שולחן ערוך, אורח חיים קפ״ח: נוסח ברכה ג' ודיני ברכת המזון בשבת והטועה בברכת המזון. ובו י סעיפים: – עם 21 מפרשים

נוסח ברכה ג' ודיני ברכת המזון בשבת והטועה בברכת המזון. ובו י סעיפים:
אחר שחתם בונה ירושלים יענה אמן אחר ברכת עצמו מפני שהיא סיום הברכות דאורייתא דהטוב והמטיב אינה דאורייתא:

אמן זה יאמרנו בלחש כדי שלא ירגישו שברכת הטוב והמטיב אינה דאורייתא ויזלזלו בה: הגה ונראה דדוקא כשמברך לבד ואין עונים אמן אחר שאר ברכות אבל כשמזמנין עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכות הראשונות אע"ג דהמברך עונה ג"כ מ"מ אינו ניכר כ"כ הואיל ואחרים עונין ג"כ עמו וכן המנהג במדינות אלו לאומרם בקול רם אפי' המברך עצמו כשמזמנין ואולי מהאי טעמא:

צריך להזכיר בברכה שלישית מלכות בית דוד ואין להזכיר בה שום מלכות אחר והאומר ומלכותך ומלכו' בית דוד משיחך טועה שאין להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דשמיא וכן אין לומר בה אבינו מלכנו: הגה וי"א דאף כשאומר יעלה ויבא לא יסיים מלך חנון ורחום אלא ידלג מלת מלך [אבודרהם] וסברא נכונה היא אבל לא ראיתי נוהגים כן:

נוסח ברכה זו פותח בה רחם ה' אלהינו או נחמנו ה' אלהינו וחותם בה בונה ירושלים או מנחם ציון בבנין ירושלים ואין לשנות הנוסחא משבת לחול דבין בשבת בין בחול אומר נוסחא אחת: [הגה וי"א דאמרי' בונה ברחמיו ירושלים וכן נוהגין]. מרדכי סוף ברכות:

בשבת אומר בה רצה והחליצנו ובראש חדש וי"ט וחולו של מועד אומר יעלה ויבא ואם חל אחד מהם בשבת אומר רצה והחליצנו ואח"כ יעלה ויבא ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא ולא של יו"ט וחולו של מועד ור"ח ברצה והחליצנו:

טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת ואם טעה ולא הזכיר של יו"ט אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם חל יום טוב בשבת אומר שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. וכל ברכות הללו בשם ומלכות והא דסגי בהך ברכה דוקא כשנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב צריך לחזור לראש ברכת המזון:

אם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח בין ביום בין בלילה אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ואינו חותם בה והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב. אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב אינו חוזר מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך ברכת המזון וחול המועד דינו כר"ח: הגה ואפשר דמ"מ יש לאמרו בתוך שאר הרחמן כמו שנתבאר לעיל ססי' קפ"ז גבי על הנסי' ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרת שמות ואין לאמרו לבטל' כן נ"ל וכן נוהגין. אם חל ראש חדש בשבת והזכיר של שבת ולא הזכיר של ראש חדש ולא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב אינו חוזר ואם שכח (גם) של שבת ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב כולל ראש חודש עם שבת ואומר שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון ואם פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ברכת המזון ומזכיר של שבת ושל ראש חודש ויש מי שאומר שאם שכח של שבת וראש חדש ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אומר שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון וחותם בשל שבת ואינו חותם בשל ראש חדש:

סעודה שלישית בשבת דינה כראש חודש:

ג' שאכלו בשבתות וי"ט ושכחו להזכיר מעין המאורע והם צריכין לחזור לראש בהמ"ז יברך כל אחד בפני עצמו כי מידי זימון כבר יצאו:

היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה וה"ה לר"ח ופורים וחנוכה:

וי"א דאמרינן בונה ברחמיו ירושלי' וכן נוהגין. ונ"ל הטעם לדבר מאחר שהתחיל ברחם חותם נמי ברחמים דהוי חתימה מעין פתיחה ולא כמ"ש הכל בו שאין לאומרו משום דכתיב ציון במשפט תפדה וטעו' הוא דדוקא הפדיה תהיה במשפט אבל להיותה מבונה ומתוקנת בכבודה יותר מבית הראשון הוא ברחמים:

ואינו חותם בשל ר"ח. וי"א דאף בחול חותם ובשבת כיון שבלא"ה צריך לחתום משום שבת ואינו מזכיר משום ר"ח שום שם ומלכות חותם ג"כ בשם ר"ח (מהררמ"י ובל"ח):

והוא הדין לר"ח ופורים וחנוכה. ובש"ת מהררמ"א בעל הגהת סימן קל"ב משמע דוקא בפורים ושבת אזלינן בתר תחילת הסעודה משא"כ בר"ח וחנוכה דלא חשיבו סעודתייהו כ"כ להיות נקראות קבועות לילך אחר תחילת הסעודה וסברא נכונה היא ונ"ל הטעם מפני שבשבת ופורים חייב לאכול סעודה שלישית ביום וכן בפורים סעוד' פורים שאכל' בלילה לא יצא י"ח ע"כ נכון לילך בתר תחלת סעודה משא"כ ראש חדש וחנוכה ואפילו י"ט כנ"ל ולפ"ז אם אכל ומשכה סעודתו עד הלילה והיה שבת ור"ח מזכיר של שבת ולא של ר"ח וכן אם הי' שבת וביום א' היה ר"ח צריך להזכיר של שבת ושל ר"ח כי תכף בחשיכה נכנס ר"ח אע"פ שלא התפלל ערבית כנ"ל ולא כמ"ש ופסק מורי בב"ח שאם הי' שבת ור"ח מזכיר של שבת ור"ח. ואם שבת לא היה ר"ח וביום א' היה ר"ח מזכיר של שבת ולא של ר"ח כנ"ל. ומהר"ש מלובלין כ' דכך הם פסקן של דברים מי שנמשכה סעודתו של שבת לתוך הלילה יזכיר רצה ואם היה שבת ור"ח יזכיר גם כן יעלה ויבא אבל ר"ח באמצע שבוע ונמשכ' סעודת' לתוך הלילה לא יזכיר ר"ח כיון שאין בהוספתו מצוה וכשחל ר"ח ביום א' ונמשכה סעודתו במוצאי שבת אז לא יזכיר רצה אלא יעלה ויבא ע"ש:

נוהגין כן. ואין למחות ביד הנוהגין כן. מ"א:

למנוחה. ומי שאינו יודע נוסח ברכה זו שמזכיר כאן שנתן שבתות למנוחה כו' צריך לחזור לראש כיון שאינו יודע לתקן החסרון אלא דאם יודע התחלה והסיום סגי אף שאינו יודע שאר הנוסחא כראוי. ט"ז:

נתן. ובר"ה א"א בזה ודברך מלכינו אמת מהרי"ל. וא"א לששון ולשמחה בר"ה. הרב בעל כנסת הגדולה פסק דבר"ה וי"כ דהיינו חולה שאכל בי"כ אם טעה ולא אמר יעלה ויבא שיאמר ברוך אשר נתן י"ט לישראל וחותם ברוך מקדש ישראל ויוה"כ והרב בני חייא חולק ופסק דאינו חותם בר"ה וי"כ. וכן פסק המ"א דאינו חותם דהוי כר"ח ע"ש:

שבת. ואם שכח של שבת לחוד אינו מזכיר ר"ח בברכה מיהו כשפתח הטוב והמטיב דחוזר לראש לכ"ע מזכיר של ר"ח. ובשבת חנוכה אם הזכיר של חנוכה ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה. מ"א:

בשבת. דבי"ט דוקא בסעודה א' של לילה וא' של יום. תשב"ץ:

כר"ח. אף על גב דלכתחלה חייב לאכול מ"מ כיון שיש דיעות בזה ספק ברכות להקל. ואם אכל סעודה רביעית בשבת לא הדר לרישא תוס' וכתב המ"א משמע מלשונם דאם לא פתח הטוב והמטיב אומר ברוך וכו' כמו בר"ח:

הסעודה. ואם התפלל ערבית שוב אינו מזכיר של שבת אפי' התפלל מבע"י. מ"א:

וה"ה לר"ח. ואם חל ר"ח ביום א' צ"ע אם יזכיר שניהם של שבת ור"ח דמחזי כסתרי אהדדי אם אזלינן בתר השתא י"ל ר"ח ואם אזלינן בתר התחלת סעודתו י"ל שבת. ופסק הט"ז די"ל תרווייהו של שבת ור"ח מידי דהוי איקנה"ז שאומר תחלה קידוש השייך לי"ט ואח"כ הבדלה השייכה אחר השבת ה"נ בבה"מ מזכיר של שבת שעבר ושל ר"ח או י"ט הבא. אבל הב"ח פסק דאם חל ר"ח או יו"ט במו"ש ומשכה סעודתו. אינו אומר אלא רצה דבתר התחלת סעודתו אזלינן. ומ"א פסק דאם אכל פת בלילה צריך להזכיר ר"ח ולא של שבת ואם לא אכל פת בלילה יזכיר של שבת ולא של ראש חודש. אבל במוצאי שבת לחנוכה אפי' אכל פת בלילה אינו מזכיר של חנוכה דאינו אלא רשות להזכיר. וכל זה אם חל ר"ח או י"ט או חנוכה ביום א' אבל שבת חנוכה או שבת ר"ח או י"ט שחל בשבת ונמשך סעודתו במ"ש לכ"ע מזכיר שתיהן של שבת ור"ח או שבת ועל הנסים ופשוט הוא ודוקא אם לא התפלל ערבית. אבל בתשו' רמ"א סי' קל"ב משמע דוקא בפורים ושבת אזלינן בתר תחלת הסעודה משא"כ בר"ח וחנוכה דלא חשבי סעודתייהו כ"כ להיות נקראים קבועים לילך אחר תחילת סעודה והטעם מפני שבשבת חייב לאכול סעודה ג' ביום וכן בפורים סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח ע"כ נכון לילך בתר תחילת סעודה משא"כ ר"ח וחנוכה לפ"ז אם אכל ומשכה סעודתו עד הלילה והיה שבת ור"ח או חנוכה מזכיר של שבת לחוד ולא של ר"ח או חנוכה ומהר"ם מלובלין פסק אם חל ר"ח בשבת ומשכה סעודתו יזכיר של שבת ור"ח אבל ר"ח באמצע שבוע ונמשכה סעודתו עד הלילה לא יזכיר ר"ח כיון שאין בתוספתו מצוה משא"כ אם חל ר"ח בשבת עיין עטרת זקנים ומ"א בסי' תי"ט ועיין בשכנה"ג. עיין בהלק"ט ח"ב סי' מ"ו שכתב דעד כדי שיתעכל המזון שאכל בשבת יוכל להזכיר של שבת שאינו בדין שאם ישב לאכול כל הלילה שיזכיר של שבת ופשוט הוא ע"ל סי' קפ"ד ס"ק א': (ועיין בספר אליהו רבה בזה הענין ובמה שהשיב על הב"ח ומישב דברי רמ"א ע"ש):

ברכות מ"ה

שם בגמרא כרב אשי

שם מ"ח

מרדכי בשם התו' ורבי יונה והרשב"א

שם בגמרא בפירוש רש"י ותוספות

טור וסמ"ג

שם בגמרא מ"ג

שם בגמ'

הרי"ף שם והרמב"ם בפ"ב

שם בגמרא

סמ"ג וכל בו ור' ירוחם נ"א ח"ב

טור בשם ר' יוסף והמרדכי והגה' מיי' בפ"ב דשבת

טור בשם אחיו הר"ר יחיאל

כל בו

א"ח בשם התוס':

ס"ב אמן כו'. כרב אשי דבתראה הוא ועוד דלדידן ליכא פועלים. תוס' שם ד"ה רב כו' ועוד אף פועלים האידנא מברכין כתיקנן כמ"ש סי' קצ"א ס"ב הג"מ:

ס"ג ואין להזכיר כו'. שם מ"ט א' אלא איידי כו' וכ' תר"י והרא"ש ולא תקינו בבונה ירושלים עצמו לאמרו משום דג"כ לאו אורח ארעא להשוותן.

והאומר כו'. תר"י כנ"ל:

וכן כו'. הרא"ש כנ"ל:

ס"ד נוסח כו'. לשון רמב"ם ועתוס' שם ד"ה מתחיל כו' וכ"כ הרא"ש ותר"י והביאו ראיה מירושלמי שמביאו תוס' שם מהו לומר כו' טופס כו' אלמא שאין לשנות הנוסחא בשבת וערש"י ד"ה ובשבת כו' אבל הרי"ף כת' שבשבת יאמר נחמנו ה' אלהינו כו' ובחול יאמר רחם כו' וכ"ה ברוקח וכן עיקר וכן הוא על דרך הקבלה:

וחותם כו' או כו'. שם מ"ט א' כר"נ ברי"ף ורמב"ם כ' מנחם עמו כו' אלא שהקשה הר' אפרים עליו ממש"ש אר"ח גבורתא כו' אף שיש מתרצים כיון שלא אמר ובונה אלא בבנין לא הוי חותם בשתים אבל תר"י הקשה דהא בהביננו חשיב וישמחו צדיקים בבנין עירך בשתים וכת' הרא"ש אבל ציון כו' לא הוי תרתי דציון וירושלים חדא הוא:

ס"ה בשבת כו'. שם ואומר קדושת כי':

ובר"ח כו'. שבת כ"ד א' ימים כו' ועתוס' שם בד"ה בבונה כו':

ואם כו'. כמו בתפלה כמ"ש בפ"ב די"ט וספ"ג דערובין:

ואינו מזכיר כו'. כיון דמזכיר פ"א סגי:

ס"ו ואם חל כו'. תוס' שם סד"ה ברוך כו' וכנ"ל ס"ה:

וכל ברכות כו'. תר"י ורשב"א וש"פ וכמש"ש מ' ב' כל ברכה כו' וע' תוס' הנ"ל ד"ה ברוך כו':

והא דסגי כו'. גמ' שם:

ס"ז בין בלילה כו'. אע"ג דבתפלה אין מחזירין ה"מ להחזיר אבל להוסיף ברכה אפי' בלילה. מרדכי וטור בשם ר' יוסף:

ואינו כו'. בגמ' מספקא לה וע"כ פ' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וש"פ דאין לחתום אבל בה"ג כת' שיש לחתום בה וכ"כ הרוקח וכ"ה בירושלמי:

וחה"מ כו'. וי"ח לכאורה נראה כדבריהם וכמ"ש ההלל והשמחה שמונה ורא"א י"ד סעודות כו' ובת"כ מקרא קודש כבדהו באכילה ושתיה וכסות נקיה ואמרי' בחגיגה י"א א' תאמר בחה"מ כו' אבל אינו מוכרח:

אם חל כו'. אע"ג דלא סגי דלא אכיל מ"מ לא בשביל ר"ח. וי"ח וכמ"ש בפ"ב דשבת יום הוא שנתחייב כו'. ונראה דל"ד לשם דהכא חזרה ליכא כלל בר"ח ודמי לר"ח שחל בשבת שם וכ"כ בהגמ"ר דפ"ב דשבת:

ואם שכח כו'. עמ"א:

ואם פתח כו'. אפי' שכח של שבת לחוד כמ"ש מ"א דכלא בירך דמי:

ויש מי כו'. כיון דליכא חתימה בר"ח כלל ועסי' רפ"ד ס"ב וי"א כו' וברא"ש דשבת שם:

ס"ח סעודה כו'. תוס' בברכות שם ד"ה אי בעי כו' וסעודה כו' וספיקו להקל וע"ל סי' רצ"א ס"ה והיינו לפי' ר"ת דמפרש שא"צ לחם לסעודה ג' אבל אותן המצריכין לחם לסעודה ג' דינה כשאר סעודת שבת:

ס"י היה כו'. ירושל' והביאו הרא"ש בפ"ח דיומא סס"כ אחו' דאימ' דר' אדא הוה סייר גולתא דרב א"ל כי תחזי כו' מחלפא שיטתיה דרב כו' א"ר מתנה מדרב היה מאריך בצלותא סגיא היה מגיע כו' אלמא כיון שהתחיל ביום לא איכפת ליה במה שמסיים בלילה וע"ש תרצ"ה ס"ג:

אומר ברוך אתה ה' – אע"פ שאם היה מזכירן במקומן לא היה בנוסח ברכה בשם ומלכות היינו משום שכשהוא מזכירה בברכה הסמוכה הרי היא נכללת בברכה שיש בה שם ומלכות בפתיחתה וחתימתה דפתיחת וחתימת הראשונה כוללת כולן אבל כיון שסיים בונה ירושלים ואומרה ברכה בפני עצמה לא הוי סמוכה לחברתה כיון שאינה אלא אקראי בעלמא [מב"י]:

שנתן שבתות למנוחה – עיין במ"ב מה שכתב בשם הט"ז לענין אם אינו יודע נוסח ברכה זו וכו' ולענ"ד יש לעיין בזה טובא לפי מה שפסק השו"ע לעיל בסימן קי"ד ס"ו דאם שכח לומר משיב הרוח ונזכר עד שלא התחיל אתה קדוש דאומר משיב הרוח וה"ה לענין יעלה ויבוא כשנזכר קודם שהתחיל מודים וכדלקמן בסימן תכ"ב ס"א והטעם בכל זה משום דכיון שלא התחיל עדיין ברכה אחרת לא נקרא עדיין סיום ברכה א"כ הכא נמי בעניננו נהי דתקנו רבנן לכתחלה לומר נוסח ברכה שנתן שבתות וכו' דהכי עדיף טפי כדכתבינן מעיקרא אבל היכא דאינו יודע הנוסח למה לא יאמר כאן רצה כשהוא שבת או יעלה ויבוא כשהוא יו"ט כיון שלא התחיל עדיין ברכה שאחריה וכעוסק עדיין בברכת רחם דמי ואם תרצה לחלק ולומר דלענין בהמ"ז שאני דחשבי רבנן סיום ברכה מכיון שגמר ברכת בונה ירושלים ואפ"ה היכא דהוא מברך בשביל מעין המאורע ברכה מיוחדת הקילו ולא הטריחו לחזור לראש כשנזכר כל זמן שלא התחיל ברכת הטוב והמטיב זה אינו דהא הביאו ראיה לדינם הנ"ל מעניננו דמהני תקנה קודם שהתחיל הטוב והמטיב אלמא דלא חשיב סיום ברכה קודם שהתחיל ברכה שאחריה ואם באת לדחוק ולחלק כמו שכתבנו אין מקור לדינם. איברא דדין זה דשו"ע הנ"ל בסימן קי"ד ולקמן בסימן תכ"ב לאו מלתא ברירא היא דכמה ראשונים פליגי ע"ז ע"ש לעיל בבה"ל. ומ"מ לפי דעת השו"ע הנ"ל צ"ע למעשה:

עד שהתחיל וכו' – עיין במ"ב מה שכתבנו בשם הח"א והנה משארי אחרונים משמע דמשהתחיל ברכה זו שוב אין תקנה וחוזר לראש דלא כח"א ונ"ל דס"ל דהא דאמרינן בש"ס דכשפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש הוא משום שעי"ז ניכר שכבר הסיח דעתו מברכה שלישית וכן משמע באמת בירושלמי פרק שלשה שאכלו ה"ד ע"ש בפני משה וכן מבואר באור זרוע בהדיא בהלכות סעודה סי' ר' ע"ש ולפ"ז מאי מהני שיגמור אשר נתן מנוחה הרי עכ"פ כשאמר ברוך אתה ה' חשב אדעת ברכה רביעית וממילא כבר הסיח דעתו מברכה שלישית וע"כ דינא דח"א צע"ג:

לחזור וכו' – אם נרדם בבהמ"ז ואינו יודע באיזה ברכה עומד חוזר לראש בהמ"ז אם לא שיודע בודאי שאמר איזה מהברכות שאז אינו חוזר אלא למקום שמסתפק [ברכי יוסף]:

לראש בהמ"ז – הנה אף דהראב"ד והרשב"א ורבינו יונה ס"ל דחוזר לבונה ירושלים כיון שהוא עומד עדיין בברכת הטוב והמטיב [דאם גמר גם הטוב והמטיב לכ"ע חוזר לראש בהמ"ז] מ"מ סתם לדינא דחוזר לראש משום דהרמב"ם ורש"י והרא"ש קיימי בחדא שיטתא דחוזר לראש. והנה אף שמצאתי ברוקח ג"כ שדעתו כהראב"ד מ"מ אין לזוז מפסק המחבר כי חפשתי ומצאתי עוד חבל ראשונים דקיימי כולהו בשיטה זו הלא המה הרא"ה בחידושיו על הרי"ף והאור זרוע ורבינו ירוחם ותוספות רבינו יהודה על ברכות ובשיטה מקובצת ומגדול עוז בשם גדולי הצרפתים וריא"ז. וטעם שיטה זו העתיק המ"א בסק"ח סברת הרא"ש דכולהו ג' ברכות חשיבי כברכה אחת ועי"ז הוליד לנו דין חדש דלאו דוקא בענין זה דה"ה בכל מקום שטעה [כגון שלא הזכיר ברית ותורה בברכת הארץ או מלכות בית דוד בבונה ירושלים] דחוזר לראש בהמ"ז ועיין בפמ"ג שמפקפק מאד בזה דנהי דלטעם הרא"ש מוכח דין זה מ"מ לרש"י שכתב טעם אחר בענין זה ע"ש בודאי בטעה בברית ותורה וכה"ג אינו חוזר רק לאותה ברכה שטעה בה וכן להרמב"ם שכתב ג"כ דחוזר לראש אולי טעמו ג"כ הוא כסברת רש"י עיי"ש וכן מצאתי ג"כ בנהר שלום שהשיג על המ"א בזה. והנה באמת כל הראשונים בעלי שיטה זו דחוזר לראש שזכרתי למעלה לבד מהרא"ש ורבינו ירוחם תלמידו כולם לא זכרו סברא זאת דשלשה ברכות חשובות כחד וההכרח שהכריח להרא"ש לחדש דין זה הוא לתרץ קושית הראב"ד על שיטה זו דמי גרע מאומר תחנונים לאחר תפלה שלא מקרי עקירה עדיין ומשום זה הוצרך לחדש דנהי דלא מקרי עקירה מ"מ חוזר לראש משום דכולהו ג' ברכות כברכה אריכתא דמי אבל אין אנו צריכין לזה אחד כמו שכתב הפמ"ג והנהר שלום לדעת רש"י וגם עיין בחידושי הרא"ה להלכות הרי"ף שפליג ג"כ אהראב"ד ומתרץ קושיתו בפנים אחרים. והוא דלא דמי כלל לרגיל לומר תחנונים אחר תפלה דתחנונים כתפלה אריכתא דמי אבל כאן ליכא למימר דהטוב והמטיב הוא כברכה אריכתא דאדרבה כאן קבעו לה ביניהם באמן ועשאו לנחמה סוף ברכות ופתחו בהטוב והמטיב בברכה הרי דעשאוהו כברכה בפ"ע לגמרי וכ"כ במגדול עוז וכ"כ בשיטה מקובצת ברכות ע"ש ולפ"ז לא צריכינן כלל לסברת הרא"ש דג' ברכות חשובות כאחת ואדרבה משמע דלא ס"ל כלל סברא זו דאי ס"ל כן לא היה צריך לתירוצו. היוצא מדברינו דלרש"י והרא"ה מוכח דלא ס"ל כסברת הרא"ש וגם הלא בלא"ה הראב"ד והרשב"א והרבינו יונה והרוקח פליגי אעיקר דינא דמחבר וס"ל דגם בטעה בבונה ירושלים ופתח בהטוב והמטיב אינו חוזר לראש כ"א לברכת רחם ואף שבזה קשה לסמוך עליהם מאחר שרוב הראשונים פסקו דחוזר לראש בהמ"ז כדעת המחבר כמו שכתבתי למעלה מ"מ היינו דוקא בשכבר סיים ברכות של תורה ופתח בהטוב והמטיב ומטעם דחשיב כעקירת רגלים בתפלה דחוזר לראש התפלה וכמו שכתב רש"י והרא"ה אבל לא בעומד באמצע בהמ"ז ונזכר שטעה דיחזור לראש ומטעם דג' ברכות חשובות כאחת דזה לא נזכר כלל אף לבעלי שיטה זו וע"כ דין זה דמ"א צע"ג למעשה:

בין בלילה – ואע"ג דלגבי תפלה קי"ל דאין מחזירין אותו אם שכח יעלה ויבוא בליל ר"ח ה"מ להחזיר אבל להוסיף ברכה אפילו בלילה נמי [טור] ועיין רשב"א שילהי פרק תפלת השחר מה שכתב בזה:

אומר ברוך שנתן וכו' – עיין בשע"ת בשם הברכי יוסף וכן מסתפק הפמ"ג עי"ש. אמנם לדינא נראה דיש לסמוך אהני רבוותא דכתבו בהדיא דהפתיחה צ"ל בשם ומלכות הלא המה השיבולי לקט בהלכות ר"ח ובפסקי ריא"ז לברכות ע"ש וכן הוא ברבינו ירוחם בדיני שבת וכן מוכח מתוספות ר' יהודה מה שכתב בטעמא דאינו חותם משום דהוי כברכת הפירות והמצות שהם בלי חתימה ומשמע דעכ"פ פותח בשם ומלכות וכ"מ בשיטה מקובצת שם ע"ש ומלבד זה יש עוד חבל ראשונים דס"ל לדינא שהיא ברכה גמורה אף לענין חתימה כמו שבת ויו"ט [וממילא דבודאי כ"ש דצריך להיות בשם ומלכות בהפתיחה] הלא המה הבה"ג והרוקח והראב"ן והאשכול לחד גירסא בגמרא ותוספות רבינו יהודה והאור זרוע בשם הירושלמי [ובתוספי הרא"ש מצדד ג"כ הכי וכ"כ הטור שאביו הרא"ש מסכים לזה לדינא אף שברא"ש לא הכריע בהדיא] ואף שאין אנו נוהגין כן לענין חתימה עכ"פ הפתיחה צריך להיות בשם ומלכות מאחר שאף כל הני פוסקים דס"ל שאין חותם אין בהם אחד שכתב בהדיא שגם פתיחת הברכה הוא בלא שם ומלכות ואדרבה הרבה פוסקים דקיימי בשיטתייהו לענין חתימה כתבו בהדיא בפתיחת ברכת ר"ח שם ומלכות וכנ"ל וכן הסכים בא"ר לדינא ובספר מעשה רוקח ושו"ע הגר"ז וחיי אדם:

ואין לאומרו לבטלה – עיין במגן אברהם שתמה ע"ז דכי אסור לומר תחנונים שיש בהן הזכרת שמות ודוקא ודוקא ברכה לבטלה אסור וראיתי בספר בגדי ישע שמיישבו דבכאן גבי יעלה ויבוא שכונתו בזה לצאת ידי חיוב ברכה גרע ויש בזה חשש ברכה לבטלה ע"ש שהביא סמוכין לדבריו:

סעודה שלישית וכו' – אבל שתי סעודות הראשונות בודאי חייב בפת לכו"ע דהא כתיב וקראת לשבת ענג ואין ענג בלא פת [הרשב"א בחידושיו] ובתוספות רבינו יהודה על ברכות איתא דה"ה ביו"ט דכתיב ביה שמחה ואין זה בלא לחם:

בשבת דינה כר"ח – עיין במ"ב מש"כ דאם לא התחיל עדיין ברכת הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן כמו בר"ח והוא ממ"א סקט"ז ע"ש ומשמע דלענין חתימה ג"כ שוה לר"ח דאינו חותם ואזיל לטעמיה בסק"ז דכל היכא דבדיעבד אין מחזירין אותו ה"ה דאינו חותם אם נזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב אכן לפי מה שכתבנו שם בשם הנהר שלום דאינו תלוי כלל זה בזה דדוקא גבי ר"ח מספקא ליה לתלמודא אי חתים משום דלא חשיבא יומא כולי האי לקבוע עליו ברכה בבה"מ בפתיחה וחתימה א"כ ה"ה בעניננו נהי דמחמרינן שלא להחזירו אם נזכר לאחר שפתח בהטוב והמטיב מ"מ יום שבת בודאי חשיבא וכשנזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב צ"ל אשר נתן וכו' בפתיחה וחתימה ובפרט בסעודה ג' דמעיקר הדין כבר פסק המחבר בסי' רצ"א ס"ה דחיובה דוקא בפת אח"כ מצאתי בנהר שלום בסעיף זה שגם הוא מצדד כדברינו:

מזכיר של שבת בבהמ"ז – עיין מ"ב ומ"מ אם שכח להזכיר ונזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב נ"ל שאין מברך אשר נתן וכו' לפי מה שכתב המגן אברהם בסימן רע"א סקי"ד ע"ש דגם המחבר בסימן זה שפוסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה ג"כ ספוקי מספקא ליה בודאי אין לברך מספק שום ברכה בשם ומלכות וזה כתבנו לפי הכרעתנו למעלה דגם בר"ח צריך לברך בשם ומלכות אכן לפי מ"ש שארי אחרונים שגם בר"ח וה"ה בסעודה שלישית של שבת אפילו כשמברך מבע"י אינו מזכיר שם ומלכות אין נ"מ בכל זה דודאי גם עתה מותר לברך בלי שם ומלכות:

סעיף א' אחר שחתם וכו' דהטוב אינה דאורייתא וכו'. נ"ב הנה חז"ל אמרו דנתקן על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה והנה עפ"י דבריהם נראה לומר פירוש אחר בזה בעזה"י דהנה המיתה לפעמים הוי רעה ולפעמים הוי טובה כמ"ש במדרש בראשית והנה טוב מאד זה המות וכו' והנה ז"ש כאן דהנה מה שהמת מסריח הוי מן החטאים ואם אין בו חטא אינו מסריח והנה המיתה מחמת חטא הוי לרעה והמיתה שלא מחמת חטא רק להיות לו עליה בעולם העליון זה הוי לטובה ולכך תחלה סברו דהריגתם הוי לרעה אך כשראו שלא הסריחו הבינו כי לא היה מחמת חטא נתנו הודאה למפרע על הריגתם כי הוי לטובה שקדשו שם שמים והיו קדושים יה"ר שיגן עלינו זכותם אמן:

שם סעיף ו' טעה ולא הזכיר של שבת. נ"ב נסתפקתי באם בירך בהמ"ז בשבת ואינו זוכר אם הזכיר בו של שבת או לא אם צריך לחזור או לאו והנה מקום הספק בזה לפמ"ש בש"ע הלכות ר"ח סימן תכ"ב בספק אם הזכיר יעלה ויבוא בר"ח א"צ להחזיר מכח שאינו עובר שלשים יום בלא הזכרה וכתב שם המג"א דלפי"ז גם בספק אם התפלל של שבת נמי א"צ לחזור ולהתפלל רק דאח"כ דוחה שם דשאני שבת דהוי ברכה בפ"ע ע"ש א"כ לפ"ז בברכת המזון בשבת דליכא ברכה בפ"ע והוי רק הזכרה כמו ביעלה ויבוא בר"ח בתפלה לכך אמרינן חזקה שהזכיר כיון דמזכיר כן בכל שבת. ולכך אף להט"ז החולק שם וכן המג"א י"ל היינו דוקא אם אינו רק משלשים יום לשלשים יום כגון ר"ח וגם ר"ח לא מינכרא מלתא כ"כ ואפשר שיצא הדבר מלבו שהי' בר"ח אך בשבת דמנכרא טובא וכמ"ש בעלמא דאימת שבת עליו וה"ה נמי בזה ולכך כל כה"ג י"ל דחזקה דהזכיר של שבת ודו"ק היטב וצ"ע כעת לדינא בזה:

שם סעיף ז אם חל ר"ח בשבת והזכיר של שבת ולא הזכיר של ר"ח וכו'. נ"ב כן הוא כאן וכן מצינו בכמה דוכתי בש"ע הלכות יוה"כ לענין הזכרת שבת בהפטורה במנחה ולענין תפלת נעילה וכן בהלכות שבת סי' רפ"ד לענין הזכרת שבת בר"ח בהפטורה. והנה צ"ע לכל זה מן הש"ס דזבחים דף צ"א דקאמר שם אטו ר"ח למוסף דידי' אהני למוספי שבת לא אהני וכן קאמר שם דאטו ר"ה למוספי דידי' אהני למוספי ר"ח לא אהני א"כ מוכח דקדושה חדא מהני אף למה דלא הוי דידי' אם אירע כן ביומו. א"כ ה"נ אם אירע ר"ח בשבת אהני שבת גם לר"ח וכן יוה"כ בשבת אהני יוה"כ גם לשבת. וכן קשה ממה דגרסינן בפסחים דף נ"ט גבי ר"ס רמי וכו' ומשני הבמ"ע בי"ד שחל להיות בשבת דחלבי שבת קריבין ביו"ט וקשה הרי זה הוי סוף סוף עולת חול ומה בכך דהוי היום שבת הרי זה אינו קרבן שבת ולומר דפסח עדיף משבת דהרי דוחה את השבת א"כ לא הוי צריך לומר בי"ד שחל בשבת רק הול"ל כפשוטו דפסח עדיף משבת דהרי דוחה את השבת ואינו בכלל לא עולת חול ביו"ט. ובע"כ דזה לא מהני א"כ מה בכך דהיום שבת כיון דזה אינו קרבן שבת. בע"כ מוכח דשבת אהני גם לקרבן זה כדקאמר בזבחים הנ"ל א"כ קשה למה לענין ברכת המזון והפטורה ותפלה לא נימא כן וצ"ע ודו"ק היטב:

כצ"ל כן הגהת בב"י ובהג"מ ועקר הראי' כי היכי דרב הזכיר של שבת בע"ש אף שעדיין הוא יום חול מ"מ כיון שהוא מקבל עליו שבת שייך להזכיר שבת כן במ"ש מי שמשכה סעודתו כיון שהוא לא התפלל עדיין ערבית ואצלו עדיין קדושת שבת יזכיר של שבת וכמו כן במוצאי פורים יזכיר על הנסים ודוק:

[א] [לבוש] מחזירין אותו וכו'. ואם סיים הברכה חוזר לראש כן כתב הטור, וכן הדין בברית ותורה:

[ב] אפילו המברך וכו'. ועיין בתשובת רש"ל סימן מ"ד שהאריך דלא שייך האידנא טעם דיבואו לזלזל מאחר שהכל יודעין שאומרין אותו ואין בה הסתר דבר, ועיין לעיל סימן קפ"ז סק"א:

[ג] אין להזכיר וכו'. כתב רמ"א ויש אומרים דאף כשאומר יעלה ויבוא לא יסיים מלך חנון ורחום אלא ידלג מלת מלך וסברא נכונה היא, אבל לא ראיתי נוהגין כן, עד כאן. והלבוש שהשמיטו נראה משום דהניח להם מנהגן של ישראל תורה, ודלא כמו שראיתי עתה מקצת אנשים שמשנין מנהגינו, וכן הט"ז ומגן אברהם כתבו לאומרו משום שהוא מילתא בפני עצמו. גם נראה לי דהא יש עוד טעם שאין אומרים מלך בבונה ירושלים משום שהיא ברכה סמוכה ולכך כיון שמזכירין אותו בתפילת שמונה עשרה שהוא נמי ברכה הסמוכה לא רצו לשנות בברכת המזון דיטעו ולא יאמרו אותו גם בתפילה, כי יסברו דמדלגין אותו משום שהוא ברכה הסמוכה, ובאמת בתוס' דף מ"ט מבואר דלא סבירא ליה כלל טעם דשלא להשוות מלכותא דארעא וכו' וכן ברשב"א שהביא בית יוסף. ומה שהקשה הרשב"א הא מזכירין הרבה פעמים בברכות סמוכות מלך אלמא דאין נחשבין למלכות, לעניות דעתי לתרץ דשאני בבונה ירושלים דצריך להזכיר מלכותא דשמיא כיון שהזכיר מלכותא דארעא יטעו שזה נחשב למלכות גמור ויאמרו מלכות אף בשאר ברכות הסמוכות אבל ביעלה ויבוא שאינו מצוי לא יטעו ועוד דידעו שאינו נחשב למלכות ממה שמזכירין אותו בתפילת שמונה עשרה בברכה הסמוכה:

[ד] [לבוש] שזה ודאי וכו'. עיין בלחם חמודות דף ס"א ובב"ח, ועיין ריש סימן קפ"ז שם תיקנתי כל נוסח ברכת המזון לדינא ולכן קיצרתי כאן:

[ה] [לבוש] באמצע וכו'. כתב מגן אברהם ואם אמרו בברכה אחרת משמע בש"ס דאפילו בדיעבד לא יצא דקיימא לן כחכמים ולא כתנא קמא, עד כאן. וצריך עיון דרי"ף והרא"ש פרק שלושה שאכלו לא הביאו אלא דברי תנא קמא וכן הרמב"ם פרק ב' מהלכות ברכות, ועוד דהוא מכריע דהא לרבי אליעזר אפילו לכתחילה אומרה בברכה אחרת, ובזה נראה לי לתרץ דלא תיקשי דברי הרא"ש סוף פרק ב' דנדה על פרק ז' דבבא מציעא עיין שם ודו"ק. שוב מצאתי בבעל הלכות גדולות פרק שלושה שאכלו שכתב להדיא דהלכה כחכמים:

[ו] ברוך אתה ה' מקדש וכו'. משמע שאין חותמין במלכות רק ברוך אתה ה' ולא אלהינו מלך העולם, וכן בלחם חמודות דף ס"א תמה על שכתב דחותמין במלכות דהיכן מצינו מלכות בחתימה. ובשיירי כנסת הגדולה השיג על הלחם חמודות דלא ראינו וכו', אבל מצאתי בכסף משנה פרק ב' מהלכות ברכות על מה דפסק הרמב"ם דלא חתמינן בראש חודש זה לשונו, ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהן בשם ומלכות, וכן דעת רוב המפרשים וכן משמע מדספקא ליה בראש חודש, אלמא דבאינך פשיטא ליה דחתים עד כאן לשונו. אבל דבריו תמוהין דעיינתי בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ואין מי שהזכיר מלכות בחתימה אלא רבינו יונה. והנראה לעניות דעתי אחר שנדקדק בהרי"ף וסמ"ג וכלבו שכתבו נוסח הברכה ברוך אשר נתן וכו' ברוך אתה ה' מקדש השבת וכן הוא בקצת נוסחאות ברמב"ם, וכיון שלא הזכירו בפתיחה שם אלא בחתימה משמע ליה דסבירא להו דאין מזכירין בפתיחה כלל, אלא בחתימה וסבירא ליה דהוא הדין דחותמין במלכות כיון שלא פתחו בה, ואולי דזה נמי דעת רבינו יונה שפירש דבריו על דברי הרי"ף ודו"ק וצריך עיון. ומכל מקום שאר כל הפוסקים הזכירו בפתיחה שם ומלכות ובחתימה שם ולא מלכות כדברי לבוש ושולחן ערוך וכן עיקר. ואגב אפרש דברי כסף משנה ואסלק ממנו התמיא נפלאה דסלקא לשיירי כנסת הגדולה דאף דאין חתימה בשם ומלכות מכל מקום הספק החתימה בראש חודש עומד עיין שם שהאריך. ונראה לעניות דעתי בהקדים עוד שני קושיות על כסף משנה חדא הא ספק דראש חודש מפורש בש"ס [ברכות] דף מ"ט, ועוד הא לרמב"ם אין ספק פסק כסתם דאינו חותם. לכן נראה לי דהכי פירושו דסבירא ליה אי היה החיתום בלא שם ומלכות אם כן אף דש"ס מסופק מכל מקום אנן נפסוק לאומרן מספיקא, אבל אי הוא בשם ומלכות ספיקן לחומרא שלא להוציא שם שמים לבטלה כדמשמע בלבוש סוף סימן ח', ואם כן הכי קאמר מדספקיא ליה בראש חודש רצה לומר שפוסק מספיקא דשם דאינו חותם אם כן על כרחך כל חיתום הוא בשם ומלכות כן נראה לי ודו"ק. כתב רש"ל מהרא"ש ואם אינו יודע לברכה זו חוזר לראש ברכת המזון אבל אם אינו יודע לברכת ראש חודש אינו חוזר. כתב הט"ז אם יודע התחלה והסיום אף שאינו יודע שאר הנוסחא כראוי אומרה ואין צריך לחזור, עד כאן. ומבואר מזה דבכל מקום שטעה בברכת המזון חוזר לראש ברכת המזון חוץ אם טעה בברכה רביעית אינו חוזר אלא להטוב ומטיב, וכן כתב מגן אברהם, ועיין לעיל סימן קפ"ג ס"ק י"ד:

[ז] לישראל וכו'. כתב לחם חמודות בטור כתב לישראל ונמשכו אחרונים אחריו, ולא כן בש"ס ורי"ף ורמב"ם אלא לעמו ישראל עד כאן לשונו. וכן נראה לי לנהוג לומר לעמו ישראל כי כן ראיתי בהכנסת הגדולה וסמ"ג וסמ"ק וראב"ן והרא"ש ואגודה ורבינו ירוחם וספר צידה לדרך ור' דוד אבודרהם, וכן מצאתי שהעתיק האגור בשם הטור גופיה, וכן כתב בקיצור פסקי הרא"ש שחיבר הטור, ולפי זה על כרחך יש טעות סופר בטורים שלפנינו ונשמט מלת לעמו או סמך על דין דשבת שכתב קודם זה:

[ח] ויום טוב לששון וכו'. כתב לחם חמודות ומלבושי יום טוב בשולחן ערוך ולבוש השמיטו כאן לעמו ישראל, אבל הרא"ש והטור כתבו עד כאן לשונו. ואני מצאתי כדברי השולחן ערוך ולבוש בכלבו דף מ"ג ור' דוד אבודרהם. מיהו בתוס' דף מ"ג וסמ"ג והבית יוסף ראיתי בזה הלשון ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה וימים טובים לעמו ישראל לאות ולברית ולשמחה וכו', והוא יותר נכון דקאי לעמו ישראל אתרווייהו, וכן כתב בעל הלכות גדולות דף י"ג. עוד כתב לחם חמודות על מה שכתב הרא"ש לששון ולשמחה ולזכרון זה לשונו כבר כתבתי דיש שאין אומרים לזכרון עד כאן לשונו. ודבריו תמוהין שהפוסקים שכתבו כן לא כתבו כן אלא ביום טוב לחוד אבל לא בשבת ויום טוב. וצריך לומר דסבירא ליה דאין טעם לחלק בין יום טוב לחוד, ליום טוב ושבת. אבל בב"ח מצאתי טעם דכיון דהשבת זכרון למעשה בראשית ויום טוב זכר ליציאת מצרים על כן מוסיפין לומר לזכרון דקאי אתרווייהו אשבת ויום טוב עיין שם. גם עיינתי בכל הפוסקים ולא מצאתי מאן דפליג בשבת ויום טוב, ואדרבה הטור וכלבו דפליגי על יום טוב לחוד אפילו הכי כתבו אשבת ויום טוב שאומרים לזכרון. כתב כנסת הגדולה בראש השנה חותם מקדש ישראל ויום הזכרון, אבל במגן אברהם כתב שאינו חותם כמו בראש חודש, דהא יש אומרים דמצוה להתענות בראש השנה ולכך אין צריך לישב בתענית לתעניתו בסימן תקצ"ז. ולי נראה דמכל מקום האוכל בראש השנה מחויב לאכול פת לכולי עלמא והוי לזה כשאר יום טוב, ועוד הא אפילו בראש חודש יש אומרים דחותמין, וכיון דהרבה פוסקים דאסור להתענות בראש השנה ודאי יש לסמוך עלייהו. ונראה שאם פתח בהטוב ומטיב חוזר לראש כמו בשאר יום טוב, מיהו בחולה שאכל ביום כיפור ושכח יעלה ויבוא יאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים קדושים לישראל את יום הכיפורים ואינו חותם דהוי כראש חודש ואין מחזירין אותו:

[ט] הני מילי כשנזכר וכו'. כתב מלבושי יום טוב בשם דרשות מהר"ש שאם לא סיים כל ברכות בונה ירושלים, כגון שלא אמר ירושלים אמן, יאמר רצה ומסיים בונה ירושלים אמן, ועיין סימן תרפ"ב וכן משמע קצת בבעל הלכות גדולות שם:

[י] [לבוש] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן ראשי חדשים וכו'. בשולחן ערוך כתב דיאמר ברוך שנתן ראשי חדשים וכו'. משמע דאין מזכיר שם ומלכות ותמה שיירי כנסת הגדולה לידע הטעם והסכים לדברי לבוש עיין שם. ואני אומר דאם השולחן ערוך כיוון לזה הטעם דבראש חודש קיל דאי בעי אכול ביה סמכינן על הראב"ד שהביא הטור דברכות אלו בלא שם ומלכות הן כיון שאין קבועות. ובפרש"י למאי שפירשתי לעיל בדברי הרי"ף וסמ"ג וכלבו דבפתיחה אין שם ומלכות בכולן אך יגעתי ומצאתי באגודה ורוקח וסמ"ק ורבינו ירוחם ושבלי הלקט דף כ"ב ואבודרהם וספר צידה לדרך ושלטי גיבורים ותניא שכתבו כלבוש, וכדאי המה לסמוך עלייהו:

[יא] [לבוש] אינו חותם וכו'. ובכלבו כתב הטעם לפי שהוא מטבע קצר וצריך עיון:

[יב] [לבוש] וכן ביום טוב וכו'. מה שקשה מהכא אלקמן סימן תרל"ט סעיף ג' ביארתי שם ועיין בעולת תמיד סימן זה. וצריך עיון מדברינו בדברי תוס' ברכות דף מ"ט ד"ה אי בעי וכו'. ובהרא"ש:

[יג] אינו חוזר כלל וכו'. כתב רמ"א ואפשר דמכל מקום יש לאומרו בתוך שאר הרחמן כדלעיל בעל הניסים ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבוא יש בו הזכרות שמות ואין לאומרה לבטלה כן נראה לי, וכן נוהגין, עד כאן. וצריך עיון דאומרים כל היום תחינות שיש בהן שמות דדוקא ברכה לבטלה אסור (מגן אברהם):

[יד] וחול המועד וכו'. בין לענין שאין צריך לחזור, ובין לענין שיאמר ברוך שנתן קודם הטוב ומטיב ולא יאמר ברוך שנתן ימים טובים, דחול המועד לא איקרי ימים טובים אלא יאמר ברוך שנתן ימים לישראל לששון ולשמחה כן כתב שיירי כנסת הגדולה. ומזה קצת ראיה שאין אומרים בחול המועד הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב:

[טו] סעודה שלישית וכו'. והוא הדין רביעית דאם לא פתח בהטוב ומטיב אומר ברוך וכו' כמו בראש חודש וביום טוב דוקא בסעודה אחת של לילה ואחת של יום:

[טז] [לבוש] אינו חוזר וכו'. כתב לחם חמודות דף ס"א ומלבושי יום טוב זכרונו לברכה לא ידענא למה פסק בשולחן ערוך ורמב"ם דאינו חוזר דהר"ר יוסף יחידאי לגבי הר"ר יחיאל וטור ורשב"א, ואני אומר דלהלכה יש לסמוך על הרוב האומרים שמחזירין אותו עד כאן לשונו. ואשתמיטתיה ספר בדק הבית לבית יוסף שכתב זה לשונו, ולענין הלכה נקטינן כהר"ר יוסף דספק ברכות להקל עד כאן לשונו, וכן פסק שיירי כנסת הגדולה. ועוד מצאתי דהאגור סימן רנ"ה העתיק דברי הטור להלכה ולא העתיק אלא דברי הר"ר יוסף, ועוד הא במרדכי ואגודה פרק שלושה שאכלו פסקו כהר"ר יוסף:

[יז] [לבוש] ואם שכח גם של שבת וכו'. משמע בשכח שבת לחוד אינו מזכיר ראש חודש מיהו כשפתח בהטוב ומטיב דחוזר לראש מזכיר של ראש חודש, ובשבת חנוכה אינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה כן כתב מגן אברהם:

[יח] [לבוש] ולי נראה דלא דמי וכו'. וכן כתב מגן אברהם מסברא דנפשיה, כן כתב לחם חמודות משום דסמכינן בזה על הפוסקים שפסקו אפילו בראש חודש לחוד חותמין עיין שם, וכן בספר אדם וחוה דף ס"ד מצאתי להדיא כדברי לבוש:

[יט] [לבוש] צריך לברך קודם וכו'. שינה מלשון בית יוסף שכתב זה לשונו, וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול כו'. ומלשון הלבוש משמע דאין רשאי להתפלל מעריב קודם ברכת המזון משום דצריך להזכיר של שבת ואם יתפלל מעריב לא יוכל להזכיר, ועיין לקמן סימן תרצ"ה סעיף כ"ד:

[כ] דבתר התחלת וכו'. ולפי זה הוא הדין כשאוכל בערב ראש חודש ונמשך סעודתו עד שחשכה אינו מזכיר של ראש חודש, וכן פסק רמ"א סימן רע"א סעיף ו' בערב שבת דאזלינן בתר תחילת הסעודה. אבל בדיעיין נראה דמזכיר חדא דמסתבר לי דאזלינן בתר תרווייהו התחלת סעודה וסופא ובחדא מינייהו דמחייב להזכיר מזכיר, והשתא ניחא תמיהת הב"ח שדברי שולחן ערוך ניחא ודו"ק. ועוד הא בשל"ה דף פ"ב פסק בשם מהר"ש מלובלין דדוקא כשמשכה סעודתו של שבת לתוך הלילה הוא דמזכיר מפני שמצוה להוסיף אשבת אבל ראש חודש שחל באמצע השבוע ונמשכה סעודתו לתוך הלילה לא יזכיר ראש חודש, עד כאן, הרי דסבירא ליה דאזלינן בתר סוף הסעודה, וכהאי גוונא כתב בתשובת רמ"א סימן קל"ב דבראש חודש וחנוכה איכא למימר דלא חשיבו סעודתייהו להיות נקרא קביעות לילך אחר תחילת הסעודה עיין שם, ואם כן מכל שכן דסעודת ערב ראש חודש לא מיקרי קביעות. ובזה נמי ניחא תמיהת הב"ח דסבירא ליה לשולחן ערוך דאף בסעודת שבת וראש חודש וחנוכה מיקרי קביעות לילך אחר תחילת הסעודה, מכל מקום סעודת ערב שבת לא מיקרי קביעות ודו"ק. ואף דנראה דאין לשנות מנהגינו שהעיד בתשובת מהרי"ל סימן נ"ו ושולחן ערוך דמזכיר מי שאכל בראש חודש וחנוכה ופורים ונמשכה עד הלילה, מכל מקום כשאכל בערב ראש חודש ונמשכה עד הלילה לא ראינו להם זכרונם לברכה שכתבו שום מנהג, אם כן יש לסמוך אהרא"ש שפסק דאזלינן אחר סוף הסעודה ועל דברי רמ"א ושל"ה הנזכרים לעיל ועל סברתי שכתבתי, גם בלחם חמודות דף ס"ב הסכים לדברי הרא"ש אלא שקשה לו לעקור המנהג עיין שם. גם נראה לי להורות כשחל ראש חודש ביום ראשון ונמשך שלוש סעודות תוך הלילה דלא יזכיר של שבת אלא של ראש חודש כדברי של"ה שם כיון דגם בזה לא מצינו מנהג, אף שהיה מנהג קיימא לן דמנהג שאינו מצוי לא שמיה מנהג, וכן פסק ארחות חיים. ומגן אברהם כתב דוקא אם אכל פת בלילה, אבל במוצאי שבת לחנוכה מזכיר של שבת ולא של חנוכה, ודעת הט"ז להזכיר רצה ויעלה ויבוא וראיותיו דחוקים, כל האחרונים כתבו דאי אפשר לומר דברים הסותרים. כתב מגן אברהם סימן תנ"ט אפילו התפלל ערבית מבעוד יום שוב אינו מזכיר של ראש חודש או שבת אבל אם הוא לא התפלל אף שציבור התפללו מזכיר, מיהו אם התפלל מנחה והתחיל לאכול אחר שהתפללו הקהל ערבית בראש חודש מבעוד יום אינו מזכיר של ראש חודש, והוא הדין איפכא אם הקהל התפלל בערב ראש חודש מבעוד יום והתחיל לאכול אחר ערבית אף על פי שהוא לא התפלל ערבית מזכיר של ראש חודש כיון שעתיד להתפלל מנחה של חול והוא הדין במוצאי ראש חודש מזכיר של ראש חודש בברכת המזון אם לא התפלל מנחה אף שציבור התפללו ערבית:

לישראל. ובש"ס והרי"ף ורמב"ם הגירסא לעמו ישראל וכן הוא בסמ"ג וסמ"ק וראב"ן והרא"ש ואגדה ור' ירוחם וס' צידה לדרך ורד"א ומסתמא הוא ט"ס בטור שהשמיט מלת לעמו:

א) [סעיף א'] אינה דאורייתא. ומ"מ אסור להפסיק בה עד סיום הברכה. תה"ד סי' ט"ל. עו"ת אות א'. וטוב שלא להפסיק גם באמירת הרחמן עד סיום עושה שלום במרומיו וכו':

ב) [סעיף ב'] הגה. ונראה דדוקא כשמברך לבדו וכו'. כ"כ מור"ם ז"ל בד"מ אות ב' חילוק זה כדי ליישב המנהג שנוהגין לענות אמן זה בקול רם יעו"ש. אבל לדעת מרן ז"ל אין חילוק ובין כשמברך לעצמי ובין כמשברך להוציא אחרים צריך לאומרו בלחש. וכ"כ הב"ח יעו"ש ומיהו שם בד"מ נתן עוד טעם אחר למנהג שנוהגין לאומרו בקול רם דדוקא בזמניהם שהיו הפועלים הולכין למלאכתם איכא למיחש שיזלזלו בה משא"כ עכשיו יעו"ש. וכ"כ הב"ח והביאו מ"א סק"א. ומ"מ סיים הב"ח דטוב לאומרו בנחת ולא בקול רם ביותר דאיכא למיחש לזלזולא יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"א דאין למחות ביד שאין נוהגין לומר אותו בלחישה יעו"ש:

ג) וכתב רש"ל בתשו' סי' מ"ד שלא יחטף וימהר לומר בונה ירושלים אמן בלי הפסק שזהו משמעו שהוא סיום בהמ"ז אלא יפסיק מעט ואח"כ יאמר אמן בנחת שלא יהא דומה לסוף הברכה יעו"ש. והביאו המש"ז אות א' וכתב דהיינו תוך כדי דיבור כדיבור דמי אבל לא יפסיק הרבה דא"כ היה אמן יתומה יעו"ש:

ד) שם בהגה. כשאר אמן שעונין וכו'. עיין לעיל סי' קפ"ג בהגה לסעי' ז' ובדברינו לשם אות מ' ודוק:

ה) [סעיף ג'] צריך להזכיר בברכה ג' מלכות בית דוד וכו'. עיין לעיל סי' קפ"ז סעי' ד'. ובדברינו לשם אות כ' בס"ד:

ו) שם. והאומר ומלכותך ומלכות בית דוד וכו'. אלא יאמר ומלכות בית דוד עבדך משיחך. טור. ב"ח:

ז) שם. וכן אין לומר בה אבינו מלכנו. אלא יאמר אבינו רעינו. לבוש. מ"ב אות ה':

ח) שם בהגה. אבל לא ראיתי נוהגין כן. וגם התו' (ברכות מ"ט ע"א) כתבו דיש נוהגין לומר מלכות בבונה ירושלים יעו"ש. ומכ"ש ביעלה ויבא דמילתא בפ"ע היא ולכן אין למחות ביד הנוהגין כן. וגם בלבוש השמיט הג"ה זו. מ"א סק"ב. וכן דעת הט"ז סק"ב דאין לדלג תיבת מלך ביעלה ויבא יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ג' וכ"כ מהריק"ש ז"ל דדוקא באלו שהם מנוסח הברכה איכא קפידא אבל ביעלה ויבא שאינו מנוסח הברכה אין להקפיד ואדרבא אם יגרענו ח"ו ולא יאמר כמ"ש בתפלה נראה שדוחה זה מפני זה ח"ו עכ"ל והביאו י"א בהגה"ט:

ט) [סעיף ד'] נוסח ברכה זו וכו'. בטור כתב וחותם בא"י בונה ירושלים. ובמדרכי סוף מס' ברכות כתב דמהר"ם היה אומר בונה ברחמיו ירושלים. מיהו הכלבו וא"ח כתבו על דברי מהר"ם הנז' שאינה נוסחה מדוייקת לפי שלא תבנה ירושלים אלא במשפט דכתיב ציון במשפט תפדה. והב"ד ב"י וכתב דאם אמר ברחמיו שאין מחזירין אותו יעו"ש. נמצא דדעת מרן ז"ל כדעת הטור והכלבו וא"ח דאין לומר ברחמיו כ"א בונה ירושלים וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"כ מהריק"ש והביאו הברכ"י אות א' יעו"ש. וכ"כ בסדרו שמחת הרגל יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות ד'. מעשה רב אות ח"פ. בי"מ א"ת ה'. חס"ל אות ח'. בן א"ח פ' חקת אות ט"ז. אמנם מור"ם ז"ל בד"מ אות א' כתב דהמנהג כדברי מוהר"ם כי מ"ש במשפט תפדה אינו ר"ל אלא אם ישפטו ישראל דין אמת בין איש לחבירו אז תפדה ציון וכמ"ש ושביה בצדקה עכ"ל. וכך הם דבריו כאן בהגהת ש"ע. וכ"פ הלבוש בסעיף ב' מט"מ סי' שכ"ה. ב"ח. עט"ז אות א'. שכנה"ג בהגב"י אות א' וכתב וכן עיקר וכן הוא נוהג יעו"ש. ועיין עוד לקמן אות י"ג ודוק:

י) שם. פותח בה רחם וכו'. או נחמנו וכו'. והאדנא נוהגין בין בחול בין בשבת לומר רחם ובחתימה אומר בא"י בונה ברחמיו ירושלם ואין לשנות כלל לומר מנחם ציון בבנין ירושלים. דשמא גם זה הו"ל חתימה בשתים. וכ"כ מהרש"ל שקבל מרבותיו. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י אות ו' וכ"נ מדברי האר"י ז"צ שלא יש חילוק בנוסח ברכה זו בין חול לשבת עיין בשה"מ כ' עקב ושער הכוו' דס"א ודע"ב ע"ג יעו"ש. וכ"כ בסי' הכוו' של הרש"ש ז"ל התחלת ברכה רחם וחתימה בונה ירושלים בין בחול בין בשבת. וכן עמא דבר ועיין לקמן אות י"ב:

יא) שם בבנין ירושלים. וכן בברכת נחם בט"ב נכון לומר מנחם ציון בבנין ירושלם. ומ"מ החותם מנחם ציון ובונה ירושלים לא משתבש. שכנה"ג שם אות ה' עו"ת אות ב' ועיין לקמן סימן תקנ"ז:

יב) שם אומר נוסחא אחת. וק"ו שלא ישנה הפתיחה מן החתימה. עו"ת שם. וכ"כ הט"ז סק"ג דיש קצת מתחילין בשבת רחם ומסיימין מנחם ציון בבנין ירושלים ואינו נכון כי החתימה צריכה כעין פתיחה ואעפ"י שרחם הוה כמו נחם מ"מ כיון שהוא משנה בשבת גילה דעתו שיש חילוק עכ"ל והביאו הבי"מ אות א' וי"א שאין אומרים בשבת נחמנו אלא רחם וחותם בונה ירושלם לפי דאין נחמה אלא במקום אבילות ושבת לא בר נחמה. א"ח דל"ה ע"ג יעוש"ב. יפ"ל אות א' ועיין לעיל אות יו"ד:

יג) שם הגה. וי"א דאמרינן בונה ברחמיו וכו' והל"ח פ"ג שאכלו אות ס"ז כתב דמהר"י היה אומר בונה ירושלים ברחמים יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' עו"ת שם. מ"א סק"ג. וכ"כ הפתה"ד אות א' יפ"ל אות ד' וברקנט פ' עקב כתב שהר"י בן הרב ז"ל היה חותם ברוך ה' אלהי דוד ובונה ירושלים והביאו מ"א שם ונראה כיון דאיכא מ"ד הכי ואיכא מ"ד הכי וזאת ועוד אחרת די"א דאין לומר כ"א דוקא בא"י בונה ירושלים כמ"ש לעיל אות ט' שב וא"ת עדיף ואין לומר כ"א רק בונה ירושלים כדעת הטור ומרן ז"ל ודעמייהו ורק אם יש מנהג או אם כבר אמר אין מחזירין אותו:

יד) [סעיף ה'] בשבת אומר בה רצה והחליצנו. פי' זרזנו כמו ועצמותינו יחליץ טור. וכ"ה ברש"י עירובין ט"ל ע"א ובשער הכוו' דף ע"ב ודף ע"ד ע"ג כתב דיכוין שיחליצו ממ"ט שהוא בעולם היצירה ויעלה אל הברי' ולא ישלוט עתה כמו בחול אלא ישלוט ז"א דאצילות יעוי"ש ומה שיש בסיום נוסח רצה ואעפ"י שאכלנו ושתינו וכו' כתב היפ"ל אות ה' דבסידורי אשכנז עמודי שמים ועומ"ד וכו' וכן בסידור רומניא שהדפיס מהר"א ירושלמי ז"ל ובסידור שפת אמת שהוא כמנהג הספרדים השמיטו נוסח של ואעפ"י שאכלנו ושתינו וחרבן ביתך וכו' וגם הרמב"ם והרד"א והא"ח והרוקח ושאר פו' לא גרסי לתיבות אלו יעו"ש:

טו) שם אומר בה רצה וכו' ואם אומרו בברכה אחרת אפילו בדיעבד לא יצא מ"א סק"ה. וכ"כ בה"ג והביאו א"ר אות ה' ונה"ש אות ג' וכ"נ דעת הברכ"ו אות ג' יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות ח' א"א אות ה' בי"מ:

טז) שם אומר רצה ואח"כ יעלה ויבא. והא דמקדים של שבת לשל ר"ח מפני שהוא תדיר אבל ר"ח טבת שחל להיות בשבת מזכיר על הנסים בברכת הארץ ובברכת בונה ירושלים מזכיר שבת ור"ח ואין חוששין שמקדימין שאינו תדיר משום דכיון שתיקנו על הנסים בהודאה אין לשנות מקומו ב"ו בשם הכלבו:

טוב) שם אומר רצה ואח"כ יעלה ויבא ואם אמר יעלה ויבא ואח"כ רצה יצא דזהו הטעם שתדיר קודם את חבידו אינו אלא למצוה מן המובחר כמ"ש במנחות דמ"ט ע"ב וכ"כ התו' דפסחים דנ"ח ע"ב ד"ה העולה כ"מ על הרמב"ם ריש פ"ט מה' תמידין ומוספין וגם אם נזכר באמצע יעלה ויבא לא יפסיק אלא גומר ואח"כ אומר רצה דאם יפסיק לומר רצה ואח"כ חוזר ואומר יעלה ויבא א"כ מ"ש מקודם הו"ל דברים יתירים באמצע הברכה וזה אינו מן הראוי וכן דענין הט"ז סימן תרפ"ד סק"ד יעו"ש וכ"כ הבי"מ אות ג' בשם כמה פו' ודחה דברי שאגת אריה סימן ך' דס"ל דפוסק באמצע יעו"ש אלא שסיים שם הבי"מ דבזה שהקדים יעלה ויבא י"ל בה גם של שבת כדי שיהא ג"כ תדיר קודם ואח"כ יאמר רצה יעו"ש:

חי) שם אומר רצה ואח"כ יעלה ויבא. ולא דמי לתפלה שמזכיר שתיהם בברכה האמצעית והטעם שמעתי מפי מ"ז ז"ל שבשבת ויו"ט מתפלל ז' בלבד וא"א להתפלל ב' ולפיכך מתפלל של יו"ט דחביב דאתיא מזמן לזמן ומזכיר בה שבת אבל בהזכרת בהמ"ז או בהזכרת תפלה ברצה ושבת וחודש דא"צ ברכה כ"א הזכרה לבד לפיכך מזכירים שתיהם כ"א בפ"ע. מהריק"ש ז"ל. י"א בהגה"ט:

יט) שם. אומר רצה ואח"כ יעלה ויבא. וצ"ל ותבנה ירושלים וכו' קודם החתימה בין בשבת בין בר"ח ויו"ט וחו"ה כדי שיהא סמוך לחתימה מעין החתימה פתה"ד אות ג'. וכ"כ לעיל סי' קפ"ז אות ד' יעו"ש:

כ) שם. ואינו מזכיר של שבת וכו'. והטעם כתב בסמ"ג מפני שיזכירנו ביעלה ויבא ושני פעמים למה יזכיר. ב"י. פרישה אות ט"ו:

כא) [סעיף ו'] טעה ולא הזכיר של שבת וכו'. ומי שאינו יודע נוסח ברכה זו שמזכיר כאן שנתן שבתות למנוחה וכו'. צריך לחזור לראש כיון שאינו יודע לתקן החסרון אבל אם יודע ההתחלה והסיום אף שאינו יודע שאר הנוסח כראוי א"צ לחזור בשביל זה. ט"ז סק"ד. א"ר אות ו'. סו"ב אות א'. חס"ל אות ו'. ר"ז אות ח'. בן א"ח פ' חקת אות כ':

כב) שם. אומר בא"י וכו'. ואע"ג דסמוכה היא וברכה הסמוכה לחברתה אינה מתחלת בברוך הואיל ולא נתקנה שם. אלא לאומרה לפרקים כששכח רצה אין זה קרוי סמוכה וצריך פתיחה בברוך. תו' ברכות מ"ט ע"א. וכ"כ ב"י בשם הרא"ש אלא שכתב עוד טעם אחר מפני שהיא מדרבנן והויא כמו ברכת הטוב והמטיב:

כג) שם. בא"י מקדש השבת. וכן הנוסח בהרמב"ם פ"ב מה"ב. ובטור. ולבוש. ומשמע דאין חותמין במלכות רק בא"י ולא אמ"ה. וכ"כ א"ר אות ו' וכתב דכן עיקר יעו"ש. וכ"כ הברכ"י אות ו'. מאמ"ר אות י"ג. ר"ז שם. וכ"כ השד"ח באס"ד מע' ברכות סי' א' אות ל"ז בשם כמה פו' דדוקא בפתיחה צריך מלכות ולא בחתימה יעו"ש:

כד) שם. טעה ולא הזכיר של יו"ט וכו'. משמע דבכל יו"ט חייב לאכול פת. אמנם התו' בסוכה דכ"ז ע"א ד"ה אי בעי אכיל כתבו דאין חיוב לאכול פת אלא דוקא בליל יום ראשון של פסח ובליל יו"ט ראשון של סוכות דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות. אבל בשאר יו"ט אין חובה לאכול פת. ואם טעה ולא הזכיר של יו"ט בבהמ"ז אינו חוזר יעו"ש. וכ"כ הרשב"א. והביאו ב"י. וכ"כ הסמ"ק וא"ז. וכ"כ מהר"ם ריקאנטי בתשו' סי' ל"ג כשם הר' אפרים. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"ב. וכ"כ הרב משה ידבר סי' א' דאין לחזור ביו"ט משום דהוי פלוגתא דרבוותא וסב"ל חוץ מליל א' של פסח וליל א' דסוכות ואף דבהמ"ז דאורייתא וספיקו להחמיר שאני הכא דמה"ת נפטר במה שבירך והזכרת מעין המאורע מדבריהם יעו"ש. והביאו החס"ל אות ו'. וכ"פ בן א"ח פ' חקת אות כ"א. ולפ"ז מי שטעה ולא הזכיר של יו"ט בשאר יו"ט חוץ מליל א' דפסח וסוכות הוי דינו כסעי' ז' דאינו אומר ברכת אשר נתן וכו'. בשם ומלכות ואם התחיל בהטוב והמטיב אינו חוזר יעו"ש. והנשים לעולם אינם חוזרים אפילו בשבת וליל יו"ט א' דפסח וסוכות ואע"ג דחייבין לאכול מצה כיון דיש ספק אם חייבין בבהמ"ז מה"ת כמ"ש לעיל סי' קפ"ו יעו"ש. אין לחזור אלא לעולם הוי דינם כסעיף ז':

כה) שם. אשר נתן יו"ט וכו'. ובר"ה חותם מקדש ישראל ויום הזכרון וא"צ לומר ודברך מלכנו. מהרי"ל סי' קנ"ז. מ"א סק"ז. וכתב שם המ"א כיון די"א דמצוה להתענות בר"ה אומר בר"ה בלא חתימה כמו בר"ח יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באות הקודם דדעת האחרונים בכל יו"ט דינו כר"ח חוץ מליל דפסח וסוכות יעו"ש. וכתב עו"ש המ"א ופשוט דחולה שאכל ביוה"כ ושכח יעלה ויבא דאין מחזירין אותו ואם נזכר קודם הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יוה"כ ואינו חותם דהוי כר"ח ודלא כמ"ש הכנה"ג דחותם עכ"ל. וכ"כ י"א בהגה"ט. וכ"מ ממ"ש באות הקודם דאינו חותם כיון דאין חובה לאכול יעו"ש:

כה) שם. אשר נתן יו"ט וכו'. בכאן כתב הש"ע אשר נתן ולענין שבת כתב שנתן. וכן אח"כ חזר וכתב שנתן ובש"ס הגירסא בכולם שנתן ובהרמ"ם פ"ב מה"ב דין י"ב הגירסא בכולם אשר נתן. וע"כ נראה מ"ש בש"ע ל"ד ואי בעי לומר בכולהו שנתן או אשר נתן ש"ד. וכ"כ המאמ"ר אות ט'. וכן מ"ש כאן לישראל צ"ל לעמו ישראל כמו בשבת. א"ר אות ז':

כו) שם. ואם חל יו"ט בשבת וכו' והיינו אם שכח שניהם רצה ויעלה ויבא אבל אם שכח רצה לבד או יעלה ויבא לבד אינו אומר כ"א דוקא אותו ששכח בלבד ולא יכלול עמו האחר כמ"ש בסעיף הקודם. וכ"כ ח"א כלל מ"ז אות י"ז. ועיין לקמן אות ל"ו:

כז) שם. קודם שהתחיל הטוב וכו'. מי ששכח לומר רצה והתחיל לומר בא"י ע"ד לסיים בונה ירושלים ואח"כ נזכר וסיים למדני חקיך יכול לומר רצה או יעלה ויבא ואח"כ חותם בא"י בונה ירושלים לכ"ע אבל אם נזכר לאחר שאמר בא"י ולא סיים למדני חקיך משמע לקצת פו' דלכתחלה לא יסיים למדני חקיך אלא יסיים בונה ירושלים ויאמר אח"כ ברוך שנתן שבתות וכו'. ברכ"י אות ז'. זכ"ל אות ב' מע' מזון. שע"ת אות ז'. בי"מ אות ב' מיהו הח"א כלל מ"ז אות ט"ז כתב דאם נזכר אחר שאמר בא"י גם לכתחלה יוכל לומר למדני חקיך ואח"כ יזכיר מעין המאורע כדי שלא יצטרך להוסיף ברכה יעו"ש. וכ"כ החס"ל אות ו'. בן א"ח פ' חקת אות כ':

כח) ואם סיים בונה ירושלים אמן והתחיל בא"י אדעתא לומר ברכה רביעית ונזכר שלא אמר רצה ואמר למדני חקיך לא מהני זה למשוייא כמו שלא פתח בהטוב והמטיב לומר ברוך שנתן שבתות וכו'. אלא צריך לחזור לראש. ברכ"י שם. זכ"ל שם. שע"ת שם בי"מ שם אות ד'. ואפילו לא אמר רק תיבת ברוך בלבד חוזר לראש. מאמ"ר אות י"ב ר"ז אות ט' חס"ל שם. בן א"ח שם מיהו הח"א שם חות ח"י כתב דלא מיקרי התחלה עד שיאמר בא"י אמ"ה האל. אבל אם לא אמר רק בא"י אמ"ה אע"ג שכוונתו היה על הטוב והמטיב יסיים אשר נתן וכו' יעו"ש:

כט) ואם נרדם בשינה באמצע בהמ"ז ולא ידע באיזה ברכה עומד חוזר לראש בהמ"ז. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ע"ז. ברכ"י אות ח'. זכ"ל שם. שע"ת שם. בי"מ שם אות ט':

ל) שם. לראש בהמ"ז. משום דכולהו ג' ברכות חשובות כאחת. ב"י בשם הרא"ש. לבוש. פרישה אות כ"ד. מ"א סק"ח. וכתב שם המ"א ולכן בכל מקום שטעו בהם חוזר לראש כמ"ש סי' קי"ד סס"ו אבל אם טעה בברכה רביעית אינו חוזר אלא להטוב והמטיב עכ"ל. וכ"כ א"ר סוף אות ו' סו"ב אות ב' ר"ז אות ט' בי"מ אות א'. וכ"ה הסכמת האחרונים כדעת מרן ז"ל ודעמיה ודלא כי"א שהביא בב"י שאם לא סיים הטוב והמטיב א"צ לחזור אלא להתחלת בונה ירושלים יעו"ש. וכן עמא דבר. ועיין לעיל סי' קפ"ז אות י"ט ואות כ"ב ודוק:

לא) [סעיף ז'] אם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח וכו'. בגמ' ברכות מ"ט ע"א נסתפקו בזה אי חתים בה מקדש ישראל וראשי חדשים אי לא חתים. ופסק הרי"פ דלא חתים. וכ"פ הרמב"ם פ"ב מה"ב דין י"ג. וכתב שם בהגמ"י דכ"פ ראבי"ה ודלא כה"ג שפסקו לחתום בא"י מקדש ישראל ור"ח כתלמוד ירושלמי עכ"ד. אבל הרא"ש כתב בשם ר"י דאין לשנותה משבת ויו"ט ויש לחתום בה יעו"ש. וכ"כ הרוקח סי' רכ"ח בשם פסיקתא רבתי. והב"ד ב"י וכתב דכיון שהרי"פ והרמב"ם מסמיכין דלה חתים הכי נקטינן. וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"פ מור"ם ז"ל בד"מ אות ז' אלא שכתב עוד טעם אחר משום דסב"ל. וכ"כ הב"ח. ומשמע מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל דגם בפתיחה אינו מזכיר שם ומלכות אבל הלבוש כתב דבפתיחה יאמר שם ומלכות. וכ"כ הפר"ח סי' תכ"ד. א"ר בזה הסי' אות יו"ד. ר"ז אות יו"ד. ח"א כלל מ"ז אות כ'. קיצור ש"ע סי' מ"ד אות י"ד. אמנם הברכ"י אות ט' פסק דגם בפתיחה לא יאמר שם ומלכות וכתב דיש לחוש לדברי מרן ומור"ם ז"ל דקאי כוותיה ומה גם די"ל דדעת הרי"פ והרמב"ם נמי הכי וסב"ל יעו"ש. והביאו שע"ת אות ז'. וכ"כ המש"ז אות ו'. וכ"פ החס"ל אות ו' דה"ח. בי"מ. ועיין מ"ש לעיל סי' ח"י אות ז' דבענין סב"ל לא אזלינן בתר רובא וחיישינן אפילו למיעוטא יעו"ש. וא"כ ה"נ כיון דכן נראה דעת מרן ומור"ם ז"ל. וכ"פ מן האחרונים הכי נקטינן ואין להזכיר בה שם ומלכות גם בפתיחה:

לב) שם. מפנו שאינו חייב לאכול פת וכו'. שאפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה שאסור להתענות בר"ח. טור. ועיין לקמן ריש סי' תי"ח וסי' תי"ט ובדברינו לשם בס"ד:

לג) שם. וחו"ה דינו כר"ח. ר"ל שאם לא אמר יעלה ויבא אינו חוזר. ואם נזכר קודם ברכת הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ימים לישראל לששון ולשמחה. שכנה"ג בהגה"ט אות ט'. והא"א אות יו"ד כתב דיאמר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל לששון ולשמחה יעו"ש. וי"ל לעמו ישראל כמ"ש לעיל סוף אות כ"ה יעו"ש. וכ"כ דה"ח. ואין להזכיר בה שם ומלכות אפי' בפתיחה כמ"ש לעיל אות לא גבי ר"ח וה"ה לחו"ה משום דק"ל סב"ל. וכ"ה דעת הפרמ"ג ודה"ח כנז':

לד) שם בהגה. ואין לאומרו לבטלה וכו'. ומ"מ י"ל הרחמן הוא יזכרנו לטובה ויפקדכו לברכה ביום ר"ח הזה או ביום חג פלוני הזה:

לה) שם אינו חוזר. ואע"ג דאיכא פלוגתא בזה די"א חוזר כמבואר בטור וב"י מ"מ אנן ק"ל כדעת מרן ז"ל ודעמיה דאינו חוזר משום סב"ל. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות י"ד בשם כמה פוסקים דאינו חוזר והסכים עמהם לדינא משום דסב"ל יעו"ש. וכן דעת הא"ר אות ט"ז. וכ"פ הברכ"י אות יו"ד:

לו) שם כולל ר"ח עם שבת וכו' היינו בשכח להזכיר שניהם שבת ור"ח ולכך כולל ר"ח עם שבת אבל אם לא שכח כ"א רק של שבת אינו אומר כ"א של שבת בלבד כמ"ש לעיל אות כ"ו יעו"ש וכן הגירסא בטור ואם שכח גם של שבת וכן יש גירסאות בש"ס שכתוב בהן ואם שכח גם של שבת ור"ל ששכח שניהם אבל אם לא שכח אלא של שבת אינו אומר אלא של שבת בלבד. וכ"כ הר"ז אות י"ג חס"ל אות ו' דה"ח מיהו כשפתח בהטוב והמטיב דחוזר לראש לכ"ע מזכיר גם ר"ח אבל אם חל חנוכה בשבת והזכיר של חנוכה ולא של שבת וחוזר לראש אינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה כדאיתא בגמ' מ"א ס"ק י"ג סי"ב אות ג' א"ר אות ז' ר"ז אות י"ג. בי"מ אות ה' ואות ו' חס"ל שם:

לז) שם ואומר שנתן וכו' ר"ל בא"י אמ"ה שנתן וכו' וחותם בא"י וכו' כמ"ש בסעיף הקודם אלא שכאן כולל ר"ח עם השבת והטעם אע"ג דלדעת מרן ז"ל אינו מזכיר שם ומלכות בשביל ר"ח הכא שאני כיון דשל"ה צריך להזכיר שם ומלכות בשביל שבת הו"ל ר"ח דרך אגב וה"ה בר"ה או חו"ה אם שכח שליהם כוללם עם של שבת דה"ח:

לח) שם ואינו חותם בשל ר"ח מיהו דעת המ"א ס"ק י"ד דחותם גם בשל ר"ח יעו"ש. וכ"כ הלבוש והסכים עמו הל"ח אות ע"ו. שכנה"ג בהגב"י אות יו"ד. עט"ז אות ב' א"ר אות ח"י. נה"ש אות ח' ר"ז אות י"ג ח"א כלל קי"ח אות ו' חס"ל שם. דה"ח. קיצור ש"ע סימן מ"ד אות ט"ו:

טל) [סעיף ח'] סעודה ג' בשבת דינה הר"ח. וכ"פ הלבוש. ואע"ג דלקמן סי' רצ"א הכריע מרן ז"ל דיש לעשות סעודה ג' בפת י"ל דפסק בשניהם לחומרא דהיינו לכתחלה צריך לעשותה בפת ולענין חזרה אינו חוזר משום חומרא דלא תשא דשמא איני חייב לאכול פת וא"צ לחזור ועובר על לא תשא. ב"ח. עו"ת אות ד' ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק ט"ז. מש"ז אות ו'. ר"ז אות ט"ו. ח"א כלל מ"ז אות כ"א. בי"מ אות ז'. דה"ח אות י'. והגם דבשער הכוו' השווה כל ג' סעודות דשבת ביחד דצריך לאכול פת וק"ל דכנגד דברי האר"י ז"ל לא אמרינן סב"ל י"ל ה"ד כשאומר בהדיא האר"י ז"ל לברך אבל כאן שלא אמר כ"א דצריך לאכול פת י"ל ה"ד למצוה אבל לא לענין דצריך לחזור אם לא הזכיר שבת דהא גם מרן ז"ל כתב בסי' רצ"א דהעיקר צריך לאכול פת ואפ"ה לענין חזרה כתב דאינו חוזר. וא"כ אין לזוז מדברי מרן ז"ל והאחרונים שהסכימו דאינו חוזר. ומ"מ יש לאומרה בתוך הרחמן. מש"ז שם:

מ) שם. סעודה ג' בשבת וכו'. וכן אם לא היה לו פת בסעודה שנייה וקבע סעודתו בפירות ומיני תרגומא ובסעודה ג' קבע על הלחם ושכח רצה דינה כסעודה ג' דא"צ לחזור דסב"ל. שו"ת דברי דוד סי' פ"ו יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט סי' י"ג אות י"ד. בי"מ בדיני סעודה ג' אות ג'. א"ח אות י"א:

מא) וכן אם סעד בשבת סעודה אחרת אחר סעודת שחרית ושכח ולא הזכיר של שבת בבהמ"ז א"צ לחזור ולברך כיון שסעד סעודת שחרית כבר יצא י"ח סעודת שבת ג"ה סי' ל"ח יעו"ש. והביאו י"א בהגב"י. בי"מ אות ז'. וכן אם אכל כמה סעודות דינם כר"ח. מש"ז אות ו' ונ"מ די"ל בהם רצה ואם שכח ונזכר קודם הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן כמ"ש באות שאח"ז:

מב) שם. דינה כר"ח. ומשמע דאם נזכר קודם שהתחיל בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן שבתות וכו'. כמו בר"ח. וכ"כ המ"א ס"ק ט"ז. ר"ז אות ט"ו. דה"ח אות יו"ד. והיינו בלא שם ומלכות כמ"ש לעיל אות ל"א גבי ר"ח ואע"ג די"א דאומרה בשם ומלכות כבר כתבנו לעיל דאנן ק"ל סב"ל:

מג) [סעיף יוד'] היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת וכו'. כ"כ מרן ז"ל בב"י בשם א"ח אבל בשם הרא"ש ז"ל בתשו' כלל כ"ב כתב דאין להזכיר כלל של שבת דכיון דמברך בחול א"צ להזכיר של שבת יעו"ש. וכ"ה הטור בסי' תרצ"ה לגבי פורים שאם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה אין אומרים על הנסים והביאו בש"ע שם ס"ג בשם יש מי שאומר יעו"ש. ונראה כיון דאיכא פלוגתא בזה שב וא"ת עדיף משום דיש לחוש להפסק בתוך הברכה ומה גם דבעיקר סעודה ג' איכא פלוגתא די"א דא"צ לאכול פת כמ"ש סימן רצ"א ולדידהו אינו מעכב אם לא הזכיר וכן בר"ח חנוכה ופורים בעיקר היום לא יש חובה לאכול פת ואינו מעכב א"ל הזכיר וא"כ כיון דבעיקר הדין אינו מעכב בדין זה דאיכא עוד פלוגתא אי אזלינן בתר התחלת סעודה או בתר השתא ולמ"ד אזלינן בתר השתא אם מזכיר יש חשש הפסק בתוך הברכה שב וא"ת עדיף ואין להזכיר:

מד) לא נחלקו הפו' אי אזלינן בתר התחלת סעודה אלא לענין הזכרה אבל בז' ברכות דחתן שנמשכה סעודת יום ז' עד ליל ח' ודאי אין לברך ז' ברכות. גו"ר כלל א' בסימן כ"ח. ברכ"י אות י"ד. שע"ת אות ח'. חופת חתנים סימן ט' אות ך' בי"ע אות כ"ט ועיין בדברינו לעיל סימן קל"א אות ס"ט:

ט"ז סק"א אין פירושו כ' כך דאל"כ עבדינן דלא כמאן דהא אין אומרים אותו בקול רם אלא כשאר כל הברכה:

ט"ז סק"ב דמ"מ תקנו כמבואר בט"ז בר"ס שאח"ז ע"ש:

ט"ז סק"ג לשון תחנה אבל נחמנו אינו לשון תחנה אלא כמו הנחם על הרעה לעמך. והתוספות סתרו זאת דגם נחמנו הוא לשון תחנה ואין איסו' באומרו בשבת משום דטופס הברכה כך הוא:

מ"א סק"ד ותבנה ירושלים שלא יהיה לשון בקשה אלא כלומר עתיד אתה לבנות משא"כ ובנה:

סק"ה וכן משמע בנדה. דשם פוסק ג"כ כחכמים נגד הת"ק אלא שמביא שם הרא"ש ראיה דהלכ' כחכמים ופי' המע"מ דהוצרך לראיה כו' א"כ ס"ל לרא"ש דת"ק עדיף כ"מ דליכא ראיה להפך ובכ"מ דכ' דחכמים עדיפי לפי שהן רבים אין זה עיקר סמיכתו אלא סמך אטעם אחר שכ' שם וא"כ כאן הלכה כת"ק ויצא אם אמרו בברכה אחרת וע"ז סיים ול"נ כו'. ממילא כאן הלכ' כחכמים:

שם ואפשר דבכ"מ סמיך כצ"ל:

סק"ו כיון דעתיד לחתום וכן הוא שם בט"ז סק"ב:

ש"ע ס"ו אומר ברוך אתה ה'. אע"פ שאם היה מזכירן במקומן לא היה בשם היינו משום שמזכירה לברכה הסמוכה הרי הן נכללת בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה וחתימת' דפתיחת וחתימת הראשונה כוללת כולן אבל מכיון שסיים בונה ירושלים ואמרה ברכה בפ"ע לא הוי סמוכה לחברתה כיון שאינה אלא אקראי בעלמא עיין בב"י:

מ"א סק"ז וזו נתקנה דוקא לשכח ויש שם מעין חתימה כצ"ל:

ס"ק י"ב כלו' דדוקא. המ"א לשיטתיה בתרכ"ג דפליג אהט"ז כאן סק"ה וס"ל דחוזר התם לכן צריך כאן לתירוץ אחר:

שם תקנו להזכיר. וכיון דתקנו להזכיר בשחל בשבת תקנו גם להחזיר לענין אם שכח משא"כ כאן דליכא תקנה להחזיר דהא מזכירין ר"ח אפילו לא חל בשבת ומשום להחזיר לבד שהוא אקראי לא עשו תקנה:

שם ליכא חיוב הזכרה. פי' לענין להזכיר דלא מצינו להחזיר משום ר"ח לכן גם כשחל בשבת אינו מחזיר ודמי להפטרה דאינו מזכיר מה"ט ה"נ כאן לענין להחזיר וק"ל:

סקי"ג דבכל בהמ"ז. דכיון דחוזר בשביל שבת הוי כמאן דלא בריך כלל מזכיר גם ר"ח דלענין להזכיר לכתחלה ודאי דמי לנעילה:

שם בסוף כדאיתא בגמרא. בשבת דק"ד אינו מזכיר אם באו להזכיר מזכיר א"כ אינו חובה ולא דמי לנעילה וק"ל:

סקי"ד ברכה לבטלה. ס"ל להמ"א דבר"ח בחול אומר ג"כ הברכה בשם מש"ה כיון דאבעיא הוא בש"ס אי חותם הו"ל ספק ברכות אבל משמעות הטור והמחבר דבר"ח אומר בלא שם בפתיחה וחתימה כלל לא א"כ א"ש מ"ש כאן שאינו חותם בכל ר"ח וכן עיקר וכ"כ הפמ"ג:

שם ועיין ס"ס ק"ח. ר"ל דאולי משום הפסק הוא דשמא א"צ לחתום בר"ח והוי הפסקה כמו מאורע שאר ימים בססי' ק"ח דבדיעבד דוקא לא הוי הפסקה אבל נזכר פוסק ע"ש ולהט"ז שם אפילו דיעבד הוי הפסקה:

מ"א ס"ק ט"ו וביו"ט דוקא קשה דבשבת ג"כ כך הוא דהא בסעודה ג' דינה כר"ח ומאי קמ"ל בי"ט ונ"ל דבשבת אם לא אכל בלילה חייב לאכול ג' סעודות ביום א"כ חוזר בב' סעודות הא' משא"כ ביו"ט דוקא בלילה וביום ואם לא אכל בלילה אין חיוב ביום רק סעודה אחת וע"ז סיים עיין סי' תקכ"ט שם כ' דגם ביו"ט אם לא אכל בלילה אוכל ב' סעודות ביום א"כ שבת ויו"ט שוין וק"ל:

מ"א סק"ז י"ז דאם התפלל ערבית. פי' באמצע הסעודה:

שם אפי' צלי ערבית. כיון דהתחלת הסעודה היתה קודם שהתפלל ערבית:

ס"ק י"ח שאין מצוה בהוספתן של"ה לא ס"ל דאזלינן בתר התחלת סעודה רק בשבת מזכיר משום תוספות משא"כ בר"ח והשיג על הע"ת שפירש גם בש"ע משום תוספת ז"א דהא פסק כן גם בר"ח:

ט"ז סק"ז מתפלל במו"ש שתים של חול כי אין להזכיר כצ"ל:

שם רב צלי של שבת בערב שבת כצ"ל:

בט"ז שם וגם רוענו היה ראוי לפרש וכו' כצ"ל:

מ"א סקי"ח ולכן אם חל ר"ח וכו' כצ"ל:

שם גם מ"ש דרך פשרה כצ"ל:

שם דדוקא בע"ש. פי' בערב שבת הוי כך שיעור תוספות שביום ע"ש וטעם דהוי פלג המנחה אבל שיעור תוספת בלילה דהיינו מוצאי שבת דליכא האי טעמא סגי במשהו:

שם צריך להזכיר של ר"ח. וא"כ ה"ה כאן אם במוצאי שבת הוא ר"ח ואכל גם בלילה יש חיוב להזכיר ר"ח וע"ז סיים ומ"מ צ"ע:

שם ואם אכל בלילה. פי' דהזכרת שבת הוא ספק פלוגתא והזכרת ר"ח הוא ודאי כיון שאכל בלילה. ומש"ה כיון דשניהם א"א להזכיר אין מוציא מידי ודאי. וכן פסק השל"ה לשיטתיה דס"ל דאזלינן בתר השתא אלא דמזכיר שבת משום תוספות ופסק דאם במ"ש הוא ר"ח ואכל גם בלילה מזכיר של ר"ח לבד משום דר"ח יותר חיוב משבת שאינו רק משום תוספות ה"ה לדידן אף דקי"ל דלא כשל"ה אלא אזלינן בתר תחלת הסעודה מ"מ בה"ג מזכיר של ר"ח לבד משום ספק וודאי כאמור דעכ"פ יש ראיה משל"ה דשניהם אין להזכיר ומזכיר היותר חיובית וק"ל:

ויזלזלו בה. וב"ח כתב דס"ל דדוקא בזמניהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם איכא למיחש שיזלזלו בה מה שא"כ עכשיו:

לא ראיתי נוהגין. גם התוס' כתבו דיש נוהגים לומר מלכות בבונה ירושלים ע"ש, ומכ"ש ביעלה ויבוא דמילת' בפ"ע היא לכן אין למחות ביד הנוהגין כן וגם בלבוש השמיט הג"ה זו:

נוסח כו'. ומהר"י גינצבורג אמר בונה ירושלים ברחמים (ל"ח), וברקנט פר' עקב שהרב ר' יצחק בן הרב ז"ל הי' חותם ברוך ה' אלהי דוד ובונה ירושלים ועיין פ"ב דביצה: כתב ב"י ד"יל זונינו בשור"ק במשקל שובנו אלהי ישענו כמ"ש ש"ל והרד"א דהשתא אינו שם התואר אלא מתפלל שיזון אותנו וגם רעינו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש ובימי חורפי שמעתי שהיו המדקדקים אומרים כך אבל בכל הספרים כתוב רועינו עם וי"ו עכ"ל ובד"מ כתב בשם א"ז י"א רועינו ע"ש ה' רועי לא אחסר ולכן אין לזוז מהמנהג וכ"כ מהר"ן אבל מט"מ כתב לומר בשב"א וכ"כ בש"ג במרדכי ובשל"ה ואף על גב דאסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת הכא שאני דטופס ברכות כך היא (טור):

הנוסחא משבת. והאומרים בשבת ותבנה ירושלים מנהג שטות הוא [ב"ש סוף הספר]:

אומר בה. ואם אומרו בברכת אחרת אפי' בדיעבד לא יצא כ"מ בגמרא דקי"ל כחכמים ולא כת"ק כמ"ש הרא"ש פ"ז דב"מ משום דחכמים נשנו בלשון רבים אבל ת"ק אשכחנ' טובא דיחידים הם וכ"מ בנדה דף ל' אבל במע"מ ספ"ב דנדה כתב דהרא"ש הוצרך להבי' ראיה דהלכה כחכמים משום דקי"ל ס"פ מקום שנהגו דת"ק עדיף מחכמים עכ"ל וצ"ע דדברי הרא"ש סתרי אהדדי ואפשר דבב"מ סמוך על טעם אחר שכ' שם ול"נ דכ"מ שמחלוקת החכמים בצדו קי"ל כחכמים אבל בפרק מקום שנהגו אין המחלוקת שנויה בצדו רק אחר כמה משניות לכן מקרי סתם גמור ועדיף מחכמים ובנדה מייתי הרא"ש ראיה לרווח' דמלתא כנ"ל:

ואינו מזכיר. והא דסי' תפ"ז ס"ג י"א דמזכיר כיון דעתיד לחתום בשל שבת עדיין לא סיים מילתא דשבתא:

אשר נתן. ובר"ה א"א בזה ודברך מלכנו כו' דסגי לן בהזכרת זכרון לחוד ולא דמי להפטרה דהתם נתקנה הברכה לשם חובת קדושת היום וגם צ"ל מעין חתימה סמוך לחתימה אבל ב"ה עיקר קדושת היום יעלה ויבא וזו נתקנה דוקא לשכח ויש שם מעין חתימה סמוך לחתימה כמו בשאר י"ט ושבת (תשובת מהרי"ל עיין סי' תקצ"ז) ונ"ל דבר"ה א"א לששון ולשמחה ומ"מ צ"ע דנראה לכאורה דאין מחזירין אותו דהא י"א דמצוה להתענות בר"ה וצ"ל דלא חיישינן להך סברא כלל ועסי' תקצ"ז דסומכין אהאי סברא אפי' לקולא דא"צ ליתב תענית לתענית' ולכן נ"ל דאומר בר"ה בלא חתימה כמו בר"ח ופשוט דחולה שאכל בי"ה ושכח יעלה ויבוא דאין מחזירין אותו ואם נזכר קודם הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יה"כ ואינו חותם דהוי כר"ח כנ"ל דלא כמ"ש בכ"ה דחותם:

לראש ב"ה. דכולהו ג' ברכות חשובות כא' (הרא"ש), ולכן בכ"מ שטעו בהם חוזר לראש כמ"ש סימן קי"ד סס"ו, אבל אם טעה בברכה רביעית אינו חוזר אלא להטוב והמטיב:

שאינו חייב לאכול פת. דיכול לאכול פירות ערסי' תי"ח אבל בשבת וי"ט חייב לאכול פת ומדסתם הרב"י ש"מ דס"ל דאפי' בכל הימים והלילות חייב לחזור דחייב לאכול ב' סעודות א' ביום וא' בלילה והא דאמרינן בפסח רק לילה הראשון חובה היינו דבשאר הימים רשאי לאכול מצה עשירה וגם בסוכו' רשאי לאכול כזית פת ובסוכה אינו חייב עד יותר מכביצה כ"כ הר"ן פרק הישן ותר"י פ' ג' שאכלו כתבו דבשבת וי"ט אין חיוב דאוריית' אלא משום דאין קידוש אלא במקום סעודה צריך פת ועסי' רע"ג ס"ה דלא משמע כן ועסי' קס"ח ס"ז מ"ש:

וח"ה דינו כר"ח. זהו דעת הרמב"ם וכמ"ש סי' תקפ"ב ס"ב עמ"ש רסי' תק"ל:

ואין לאמרו לבטלה. צ"ע דאומרים כל היום תחינו' שיש בהן הזכרת שמות ולמה יגרע זה דדוקא ברכה לבטלה אסור וצ"ע:

אינו חוזר. אף על גב דלא סגי דלא אכל פת, מ"מ משום האי מיעוטא לא תקנו להחזיר כלומר דדוקא ביום הכפורים שחל בשבת שמתפלל ד' תפלות בלא"ה תקנו להזכיר גם של שבת אבל להחזיר בשביל כן לא תיקנו כיון שלעולם אין מחזיר בשביל ר"ח, וגם חיוב אכיל' דההוא יומא משום שבת הוא [טור] וא"כ לעולם ליכא חיוב הזכרה להזכיר בר"ח והוי כמפטיר בשבת ר"ח שאינו מזכיר של ר"ח כמ"ש רפ"ד ס"ב:

שכח של שבת. מל' זה משמע אפי' שכח של שבת לחוד אפ"ה צריך ג"כ לכלול ר"ח עם שבת ובטור כתב אם שכח גם של שבת כו', משמע דאם שכח של שבת לחוד אינו מזכי' ר"ח בברכה והכי מסתבר מיהו כשפתח בהטוב והמטיב דחוזר לראש לכ"ע מזכיר של ר"ח דבכל ברכת המזון מזכיר של ר"ח דומיא די"כ שהוא יום שנתחייב בד' תפלות ונ"ל דחנוכה בשבת והזכיר של חנוכ' ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה כדאיתא בגמרא:

ואינו חותם. לא מצאתי סברא זו וגם צ"ע למה לא יחתום בשל ר"ח דהא אפי' בר"ח בחול י"א דחותם אלא משום ספק ברכ' לבטלה אין חותמין והכא כיון דבלאו הכי חותם בשל שבת מה מזיק כשאומר ג"כ וראשי חדשים וצ"ע ועס"ס ק"ח:

בשבת דינה. ובי"ט דוקא בסעודה אחד של לילה ואחד של יום (תשב"ץ סימן ק"י) עסי' תקכ"ט:

דינה כר"ח. אף על גב דלכתחלה חייב לאכול פת כמ"ש סימן רצ"א מ"מ כיון שי"א שאינו חייב לאכול פת וא"כ אינו חייב לחזור וספק ברכות להקל, ואם אכל סעודה רביעית בשבת לא הדר לרישא, (תוס') משמע מלשונם דאם לא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך וכו' כמו בר"ח:

מזכיר של שבת. ולא דמי למי שלא התפלל מנחה בשבת שמתפלל במ"ש שתים של חול דהתם מנחה כבר עברה ואינו מתפלל במ"ש אלא לתשלומין ושני התפלות הם תפלת ערבית ודינו להבדיל בראשונה והיאך יתפלל של שבת אבל ב"ה אתי על סעוד' שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה עכ"ל מהרי"ל בתשובה סימן נ"ז /נ"ו/ משמע דאם התפלל ערבית שוב אינו מזכיר של שבת אפילו התפלל מבע"י וכ"כ בה' שמחות למהר"מ וכ"מ במ"ש סימן תרצ"ה ס"ג ואף על גב דלפי הטעם דאזלינן בתר התחלת הסעודה א"כ אפילו צלי ערבית ה"ל להזכיר צ"ל משום דמחזי כסתרי אהדדי וכמ"ש ססי' ל' וא"כ אפילו התפלל מבע"י אינו מזכיר עמ"ש סימן תי"ט:

וה"ה לר"ח. ושל"ה פסק דבאלו כיון שאין מצוה בתוספתן לא יזכיר ע"ש, וכ"כ בתשובות רמ"א סי' קל"ב שקצת נוהגין כן ואנו אין לנו אלא דברי הרב"י ולכן אם חל ר"ח במ"ש אומר של שבת ולא של ר"ח דאזלינן בתר התחלת הסעודה וכמ"ש סי' ער"א ס"ו בהג"ה (ב"ח) ועמ"ש שם דלא כע"ת שכתב משום תוס' שבת דליתא דהא גם בר"ח פסק כן ומ"ש דרך פשרה דשעה ורביעית תוך הלילה הוי מתוספות שבת לא דק דדוקא בע"ש אמרי' כן כיון דלר"י מפלג המנחה ואילך הוי לילה לענין ערבית מה שא"כ במ"ש דסגי במשהו כמ"ש סימן רצ"ג וכ"כ הר"ן בהדיא ספ"ב דשבת ע"ש וכן פשוט, דאם היה מצוה בתוספתו היו המדקדקים נזהרים בדבר כמו בע"ש ועמ"ש סי' ער"א דאיתא ברא"ש ובתוספתא דאם אכל גם בלילה פת צריך להזכיר של ר"ח ומכל מקום צ"ע דאם יזכיר שניהם מחזי כסתרי אהדדי מ"ד למי שהתפלל ערבית וא"כ הי מינייהו לדחי וצ"ל דיזכיר של ר"ח ולא של שבת דהא כמה גדולי' סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא ואם אכל בלילה לכ"ע מזכיר גם של עכשיו כדאי' בהדיא בתוספתא לכן יזכיר של ר"ח וכמ"ש של"ה לשיטתיה וק"ו במ"ש ליו"ט אבל במ"ש לחנוכה אינו מזכיר של חנוכה דאינו אלא רשות להזכיר וכמש"ל:

(א) מפני שהיא סיום וכו' – עיין לקמן בסימן רט"ו:

(ב) ונראה דדוקא וכו' – ויש מיישבין המנהג מטעם אחר שלא חששו לזלזול ברכה רביעית אלא בימיהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם כששומעים אמן שאחר בונה ירושלים (שלא חייבום חכמים בברכה רביעית מפני בטול מלאכתו של בעה"ב) לכך היה צריך לענות אמן בלחש כדי שלא ישמעו הפועלים ויכירו שברכה רביעית אינה מן התורה ויבואו לזלזל בה אף שלא במקום בטול מלאכת בעה"ב אבל עכשיו שגם הפועלים מברכים ד' ברכות כמ"ש בסימן קצ"א אין לחוש לזה ולפי טעם זה בין כשמברך בזימון ובין כשמברך ביחידי יכול לענות אמן בקול רם וכמדומה שכן המנהג. לא יאמר בונה ירושלים אמן בנשימה אחת רק ימתין קצת אחר תיבת ירושלים ואח"כ יאמר אמן כדי שלא יהא משמע שגם האמן מסיום הברכה הוא:

(ג) שום מלכות אחר – היינו כגון הא דמסיים המחבר לקמיה:

(ד) והאומר וכו' – צ"ל לכן האומר וכן הוא בטור:

(ה) אבינו מלכנו – אלא יאמר אבינו רוענו ואע"ג דאינו אומר ביחד ממש עם מלכות בית דוד מ"מ כיון דבחד ברכה הוא לאו אורח ארעא לאדכורי מלכותא דשמיא אצל מלכותא דבשר ודם:

(ו) אבל לא ראיתי וכו' – והאחרונים כתבו טעם לזה כיון דענין בפ"ע לגמרי הוא לא קפדינן בזה ואומרים אותה כמו שהיא מסודרת בתפלת י"ח לכן אין למחות ביד הנוהגין כן:

(ז) או נחמנו – היינו נחמנו ה' אלהינו בירושלים עירך ובציון משכן כבודך ובמלכות בית דוד משיחך ובבית הגדול והקדוש וכו':

(ח) וחותם בה וכו' או מנחם – מלשון זה משמע שאף אם פתח ברחם מותר לחתום במנחם ואף שאין החתימה מעין הפתיחה ממש לית לן בה דעכ"פ הענין אחד אבל יש מאחרונים שמחמירין בזה וסוברין דצריך להיות מעין הפתיחה ממש:

(ט) ואין לשנות וכו' – ר"ל דאם אומר בחול רחם יאמר בשבת ג"כ רחם ואע"ג דאסור לתבוע צרכיו בשבת הכא שאני דתופס ברכה כך היא תמיד וגם כל הרחמן יכול לומר בשבת אע"פ שאינן מתופס הברכה שתקנו חכמים שכיון שנהגו הכל לאומרם בכל פעם שמברכין בהמ"ז נעשה להם כטופס ברכה ואין בזה משום שאלת צרכיו בשבת:

(י) נוסחא אחת – והגר"א כתב שעיקר כהרי"ף שבחול יאמר רחם נא כמנהגנו ובשבת יאמר נחמנו וכו' ומסיים מנחם וכו' וכי יש עוד כמה ראשונים שסוברים כן:

(יא) דאומרים בונה ברחמיו וכו' – משום דכתיב שבתי לירושלים ברחמים וגו' וגם מאחר שהתחיל בתחלת הברכה ברחם מסיים נמי ברחמים כדי שיהיה החתימה מעין הפתיחה ממש ומ"מ לכ"ע אין מעכב כלל ועיין במעשה רב:

(יב) אומר בה – לפי שהזכרה זו וכן ביעלה ויבוא הם בקשת רחמים קבעום בברכת בונה ירושלים שהיא ג"כ בקשת רחמים ולא בברכת הארץ שהיא הודאה ואם הזכירם בברכת הארץ לא יצא וצריך לחזור ולהזכיר בבונה ירושלים:

(יג) ואח"כ יעלה ויבוא – מפני ששבת הוא תדיר וקי"ל בכל מקום תדיר קודם ובדיעבד אם החליף בודאי יצא:

(יד) ביעלה ויבוא – דהא כבר הזכיר שבת ברצה ולמה יחזור ויזכירנו:

(טו) ברצה והחליצנו – דהא תקנו ע"ז נוסח בפ"ע יעלה ויבוא ולמה יכפילנה פעמים:

(טז) ולא הזכיר של שבת – ואפילו אם ספק לו אם הזכיר או לא תלינן דמסתמא בודאי לא הזכיר:

(יז) אומר ברוך אתה וכו' – ואם אינו יודע נוסח ברכה זו חוזר לראש ואם יודע ההתחלה והסיום אף שאינו יודע שאר הנוסח שבאמצע כראוי אומרה וא"צ לחזור לראש [ט"ז וש"א] ועיין מה שכתבנו בבה"ל:

(יח) ימים טובים לישראל – צ"ל לעמו ישראל:

(יט) לששון ולשמחה – ובר"ה אין אומרים לששון ולשמחה גם אין אומרים ודברך מלכנו וכו' וזה נוסחו בא"י אמ"ה שנתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה ואינו חותם בה כמו בר"ח וזהו דעת המ"א שחולק על כנה"ג שמשוה ר"ה לשאר י"ט אבל הרבה אחרונים הסכימו לדעת כנה"ג וע"כ צריך לחתום בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון ואם שכח והתחיל הטוב והמטיב ג"כ דעת המ"א דשוב אינו חוזר כמו בר"ח וא"ר חולק עליו וס"ל דחוזר. וביוה"כ לענין חולה שצריך לאכול בו וצריך לומר בו יעלה ויבוא כדלקמן בסימן תרי"ח ס"י אם פתח בהטוב והמטיב ונזכר שלא אמר יעלה ויבוא אינו צריך לחזור וכמו בר"ח ואם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב י"א דצריך לומר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יוהכ"פ הזה בלי חתימה וי"א דבזה לא תקנו חכמים כלל נוסח ברכה להשלים הזכרת יעלה ויבוא וכל שלא אמר במקומו שוב אינו חוזר וכן מסתברא:

(כ) יו"ט בשבת אומר וכו' – ומיירי ששכח ולא אמר שניהם לא רצה ולא יעלה ויבוא ולהכי צריך לכלול שניהם אבל אם שכח של שבת לבד אומר רק אשר נתן שבתות למנוחה וכן בשכח של יו"ט לבד אומר אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו' [אחרונים]:

(כא) וכל ברכות הללו וכו' – פי' פתיחת הברכות:

(כב) קודם שהתחיל הטוב וכו' – היינו שעומד אחר ברכת בונה ירושלים. ואם נזכר אחר שאמר תיבת ברוך אתה פשוט דחוזר לומר רצה והחליצנו או יעלה ויבוא ואומר אח"כ ובנה ירושלים וכו' ואם נזכר אחר שאמר כבר ברוך אתה ה' מהנכון שיסיים תיכף למדני חקיך כדי שלא יהיה השם לבטלה והוי עדיין כלא סיים הברכה וחוזר לרצה:

(כג) עד שהתחיל הטוב וכו' – כתב הח"א ר"ל שאמר ברוך אתה ה' אמ"ה האל זה מקרי התחלה לברכה זו אבל אם אמר רק בא"י אמ"ה יסיים אשר נתן שבתות למנוחה וכו' ואח"כ יחזור ויאמר ברכת הטוב והמטיב ועיין בבה"ל:

(כד) לראש בהמ"ז – דכיון דכבר סיים סדר ברכות דאורייתא והסיח דעתו מהם ופתח בהטוב והמטיב דמי לעקירת רגלים בתפלת י"ח דחוזר לראש אם טעה באיזה דבר. ואם טעה בברכה רביעית כגון שלא אמר בה שם ומלכות אע"פ שכבר גמר אותה אינו חוזר אלא להטוב והמטיב שהיא ברכה בפני עצמה [מ"א וש"א]:

(כה) אומר ברוך שנתן – עיין בבה"ל שביררנו בשם רוב הפוסקים דגם אותה צ"ל בשם ומלכות:

(כו) מפני שאינו חייב וכו' – דדוקא בשבת וביו"ט שמחויב לאכול דוקא פת וא"כ חיוב ברהמ"ז קבוע הוא בימים האלה לכן תקינו רבנן לעיכובא ג"כ להזכיר שם מעין המאורע וכמו בתפלה אבל בר"ח אע"ג שאסור להתענות בו מ"מ אינו מחויב לאכול דוקא פת וא"כ אין חיוב ברהמ"ז קבוע בו ולהכי לא תקנו חכמים הזכרת מעין המאורע שלו לעיכובא בבהמ"ז וע"כ אם שכח אין צריך לחזור וכתב המ"א דה"ה ביו"ט יותר מסעודה אחת ביום וסעודה אחת בלילה שמחויב לאכול אם אכל ושכח להזכיר מעין המאורע בבהמ"ז אינו צריך לחזור כמו בר"ח אם לא כשלא אכל הסעודה בלילה שמחויב לאכול ביום שתים כדלקמן בסימן תקצ"ט דאז אפילו בסעודה שניה חוזר [פמ"ג]:

(כז) וחוה"מ דינו כר"ח – לענין שאין צריך לחזור וה"ה לענין שאם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה שנתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה ואינו חותם כמו בר"ח:

(כח) אינו חוזר – כמו בכל ר"ח כששכח ואע"ג דבההוא יומא לא סגי דלא אכיל פת ההיא משום שבת היא ולאו משום ר"ח דאכילת פת בר"ח ליכא חיובא ושל שבת הרי הזכיר:

(כט) ואם שכח של שבת – כצ"ל. וכן הגירסא בש"ע של עולת תמיד ובשכח של שבת לבד בודאי אין צריך לכלול גם של ר"ח בברכה זו כיון שכבר הזכיר ר"ח ביעלה ויבוא. ומ"מ אם לא נזכר עד לאחר שפתח בהטוב והמטיב וחוזר לראש בהמ"ז בשביל הזכרה של שבת אז צריך לומר עוד הפעם גם יעלה ויבוא דבהמ"ז הראשון נתבטל לגמרי:

(ל) ואינו חותם בשל ר"ח – כדלעיל דליכא חתימה בר"ח ואע"ג דהכא מזכיר השם בחתימה בלא"ה משום שבת מ"מ אינו כדאי להזכיר דהזכרת השם הוא על שניהם ומ"מ לדינא מסקי האחרונים דיזכיר בחתימה גם ר"ח מטעם דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דגם בכל ר"ח צריך לחתום בברכה כמו ביו"ט ואע"פ שאין אנו נוהגין כוותייהו משום חשש ברכה שא"צ הכא דבלא"ה חותם בברכה בשביל שבת שפיר דמי לומר מקדש השבת וישראל וראשי חדשים:

(לא) דינה כר"ח – שאינו חוזר אם התחיל ברכת הטוב והמטיב לפי שי"א שסעודה שלישית אין צריך פת ואף שאין דבריהם עיקר כמש"כ המחבר בסימן רצ"א ס"ה מ"מ יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה. ובסעודה ג' ביו"ט לד"ה אינו חוזר שהרי לד"ה אינו אלא רשות וכמש"ל בס"ק כ"ו ומ"מ אם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אפילו בסעודה רביעית או חמישית בשבת ויו"ט אומר בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה וכו' או שנתן ימים טובים וכו' כמו שאומר בר"ח אע"פ שא"צ אז פת כלל באותו יום:

(לב) דאזלינן וכו' – וכיון שהתחלת הסעודה היה מבעוד יום כבר נתחייב להזכיר מעין המאורע וע"כ אפילו נמשך זמן רב בלילה לא נפקע חיובו וכתבו האחרונים דאם התפלל מעריב קודם בהמ"ז שוב אינו מזכיר של שבת בבהמ"ז דמחזי כסתרי אהדדי:

(לג) בתר התחלת הסעודה – ולפיכך אף אם חל ר"ח במו"ש יזכיר בבהמ"ז של שבת לבד ולא של ר"ח ודוקא כשגמר סעודתו מבעוד יום אבל אם אכל פת גם בלילה ויש עליו חיוב להזכיר גם של ר"ח ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי דהיאך יאמר ביום השבת הזה ואח"כ יאמר ביום ר"ח הזה דהא ר"ח הוא ביום א' א"כ מוטב להזכיר של ר"ח דזה יש חיוב לכ"ע משא"כ בהזכרת שבת דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במו"ש (ואף דאנן פסקינן כאן בש"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש מ"מ כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח דהוא חיוב לכ"ע) אכן במו"ש לחנוכה ופורים אפילו אם גמר סעודתו בלילה אינו מזכיר של חנוכה ופורים רק של שבת לבד כיון דבלא"ה הזכרה מעין המאורע דחנוכה ופורים אינו אלא רשות כנ"ל בסימן קפ"ז ס"ד כ"כ המ"א ועוד הרבה אחרונים וי"א דאם חל יו"ט או ר"ח במו"ש יזכיר רצה וגם יעלה ויבוא דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי דברצה נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום ואח"כ כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ר"ח ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו:

(לד) וה"ה לר"ח וכו' – ר"ל דאם אכל בהם ונתאחר הבהמ"ז עד הערב צריך להזכיר דאזלינן בתר זמן התחלת הסעודה והוא שלא התפלל ערבית וכנ"ל ועיין לקמן בסימן תי"ט:

(בהג"ה ס"ז) ואולי יש לחלק נ"ב ועוד יש לחלק דגזרינן משום י"ט והתם מן הדין צריך לחזור לראש בהמ"ז וק"ל:

סעיף ו' ולא הזכיר של י"ט. וביו"ט של ר"ה ע' שאגת אריה סי' ק"א ק"ב. ואשה ששכחה להזכיר יו"ט בבהמ"ז א"צ לחזור ולברך כמבואר בתשובתי סימן א':

סעיף ז' דינו כר"ח. ע' לח"מ דגם בזה חוה"מ כר"ח דצריך להזכיר בברכה בפ"ע קודם דהתחיל הטוב והמטי' אף שלא הזכירו כן בפוסקים עיי"ש. וכ"כ הא"ז שם בשכנה"ג. אלא דכ' שלא יאמר ברוך שנתן י"ט דחוה"מ לא מקרי י"ט. אלא יאמר ברוך שנתן ימים לישראל לששון ולשמחה:

סעיף ח' דינה כר"ח. ואם אכל סעודה הב' סמוך לחשיכה ושכח להזכיר של שבת ולא נזכר עד אחר שהבדיל בזה י"ל דאינו חוזר ומברך כיון שכבר הבדיל ע' לעיל סי' קי"ח סעיף י"א. ואף בנזכר קודם שהבדיל דעת בעל כסא דהרסנא סי' פ"ז דאינו חוזר ומברך:

מג"א ס"ק י"ז מהרי"ל בשו"ת סי' נ"ז משמע. ואם לא התפלל ואמר המבדיל יש להסתפק אם יאמר רצה מג"א לקמן ססי' רס"ג:

בש"ע בהגה"ה וי"א דאמרי' כו' עיין בעטרת זקנים ועיין בב"י שכתב משום דכתיב שבנו לירושלים ברחמים ע"ש: סעיף ז' בש"ע אם טעה כו' וכ' בר"י בשכח רצה והתחיל לומר בא"י נזכר וסיים למדני חוקיך אפי' למ"ש הריטב"א בחידושו לדעת קצת פוסקים דלדידהו לכתחל' אין לסיים למדני חוקיך אלא יסיים בונה ירושלים ויאמר ברוך אשר נתן כו' מ"מ בזה שכבר אמר למדני חוקיך בדיעבד כ"ע מודו דיכול לומר רצה ולחתום אח"כ בונה ירושלים אך אם סיים בונה ירושלים אמן והתחיל בא"י אדעתא לומר ברכ' רביעית צריך לחזור לראש לדעת הרמב"ם והרא"ש דקי"ל כוותייהו דהא כי סיים ברכות דאורייתא כו' ואף אי אמר למדני חוקיך הו"ל כתחנונים וחוזר לראש ע"ש: וע"ש בשם מהר"י מולכו אם נרדם בשינה באמצע בהמ"ז ולא ידע באיזה ברכה עומד חוזר לראש ברכת המזון ע"ש: (שם) אומר ברוך כו' ומשמע דאינו אומר בה שם ומלכות ועיין באחרונים ובא"ר דעתו להזכיר בה שם ומלכות בר"ה. ובבר"י כתב שיש לחוש לדעת מרן הב"י ומור"ם דקאי כוותי' וצידד שי"ל דגם הרי"ף והרמב"ם דעתם כן וספק ברכות להקל ע"ש: (שם) בהג"ה ואולי יש לחלק עיין בבאר יעקב דף י"ב כ' לחלק דבר"ח לד"ה אינו חוזר בשביל יעלה ויבא משא"כ בעל הניסים דאיכא דעו' דיחזור (אפילו בבה"מ דחנוכה עיין סי' תרפ"ב ולדעת רש"ל היינו בבהמ"ז דפורים עיין ט"ז סי' תרצ"ה) ולכן י"ל בתוך שאר הרחמן כו' ע"ש: (שם) ואינו חותם בשל ר"ח עיין במג"א שדעתו שחותם בשל ר"ח והניח בצ"ע והלבוש והל"ח הביאם ועט"ז כתב ג"כ כהמג"א ועיין בא"ר ובבר"י וביד אפרים מ"ש בזה:

הסעודה עיין בה"ט וכ"כ בר"י בשם שערי ישועה כת"י שאף שמג"א בסי' תרצ"ה כתכ שדעת המרדכי שיאמר על הנסים לא קי"ל הכי דאפילו בלא התפלל סובר הרא"ש ודעימי' דאזלינן בתר השתא כו' ע"ש והמג"א שם כתב דיברך תחלה ואח"כ יתפלל לאפוקי' נפשיה מפלוגתא ע"ש ועיין בא"ר באם הוא לא התפלל אף שהצבור התפללו מזכיר ומיהו אם התפלל מנחה והתחיל לאכול אחר שהתפללו הציבור ערבית בר"ח מבעוד יום אינו מזכיר של ר"ח. וה"ה איפכא אם הצבור התפללו בערב ר"ח מבע"י והתחיל לאכול אחר ערבית אעפ"י שהוא לא התפלל ערבית מזכיר של ר"ח מיהו אם עדיין לא התפלל מנחה אינו מזכיר של ר"ח כיון שעתיד להתפלל מנחה של חול וה"ה במוצאי ר"ח מזכיר של ר"ח בבהמ"ז אם לא התפלל מנחה אף שהצבור התפללו ערבית מבע"י שם:

וה"ה לר"ח עיין בה"ט וכתב בגינת ורדים כלל א' דאף להפוסקי' דאזלינן בתר התחלת הסעודה היינו לענין הזכרה אבל בז' ברכות דחתן שנמשכת סעודת יום ז' עד ליל ה' ודאי אין לברך ז' ברכות ע"ש ועיין בר"י:

ונראה דדוקא כשמברך לבד כו'. כ' זה ליישב מנהגינו שאין אנו אומרים אותו בלחש ורש"ל בתשובה האריך בסימן מ"ד לקיים מנהגינו ונ"ל ליישב בדרך זה דאי' בגמרא אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים ויקומו לעבודתם רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא לזלזולי בהטוב והמטיב פי' שירגישו שיש כאן סיום ב"ה ורי"ף ורמב"ם לא הביאו זה נ"ל שהם מפרשים דאביי ורב אשי לא פליגי לדינא אלא כל אחד הי' לו טעם על מנהגו דמ"ש אביי עני ליה בקלא אין פירושו שהי' מגביה קולו יותר משאר ב"ה דאין בזה תועלת דאף אם יאמר אותו בקול של שאר ברכות ישמעו הפועלים שהוא עונה אמן דהא פסק לעיל שצריך גם שאר ב"ה בקול רם אלא ה"נ קאמר דהיה אומר אותו בקול כשאר הברכה לאפוקי בלחישה כרב אשי ורב אשי הי' אומר בלחישה מטעם זלזול נמצ' דהי' לכל אחד טעם הגון למנהגו ע"כ אין למחות ביד הנוהגים כאביי וא"א אותו בלחישה דוקא כנ"ל:

אבל לא ראיתי נוהגין כן. לענ"ד ראיתי טעם נכון לזה דמה שהיה ראוי להזכיר מלכות שמים בברכ' זו אינו אלא מצד שמזכיר מלכות דוד ראוי להזכיר שם גם מלכות שמים אלא שאינו דרך כבוד להשוות' יחד דהיינו לומר סמיך למלכות דוד מלכות שמים וכ"ה באשר"י בהדי' וז"ל אלא שלא רצו להזכיר מלכות שמים אצל מלכות בית דוד עכ"ל. וכ"ה בטור סי' קפ"ט אבל רחוק ממנו אין שום מניע' דהיינו באותו ענין שמזכיר בקש' על מלכות בית דוד אין להזכיר סמוך לו קצת ע"כ אין לומר אבינו מלכנו שהוא ג"כ סמוך לו דמ"ש ועל הבית הגדול כו' הוא חד ענינ' עם מלכו' בית דוד דזה תלוי בזה אבל באל מלך חנון כו' הוא רחוק ממנו ואינו מענין בקש' זו וא"ל הי' להם לתקן מלכו' שמים במקום אחר רחוק ממנו דבזה לא היינו מרויחי' כלום דהא ברכ' הארץ ג"כ לא תקנוהו אלא דסמכו על מה שהי' ברכה הסמוכה וברכ' ראשונה יש בה מלכו' וה"ה בברכת רחם אלא דהיה ראוי להזכיר שנית אצל מלכו' בית דוד ולבקש עליו רק שאינו דרך כבוד וברחוק ממנו אין שום צורך בו ואם מזכירו שם אין בזה העדר כבוד של מעל ומ"מ תקנו בברכ' הטוב והמטיב להשלים כנגד זה להורות שהי' הראוי להזכיר אצל מלכו' בית דוד כנלע"ד:

פותח בה רחם כו'. בגמ' אמר בזה ובשבת מתחיל בנחמ' ומסיי' בנחמ' פירש"י שא"צ לשנות בפתיחת' וסיים הטור דרחם נמי היינו נחמה לפ"ז לא איצטריך להשמיענו שאין לשנות אלא דה"א רחם היא ל' תחנה ואין אומרים תחנה בשבת אלא צ"ל נחמנו וכ"ה בתוס' בשם י"א קמ"ל דרחם היינו נחמ' אבל בסמ"ג משמע דקמ"ל שאצ"ל ברוך אתה יי מקדש השב' כמו בתפל' וקצת מתחילין בשבת רחם ומסיימים מנחם ציון בבנין ירושלים ואינו נכון כי החתימה צריכה כעין פתיחה ואע"פ שרחם הוא כמו נחם מ"מ כיון שהוא משנה בשב' גילה דעתו שיש חילוק:

טעה ולא הזכיר של שבת כו'. נ"ל דמי שאינו יודע נוסח ברכה זו שמזכיר כאן שנתן שבתו' למנוח' כו' צריך לחזור לראש כיון שאינו יודע לתקן החסרון אלא אם יודע ההתחל' והסיום אף שאינו יודע שאר הנוסח כראוי א"צ לחזור בשביל זה:

אם חל ר"ח בשבת כו'. בטור כתוב וכתב אחי הר"ר יחיאל יש חולקין בזה ולזה דעתי נוטה וראיה הוא מיום שנתחייב בד' תפלות ה"נ כיון דלא סגי דלא אכל צריך לחזור עכ"ל כאן פסק דלא כהרר"י ונראה טעמו דגם בי"כ לא נתחייב בנעיל' להזכיר שבת אלא לכתחל' אבל דיעבד שלא הזכיר שבת בנעילה ה"נ דאינו חוזר בשביל זה וכמ"ש ב"י בסי' תרכ"ג שיש מחלוקת בזה בהגמ"ר וספק ברכות להקל אבל הרר"י ס"ל גם שם דחוזר:

סעוד' שלישית כו'. משמע דאינה טעונה פת אלא סגי בפירות ואף על גב דבסי' רצ"א מסיק בש"ע דצריך פת מ"מ כאן נמשך בזה חומרא דלא נימא ברכה לבטלה כשיחזור דשמא אין טעונ' פת:

מזכיר של שבת. בב"י הביא בשם תשובת הרא"ש וז"ל שאין להזכיר של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם לא התפלל אותה מתפלל במ"ש שתים כי אין להזכיר של שבת בחול אע"פ שנתחייב תפל' זו בשבת וכן בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהם היום דאר"י גמרו סעודתן כוס ראשון אומרים עליו ב"ה בתוספתא דברכות שונה בדברי רבי יוסי ומזכיר של שבת בב"ה אף ע"ג דסעודת חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת ה"נ אף על גב דסעודת שבת היתה כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת עכ"ל אבל) בהג"מ כתב בשם הר"ם שצ"ל על הנסים דאשכחן רב צלי של שבת בע"ש ובשם תשו' אשכנזית שהיא תשובת מהרי"ל כתב ב"י דכ' דלסברא זו לא תקשה מתפלת מנחה דשבת דמייתי הרא"ש דזמן תפלת מנחה עבר ואינו מתפלל במ"ש אלא לתשלומין והיאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה אבל בהמ"ז דאתא על סעודה שסעד בשבת וכיון דלא צלי עדיין ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה וכן המנהג פשוט להזכיר על הנסים בכה"ג וכן במ"ש כשנמשכה סעודתן עד הלילה עכ"ל ב"י ובתשו' מהרי"ל עצמה סי' נ"ו כ' אחר זה אמנם יש תשובת הרא"ש שאין להזכיר מעין המאורע בליל מוצאי היום אפי' אם התחיל מבע"י עכ"ל משמע דמ"ש תחלה הוא שלא ראה עדיין תשובת הרא"ש בתחלת כתבו או שכתב תחלה סברא דנפשיה ואע"ג דבהעתק הב"י זכר לא תקשה מתפלת המנחה דשבת דמייתי הרא"ש משמע דגם בתחלה היה הפלפול בדעת הרא"ש דהני ב' תיבות דמייתי הרא"ש אינם בתשו' מהרי"ל אלא לשון הב"י הוא שהכניס בתוך ל' התשובה ובזה ניחא מה שי"ל למה כתב שיאמר על הנסים בלילה ותי' דל"ד למנחה דשבת. והא אכתי קשה מן התוספ' שמביא הרא"ש שצריך להזכיר של שבת בב"ה וכשמשכה סעודתו עד השבת ש"מ דלא אזלי' בתר התחלה ולמה נילך בעל הנסים בתר התחלה והלא תרווייהו הם בב"ה ולכאורה היה נראה דבאמת הדר ביה מהרי"ל בסוף כשהביא תשו' הרא"ש והיינו מטעם שכתבתי אלא דאיך שיהיה לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה דמ"ש באמת מההיא דתוספתא שזכר הרא"ש דלא אזלינן בתר התחלה ולמה אנו נוהגים לומר על הנסים בליל מוצאי פורים וכן בליל מ"ש אומרים רצה וכי יש לנו כח לחלוק על התוספתא ונלע"ד דהכל ניחא דודאי שפיר אזלינן בתר ההתחלה לענין זה שלא לגרוע למה ששייך להתחלה כגון רצה ועל הנסים אם בא עליו קדושה נוספת בשעת סיום הסעודה ודאי אומר ג"כ מעין אותה קדושה ואין זה ביטול הליכה אחר ההתחלה ע"כ שפיר מזכיר של שבת כשנמשך סעודה שהתחיל בחול ובמנחה בשבת וי"ט ביום א' ונמשכה הסעודה עד הלילה אזלינן בתר ההתחלה וחייב לומר רצה ואחר כך יאמר גם כן יעלה ויבא וא"ל בזה שזה סותר את זה דהא אין כאן סתירה דתחלה אומר של שבת ואח"כ של יום טוב מידי דהוי איקנה"ז שאומר תחלה קידוש השייך ליו"ט ואחר כך הבדלה השייכ' אחר השבת קודם שחל יו"ט דסוף סוף יש עליו אז ב' קדושות ה"נ בב"ה שמזכיר של שבת שעבר ושל יו"ט הבא עכשיו וה"ה בר"ח שחל במ"ש שאומר רצה ויעלה ויבא ומו"ח ז"ל כתב דאם חל י"ט ביום א' ומשכה סעודת מ"ש עד הלילה אינו אומר אלא רצה דבתר התחלת סעודה אזלינן קשה מן התוספתא שזכרתי דאם משכה סעודת חול עד תוך השבת דמזכיר של שבת וה"נ בר"ח ובס' עמק ברכה ראיתי שכת' בשם החסיד מהר"ש מלובלין בר"ח במ"ש אומר יעלה ויבא ולא רצה וקשה דמ"ש מעל הנסים שאנו אומרים אותו בלילה ורצה שאומרים בליל מ"ש דהא ודאי לא מועיל כאן קדושת ר"ח להפקיע מעליו חיוב המגיע מחמת שבת ע"כ אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בזה אומר שניהם וכמ"ש והכלל בזה דאם מושך סעודת חול תוך ר"ח או תוך שבת למאן דס"ל שצריך ב"ה כמ"ש בסימן רע"א ס"ו מזכיר של שבת בב"ה כמ"ש שם הש"ע ואף שרמ"א כת' שם שהעיקר שאינו מזכיר דאזלינן בתר התחלה הא חזינן דהתוספתא היא תיובתיה אלא שי"ל שפירוש דבריו כמש"ל אי"ה דשם אסור לאכול אבל בר"ח נראה דמודה רמ"א ואם חל ר"ח או י"ט במ"ש מזכיר שניהם וכ"ש אם היה ר"ח או י"ט בשבת ומשך תוך הלילה דמזכיר שניהם ובזה ניחא הכל בס"ד כנלע"ד: בנוסח אבינו רועינו זונינו הטור הביא ירושלמי מהו מימר אבינו רועינו זונינו בשבת כי אסור לתבוע צרכיו בשבת א"ל טופס ברכות כ"ה וכת' ב"י ע"ז מכאן משמע שי"ל זונינו בשור"ק במשקל שובינו אלהי ישענו וכמ"ש אבודרה"ם בשם אבן עזרא דהשתא אינו שם תואר אלא מתפלל לפניו יתברך שיזון אותנו ונרא' שכך י"ל פרנסינו כלכלנו שהוא מתפלל שיפרנסנו ויכלכלנו וגם רועינו היה לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וא"ו ושב"א תחת הרי"ש ובימי חורפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך אבל בכל הספרים כתו' רועינו בוי"ו עכ"ל ולעד"נ דלא הווין כולהו ל' תפלה דאם כן הוי דבר שפתים אך למותר בהרבה כפלי לשונות בבקשה זו אלא שפיר הווין שנים מהם שם התואר ושנים האחרים לשון בקשה והיינו שאנו צריכים לו יתברך למזון ההכרח כגון לחם ועוד דבר מותר כגון פירות ואלו שניהם נכללים בברכת בורא נפשות כמ"ש הטור בסי' ר"ז וה"נ אומר כן אבינו רוענו זונינו דהיינו בחולם ושניהם שם התואר שאתה יש לך כח לרעות אותנו בהכרח ובמותרות אנו מבקשים על שני דברים אלו ועל זה אומר ל' בקשה ג"כ כפל פרנסינו וכלכלינו כן נראה לע"ד נכון:

במ"א ס"ק י"ד וגם צ"ע ועיין ס"ס י"ח כצ"ל ור"ל בסעיף י"ח שם בשם תה"ד שלא יכלול על הספק אף שאינו מוסיף שם ומלכות וזהו מתרץ לקושייתו שהקשה דמה מזיק כשאומר ג"כ וראשי חדשים ועיין לקמן בדף פ"ח ע"ב נדפס בגליון אבן העוזר (ומ"ש שם סימן צ"ד הוא ט"ס והדברים שייכים לכאן) שהשיג על המג"א מדברי הגהות מיי' שהביא הב"י כו' וטעם הדבר מבואר בתה"ד סימן למ"ד הביאו ב"י סי' ר"ח כו' ע"ש ובמחכ"ת נראה שלא הרגיש בט"ס שבמג"א שאילו הרגיש הרי המג"א בעצמו הראה מקום לסי' ר"ח ומ"ש המג"ח לא מצאתי סברא זו נראה שר"ל שלא הוזכר רק בהגמ"י לבד וקיצר בדבר לפי שכוונתו על עיקר מקור הדין שבב"י ועיין בעטרת זקנים מדברי הלבוש והל"ח בזה ובא"ר ועיין בברכי יוסף מ"ש בזה. ומחדש נדפס ספר מחצית השקל וכתב שמ"ש המג"א ועיין ס"ס ק"א היינו לומר דמלת וראשי חדשים לא חשיב הפסק ע"ש והוא תמוה דמה חשש הפסקה שייך בזה שהיום הוא ר"ח ואין בזה משום הפסק ומכ"ש בברכת הטוב והמטיב שהוא ברכה בפ"ע מדרבנן ומפסיק בה במלת אמן. וגם במה שהביא באה"ע מסי' ר"ח כתב דהתם נמי בלא טעמא הוא כמ"ש בתה"ד דהתם לענין לכלול באמצע (וכ"כ בבר"י לחלק בזה כו' ע"ש) וכל מ"ש הוא לפי שלא הרגיש בט"ס שבמג"א וכמ"ש וגם מ"ש במחצית השקל שט"ס בהגהת מיי' לא נהירא לפענ"ד: