינן דוקא שיאכל הטפל באותו מקום לאפוקי כששינה מקומו בינתים] אבל אם אינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה לאכול הטפל צריך לברך גם על הטפל אך אז מברך על הטפל רק שהכל דעכ"פ טפל הוא ומפסיד ברכתו העיקרית ודומיא דפסק הרמ"א לקמן בהג"ה דאם אוכל הטפל קודם העיקר אף דצריך לברך עליו בפ"ע ואינו נפטר בברכת העיקר שיברך אח"כ מ"מ כיון שהוא טפל מפסיד ברכתו העיקרית. האנוס"י שאוכלין אחר הסעודה למתק שתית היין ששתה מקודם א"צ לברך עליהן דהן טפלין להיין וברכת היין פוטרתן וה"ה כששתה שאר משקין תוך הסעודה ואוכל אח"כ אנוס"י למתק השתיה א"צ ברכה משום דברכת הלחם פוטרתן דהמשקה טפל ללחם והאנוס"י למשקה:

(ה) ואח"כ מברך על העיקר – עיין במ"א ובביאור הגר"א שהקשו כמה קושיות ע"ז ומסיק המ"א לדינא דאין חילוק בזה וגם בא"ר הביא בשם בה"ג וכלבו שכתבו בהדיא שאפילו אם הטפל חביב עליו מברך על העיקר לבד והטעם דאף שהטפל חביב עליו בעצם יותר מ"מ עתה איננו אוכלו רק בשביל העיקר שבשבילו הותחל האכילה ובלתו לא היה אוכל הטפל כלל. וע"ש עוד דכל זה אפילו בשאין ברכותיהן שוות וגם אין אוכלן ביחד ובפרט כשברכותיהן שוות או שאוכלן ביחד בודאי מברך על העיקר לבד. מי ששתה יין שרף ואוכל איזה דבר או מעט פת אחריו להפיג חריפות השתיה נעשה הפת טפל וא"צ לברך עליו אכן דוקא כשהיה דעתו עליו בשעת ברכה או שרגיל בכך ברוב הפעמים וכנ"ל בסק"ד עי"ש ולענין נטילת ידים עיין לעיל בסי' קנ"ח סק"י במ"ב וכ"ז כשאין כוונתו לאכול הטפל שאינו רעב כלל ואינו אוכל אותו רק להפיג המרירות אבל אם כוונתו בשביל הטפל ג"כ כגון ששותה יי"ש ואוכל ג"כ לעקא"ך עם מרקחת אע"ג שנראה שאחד עיקר והשני טפל כיון שכוונתו לאכילת שניהם א"כ אין זה טפל לזה וצריך לברך על הלעק"ך או על המרקחת תחלה שהם חשובין ואח"כ מברך על היי"ש אף שהיי"ש חביב עליו. וה"ה כשרוצה לאכול שאר דברים אינו מותר רק כשרוצה לאכול רק מעט כדי להפיג המרירות אז הוי טפל אבל כשרוצה לאכול יותר מזה אין שייך שם טפל כלל כיון שאוכל אותם מחמת עצמותם כדי לסעוד הלב וכתבו האחרונים בשם השל"ה דטוב למנוע מלאכול פת למיתוק שתיית הי"ש כי מי יוכל להבחין היטב אם הוא רק להפיג מרירותו או גם לסעוד הלב דאז צריך לברך המוציא ונט"י. ומי ששורה אחר גמר אכילתו מעט פת ביי"ש לעכל המאכל יש לברך על היי"ש דעיקר כוונתו אז על היי"ש כדי לעכל ואין שייך להסעודה ורק מפני שחזק לו לשתותו שורה בו פת להפיג קצת מרירותו והו"ל היי"ש עיקר [מ"א] ומא"ר משמע דטוב באופן זה שישתה תחלה מעט יי"ש קודם ששורה בו הפת ויברך עליו. ועיין לעיל בסי' קע"ד סקל"ט במ"ב דאם אחר שאכל מאכל שמן לקח מעט יי"ש להפיג השמנונית שבפיו אם רגיל בכך א"צ ברכה דהוא טפל לפת:

(ו) שאוכלן ביחד – ואם אוכל פת כיסנין עם גבינה או שאר דבר ללפת בו אף שהם ג"כ חביבים עליו והוא תאב לאכול אותם מ"מ מברך רק על הכיסנין לבד דמסתברא שהוא העיקר אצלו וה"ה בכל דבר כשאוכל עם מין אחר ללפת בו דמה שאוכל ללפת נחשב רק כטפל:

(ז) העיקר תחלה – ואח"כ הטפל כדי למתק את העיקר כגון אכל תחלה צנון ואח"כ זית להפיג חרפו של צנון וכה"ג שאר טפל וכנ"ל בס"א:

(ח) או שאוכל גרעיני וכו' – ר"ל ג"כ שאוכלן קודם שמתחיל לשתות כדי למתק השתיה ששותה אח"כ:

(ט) על האוכל תחלה וכו' – דבשלמא כשמברך על העיקר תחלה ממילא הטפל בכלל משא"כ כשאוכל הטפל מקודם לא יתכן שיפטרנו אח"כ העיקר מברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה:

(י) רק שהכל – ר"ל דכיון דעכ"פ אכילתו הוא לטפל לד"א הפסיד ברכתו הראויה לו ומברך שהכל כדי שלא יהנה בלי ברכה והנה הרמ"א סתם בזה ולא הזכיר שום חילוק דמיירי בכל גווני אבל המ"א חילק בזה ודעתו דדוקא אם שותה משקין שברכתו שהכל והיה ראוי לברך על המשקה שהכל ולפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה צריך לברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר וממילא נפטר גם העיקר בברכתו אבל כשברכת העיקר הוא דבר אחר כגון ששתה יין אין מברך על המאכל שמקודם שהכל רק ברכתו הראויה לו. ולכתחלה טוב למנוע לגמרי מלאכול הטפל קודם לעיקר:

(יא) הואיל והוא טפל לדבר אחר – ואם הטפל חביב עליו מברך עליו ברכה הראויה לו [ט"ז וא"ר]:

(יב) הוו טפילה למרקחת – וצריך לברך על המרקחת לבד:

(יג) לאכול לחם – רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש ועיין באחרונים שכתבו דבמדינותינו שעושין הדובשנין שטובים למאכל ומניחין המרקחת עליהם א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם ועיין לעיל סימן קס"ח במ"ב סקמ"ה שמבואר שם כל פרטי דין זה:

(במ"א ס"ק ב') ובלא"ה צריך לברך עכ"ל כאן שייך מ"ש סוף הס"ק ואם לא היה דעתו עליו מברך שהכל על הפת כמ"ש בהגה ושם נמחק:

מג"א ס"ק ג' ובתשו' רמ"א כ'. סי' א' ומחלק שם דאם אוכל הפת אחר השתייה א"צ נטילה אבל אם אוכלו קודם השתייה למתק השתייה דצריך לברך עליו צריך גם כן נטילה:

בהג"ה וי"א אם הטפל חביב עיין במג"א סק"ג ובאה"ע שם כ' דלא שייך אסור להרבות בברכות בברכה הראויה אלא כשפוטר מתקנת חכמים אבל אם בא לפטור בברכה אחרת דרך עיקר וטפל לא שייך זה ויכול לברך בפ"ע ברכה הראויה כגון להניח אחר הסעודה וא"ש מ"ש המג"א סי' רט"ו בשם השל"ה ע"ש:

שאוכל דג מליח וכו'. במשנה איתא הביאו לפניו מליח תחל' ופת עמו מברך על המליח ופוטר הפת שהפת טפיל' לו ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפיל' א"ר אחא באוכל פירו' גנוסר שנו. פי' התוס' שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיק' הפירות והבית שלאחריו טפל ואינו בא אלא מפני המליח וא"ת כיון דפירי עיקר ומליח טפל לבריך על הפירות ולפטור כולהו וי"ל דמיירי שלא אכל הפירו' באותו מעמד אי נמי בשעה שאכל הפירות לא היה עדיין שם מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות הפרי עכ"ל וי"ל על התנא גופיה למה נקט באמת כה"ג ולא אמר כפשוטו ויפטור בברכת הפירות על המליח והפת נראה דקמ"ל דין א' דהיינו דמצינו שאדם אוכל אכילה לא בשביל אכילת אותו דבר עצמו אלא בשביל דבר שאכל כבר שכואב לו המתיקות או החריפות ממיל' הוה טפל אפ"ה צריך לברך דע"כ לא פטר כאן התנא אלא שהיה לפניו בשעת הברכה על האכילה שאכל כבר או שהיה מחשב עליו בשעה שבירך על אכילה הקודמת שיצטרך לאכול אח"כ לדבר תיקון ורבינו יונה לא פי' כן אלא פי' וי"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק לו ואוכלים אותם עם הפת ונמצא הפת טפילה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירות ופוטר הפת עכ"ל כונתו דהך מליח דנקט במשנה אינו דבר נפרד אלא הפירות עצמם קרוים מליח דהיינו שהוא מולחם הרבה ואוכלם כדרך אוכלי קשואים שקורין אוגרקס או פילוצ"ר שמולחין אות' בשעת אכילתם. ונראה דלענין דינא מודה הר"י למ"ש בשם התוס' דאם אוכל דבר מליח בפ"ע אחר הפירות יש חילוק כמ"ש דהיינו אם אכלו באותו מעמד שאוכל הפירות או שהיה במחשבתו בשעת ברכה לאכול אח"כ דבר מליח אז פטור מלברך על המליח אף שלא היה לפניו תחילה אבל אם אכלו אח"כ במעמד אחר ובטל מעמד הראשון או שלא היה חושב על המליח בשעת ברכה על הפירות חייב לברך גם על המליח כנ"ל בזה והכל ניחא:

כדי שלא יזיקנו בגרונו. מצאתי בשם רש"ל שהקשה על הטור בזה דהא בגמ' משמע דדוקא אם אוכל המלוח אחר פירות גינוסר אז הפת טפל למליח אבל אם ליכא פירות אלא אוכל דג מליח ופת עמו הוא עיקר ולמה כ' הטור בדג מלח אפי' בלא פירות תחלה שהפת טפל למליח ולק"מ דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא בשביל אכילת הפירות תחלה והטור וש"ע מיירי שיש לו חשק לאכול דג המלוח אלא שמתירא שלא יזיקנו בגרונו ע"כ אוכל מעט פת עמו ע"כ הוה הפת טפל ומ"ה ודאי אם אוכל דג מליח שקורין הערינ"ג עם פת ודאי הפת עיקר דזה עיקר סעודתו והערינ"ג אינו אלא ללפת הפת וע"כ נקט שלא יזיקנו בגרונו להורות דלא נתכוין כלל לאכילת הפת בשביל עצמו דאדרבה יותר היה חפץ לאכול הדק בלא פת אם הי' אפשר:

וי"א אם הטפל חביב עליו כו'. ב"י בשא"ז וז"ל אבל אם הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית וחוזר ומברך על צנון ואפושי ברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כה"ג עכ"ל. וזה קאי על מ"ש בגמ' פ' כ"מ מברך על הצנון ופוטר את הזית ומוקמינן לה כשהצנון עיקר ופירש"י שבשבילו התחיל האכיל' ואין אוכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה"ל זית טפל עכ"ל וע"ז אמר הא"ז דוקא שהצנון חביב ועיקר. וא"ל ממ"ש התוס' במנחות דף ל"ו ד"ה סח בין תפילה כו' כיון דיכול לפטור עצמו מברכה שניה קרי לה ברכ' שא"צ דהתם מיירי שא"צ לו לדבר בין הברכות דהוא יגרום לברכ' שא"צ ונראה דכתב דאין להפקיע הברכות כה"ג לתרץ מ"ש מברכות שוות דאמרי' בסי' רי"א דמברך על א' ופוטר השני וכאן יוכל להפטר בברכה א' ע"כ אמר כה"ג כונתו דכאן יש ב' ברכות שאין שוות דזה בפה"ע וזה בפה"א וכיון שיש לכל אחד מעלה לצנון יש מעלה מצד שהוא עיקר ולזית יש מעלה שהוא חביב ע"כ יברך על כל אחד ומשמע כאן דהיינו כל אחד כראוי לו והך דטפל חביב היינו דוקא אם אוכל אותו בפ"ע בזה אמר דיברך עליו תחלה ויאכל קצת ממנו ואח"כ יברך על העיקר ויאכלנו. וזה נ"ל להוכיח מפ' כ"מ דף ל"ה שמן זית מברכין עליו בפה"ע ופרכינן אי דשתי לה בעיניה אזוקי מזיק ליה אלא דאכיל ליה ע"י פת הוה ליה פת עיקר ושמן טפילה כו' ודחיק לאוקמיה ע"י אניגרון ואמאי לא מוקי ליה בפת והשמן חביב לו אלא ודאי דבזה לא מהני חביב כיון דאכיל ליה עם הפת ביחד ולא מהני כאן אלא בפ"ע כנ"ל:

או שאוכל העיקר. פי' ואח"כ הטפל כדי למתק כגון אכל תחלה צנון ואח"כ זית או שאכל פירות מתוקים תחלה וכההיא דפירות גנוסר שזכרנו:

שאוכל גרעיני גדגדניות. נראה דבגדגדניות וכיוצא בהם שהם למתק השתיה אין שייך בהם פטור לגמרי כי כל מה שמביא תוך זמן שעוסקין בשתיה מקרי קודם השתיה דהא לא בא למתק מה ששתה כבר רק מה שישתה אח"כ שע"י זה יגרור לו תאוה לשתיה אח"כ ממיל' איקרי קודם לשתיה ולא נפטר ע"י הברכה שבירך קודם השתיה הראשונה דהא אינם באים להיות טפל למה ששתה כבר דאינה לתועלת לו ואין זה דומה לזית שאוכל אחר הצנון שהיא לתועלת על מה שאכל כבר וטפל לו זה נראה פשוט:

מברך האוכל תחלה. דלא יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ מברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה כ"כ בת"ה שם וק"ל מהא דפ' כ"מ דף מ"ג מברכין על הריח משתעלה תמרותו והא לא ארח עדיין ולא נהנה ומשני כיון דדעתיה לאורוחי א"כ ה"נ נימא כיון שדעתו לשתות יין ואוכל תחלה למתק השתיה שפיר יברך תכף על היין ויאכל הגרעין וישתה וא"ל דהוה הפסק בין ברכה לשתיה דהא בהמוציא הוה דבור הפסק בין ברכה לאכילה ואפ"ה אם אמר הביאו מלח או לפתן לא הוה הפסק כיון דלצורך האכילה ה"נ אכילה זו לצורך השתיה היא ולא הוי הפסק וי"ל דכאן הוה הנאה אחרת מן השתיה ע"כ הוה הפסק:

רק שהכל. הב"י כ' ע"ז ונ"ל דלפי מ"ש רבינו סס"י ר"י בשם הרא"ש דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת ה"נ בשביל למתק השתיה לא תשתנה ברכתו עכ"ל. ורמ"א כתב ע"ז דליתא לדבריו אלא כיון שהוא טפל לד"א ואין עיקר ההנאה מאותו דבר אין לברך עליו ברכתו הראויה לו אלא צריך לברך עליו שלא יהנה מהע"הז בלא ברכה וכשמברך עליו שהכל יצא ול"ד לפחות מכשעור שהוא נהנה מהאוכל שהוא עיקר הנאתו וצריך לברך עליו ברכתו הראיה לו עכ"ל ואין חילוק זה מספיק לע"ד לבטל דברי הב"י דגם בחסרון שיעור לא מקרי נהנה כראוי מעיקר הנאתו דכל שאין בה כשיעור אין ההנאה שלימה וא"כ מה לי שאין ההנאה שלימה מחמת חסרון שיעור או מחמת שהוא טפל לד"א דבתרווייהו איכא קצת הנאה עכ"פ ובלבוש כתב וז"ל דל"ד לחסרון השיעור דשם אין חיוב ברכה אלא שמפני חסרון השיעור אנו באים לקבוע לו ברכה אחרת ע"ז אמר הרא"ש דבשביל חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת אלא לא יברך כלל אבל הכא פשוט דצריך לברך אלא שיכול לפוטרו עם העיקר רק מטעמ' דלא יהנה מן עה"ז בלא ברכ' והוא נהנה כבר קודם אכילת העיקר הדעת נותן שיברך תחלה ולא משום עצמו אלא משום העיקר שרוצה לאכול אח"כ דהא אינו חפץ בו אלא בעיקר בהא מודה הרא"ש דמחמת טפלתו תשתנה ברכתו עכ"ל. ג"ז אינו מספיק דהא התם ג"כ י"ל דאסור ליהנות בלא ברכה וא"כ פחות מכשיעור הי' לנו לומר שלפחות יברך בנ"ר אפ"ה אמר הרא"ש כיון דהוא דבר שברכתו מעין ג' ל"ש בו כלל בנ"ר אפילו בפחות מכשיעור ה"נ כן הוא דלא יהיה שינוי ברכה ממה שיש בו אלא א' משתים יהי' או לא יברך כלל או יברך ברכ' הראוי' לו ולעד"נ לתרץ באופן זה דהתם מיירי בברכה אחרונ' ולא מצינו בו דבר כלל אלא כל מין פרט בפ"ע ע"כ כל המשנה שם נקר' שינוי ואין זה נכון משא"כ כאן דמיירי בברכה ראשונה שיש בה כלל דעל הכל שאמ' שהכל יצא אלא דמפני חשיבות שיש בקצת' הוסיפו עליה' לכתחל' לפרט בהם בברכות מיוחדות וא"כ כל שאין שייך בו שפיר ברכ' מיוחדת בפרט שלו שבזה סומך על העיק' עכ"פ נכנס לכלל ויברך שהכל שגם בזה ברכ' שלו כנ"ל נכון ועכ"פ מיירי הכא שאין הטפל חביב עליו דאל"כ ה' צריך לברך עליו ברכה מיוחדת שלו כדאי' לעיל בסמוך:

רקיקים הוו טפל' למרקחת נראה דזה דוקא אם אוכל הרקיקין עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמעל' והשאיר הרקיקין ואוכלן בפ"ע צריכין ברכה הראויי' להם דאז עשה מהם ג"כ עיקר: