שולחן ערוך, אורח חיים רי״ג: מי שיצא (אם) מוציא אחרים. ובו ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

מי שיצא (אם) מוציא אחרים. ובו ג סעיפים:
על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי' בלא הסיבה ומיהו ישיבה מיהא בעי דדוקא פת ויין בעי הסיבה ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו. והא דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים חוץ מן הפת ה"מ בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו דאין זימון לפירות: הגה וי"א דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה וה"ה ישיבה לדידן (ב"י סי' קע"ד בשם הראב"ד) ולכן נהגו עכשיו בפירות שכ"א מברך לעצמו:

אין המברך מוציא אחרים אא"כ יאכל וישתה עמהם ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפי' לא יענו אמן:

אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי' יענה אמן אא"כ שמעה מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו:

ולדידן כו'. וכדי להוציא את עצמו מן הספק אף בקובעין עצמן לשתות יין יכוין המברך שלא להוציא אחרים כדי שיתחייב כל א' לברך לעצמו (ב"ח) ולכן נהגו בפירות שכל א' מברך לעצמו שאם כיון לצאת בברכת חבירו יצא בדיעבד ואין חילוק בין פת לפירות אלא שבפת הדין שלכתחיל' יכוין המברך להוציא חבירו וכן השומע יתכוין לצאת ובפירות הדין לכתחלה כ"א יברך לעצמו אבל בדיעבד אם כיון יצא בברכת חבירו ואע"ג דלעיל בסי' קס"ז מיירי לענין פת ולא קבע ה"ה לענין פירות דקביעת' אינו קובע לפי הגה זו:

בעי. בשלחן אחד עיין סי' קס"ז סי"א. כשרוצה לשתות לחבירו [לחיים] יברך בתחלה דקודם ברכה הוא של הקב"ה ואח"כ שלו:

לפירות. ואם בירך אחד ושמעו האחרים יצאו. ב"י הרשב"א. וכתב הט"ז ונ"ל דהאידנא שמזלזלין בברכה אחרונה יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה אחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו:

בפירות. וה"ה בשאר דברים חוץ מפת ויין ולכאורה משמע דשכר שלנו דין יין יש לו לענין זה דהא ג"כ רגילין לקבוע עליו לשתות בלא סעודה וכן מי דבש שקורין מע"ד וכ"מ בד"מ ולכן דייק וכתב כאן נהגו עכשיו בפירות וכו' וכן פסק הט"ז בפשיטות דעכשיו הוי שכר ומי דבש בכלל פת ויין שאחד מברך לכולם ע"ש. אבל הב"ח כתב דאף ביין טוב שיברך כל אחד לעצמו. ואין לזוז מהמנהג. מ"א ע"ש:

בשמיעתן. ואם אינו אוכל ושותה עמהם אפי' בדיעבד לא יצאו בשמיעתו דהא ה"ל ברכתו לבטלה ול"ד למ"ש סי' ר"ט ס"ב דהתם ה"ל שוגג. מ"א:

ברכות מ"ג כלישנא קמא וכרבי יוחנן כן דעת רוב הפוסקים:

שם מב במשנה

תוספות שם ושאר פוסקים

ר"י

חולין ק"ו

ר"ה כט

רמב"ם בפ"א מה"ב ושאר פוסקים מההיא דסוכה לד וברכות מט דשומע כעונה

שם מההיא דסוף פרק ח' דברכות

שם ובר"ה כ"ט וכמאן דאמר מצות צריכות כוונה

ב"י לדעת רמב"ם

ס"א על כו'. פי' הרא"ש שם דבין בלישנא קמא בין בלישנא בתרא ר"י לא פליג ארב אלא ביין אבל בשאר דברים מודה לרב ופ' כלישנא קמא דבדרבנן אזלינן בתר המיקל וכ"מ בעובדא דב"ק ל"ט א' והלכה כר"י וז"ל חוץ כו':

אם היו כו'. עתוס' מ"ה א' ד"ה אם כו' ובחולין ק"ו ד"ה וש"מ כו' והוא משום דאין זימון לפירות כמ"ש בפ"ח דחולין ואפ"ה בעובדא דב"ק נתן רשות כו' וכן בשאר ברכות כמ"ש בפ"ח בברכת המאור ושאר ברכות כמ"ש בהרבה מקומות:

ומיהו כו'. טור ס"ס קע"ד וכ"ה בתוס' דחולין סד"ה הנ"ל ובכ"מ שהא' כו'. ב"י ואין ראיה מתוס' דהם ס"ל דכל הפירות הן בכלל יין ור"י דפליג ביין ה"ה בפירות וכמ"ש תוס' שם ע"ש וכן בתוס' דברכות ל"ט א' ד"ה נתן כו' וכ"כ ב"י בעצמו והטעם דבעי ישיבה משום דמ"מ צריכין קביעות כמש"ש שאני אורחים כו' וערש"י שם ד"ה שאני כו' והא דאמר כו' אלא ישיבה כו':

דדוקא כו'. כנ"ל:

ולדידן כו'. תוס' מ"ב א' ד"ה הסיבו כו':

ולפ"ז כו'. ב"י:

והא כו'. חולין שם ועתוס' שם ד"ה הנ"ל:

וי"א כו'. שפסק כלישנא בתרא:

ולכן כו'. אבל תוס' כ' דאין אנו רגילין לקבוע כ"א על הפת ואפי' ביין לא ועתוס' הנ"ל בחולין ובברכות ל"ט א' ד"ה נתן ושם מ"ב א' ד"ה הסיבו וכו':

ס"ב ואז יוצאין כו'. דבלא"ה כיון שברכתו לבטלה מאין יוצאין י"ח ועסי' רי"ט ס"ד בהג"ה:

ס"ג דהמברך כו'. גמ' שם וע' מ"ש בסי' קס"ז ס"ב בהג"ה:

על כל פירות ושאר דברים – עיין במג"א שמצדד לומר דבברכת מוגמר אף דהוא ברכת הנהנין לא בעי אף ישיבה להוציא אחד את חבירו והביא ראיה לזה מברכת המאור דאחד מברך לכולם כדמבואר בסי' רצ"ח ס"ד והתם אף ישיבה לא הוי ע"ש בדבריו. ועיין בפמ"ג שמפקפק בדבריו דשאני מאור דברכת שבח הוא והויא כעין ברכת המצות משא"כ הכא ובאמת כעין זה כתב ג"כ הרשב"א שם בסוגיא דמאור ע"ש (ועיין עוד שם בתוס' ר"י וברא"ש שם) אמנם באמת גם במאור גופא לא ברירא ובשיטה מקובצת שם איתא בהדיא דעכ"פ ישיבה מיהא בעי ביחד ע"ש ואפשר עוד יותר דגם הרשב"א לא הקיל אלא לענין הסיבה [ומה שמקשה המגן אברהם דישיבה הוא שישבו יחד בקביעות אדעת זה והתם בביהמ"ד היו עוסקים בתחלה בלימוד לענ"ד ל"ק מידי דאפילו ישבו מאליהן ואח"כ רצו להוציא אחד את חבירו נמי מהני בשארי דברים דלא בעי הסיבה דעכ"פ קצת קביעות הוי ובאופן זה הוא כוונת המחבר במ"ש ומיהו ישיבה מיהו בעי. ועיין רש"י ברכות מ"ב ע"ב ד"ה בדוך פלן וכו' אבל ישבו מאליהן וכו' הרי דלפרש"י מה דקאמרי' במתני' היו יושבין היינו מאליהן וע"ז אמרינן בש"ס דשאר דברים חוץ מפת ויין לא בעי הסיבה וכתבו הפוסקים דישיבה מיהא בעי והיינו ישיבה מאליהן. ומה שנוהגין כהיום להוציא בבהמ"ד בברכת המאור אף על גב שכל העם עומדין היינו משום דמברכין גם ברכת הבדלה עם המאור ומיגו דמהני קביעותא להבדלה מהני נמי לזה וכמו שכתב הפרישה שם בסי' רצ"ח משא"כ כשמברכין על המאור לחודיה אפשר דשפיר בעינן ישיבה] ובפרט לענין מוגמר דברכת הנהנין גמורה היא בודאי יש לומר דגם הרשב"א מודה לשיטה מקובצת דעכ"פ ישיבה מיהא בעי וצ"ע לדינא:

(רמ"א) וכן נראה דעת רש"י בדף ל"ט פ"א בעובדא דבר קפרא שפירש רש"י דדברים הללו אינן באין ללפת הפת וכו' ואמרינן לקמן דטעונין ברכה כו' וקשה מי דחק לרש"י לכל זה ודלמא עובדא הא לא היה בתוך הסעוד' כלל אלא ודאי דסובר רש"י דלשאר דברים אפי' הסיבה לא מהני וא"כ איך נתן רשות לאחד מהם לברך אלא ודאי שהיה תוך הסעודה דמגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשאר דברים וכמ"ש המג"א ס"ק ה' ודוק. ובזה נדחה ראיית הרא"ש והרשב"א שהביאו ראיה דמהני הסיבה לשאר דברים מעובדא דבר קפרא ובאמת לפרש"י שהיה תוך הסעודה אין ראיה:

[א] והא דאמרינן וכו'. ובדיעבד כתבו הבית יוסף וב"ח בשם הרשב"א דיוצא בשמיעה אף בברכה אחרונה עיין שם, והאידנא דמזלזלין בו כתב הט"ז יש לברך בקול רם שיצאו אחרים על ידו. כתב הדרישה נראה דפת לאו דוקא אלא הוא הדין מיני דייסא העשויה מחמשת דגן, וכמו שכתב הרא"ש לעיל סימן קע"ח לענין דברים הטעונים ברכה במקומן עד כאן לשונו. וצריך עיון לדינא דמלשון הלבוש שכתב דאין זימון אלא בפת מפני חשיבתו לא משמע הכי דאין חשיבות אלא בפת כדלעיל סימן קע"ח סעיף ג', ועוד הא יש פוסקים לעיל דדוקא פת ממש טעון ברכה במקומן. ומה שכתבו הבית יוסף ולבוש בפשיטות דיין כפירות צריך עיון דמצאתי בסמ"ק שפסק דיין לענין ברכה אחרונה כפת, שוב ראיתי בתשובת ראב"ן סימן קצ"ו ורבינו יונה וסמ"ק כדברי בית יוסף. כתב מלבושי יום טוב גם בעלי השולחן ערוך השמיטו להא דהביאו לפניו יין ושמן טוב להריח בו שמברך על היין תחילה לפי שכבר אמרנו בסימן קע"ז סעיף ב' דעכשיו אין דין דברים הבאים לאחר הסעודה נוהגין, עד כאן. ולעיל בסימן קע"ד וקע"ז מבואר דהלבוש סבירא ליה דגם בזמנינו המנהג הזה ומשום כך כתבו הטור, גם קשיא לי דהא אפילו שלא בתוך הסעודה שייך דין זה כשבאו שניהם כאחת. ולעניות דעתי נראה דהא כתב מעדני מלך דף נ"ד טעמא דטור משום שיין גורם ברכה לעצמו משום הכי חשוב טפי וכן כתב הדרישה, ואם כן יש לומר דכבר נשמע ממה שכתב השולחן ערוך ולבוש סימן רי"א סעיף ג' דיין קודם אפילו לזיתים, ולפי זה קשה על הטור שכתב נמי הכי בסימן רי"א. גם קשה לי על טעמו דאם כן דשאר משקים אינו קודם לברכת הריח, ולא משמע כן מדברי בית יוסף בסוף סימן זה, וכן מבואר מדברי עולת תמיד שאביא בסימן רט"ז ס"ק [ו'] דכל ברכת אכילה ושתיה קודמת לברכת הריח, וכן מצאתי מבואר בחידושי רשב"א דף ל"ג וכלבו דף כ"א שכתבו דטעמא משום דהנאה הנכנסת בגוף חשובה מריח, עוד יש ליתן טעם דאכילה ושתיה הגוף ונשמה נהנה ממנו מה שאין כן בריח. ואולי דגם הדרישה ומעדני מלך לא כתבו טעם דיין חשוב אלא נגד שמן שהוא לריח ולסיכה כדאמרינן בש"ס סוף פרק כיצד מברכין לכך בעינן דוקא טעמא דיין חשוב, וצריך עיון:

[ב] ויש אומרים דלדידן וכו'. לשון הרמ"א ויש אומרים דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה, והוא הדין ישיבה לדידן ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו, עד כאן. מבואר דגם לדידהו יש חילוק והוא דעת הראב"ד הביאו בית יוסף בסימן קע"ד דפוסק כלישנא בתרא דר"י עיין שם. ועולת תמיד משמע שהבין שהוציאו רמ"א מדברי רשב"א בסימן זה, ועל כן תמה דהא לרשב"א עצמו אין נראה סברא זו ואדרבה הוה ליה לרמ"א לפסוק כתוס' ומרדכי וסמ"ג דסבירא להו דאפילו ליין לא מהני הסיבה, והוא הדין ישיבה לדידן, עד כאן ולא דק. ומכל מקום זה צריך תירוצא אמאי לא פסק כתוס' ומרדכי וסמ"ק, ועוד הא הבית יוסף כתב לעיל בסימן קע"ד שדברי ראב"ד יחידאי הן נגד כל הפוסקים. ונראה לעניות דעתי דרמ"א כתב לדברי הראב"ד משום שראה שנוהגין בפירות לברך כל אחד בעצמו וביין אין נוהגין כן, וסמך המנהג לדברי הראב"ד והיינו דסיים ולכן נהגו וכו'. והנה מלבושי יום טוב הקשה על הלבוש מאי טעמא לא כתב כדברי רמ"א, וכן בלחם חמודות דף נ"ג כתב דנשתבש ר' מרדכי יפה בכאן. ולעניות דעתי יפה כיוון הלבוש כי קשה ליה לסמוך מנהגינו על דברי ראב"ד יחידאי, אלא סבירא ליה דקיימא לן כתוס' ומרדכי וסמ"ג דמדינא בכולהו מהני הסיבה (וכן מצאתי להדיא בסמ"ג דף קי"א. ותימא גדולה על הב"ח בסימן קע"ד שכתב דסמ"ג סבירא ליה כראב"ד דמדינא לא מהני הסיבה, גם בלאו הכי תמוה). אלא במה שכתב הסמ"ג וסייעתו דאין אנו רגילין לקבוע עצמינו על היין וכו' סבירא ליה ללבוש דזה דוקא בימיהם, וכן משמע מהב"ח בסימן קע"ד. אבל האידנא כיון שנוהגין לקבוע על היין דינו כפת, ומשום הכי נוהגין ביין לברך אחד לכולם:

[ג] נהגו עכשיו בפירות וכו'. כתב עולת תמיד דכן יש לנהוג בשאר משקין כגון יין שרף וכיוצא בהן שאין אחד נפטר בברכת חבירו והעולם אין נוהגין וטעות הוא בידם, עד כאן. ולמאי דפירשתי לעיל דמדינא בכל הדברים מהני, אלא במנהגא דקביעות תליא מילתא אם כן אפשר דקביע להו האידנא בשאר משקים כמו ביין, ועוד הא נראה דבדיעבד כשמכוין בשמיעה יוצא אף בפירות כמו בברכה אחרונה דלעיל. ועיין לעיל סימן קס"ז סעיף י"ג כתבו הט"ז ומגן אברהם דעכשיו הוי שכר ומי דבש שקורין מע"ד כיין שאחד מברך לכולם, ופשוט דאם באו בתוך הסעודה אף בפירות אחד מברך לכולם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשאר דברים:

[ד] שאחד מברך וכו'. עיין לקמן סימן רי"ט סעיף ד' ועיין בט"ז דבמחילה לא עיין בסעיף ג':

[ה] [לבוש] צריכות כוונה וכו'. כן כתב בית יוסף בסימן זה ולקמן סימן רי"ט כפירוש הטור דלמאן דאמר אין מצוות צריכות כוונה הכא נמי לא בעי כוונה שומע ומשמיע, ועולת תמיד תמה שם דסותר השולחן ערוך גופיה כמו שכתב לעיל סימן ס' סעיף ד' שני דעות אם מצוות צריכות כוונה הוה ליה לפסוק הכא בספק ברכות לקולא דאף שלא כיוון יצא, עד כאן. ולא קשה מידי לעניות דעתי דהא סיים השולחן ערוך לעיל דהלכה דצריכה כוונה הרי דהלכה כך ולא מטעם חומרא, וכן הלבוש פסק לעיל כן בסתם. ועוד נראה לי דסמך הבית יוסף בשולחן ערוך על מה שכתב בבית יוסף סימן תקפ"ט למאן דאמר מצוות אין צריכין כוונה הני מילי בדבר שיש בו מעשה אבל במצוות שתלויה באמירה בלבד צריך כוונה דאמירה בלב הוא, עד כאן. והכי נמי תליא באמירה ומזה קשה על בית יוסף בשני מקומות שזכרתי:

א) [סעיף א'] אחד פוטר את חבירו וכו' פי' כשאחד מברך וחבירו שומע ומתכוין לצאת י"ח והמברך ג"כ כיון להוציאו והוא שומע הברכה מתחלה ועד סוף אז פטור ויוצא בברכת חבירו. עו"ת אות א' והוא ממ"ש לקמן סעיף ג':

ב) שם ומיהו ישיבה בעי. היינו בשלחן אחד או במפה אחת כמ"ש לעיל סימן קס"ז סעיף י"א. וכ"כ מ"א סק"ב. ר"ז אות א' ח"א כלל ה' אות י"ט אבל בלא שלחן אחד אף קביעות מקום לא מהני. א"א אות ב':

ג) שם ומיהו ישיבה בעי. ובמוגמר אפילו ישיבה לא בעי. מ"א סק"א ר"ז אות ה' וכן בברכת השבח והמצות א"צ קביעות. א"א אות א' וכן בבהמ"ז אפילו לא קבעו ולא הסבו אחד מברך לכלם. ברכ"י בשיו"ב אות ב' ומחב"ר אות ג' מיהו הער"ה אות ג' הביא כמה פו' דס"ל דהא דאחד מברך לכלם בבהמ"ז דוקא קבעו יעו"ש:

ד) שם ודוקא פת ויין בעי הסיבה. משום דחשיבי טור ר"ז שם:

ה) שם ולדידן הוי ישיבה וכו' מיהו בסמ"ג כתב אם בני אדם ישבו או היסיבו עתה על היין כל אחד צריך לברך שאין אנו רגילין לקבוע עצמינו כבימיהם עכ"ל והביאו הטור. והגם דכתב עליו הטור שאין חילוק בין האידנא למעיקרא וכ"פ הש"ע דישיבה דידן כמו הסיבה לדידהו מ"מ כתב הב"ח דיש לנהוג להוציא עצמו מן הספק דאף בקובעין עצמן לשתות יין דהמברך יכוין שלא להוציא אחרים כדי שיתחייב כל אחד לברך לעצמו ובשאר דברים המנהג פשוט דכ"א מברך לעצמו עכ"ד. והביאו העט"ז אות א':

ו) שם חוץ מן הפת היינו לדידהו דכמו הסיבה לפת ויין אבל לדידן אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים כמ"ש בש"ע:

ז) שם וכל אחד מברך לעצמו וכו' היינו לכתחלה אבל בדיעבד בכל ברכה שהן של אכילה ושתיה כל שבירך האחד ושמעו האחרים בין ברכה שבתחלה בין ברכה שבסוף יצא דשומע כעונה. ב"י בשם הרשב"א. והביאו הט"ז סק"א ומ"א סק"ד. וכ"פ בש"ע לעיל סימן קס"ז סעיף י"ג. וכ"כ המט"י בזה הסימן אות א' מאמ"ר אות ב' וכ"כ לעיל סימן קצ"ז אות צ"ה יעו"ש. וכתב שם הט"ז דהאידנא שמזלזלים מאד בברכה האחרונה יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה האחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו עכ"ל. ונראה דה"ד למקום שמזלזלים (וה"ה לבור שאינו יודע לברך מט"י שם) אבל למקום שאין מזלזלים אפילו בברכה ראשונה כל אחד יברך לעצמו. וכ"ה המנהג כמ"ש מור"ם ז"ל וכ"כ לעיל אות ה' בשם הב"ח יעו"ש. ועיין לעיל סימן קצ"ג אות ב' ודוק:

ח) מי מי שאכל מעט פת הבאה בכסנין ונסתפק אם אכל שיעור לברך מעין ג' או לא וחבירו אכל כסנין ופירות מעין ז' כשיעור ומברך מעין ג' לכלול שתיהם אם אין בידו לתקן יכול לצאת בברכת חבירו ואעפ"י שחבירו כולל שתיהן והוא א"צ אלא לאחת ברכ"י אות א' ועי"ש. והביאו שע"ח אות ג' וכ"כ בס' ירך אברהם סימן ז' והביאו דב"מ בהגה"ט אות א' וכ"כ החס"ל אות ב':

ט) מי שאכל פירות שאינם ממין ז' ואחד שתה משקה נראה פשוט דהשותה יכול לפטור בברכת בנ"ר לאוכל פירות, ברכ"י אות ב'. שע"ת שם. מאמ"ר אות ד' וכתב דה"ד בדיעבד אבל לכתחלה צריך כל אחד לברך לעצמו משום דאין זימון לפירות יעו"ש:

י) מי שיוצא בברכת חבירו דבעי לכווני מתחלת הברכה ועד סופה כגון קידוש והמוציא וכיוצא בהן לא יענה ברוך הוא וב"ש משום הפסק. דב"ש סימן רצ"ה. מיהו הרב שושנים לדוד פ"ח דברכות הביא מי שחולק ע"ז אלא שהיא דחה ראיותיו וקיים הוראת הדב"ש יעו"ש. והב"ד הברכ"י אות ג'. וכתב דנכון ליזהר אך אין למחות במי שעונה יעו"ש והביאו שע"ת שם. וכ"כ לע"ל סימן קכ"ד אות כ"ו ויש שם חסרון וכצ"ל אבל אם הוא מחוייב באותה ברכה אינו יכול לענות וכו' יעו"ש:

יא) שם דאין זימון לפירות. ואין זימון אפילו לז' המינים אלא לפת. ער"ה אות ד':

יב) שם דאין זימון לפירות. כתב מרן ז"ל בכ"מ פ"א בשם הרמ"ך דגם ברכה אחרוכה אחד מברך לכלם אם היו ג' משום ברוב עם והך דפ' כ"ה דבירך כל אחד נעצמו בב' דוקא יעו"ש. וכ"מ מהרמב"ם שסתם וכ"כ בהדיא הריא"ז אבל ר"י הזקן והראב"ד והתו' והרשב"א והרא"ש ס"ל דאפי' היו שלשה מברך כל אחד לעצמו יעו"ש. ער"ה אות ה' וכ"ה דעת מרן ז"ל כאן בש"ע דאפילו אם היו ג' או יותר צריך כל אחד לברך לעצמו וה"ד לכתחלה אבל בדיעבד אם כוונו יצאו כמ"ש לעיל אות ז' יעו"ש:

יג) וכתב מהריק"ש דיש מי שכתב דבפירות הבאים אחר הסעודה אחד מברך לכלם ברכה אחרונה כי היכי דמברך על הסעודה יעו"ש. וכן כתב הרשב"א בשם הראב"ד. והב"ד הער"ה שם. ועיין לקמן אות ט"ו:

יד) שם. הגה. וי"א דבכל הדברים וכו' כתב העו"ת דכן יש לנהוג בשתיית שאר משקין כמו ביין שרף וכיוצא בהן שאין אחד יפטור בברכת חבירו והעולם אינן נוהגין כן וטעות הוא בידם עכ"ל אבל הט"ז סק"ב כתב דעכשיו הוי שכר וכ"ש מי דבש שקורין מע"ד בכלל פת ויין ומהני ישיבה לדידן כמו פת ויין שאחד מברך לכלם יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ו א"ר אות ג'. מיהו הב"ח כתב דגם ביין יש לנהוג שכל אחד יברך לעצמו והב"ד לעיל אות ה' יעו"ש. וכ"כ המש"ז אות ב' דהאידנא נהגו שכל אחד מברך לעצמו:

טו) שם בהגה לא מהני הסיבה וכו' ואם באו בתוך הסעודה האחד מברך לכלם דמגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשאר דברים. מ"א סק"ה. א"ר שם. מש"ז שם ח"א כלל ה' אות י"ט:

טז) שם בהגה. ולכן נהגו עכשיו בפירות וכו' וה"ה בשאר דברים חוץ מפת ויין מ"א סק"ו:

טוב) [סעיף ב'] אין המברך מוציא אחרים וכו' בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה. ר"ז אות ג' ועיין הטעם בדברינו לעיל סימן קס"ז אות קכ"ז:

חי) שם ואז יוצאין וכו' משמע דאם אינו אוכל ושותה עמהם אפילו בדיעבד לא יצא בשמיעתו דהא הו"ל ברכתו לבטלה. וכ"ה בב"י וכ"כ מבי"ט ח"א סי' ק"ט דלא כדעת בה"ג מ"א סק"ז ר"ז שם ח"א כלל ה' אות ח"י וכן כתב לעיל סימן קס"ז אות קכ"ז יעו"ש ואסור לענות אמן ואפילו ענה לא יצא. א"א אות ז' ר"ז שם. ח"א שם ועיין לקמן סימן רי"ט ס"ד בהגה ובדברנו לשם בס"ד:

יט) ואם שומע מקטן בר חנוך יראה דיוצא משום דברכות דרבנן. א"א שם. ועיין לעיל סי' קפ"ו אות ו' ואות ח' ודוק:

ך) שם שמכוונים אליו וכו' וגם הוא צריך שיכוין להוציאם כמ"ש בסעיף שאח"ז:

כא) שם אפילו לא יענו אמן. ומ"מ צריך ליזהר לענות אמן בברכה שיוצא בה דהא אמרינן פ"ג שאכלו דף מ"ז אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים ופרש"י דאף עניית אמן מן הברכה ואתמר בירושלמי ריש פ"ג שאכלו כמה דאנא יהב דעתי מפקא ותוך ידי חובתא בברכתא כך הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן ברכ"י אות ה' ובשיו"ב אות ג' יעו"ש. וכ"כ הרב שושנים לדוד בפ"ח דברכות דמי שיוצא י"ח בברכת חבירו צריך לענות אמן ולא חשיב כעונה אמן אחר ברכותיו וגם לא הוי הפסק כמו ברוך הוא וב"ש. יעו"ש. והביאו הזכ"ל אות א':

כב) עשרה שעושין עשר מצות כל אחד מברך לעצמו ואם עושין כולם מצוה אחת אחד מברך לכולם. ב"י בשם הג"מ פי"ח. ור"ל למצוה מן המובחר ראוי שאחד יברך לכולם ולא יברך כל אחד ואחד מבי"ט ח"א סימן קי"ז וק"פ. ושם בסימן ק"פ הביא דעת מי שחולק וסובר דרשות קתני אם ירצו אחד מברך לכולם. כנה"ג בהגב"י:

כג) [סעיף ג'] ונתכוון לצאת וכו' ואפילו למ"ד מצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצות שתלויות באמירה בלבד צריך כוונה דאמירה בלב הוא. ב"י סימן תקפ"ט והביאו א"ר סימן זה אות ה' יעו"ש. ועיין ער"ה אות ז' ובדברינו לעיל סימן ס' אות ז' יעו"ש:

כד) שם ונתכוון לצאת וכו' משמע דלא יצא בדיעבד בלא כוונה וחוזר ומברך שנית ולא חיישינן לאיסור ברכה שאינה צריכה ואע"ג דאיכא מ"ד אינו צריך כוונה ודלא כמ"א סימן תפ"ט סק"ח וכ"נ מדבריו סימן. תרנ"א ס"ק י"ב דלא חיישינן לכך אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם לא נתכוון לצאת מותר לברך שנית יעו"ש. ער"ה שם:

כה) שם והמברך נתכוין ג"כ וכו' משמע דאם לא נתכוין המברך אעפ"י שנתכוון הוא וענה אמן לא יצא. מיהו הער"ה אות ח' כתב בשם ס' קרבן העדה על ירושלמי פ"ג דסוכה דהעונה אמן הו"ל כאילו מוציא ברכה מפיו ואעפ"י שלא כיון המברך יצא יעו"ש אמנם אנן ק"ל כדעת מרן ז"ל דאם לא כיון המברך אעפ"י שענה השומע אמן לא יצא ומ"ש לדקדק מסימן רי"ט יש לדחות כאשר יראה המעיין ודוק:

אפי' בלא הסיבה. אית' בגמרא שדרכן היה בסעודות גדולות שהאורחים מתכנסים ויושבי' ע"ג ספסלים ושותין עד שנקבצו כלם ואז עולין ויושבין במקום הסעודה ובמקום הראשון כל אחד מברך לעצמו דכיון דדעתייהו למיעקר לא מקרי קביעות כלל וגרע מישיבה, כתבו התו' וא"ת מ"ש דבמוגמר לא בעי הסיבה וי"ל דבמוגמר כלם נהנים ביחד משא"כ באכילה שנהנים זא"ז עכ"ל, משמע דמוגמר אפי' ישיבה לא בעי וכ"מ בסי' רצ"ח סי"ד דהא התם לא הוי ישיבה דישיב' היינו שישבו יחד בקביעות אדעת' דאכיל' וכיוצא בה והתם עוסקים בלימוד ואפ"ה א' מברך לכולם וכ"מ בתר"י שם:

דבישיב'. בשלחן א' כמ"ש סי' קע"ז סי"א:

צריכין ליחלק. ואם באו בסוף הסעודה א' מברך לכלם ברכה אחרונה כיון דבא להם זימון ע"י פת (ב"י רשב"א) עסי' קע"ז ס"ב:

דאין זימון. ואם בירך א' ושמעו האחרים יצאו (ב"י רשב"א) עסי' קס"ז סי"ג מ"ש:

לא מהני הסיבה. ואם באו בתוך הסעודה האחד מברך לכולם דמגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשאר דברים (גמ'):

בפירות. וה"ה בשאר דברים חוץ מפת ויין (ב"ח ד"מ) ולכאורה משמע דשכר שלנו דין יין יש לו לענין זה דהא ג"כ רגילין לקבוע עליו לשתות בלא סעודה וכן מי דבש וכ"מ בד"מ ולכן דייק וכתב כאן נהגו עכשיו בפירות וכו' והב"ח כתב דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו כיון די"א דהאידנא אין קביעות אף ביין וז"ל האגודה בחולין סי' ק"ח מנהג פשוט באשכנז דביין א' מברך לכולן לפי שרגילין לקבוע עליו אך אם יש ב' או ג' נכנסין לבית אדם א' ונותנין להם יין לשתות דרך עראי כל א' מברך לעצמו עכ"ל ואין לזוז מהמנהג עמ"ש סי' ר"ח סי"ו:

ואז יוצאין. משמע דאם אינו אוכל ושותה עמהם אפי' בדיעבד לא יצא בשמיעתו דהא ה"ל ברכתו לבטלה וכ"ה בב"י וכ"כ מבי"ט ח"א ק"ט דלא כדעת בה"ג ול"ד למ"ש סי' ר"ט ס"ב דהתם ה"ל שוגג ע"ש ועסי' רי"ט ס"ד: י' שעושין מצו' א' מצוה שאחד יברך לכולם עסי' רצ"ח וסי' ח' ס"ה ואפי' לא בא החיוב לכולם בבת א' (מבי"ט ח"א ק"פ) וע"ש דיש חולקין ועבי"ד סי' רס"ה ס"ה:

(א) ושארי דברים – היינו שארי מיני אוכלין ומשקין:

(ב) חוץ מפת ויין – משום דחשיבי ודרכם לקבוע עליהם בהסיבה לפיכך אין דרך קביעות שלהם אלא בהסיבה וכדלקמיה:

(ג) אחד פוטר את חבירו – ר"ל אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך:

(ד) אפילו בלא הסיבה – דדוקא בפת ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא"כ בפירות:

(ה) ישיבה מיהא בעי – דאין אחד יכול להוציא חבירו בהברכה אלא א"כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד דקביעות קצת עכ"פ מיהו בעי וכ"ז רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד כל שכוון המברך להוציא והשומע לצאת יצא [מאמר מרדכי]:

(ו) ולדידן וכו' – ר"ל לפי שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין:

(ז) חוץ מן הפת – הא דהזכיר המחבר פת הכא משום דבפת קי"ל דאם הם שלשה מזמנין ומוציא אחד את חבירו בברהמ"ז משא"כ בשארי דברים בברכה אחרונה אפי' בשלשה אינו מוציא:

(ח) בברכה ראשונה – והטעם משום דברכה ראשונה כל אחד מרויח באותה ברכה שעי"כ מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בברכה שלאחר אכילה שכבר אכלו ודעתם להפרד אין מצטרפין ואפילו ביין:

(ט) צריכין ליחלק – ואפילו קבעו יחד לא מהני לזה ובדיעבד אם כוון לצאת והמברך ג"כ כוון להוציאו יצא ואפילו בלא קביעות כלל כמו שפסק המחבר לעיל בסימן קס"ז סי"ג עי"ש במ"ב ואם אחד אינו יודע לברך בעצמו יוצא אפילו לכתחלה בברכת חבירו וכתבו הט"ז וש"א דהאידנא שמזלזלים ההמון מאד בברכה אחרונה יש לסמוך לעשות כן לכתחלה שמברך אחד בקול רם הברכה אחרונה ויהיו אחרים יוצאים על ידו אפילו כשיודעים בעצמם לברך ובפרט ברכה אחרונה מעין שלש שאין הכל בקיאים בה בע"פ בודאי טוב לעשות כן לכתחלה ומ"מ טוב יותר שיאמרו עם המברך מלה במלה:

(י) דאין זימון לפירות – היינו דכיון דאין מצות זימון בפירות להזדמן יחד ולומר נברך שאכלנו ממילא צריך כ"א לברך לעצמו ולא לצאת בברכת חבירו ועיין לעיל סימן קצ"ג סק"ו במ"ב:

(יא) וי"א דבכל וכו' – קאי אריש הסעיף אברכה ראשונה וטעמם דדוקא פת ויין דחשיבי מהני הסיבה או ישיבה לדידן משא"כ בשארי דברים דלא חשיבי צריך כ"א לברך לעצמו ואם באו פירות תוך הסעודה אחד מברך לכולם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשארי דברים:

(יב) בפירות – וה"ה בשארי דברים. ולענין שכר ומי דבש שקורין מע"ד עיין בע"ת וט"ז ומ"א והאידנא נוהגין שגם בזה כ"א מברך לעצמו [פמ"ג] ולענין יין משמע מרמ"א וכן מבואר מד"מ דגם לדידן מהני הסיבה או ישיבה אבל כמה אחרונים העלו דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו משום דהאידנא אין העולם רגילין לקבוע עצמן על היין ובאמת לדינא תלוי זה במנהג המקומות דבמקום שמצוי הרבה יין ורגילין לקבוע עליו בודאי מהני הסיבה או ישיבה להוציא אחד את חבירו. וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא וכעין זה מבואר בח"א כלל ה':

(יג) שכל אחד מברך לעצמו – ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך וכוון להוציא חבירו והשומע נתכוין לצאת אף בלא הסיבה וישיבה כלל נמי יצא:

(יד) מוציא אחרים – בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו משא"כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך. וזה הסעיף שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה ועיין לעיל בסימן קס"ז סי"ט:

(טו) ואז יוצאים בשמיעתן – ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה"ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו:

(טז) שמכוונין אליו – והוא ג"כ יכוין להוציאם וכדלקמיה בס"ג:

(יז) אפילו לא יענו אמן – דקי"ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו. וכ"ז לענין דיעבד אבל לכתחלה לבד מה שמצוה לענות אמן על כל ברכה ששומע מישראל כדלקמן בסימן רט"ו עוד יותר יש חיוב לכתחלה לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך [אחרונים]. כתבו הפוסקים אם כמה אנשים עושים מצוה אחת מצוה לכתחלה שאחד יברך לכולם דברוב עם הדרת מלך ועיין לעיל בסימן וי"ו בשע"ת סק"ו ובסימן ח' ס"ה ובמ"ב ובסימן רצ"ח ובתבו"ש סימן י"ט:

(יח) בשמיעת וכו' – מדסתם משמע דאכל ברכות קאי ואפי' ברכות שהם דרבנן בעינן דוקא שיכוין לצאת ידי המצוה וכ"מ ברי"ט ס"ה ועיין לעיל סימן ס' במ"ב סק"י ובה"ל שם ובסימן רע"א בס"ו בבה"ל ד"ה וכגון:

(יט) מתחלת ועד סופה – והיינו גם תיבת ברוך שבתחלתה דלא עדיף ממברך בעצמו כשמדלג איזה תיבה מעיקר הברכה דלא יצא ידי חובתו דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים:

סעיף ב' אפי' לא יענו אמן. עמ"ש בגליון סי' רי"ט ס"ד וס"ה:

מג"א ס"ק ז' דהתם הו"ל שוגג. וה"ה מזיד אם כשברך היה דעתו לאכול ואח"כ הפסיק בין ברכה לאכילה במזיד אף דלעצמו אינו יוצא האחרים יוצאים משבצות זהב לעיל סי' קס"ז ס"ח:

שם וע' יו"ד סי' רס"ה ס"ה. ע' תבואת שור סי' י"ט ס"ח:

סעיף ג' נתכוין לצאת י"ח. ע' בב"י הטעם דקיי"ל דמצות צריכות כוונה וק' לי הא כ' המג"א לעיל ססק"ג דמצות דרבנן אינן צריכות כוונה. וה"נ הברכות הוי רק דרבנן אח"כ מצאתי מזה בעזה"י בספר אשל אברהם סי' ג' סק"ט:

בפירות עיין בה"ט ובבר"י נסתפק מי שאכל כסנין ופירות כשיעור דדינה דמברך וכולל שניהם אם יכל להוציא מי שאכל כיסנין לבד ונסתפק אם זה שכולל בברכתו גם פה"ע יכול להוציא דשמא לדידיה הוי הפסק והביא שם הרדב"ז סי' שס"א המוזכר בסי' ק"מ ועוד ראיות דמצי השומע לכוון שיצא במה שנוגע לו ולא איכפת ליה במה שמוסיף שמברך לעצמו ע"ש וע"ש שאם היו יושבים ואחד אכל פירות שאינם ממין ז' ואחד שתה השותה יכול לפטור חבירו בברכת בנ"ר והביא מגינת וורדי' בהי' לפניו יין שרף ומרקחת ברכת שהכל של היי"ש פוטר ברכת שהכל דמרקחת וכתב בדבר שמואל סי' רצ"ה כשאחד יוצא בברכת חבירו שצריך לכוין מתחלת הברכה עד סופה כגון קידוש וכיוצא בו לא יענה ברוך הוא וב"ש דהא שומע כעונה ופיו ולבו שוים באמירת הברכה ואם עונה ב"ה וב"ש הוי כמפסיק ומוסיף ומשנה ממטבע שטבעו חכמים ע"ש ובבר"י כ' דבשושנים לדוד הכיא מי שחלק עליו כו' ונכון ליזהר אך אין למחות במי שעונה ב"ה וב"ש ע"ש:

בשמיעתן. עבה"ט ועיין בפר"ח סוף סי' כ"ט ובת"ש סי' א' ס"ק סמ"ך ועיין בבר"י דאע"ג דיוצא בשמיעתו אף בלא עניית אמן מ"מ לכתחלה יש לענות אמן אחר הברכה שנתכוון לצאת בה ולהורות בפועל שהוא נתכוין לצאת בה ומייתי מירושלמי פ' ג' שאכלו דמצו' בעניית אמן ולא עוד אלא שמזכה להמברך שיצא בעניית אמן ומיישב בזה דברי הא"ז שמביא בד"מ סי' קס"ז ע"ש וכתב שמשם ראיה למ"ש בפנים מאירות ח"ב סי' ה' שאם כל א' כוסו בידו לקדש וממתין לחבירו שיאמר פה"ג ויענה אמן והדר מקדש דהוי הפסק ובבר"י הביא סיוע לזה ג"כ מדברי הב"י סימן נ"ז לענין ב"ש אם סיים קודם החזן ע"ש ודברי הפמ"א אלו הבאתי לעיל בש"ת ע"ש:

אבל בברכה אחרונה כו'. ב"י הביא בשם רשב"א דאף בזה יוצא בשמיעתו ונ"ל דהאידנא שמזלזלים מאוד בברכ' אחרונ' יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה אחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו:

וי"א דבכל הדברים כו'. נראה דעכשיו הוה שכר וכ"ש מי דבש שקורין מע"ד בכלל פת ויין מהני ישיב' לדידן שאחד מברך לכלם דהא לרוב הפוסקים מהני בשאר דברים ישיבה רק להך יש אומרים שהוא הראב"ד וכיון דתלה רמ"א הדבר במנהג גם זה מנהג מצוי שכשיושבים לשתות משקים אלו א' מברך לכל המסובי':

שמכוונים לו. פשוט בכמ' מקומות שגם הוא צריך שיכוין להוציאם: