שולחן ערוך, אורח חיים י״א: דיני חוטי הציצית ובו טו סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני חוטי הציצית ובו טו סעיפים:
החוטין צריך שיהיו טווין לשמן: (הגה ויש מחמירין אפי' לנפצן לשמן והמנהג להקל בנפוץ) (מרדכי ואגודה סי' כ"ג) שיאמר בתחלת הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית ואם לא היו טווין לשמן פסולים:

טוואן עכו"ם וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמה להרמב"ם פסול להרא"ש כשר: הגה ונוהגין שיסייע הישראל מעט וכדאיתא לקמן סימן ל"ב סעיף ט' ובי"ד סימן רע"א גבי תפילין וספר תורה: וצריכין שזירה ושיהיו שזורין לשמן:

אם נתפרקו משזירתן ונעשו י"ו כשרים והוא שישתייר בשזור כדי עניבה: [הגה ולכתחילה טוב לקשור החוטין למטה כדלקמן בסעיף י"ד בסימן זה: [ב"י בשם הרוקח]:

אורך החטים השמנה אין פחות מארבע גודלים וי"א י"ב גודלים וכן נוהגין ולמעלה אין להם שיעור: [הגה ואם עשאו ארוך יותר מדאי יכול לקצרו ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי] [מרדכי בה"ק] א' מהחוטים יהיה יותר ארוך כדי שיכרך בו הגדיל היינו החלק מהציצית שאינו ארוג: הגה ושיעור הנזכר יהיה בציצית לאחר שנקשר מלבד מה שמונח על קרן הבגד: (סבר' ב"י):

אין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מהנימין הנתלשים מהבהמה ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד והטעם משום ביזוי מצוה:

אם עשאם מצמר גזול פסולים דכתיב ועשו להם משלה': הגה ודוקא שגזל החוטין אבל אם גזל צמר ועשאן חוטים כשרים מיהו לכתחלה אסור לעשותן [ב"י בשם נימוקי יוסף בהלכות ציצית] [ולענין ברכה עיין לקמן ריש סי' תרמ"ט]: ע' מ"ש ר"ס ט"ו:

חוטים שאולין הלואה היא דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי:

המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנ':

יעשה נקב באורך הטלית לא למעלה מג' אצבעות [היינו גודלין] (כל בו סימן כ"ב ומיימוני והגה' סמ"ק' סי' ל"א) שאינו נקרא כנף ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הציפורן משום שנאמר על הכנף ואם היה למטה ממלא קשר גודל היה תחת הכנף: הגה ומודדין זה ביושר ולא באלכסון מן הקרן (ב"י):

אם היה רחוק מהכנף מלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור כשר כיון שהיו בו כשיעור בשעה שהטיל בו ציצית זה: הגה ונוהגין לעשות אימרא סביב הנקב שלא ינתק שם ויהיה פחות מכשיעור וכן עושין אימרא בשפת הבגד למטה מהאי טעמא (ב"י בשם סמ"ק וכל בו) י"א שבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור וי"א שדין רוחב הבגד כדין האורך ונראין דבריהם:

אם הגדיל שקורין אוריליי"ו הוא רחב לא יטיל בו הציציות ואם הטיל בו פסול דעל כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מהבגד אבל עולה הוא לשיעור מלא קשר גודל ולהרחקת ג' אצבעות כיון שהנקב בתוך הבגד: הגה וטוב שימדוד שיעור קשר גודל בלא הגדיל ויהיה תוך ג' אצבעות עם הגדיל (ב"י בשם רש"י ורשב"א):

מנין חוטי הציציות בכל כנף ארבעה כפולים שהם שמונה ואם הוסיף פסול יחתוך ראשי החוטין הארבעה ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיו ח':

יזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח' קודם שיכרך שאם כרך אפי' חוליא אחד (פי' החלק מהציצית שבין קשר לקשר) וקשר אפי' קשר אחד ואח"כ חתכן פסול משום תעשה ולא מן העשוי שהרי בפיסול עשאם:

יקח ד' חוטים מצד זה וד' מצד זה ויקשור שני פעמים זה על גב זה ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות וקושר שני פעמים זה על גב זה וחוזר וכורך וכן יעשה עד שישלים לחמשה קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות אין שיעור לכריכות רק שיהי' כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים והענף שמנה גודלים: (הגה ואם האריך הציצית יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב' חלקים ענף) (רמב"ם פ"א) נוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות ובשני ט' ובשלישי י"א וברביעי י"ג שעולים כלם ארבעים כמנין ה' אחד שעולים ל"ט ועם השם הם ארבעים נהגו לעשות בסוף כל חוט קשר כדי שיעמוד בשזירתו:

י"א שצריך לדקדק שיתלה הציצית לאורך הטלית דבעינן שתהא נוטפות על הקרן (פירוש תלוי על הקרן) ואם היה ברחבו לא היה נוטף שהרי כלפי קרקע היה תלוי. י"א שאין לתת שום בגד בנקבי הטלית שמכניסים בהם הציציות ויש מתירין וכן נהגו:

וצריכין שזירה ושיהיו שזורין לשמן אבל בדיעבד לא פסול בהכי:

ולכתחילה טוב לקשור החוטין כתוב בל"ח שכן ראה בציצית של ר' שלמה מלכו שלא היו קשורים וכתב במ"א וכן שמעתי דהוי כמוסי' על הקשרים ובפרט אם הם שזורים יפה דהוי מוסיף על הקשרים ולא שיתפרקו:

יעשה נקב באורך הטלית לא למעלה מן ג' אצבעות מפני שאינו נקרא כנף גם כאן צריך לשער במקום רוחב גודל ולא מראשו במקום שהוא קצר כנ"ל ש"ע:

ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל כו'. אכן אם נראה ברוחב הנקב שבו החוטין שאין החוטין רחוקים מלא קשר גודל ל"ל בה (ב"י רוקח כאן בדין זה הביא הב"י דברי מהררי"א ז"ל וז"ל ורבינו הגדול מהררי"א כ' שהטעם שצריך שיהיה בתוך ג' ושירחק כדי מלא קשר גודל הוא מפני שאין נקרא בגד פחות מג' אצבעות לפיכך צריך שיהיה בתוך ג' ומה שצריך שיהיה כמלא קשר גודל לפי שלא נקרא כנף אלא כשיעור זה ואם יש בכאן למטה משיעור זה אין עוד כנף ע"כ וע"ז כתב הב"י ולא הבנתי דבריו שאף על פי שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות כנף בגד מקרי וקרא על כנפי בגדיהם קאמר ולא על בגדיהם כו' ע"ש ואי לא מסתפינא אמינא כי היטיב הרב הב"י אשר דיבר שלא הבין דברי הרב הגדול מהררי"א כי באמת לא הבינה כי לדעתו הבין מדברי מהררי"א באמרו מפני שאין נקרא בגד פחות מג' אצבעות כו' שהמאמר הזה הוא נתינת טעם לפגם ולפסול המקום הפחות מג"א מלהטיל בו ציצית אם כן לדבריו איך מסיים בה ולפיכך צריך שיהיה בתוך ג' אבל באמת דברי מהררי"א ז"ל כולם ברורים כשמש נראין לעין כל מסכימים לדברי רש"י ז"ל וכמו שפי' הרב הנ"י בעצמו לעיל בדברי רש"י חלוקי דינים שסוף הבגד ממש פחות מכדי קשר גודל קרוי קרן ומכדי קשר גודל עד כדי ג' אצבעות קרוי כנף ולמעלה מג"א נקרא בגד כן במסילה הזאת עולים ג"כ דברי מההרי"א ז"ל שהטעם שצריך שיהיה בתוך ג' אצבעות ושירחק כדי מלא קשר גודל הוא מפני שאין נקרא בגד פחות מג"א ולכן הוא ראוי להטיל בו ציצית משא"כ אלו היה נקרא בגד לא היה ראוי להטיל עליו שהתורה אמרה על כנפי בגדיהם ולא על בגדיהם. וכן למטה מקשר גודל אינו נקרא כנף אלא קרן. הרי שדברי מהררי"א אינם נוטי' ימין ושמאל מדברי רש"י ז"ל דהיינו מאמרו שאינו נקרא בגד פחות מג"א כי הוא נותן טעם לשבח להכשיר המקום הטלת ציצית ולא כמו שהבין הרב הב"י את טעמו לפגם ולפסול וא"כ בחנם נטה על הרב הב"י בכידון אשר בידו כי בצדק כל אמרי פיו של מהררי"א ז"ל אליבא דהלכתא בדברי רש"י וסמ"ג נלע"ד ע"כ ש"ע:

נוהגין לכרוך באויר ראשון ז'. הגה ע"ז ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון ה' כריכות ובשני ו' כריכות ובג' ה' ובד' י' כריכות כמנין השם הוי"ה (כ"כ כנפי יונה) צריך לעשות ב' נקבים בטלית קטן דוקא אבל לא בגדול כדי שלא יהא מן המתמיהין רק מתחת למדיו יעשה ב' נקבים מפני שהוא מכוסה וצריך לעשות ב' נקבים זה סמוך לזה כמין ציר"י ולא זה ע"ג זה כמין שו"א (ר"י לוריא ע"פ האמת) בשני צריך שמונה כריכות שנאמר טל אורות טליך אורות בגימט' ציצית וח' חוטין וה' קשרים כלומר ט"ל כרכי' לציצית כנ"ל:

טוויין לשמן. ואם טוון חש"ו וגדול עומד ע"ג עיין בסי' ת"ס במ"א ובט"ז מש"ש:

שזורין לשמן. אפי' בדיעבד פסול אם לא חיו שזורין לשמן. מ"א:

למטה. ובציצית של רבינו שלמח מלכו לא חיו קשרים וכתב מ"א וכן שמעתי דחוי כמוסיף על חקשרים ובפרט אם חם שזורים יפח דלא שכיח שיתפרקו:

מארבע גודלים. ומודדין במקום רחב באמצע גודל. מרדכי ד"מ מ"א ע"ת:

ארו . נ"ל דאם אחד אינו ארוך כ"כ לכרוף בו חכל יכרוף בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מחחוט חשני כי בזמן חתכלת חיו עושין קצת חכריכות מתכלת וקצת חכריכות מלבן. מ"א:

ומצוה. ואפי' בדיעבד פסול ט"ז. לכאורח קשח דלפ"ז דחטעם חוא משום ביזוי מצוח לא מקשח חש"ס מידי מחא לב"ח בסוכח דף ט' ע"א ויש לישב ע"פ חנוסחא של חגמרא שם אלמא דבעינן טוויח לשמח וכו'. ומותיב ליח משמואל דלא כפרש"י שם ע"ש ודו"ק ובזח יתורץ קושיית חפוסקים למח פסק חרמב"ם כשמואל לגבי דרב משום דלפי סברתו וגירסתו לא מותיב אלא מדשמואל ומדחזי לסתמא דתלמודא דטרח לאוקמי סברת ב"ח דחילכתא כוותיח דשמואל ש"מ דחלכח כשמואל. עיין בבעל חמאור שם ובמג"א ס"ק ט' ובספר יד אחרן סי' י"ד ובב"י שם ודו"ק:

כשרים. משום דקנאן ביאוש ושינוי השם. וט"ז חולק ע"ז ופסק דפסול בדיעבד משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה כמה קושיות על ט"ז בזה הענין):

סי' תרמ"ט. דפסק שם דאין יכול לברך עליו:

דלא הדרי בעינייהו. ואם שאל לו חוטין שיחזירו לו בעין אין מברכין עליהם דלא הוי משלהם וא"ל דלמאי נ"מ השאילן לו די"ל דהיה סבר שיעשה בו מלאכה אחרת להכי דוקא חוטין אבל ציצית מתוקנת אה"נ דשרי. מ"א:

פסול לציצית. עיין מ"א ובספר בני חייא. כתב ע"ת דצמר שהיה עליה בשעת השתחויה נאסרת וכ"ש מה שגדל אח"כ ע"ש. ובני חייא כתב מה שגדל אחר שנעבד מותר ע"ש וכ"כ הט"ז סי' תרמ"ט ס"ק ה' ע"ש והאי פסול פי' אפי' בדיעבד. בני חייא:

הטלית. כ' הב"י בשם ב"ה די"א דיעשה ב' נקבים כמו צירי ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד וכו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא עכ"ל ב"י. וב"ח כ' דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מחזי כיוהרא כיון שאין נראה כלל. וכ"כ בכוונות שהאריז"ל נהג כן. ועיין מ"א:

מג' אצבעות. נ"ל דאם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול וה"ה איפכא בקשר גודל כשר. מ"א:

כנף. ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולמ"ה. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית שהיו בו חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל לנתקו מן הטלית אם יש לפסול הציצית של טלית זה משום תעשה ולמ"ה עי' בתשו' גינת ורדים חי"ד בסופו שכ' דראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם ע"ש:

ביושר. עמ"ש הט"ז ס"ק ט' על הב"י והמחבר בני חייא הליץ בעד רבינו ב"י ע"ש:

אימרא. כ' הב"י אפי' טלאי של עור יוכל להניח סביב הנקב:

רוחב הבגד. אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו ורוחבו היינו קומתו מראשו לרגליו:

הוא רחב. עיין בני חייא וביד אהרן:

בלא הגדיל. ואם הגדיל רחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי מסתפק במרדכי אם עולין למנין. מ"א:

ויתחבם בכנף. ר"ל לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם. כתב בשל"ה ומט"מ שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו:

חוליא אחד. פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאורייתא וא"כ הוי תעשה ולמ"ה מ"א. וע"ת לא כ"כ ועיין ט"ז:

לכריכות. אפי' כרך רובא או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה. ואם כרך כולה פסולה. ב"י מ"א:

רוחב ד' גודלים. ובר"מ פרשת פנחס כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. וכ' הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית וא"כ באויר הראשון יעשה הכריכות רחוקים זה מזה ובשניה לא כ"כ ובג' יקרבם ובד' יקרבם לגמרי והציצית של ר' שלמה מלכו לא היו שוים לגמרי:

וב' חלקים ענף. פשוט שאינו מעכב בדיעבד. כתב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות ובכל חוליות ג' כריכות כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט. מ"א:

ובשני ט'. ובכוונות כ' בשני ח' וכ"כ של"ה מ"א ט"ז דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א הוא בצירוף שם של הוי"ה. ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון י' כריכות ואחר כך ה' וכו' כשם הוי"ה מ"א ועיין בשכנה"ג בהגהת ב"י. (ועיין במ"א ובלבוש בענין הכריכות):

בסוף כל. חוט קשר. ע"ל ס"ק ג' מש"ש:

שהרי כלפי קרקע היה תלוי. ובדיעבד כשר אבל באלכסון אסור שהוא מנהג קראים. מ"א. עיין מ"ש היד אהרן בשם גן המלך:

מנחות מ"ב סוכה י"ז כשמואל הרי"ף ורא"ש

מרדכי ה' ציצית

הרא"ש

ממשמעות גמרא דעירובין צ"ו והרא"ש בהל' ציצית בשם ספרי

הר"ן ספ"ק די"ט

מנחות ל"ט ע"א לפירוש הרא"ש והרמב"ם בפ"א מה"ת

ר"ח וסמ"ג

הרא"ש

שם בגמ'

הרא"ש

מנחות מ"ב סוכה ט

סוכה שם:

נ"י וכ"כ בעטור

ע"ז מ"ז

רמב"ם פ"א מההיא דע"ז מ"ז

מנחות.

שם מ"ב

שם

טור ממשמעו' הגמ' שם

מהרי"א בשם סמ"ג ונ"י ובעל העיטור ור' יונה

טור

בב"ק קי"ט

מנחות מ"ב כרב אחא בר יעקב רמב"ם פ"א מהלכות ציצית נ"י

סוכה י"א

מנחות ל"ח ול"ט

הרא"ש

ב"י:

נ"י ורוקח

כל בו אורחות חיים והרוקח

אגור ואורחת חיים הביאו לב' הדעות

סעי' א החוטין כו'. ואם כו'. כשמואל וכרשב"ג דסוגיא דגיטין נ"ד כוותייהו וכן סוגיא דסוכה ט' ט' וכן שם מסקינן דבעינן צביעה לשמה וכן ס"ל לרבא בסנהדרין מ"ח כוותייהו לפי' תוס' שם ושם:

ויש מחמירין כו'. והמנהג כו'. כיון דלא אמרו אלא טויה אבל היש מחמירין ס"ל כיון דס"ל לשמואל כל העשיות יהיו לשמה כמ"ש בסוכה שם ה"ה לניפוץ אלא דקאמר טויה משום לאפוקי דרב:

שיאמר כו'. אע"ג דבהפרשת תרומה סגי במחשבה כמ"ש בקדושין מ"א ב' וש"מ וכן שליחות יד אע"ג דכתיב על כל דבר פשע וע' תוס' דב"מ מ"ג ב' ד"ה החושב דלא כ"כ וכן רש"י שם בד"ה החושב כו' וע' תוס' דפסחים ס"ג א' ד"ה ר"מ כו' מ"מ בפיגול מצינו אע"ג דכתיב לא יחשב ובעינן דבור וע' בגיטין נ"ד ב' הרא"ש בה' ס"ת בשם ר' ברוך וכמש"ל סי' ל"ב סי"ט ובי"ד ס"ס רע"א ור"ס רע"ד:

בתחלת כו'. עמ"ש בס"ב ועיין תוס' דזבחים ב' ב' ד"ה הא כו' וכמ"ש בגת' שם כל העושה כו' ואע"ג דלמסקנא א"צ לזה מ"מ הכי קי"ל כמ"ש בשבת צ"א א' ולכן דוקא בתחלה דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו כו' בסוף פ"ב דחולין:

שהוא כו'. דסתם טוויית חוטין לאו לשם ציצית וז"ש או שיאמר כו' דאז סתמא לשם ציצית וע' גמ' דזבחים שם ובמרדכי שם:

סעי' ו להרמב"ם פסול. כמ"ש בגיטין' כ"ג א' אלא מעתה כו':

ולהרא"ש כשר. כמ"ש בע"ג כ"ז א' אע"ג דלרב יהודה בעינן מילה לשמה אפ"ה כשרה בנכרי ואזלי הרמב"ם והרא"ש לשיטתן כמש"ל בס"ה וע' סי"ד ס"ב וכ' הרא"ש בה' ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה וע' תוס' דגיטין ה' ב' ד"ה אפי' כו' משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שא"צ אלא בתחילה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל אבל תוס' בגיטין שם וע"ז שם וזבחים שם תירצו דמילה סתמא לשמה משא"כ גט כמ"ש בזבחים שם וה"ה לס"ת מדאמר בהנזקין כתב שלא לשמן ועוד דאמרינן שם מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד לשמן כו' וע' תוס' דע"ז שם וה"ה לציצית כנ"ל וכ"כ במרדכי ה' ציצית סי' תתקמ"ט ובהג"ה שם בשם אז"ק:

ונוהגין כו'. כ"כ ב"י דלדעת הרא"ש צריך ג"כ שיסייע כמ"ש שם וכ' הר"ר ברוך דאם הגוי מעבדן וישראל עע"ג וסייעו מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל עביד כו' וכמש"ל סי' ל"ב ס"ט אבל ממסקנת הרא"ש שם ומדברי בע"ה שם משמע דא"צ וכ"מ מדברי הר"ר ברוך עצמו דתלאינהו במה שאדעתא דישראל עביד וכ"כ ב"ח וש"ך בי"ד סי' רע"א דל"ק מסייעו אלא עצהי"ט דמסייע אין בו ממש וז"ש מסייע זה יש בו ממש כו' ר"ל העיקר משום דישראל עע"ג וכ"כ מ"א בסי' ל"ב ס"ט אבל לדעת הרמב"ם ותוס' לא מהני כ"ז:

וצריכין שזירה. עירובין צ"ו ב' וספרי פ' שלח ועשו להם ציצית שומע אני עושה כמות שהוא ת"ל על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור אין לי אלא פתיל תכלת טווי ושזור לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ודלא כהרמב"ם וע' תוס' יבמות ב' ד"ה ואמר כו' וע' תוס' דנדה ס"א ב' בד"ה שוע כו' ומש"ה אצטריך כו':

וכשיהיו כו'. כמ"ש בסוכה עשיה לשמה דמטויה ואילך ודאי בעינן לשמואל לשמה:

סעי' ג אם כו'. דה"ל כגרדומין:

סעי' ד' אורך כו'. כפי' הרמב"ם דע"כ אציצית קאמר וכפירש"י בבכורות ל"ט ב' בפי' הראשון:

השמונה. כ"מ בגמ' שם דקאמר משולשת וכ"ש לפר"ת דקאי אגדיל:

גודלים. שם ובכורות שם:

וי"א כו'. כפי' תוס' שם ושם דאגדיל קאי וז"ש משולשת לשון גדיל והוא שליש הציצית כמ"ש ל"ט א' וכ"ה בספרי אגדיל והביאו תוס' שם ע"ש ולרש"י ו' גודלין וע' תוס' שם ובבכורות ל"ט ב' ד"ה כמה כו':

ואם עשאו כו'. ולא כו'. כיון שאינו עשוי בפיסול וכמ"ש ל"ט ב' מיתבי כו' אימא כיון כו':

אחד כו'. שם א' חוט של כרך כו':

ושיעור כו'. כמ"ש רש"י בבכורות שם ד ה משולשת תלויה כו' וכ"ש לפיר"ת:

סעי' ה אין עושין כו'. רמב"ם וכן פי' הגאונים וכמ"ש הרז"ה בשמם בפ"ק דסוכה וכ' ובזה ניחא הגי' בסוכה שם אלמא בעינן טויה לשמה ומשמואל פריך ולכן כתבו הגאונים דהלכה כשמואל דסוגיא דגמרא שם כוותיה ואוקמינן למתניתין וקראי אליביה ובזה ניחא מ"ש במנחות מ"ב ב' מינין לציצית כו' אע"ג דגוי אדעתא דנפשיה עביד ואפי' ישראל עע"ג כמ"ש בפ"ב דגיטין: מלחמות שם וכשיטת הרמב"ם ואזיל הרמב"ם לשיטתו אבל הרא"ש דפי' כאן כפירש"י דגם לרב בעינן עשייה לשמה לכן מכשיר בישראל עע"ג וע' סי"ד ס"ב וכ' עוד וז"ש בסוכה שם ועשו להם משלהם ואלו לרב קרא לועשו להם אחרים:

והטעם כו'. ב"י אבל הרז"ה כ' הטעם שהם פסולין אליבא דרב משום דבעינן מין כנף ואין ג' מינין הללו ראוין לעשות מהן בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן:

סעי' ו ודיוקא כו'. בירושלמי והביאו מ"מ הדא דתימא בשגזל לולב ושופר כו' וכמש"ל ס"ס תנ"ד ור"ס תרמ"ט:

מיהו כו'. כ' נ"י משום מצוה הבאה בעבירה אבל בפ"ג דסוכה משמע דליכא מצוה הבאה בעבירה כה"ג אף לכתחלה כמ"ש בהנהו אוונכרי וליקניהו בשינוי השם כו' אלמא אף לכתחילה מותר וכמ"ש תוס' שם אלא דמשום ברכה אסור לכתחילה כמש"ל ולעניין ברכה וכמ"ש לעניין תרומ' באלם וערום ואינו שומע ומ"מ קשה קושיא הנ"ל וכן מצאתי למ"א בסי' תרמ"ט שהניח בצ"ע ונראה דשם כיון דחששא בעלמא לעניין זה שיקרא מנאץ וכבר קני לה לא חיישינן וכמ"ש במ"א שם ס"ק ה' משא"כ בודאי וכן לצאת במצוה חיישינן אף לספק משא"כ בברכה בגזולה דאסמכתא בעלמא ובמכ"ש שכבר קנה אף לצאת י"ח המצוה:

סעי' ז חוטים כו' דלא כו'. כמ"ש בב"ב קל"ז א' ב' אלא הכא אי מיפק כו' וע' א"ה סי' כ"ח סי"ט אבל בלא"ה לא נפיק בשאולים מהאי קרא דלהם וכמש"ש כ"ז ב' וכמ"ש בלולב וכמש"ש תניא ר"א אומר כו' ורבנן האי לך כו' אבל שאולה כו' דוקא משום דכתיב כל האזרח וכן דרשינן כסותך למעוטי שאולה כמ"ש בחולין קל"ו:

סעי' ח המשתחוה כו'. בעיא דר"ל ולא אפשיטה וכמ"ש שם תכלת דמאי כו' ולדעת ר"ת ברפ"ג דסוכה וכמש"ל סי' חקפ"ו פסול בדיעבד אבל לדעת ר"י תי' ראשון שבתוס' אינו פסול אלא לכתחילה וע' סי' תרמ"ט ס"ג:

המשתחוה לפשתן כו'. שם בעיא דרמי ב"ח וסובר דמש"ש הכי השתא אפשיטא הבעיא וכמ"ש בפ"ג מה' איסורי מזבח ובפ"ד שם כ' בבעיא דתכלת לכהנים דלא אפשיטא אע"ג דגמרא אמרו היינו בעיא דרמי ב"ח וכמו שחילק כאן בין צמר לפשתן ול"ק היינו בעיא דרמי ב"ח אלא בעיא דמשתחוה להר כו' כ"מ ולכן בציצית קאמר היינו בעיא דר"ל דלא כתוס' שם ד"ה היינו וכ"כ מ"א:

סעיף ט היינו גודלין. גמ' שם:

משום שנאמר כו'. שם במימרא דרב:

ואם היה כו'. סמ"ג ור"ל דמקשר גודל עד ג' אצבעות נקרא כנף ולמעלה אין כנף אלא בגד ולמטה נקרא קרן ונאמר על כנפי ר"ל בכנף עצמו ב"י:

ומודדין כו'. דל"ת דזוית הבגד נקרא קרן וא"כ הרחקה מן הקרן שאמרו שם מזוית אלא סוף הבגד נקרא קרן כלל ב"י:

סעי' י ונוהגין כו'. ר"ל שלפעמים יטילו הציצית אחר כך:

וכן עושין כו'. ובסמ"ק ומרדכי כ' עוד טעם אחר ועמ"א ס"ק י"ז:

י"א כו'. ממ"ש כמאן אזלא הא דא"ר ציצית צריכה כו' והיינו לאורך הטלית כמ"ש רש"י שם ולקמן בסט"ו י"א שצריך כו' ועוד מדקאמר על הגדיל אבל חוץ לגדיל כשר בכ"מ וגדיל הוא מפרש כלשון ב' ברש"י וכמ"ש בסי"א ואמר אין לו שיעור ר"ל למטה אבל למעל' ודאי אין חילוק ב"י:

וי"א שדין כו'. ממ"ש הטיל על הקרן או על הגדיל אלמא כי הדדי נינהו וכי היכי דבגדיל אין חילוק דשם הטעם משום דאינו מן הבגד ה"נ בקרן ועסי"א:

סעי' יא אם הגדיל הוא כו'. בא לתרץ קושיא הנ"ל דקיי"ל דאפי' הוא ורחב יותר מקשר גודל:

אורייל"ו. פי' השני שברש"י:

ואם הטיל כו'. כראב"י דרב ס"ל כוותיה וז"ש דעל כנפי כו' ממימרא דרב וכן ר' יוחנן:

אבל כו' טוב. סוף ב"ק אר"י הכל עולה כו' ויצחק כו':

סעי' יב מנין כו'. שם מר בריה דרבינא כו' וע' רש"י ד"ה כדידן וכמ"ש בספרי ובש"א מד' חוטין של תכלת וד' חוטין של לבן והיינו אחר שכפלו תוס' מ"א ב' ד"ה ב"ש וקי"ל כב"ש כמ"ש בגמרא שם ואע"ג דל"ל תכלת מטיל לבן במקים תכלת כמש"ש ל"ח ב' אין לי תכלת כו' וכ"מ שם מ"א ב' ל"ק כאן כו' וכמ"ש רש"י ותוס' שם במתניתין ר"פ ל"ח א' וכ"מ בגמרא שם מ"ם א' דפריך ולא יהא אלא לבן כו':

ואם כו'. רשב"א וכמ"ש בסנהדרין פ"ט א' ואי ס"ל דקשר כו' וע' תוס' שם ד"ה קשר וכ"מ במנחות מ"ם ב' ומי אמרינן תעשה כו' ובעל העיטור כתב דלכתחילה יוסיף כמו שירצה ולמד ממש"ש מ"ב רב ירמיה מדפתי רמא תמניא כו' וכן שם מ"א ב' ל"ק כאן בטלית כו' וכן בספרי והביאו התוס' שם כמה גדיל לעשית אין פחות משלשה כדברי ב"ה בש"א מארבע כו' וכן פי' בע"ה מש"ש מ"ב אין לו שיעור למעלה בין באורך בין במנין י"ל דגם קושיית הגמרא למימרא כו' קאי על שניהם אבל לתוס' דחקו ההיא דסנהדרין וכ' דמשמנה עד ט"ז יכול להוסיף דכ"ז במשמעות גדילים או מכ"א לבד או משניהם יחד אבל יותר גרוע ועומד אבל הרשב"א ס"ל דלעולם פוסל והני אמוראי דשם מ"ב א' פליגי אהדדי וע' תוס' ר"פ ד"ה התכלת כו' אבל להלכה נראה כדעת בעל העיטור דמכשיר וסברתו נכונה ועיקר דכי פסלינן בסנהדרין שם דוקא בשהוסיף מין אחר ודומיא דלולב שם דבאותו המין מכשרינן אפי' לכתחילה להוסיף כמה שרוצה:

יחתוך כו'. שם מ"ב א"ר אחא בר יעקב כו' אלמא לכולם צריך לכופל' ועבדינן כמר בריה דרבינא וע' תוס' ר"פ סד"ה התכלת ומה שאנו כופלים כו' ואמר יחתוך דלכתחילה יחתכם קודם שיתחבם דסי"ג דיעבד דוקא וכמ"ש בסוכה י"א א' הטיל כו' כשרין דיעבד דוקא ודלא כמ"ש ב"י דעצה טובה וכ"מ מלשון רי"ו וכ"כ מהרי"א:

סעי' יג שמונה. כן פי' תוס' מ"ש ופותלהו כו':

שאם כו'. בסוכה שם והא תני שמואל כו' וכ' סמ"ג ומרדכי שאם לא יחתכם עד אחר קשירה וכריכה נמצא שהציצית נעשה מאליו ופסול משום תולמ"ה וטעמו משום דאמרינן ל"ט ב' ורב סבר כו' דס"ל דתרווייהו בעינן לעיכובא וכמ"ש שם א' תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כו' הא לא"ה פסולה וקי"ל כרב וכ"ה בספרי והביאו תוס' שם ב' ד"ה או כו' וכ"כ המרדכי בס"ס תתק"מ ואמרינן שם דקשר העליון דאורייתא ופירש"י קשר שאחר הגדיל וכ"כ נ"י שם ואפי' לא כרך כו' ומיהו בשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל וקשר העליון דאורייתא והוא שבסוף הגדיל כפירש"י כו' ולפיכך מ"ש סמ"ג שאם כרך כו' היינו בכה"ג כיון שבכך מתכשר ורש"י בסוכה שם ד"ה תלאן שכ' עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ל"ד כולן אלא לרבותא דרב. ב"י. וטעמם שמכשירין כ"ז שאין מתכשר בעשייתן דע"כ ל"פ שמואל שם עלה דרב אלא משום דס"ל דקציצתן לאו מעשה אבל כל שנעשה מעשה להכשיר ודאי נקרא מעשה וע"ש ט"ו א' בשלמא ב"ה כו' אי כו':

סעי' יד יקח ד' חוטים כו'. הרא"ש ומרדכי דבהכי מתקיימין כל החוטים יותר דלא כר"ת ור"י שהי' עושין הקשרים מחוט של כרך וכן הוכיח שם בתוס' ל"ח ב' בד"ה כדי כו':

ויקשור. לחוש לפי' הב' שכ' תוס' בשם רש"י ל"ט א' ד"ה קשר:

ב"פ. דקשר אחד אינו קשר של קיימא ואינו קשר. מרדכי וע' סי' שי"ו:

חוט הארוך. שם חוט של כרך כו':

וקושר כו'. ל"ח ב' ש"מ צריך כו' ואע"ג דדחי ליה דיחויא הוא ולא דחינן מילתא דרבה משום זה וזמ"ש דילמא כו' וכמ"ש המפרשים:

וכן יעשה כו'. שם ל"ט א' תנא הפוחת כו' תנא כשהוא כו' וכ' תוס' שם ד"ה לא דעל כל ב' חוליות א' של לבן וא' של תכלת היה קשר אחד ובסופו קשר א' והוי ה' קשרים ובע"ה כ' דעל כל חוליא היה קשר אלא דאנו עושין הקשרי' של לבן לבד:

אין שיעור כו'. דוקא בתכלת אמרו הפוחת כו' ושיעור של חוליא שם אבל בלבן אין לדקדק במנין החוליות דמניינם נגד הרקיעין כמש"ש לפי שתכלת דומה לרקיע משא"כ בלבן תוס' שם וש"פ ומ"מ עושין לזכר כמו בתכלת תוס' ורמב"ם:

רק כו'. לשון הרמב"ם יתכוון להיות הכרוך שליש והענף ב' שלישים וכאן כ' ע"פ פי' תוס' בס"ד והוא מדברי הרא"ש והטור:

והקשרים. שהן ממנין הגדיל מרדכי בשם ר"י סי' תתק"מ והרא"ש:

ואם האריך כו'. מדברי הרמב"ם הנ"ל וכמ"ש בגמ' ונויי תכלת כו':

נוהגים כו'. בתוס' שם כ' וי"מ הפוחת כו' קאי אמנין הכריכות ע"כ בראשונה ז' ומוסיפין והולכין שנים שנים עד שהאחרונה י"ג אבל האחרונים כתבו שבין הכל ל"ט כמנין השם די"מ הפוחת כו' קאי על מניין החוליות:

סעי' טו נהגו כו'. ע"ל ס"ג ולכתחילה בעינן שלמים:

י"א כו'. שכן פי' הא דאמרינן שם מ"ב א' שתהא נוטפת כו':

י"א כו'. דכתיב הכנף מין כנף:

ויש כו'. דהא קי"ל היא של בגד וכנפיה כו' דבתר עיקר בגד אזלינן ואף למ"ד בתר כנף אזלינן בתר עיקר כנף ואין עושין אלא לחזק ובחליצה במחופה עור כשר דהוא עיקר נעל ואין חוששין להפסק וכן בטלית כפולה שחייבת לרבנן ואע"ג שכנף א' מפסיק את חבירו עב"י:

שיאמר בתחילת הטוייה – עיין במ"ב הטעם משום דכל העושה וכו'. וכ"ש אם יאמר שכל הטוייה שיטוה יהיה לשם ציצית בודאי דמהני ולא צריכין תו להטעם דכל העושה וכו' [כן מוכח זבחים ב' ע"ב תוד"ה הא וכו']:

שיאמר לאשה טווי לי וכו' – עיין במ"ב במש"כ ר"ל בתחלת הטוייה דכמו דגבי הוא עצמו צריך האמירה בתחלת המעשה כן נמי באומר לאשה. וצריך ג"כ שתהא מחשבה להאשה לשמה דאל"כ מאי מהני אמירת האחרים שעי"ז לא נקרא לשמה אם באמת אין מחשבתה לשמה וכו' והך ותו לא צריך שכתב המרדכי ר"ל שאין ישראל המצוה צריך יותר לא דיבור ולא מחשבה אבל האשה עכ"פ צריכה מחשבה בתחלתה לשמה [מביאור מהר"מ בנעט על המרדכי]:

טוואן עכו"ם וכו' – ולעניין טויית חש"ו עיין בסימן ת"ס לענין עשיית המצה שיש פלוגתא בזה בין הפוסקים וה"נ בענינינו ועולה שם לדינא לפי הסכמת האחרונים [והוא הט"ז ומ"א וא"ר וח"י] דאם א"א בענין אחר מותר בעומד ע"ג אפילו ע"י עכו"ם וכ"ש ע"י חש"ו אבל לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות ע"י עכו"ם וחש"ו אפילו עומד ע"ג [חרש מיקרי שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה עיין יו"ד סימן א' וקטן הוא עד שנעשה בר מצוה וקטנה היא עד בת י"ב (א"ר וח"י ופמ"ג שם דלא כט"ז)] ובלא עומד על גבו פסול בכל הני אפילו בדיעבד ועיין בתשובת משכנות יעקב [סי' כ"א] שהוכיח מדברי התוספות דעומד ע"ג אינו נקרא באומר לו פ"א קודם העשייה רק צריך להזהירו בכל שעה שלא יסיח דעתו כלל אבל כל שאינו עומד על גבו ומזהירו תמיד לכו"ע אין לו כוונה כלל ומכל זה נמצינו למידין שאותן הנוהגין ליתן לנערות קטנות לטוות ציצית וסומכין ע"ז שאומרים להם לטוות לשמה לא הועילו כלום והציצית פסולות מן התורה לד"ה עי"ש וכן משמע מדברי ח"א ע"ש. ודע עוד דבטוויה לשמה כיון שהיא ד"ת מוכח לדברי הפמ"ג שם בסימן ת"ס דאין ליתן לטוות אפילו לנער בן י"ג וכן לנערה בת י"ב כ"ז שלא ידעינן שהביאו שתי שערות אך בדיעבד נ"ל שאפשר דאין להחמיר דסמכינן אחזקה דרבא [עיין בסימן ל"ט בש"ת שהקיל בשם הנוב"י ועי"ש בבה"ל] ובשגדול עומד עליהם ומלמדם לעשות לשמה נראה דיש להקל בזה לכתחלה:

וישראל עומד על גבו וכו' – עיין בב"י שלמד זה מדין עיבוד שהכשיר הרא"ש בישראל עוע"ג ועיין בדגמ"ר ובחידושי רע"א ושארי אחרונים שתמהו על הב"י דהלא טעם הרא"ש שחילק בין גט למילה ועיבוד משום דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העורות לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה העכו"ם לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכן במילה כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל מה שיאמר לו וכן דעת בעל העיטור דסגי בעכו"ם שיעבדנו לשמן עכ"ל הרא"ש בהלכות ס"ת א"כ לפ"ז לא שייך הקולא גבי טויית ציצית דכל טווייה וטוייה מילתא באנפי נפשיה היא. וביותר יפלא בעיני על הב"י דהלא הרא"ש הביא ראיה לדבריו מדברי בעל העיטור שסובר כוותיה והעיטור גופיה פוסק לענין טוייה דלא מהני ע"י עכו"ם אף אם ישראל עומד ע"ג ולמד זה מגט עי"ש בדבריו בהלכות ציצית שכתב כן בפירוש הרי דלא כב"י שמשוה טוייה לעיבוד אמנם מדברי הגר"א בביאורו שהראה מקור להשו"ע שכתב דלהרא"ש כשר וז"ל בהעתקתו וכתב הרא"ש בהלכות ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שאין צריך אלא בתחלה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל עכ"ל ובאמת לא נזכר כלל בהרא"ש לענין ציצית משמע מיניה שהוא סובר דמה שכתב לענין מילה כיון דרגע הוא לאו דוקא אלא דבדבר שאין נמשך זמן הרבה כעין גט הוא עושה אדעתא דישראל ע"כ טויית ציצית לטלית נמי שאין נמשכת אלא רגעים אחדים מהני עוע"ג [ומה שכתב הגר"א שא"צ אלא בתחלה ר"ל כיון דאין נמשכת הטוייה אלא מעט מהני לזה המחשבה שחישב בתחלת הטוויה דלא אסח דעתיה עדיין מהמחשבה ההיא משא"כ בגט] וא"כ לפ"ז אם נמשכת הטוייה זמן הרבה נראה דלכו"ע לא מהני בעומד ע"ג וא"ל דיאמר לא"י עוד הפעם שיעשה לשמה ועוד הפעם א"כ אפילו בגט נתכשר באופן זה והמשנה סתמא קאמר וע"כ דלא ציית ליה באופן זה א"כ ה"נ בטוייה. היוצא מזה דהשו"ע לא הקיל להרא"ש בעומד ע"ג כ"א באינה נמשכת הטוייה זמן הרבה וכעין שכתב לעיל מיניה טווי לי ציצית לטלית אף דשם האי לישנא לאו דוקא דה"ה אם טותה עבורו כל היום אך ע"כ הרי חזינן דהשו"ע לא מיירי בטוייה הנמשכת כל היום כעין בזמנינו בהפאבריקי"ן ולפ"ז יש ליישב קצת הקושיא הגדולה הנ"ל מבעל העיטור דאפשר דהוא מיירי בנמשך זמן הרבה:

וצריכין שזירה – עיין במ"ב במש"כ שיכפלם לשנים הכי מוכח מסתימת לשון הר"ן ספ"ק דביצה וכן מוכח מלשון הגמרא עירובין צ"ו ע"ב ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו שפירושו כפלינהו כידוע. ועיין בט"ז בסק"ב שפירש על הא דספרי ת"ל פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה [והוא מהגה"מ] ולכאורה יקשה ע"ז מיומא דף ע"ב ע"א בגמרא ת"ל פתיל פתילים הרי כאן ד' ועי"ש בפירש"י ותוספות שהוא ע"י קציצה ואם היה ע"י כפילה ושזירה לשנים א"כ היה שמונה חוטין אם לא דנימא דסובר דשזירה היטיב אפילו בלי הכפלת החוט ג"כ בכלל שזירה הוא וזהו דבר חדש אמנם לפי מה דמשמע בהראב"ד שם דהיה להם הגירסא בספרי דילפינן תכלת ממשכן דהיה שם שזירה ניחא הכל דסתם פתילה לאו שזור הוא ועכ"פ לכל הפוסקים די שיהיה שזור לשנים ועיין בארה"ח שהביא די"א דלמצוה מן המובחר טוב שיהיה כל חוט כפול לשמונה. ואולם באמת תמה אני על המהדרין לקנות דוקא כפול לשמונה שהוא עכ"פ רק למצוה מן המובחר לכו"ע הלא יותר ראוי להם לכתחילה להדר על הציצית לידע אם הם טוויים ושזורים לשמה כדין ע"י ישראל כי יש מקומות שסומכין לטוות ציצית ע"י גוי בציווי ישראל וכי האי גונא קולות ועיין בסימן זה במשנה ברורה ס"ק ט' וי'. נסתפקתי אם היו שזורים לשנים שלא לשמה ואח"כ שזרם לשמנה לשמה או להיפך מי אזלינן בתר שזירה בתרא או קמא וצ"ע:

לשמן – עיין במ"ב והוא מדברי הגר"א א"כ משמע דהוא ד"ת וכן מצדד הפמ"ג דהוא ד"ת והב"ח והנ"צ והא"ר מקילין בדיעבד אף בלי שזירה אך אין לסמוך ע"ז כי רבו החולקין ע"ז כי הנה מהר"ן והנ"י והשו"ע ס"ג מוכח בהדיא דהשזירה מעכב וכן כתב הע"ת בהדיא בס"ג וכן מוכח מהח"א והדה"ח והש"ש וארה"ח [ומה שכתב הא"ר לדחות ראיית הע"ת המעיין בנ"י ובדברי הב"י יראה להדיא דהדין עם הע"ת עי"ש גם כבר השיג עליו הפמ"ג בכמה ראיות נכוחות אך מה שהוכיח הפמ"ג מהלבוש שסובר ג"כ כהנ"צ המעיין בב"י ובלבוש יראה להפכו כי הדעה המוסכמת כתב סתמא והדחויה בשם י"א כידוע] ואם היו שזורין אך שלא היו לשמן יש לעיין בדבר דאף דמדברי הע"ת והמ"א והגר"א משמע דהוא לעיכובא וכן הח"א והשולחן שלמה העתיקו את דברי המ"א להלכה מ"מ אפשר דיש לסמוך בזה בשעת הדחק על המקילין הנ"ל לענין לשמה וכן הדה"ח והארה"ח העתיקו את דברי הא"ר הנ"ל לענין לשמה וכן בש"ת בשם מור וקציעה והפמ"ג ג"כ מסתפק לענין לשמה עי"ש. ודע עוד דנ"ל פשוט דאף לדעת המחמירין בשזירה לענין לשמה היינו דוקא בפירוש דלא לשמן אבל בסתמא אם מי שטווה בעצמו שזרן י"ל בזה דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה אף דהוא שתי פעולות וראיה לזה מדברי התוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא לשם וכו' דפירשו דאיירי הגמרא לענין שתי עבודות שחיטה וקבלה ואפ"ה מסיק שם הגמרא דאף אם נימא דסתם זבחים לאו לשמן הן עומדין אפ"ה כשר הקרבן אם חישב בשחיטה לשם פסח ובקבלה סתמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וה"נ בענינינו אף דסתם חוטין לאו לשם ציצית עשויין היכא דטוון מתחלה בפירוש לשמן תו הוי סתם שזירה ג"כ לשמן דהכא והתם חד ענינא הוא דהתם נפקא לן בגמרא דארבע עבודות צריכין להיות לשמן מקרא דועשית פסח שיהא כל עשיותיו לשם פסח והכא נמי נפקא לן מקרא דגדילים תעשה לך לשם חובך בין הטוייה בין השזירה דהכל הוא בכלל עשייה כמו שכתב הגר"א [ואף לפי מה שדחו התוספות שם פי' זה מפני דאיבעי' לן שם בפסחים אי בעבודה אחת תנן וכו' עכ"פ לא דחו משום דלא שייך בזה כל העושה וכו' רק מטעמא אחרינא] ואף דהמ"א כתב אם לא היו שזורים לשמן פסול ולא כתב אם היו שזורים שלא לשמן משמע דאף בסתם פסול אפשר דלאו בדוקא נקיט א"נ היכא דהשוזר לא היה בעצמו הטווה דלא שייך בזה כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה כמש"כ בספר משנת אברהם בסימן י"ט סכ"ג לענין כתיבת סת"ם:

ונעשו י"ו – עיין במ"ב ואם נתפרק לו חוט אחד לשנים ולא נשאר כדי עניבה בודאי כשר אך כדי שלא יעבור על בל תוסיף יאמר בפירוש דלא ניחא ליה בתוספות או שיחתוך להמותר וישאר רק שמנה חוטין [פמ"ג בא"א סק"ג] אם נפסק השזירה בחוט במקום הנקב אפשר דכשר דהא באמת לא נפסק החוט באותו מקום רק דנחסר לו שם שזירה ועיין. אח"כ מצאתי שכעין זה מסתפק הפמ"ג בסוף סי' י"ב במ"ז לענין אם נפסק השזירה במקום סיום הגדיל ולמטה השזירה קיים:

והוא וכו' כ"ע – ובלא"ה פסול. ונראה דאפילו אם ירצה אח"כ לשזרם לא מהני משום תעשה ולא מן העשוי וכעין מה דס"ל להט"ז לקמן בסוף סימן י"ב לענין קשירה עי"ש:

אין פחות וכו' – עיין בלבוש שכתב דמן התורה אין שיעור לאורך הציצית רק שיהיה בו גדיל וענף רק שחז"ל נתנו לנו שיעור משום נוי ציצית למר בארבע ולמר בי"ב כן ביאר הא"ר את דבריו ועיין בח"א שמצדד לומר דעכ"פ כדי עניבה הוא מן התורה עי"ש:

וכן נוהגין – עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפמ"ג מוכח מזה שהוא סובר דהשיעור י"ב גודלין לדעה זו הוא לעיכובא וכן כתב בהדיא באות ח' בא"א וכן משמע לקמן בסימן י"ב ס"א ובביאור הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי בהלכות ציצית מסתפק בזה עי"ש ובחינוך פ' שלח משמע ג"כ קצת להקל בזה בדיעבד וצ"ע לדינא:

יכול לקצרו – אפילו אם הענף היה קודם הקציצה הרבה יותר משני שלישים מן הגדיל אעפ"כ לא מיקרי זה מן העשוי בפסול כיון דאין זה לעיכובא בדיעבד וכדאיתא לקמן בסי"ד במ"ב בשם הפוסקים. ארה"ח:

יותר ארוך – ובדיעבד לכאורה אין להחמיר בזה אם לאחר כריכת החוליא ראשונה וקשירתו היה בו כשיעור דלא גרע זה משהיה נקטם אז לגמרי זה החוט דכשר לכו"ע דהוא גרדומי הציצית וכדלקמן בסימן י"ב. ולפ"ז מה שכתב הרמ"א דשיעור זה צריך להיות אחר שנקשר ור"ל כל הקשרים כדמשמע בב"י הוא רק לכתחילה דבדיעבד די אם רק לאחר קשירת החוליא הראשונה היה בהחוטין השיעור י"ב גודלין אף שנתקצרו אח"כ ע"י שיעור הקשירות לא גרע מגרדומין דקי"ל לקמן בסימן י"ב כסברא ראשונה. ועיין בפמ"ג שהבאתי את דבריו במ"ב בס"ק כ"ד ומשמע מסתימת דבריו היפוך דברי ואפשר דסברתו דכ"ז שהוא עוסק עדיין במצוה לעשות שליש גדיל אף דהוא רק לכתחילה מיקרי עדיין שלא נגמרה המצוה ולא נוכל להקרא עתה על הציצית שם גרדומין וגרע זה משאם היה עושה רק חוליא אחת ואח"כ נקטע חוט אחד. וכדמות ראיה לזה מהא דאמרינן שבת קל"ג ע"ב כ"ז שהוא עוסק במילה בשבת חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאין מעכבין אין חוזר ושם הלא הוא לענין להקל וכ"ש הכא לענין להחמיר וצ"ע למעשה. ודע עוד דאם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרות כ"א קצרות מי"ב גודלין יוכל לסמוך ע"ד המחבר דמיקל בארבע גודלין להטילם בבגד וללבשו ובפרט לפי מש"כ הלבוש דמה"ת אין שיעור לאורך הציצית ממילא אין עובר על מ"ע דציצית בכל גווני וכ"ש להפוסקים דבמקום שאין נמצאים ציצית אין עובר על עשה דציצית אך לענין ברכה יש להחמיר לפי מה דנוהגין כדעה שנייה דצריך י"ב גודלין כן מוכח מהפמ"ג אות ג' במ"ז ובחידושי רע"א בסוף סי' י"ב עי"ש ועיין מש"כ לעיל בשם הגאון מהר"מ בנעט ז"ל:

אם עשאם וכו' – עיין פמ"ג שכתב דה"ה אם גזל טלית והטיל בו ציצית משלו נמי לא קיים מצות ציצית ע"י לבישתו זו (וממילא ברכתו הוא לבטלה) דכסותך כתיב בקרא ועיין מש"כ במ"ב ס"ק כ"ז לענין הקפת ציצית וה"ה לענין טלית:

מצמר גזול – נסתפקתי במי שגזל חוטי ציצית מחבירו ואחר שהטילם בבגדו שילם לו עבורם או נתנם לו במתנה אם מחויב לחזור ולהתירם מי נימא כיון דכתיב ועשו להם בעינן שבעת העשייה יהיה שלו או תגלי מילתא למפרע וצע"ג אח"כ מצאתי בכעין זה בסימן תרנ"ח גבי לולב בש"ת סק"ו עי"ש. ועיין עוד מה שכתב שם בתחלת הסימן בשם הספר מחנה אפרים ומשם נלמוד ג"כ לענינינו דבעינן לכם מן התורה שהמדקדק במעשיו יראה לשלם עבור הציצית קודם שיטילם בבגד כדי דלהוי קנין דאורייתא תחת ידיו ולא יסמוך על המשיכה לחוד ע"ש:

ודוקא שגזל החוטין – עיין במ"ב במש"כ אפילו נתיאשו הבעלים והוא מהב"י לכאורה קשה דהא יש לזה גם כן שינוי השם דמעיקרא חוטין והשתא אחר שהטילם בבגד הכריכות שלמטה לא נוכל לקרוא אותו המקום בשם חוטין רק בשם גדיל כדמוכח במנחות דף ל"ט ע"א דקאמר שם ונוי תכלת שליש גדיל וכו' ולקמן שם או פתיל או גדיל ואפילו רב מודה נמי בעצם שם גדיל בעלמא כדמוכח להמעיין שם וא"כ אף דהשינוי חוזר לברייתו כשיתירם בצירוף יאוש יקנה ואולי י"ל דגדיל החוטין מיקרי והוא כעין מה שאמרו שם בב"ק צ"ו ע"א גובי דדקלי מקרי או אולי כיון דכתיב ועשו להם משלהם בעינן שיהיו משלהם בעת תחלת העשייה דהוא התליה בבגד כדאי' לקמן בתחלת סי' י"ד ע"ש במ"א ופמ"ג:

אבל וכו' חוטין כשרים – עיין במ"ב במש"כ בשם המ"א דס"ל דהוי שינוי מעשה וכונת המ"א הוא מחמת הליבון כמו שהביא מסימן ש"ס סעיף ו' דאיירי שם בליבון ובאמת לאו ראיה היא כלל משם לפי מה שכ' הש"ך שם דסתם ליבון לא קנה עי"ש וכבר השיגו האחרונים ע"ד המ"א והט"ז בזה אבל לענ"ד קשה מאד על הב"י והנ"י אמאי לא כתב דהוי שינוי מעשה מחמת הטוייה וא"ל כמו שכתבו דהוי שינוי חוזר לברייתו דז"א להמעיין בסוגיא דב"ק צ"ג ע"ב גזז ראשון ראשון וצבעו ראשון ראשון וטואו וכו' ובהמסקנא שם יראה להדיא דאף ר"ש דס"ל דצביעה נחשב שינוי החוזר בטוייה מודה וכן מדמשני שם בריש סוגיא בצמר טווי וכו' ולא משני בצמר מלובן משמע דהיה קונה ע"י הטווייה ומה דאמר בתחלה ליבנן לא ורמינהו וכו' לרבותא הקשה דאפי' ע"י הליבון שהוא תחלת הכל היה לו לקנות (אח"כ מצאתי בעזה"י בספר נהר שלום שהעיר בכ"ז) וכן מצאתי ביש"ש ב"ק שם מפורש דפוסק בליבון דלא קנה וגזל צמר וטוואו קנה מכח הסוגיא הנ"ל אף דבשינוי החוזר פסק שם מתחלה דלא קנה כלל עיין שם:

לעשותן – עיין במ"ב שכתב משום מצוה הבאה בעבירה ואף דכבר קנה אותם תחלה ע"י יאוש ושינוי ואין העבירה באה מן המצוה גופא מ"מ כיון דכאן בא ע"י הטוייה והטויה מן המצוה דהא בעינן טוייה לשמה ממילא בא הקנין ע"י המצוה [א"ר] ובביאור הגר"א משמע שאין מחלק בזה ומ"מ לדינא הסכים ג"כ דאסור לכתחלה להטיל הציצית בבגד אך מטעם אחר דהרי לא יוכל אח"כ לברך [דלענין ברכה דאית ביה אזכרה חמיר טפי כמש"כ הב"י בשם הר"ן בסימן תרמ"ט] ולא עדיף משומע ואין מדבר דאינו רשאי לתרום בשביל הברכה:

ולענין ברכה וכו' – עיין במ"ב ועיין בשע"ת שכתב דלפי דברי המג"א שם בתירוצו על ההיא דאוונכרי אם היה יאוש עם שינוי השם מותר לברך (וה"ה יאוש ושינוי מעשה או יאוש ושינוי רשות כדמוכח בהמ"א שם) אכן מדברי הח"י בסימן תנ"ד ומדברי הגר"א בסימן זה במה שתירצו על ההיא דאוונכרי מוכח דאפילו לאחר יאוש ושינוי השם או שינוי מעשה אסור לברך אף דבהגר"א בענינינו לא מוכח בהדיא כ"א יאוש ושינוי השם יראה דה"ה יאוש ושמ"ע דמאי שנא ואח"כ מצאתי בסימן כ"ה בט"ז בס"ק י"ד דמוכח מיניה ג"כ בהדיא שהוא סובר דאפילו אחר יאוש ושינוי השם ושינוי מעשה ג"כ כההיא דענינינו לגבי חוטין לפי סברת הט"ז בסוף סק"ה או ע"י יאוש ושינוי רשות אסור לברך ובהגר"א מצאתי שם ג"כ שכתב בהדיא דה"ה דע"י יאוש ושינוי רשות דאסור לברך:

וכדידיה דמי – עיין במ"א בס"ק י"א. ואם נטל חוטין של שותפין והטילם בבגדו בכעין זה אפשר דאינו יוצא ג"כ דאולי חבירו לא הרשהו לזה וצ"ע. ובעיקר הענין אם מקרי להם בשל שותפין עיין לקמן בסי"ד ס"ה לענין טלית של שותפין ויש לחלק דלפי מאי דפסקינן ציצית ח"ג איירי שהיחיד ההולך בו חייב כמו שיבואר לקמן ועיין חולין קל"ו ע"ב ועיין בתוס' סוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח ועיין בסוכה דף ט' ע"א בסוף העמוד בגמרא וצ"ע בכל זה:

המשתחוה לבהמה וכו' – ונ"ל פשוט דה"ה בהמה הנרבעת נמי צמרה אסור לציצית דבחד מחתא מחתינהו הגמרא בע"ז מ"ז ריש עמוד א' ע"ש א"כ פשוט דה"ה לענין מצוה. כתב הפמ"ג מודר הנאה מצמר אסור בציצית מצמר (דבעינן תעשה לך משלך) אבל מודר הנאה מחבירו אפשר שיכול ליקח טליתו דמצות לאו ליהנות נתנו ולא נהירא דהלא הוא מתהנה מהבגד עצמו (ואל"כ יהיה מותר כלאים בהטלית עצמו) ואולי כוונתו ליטול ציצית מהמודר ומה שכתב טליתו לא דק בלישנא:

לפשתן נטוע – עיין במ"ב ודוקא אם הפשתן התלוש הוא שלו דאם הוא של חבירו אפילו אם אין בו שינוי כלל לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו לגבוה ס"ל לרוב הפוסקים דאין יכול לאסור עיין בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ה' בהלח"מ שם וביו"ד בסימן קמ"ה סעיף ח' בביאור הגר"א שם והפמ"ג בא"א אות י"ב העלים עין מזה:

יעשה נקב וכו' – עיין במ"ב לענין ב' נקבים וז"ל הפמ"ג אין עושין רק נקב אחד והעושה ב' נקבים יעשה במישור לא באלכסון ומודדין ג' אצבעות מנקב ראשון בבגד לא מהשני של צד ימין וצד שמאל [ועיין בארה"ח] גם ב' הנקבים יהיו באופן שהציצית יהיו תלויין לצדדי הבגד א' לימין וא' לשמאל לפניו ולאחריו לא תלויין לצד הארץ הכל בפמ"ג שם:

היינו גודלין – עיין בט"ז שכתב במקום רוחב הגודל ועיין בפמ"ג שכתב דקי"ל כן להלכה והח"א העתיק ג"כ כן ומ"מ לפי מה שכתבנו קודם דיש ליזהר לעשות הנקב דוקא תוך אצבע הג' קודם השלמתו ע"כ אם ירצה יכול למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה כמ"ש בשם האר"י ז"ל ולעשות אח"כ הנקב ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכעין זה כתב ג"כ בשע"ת עי"ש אלא דהוא כתב דטעם האר"י ז"ל אפשר משום דס"ל כספיקת התוספות דמדידת הגודל הוא במקום הקצר וטעמא דידן הוא דאפשר דוקא בציצית משום דחשש האר"י ז"ל לסברת הרוקח והר"י ב"ח ומהרי"א דס"ל דוקא תוך ג'. ולצאת ידי כל החששות (היינו חששת התוספות וסברת הר"י ב"ח) יותר טוב שיעשה הנקב תוך ג' אצבעות אלו וכן מצאתי אח"כ בארה"ח שטוב למדוד הג' אצבעות באלו הג' הסמוכין זה לזה. אמנם אם שאל טלית מאחר לצאת בו ידי ציצית ונקב הציצית הוא בתוך ג' גודלין נראה דיכול לברך עליו דלדינא קי"ל כדעת המרדכי דהמדידה הוא במקום הרחב כמ"ש הפמ"ג:

ולא למטה מכשיעור וכו' – עיין במ"ב במה שכתב שמקום הנקב יהיה למעלה מקשר אגודל כן משמע מלשון הטור ומהר"י בן חביב שהובא בב"י אך מלשון הרוקח שהובא בב"י בד"ה כתב הרוקח נראה וכו' משמע לכאורה שהוא סובר דאם הציצית היו בהשלמת קשר אגודל בצימצום אף שאינם למעלה ממנו כשר דנקב הציצית יכול להיות בתוך השיעור אך שלא יהיה למטה מהשיעור ומש"כ הרוקח ברוחב צ"ל דרוחב וקצת משמע בדברי הב"ח שהוא סובר ג"כ לדינא כמו שכתבנו עי"ש היטב בד"ה ויעשה נקב באורך הטלית וכו' בא"ד וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' הרי דלהב"ח מה שכתב הרמב"ם ומכניס שם קאי אתוך צימצום שיעורים הללו אך מדברי הד"מ משמע שהוא מפרש דברי הרוקח לענין אחר עי"ש והוא דוחק גדול בלשונו וגם מדברי הב"י משמע שהוא אינו מפרש כהד"מ דאל"כ היה ליה להב"י להעתיק דברי הרוקח לקמן לסייעתא להטור והוא אדרבה כתב בהיפוך מזה שם שלא מצא דין זה מבואר בשום מקום אלא ודאי דהב"י אינו מפרש כדבריו אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה שיהיו מונחין החוטין למעלה מהשיעור דשיעור קשר אגודל משמע מן הפוסקים דהוא דאורייתא ולעיכובא כמו שמפורש בא"ר אך לענין דיעבד צ"ע בזה:

ונתקו מחוטי הערב וכו' – עיין במ"ב שכתב דאפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה והקשר שע"ג והוא נלמד מבסמוך סי"ג דבזה מתכשר הציצית ומה שכתב הפמ"ג בא"א בסוף סקי"ג לענין קרע שנעשה דמסתפק שם אי עשיה הוא קשר לבד או חוליא ג"כ ר"ל דשמא הלכה כהע"ת דבקשר לבד הוא ג"כ מתקיים ביה שם גדיל הוא רק מצרף ספק זה לענין קטן דאצלו החיוב ציצית הוא רק מדרבנן כדמוכח שם להמעיין אבל לענין גדול פשיטא ופשיטא דנקטינן כרוב הפוסקים וכמעט כולם דדוקא עם החוליא ובלא"ה לא נפיק מן התורה ולפי הנראה לא היה בידו ספר ע"ת רק מה שהובא ממנו בפוסקים כי עזרני ד' שהשגתי ס' ע"ת וראיתי בו שמפרש בהדיא דהקשר עם הכריכה שניהם דוקא הוא מן התורה אלא לענין תעשה ולא מן העשוי ס"ל כיון דכל אחד מינייהו מעכב צריך שיהיו שניהם עשויים בכשרות וכן ס"ל להלבוש עי"ש ולפ"ז בע"ש עם חשיכה לכו"ע צריך דוקא חוליא עם הקשר ועיין בא"ר בסי' זה שהביא דברי הלבוש במש"כ דקשר א' סגי מדאו' וכו' והשיג עליו הרבה ובאמת כוונתו הוא בפשיטות דשני הקשרים שאנו עושין א' קודם החוליא הראשונה וא' לאחר החוליא א' מהן לבד הוא מה"ת אלא שאנו עושין שניהם מטעם ספק שמא הלכה כפירוש הב' שברש"י מנחות ל"ט ע"א הובא בתוס' שם ד"ה קשר או כפירוש הא' שברש"י שהוא הקשר שאחר החוליא וכן הובא בביאור הגר"א אבל הלבוש ג"כ דבעינן קשר וגם החוליא שניהם מדאורייתא וכן מוכח מהע"ת דזה הוא דעת הלבוש וכן מוכח מלשונו שם דזה הוא ספיקו עי"ש ובחנם השיג עליו הא"ר ולא דק בלשונו:

עד שלא נשאר בו כשיעור – עיין ברמב"ם שמבואר דאפילו לא נשאר רק כל שהוא כשר:

לא יטיל בו – וטליתים שיש בשפת הבגד ארוג כעין תכלת וחוטים כפולים אין זה שפה אלא בגד ממש הוא [פמ"ג]:

וטוב שימדוד וכו' – כתב בארה"ח בשם הברכ"י ושארי אחרונים דה"ה טליתים שלנו שיש להם גוון מאב"י בשפה מודדין מן הכנף ג' אצבעות ובכלל זה הגוון מאב"י:

ואם הוסיף פסול – עיין בפמ"ג שמסתפק אם קצץ היתירות רק עד הגדיל ובגדיל נשארו מהו דאם היה מוציא היתירות גם מן הגדיל פשיטא דכשר לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן י' ס"ו בהטיל ציצית על ציצית דחותך אחת מהן וכשר בכל גווני עי"ש:

לאורך הטלית – עיין במ"א שמפרש דאורך הטלית נקרא מה שמתעטף בו האדם ורוחב היינו קומתו מראשו לרגליו והקשו האחרונים ע"ז הלא בציצית העליונים אם יעשה אותם לאורך הטלית לא יהיו נוטפות על הקרן שיהיו תלויים כלפי קרקע ותירצו ע"ז ומ"מ למעשה הסכימו שיותר טוב שב' העליונים יעשו ברוחב הטלית ולא בארכו אך כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כמו שפירשתי במשנה ברורה עי"ש:

שאין לתת וכו' – עיין בא"ח שמפרש הטעם משום דבעינן מין כנף וכן העתיק הגר"א הטעם נראה שאין רוצה לאמר הטעם משום על דמעל כמו שכתב המרדכי בשם מהר"מ כדי שלא נקשה דהטלאי גופא כיון שתפור הוא גופיה הוי כנף ע"כ אומר הלא בעינן שהציצית יהיו ממין הכנף והמרדכי גופיה עיקר דינו איירי ג"כ דוקא אם הטלאי הוא שלא במינו כדמוכח שם עיי"ש א"כ לפ"ז אם זה הוא ממין הכנף או שהציצית הוא מצמר ופשתים דפוטרין בכל גווני מותר [אך מה דנקט בלישניה שום בגד דחוק לפ"ז] וחידוש הוא על האחרונים שלא העירו בזה. ודע עוד דמה שכתוב בשו"ע בנקבי הטלית אין הכונה דוקא בתוך הנקב אלא טלאי המונחת תחת הכנף סביב ג"כ בכלל זה כן מוכח בב"י וביאור הגר"א:

מחבר סעי' ב' להרא"ש כשר, נ"ב עיין ד"מ:

(שם) ט"ז ס"ק כ' דתניא בספרי נ"ב נ"ל כוונת תשובת הרמב"ם שבב"י דהקשה הרמב"ם לפי הספרי בודאי שצריכים חוט כפול ששה דהרי אין גז"ש למחצה וכיון דסתם ש"ס פרק בתרא דעירובין לא קאמר כגון שכפל ששה דכולי האי ודאי לא טרח אינש ומדלא שני הכי ש"מ דקים להו דרבנן פליגי אר"ש דספרי ולא ילפינן גז"ש ורק שזורים נהגו עלמא משום נוי ולא מגז"ש כלל וצדקו דברי הרמב"ם לפענ"ד:

(שם במג"א ס"ק י"ב). נ"ב וצ"ע מריש פרק ראשית הגז וע"ש בתוס' יו"ט משנה ב'. וכה"ג הקשו התוס' בע"ז דף מ"ו ד"ה כל ותירוצם לא שייך הכא וצ"ע:

(שם ס"ק י"ג) סוף כלאים. נ"ב וי"ל דס"ל לבעל העיטור כהרמב"ם פ"א מהלכות ציצית הלכה ז' דכתב ויהיה אחד משמונה חוטין תכלת ושבעה חוטין לבן וכ"כ ב"י בשמו דחוט א' עושה חצי לבן וחצי תכלת נמצא שאינו מכניס התכלת כי אם לנקב א' ואין בו אלא תכיפ' אחת ואי לאו שקושר קשר עליון ליכא כלאים, ואולי ס"ל להרמב"ם כהעיטור והיה קשה לו קושית המג"א ומזה הוכיח שיטתו דליכא אלא חצי תכלת ולא כהראב"ד שם ע"ש וק"ל:

(סעי' א) החוטין צריכין שיהיו טוין לשמן וכו'. נ"ב הגה הב"י הביא דעת הרי"ו דכל היכי דבשום פעם אפשר לקיים שתיהן אז אף אם נזדמן דלא אפשר לקיים שתיהן נמי אין עשה דוחה לא תעשה. ונראה ראיה לזה מן הש"ס דמכות [דף ח' ע"א] דקאמר שם רבא כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב השתא נמי לאו מצוה היא ע"ש בכל הסוגיא מוכח מזה כל דאפשר להיות המצוה בל"ז אף שעתה א"א בל"ז לאו מצוה היא וממילא אינו דוחה ללא תעשה. וכן נמי לענין מכשירי מצוה אם דוחה ל"ת אם נחשב בעידניה או לא נראה נמי מן הש"ס הנ"ל ראיה דהיכי דאם נזדמן דהיה אפשר להיות בלי מכשירין הללו אז לא נחשב מצוה כלל ולא נדחה לל"ת עבורו אבל כל דאי אפשר בלי מכשירין הללו נחשב מצוה והוי בעידניה ודוחה ומוכח כן מן הש"ס הנ"ל ומשם ראיה ברורה לדינים הללו בעזה"י ועיין בחבורי על התורה פרשת שמיני [שנת תרי"ג] מ"ש ראיה לזה בעזה"י ודו"ק: והנה מה שתמהו הכל על הב"י הנ"ל מן הש"ס דשבת דף קל"ג מה דמתרץ ואי איכא אחר וכו' דליכא אחר עיימ"ש בזה במה"ת שלי בתשובה לק"ק סימייאטיטש בהלכות מילה וגם עיין במה"ת שלי למס' מנחות דף ע"ב מ"ש בזה ראיה נמי לזה ולמ"ש בתשובה הנ"ל הוא בחבורי לאו"ח משנת תקצ"ט גם בהלכות שופר סימן תקפ"ו כתבנו מזה בסוגיא דשופר של ר"ה אין מעבירין וכו' ייע"ש והוא בחבורי משנת הנ"ל ע"ש ודו"ק: הנה נשאלתי מאחד לפרש דברי הרמב"ן במלחמות פ"ב דשבת שכתב הטעם דב"ש דס"ל דכלאים אסור בציצית ולא תקשה לו הסמוכין די"ל דקרא אתי להיפוך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ושאלנו אחד דהרי שלא ידחה א"צ קרא דמסברא אינו דוחה כדפריך הש"ס דעשה דוחה ל"ת מנלן משמע דמן הסברא אינו דוחה וכן כתבו התוס' בפ"ק דיבמות והשבתי דאתי שפיר דהנה לדחות לכתחלה העשה לל"ת זה א"צ קרא כיון דמסברא לא ידעינן הי מינייהו עדיף ואולי הל"ת עדיף או שניהם כאחד טובים ושקולין הם לכך מסברא אינו דוחה לכתחלה ולכך על לכתחלה דדחי בעי קרא ופריך מנ"ל אבל להיפוך לענין ללקות אם עבר על הל"ת וקיים העשה בזה מסברא הוי אמרינן להיפוך דיש לומר דשקולים הם וא"כ מאי אולמא הך מהך לכך בדיעבד אינו לוקה ולא יהא דהוי ספק נמי אינו לוקה מספק לכך איצטריך קרא לב"ש דאף כדיעבד לוקה דל"ת חמיר מעשה וזה הוי כוונת הרמב"ן דאצטריך קרא דאין עשה דוחה ל"ת אפי' דיעבד ולוקה וא"ש ודו"ק היטב: ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם והרמב"ן שהביא התוס' יוה"כ בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל דס"ל דשביעית ונבלה מאכילין אותו נבלה דעשה חמור ובאמת היא תמוה מן הש"ס יבמות [דף ז' ע"א] דקאמר עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מינה א"כ מפורש להיפוך [ועמ"ש בזה בהל' סוכה סי' תרל"א כסוגיא דמגו דהוי דופן לסוכה ובחבורי לאו"ח משנת תר"א] וכעת נראה כך דהנה הרמב"ן לשיטתו הוכיח כן מן הש"ס מקושייתו הנ"ל ותירוצי לכן יסבור הרמב"ם בזה כהרמב"ן והוא דהוי קשה להו קושיות התוס' והרמב"ן דלכ"ש ל"ל הסמיכות ובע"כ כתירוץ הרמב"ן דקמ"ל דאינו דוחה ובע"כ הכוונה כפירושינו דקמ"ל דבדיעבד אינו לוקה וא"כ מוכח דעכ"פ שקול הוא עשה כל"ת או אפשר דחמור הוא עשה מל"ת לכך הוי ס"ד דעכ"פ בדיעבד יפטור ממלקות ולכך ממילא מוטב יותר להאכילו נבלה מכח ממ"נ דאם עשה חמור ודאי דמוטב להאכילו נבלה ואם שקולים הם נמי מותר להאכילו איזה שירצה אבל אם נאכילנו שביעית דלמא עשה חמור מל"ת וס"ל להרמב"ם והרמב"ן דהש"ס דף ז' דקאמר כפירושא דברייתא דל"ת חמור הוא ר' שימי בר אשי קאמר להך פירושא הוא יסבור דלא כרב יוסף דף ו' רק יסבור דמנלן דלא דריש סמוכין אפילו במשנה תורה לא דריש וא"כ י"ל דב"ש לא דרשו סמוכין לכך י"ל דל"ת חמור מעשה רק דגזירת הכתוב הוא דדחי ולב"ש ליכא קרא כלל, אבל לדידן דקיי"ל כרב יוסף דאמר אפי' למאן דלא דריש סמוכין במשנה תורה דריש וכיון דקאמר כן מוכח דכ"ע ס"ל כן וא"כ קשה קושית התוס' והרמב"ן לב"ש למה נסמך גדילים תעשה לך לשעטנז וכע"כ כתירוץ הרמב"ן דקמ"ל דלא דחי וקשה הרי זה ידענו מסברא דל"ד ובע"כ דקמ"ל לענין דיעבד דלוקה מוכח הא בלא"ה הוי אמרינן דעכ"פ בדיעבד לא לקי ומוכח מזה דעכ"פ שקול עשה כל"ת ועכ"פ לא גרע מל"ת ואפשר דעדיף דאם גרע מל"ת מסברא הוי לוקה מדאיצטריך קרא מוכח דעכ"פ שקולים הם ואפשר דעדיף ובהא לא מצינו פלוגתא אב"ש דבהא לא פליגי כ"ה לכך קמ"ל כרב יוסף וממילא מאכילין אותו נבלה מכח ממ"נ ודו"ק כן נראה לי נכון מאוד בישוב שיטת הרמב"ם והרמב"ן ודו"ק היטב: הנה היות כי מקור עשה דוחה ל"ת הוא מכלאים בציצית לזאת אקבע בכאן סנסן אחד מה שעלה ברעיוני בלמדי מס' שבועות פ"ב [דף ט"ו ע"ב] נבניה ביו"ט ונקדשיה ביו"ט אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט ופירש"י דכתיב את שבתותי תשמורו, ומזה למדו דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת וה"ה יו"ט דשבת אקרי וכו'. וקשה לי טובא לפמ"ש התוס' ביבמות [דף ה' ע"ב] כולה משעטנז נפקא וז"ל וי"ל דשאני התם דלא בטלה מצותן בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט ומ"מ אי לאו דבוקר שני לא הייתי מחלק והא דדחי וכו' ע"ש א"כ נשאר כאן קושי' הש"ס במקומו ונבניה ביו"ט וניהו דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת ויו"ט היינו שאר שבת ויו"ט כיון דאפשר לכנותן אח"כ ולא בטלה מצותה בכך אבל ביו"ט של עצרת כיון דנימא דצריך לקדשו בכך דוקא בחמץ א"כ א"א בע"א ובטלה מצותה בכך י"ל שפיר דדחי ומותר לגמרי ביו"ט ומאי פריך וצע"ג. גם קשה לי במה דקאמר שם ביבמות [דף ו' ע"א] טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לא"ה הו"א דדחי ומשני בלאו דמחמר וכו' ולפירש"י כאן הו"ל לשנויי דהכוונה בשביל יו"ט דאקרי שבת וכמ"ש בעומר ממחרת השבת ולמדו מזה למחרת יו"ט א"כ ה"נ נימא דאתיא קרא ליו"ט דהוי רק לאו ולמ"ל לדחותו ללאו דמחמר וגם זה צ"ע: ודרך אגב אזכיר עוד דקשה מה דקאמר שם בש"ס אפילו למ"ד באחת מאלו הני תרוייהו חדא מצוה נינהו וקשה מאי פריך דלמא באמת די באחת מהם ומה דבעינן תרי היינו כיון דהוי המצוה שתהיה נאכלת והרי באחת אי אפשר שתהיה נאכלת דנפסול ביוצא לכך הוי ב' ותתקדש בראשונה והשניה נאכלת ובאמת די באחת וגם זה צ"ע ודו"ק: הנה לעיל הבאתי דעת הרי"ו שהביא הב"י ומה שתמהו עליו עיין עוד בחיבורי נ"ז בפתיחה ובסופו ח"ב ובחיבורי על או"ח משנת תרי"ב דף ק"מ בה"פ סי' תע"ה מ"ש שם ישובים נכונים בעזה"י ודו"ק היטב:

(סעיף י"א) בהג"ה וטוב שימדוד שיעור קשר וכו'. נ"ב לא ידעתי למה כי משנה מפורשת היא דהוי בכלל בגד בפכ"ח דכלים [משנה ז'] דג' על ג' שאמרו חוץ מן המלל דכ"ש וחכ"א שלש על שלש מכוונת א"כ מוכח להדיא שהוא בכלל בגד ולמה לא יהיה נמנה בכלל האגודל ודו"ק היטב:

לא נמצא זה בדברי הרא"ש גבי ציצית וגם הטור לא הזכיר כאן דבר זה רק הב"י יליף טויית ציצית מדין עיבוד של תפילין לקמן סי' ל"ב ולדעתי אחר מחיל' כבודו אין דמיונו עולה יפה ועיין בב"י בי"ד סי' רע"א הביא דברי הרא"ש בהלק"ט ושם תראה דגבי טויית ציצית גם להרא"ש פסול כי הוא דומה לכתיב' הגט דוק שם ותשכח:

[א] וכדאיתא לקמן וכו'. ומשמע שם דאם לא סייעו ישראל פסול אף דיעבד אבל הב"ח שם וביורה דעה סימן רע"א פסק דכשר אף בלא סייעו וכן פסקו כל האחרונים שם בשמו. אך תימא ממה שכתב הב"ח סימן י"ד זה לשונו וקיימא לן דבין בטווה ובין בעשייה אפילו ישראל עומד על גביו פסולים עד כאן. גם קשיא לי דלפי זה אף מסייע פסול דהא פסק הב"ח ביורה דעה דמסייע אין בו ממש ולא מעלה ולא מוריד. והיכי דכשר כשר בעומד על גביו לחוד אף באין מסייע, ועיין לקמן סימן י"ד ס"ק א'. כתב מגן אברהם ולענין אם טוואן חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביהם תליא בפלוגתא שכתב הבית יוסף בסימן ת"ס עד כאן. ולעניות דעתי יש להקל כאן יותר דהא התם פסק השולחן ערוך בסתם דפסול בכותים וישראל עומד על גביהם והכא כתב שני דעות. וכן מוכח דעת רמ"א:

[ב] וצריכין שזירה וכו'. מיהו בדיעבד אם לא שזרן לא פסל בהכי. כן פסק הנחלת צבי ופירש כן דעת השולחן ערוך. אבל מגן אברהם פירש דעת השולחן ערוך דאף דיעבד פסול ולא הזכיר מדברי הנחלת צבי. ונראה דדקדק ממה שכתב השולחן ערוך בסימן שאחר זה. והוא שישתייר מן השאר כדי עניבה אלמא דשזירה אפילו בדיעבד פסול וכן משמע בעולת תמיד. ולעניות דעתי לאו ראיה הוא, דהתם טעמא דהוי כהוסיף על ח' חוטין דפסול, אבל אם לוקח ח' חוטין בלא שזירה כלל אפשר דכשר. וכן נראה דעת הב"ח, לכן נראה לי להקל בדיעבד:

[ג] והוא שישתייר וכו'. כתב עולת תמיד ואם לא עשה מתחילה שזור רק כדי עניבה יש לפסול בדאיכא טלית אחר. ואי ליכא טלית אחר יניח בלא ברכה. והוא הדין בטוה או שזור בכדי עניבה לשמה ושאר שלא לשמה, עד כאן וצריך עיון:

[ד] [לבוש] ויש מחמירין וכו'. מזה תמיה לי על לחם חמודות דף כ"ח ע"א ומלבושי יום טוב שכתבו דלבוש השמיט מה שכתב רמ"א בשולחן ערוך דיש מחמירין לנפצן לשמן והמנהג להקל, משום דסבירא ליה דאין לחוש לזה כלל, כמו שכתב בית יוסף דלא ראה לאחד מהפוסקים שהזכיר זה, ולא ראה מי שחשש בכך, עד כאן, הא הלבוש כתב לדברי הרמ"א כהווייתן, ואין ספק אולי דבשעה שכתבו לחם חמודות ומלבושי יום טוב דברי אלו לא עיינו בלבוש בסעיף זה שהוא סעיף ג' אלא בסעיף א' כיון דרמ"א כתבו בסעיף א', וכיון שלא ראה מזה בסעיף א' חשבו שהשמיטו הלבוש. גם תמיהני על הבית יוסף איך כתב שלא ראה לאחד מהפוסקים וכו' ולא ראה מי שחשש בכך, הא האגור שהוא גדול האחרונים כתב כן וסיים שכן נוהגין בעלי נפש מאשכנז, עיין שם. ועוד מצאתי בפרישה שכתב בשם הגאון מהר"ל מפראג דמהר"ם למד מדכתיב גדילים תעשה לך ולמדינן לשמה מן לך, וסמיך ליה לא תלבש שעטנז ודרשינן שוע טווי ונוז. שוע היינו נופץ גם הב"ח כתב על בית יוסף דהשגתו אינה השגה, לכן אני אומר שראוי למדקדקים להחמיר בזה:

[ה] גודלין וכו'. בבית יוסף בשם המרדכי במקום רוחב הגודל ולא מראשו שהוא קצר, ובבדק הבית כתב דהתוספות בפרק התכלת נסתפקו בזה. ונראה דלכך סתם בשולחן ערוך, וכתב הש"ך ליורה דעה ריש סימן רע"ב דיש לשער בגודל בינוני והוא רוחב ו' שעורות בינונית זו בצד זו בדוחק, והן באורך שתי שעורות בריוח:

[ו] י"ב גודלין וכו'. בלבוש הטעם משום נוי ציצית ודקדק עולת תמיד מינה דסבירא ליה ללבוש דחיוב המצוה אינה אלא ד' גודלין. ולעניות דעתי ליתא דאם כן האיך לא הזכיר הלבוש דעת הפוסקים דסגי בארבע והשולחן ערוך הביאם, גם לשון שנתנו חז"ל לא אתי שפיר לפי זה אלא ודאי דסבירא ליה דחיוב המצוה הוא י"ב, והא דכתב הטעם משום נוי ציצית היינו משום דסבירא ליה דבתורה לא מצינו שיעור לאורך החוטין כמבואר לקמן ריש סימן י"ב דמדאורייתא בכל שהוא, אלא דחכמים נתנו שיעור למר י"ב ולמר ד' גודלין, ולתרווייהו טעמא דחכמים משום נוי ציצית, אלא למר בד' הוי נוי ציצית ולמר בי"ב ופסק הלבוש כחכמים ואם כן דוקא י"ב הוא חיוב מצוה, וזה ברור. וראיתי בסמ"ק וכלבו דף ט"ו טעם על י"ב גודלין נגד י"ב שבטים. כתב מגן אברהם דאם שכח להניח חוט ארוך כל כך לכרוך בו הכל יכרוך קצת כריכות מחוט אחד וקצת מחוט השני:

[ז] ולא משיורי שתי וכו'. ואין להקשות דבלאו הכי פסול משום דלא ניטווה לשם ציצית דיש לומר דמתחילה ארג החוטין לשם ציצית ואחר כך ארג מהם בגד, ועיין בהרא"ש שכתב משום דבעינן תלייה לשמה משמע דאם תלשן משם ועשה מהם ציצית כשרים, אם נטוו לשמה. ורבינו ירוחם דף קס"ט כתב משום דבעינן טויה לשמה, והוא תמוה ודו"ק שקיצרתי. מיהו לדעת הרמב"ם ושולחן ערוך ולבוש משמע דאף בתלשן משם פסול:

[ח] משום ביזוי מצוה וכו'. לכאורה היה נראה לפי זה דבדיעבד כשר, וכן משמעות לשון השולחן ערוך ולבוש, אלא הט"ז ונחלת צבי פירשו דברי השולחן ערוך דאף דיעבד אסור כדברי רמב"ם. ועוד מצאתי דבעל המאור כתב טעם אחר דבעינן הכנף מין כנף. וממינים הללו אין ראויין לעשות בגד שהן פסולת הצמר. ולפי זה ודאי אף בדיעבד פסולין:

[ט] כשרים וכו'. דקנייא ביאוש ושינוי מעשה ויש אומרים אפילו בדיעבד פסולה דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו (לבוש), והט"ז הסכים ליש אומרים אלו אבל לא מטעמיה אלא משום מצוה הבאה בעבירה. ובאמת קשה לי על טעם הלבוש הא בחושן משפט שם סעיף ב' פסק דשינוי השם אף שחוזר לברייתו קנה, והכא נמי הוי שינוי השם. והשתא ניחא מה שתמה עולת תמיד ולקוח משיירי כנסת הגדולה שתמה על רמ"א דפסק כיש אומרים דכשר בטוואן וכו' הא שינוי החוזר אינו קונה עד כאן. ולא קשה מידי דהכא הוי נמי שינוי השם, ומכל מקום לדינא הכל אסור כמו שכתבתי בשם ט"ז. אך קשה על הט"ז הא לקמן סימן תרמ"ט סעיף ב' מבואר דהיכא דאיכא יאוש ושינוי לא הוי מצוה הבאה בעבירה. ויש לתרץ דכיון דשינוי הוא על ידי שנעשה חוטין וקיימא לן דבעינן טויה לשמה אם כן הוי השינוי בסיוע מצוה, והוי דומיא למקדיש בהמתו שכתבו תוספות פרק מרובה דף ס"ז. אך תימא הא השיג ט"ז על בית יוסף שפירש דברי רמב"ם דהכא הוי שינוי החוזר לברייתו, וכתב עליו הט"ז זה לשונו תמה אני על פי קדוש דאישתמיט ליה סוגיא דש"ס פרק הגוזל קמא דמבואר שם דליבון הוא שינוי שאין חוזר לברייתו, וזה שגזל צמר ועשה מהם חוטין על כרחך כבר ליבנא דבלא ליבון תחילה אי אפשר לעשות מהם חוטין, עד כאן דבריו בקצרה, ולכן פירש דברי רמב"ם משום מצוה הבאה בעבירה. ובאמת שכן פירש רש"י שם מלבנו תחילה ואחר כך טוואו, ואם כן תימא הא נעשה שינוי קודם הטויה. ועוד תמיהני על ט"ז מאי תמה על בית יוסף דילמא מיירי רמב"ם שגזל צמר לבן ואחר כך טוואן ועשה ממנו חוטין כמו דמוקי הש"ס מתניתין דגזל צמר ועשה ממנו בגד דמיירי בגזל צמר טווה, עיין שם. ובאמת קצת קשה דהוה ליה לש"ס לשנוייא דמיירי בגזל צמר לבן וטוואה ועשה ממנו בגד, ויש ליישב ודו"ק. ומכל מקום בדברי רמב"ם ודאי יש לפרש כן. עוד תמה הט"ז על בית יוסף שפירש דרמב"ם מיירי קודם יאוש אם כן קרא דועשה למה לי, דבפרק מרובה פריך אי לפני יאוש למה לי קרא, עד כאן. ואדוני אבי הרב נר"ו תירץ דבעיא הכא קרא הואיל דאיכא שינוי. וקצת קשה דהש"ס קאי בקרבן ואיכא נמי שינוי השם ואפילו הכי פריך למה לי קרא. ולעניות דעתי נראה דמעיקרא לא קשה מידי דיש לומר דקרא בעינן לגזל חוטין דפסול אף אחר יאוש. ועל כרחך צריך לומר הכי לנימוקי יוסף דסבירא ליה בגזל צמר ועשה חוטין דכשר, אם כן על כרחך מוקי לקרא בגזל חוטין. עוד יש לומר כמו שכתבו תוס' סוכה דף ל' דדוקא בהקדש פריך למה לי קרא דהא הוא חולין, ועיין לקמן סימן תרמ"ט באליהו זוטא ובהקדמת בית יעקב מזה:

[י] צמרה פסול וכו'. דמספקא לן אי הוי כמשתחוה למחובר דאין נאסור להדיוט והוא הדין לגבוה או וכו' לבוש, ותמהתי באליהו זוטא הא בש"ס עבודה זרה דף מ"ו איפשיט דיש נעבד במחובר לגבוה וכדפסק הרמב"ם סוף פרק ד' [מהלכות איסורי מזבח], וכמו שכתב כסף משנה להדיא אלא דאיבעיא הוא אף דמחובר אסור לגבוה, מכל מקום מיבעיא אי אמרינן דהוא הדין לענין מצוה או לאו אלא דוקא לענין קרבנות. וכן מוכח בפירוש רש"י דף מ"ו ד"ה לולבו מהו למצוה וכו', ועוד הא תחילת איבעיא במחובר לגבוה הוא, אי דמי לבהמה דמותר להדיוט ואסור לגבוה כדפירש רש"י שם. ואם כן אף דמחובר מותר לגבוה, מכל מקום בהמה ודאי אסורה. והוא הדין לצמרה שמחוברת בבהמה דלא עדיף מבהמה גופא. אלא ברור האי איבעיא אי אסור נמי למצוה ולא תליא כלל במחובר. ואדוני אבי הרב נר"ו תירץ על תמיה ראשונה דגם הלבוש סבירא ליה דלגבוה אסור במחובר. ומה שכתב והוא הדין לגבוה פירוש דבר מצוה דאיכא נמי ביה צורך גבוה. אבל לגבוה ממש ודאי אסור. כתב עולת תמיד דלמה שנתבאר בחושן משפט סימן ש"ס בגזל צמר וצבעו בצבע שאין יכול להעבירו קנייה בשינוי, הוא הדין הכא לענין ציצית ולמעשה צריך עיון, עד כאן. ולי משמע מרמב"ם פרק ד' מהלכות איסורי מזבח וש"ס שם דאף שאין יכול להעבירו פסול לציצית, דהכא בעינן שינוי דמאיס לגבוה. ועוד דהא פסלו הצמר אפילו לתכלת. ובריש פרק הגוזל קמא משמע דתכלת דומה לקלא אילן דלא הדר וכן משמע במנחות דף מ"ג:

[יא] לפשתן נטוע וכו'. נתבאר באליהו זוטא עיין שם:

[יב] יעשה נקב וכו'. לתלות שם הציצית ואז כשתולין שם הוי על הכנף שעליו מונחים אף על פי שאינם למעלה ממנו שאין פירוש על במקום הזה למעלה, כן כתב מלבושי יום טוב:

[יג] כשר וכו'. משמע דאם עשאו בתחילה שלא כדין פסול וכן כתב הב"ח דבין עושה בפחות מקשר גודל בין יותר מג' אצבעות פסול. וכן משמע לי מש"ס מנחות דף מ"ב דרב סמא חזיא לקרנא דגלימא דרבינא דסתם כמלא קשר גודל, אמר ליה לא סבר מר דצריך שירחוק קשר אגודל, אמר ליה ההיא בשעת עשייה איתמר, עד כאן. ואי בדיעבד כשר מאי הקשה ליה רב סמא הא זה דיעבד הוי. גם רבינא הוה ליה לשנוייה ההיא לכתחילה איתמר, אלא דפסול אף דיעבד. וכתבתי זה לאפוקי מכנסת הגדולה שכתב דמהר"י פאיגא צידד לומר דבדיעבד כשר, על כן לא הזכיר מדברי ב"ח ולבוש והוכחתי הנזכר לעיל. כתב מגן אברהם דאם עשה הנקב למעלה מג' אף על פי שבקושר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפיים והוא למטה מג' פסול. והוא הדין איפכא בקשר גודל כשר, אם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולא מן העשוי:

[יד] לעשות אימרא וכו'. הטעם כתבו בית יוסף ונחלת צבי דלאו כולי עלמא דינא גמירא ויבואו לומר שהוא פסול או יאמרו שאחר שניתקן החוטין הטיל הציצית עד כאן. ולעניות דעתי הטעם כפשוטא דודאי ראוי לכתחילה לעשות בענין שלא ינתקו שיהא על הכנף, דאף אם ניתק כשר. מכל מקום לכתחילה עדיף יותר שלא ינתק וזה נראה דעת הלבוש, וכן הב"ח:

[טו] שלא ינתק וכו'. פירוש כדי שלא יקרע הבגד למטה בשפתו ויפחות מקשר גודל משפתו עד הנקב שבו הציצית. וכן פירש רש"י בפירוש שני על גלימא דרבינא שסתר מה שהבאתי:

[טז] שקורין אורלייו וכו'. ובלבוש לייס"ט וזה לשון לחם חמודות שקורין בלשון אשכנז בענדיר, וכתב לבוש דאין חילוק בין מן הצדדים בין למטה בשפת הבגד:

[יז] ארבעה וכו'. דאי כתב גדיל הוי משמע ב' חוטין שאין יכולין לעשות גדיל בפחות משנים השתא דכתיב גדילים הם ד' ועיין אליהו זוטא ומעדני מלך כ"ה. ואם ארבע שהיו ג' מצד זה וה' מצד זה כתב מלבושי יום טוב בשם דרשות מהר"ש דכשר. ומה שכתב יחתוך פירוש לכתחילה יחתוך קודם שיתחבם וכתבו האחרונים שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו. ומה שכתב ויכפלם דכתיב פתיל כעין פתילה שהיא כפולה ועיין באליהו זוטא:

[יח] שאם כרך וכו'. ופירש עולת תמיד דאי כרך או קשר קאמר, והא דנקט כריכה קודם לקשר אף שקושרין ואחר כך כורכין משום דקא משמע לן דאם כרך ואחר כך קשר יצא בדיעבד עד כאן. ותמיהני הא בבית יוסף מפורש דאם כרך ולא קשר או קשר ולא כרך אינו פוסל עד שיכרוך חוליא ויקשור אחריה וקשירה שסמך לכנף אינו מעלה ואינו מוריד, וכן כתבו הט"ז ונחלת צבי בפשיטות וכן כתב מגן אברהם. ונראה דמשום הכי נקוט השולחן ערוך כריכה קודם לקשירה להורות דבקשירה ראשונה אין פסול אף שכרך אחריה, עד שיקשור אחר הכריכה. ונראה דבעינן נמי שני קשרים שהוא קשר של קיימא, וכן מבואר בלחם חמודות דף ק"ח:

[יט] ויקשור שני פעמים וכו'. ועושין כן לחזק כל הכריכות למנין חמשה חומשי תורה אבל מדאורייתא סגי בקשר אחד. יש אומרים שהוא התחתון סמוך לענף ויש אומרים שהוא העליון סמוך לבגד, לבוש. ואני אומר דאף ליש אומרים אלו אינו הקשר שסמך לכנף בגד ממש קודם שכרך החוליא, אלא הקשר שאחר כריכה הראשונה, כמבואר בבית יוסף דף ט"ו ע"ד. ונראה דהלבוש שהביא דברי היש אומרים בהכי היינו שהבין מה שכתב הבית יוסף דף י"ג עמוד ד' בשם הרמב"ם דקשר שאצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף הוא דאורייתא, פירושו קשר הסמוך לכנף. ולא נהירא דקשר שאחר חוליא ראשונה קאמר, לאפוקי ממי שפירש דקשר שאחר כל הכריכות הוא דאורייתא, וזה ברור למעיין גם בסוף סעיף זה במה שכתב דאם קשר ולא כרך ואחר כך פסק דפסול ליתא. ונפקא מינה בערב שבת עם חשיכה דסמכינן אדין תורה:

[כ] ובשני תשע וכו'. הלבוש ואחרונים הסכימו לעשות ח' דהוי ל"ט כמנין אותיות שניות של שם בן ד', הוא שם של כוז"ו הנכתב על המזוזה כדאיתא ביורה דעה סימן רפ"ח. וכתב בשל"ה בשם רש"ל טליך הוא הטלית אורות גימטרי"א תרי"ג כמו ציצית, והכריכות יהיה מנין ט"ל, והוא טל אורות טליך, וכן כתב במטה משה, וכתב דיכוין דשבעה ושמונה הוא נגד שם של י"ה, ואחר כך י"א שהוא נגד ו"ה, ואחר כך י"ג בגימטריא אחד, וזהו ה' אחד. כתב הלבוש שבעה עושין נגד שבעה אוירים שבין שמונה רקיעים דהיינו שבעה כוכבי לכת ורקיע השמיני שבו כוכבים ומזלות, שמונה עושין נגד ח' אוירים כשכוללין רקיע תשיעי עמהם והוא גלגל יומיה, י"א נגד מזלות אף שהם י"ב מכל מקום שם סרטן לא הוזכר בכתב ועוד דטלה וגדי כמעט צורה אחת, י"ג נגד י"ב גבולים אלכסונים שבכל רקיע ורקיע עם המרכז שביניהם, ופירש מלבושי יום טוב ששה קצוות מעלה ומטה וארבע רוחות, ומן המרכז אל כולם יהיו י"ב אלכסונים בהגבלת קצתם לקצתם עד כאן, ומכל מקום יזהר שיעשה כל הכריכות עם הקשר שלהם שוות דהיינו כל אחת עם הקשר ברוחב גודל ולא יעשה אחת רחבה מחברתה משום נוי ציצית ופירש בלחם חמודות שיהיה בחוליא ראשונה מפורדת הרבה, ובשניה לא כל כך, ובשלישי יקרבם, וברביעית יהיה מקורבים לגמרי, אבל סיים שראה ציצית של ר' שלמה מלכו שאינם שווים לגמרי, גם במספרם ראה שהכריכות ראשונות שאצל הטלית הן עשרה, ואחר כך ה' ו' ואחר כך ה' היינו כאותיות שם הוי"ה:

[כא] נהגו וכו'. והלבוש כתב ואין נוהגין כך באלו ארצות דשזירה היא חזקה ואין נפרדין, עוד טעם כתב מגן אברהם דהוי כמוסיף על הקשרים כתב לחם חמודות שראה בציצית של ר' שלמה מלכו שלא היו קשורים. כתב במגן אברהם אל יחתוך ראשי חוטין בסכין, שנאמר לא תניף עליהם ברזל. ויפסוק אותם בשיניו שהם ל"ב ויעסקו בחוטין שהם ל"ב. כתב מגן אברהם טוב לעשות החוטין בינונים לא עבים ולא דקים משום זה אלי ואנוהו:

[כב] לאורך הטלית וכו'. אבל אין קפידה כל כך לפסלו ועל כל פנים יזהר שלא יתלו באלכסון על קרן זוית דהוי כ"ח ציצית ועוד שהוא מנהג הקראים:

[כג] ויש מתירין וכו'. אפילו של עור שאין עשוי אלא לחזקם ולא בתורת כנף:

פסול. טלית שיש לו גוון מאב"י בשפה לנוי ולתפארת איסור גמור הוא למדוד מהשפה ג' אצבעות דלא כבני חייא ועיין רש"ל בהגוזל בתרא סימן ס' ות' דבר משה סימן וי"ו:

א) [סעיף א'] החוטין צריך שיהיו טווין לשמן. הגה, ויש מחמירין אפילו לנפצן לשמן והמנהג להקל בניפוץ. ובאגור כתב דבעלי הנפש שבאשכנז נוהגים כדברי המחמירין והביאו ד"מ אות א':

ב) שם שיאמר בתחלת הטוויה וכו'. ואם לא אמר בשעת הטוויה בפיו שהוא טווה לשם מצות ציצית רק חשב בלבו כן יש להכשיר בדיעבד כמ"ש בסה"ק קול יעקב על עיבוד העורות סי' ער"א אות ה' יעו"ש. וה"ה כאן דבגמרא מנחוח דף מ"ב ע"ב מדמי לה להדדי עי"ש. ועיין בס' הנז' סי' ער"ד אות א':

ג) ולענין דיעבד אימתי מיקרי י"א כיון שנעשה הדבר ההוא מיקרי דיעבד כגון הכא כיון שנטווה הוי דיעבד ומותר להטילו בבגד וי"א דלא מיקרי דיעבד אלא אם כן נגמר הדבר ההוא כגון הכא שהטיל הציצית בבגד כמ"ש בס' הגז' על עניין יריעה בת ב' דפין סי' ער"ב אות ז' יעו"ש וה"ה כאן. על כן שומר נפשו יתרחק מזה ולא יקח ציצית כזה אלא בשעת הדחק:

ד) שם ואם לא היו טיוין לשמן פסולין. רתב החס"ל אות ב' צריך ליזהר מאד שלא ליקח ציציות מכל אדם אלא מאותם שיודע בהם שבקיאים לעשותם לשמם כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה ולא יבטל מצות ציצית:

ה) [סעיף ב'] טוואן עכו"ם וישראל עע"ג וכו' אבל אם טוואן עכו"ם ואין ישראל עומד על גבו פסולין ואין מועיל להם אם שוזרין לשמה, ב"י בשם הרא"ש דלא כבעל העיטור:

ו) שם להרמב"ם פסול ולהרא"ש כשר. כתב השו"ג או' ד' וז"ל ומן הכלל די"א וי"א הלכה כבתרא כמ"ש בכללי הש"ע הכא דעת רבינו נוטה לדעת הרא"ש דמכשיר עכ"ל. ועיין לקמן סי' י"ג אות ז' ובאות שאח"ז:

ז) שם בהגה. ונוהגים שיסייע הישראל מעט וכו'. ואם לא סייע הישראל רק אמר לעכו"ם שיעשה לשמה אם יש להכשיר בדעבד עיין בסה"ק קול יעקב סי' ער"א אות יו"ד בענין העיבוד דיש פלוגתא בזה ומרן ז"ל דין זה למדו מעיבוד, עיין ב"י וסברת מרן ז"ל שם בב"י יו"ד סי' ער"א אם לא סייע הישראל פסול. וכן דעת השו"ג שם אות י"א. ר"ז כאן או' ד'. ועיין א"ר או' א' וכתב ר"ז בקו"א אות א' דאפילו להב"ח דס"ל שם לדעת הרא"ש אפילו אם לא סייע כלל הישראל כשר גבי טווית ציצית דכל הטוויה צ"ל לשמה הוי דומיא דכתיבת הגט דמודי ביה הרא"ש דגוי אדעתא דנפשיה עביד ומפני כך פסק הב"ח בסי' י"ד כאן דלא מועיל אפילו בדיעבד בלי סיוע הישראל עי"ש. (ובזה נסתלקה קושיית הא"ר שם על הב"ח וקושיית דגול מרבבה על מרן ז"ל);

ח) שם בהגה. ונוהגים שייסע הישראל מעט וכו'. וז"ל ח"א כלל י"א אות י"ג ובשעת הדחק שאין לו מי שיטים לשמן יאמר לעכי"ם שיטוה לו חוטין לשם ציצית והישראל יסייע ג"כ קצת בטוויה וגם יעמוד אצל הטייה ויכוין לשם ציצית עכ"ל. וכ"כ בסה"ק קול יעקב שם אות י"א לענין העיבוד דאין לעשות כן אלא א"כ אין עבדנין ישראל עי"ש:

ט) ואם טוואן חש"ו וגדול עומד על גבו. כתב מ"א סק"ב תליא בפלוגתא שכתוב בסי' ת"ס בב"י אבל הא"ר סק"א כתב דכאן יש להקל יותר דהא התם פסק הש"ע בסתם דפסול בעיבוד עכו"ם וישראל עע"ג והכא כתב ב' דעות. וכך מיכח דעת רמ"א עכ"ל, וכ"כ ר"ז אות ד' להכשיר, ועיין בקו"א אות ב' ונראה דאין להכשיר אלא בשעת הדחק וגדול עע"ג ומסייעי כמ"ש ח"א גבי עכו"ם דהא מרן ז"ל התם מדמי אותם להדדי:

י) שם וצריכין שזירה. כתב הבאר עסק סי' נ"א והביאו שע"ת אות ב' מי שעושה חוטי הציצית מעשה עבות דהיינו בתחלה שזור ב' חוטין ואח"כ עשוי מעשה עבות מארבעה שהם שמונה חוטין דקין בכל חוט שהם ס"ד בכל כנף אין מוחין בידו אבל הרוקח כתב דמצוה מן המובחר לעשות כל חוט שזור משמונה, והביאו עמודי השלחן על קי' הש"ע סי' ע' אות י"ז וכ"כ הרמ"ע הביאו קשל"ה בה' ציצית. וכתב קשל"ה דמדברי קבלה נמי שפיר למעבד הכי וכ"כ שמש צדקה בא"ח סי' כ"ב. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב אות ד' בשם אחד קדוש. וכ"כ לב חיים ח"א סי' פ"ו וז"ל מצוה מן המובחר לעשות כל חוט הציצית טווי בתחלה חוט א' ואח"כ לשזור ב' חוטין כאחד ואח"כ לשזור הב' לד' וד' לח' או לפחוח יקח ד' חוטין טיוים ושזורים לב' שהם ח' ואין בזה פיקפוק כלל ועיקר, ומ"מ אם לא מצא כ"א שזירין לב' או לד' יוצא י"ח וזה ברור עכ"ל וכ"כ בן א"ח פ' נח אות יו"ד:

יא) שם ושיהיו שזורין לשמן. ואם לא היו שזורין לשמן אפילו בדיעבד פסולין, מ"א סק"ג. וכ"מ מעו"ת אות ג'. ר"ז אות ג', ח"א כלל י"א אות י"ד חס"ל אות ב'. אמנה המו"ק כתב דאפילו אם לא היו שזורין כלל בשעת הדחק כשרין ומברך עליהם עי"ש. וכ"פ הנ"ץ הביאו א"ר אות ב' וכן הסכים הא"ר שם, וכתב המחב"ר אות ב' דיש לסמוך עליהם בשאינו מוצא אחרים והיא שעת הדחק והביאו שע"ת אות ב'. אבל הלב חיים ח"א סי' פ"ה האריך בזה וסיים וז"ל ולכן נראה לע"ד להלכה ולמעשה דאם לא היו שזורין לא ילבש טלית כזה כיון דהוא פסול לדעת הרנ"י והסכמת האחרונים הרב עי"ת והמ"א והפ"ץ ודעמייהו ואם כן הרי הוא עובר על מ"ע מד"ת משא"כ אם אינו לובשו דאינו עיבר כלל דקיי"ל דציצית הוא חובת גברא דהיינו אם לובש בת ד' כנפות צריך שיהיה מצוייצת כהלכתו ודלא כמ"ש המחב"ר דיש נסמוך על המקילין בשעת הדחק אם אינו מוצא אחר יעו"ש. ואחרי המ"ר אין נראה להקל בזה וכמ"ש מילתא בטעמא והה"נ אם לא היו שזורין לשמן כס' המג"א והעו"ת והפ"ץ וכאמור עכ"ל:

יב) [סעיף ג'] אם נתפרקו משזירתן וכו'. והיא שישתייר בשיזור כדי עניבה. ואם לא נשתייר כדי עניבה פסול אפילו בדיעבד, עו"ת אות ג', וכ"כ קיצור ש"ע סי' ט' אות י"ג דאם איזה חוט נפרד משזירתו אזי כל הפרוד נחשב כאלי נקצץ ואינו:

יב) והא דסגי בכדי עניבה דוקא אם נשתייר אבל לכתחלה צריך שיהיו שזורין כדי שיעיר שיתבאר בסמוך ואם לא עשה כן ומתחלה לא עשה שזור רק כדי עניבה יש לפסול בדאיכא טלית אחר ובדליכא טלית אחר יניח זה בל"ב, וה"ה בשלא לשמה בטוויה או בשזירה דהיינו אם עשה לשמה בכדי עניבה והשאר שלא לשמה או בסתם יש לפסול בדאיכא אחר, עו"ת שם:

יג) שם בהגה, טוב לקשור החוטין למטה וכו'. כתב מ"א ס"ק כ"ג שמעתי דהוי כמוסיף על הקשרים וכו' עי"ש אבל מוהרח"ו ז"ל בשער הכוו' בדרוש וא"ו של הציצית כתב וז"ל ראיתי למורי ז"ל שלא היה מוחה בזה אף כי יש בזה מפקפקין ואדרבא נ"ל שהיה חפץ בקשירת ראשיהם עכ"ל, וכן העיד רבינו שמואל בן מוהרח"ו ז"ל על אביו שהיה עושה כן, וכ"כ הברכ"י אות ו'. סי' בי"ע בדיני תליית הציצית אות ט"ז. כף החיים סי' יו ד אות ד', וכ"כ בן א"ח פ' נח אות י"ד:

יד) [סעיף ד'] אורך החוטין השמונה אין פחות מד' גודלין צריך לשער במקום רוחב הגודל ולא מראשו שהוא קצר. ב"י בשם המרדכי, וכ"כ עו"ת אות ד', ט"ז סק"ח, מ"א ס"ק ה', א"ר ס"ק ה', ר"ז אות ה', ח"א כלל י"א אות כ"ג בן א"ח שם אות י"ב, ועיין בדברינו לקמן אות כ"ז:

טו) שיעור גודל של אדם בינוני הוא כרוחב ז' שערות זו בצד זו בדוחק וכן באורך ב' שערות ברוחב, הרמב"ם פ"י מהל' ס"ת דין ט', והביאו מ"א שם, ש"כ ביו"ד סי' ער"ב סק"א, ברכ"י שם או' א', שו"ג שם אות ג', א"ר שם ר"ז אות ו' ועיין לקמן סי' ק"ץ אות ט"ז:

טז) שם וי"א י"ב גודלין וכן נוהגים ובדיעבד אם הוא פחות מזה השיעור וכ"ש אם היה בתחלה כשיעור ואח"כ נתמעט כשר, לב חיים ח"א סי' ע"ט. וכ"כ בספרו רו"ח וע"ש שהביא סברת החולקים ע"ז, והם המאמ"ר אות ה', ופרמ"ג א"א אות ח' ודחה אותם יעו"ש באורך, ועיין לקמן סי' י"ב אות י"ז, וכ"כ בן א"ח נר"ו שם. מיהו כל אדם יש ליזהר בשעת הקנייה לראות החוטין אם יש בהן שיעור זה כדי לקיים מצוה מ"ה:

יז) שם בהגה. ואם עשאו ארוך וכו' יכול לקצרו וכו'. ואל יחתוך החוטין בסכין משום לא תניף עליהם ברזל רק יפסיקם בשיניים דל"ב שיניים הם נגד ל"ב חוטין. קשל"ה דג"ן ע"ב. כף החיים סי' יו"ד אות י"ב, מזמור לאסף דכ"ט ע"א, בן א"ח נר"ו פ' לך לך אות ד', ובס' דרך ישרה כתב דסגולת הציצית הלא היא שלא יהא לו כאב שנים יעו"ש והביאו כף החיים שם:

יח) שם אחד מהחוטין יהיה יותר ארוך וכו'. ואם האחד אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכות מחוט א' וקצת כריכות מהחוט השני כי בזמן התכלת היו עושין קצת כריכות מהתכלת וקצת כריכות מלבן, מג"א סק"ז. א"ר סק"ו, ר"ז אות ח' ח"א שם אות ט"ז, חס"ל אות י"ג, ומ"מ צריך שישתיירו בכל החוטין ארכן י"ב גודלין אחר הכריכה כמ"ש רמ"א, ושיעור זה לאחר שנקשר וגם נאחר שנכרך החוט הארוך יהיה יב"ג. פרמ"ג א"א אות ז':

יט) שם בהגה. ושיעור הנזכר יהיה בציצית לאחר שנקשר וכו' כתב ב"י בשם מהרי"א וכדי שלא ימעיטו הקשרים בזאת המדה יאריכו אצבע יותר דהיינו י"ג גודלים מלבד מה שמונח על הבגד, מ"א סק"ח, ר"ז אות ז', וכתב ר"ז שם וז"ל ולכן צריך שיהיה אורך כל חוט מהד' חוטין שלושים גידלון דכשתכפלם יהיה כל חוט מהח' חוטין ט"ו גודלין ב' גודלין מנקב הטלית שבו תוחבין הציצית עד שפת הכנף דהיינו שיעור קשר גודל וגודל אחד להקשרים וי"ב גודלים יהיו תלויים להכשר ציצית עכ"ל:

כ) [סעיף ה'] ולא משיורי שתי וכו'. א"ל דבלא"ה יש פיסול משום דלא נטוה לשם ציצית די"ל דמתחלה ארג החוטין לשם ציצית ואח"כ ארג מהה בגד. ט"ז סק"ד, א"ר סק"ז:

כא) שם והטעם משום בזוי מצוה. לכאורה משמע דבדיעבד כשר אבל הט"ז שם והנ"ץ כתבו דאפי' בדיעבד פסול, א"ר סק"ח:

כב) שם והטעם משום ביזוי מציה. ובספר המאור כתב הטעם משום דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסילת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל, וא"כ כל מיני צמר שהן גרועין שאין בגד נעשה מהן פסולין לציצית, מ"א סק"ט, א"ר שם, ר"ז אות יוד, ח"א כלל י"א אות ט"ו, ועיין ער"ה אות ד':

כג) [סעיף ו'] אם עשאן מצמר גזול פסולין וכו' וה"ה גזל טלית והניח בו ציצית שלו דבגדיהם שלהם בעינן. פרמ"ג בא"א אות יו"ד והביאו פתחי עולם אות ך' מיהו באות י"ט כתב פתתי עולם בשם מהר"ם מברטונבורג אחרונים סי' ג' דבטלית לא בעינן משלהם יעו"ש, ומ"מ יש להחמיר ובפרט למ"ש האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ב' דציצית דגדולה מעלת הטלית יותר מציצית יעו"ש:

כג) ואם גזל ציצית והניחו בבגד ואח"כ שלם דמיו לנגזל צריך להתירו ולחזור ולקושרו אחר ששילם דמיו שהרי כשהניחו בבגד תחילה היה פסול משום גזול ואח"כ כששלם הדמים היה שלו והיאך נכשר מאליו והא בעינן תעשה ולא מן העשוי בפיסול כמ"ש סעי' י"ג:

כג) שם בהגהה. ודוקא שגזל החוטין אבל אם אם גזל צמר ועשאן חוטין כשרין וכו', ויש אומרים דאפי' בדיעבד פסולין דהו"ל שינוי החוזר לברייתי. לבוש, וכ"כ הט"ז סק"ה אבל לאו מטעמיה אלא מטעמא אחרינא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה יעו"ש והסכים לדבריו א"ר אות ט' יעו"ש ועיין זר"א סי' ג' ויד אהרן בהגב"י מה"ק ומ"ב, ומש"ז ונה"ש מ"ש על דברי הט"ז הנ"ל. ועיין לקמן סי' כ"ה אות פ"ו:

כד) [סעיף ט'] יעשה נקב וכו', כתב ב"י בסס"י זה בשם ב"ה די"א דיעשה ב' נקבים ויטיל ציצית בתוכם ויוציא אותן לצד א' וכו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמחזי כיוהרא עכ"ל ב"י, וכתב הב"ח דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מחזי כיוהרא כיון שאינו נראה לכל עי"ש, וכתבו האחרונים שגם רבינו האר"י זצ"ל נהג כן בטלית קטן וכן הוא בשער הכוו' בדרושי הציצית דרוש ו' אך מהר"ש ויטל בנו של מהרח"ו העיד שם בס' הכוו' בהגהתו שמר אביו מהרח"ו לא נהג לעשות כן אפי' בטלית קטן ולכן גם הוא מהר"ש הנז' לא רצה לנהוג כן וכתב הרב בן א"ח נר"ו בפ' נח אות ט"ו דבודאי רבינו מהרח"ו ז"ל הבין מרבינו האר"י ז"ל שאין דבר זה מעכב ורק רבינו האר"י ז"ל אחר שנהג כך בילדותו כמנהג האשכנזים לא שינה ולכך גם רבינו מהרח"ו לא שינה מנהגו עכ"ל וכן חסידי בית אל יכב"ץ שבעה"ק ירושת"ו אין נוהגים לעשות שני נקבים לא בטלית גדול ולא בטלית קטן:

כה) שם לא למעלה מג' אצבעות, ואם עשה הנקב למעלה מג' אצבעות אע"פ כשקשר הציצית עשה חוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול, וה"ה אפכא בקשר גודל כשר, מ"א ס"ק י"ד. א"ר ס"ק י"ג. י"א בהגה"מ. פרמ"ג א"א ס"ק י"ד. ר"ז אות י"ד ח"א כלל י"א אות כ"ה ש"צ דף כ"ט ע"א בי"ע בדיני תליית הציצית אות נ' חס"ל אות ו' קיצור ש"ע סי' ט' אות נ' ועיין לקמן אות כ"ח, ומיהו אם קיפל ויש ביוצא י"ב גודלים אע"פ שאם היה הכנף מתוח לא היה יוצא י"ב גודלין וכסעי' ד' מלבד מה שמונח על הקרן מ"מ ציצית יוצא והא יוצא י"ב גודלין. פרמ"ג שם:

כו) ואם עשה הנקב למעלה מג' גודלין ואחר שהטיל הציצית בנקב חתך בנקב כדי שיתלו הציצית למטה מג' גודלין פסול משום תעשה ולא מן העשוי, מ"א ס"ק ט"ו, א"ר שם, ר"ז אות ט"ו ח"א שם, חס"ל שם, קיצור ש"ע שם, וה"ה איפכא כשתלאן תוך קשרי אגודל וחתך למעלה בבגד והעלה הציצית למעלה מקשר אגודל ותפר למטה או תלה מטלית על הכנף הוה תולמ"ה ופשוט הוא, א"א ס"ק ט"ו:

כז) שם לא למעלה מג' אצבעות וכי' ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הצפורן, הברכ"י בשיו"ב אות ב' הביא משם רבינו ישעיה ז"ל דג' אצבעות ומלא קשר גודל חדא היא וקשר גודל הוי קשר שני של גודל והוא שיעור מכוון תחת שלוש וסיים עלה הרב ז"ל דכפ"ז יש להחמיר שלא יהא רחוק למעלה מג' אצבעות פשוטים ולא גודלין, ובמחב"ר הביא משם האר"י ז"ל בס' הכוו' שאלו הג' אצבעות הם אמה קמיצה זרת, וחזק דברי האר"י ז"ל מסברת רבינו ישעיה ז"ל שהביא בשיו"ב דג"א הם פשוטים, וכתב אך רבינו ישעיה ס"ל דמלא קשר גודל הוא קשר שני, ומהאר"י ז"ל לא משמע כן, וכבר כתבתי בשיו"ב דיש להחמיר כדעת ר"י, ומה גם עתה שראיתי שהאר"י ז"ל סבר נמי שאינם גודלין עכ"ל, והר"א חאיון בס' ש"ץ דף כ"ז תמה על דברי הברכ"י הנ"ל שכתב בשם ר"י ז"ל ועי"ש מה שהאריך בזה וסיים וז"ל המורם מכל האמור הלכה למעשה כי אע"ג שהמרדכי ס"ל דמשערינן במקום הרחב של גודל, כעת לא מצינו אחרים כוותיה שיאמרו כן בפי' זולתי דברי הרמב"ם ז"ל בה' ס"ת שמטין לסברת המרדכי, ואדרבא התוס' ז"ל נסתפקו בדבר ודי בזה למיחש לספק בטול מצית ציצית וגם ליכנס בספק ברכה לבטלה, כ"ש לפי מה שהוכחנו וביררנו שרבינו ישעיה והכלבו ומהריב"ח ורבינו האר"י ז"ל כולם שוים לשער בצד הקצר, ועל הרוב כך הם מטים ג"כ דברי החינוך. ומעתה קם דינא דיש ליזהר שלא להרחיק יותר מג"א שהם אמה קמיצה זרת, וכדברי האר"י ז"ל וכן הוא הסכמת גאון עוזנו בס' מחזיק ברכה ובק"א שיו"ב וכ"כ בס' מאמ"ר עכ"ל, וכ"כ יד אפרים. שע"ת אות י"ב קמח סלת בה' ציצית, קי' ש"ע סי' ט' אות ג'.

כח) [סעיף יוד'] אם היה רחוק מהכנף מלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב וכו' כשר משמע דאם עשאו בתחלה שלא כדין פסול, וכ"כ הב"ח דבין עושה בפחות מקשר גודל בין יותר מג' אצבעות פסול, א"ר ס"ק י"ג, וכ"כ הלבוש סעי' יו"ד ח"א כלל י"א אות כ"ג ודלא כמהר"י פאדאנא בת' כ"י והביאו כנה"ג בהגה"ט דצדד לומר דבדיעבד כשר, א"ר שם:

כט) שם ונתקו מחוטי הערב וכו' כשר, בין אם ניתקו בסביב הנקב ונתרחב הנקב וירדו הציצית למטה מקשר גודל בין אם ניתקו משפת הבגד מלמטה ולא נשאר משפת הבגד עד הנקב שיעור קש"ג, ב"י, מאמ"ר אות י"ב, ר"ז אות י"ח, קיצור ש"ע שם אות ד', ועיין לקמן סי' ט"ו סטי' ה' ובדברינו לשם:

ל) שם י"א וכו' וי"א שדין רוחב הבגד כדין האורך ונראין דבריהם. וכן פסק הלבוש, וכ"כ האחרונים. ר"ז אות י"ז, ח"א כלל י"א אות כ"ג, חס"ל אות ה', קי' ש"ע שם אות ג', ובפרט לדידן דאתכא דמרן סמכינן ודעתו ז"ל כדיעה שניה כמ"ש ונראין הדברים, ועיין שו"ג בכללי הש"ע אות ט"ו ואות ך', ולקמן בדברינו לסי' י"ג אות ז':

לא) [סעיף יא'] אם הגדול שקורין אוריליי"ז היינו שמניחין קצת חוטי שתי בלא ערב ובסוף אורגין. עיין ט"ז ס"ק י"ב לב"ש, ובס' בני חיי כתב שזה האוריליי"ז הוא אותו צבע כעין גוון מאב"י שעושין בטליתות שלנו ונסתפק דדוקא שחור שמגנה הבגד אבל אם מיפה את הבגד לא א"ד כל שאינו לבן כולו מגונה מקרי, וכתב דעל הספק מודדין מלבד זאת השפה להחמיר אבל הדבר משה ח"א סי' ו' הרבה להשיג עליו וכתב שימדוד מכנף הטלית ובכלל הגוון מאב"י וכ"כ יד אהרן בהגה"ט ברכ"י אות ח' ובמחב"ר אות ז' בשם מו"ק, ש"ץ דף כ"ט ע"א, זכ"ל ח"א אות ט', בי"ע אות ז':

לב) שם לא יטיל בו הציצית וכו'. ואין חילוק בין מן הצדדין בין למטה בשפת הבגד, ב"י לבוש, א"ר ס"ק ט"ז:

לג) שם בהגה. וטוב שימדוד שיעור קשר גודל וכו' וכ"כ האחרונים:

לד) שם וטוב שימדוד וכו' בלא הגדיל וכו'. ואם הגדיל רחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו, מ"א ס"ק י"ז, ר"ז אות כ"א, ועיין דבר משה שם:

לה) ואם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי, כתב מ"א שם דמסתפק במרדכי וסמ"ק אם עולין למנין, וכתב מחצית השקל ומהאי טעמא באותן הטליתין הנקראים פולישי שיוצא מהן משני צדדין חוטי שתי או ערב יש לחתכן במקום הטלת הציצית. וכ"כ חס"ל אות ח', וכ"כ פרמ"ג א"א ס"ק י"ז דסגי אם חתך כנגד הכנף וא"צ לחתוך כל השתי שבבגד:

לה) ואם אינו חותך צריך ליזהר שלא יהיה הנקב למעלה מג' גודלין משפת החוטין הללו שמא הן נחשבין בכלל הבגד ואם משך החוטין הוא רחב הרבה יחתוך קצתו, וגם יזהר למדוד מלא קשר גודל לבד מאלו החוטין שמא אין נחשבין בכלל הבגד, ר"ז אות כ"ב:

לו) [סעיף יב'] מנין חוטי הציצית בכל כנף ארבעה כפולים שהם שמונה. ואם הארבעה היו ג' מצד זה וה' מצד זה כתב מי"ט בשם דרשות מהר"ש דכשר א"ר ס"ק י"ז, מחב"ר אות יו"ד, זכ"ל אות צ', ש"ת אות ט', ונראה דהיינו אחר שתלאן בטלית אלא דקודם הקשירה או הכריכה נעשו ה' בצד זה וג' בצד זה אבל אם בשעת התנייה היו ג' בצד זה וה' בצד זה הוא פסול דהא לא נתלה בבגד אלא ג' חוטין והאחד תלוי בחוטין, ועיין ב"י סי' י"ב:

לז) שם ואם הוסיף פסול. וכן אם פחת מד' פסול, ח"א כלל י"א אות י"ז, לב חיים ח"א סי' פ"ב. וכן משמע בלבוש סעי' י"ג, ר"ז אות א':

לח) שם יחתוך ראשי החוטין הד' ויתחבם בכנף וכו'. היינו לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם, מ"א ס"ק י"ח, א"ר שם, ר"ז אות כ"ג, ח"א שם אות י"ח, בי"ע אות ט', ואם תחב ואח"כ חתך וכן הטיל לב' קרנות ואח"כ חתכם קודם שקשרם כשר, פתחי עולם אות ל"ו:

לט) שם יחתוך ראשי החוטין וכו', כתב בשל"ה ומט"מ שאל יחתוך בסכין אלח ינשכם בשיניו, מ"א שם, א"ר שם, מחב"ר או' ט', ועיין בדברינו לעיל או' י"ז:

מ) שם ויתחבם בכנף ויכפלם וכו'. יש לספק דנצריך שיתחוב כל החוטין ביחד דאם תחבן בזה אחר זה א"כ תחיבת החוטין הראשונים היו בפיסול ומה שיתכשרו בהוספת החוטין האחרונים הו"ל תעשה ולא מן העשוי, ונראה דבדיעבד ודאי כשר, ואפילו לדעת מהרי"א שהביא ב"י דבתחבן קודם הקשירה פסול מההיא דמנחות ל"ח דקאמר שם למ"ד תכלת מעכב הלבן הא קדימה אינו מעכב, פתחי עולם שם:

מא) [סעיף יג'] יזהר לחתוך וכו'. שאם כרך אפי' חוליא אחד וקשר אפילו קשר אחד ואח"כ חתכן פסול, ר"ל שקשר אחר הכריכה דכריכה בלא קשר לא כלום הוא, וקשר הראשון תכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל ולא מיקרי עשיה כלל אלא דוקא הכריכה עם הקשר שעושה אחר הכריכה, ט"ז ס"ק י"ד, וכן פי' מחה"ש דברי המ"א ס"ק י"ט. וכ"כ א"ר ס"ק י"ח, ר"ז אות כ"ג, מש"ז ס"ק י"ד, אבל בעו"ת ס"ק ח' כתב דאו או קתני או כרך או קשר של קיימא שני קשרים זה על זה וכן משמע בלבוש, ועיין באות שאח"ז:

מב) [סעיף יד'] יקח ד' חוטין מצד זה וד' מצד זה ויקשור ב' פעמים זה על גב זה. והטעם כתב בב"י כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר, וכ"כ הלבוש א"ר שם, ח"א כלל י"א אות י"ט, וכתב הלבוש וז"ל מיהו מן התורה סגי בקשר אחד של קיימא, וקשר זה י"א שהיא התחתון הסמוך לענף המקום את כל הגדיל עמו וי"א שהוא העליון הסמוך לבגד שבי תלוי עיקר הקיום שלא יפול עכ"ל, מיהו הא"ר ס"ק י"ט כתב וז"ל ואני אומר דאף לי"א אלו אינו הקשר שסמוך לכנף הבגד ממש קודם שכרך החוליא אלא הקשר שאחר כריכה הראשונה כמבואר בב"י עכ"ל עי"ש, אבל מדברי הח"א כלל י"א משמע כדברי הלבוש שכתב באות י"ח וז"ל ואם היו ב' החיברים והטילם כך בבגד יחתכם קודם שיקשור ואם לא חתך וקשר אפילו קשר אחד פסול עכ"ל, משמע דקשירה לחוד בלא כריכה חושש שמא היא דאורייתא ובשביל כך פוסל וכ"כ באות י"ט וז"ל מה"ת אין שיעור כמה יהיה כל אחד אלא אפילו קשר רק שני קשרים למעלה סמוך לכנף דבפחות מב' קשרים לא מיקרי קשר ויכרוך אפי' רק ג' כריכות ויחזור ויקשור ב' קשרים זה ע"ג זה כשר וע"ז יש לסמוך כשאין לו פנאי לעשות כתיקונו ומותר לצאת בו בשבת ולברך עכ"ל, משמע שחושש לב' הסברות שהביא הלבוש ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא דאם לא חתך הציציות אפי' לא כרך אלא קשר לחוד פוסל, ולגבי לצאת בו בשבת ולברך עליו בעי קשירה וכריכה וקשירה, וא"כ הוו להו תלתא כחדא דפסלי אם תחב החוטין וקשר לחוד ואח"כ חתך, לבוש בסוף סעי' זה ועו"ת וחיי"א ויש לחוש לדבריהם, וכן בשעת הדחק דאין לו פנאי אין להכשיר אלא אם כן קשר וכרך וחזר וקשר כהוראת ח"א הנז', ועיין מאמ"ר אות ט"ו:

מב) ואם יש לו פנאי אינו רשאי לפחות ואם פוחת עובר על דעת חכמים, ב"י בשם מהרא"י. וכן מה שהכשרנו בשעת הדחק לכשיהיה לי פנאי חייבח להשלים ואם לא השלים עובר ע"ד רבנן, עמודי השלחן על קי' הש"ע סי' ט' אות ח' בשם ריעב"ץ:

מב) ואם קשר פ"א וקודם שקשר הפעם השנית כדי שיהא קשר של קיימא פסקן ואח"כ קשר שנית כשרה כיון שאין הקשר נקרא קשר אלא כשהוא של קיימא. לבוש. והמחמיר גם בזה תע"ב:

מג) שם וכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים כפולים, וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות, והטעם כתב ב"י בשם רש"י ותוספות משום דשקילה מצות ציצית כנגד כל המצות כלומר דציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג, ובכוו' דרוש א' דציצית כתב דה' קשרים הם כנגד ה' אותיות מילוי הוי"ה דב"ן וד' אוירים כנגד ד' אותיות הפשיטות דשם ב"ן יח' חוטין שבכל כנף הם כנגד ד' אותיות הפשיטית וד' המילויים יעו"ש, ויש לכוין זה בשעת עשיית הציצית. ועוד עיין לקמן אות מ"ז:

מד) שם אין שיעור לכריכות וכו'. אפילו כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה, ואם כרך כולה פסולה ב"י. מ"א סק"ך, ר"ז אות כ"ה ואות כ"ו. ח"א שם, מחה"ש, בי"ע אות י"א, ואף אם חזר אחר כך והתיר קצת שיהיה ענף מ"מ הוי תעשה ולא מן העשוי. פתחי עולם אות ט"ל בשם הגהות רע"א:

מד) ואם הניח ענף ובסופו גדול פסול, ב"י בשם נמ"י שאמר בשם רש"י, פתחי עולם שם:

מה) שם רק שיהיה כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים וכו'. כתב הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית, וכתב מג"א ס"ק כ"א וא"כ באויר ראשון יעשו הכריכות רחוקים זה מזה ואח"כ בכל איור יותר עכ"ל, וכ"כ א"ר ס"ק ב' בשם ל"ח, אבל סיים הל"ח והביאו א"ר שם שראה ציצית של רבינו שלמה מולכו שאינם שווים לגמרי, וכן הרב בשער הכוונות לא כתב זה, וכן מ"ש המ"א שם בשם ר"מ שיהיה בין קשר לקשר כמלא גודל, הרב בדרושי הציצית לא כתבו:

מו) שם בהגה, ואם האריך הציצית יראה כשלישיתו יהיה גדיל וב' חלקים ענף ע"כ. וכ"כ ע"ז ס"ק ט"ו, ר"ז אות כ"ט, חס"ל אות י"ג, בי"ע שם, קי' ש"ע סי' ט' אות ה', בן א"ח נר"ו פ' נח אות י"ג וכתב שיש טעם בזה ע"פ הסוד, ועיין שער הכוונות בדרושי הציצית דרוש ו' ובדברינו באות שאחר זה. או יחתוך המותר על שני שלישים, חס"ל שם. ופשוט שאינו מעכב בדיעבד, ט"ז שם:

מו) ואם עשה פחות משליש אחד גדיל יחתוך מן הענף:

מז) שם נוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות ובשני ט' וכו'. ובשל"ה כתב לעשות בשני ח' ואז הוא מכוון כמנין ה' אחד, וכ"כ הלבוש, וכ"כ בכוונית מ"א ס"ק כ"ב. וכ"כ ט"ז ס"ק ט"ז, עו"ת אות י"א, א"ר אות כ', וכתב דיכוין דשבעה ושמונה הוא נגד שם של י"ה ואח"כ י"א שהוא כנגד ו"ה ואח"כ י"ג בגימט' אחד, וזהו ה' אחד עכ"ל, ובל"ח סי' מ"ח כתב שבציצית של רבינו שלמה מולכו היה באויר ראשון יו"ד כריכית ואח"כ ה' ואח"כ ו' ואח"כ ה' כשם הוי"ה, והביאו מ"א שם, א"ר שם, וכ"כ ברכ"י אות ט' בשם מהרי"קש וכתב דכן נוהגים רוב העולם, אבל המדקדקים נוהגים לעשות ט"ל כריכות כמ"ש האר"י זצ"ל, וכ"כ האחרונים עכ"ל, ואין חילוק בין טלית קטן לטלית גדול דבכולם יעשה ט"ל כריכות דכ"מ מלשון סתמיות שער הכוונות ודלא כמ"ש כס"א והביאו הרח"פ בס' כף החיים סי' יו"ד אות ד' דבטלית גדול יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטן כ"ו אלא שניהם שוים:

מז) וז"ל שער הכוונות בדרושי הציצית דרוש ו' הנה צריך הציצית לעשותו שליש אחד גדיל וב' שלישי ענף וכו' ואמנם הגדיל יעשהו חוליות חוליות כל חוליא מג' כריכות ובתחלה יקשור שני קשרים סמוך לכנף ויכרוך ז' כריכות ויקשור שני קשרים אחרים ויכרוך ח' כריכות ויקשור שני קשרים אחרים ויכרוך י"א כריכות ואח"כ יקשור שני קשרים אחרים ויכרוך י"ג כריכות ויקשור שני קשרים אחרים והרי הם ט"ל כריכות כמנין ט"ל אותיות אהיה דההין [בפשוט ומלוי ומלוי המלוי לפי שסוד הציצית הוא באהיה דההין העולה כנף] וכמספר הוי"ה אחד עכ"ל, והביאו ברכ"י אות ט' וכתב וכן היה מנהג הרמב"ם כמ"ש פ"א, אבל מנהג העולם שלא לעשות חוליות כמ"ש הגמ"י בשם ר"י, וגם הרמב"ם כתב שם אם רצה לכרוך בלא מנון חוליות עושה וכ"כ באורחות חיים עכ"ל. והביאו הש"ץ דף ל"ד ע"ד, בי"ע או' י"ג. שע"ת או' יו"ד אמנם המדקדקים עושים ט"ל כריכות וגם עושים אותם חוליות חוליות כמ"ש האר"י זצ"ל, ויש לכוין ג"כ בשעת הכריכות בשם אהיה דההין בפשוט ומלא ומלא דמלא כזה אהיה אלף הה יוד הה אלף למד פה הה הה יוד ואו דלת הה הה ויכוין אות אחת בכל כריכה, וזהו בפרטות, ובכללית יכוין ז' כרוכות וח' כנגד י"ה שבשם הוי"ה וכו' כנז"ל, ועיין עוד מש"ל אות מ"ג:

מז) וסדר כריכות החוליות הוא כך, בתחלה יקשור שני קשרים סמוך לכנף ויכרוך שלשה פעמים וירחיק מעט ויחזור ויכרוך ג"פ וירחיק מעט ויכרוך כריכה אחת ויקשור שני קשרים אחרים ויכרוך שני כריכות וירחק מעט כדי שיצטרפו עם כריכה הראשונה ויהיו שלשה שהם חוליא אחת ויחזור ויכרוך שלשה פעמים וירחיק מעט ויכרוך ג' פעמים ויקשור ב' קשרים ויכרוך ג' כריכות וירחיק מעט ויכרוך ג"פ וירחיק מעט ויכרוך ג"פ וירחיק מעט ויכרוך שני כריכות ויקשור ב' קשרים ויכרוך אחת וירחיק מעט כדי שתצטרף עם השנים ויהיו שלשה, ואח"כ יעשה ד' חוליות על זה הדרך שהם שנים עשר כריכית ויהיו י"ג וקושר ב"פ והרי נשלמו ט"ל כריכות שהם י"ג חוליות וה' קשרים וד' אוירים, ר"ז אות ל"א, חס"ל אות ט' עם הרחבת לשון:

מח) שם כמנין ה' אחד וכו'. יש מי שרצה לומר שאסור להתיר כריכות הצלצית שהרי הם בשם הויה והוי כמוחק את השם אבל במהר"י עייאש בס' בית יהודה ח"א חלק או"ח סי' כ"ה כתב דאין לחוש, יד אהרן במה"ת בהגב"י אוח ז', ברכ"י אות ט', שע"ת אוח יו"ד, ש"ץ שה זכ"ל אות צ' בי"ע אות ט':

מט) שם נהגו לעשות בסוף כל חוט קשר וכו'. עיין בדברינו לעיל אות י"ג:

נ) [סעיף טו'] י"א שצריך לדקדק שיתלה הציצית לאורך הטלית דבעינן שתהא נוטפת על הקרן וכו'. יש כנף שהוא תולה בו לאורך הטלית ויש ברחבו הכל לפי מה שמתעטפים בו, ברכ"י אות ז' ועי"ש. ר"ז אות ל"ד, חס"ל אות י"א, שע"ת אות י"א, וראיתי מדקדקים שלא לעשות כן בשבת ואין לחוש, גן המלך ס' ס"ו, י"ד אהרן בהגב"י, שע"ת שם:

נא) שם שתהא נוטפת על הקרן וכו', אבל אין קפידא כ"כ לפוסלי. ועכ"פ זהר מאד שלא יהיו הציציות תלוין באלכסון על קרן זוית, ב"י, ולבוש כתב הטעם דאסור מפני שנראה שצריך ח' ציציות, ומפני כך עושה באלכסון כדי לצאת בזה לב' צדדין עי"ש, ומ"א ס"ק כ"ד כתב דאסור מפני שהוא מנהג הקראים שעושין כן באלכסון. א"ר אות כ"ב:

נב) שם י"א שאין לתת שום בגד בנקבי הטלית וכו' ויש מתירין וכן נהגו, ולפ"ז אפילו של עיר מותר ב"י, לבוש, עו"ת אות י"ג, מ"א ס"ק כ"ה, א"ר אות כ"ג ועיין בדברינו לעיל סי' יו"ד אות יו"ד:

(מ"א סק"א) בזמנינו לקמיע. דבזמן הש"ס הוי חיישינן להכי אבל השתא אין עושין קמיע כעין תפילין והנ"מ לדינא עיין מג"א סימן ש"א סקנ"ג:

(סק"ו) ארוכין ביאור גרדומין עיין ט"ז בסימן שאח"ז סק"א והיו עושין ארוכין כדי שאם יפסקו יהיו בנשאר כשיעור:

(ס"ק ח') הקשירה. כי על ידי הקשירה מתקצר אורך הציצית:

(ט"ז סק"ד) נטוה לשם. אשיורי שתי קשיא ליה:

(מ"א סק"ט) פסולת שתי (נ"ל דצ"ל בשתי) נראה דאין שייך זה דהא אותה הצמר ממין הטלית הוא וצ"ל ע"כ משום ביזוי ואין ספר המאור לפני:

(ט"ז סק"ה) דהך שינוי הגוף. הוקשה לו דשינוי הגוף אינו קונ' אא"כ נשתנה שמו ע"י השינוי ואפילו בשינוי שאין חוזר לברייתו כמ"ש רמ"א בח"מ סימן ש"ס סעיף ו' ע"ש:

(שם) פשיטא ועל. קשה דשם פריך פשיטא משום דאינו יכול להקדישו לפי שאינו שלו וזה לא שייך רק בקרבן. משא"כ כאן וראיתי שדברו המחברים מזה ואין כאן המקום להאריך:

(שם) מתלמוד ערוך. ה"מ להקשות. בפשיטות דרמב"ם עצמו ס"ל דיאיש עם שינוי השם אף ע"פ שחוזר לברייתו קונה הובא בח"מ ר"ס שס"א. אלא דעדיפא הק' מהתלמוד דמוכח דשינוי דליבון אינו חוזר כלל:

(מ"א סק"י) דקני בכה"ג. ר"ל יאוש עם שינוי השם החוזר וע"ז הקשה מסימן ש"ס דשם מבואר דליבון הוי' שינוי שאינו חוזר וכדברי הט"ז וא"כ הוי שינוי גמור וא"צ יאוש:

(מ"א ס"ק י"ג) ש"מ קשר העליון. פי' הקשר אשר אצל הגדיל כלומר קשר א' בציצי' מיהת מדאו' ולהכי נקט עליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסוף הגדיל עביד ליה שמקיים את הגדיל ועיין מנחו' דף ל"ט בגמ' וברש"י:

(שם) פ"א הוי חיבור ומיושב קושי' ב' ומוכיח הש"ס שצריך לעשות ב' קשרים ומה שאמר קשר עליון ר"ל קשר פעם אחד והוא שני קשרים זה על זה. וגם קושי' ראשונ' למ"ד שעושין ב' נקבים מיושב ולדידי' אין מוכיח הש"ס רק על קשר אחד. ומ"ה מה שהקשה הש"ס לדידי' התוכף תכיפה א' אינו מתורץ:

(שם) לא בעי אלא. היינו כמ"ש תחל' דלמ"ד דצריך ב' נקבים אין מוכיח רק קשר א'

ט"ז סק"ט. דקרן קרוי. כוונתו משום דהטור כתב יעשה הנקב ג"א סמוך לקרן ויש מי שפירש דקרן ביאורו זוית והיינו שמודד באלכסון ג"א מהזויו' לכן כ' שאינו כך אלא קרן ביאורו שפה הבגד בין באורך בין ברוחב מודדים ג"א מהשפה:

ט"ז סק"י של עור. אפילו כנף שלם של עור שרי בסי' י' ס"ד אלא ר"ל דאפילו מי שמחמיר שם מודה בטלאי בעלמא (ויותר נ' כוונתו דאין לחוש) (ובסי' י' בסוף וכן מבואר בדברי ב"י שם בסוף):

ס"ק י"א סמוך לארץ. משמע שמפרש בהיפוך ממ"ש המג"א ס"ק ט"ז וכן מוכח בט"ז ס"ק י"ז. לכן פירשו המפרשים דכוונת הט"ז על דעה ב' דמטעם דעיקר כנף קאי ארוחב לא אאורך שאינו מיקרי כ"כ כנף וכיון דבעינן באורך כ"ש ברוחב:

ש"ע סעיף י"א אוריליי"ו. היינו שמניחין קצת חוטי שתי בלא ערב ובסוף אורגים עיין ט"ז ס"ק י"ב:

ט"ז ס"ק י"ב. הציצית. דכיון שלא ישאר רק מעט בכה"ג ודאי לא מבגד איקרי:

ס"ק י"ד ומ"ש שאם כרך. זה מקשה על עצמו שכתב דתרי לכתחלה יש דהיינו דגם הזהירות דקודם הכריכות היא רק לכתחלה ע"ז הקשה ממ"ש שאם כרך כו' פסול אפילו בדיעבד משום תולמ"ה ע"ז תירץ דפסול בדיעבד מיירי שקשר ג"כ וכן פי' המג"א והשיג על הע"ת שמפרש דמ"ש המחבר וקשר פירושו או קשר:

ט"ז ס"ק י"ז מהבגד לרחבו. ר"ל שתלה לרחבו דהיינו לצד הקרקע:

(שם) יהיה לאורך הטלית. ר"ל שיהיה מונח בצד שנקרא אורך היינו צד אשר לרוחב האיש שם יהיה מונח על חוד של בגד ממש והוא מובן:

(שם) ולמטה ממש בבגד. ר"ל שתוחבין הגדיל בנקב הטלית או עכ"פ מקרבין הגדיל שיהיה סמוך ממש להנקב ועי"ז שוכב הגדיל ממש על הבגד לא על החוד אלא על בגד בעצמו:

ש"ע סעיף ט"ו. בגד בנקבי הטלית מטעם דדרשינן וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל דמעל ה"נ על כנפי בגדיהם כתיב ואם מכניס שם מין אחר הוי הציצית מעל דמעל ודיעה ב' ס"ל דהכל נקרא כנף:

מ"א ס"ק כ"ה עור. ר"ל אע"ג דעור אינו בגד ופטור מציצית מ"מ הא קי"ל בסי' י' היא של בגד וכנפה של עור חייב ומכ"ש שמונח העור תחת הבגד ובטל וכמ"ש המג"א שם:

(ס"ק כ"ו) ועיין סימן ט"ו במ"א ס"ק י"ד:

החוטין. ל' הרמב"ם המוצא חוטי ציצית בשוק אפי' פסוקים ושזורים פסולים דטרח אינש לעשות חוטין כעין ציצית ועי' [בב"י] סי' ש"א סמ"ב דהמ"מ חולק וגם בכ"מ כתב דהרמב"ם בתשו' חזר בו ועב"י סי' ב': ומ"כ דתפילין לא חיישי' בזמנינו לקמיע:

עכו"ם. ולענין אם טוואן חש"ו וגדול עע"ג תליא בפלוגתא שכתוב בסי' ת"ס בב"י:

לשמן. ואפילו בדיעבד פסולים אם לא היו שזורין לשמן:

כדי עניבה. ואף על גב דיש פוסלים אם נפסקו כולן אפי' נשתייר בו כדי עניבה כמ"ש סי' י"ב, מ"מ בשזירה מודו דכשר דהא להרמב"ם לא בעי כלל שזורין:

מארבע גודלים. ומודדין במקום הרחב [מרדכי ד"מ] וב"ה כתב והתו' פ' התכלת נסתפקו בדבר, שיעור גודל של אדם בינוני והוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק והן באורך ב' שעורות בריוח [רמב"ם פ"ט מס"ת]:

אין להם שיעור. ור"י הי' עושה ארוכין משום גרדומין [מרדכי]:

יהיה יותר ארוך. נ"ל דאם א' אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכו' מחוט אחד וקצת כריכו' מהחוט השני כי בזמן התכלת הי' עושין קצת הכריכות מתכלת וקצת הכריכות מלבן:

לאחר שנקשר. כתב ב"י משום הקשירה בעי אצבע יתירה דהיינו י"ג מלבד מה שמונח על הבגד:

בזוי מצוה. זה כתב הרב"י מדעתו ולא ראה ספר המאור שכתב בפ"ק דסוכה הטעם דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל, ואם כן כל מיני צמר שהן גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית:

כשרים. משמע דקנאן בשינוי מעשה ומדסתם רמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר וכ"ה ר"ס תרמ"ט, אבל בנ"י כתוב דקני' ביאוש ושינוי הגוף ואפשר דס"ל דהוי שינוי החוזר לברייתו וכמ"ש ב"י ולהכי לא קנה אלא עם יאוש וכמ"ש בח"מ סי' שנ"ג ס"ב דקני בכה"ג וע"ש סי' ש"ס ס"ו דהוי שינוי גמור, והע"ת לא ע"ש לכן כתב בסק"ז ג"כ שלא כהוגן, ואם מכר הגזלן הציצית לאחר ערסי' תרמ"ט:

וכדידיה דמי. משמע דאם שאל לו ציצית שיחזירם לו בעין אין מברכין עליהם דלא הוי משלהם וצ"ע דבסי' י"ד פסק כהרא"ש דשאל טלית עם ציצית מברך עליהם וי"ל דשאני התם דע"מ כן השאילן לו שיברך משא"כ הכא אם השאילן לו שיחזירן לו בעין לא ה"ל להניחן בבגדו, וצ"ע דלמאי נ"מ השאילן לו אלא להניחן בבגד א"כ הוי כמתנ' ע"מ להחזיר ועמש"ש וי"ל דהי' סבר שיעש' בו מלאכ' אחרת להכי נקט חוטים אבל ציצית מתוקנת אה"נ דשרי ועמ"ש סי' תרמ"ט:

פסול. ואף על גב דנשתנה דמעיקרא צמר והשתא חוטין מ"מ עדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר משא"כ בפשתן נטועה דהוי כעץ בעלמא ונקרא עץ וכיון שעשאו חוטין מראיהו הראשון חלף והלך לו ובהכי מתיישב קושיות התוס' בע"א דף מ"ז בד"ה היינו בעיא דר"ל כנ"ל לדעת הרמב"ם ועסי' תקפ"ו ס"ג ותרמ"ט ס"ג:

נקב. כתב ב"י בס"ס בשם ב"ה די"א דיעשה ב' נקבים ויטיל ציצית בתוכם ויוציא אותן לצד א' כו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצ' בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא עכ"ל ב"י, והב"ח כתב דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאינו נראה לכל וכ"כ בכוונות שהאר"י נהג כן, ולי צ"ע דאמרינן בגמ' ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה הא ק"ל התוכף תכיפה א' אינו חיבור ע"כ, ואי ס"ד דעושין ב' נקבים ה"ל שתי תכיפות כדאיתא סוף כלאים וכ"כ הרמב"ם ואפילו לדעת הטור בי"ד סי' ש' דב' תכיפות אין חיבור עד שיקשור מ"מ היאך קאמר תלמודא הא קי"ל התוכף תכיפה א' אין חיבור הכי הל"ל הא קי"ל דאינו חיבור עד שיקשור וע"ק לדעת הטור שפי' שם אם אינו מעביר המחט אלא פעם א' אף על פי שקושר ב' ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חבור עכ"ל, א"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דהא הוא פוסק שעושה נקב אחד וצ"ל דכשקושר ב' קשרים אפילו תוחב המחט פ"א הוי חיבור בב' תכיפות אפילו בקשר א' הוי חיבור וכ"מ מהראיה שמביא הרא"ש משבת דבתוכף ב' תכיפות לא חייב אא"כ קושר וכתב הר"ן שם דמיירי בקשר א' ע"ש אבל בתי"ט כתב דמוכח בגמ' כפי' הברטנורא דדוקא ב' קשרים חייב ע"ש ויוצא לנו זה דלכ"ע בב' נקבים לא בעי אלא קשר א' ולא ב' קשרים זה על זה וא"כ העושי' ב' נקבים וב' קשרים זה עג"ז סתרי אהדדי ומ"מ י"ל אף על גב דדי בקשר א' אם רצה לעשות ב' קשרים רשאי:

לא למעלה. נ"ל דאם עשה הנקב למעלה מג' אף על פי שכשקשר הציצית עשה חוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול וה"ה איפכא בקשר גודל כשר:

שאינו נקרא כנף. ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולמ"ה:

האורך. אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו ורחבו היינו קומתו מראשו לרגליו:

בלא הגדיל. ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי מסתפק במרדכי וסמ"ק אם עולין למנין:

ויתחבם. כלומר לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם, כ' בשל"ה ומט"מ שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו ע"ש:

קשר א'. פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאוריית' ואם כן הוי תעשה וכו' דלא כע"ת דפשוט דכריכה בלא קשר לא מהני עמ"ש ס"ק י"ג, וכב"י בשם מהרי"א דאם אין לו פנאי כגון בע"ש עם חשיכה די בחוליא וקשר א' עמ"ש סי' שי"ז [חוליא היינו החלק מהציצית שבין קשר לקשר]:

אין שיעור. אפי' כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה [רמב"ם] ואם כרך כולה פסולה [ב"י]:

ארבעה גודלי'. עם הקשרים [הרא"ש] ובר"מ פ' פנחס ע' תי"ט כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל, כ' הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית ואם כן באויר ראשון יעשו הכריכות רחוקים זה מזה ואחר כך בכל אויר יותר מקורב עסי' ל"ב סי"ד:

ובשני ט'. ובשל"ה כתב לעשות בשני ח' ואז הוא מכוון כמנין ה' אחד וכ"כ הלבוש וכ"כ בכוונות ובלחם חמודות סי' מ"ח כתב שבציצית של ר"ש מלכו היה באויר ראשון י' כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם ההוי"ה וכתוב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות ובכל חוליות ג' כריכות כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט וכמ"ש הרמב"ם:

קשר כו'. ובלבוש כתוב שאין נוהגין כן באלו הארצות וכן שמעתי דהוי כמוסיף על הקשרי' ובפרט אם הם שזורי' יפה דלא שכיח שיתפרקו:

לאורך. אבל אין קפידא כ"כ לפוסלו בכך מ"מ עכ"פ יזהר מאוד שלא יהו הציצית תלוין באלכסון על קרן זוית [ב"י] ולבוש כתב הטעם דאסור מפני שנראה שצריך ח' ציצית מפני זה עושה באלכסון כדי לצאת בזה לב' צדדים ע"ש ול"נ דאסור מפני שהוא מנהג הקראים שעושין כן באלכסון וק"ל:

שאין לתת וכו'. ויש מתירין ולפ"ז אפי' של עור מותר ועיין סי' י' ס"ד ומש"ש ובב"י כאן:

וכן נהגו. הטעם עסי' ט"ו:

(א) החוטין – לשון הרמב"ם המוצא חוטי ציצית בשוק אפילו פסוקים ושזורים פסולים דטרח איניש לעשות חוטין כעין ציצית וא"כ שמא לא נעשה לשם ציצית. והמ"מ חולק וגם בכ"מ כתב דהרמב"ם בתשובה חזר בו אח"כ עכ"ל המ"א והגר"א בביאוריו בסימן ש"א כתב דהדין הוא עם הרמב"ם כמו שכתב בראשונה עי"ש:

(ב) טוויין לשמן – והוא ד"ת דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך:

(ג) להקל בניפוץ – דמה דכתיב תעשה לך היינו מטוייה ואילך שאז היא עיקר עשיית הגדילים ועיין בפרישה בשם מהר"ל מפראג שמסכים דלכתחילה יש להחמיר לנפץ לשמה:

(ד) שיאמר – בפירוש לא במחשבה בעלמא ואפילו בדיעבד צ"ע אי מהני מחשבה ועיין בסימן ל"ב ס"ט וי"ט ובחידושי רע"א שם:

(ה) בתחילת – ודי בזה אפילו ליומא אוחרא דסתמא תו לשמה קאי דכל העושה ע"ד ראשונה עושה אם לא כשאמר אח"כ בפירוש שהוא עושה שלא לשמה:

(ו) הטווי – ואם טוה מעט ואח"כ אמר לא מהני למה שנטווה כבר דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ואם בתחלה ג"כ חשב שיהיה לשמה אך שלא אמר בפירוש נ"ל דיש לצדד להקל בזה דס"ס הוא:

(ז) שיאמר לאשה – ר"ל בתחלת הטוייה לבד. וה"ה אם האשה בעצמה אומרת שהיא טווה לשם ציצית דמהני וגם נאמנת על כך שאמרה משא"כ בעו"ג וחש"ו שאינם נאמנים. מומר לתיאבון שאין מטריח לעשות ציצית בבגדו מותר לטוות ומהימן כשאמר שטווה לשמה וכ"ש אם הוא עובר רק על שאר עבירות לתיאבון אבל מומר להכעיס אפיקורס הוא לכל התורה כולה ובודאי אדעתא דנפשיה עביד לכו"ע:

(ח) עו"ג – וטווית חש"ו אם מהני כשישראל גדול עומד על גבם ומלמדם לעשות לשמה עיין בסי' ת"ס בב"י שיש פלוגתא בזה ועיין בבה"ל שביארנו הסכמת אחרונים בזה:

(ט) עומד על גבו – עיין בבה"ל שכתבנו דדוקא אם הטוויה אינה נמשכת כ"כ אבל אם הטוויה נמשכת זמן הרבה אז נראה דאפילו להרא"ש לא מהני במה שלימד לעו"ג בתחלת הטוייה שיעשה לשמה וכ"ש אם הפסיק בהטוייה ואח"כ לזמן אחר התחיל לחזור ולטוות בודאי כו"ע מודים דאדעתא דנפשיה עביד ופסול:

(י) פסול – ס"ל דעו"ג אדעתא דנפשיה עביד ולא ציית למה שהישראל מצווהו שיעשה לשמה:

(יא) להרא"ש כשר – ובשעת הדחק כשאין לו ישראל שיטווהו לשמה יש לסמוך ע"ז אבל בלא"ה לא כי בביאור הגר"א כתב שדעת התוספות והמרדכי ג"כ כהרמב"ם:

(יב) ונוהגין שיסייע וכו' – וכ"ז להרא"ש אבל להרמב"ם לא מהני כ"ז ועיין באחרונים דמסקי דמנהג זה הוא על צד היותר טוב אבל בדיעבד כשר אפילו בלא סיוע כלל להרא"ש כיון שהישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה ואם אין הישראל עומד ע"ג לצוותו לא מהני הסיוע לכו"ע דקי"ל מסייע אין בו ממש:

(יג) וצריכין – אחוטי ציצית דעלמא קאי ולא אטוואן עכו"ם דשם לא מהני להפוסלין אפילו אם שזרן אח"כ ישראל לשמן:

(יד) שזירה – היינו שיכפלם אחר הטווייה לשנים וישזרם ואם כפל כל חוט לשמונה ושזרו ג"כ לית לן בה. וטעם להשזירה דתנא בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה ציצית כמות שהוא ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור [פי' כעין משכן דהוי שזור א"נ דסתם פתילה היא שזורה] אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ועיין בביאור הלכה:

(טו) לשמן – דמטוויה ואילך הוא הכל בכלל עשייה דקי"ל דצריך לשמה וכתב המ"א דאף בדיעבד מעכב אם לא היו שזורין לשמן וכן משמע מביאור הגר"א ויש מקילין בדיעבד אף בלתי שזירה ועיין בבה"ל שביארנו דאין לסמוך ע"ז אך אם השזירה היה סתמא יש להקל בדיעבד כיון דהטוייה היה לשמה וכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה:

(טז) ונעשו י"ו – פי' שנתפרק כל השמונה חוטין ולרבותא דרישא נקטיה אבל ה"ה אם נתפרק ב' חוטין ונעשו ארבעה ג"כ בעינן שישתייר כ"ע דאל"ה פסול דהוי כמו שנחסרו לו ב' חוטין בציציותיו דפסול אם לא דקדק בשעת עשייה שיהיה לעולם ד' ראשים מצד אחד וכדלקמן בריש סימן י"ב:

(יז) כדי עניבה – ואע"ג דיש פוסלין אם נפסקו כולן אפילו נשתייר כ"ע כמ"ש סימן י"ב מ"מ בשזירה סמכינן אדיעה ראשונה דהלכתא כוותה כמו שפסק שם [מ"א ופמ"ג עיי"ש]. ודע עוד דהשו"ע מיירי דוקא בשזור כל חוט לשנים אבל אם כפול ושזור לארבעה או לשמנה כמו שמצוי בזמנינו ונתפרקו לי"ו אפילו אם לא נשתייר כ"ע כשר דהא עכ"פ נשארו החוטין שזור לשנים. ולענין בל תוסיף עיין בביאור הלכה:

(יח) טוב לקשור – וי"א דאדרבה יותר טוב שלא לקשור ונכון להחמיר אם הם שזורים יפה דלא שכיח שיתפרקו [ממ"א בס"ק כ"ג ופמ"ג עי"ש]:

(יט) מד' גודלים – ומדידת הגודל בכל מקום הוא של אדם בינוני. ומודדין אותו בפרק העליון במקום הרחב באמצעו [ועיין בשע"ת] ועיין במ"א ובש"ך רע"ב שהביאו בשם הרמב"ם דשיעור גודל הוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק והן באורך ב' שעורות בריוח:

(כ) וכן נוהגין – וכן פסק הלבוש וא"כ לא יפה עושין המוכרין שמצמצמין במדת אורכן וקרוב הדבר להיות ברכה לבטלה כי אף דמן התורה די בכל שהוא מדרבנן בעינן שיהיה י"ב גודלין אחר הקשירה מלבד מה שמונח על קרן הבגד ויש להזהירם על כך [פמ"ג] ועיין בבה"ל:

(כא) שיעור – ור"י היה נוהג לעשותו ארוך יותר כדי שאם יפסק קצת ג"כ ישאר בו כשיעור:

(כב) יהיה וכו' – ואם אחד אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מחוט השני כי בזמן התכלת היו עושין קצת כריכות מהתכלת וקצת מלבן. וצריך לראות שישתיירו בכל החוטין ארכן י"ב גודלין אחר הכריכה והקשירה כמו שכתב רמ"א ואפילו זה החוט הארוך אחר שיכרך ישאר י"ב גודלין:

(כג) הגדיל – קראו גדיל על שם העתיד שנעשה גדיל אחר שנכרך עליו וזהו שכתב רמ"א אח"כ היינו החלק וכו' ר"ל שמתחלה הוא חלק בלא גדיל ואריגה ועי"ז החוט נעשה גדיל. יד אפרים:

(כד) לאחר שנקשר – ומשום הקשירה שעושין בגדיל מתקצר ובעי אצבע יתירה דהיינו י"ג גודלין מלבד מה שמונח על הבגד ואפילו בדיעבד מעכב והעולם מקילין בזה וראוי למחות בידם:

(כה) אין עושין – ואפילו בדיעבד פסול [ט"ז ופמ"ג]:

(כו) שהאורג משייר – אין להקשות דבלא"ה יש פסול דלא נטוו החוטין לשם ציצית יש לומר דמיירי אפילו היכי דמתחילה טוו החוטין לשם ציצית ואח"כ ארג מהם בגד ואפ"ה פסול משום ביזוי מצוה [ט"ז] ובספר המאור כתב הטעם משום דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל וא"כ כל מיני צמר שהם גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית [מ"א]:

(כז) להם משלהם – נראה פשוט דה"ה אם לקח הציצית בהקפה והמוכר עייל ונפיק אזוזי וזה אינו רוצה לשלם לו דמדינא אינם שלו כדאיתא בחושן משפט סי' ק"צ ע"ש וכל כי האי גונא א"כ לא יצא מן הדין בהציצית ועיין בבה"ל:

(כח) ודוקא וכו' – ואז אפילו נתיאשו הבעלים פסול דיאוש לא קנה ואפילו אם לא היו החוטין שזורין והוא שזרן מכל מקום לא חשיב עי"ז שינוי דלא נשתנה שמם עי"כ [פמ"ג]:

(כט) שגזל החוטין וכו' – עיין במ"א סק"י ולדבריו הג"ה זו חולק על המחבר דס"ל דהקרא מיעט אפילו אם עשה החוטין מצמר הגזול:

(ל) כשרים – הט"ז מבאר דאיירי הרמ"א היכי דהוי יאוש ג"כ וקניא ביאוש ושנוי השם דמעיקרא צמר והשתא חוטין אבל המ"א כתב דמדסתם הרמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר דקניא בשינוי מעשה וכן משמע מהגר"א בביאורו דהטעם הוא משום שינוי מעשה עי"ש. ואם גזל חוטין ומכרן לאחר לפני יאוש לא יצא השני בהציצית דשינוי רשות בלא יאוש לא קנה ולא קרינא ביה ועשו להם [פמ"ג] ואם אחר שבא ליד השני נתיאשו הבעלים עיין בח"מ בסי' שנ"ג ס"ג דיש דעות בזה. ואם נתיאשו ואח"כ מכרן קנה השני את הציצית ואף לענין ברכה משמע מהמ"א בסימן תרמ"ט סק"ב דיוכל לברך בזה ואין בו משום מצוה הבאה בעבירה כיון שהוא לא גזל וכן פסק המחצית השקל אכן הפמ"ג שם בשם הלבוש מחמיר בזה וגם הט"ז בסימן כ"ה והגר"א שם מחמירין בזה:

(לא) לעשותן – ר"ל להטיל הציצית אלו בבגדו משום מצוה הבאה בעבירה ועיין בבה"ל:

(לב) סימן תרמ"ט – דפסק שם דאין יכול לברך עליו ועיין בש"ת ובבה"ל:

(לג) חוטין שאולין – פי' כל לשון שאלה משמע שיחזיר לו אותו דבר בעין אבל לשון הלואה להוצאה נתנה ואלו חוטין שאולין מסתמא הוי הלואה וקרינא ביה משלהם:

(לד) וכדידיה דמי – אבל אם שאלם לו אדעתא שיחזירם לו בעין לא יברך עלייהו די"ל שהשאילם לו למלאכה אחרת אבל אם השאיל לו ציצית מתוקנים כעין שלנו שהם שזורים ופסוקים מותר לתלותם בטליתו ולברך עלייהו דבודאי נתנם לו במתנה ע"מ להחזיר וכמ"ש בסימן י"ד לענין טלית [מ"א]:

(לה) צמרה וכו' – אף דדבר הנעבד אינו אסור אלא לקרבן אבל להדיוט שרי מ"מ אסור למצות ציצית הואיל וצרכי גבוה הוא מאיס כלפי גבוה הואיל דלא אישתני כ"כ דעדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר משא"כ במשתחוה לפשתן נטוע דהוי כעץ וכיון שעשאו חוטין מראהו הראשון חלף והלך לו:

(לו) פסול – עיין בסימן תקפ"ו במ"א ס"ק ו' דמסיק דלפי דעת המחבר שם האי פסול אינו רק לכתחלה משום דמאיס אבל בדיעבד יצא וכן כתב הגר"א בסימן זה דלענין דיעבד במחלוקת שנויה:

(לז) לציצית – כתב ע"ת דצמר שהיה עליה בעת השתחויה נאסרת וכ"ש מה שגדל אח"כ ובספר בני חייא כתב להיפך דמה שגדל אחר שנעבד מותר [ובבה"ט כתב דגם הט"ז סובר כן לקמן בסימן תרמ"ט סק"ה ועיי"ש בא"ר ובפמ"ג]:

(לח) נטוע – אבל לפשתן שהוא נעקר אז נאסר אפילו להדיוט כדין ע"ז ותקרובתה ואינו מועיל לו שינוי שכל שאתה מהייה ממנה הרי היא כמוה:

(לט) יעשה נקב – כתב ב"י אף די"א דיעשה ב' נקבים כמו ציר"י ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד אין לחוש לזה והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין דמיחזי כיוהרא עכ"ל וב"ח כתב דבט"ק יעשה שתי נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאין נראה לכל וכן כתב בכונות שהאר"י ז"ל נהג כן [אמנם בברכי יוסף כתב שהעיד מהר"ש שמהרח"ו אביו לא נהג כן] וכן נתפשט המנהג במדינת פולין אמנם במדינת הגר ובאשכנז אין נוהגין כן ונהרא נהרא ופשטיה:

(מ) באורך – עיין לקמן במ"ב ס"ק נ"ב מה שכתבנו שם:

(מא) לא למעלה מג' – דלא מיקרי כנף הבגד אלא בגד והתורה כתבה על כנפי בגדיהם ועיין בב"י שכתב דג' אצבעות בצמצום מותר להרחיק ולעשות אח"כ הנקב שם והרבה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דמכיון דהוי ג' אצבעות תו בגד מיקרי ולא כנף וע"כ יש לזהר לעשות שיתחיל הנקב תוך ג' אצבעות. כתב המ"א אם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתקפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול דהרי עכ"פ יש בהכנף שיעור בגד. וכן אם עשה הנקב למעלה מקשר אגודל וע"י הקשירה נתקפל הבגד עד שהוא פחות מקשר אגודל כשר כיון שיש עכ"פ השיעור בהכנף:

(מב) היינו גודלין – עיין לעיל סקי"ט ועיין בארה"ח דמסיק דלכתחלה יותר טוב למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה ועיין בבה"ל:

(מג) שאינו נקרא כנף – ומעכב אפילו דיעבד. ואפילו אם לאחר שעשה בו ציצית ואפילו רק חוליא אחת חתך בנקב שיתלו הציצית למטה אפ"ה פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וה"ה איפכא כשתלאן תוך קשר אגודל חתך למעלה בבגד והעלה הציצית למעלה מקשר אגודל ותפר למטה או תלה מטלית על הכנף הוי ג"כ תעשה ולא מן העשוי. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל מן הטלית ראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם:

(מד) ולא למטה וכו' – ומעכב אף בדיעבד ונ"ל שמקום הנקב יהיה ג"כ למעלה משיעור זה ואולי זה ג"כ מעכב אף בדיעבד ועיין בבה"ל:

(מה) מכשיעור וכו' – פשוט דזה ג"כ משערינן באדם בינוני:

(מו) עד הציפורן – מקום השוה לבשר:

(מז) ביושר – פי' משפת הבגד מודדים ביושר הג' אצבעות וכן השיעור דקשר גודל בין באורך ובין ברוחב כדלקמן בסוף ס"י ואין מודדין השיעורים באלכסון שע"י האלכסון מתמעט המדידה לערך ב' חומשין [ב"י]:

(מח) ונתקו וכו' – וה"ה אם נקרע בהנקב עד שעי"ז לא נשאר בו כשיעור ואפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה עם הקשר וכבסמוך:

(מט) מחוטי הערב – וממילא נתמעט אורך הבגד עי"ז ולפי מה שיבואר בסמוך ה"ה אם נתמעט הבגד ברחבו:

(נ) בשעה – וקרא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לא הקפידה תורה אלא שבשעת עשיה יהיו על הכנף ולא אח"כ. והיינו דוקא אותן הציצית שנתלו בהכשר אבל אם רוצה להטיל בו ציצית אחרות דהוי עשייה חדשה פסול עד שיתפור מתחלה כדלקמן בסימן ט"ו עי"ש:

(נא) פחות מכשיעור – אף דבדיעבד כשר מ"מ טוב לעשות כן כדי שלא יבואו הרואים לומר שהוא פסול דכו"ע לאו דינא גמירי [ב"י]:

(נב) י"א שתוך וכו' – דס"ל דעיקר שם כנף שייך על שפה התחתון של אורך הבגד לא על רוחב הבגד. רוחב הבגד קרוי מה שמלובש בו האדם קומתו מראשו לרגליו ואורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו דדרך העיטוף הוא בהאורך:

(נג) אין לו שיעור – היינו למטה דיכול לעשות אפילו פחות מקשר אגודל אבל למעלה מג' אצבעות פסול [ב"י]:

(נד) שקורין אורילייזא – היינו מה שמניחין קצת חוטי שתי בלא ערב ובסוף אורגים ויש שכתבו שזהו מה שאנו קורין אותו בלשונינו קרייקע"ס. ואין חילוק בין אם הגדיל הוא באורך הבגד או ברחבו:

(נה) הוא רחב – שהוא יותר ממלא קשר גודל דאל"כ בלא"ה פסול כנ"ל:

(נו) ג' אצבעות – היינו שלא ירחיק הנקב משפת הגדיל והלאה יותר מג' אצבעות:

(נז) בלא הגדיל – ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי יש ספק אם עולין למנין וע"כ יחתוך אותם במקום הכנפות וע"כ שפת הטלית שלנו שקורין שלא"ק שאין בו חוטין ארוגין משתי וערב יחתוך אותם קודם הטלת הציצית במקום הכנפות:

(נח) ד' כפולים – דאמרינן בגמרא גדיל שנים גדילים ד' פי' אי הוה כתיב גדיל הוה משמע שתים דאין גדיל בפחות משתים השתא דכתיב גדילים ד' משמע ובזמן שהיה תכלת היו עושין ב' מתכלת וב' מלבן והאידנא הוי לבן מקום תכלת ועושין ד' ארוכים משל לבן:

(נט) שהם שמנה – אחר שיכניסם בבגד ויכפלם מדכתיב פתיל כעין פתילה שהוא כפול:

(ס) פסול – משום דקעבר בבל תוסיף והגר"א בביאוריו הסכים להלכה לשיטת העיטור המובא בב"י שסובר דאין בזה משום בל תוסיף וכי פסלינן בגמרא בזה דוקא בשהוסיף מין אחר להחוטים [כגון חוטי קנבוס או צמר גפן] אבל באותו המין מכשרינן אפילו לכתחלה להוסיף כמה שרוצה ועיין בארה"ח שהביא עוד כמה גדולי הראשונים שסוברין כן ולכן מסיק דאם עשאם כבר וא"א לתקנם יכול לילך בהם אבל מיד שיוכל לתקנם צריך לתקנם ובגורע מהחוטין לכו"ע פסול כדאיתא בב"י:

(סא) יחתוך – ר"ל לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם בכנף [מ"א וביאור הגר"א] ויש לחתכם בשיניו ולא בסכין:

(סב) יזהר – ר"ל שאם עבר ולא חתכן קודם התחיבה עכ"פ יזהר עתה קודם הכריכה ועיין ט"ז:

(סג) חוליא אחד – אפילו של ג' כריכות:

(סד) וקשר וכו' – ר"ל אם עשה חוליא וגם קשר אחר החוליא אפילו רק קשר אחד יצא ידי חובתו מדאורייתא אפילו לא עשה כלל הקשר שסמוך לכנף וא"כ הוי תעשה ולא מן העשוי אבל אם לא עשה הקשר שאחר החוליא אף שעשה הקשר ראשון שקודם החוליא לא נגמר עדיין עשיית הציצית דבלא הקשר החוליא אינו מתקיים כלל ואין כאן גדיל וע"כ יכול לחתוך החוטין ויש מחמירין ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם. ודע דמש"כ קשר אחד ר"ל מהה' קשרים שרגילין לעשות אבל הוא היה ב"פ זה על גב זה כדלקמן דבלא"ה לא מיקרי קשר שאינו מתקיים:

(סה) לכריכות – ר"ל למנין הכריכות וגם מנין החוליות והקשרים אין מעכב מדינא רק הוא למצוה מן המובחר כי הה' קשרים רמז שעי"ז יזכור הה' חומשי תורה וכפילת הקשרים החמשה שעולה י' רמז לעשרה ספירותיו של הקב"ה כדאיתא לקמן בסימן כ"ד וטעם החוליות עיין בב"י:

(סו) רק שיהיו וכו' – ומה דאיתא בסי"ג שאם כרך אפי' חוליא אחד אבאר את שורש הדבר כי קבלו חז"ל דבעינן בציצית גדיל והיינו שיהיה מוכרך כמש"כ גדילים תעשה לך וגם יהיה בו חוטין נפרדים כדכתיב ציצית כמו בציצת ראשי אך מן התורה אין שיעור לאורך הגדיל אלא אפי' אם לא כרך רק ג' כריכות ועשה ע"ג קשר למעלה דגם זה הוא הלכה למשה מסיני מתקיים בזה שם גדיל ובזה כבר נגמר המצוה מדאורייתא וזהו טעם דברי השו"ע שם וע"ז יש לסמוך בע"ש עם חשיכה כשאין לו פנאי לעשות כתיקונו ומותר לצאת בו בשבת ולברך (ויותר טוב שיעשה אז גם הקשר הראשון שקודם החוליא כמו שאנו נוהגין כדי לצאת גם דעת מקצת הפוסקים שסוברים דע"ז הקשר כיוונו חז"ל דהוא דאורייתא) וכל זה מדאורייתא אבל מדרבנן צריך לעשות שליש גדיל וב' שלישים פתיל וכיון שאורך החוטין הוא י"ב גודלין כנ"ל בסעיף ד' יעשה ד' גודלין גדיל שהם הכריכות וישאיר ח' גודלין חוטין נפרדים שכך הוא נוי הציצית וע"כ אם עשה חוליא אחת בע"ש עם חשיכה צריך להשלים תיכף אחר השבת דאל"ה הוא עובר על דברי חכמים ויש שנכשלין בזה:

(סז) רוחב וכו' – היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אם כרך רובו כשר דעכ"פ יש כאן ג"כ פתיל אבל אם כרך כולה פסול:

(סח) ארבעה גודלים – עם הקשרים וברע"מ כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. כתב הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי ציצית וא"כ באויר הראשון יעשה הכריכות רחוקים זה מזה ואח"כ בכל אויר יותר מקורב [מ"א]:

(סט) וב' חלקים ענף – עיין ביאור מהרש"ל על הסמ"ג ולכו"ע אינו מעכב בדיעבד וכנ"ל:

(ע) ובשני ט' – ובכוונות כתוב בשני ח' וכן הסכימו האחרונים דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א ובצירוף הוא שם של הוי"ה ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד. ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון יו"ד כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם הוי"ה [מ"א] ועיין בלבוש ובא"ר עוד בענין הכריכות:

(עא) בסוף כל חוט – עיין לעיל בס"ק י"ח מש"ש. טוב לעשות החוטין בינונים לא עבים ולא דקים משום זה אלי ואנוהו [א"ר]:

(עב) לאורך הטלית – עיין לעיל בס"ק נ"ב מה הוא אורך ועיין בביאור הלכה:

(עג) דבעינן וכו' – היינו בין בשעת התליה או אח"כ אם נשמטו לצד מטה יחזירם וכ"ז לכתחילה אבל בדיעבד אין קפידא בזה אך עכ"פ יזהר מאוד שלא יהיו הציצית תלויים באלכסון על קרן זויות מפני שהוא מנהג הקראי"ם שעושין כן ואם תלויים מצוה להחזירם למקומן:

(עד) שום בגד – דבעינן שיהיו הציצית מונח על הכנף ולא על דבר שהוא מונח על הכנף:

(עה) ויש מתירין – כי אין עושין כן אלא לחזק הבגד שלא יקרע ובטל הוא לגבי בגד ואפילו של עור מותר וכן הסכימו הפוסקים:

ס"א שיהיו טווי' לשמן. אם יכול לבטל חוטים שאין נטוי' לשמה תוך חוטי' שנטוי' לשמן ולתלותן בבגד ע' לקמן סי' תרכ"ו. ואפשר דהוי דבר שבמנין. דחוטי ציצית נמנין כמו בנר חנוכה סי' תרע"ג:

שם בהג"ה והמנהג להקל. ובפרישה העלה כדעת המצריכי' גם ניפוץ לשמה. והביא בשם מהרי"ף מפראג שלמד כן כיון דדרשי' סמוכי' דיעשה ציצית משעטנ"ז ושוע הוא ניפוץ מש"ה בעי' לשמה:

שם או שיאמר לאשה. ולזה רמז הכתוב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית. כי מצינו שדיבור הוא קשה ולא שייך לנשים ואמירה הוא רכה. שייך לנשים. כמו שפירש"י בחומש. כה תאמר לבית יעקב וגו' וזהו דבר אל בנ"י. היינו דעיקר המצוה לב"י ולא לבנות ישראל. אבל כיון דעשיי' שהיא הטווי' היא מלאכת הנשים. לזה ואמרת אליהם ועשו. רצונו לומר שיאמר להם עשו לי ציצית לטלית. ד"ש:

ס"ב להרא"ש כשר. בב"י למד כן מדברי הרא"ש בעיבוד. וק' לי הא אדרבא כפי חלוקו דהרא"ש בין גט למילה ומזה למד הרא"ש לענין עיבוד דמהני גדול עע"ג דדמי למילה דנעשה בבת אחת ממילא לענין טוי' דדמי לגט דכל מעט ומעט שטוה צריך לשמה כמו בגט דכל אות ואות צריך לשמה. דמש"ה לא מהני בנכרי וישראל עע"ג. וצ"ע:

שם וצריכי שזירה. ע' בתשו' באר עשק (סי' נ"א):

מג"א סק"ה והב"ח. צ"ל והבד"ה:

שם בא"ד נסתפקו בדבר. ע' בספר בית אפרים בתשו' סי' י"ז):

ט"ז ס"ק ה' פשיטא ל"ל קרא. לק"מ דהתם בהה"י דקרבנו פרכי' דלפני יאוש פשיטא דהא לא נתפס ההקדש כלל ולא הוי קרבן וכמ"ש תוס' שם. אבל הכא גם ללפני יאוש צריך קרא. אח"ז ראיתי דהנז"ש כ"כ:

מג"א סק"י אלא עם יאוש. לפ"ז י"ל דמ"ש הנ"ז שינוי הגוף היינו שינוי השם. וכמ"ש הט"ז. דזה קני' עם יאוש. כדאיתא בחו"מ (סי' שנ"ג) ומקורו מדברי תוס' רפ"ג דסוכה גבי אוונכרי. אבל שינוי המעשה החוזר לברייתו עם יאוש לא קני. כדמוכח מסוגי' דשם דמשנינן הוי שינוי חוזר לברייתו. אף דהתם הוי יאוש. אמת שראיתי להפרישה חו"מ סי' הנ"ל שכתב בפשיטות דה"ה לשינוי מעשה החוזר לברייתו ייאוש קני עיי"ש. אבל הוא תמוה לענ"ד כנ"ל. אח"ז רב בא לידי ספר שער המלך וראיתי שבפ"א מהל' גירושין השיג עליו כנ"ל:

שם בא"ד ערס"י תרמ"ט. ק' לי הא התם מיירי בי"ט ב' דלא בעי' לכם. ורק גזול פסול מ' מהב"ע. ובזה י"א דלאחר שלא גזלו אין בו מ' מהב"ע. אבל הכא הא פסול דלא הוי לכם ואי במכרו אחר יאוש. הא קנה ביאוש וש"ר ולא הוי מהב"ע כיון דנקנה קודם המצוה כמו בשינוי מעשה דכשר הכא. ואולי י"ל כוונת המג"א במכרו אחר יאוש. ולענין הברכה דלהסוברי' בסי' תרמ"ט דלאחר לא הוי מהב"ע לא הוי גנאי ויכול לברך. ועדיין צ"ע:

ט"ז ס"ק ז' הוא לא עשה עבירה. וא"כ לדידי' פסולי'. אבל באמת פשוט דלא הוי בכלל מה"כ. כיון דאין המצוה מכח העבירה וכמ"ש תוס' רפ"ג דסוכה גבי אתרוג של אשירה:

מג"א ס"ק י"ג דאמרי' בגמ' ש"מ קשר העליון וכו'. הקשה לי חכם א' על הוכחת הש"ס דקשר עליון דאורייתא. דלמא אצטריך קרא להיכי דמעצמם נקשרו הציצית בבגד וא"א להתיר הקשר בשבת. בזה אתי' קרא להתיר ללבוש כן דכלאים בציצית שריא. והשבתיו. דבלא"ה צריכי' להבין. כיון דכלאי' בציצית שרי מה לי דהציצית הם כלאים עם הבגד. מה לי דהבגד עצמו כלאים. ונימא דהבגד כלאי' יכולי' להטיל בו ציצית וללובשו לקיים מצות ציצית דעשה דחי לל"ת. ולזה נראה דבאמת מהראוי דעשה דציצית לא לדחי' ללאו דכלאים דשאני בעלמא דהוי עשה דחיובא ומוטל עליו לעשותו. אבל עשה דציצית דאין החיוב עליו ללבוש טלית בת ד' כנפות ולהטיל ציצית. א"כ אמאי דחי העשה לל"ת דכלאים. הא אם לא ילבישנו לא יעבור על העשה כלל. ולזה נראה. למ"ש המרדכי דאין איסור כלל על הטלית שלא ללבשו בלא ציצית. אלא כשהוא לובש בו חל עליו המצוה להטיל ציצית. ומה"ט בלא נמצאו ציצית בעיר. וכן בשבת דא"י להטיל בו ציצית. מותר מה"ת ללבשו בלא ציצית. א"כ שפיר אמרי' דעשה דציצית דחי ללאו דכלאים. דאם יהי' הדין דלא לדחי לא יטיל בו ציצית ומ"מ יהא מותר ללבשו בלא ציצית ושוב מבטל העשה. דאם בלא דחיי'. היינו מוחי' ללבשו. באמת אין כאן דחיי' דבלא לבישה ליכא ביטול מ"ע. אבל כיון דבאמת עכ"פ מותר ללבשו בלא ציצית ממילא חל עליו העשה דציצית ודחי לל"ת דכלאים. וכ"ז אם הבגד בעצמותו אינו כלאים אלא דהציצית הם כלאים להבגד. דאם לא ידחה העשה לל"ת. מ"מ ילבישנו בלא ציצית. אבל אם הבגד בעצמותו כלאים ל"ש לומר דלדחי העשה לל"ת. דהא אם לא דחי. א"א כלל ללבשו. כיון דהבגד כלאים בעצמותו ממילא לא חל עליו העשה כלל. ולפ"ז לא קשה קושי' הנ"ל דלענין זה דנקשרו הציצית בעצמם בבגד ובשבת דא"י להתירו. בזה אין מהראוי דעשה לדחי לל"ת. כיון דא"י להתירו. ולא יהי' יכול ללובשו משום כלאים ולא יחול עליו העשה כלל. אלא דלפי האמת דקשר עליון דאורייתא ושייך הדיחוי. ממילא אף בנקשרו מעצמם בשבת שריא. דהא כך הוא המצוה גם בחול לחברם בדרך כלאים. אבל אם איתא דקשר עליון לאו דאורייתא. ועיקר הדיחוי יהי' רק בגוונא דנקשרו מעצמם ובשבת בזה אין ראוי לדחות כלל וכנ"ל. ודו"ק. ובהה"י ענינא תמוה לי דברי תוס' יבמות ה' א' ד"ה מאי ללאו דהקפה וכו' ס' דמגדילי' לא ילפי'. וק' לי א"כ לדידי' מנ"ל דקשר עליון דאורייתא. ובלא"ה יקשה כן בהא דאמרי' שם אלא מראשו דהך תנא א"כ קיימי' השתא דלא ילפי' סמוכי' להתיר כלאים בציצית. א"כ מנ"ל דקשר עליון דאורייתא. וצריך עיון:

סעי' ט' עד הציפורן. סוף הציפורן. טור:

ס"י אין לו שיעור. היינו למטה א"צ להרחיק קשר גדול. אבל למעלה יש לו שיעור שלא ירחיק ג' אצבעות. ב"י בשם מהרי"א וכן סתם הלבוש:

מג"א ס"ק כ' ואם כרך כולה פסולה. ואף אם חזר אח"כ והתיר קצת שיהי' ענף מ"מ הוי תולמ"ה. כיון דפסול בציצית עצמן לא מהני במה שהי' פעם א' בהכשר. ע' מג"א לקמן סימן כ"ג:

טוון לשמן. עבה"ט וע"ש בסי' ת"ס שדעת הט"ז שאע"פ שהקטן אינו בן י"ג רק שהוא בן דעת להבין מה שזה אומר לו שיעשה כאשר צוה השם ובחק יעקב שם תופס עיקר כמהרי"ל שיהיו בן י"ג שנה ויום אחד והיינו דקטן וגדול עע"ג לא מהני וזה דעת הרשב"א שהביא הב"י שם והט"ז שמקיל לפי שברשב"א איתא דבדעת תליא מילתא. וזה תמוה דמשמע התם דקטן מיקרי עד שיבא לשני גדלות דומיא דשחיטה וגט ע"ש ומ"ש תליא בפלוגתא כו' עיין מ"א שכ' תליא בפלוגתא שכ' הב"י סי' ת"ס ור"ל דהרשב"א שם אוסר בחש"ו ע"ש בתשובה דס"ל דבהוכחה תליא מילתא וכיון דליכא הוכחה חש"ו פסול וה"ה בטווה ליכא הוכחה. ולפי שיטת התוס' בחרש וקטן שיש להם דעת קצת כשר בעומד ע"ג ובשוטה פסול ולדעת רבינו יונה דס"ל כיון דאפשר ע"י שליח מהני כוונת העומד ע"ג גם בשוטה כשר ע"ש. ובמחצית השקל כתב דלרשב"א בחרש וקטן כשר רק בשוטה פסול ולר"י גם שוטה כשר וליתא דהרשב"א לא כ"כ דק לשיטת התוס' ואיהו גופא ס"ל דגם בחרש וקטן פסול כמ"ש ה"ה בשמו וגם לדבריו לא ה"ל להמ"א לכתוב רק שוטה לבד אך באמת המ"א כוון לפלוגתת הרשב"א דפוסל בחש"ו וכמ"ש:

שזורין עבה"ט וכ' במח"ב בשם מור וקציעה שאם אינו מוציא אחרים והוא שעת הדחק יכול לסמוך להכשיר וגם הנ"ץ וא"ר מכשירין בדיעבד וכתב הבאר עשק סי' נ"א מי שעושה חוטי הציצית מעשה עבות דהיינו בתחלה שזור ב' חוטין ואח"כ עשוי מעשה עבות מארבעה שהם שמונה חוטין דקים בכל חוט שהם ס"ד בכל כנף אין מוחין בידו:

מארבע. עבה"ט ועיין מג"א בשם בדק הבית שהתוס' פרק התכלת נסתפקו בדבר. ועיין בת"ש סי' ל"ה ס"ק ל"ד שיש לילך לחומרא ועיין בבית אפרים על טריפת הריאה שיש שני ספיקות בדבר אם לשער במקום הקצר של האגודל או במקום הקשר של גודל. וע"ש בקונטרס התשובות באורך בתשובת מהר"ם שבמיי' הלכות משפטים ושם נתבאר דבמלתא דרבנן אפשר להקל בספק זה ונ"מ בטלית שאינו של צמר ופשתים אלא של שאר מינים שדעת כמה פוסקים שאין חייבין אלא מדרבנן יכול לסמוך אע"פ שאין שם י"ב אגודלים כשנימדוד במקום הרחב רק במקום הקצר או במקום הקשר אם הוא שעת הדחק ואין לו אחרים וכשזדמן לו ארוכים מאלו יתיר את אלו ויקשור הארוכים תחתם. גם נ"מ בספק זה לענין המבואר לקמן סעיף ט' שלא ירחיק הנקב מג' אגודלי' שלכאורה יש לילך לחומרא ולשער במקום הקצר. וע' ביד אפרים מה שכ' שם:

כשרים. עבה"ט וע' בהקדמה לשו"ת בית יעקב מה שכ' על דברי הט"ז בזה ומה שכתב הבה"ט דקנאם ביאוש ושינוי השם הוא מדברי הט"ז אבל המ"א כ' דאפי' בלא יאוש קני דה"ל שינוי מעשה ע"ש. וע' בס"ק שאחר זה:

סי' תרמ"ט. עבה"ט ועיין במ"א סימן תרמ"ט שהקשה ע"ז מש"ס דאוונכרי דמוכח דמברך וכתב דאפשר ביאוש ושינוי השם עדיף טפי ולפי זה לפמ"ש הבה"ט ס"ק שלפני זה דקני ביאוש ושינוי השם א"כ יש לברך ג"כ ולדברי המ"א דרמ"א מיירי בלא יאוש אתי שפיר:

הטלית. עבה"ט וכתב בספר הכוונות וכו' ובברכי יוסף כתב שמהר"ש וויטאל בהגהותיו לספר הכוונו' כן העיד שמהרח"ו לא נהג לעשות אף בטלית קטן. ולכן גם הוא מהר"מ הנזכר לא רצה לנהוג כן ע"ש והאידנא נהוג עלמא למעבד הכי ובטלית גדול אין לשנות המנהג:

מג' אצבעות בהגה כתב דהיינו גודלין ובמח"כ הביא מדברי ספר הכוונות שהג' אצבעות הם אמה קמיצה וזרת ע"ש ובס' מצת שמורים ובשלמי צבור האריך וכתב שגם האר"י ז"ל יודה רק שמודדין במקום הקצר. והנך ג' אצבעות דאמה קמיצה וזרת חד שיעורא הוא ע"ש ועיין במשנת חסידים שנקראים כולם אצבעות ע"ש אצבע הסמוך לאגודל לפי שהם גבורות כו' ע"ש:

כנף. עבה"ט ומ"ש בשם גינת וורדים ע"ש שכתב דיש לומר כיון שבעת עשיות הציצית היה חל עליהם איסור כלאים אפשר ששם הפסול גם על הציצית וע"י השליפה ניתקנו והו"ל תולמ"ה לכן יש להחמיר לכתחלה ובדיעבד יש לסמוך אמכשירין ע"ש:

(סעי' יד בש"ע) יקח ד' חוטין כו'. כתב במח"ב בשם מלבושי י"ט בשם הר"ש שאם אירע שהיו ג' מצד זה וה' מצד זה כשר ע"ש:

ובשניה עבה"ט וכ' בשו"ת בית יהודה סי' ק"ה שמותר להתיר ציצית מבגד שהכריכות כמספר השם ואין להקפיד משום מחיקת השם שאין זה אלא בצורת אותיות אבל דרך גימטריא אין לחוש וכתב בבר"י שהמדקדקים נהגו לעשות ל"ט כריכות כמ"ש האר"י ז"ל והעתיק מספר הכוונה המועתק מכת"י מוהרח"ו ובהר"ן כמו שאנו עושים היום ז' ח' י"א י"ג אלא שהי' עושה חוליות. אבל מנהג העולם שלא לעשות כן חוליות כמ"ש הגמ"י ע"ש וכ"כ ביש"ש של יבמות וכתב שנאמר טל אורות ואורות בגימטריא ציצית ושם טל הוא טוב לתפלת הדרך להניח אגודל על המזוזה ולומר בלחישה ובקדושה ובכסוי פנים בשמך טל אטלה שלשה פעמים ע"ש ביש"ש ב"ק סי' ג':

שהרי כלפי. עבה"ט ועיין ביד אפרים באורך איך יש לנהוג בהויית הציצית שיהיה קרוי נוטף על הקרן והנה בא לידי ספר ברכי יוסף והביא שם בשם מהרוק"ש שכ' פירוש שיהיו אורך נמשך על אורך הטלית דהשתא בהתעטפו כשחולק הרוחב בזרועותיו מושלך שני הציצית לפניו וב' לאחריו נוטף על הקרן וראיתי אנשי מעשה תולין אותם שיהיו ארכן נמשך לרוחב הטלית כו' ואין נ"ל דהשתא נוטף על הקרן שלא בשעת עיטוף ובשעת עיטוף לא ואנן בתר שעת עיטוף אזלינן כו' וראיתי אני למר זקנינו הרב מהר"א אזולאי (והוא בעהמ"ח חסד לאברהם) כ' ואני נוהג בב' ציצית שלאחרי כסבר' מהריק"ש וב' ציצית שלפני כאנשי מעשה כי בזה האופן יהיו כל הד' ציצית נוטפו' על הקרן ביושר מה שאין כן לסברת אנשי מעשה ציצית שלאחריו הם תחת הקרן ולמהריק"ש שלפניו תחת הקרן עכ"ל ודבריו נאמנו מאוד והחוש יעיד ע"ז וכדברי מז"ה מפורש בהגמיי' כו' הכל לפי מה שהם מתעטפין בו אכן העולם אין נזהרין בזה ונראה שסומכין על מ"ש בהגמ"יי שחזר בו מהר"ש ואמר דהכל נקרא נוטף על הקרן ולא אמעיט אלא באלכסון כו' ע"ש ועיין ביד אפרים מ"ש בפי' אורך הבגד ורוחב הבגד לט"ז ומג"א ועיין בתשב"ץ ח"ב סימן ר"ח לענין הרחקה משפת הבגד כמלא קשר אגודל שי"א דוקא באורך אבל ברוחב אין צריך. כתב והאורך נקרא הצד היותר ארוך ורוחב נקרא הצד היותר קצר ע"ש וכיון שהדרך הוא שמתעטפין בצד היותר ארוך נקרא מה שמתעטף בו אורך ומראשו לרגליו הוא הרוחב וכמ"ש בסי' ח' להניח על ראשו רחבו לקומתו והוא כדברי המג"א בזה ועיין בגן המלך סעיף ט"ו שכתב שאם היתה משולשת ותלוי' צריך להעביר אל הצד השני שתהיו נוטפות על הקרן. ויש שמדקדקין שלא לעשות כן בשבת דהו"ל כמתקן ואין לחוש לזה שאין זה תיקון בגופו של בגד רק כמי שמשלשל בגדיו לפניו או לאחריו ע"ש:

להרמב"ם פסול. דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ודעת הרא"ש יתבאר בסי' ל"ב ס"ט:

וצריכין שזירה. דתניא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן כן:

אין פחות מד' גודלין. פלוגתייהו בהכי דאר"פ הלכתא ד' בתוך ג' משולשת ד' פי' ד' חוטין ארוכים יכניס בתוך ג' אצבעות בטלית כמ"ש בסמוך ותהא משולשת פי' תלוי ד' ופי' הרמב"ם והרא"ש דהך תלויה ד' קאי אכל אורך הציצית דהיינו הגדיל שהוא מקום הכריכו' והקשרים וגם הענף דהיינו הציצית שיוצאי' אחר גמר הכריכות והקשרים בין הכל יהיה ד' והי"א שמבי' הש"ע הוא דעת ר"ת דס"ל דהך משולשת קאי אגדיל לחוד והענף צריך שיהי' גדול מן הגדיל ב' חלקים דהכי איתא התם בהדיא נמצא שבין הכל יהיה י"ב אצבעות והך אצבעות ר"ל גודלים דאר"פ טפח דאורייתא ששה בקטנה וה' באצבע וד' בגודל והכא בעינן טפח מה' אצבעות הם ד' בגודל:

משום ביזוי מצוה. א"ל דבלא"ה יש פסול משום דלא ניטווה לשם ציצית די"ל דמתחלה ארג החוטין לשם ציצית ואח"כ ארגו מהם בגד והך אין עושים דאמר כאן פי' אפי' אם כבר עשה פסול בדעבד דהכי אי' להדיא בגמ' וכ"מ ל' הרמב"ם:

אבל אם גזל צמר וכו'. זהו דעת נ"י דמביא ב"י דס"ל דקניא ביאוש ושינוי הגוף ונ"ל דהך שינוי הגוף ר"ל שינוי השם דמעיקרא צמר והשתא חוטין ובזה מתורץ מה שקש' הא ק"ל בח"מ סי' שס"א דיאוש בלא שינוי רשות לא קנה אלא ע"כ הכא משום שינוי השם קנה וכתב ב"י ע"ז והרמב"ם שכתב פסול בצמר גזול אפשר דמיירי קודם יאוש א"נ אפי' אחר יאוש לא קנה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו עכ"ל ותמהתי על פה הקדוש דשני התי' הם תמוהי' דאתי' הא' שמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש פשיטא ל"ל קרא דה"פ בב"ק ד' ס"ז קרבנו ולא הגזול אימת אי נימא לפני יאוש פשיט' ועל תי' הב' קשה מתלמוד ערוך ריש הגוזל קמא דאמרי' גזל צמר ועשאן בגדים היינו שגזל צמר ועשה מהם מטוי דאז לא לבנם מקודם אבל אם עשה מהם בגד ע"כ לבנם מקודם וקנאה כבר בשינוי דליבון ואביי אמר שם דמיירי שגזל צמר טווי ועשה ממנו בגד דהיינו גם בזה לא עשה הגזלן שינוי דליבון אלא היה קודם הגזילה קודם שטוה אותם הנגזל וליבון הוי שינוי שאינו חוזר כדאי' התם וא"כ זה שגזל צמר ועשה מהם ציצית ע"כ כבר ליבנה דבלא ליבון השייך לו תחלה א"א לעשות ממנו חוטין כדמוכח התם ע"ש א"כ ודאי לא הוי שינוי החוזר לברייתו מחמת הליבון ובודאי אישתמיטתי' אז להרב"י סוגי' זאת ע"כ נ"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ז ד"ה אמר עולא בשם ר"ת לעולם דיאוש בכ"מ קני לבד מהקרב' משום דמצוה הבאה בעבירה היא וכתבו התוס' ר"פ לולב הגזול דכל מצוה דאורייתא הווין כקרבן לענין זה מ"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה ומלבד זה הוא עכ"פ מאיס טפי הך מצוה הבאה בעבירה מהך מלתא שכ' הש"ע לפני זה דפסולים מטעם ביזוי מצוה וכבר הוכחנו שם דאפי' בדיעבד פסולה ק"ו בהנך ע"כ נלע"ד דאין לסמוך על פסק זה של נ"י להכשיר בעשאן חוטין אלא גזול בכל גווני פסול כמשמעות דברי הרמב"ם ותמהתי על רמ"א שפוסק כנ"י כאן נגד דברי הרמב"ם באיסור דאו' ובפרט שהנ"י לא הביא דברי רמב"ם כלל:

חוטין שאולין. פי' כל לשון שאלה משמע שיחזור לו אותו דבר בעין אבל לשון הלואה להוצאה ניתנה ואלו חוטין שאולין מסתמא הוי הלואה:

לפשתן נטוע. ואין כאן מצוה הבאה בעבירה שהרי הוא לא עשה עבירה:

היינו גודלין פי' במקום רוחב הגודל ולא מראשו במקום הקצר כ"כ ב"י:

ביושר פי' לאורך הבגד דקרן קרוי סוף הבגד דהיינו שוליו. כ' ב"י בשם מהרי"א וז"ל הטעם שצריך שיהי' בתוך ג' מפני שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות ומה שצריך שיהיה כמלא קשר אגודל לפי שלא נקרא כנף אלא כשיעור זה כו' עכ"ל וכתב ולא הבנתי דבריו שאע"פ שאינו נקרא בגד פחות מג"א כנף דבגד מקרי וכו' עכ"ל ותמוה איך לא פירש דברי מהרי"א כפשוטן דודאי משום ה"ט גופא דאין בגד פחות משלשה ע"כ הצריכו שישים שם הציצית במקום שלא מקרי בגד אלא כנף בגד שהוא מתחיל תכף בפחות מג"א ומסיים עד כשיעור אגודל ואח"כ אפי' כנף לא מיקרי ומקום הציצית הוא על כנף בגד דוקא ובודאי אגב חורפי' לא עיין יפם הרב"י בזה וכ"ע מודים בזה:

אימרא. כב"י אפי' טלאי של עור יכול להניח סביב הנקב:

שבתוך וכו'. נראה טעמם דעיקר כנף שייך בשפה התחתון של הבגד ברחבו סמוך לארץ שזה מיקרי כנף וקצה משא"כ בשפה של אורך הבגד אין שייך ל' כנף כלל:

אבל עולה הוא לשיעור. ק' אמאי עולה כיון דלא נחשב מן הבגד דהא הבגד מסיים סמוך לגדיל וה"ל תחת הכנף ואנן בעי' על הכנף כדלעיל וי"ל דעיקר הוא מ"ש ב"י בשם רש"י סוף ב"ק והרשב"א דהיינו דרך האורגים שאורגים בסוף הבגד ב' או ג' חוטין רחוק מהאריג' ועושין זה כדי להציל הבגד שלא תסתר אריגתו ע"י הכביסה ואותן החוטין אם נשמטי' משם בשעת הכביסה הכובס נוטלן כו' עכ"ל. והשתא לק"מ דבאמת כיון שלא הסיר הגדיל עדיין ודעתו להשאירו עם הבגד מקרי שפיר בכלל כנפי בגדיהם לענין שיעור קשר אגודל וכ"ת א"כ ליעבד ציצית בגוו' זה אינו דיש לחוש שהכובס יטלו לגדיל כמ"ש רש"י. ואז אף אם ישאיר מקום ששם הציצית לא יהיה הציצית בבגד כלל אבל לענין אגודל עולה דאע"פ שיתקלקל אח"כ כשיטלנו הכובס מ"מ כשר הוא כיון דבשעת עשייה היה כשיעור וכמ"ש ס"י כנ"ל בזה אלא דרמ"א כתב וטוב שימדוד כו' והוא כשר אליבא דכ"ע:

ד' כפולים. דאמרי' בגמ' גדיל וב' גדילים ד'. פי' אי הוה כתי' גדיל הוה משמע ב' דאין גדיל פחות מב' השתא דכתיב גדילים ד' משמע. ובזמן שהיה תכלת היו עושים ב' מתכלת וב' מלבן והאידנא הוה לבן במקום תכלת ועושין ד' ארוכים משל לבן:

יחתוך ראשי החוטין. משמע דקודם התחיבה יחתכם תחלה ואח"כ בסעיף י"ג כתב קודם הכריכה ונראה דמ"ה כתב שם ל' יזהר וכאן לא זכרו אלא דתרי לכתחלה יש כאן האחד קודם התחיבה יש לעשות ע"צ הטוב אבל א"צ ליזהר על זה אבל לכתחילה קודם הכריכה יש ליזהר טפי ומ"ש שאם כרך כו' ר"ל וקשר אחר הכריכה דכריכה בלא קשר לאו כלום היא וקשר הראשון תכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל ולא מקרי עשיה כלל אלא דוקא הכריכ' והיינו עם הקשר שעושה אחר הכריכ' ובזה נתיישב הכל:

וב' חלקים ענף. דהכי אמרי' בגמ' דנוי תכלת שליש גדיל ושני שלישים ענף. ופשוט שאינו מעכב בדיעבד:

ובשני ט'. בכוונות האר"י כתוב בשני ח' וביאר שם טעמו ע"פ הקבל' ונכון לשמוע אל קבלתו:

לאורך הטלית. פי' מה שיוצא מהבגד לרחבו והוא תלוי יהי' לאורך הטלית למטה בחודו של בגד ולא כמו שטועים לתלות הציצית מן הנקב ולמטה ממש בבגד:

סעיף ד' ברמ"א היינו החלק) נראה דר"ל דלא תימא דכאן נמי פירוש גדיל כמו בעלמא דהיינו שמתחלה גודל ואורג סביב החוטין בחוט אחר מבחוץ מלבד השמונה ואח"כ כורך בחוט הארוך על אותו הגדיל אלא כאן ר"ל החלק מהציצית כו' דהיינו כמות שהוא חלק בלא גדיל וארוגה לסביביו וקרי ליה גדיל על שם סופו דאחר שיכרוך עליו הוא קרי גדיל ובש"ע הנדפס עם ספר עולת התמיד ליתא להא כלל ע"ש נראה שאינו מהרמ"א ואפשר שהוא מבעל מג"א וכן משמע לקמן ס"ק י"ט ע"ש ומשם משמע דלא כמו שכתבתי לקרות החלק בקמץ כ"א בפשטות בצירי ולכן יותר נראה להגיה החלק מהציצית שאינו ארוך וצ"ע:

(במג"א ס"ק ה') והבדק הבית כתב והתוספות פרק התכלת כצ"ל:

(מ"א ס"ק ח) משום הקשירה כו' רצה לומר לפי שעושין קשרים בגדיל הגדיל מתקצר קצת:

(בט"ז ס"ק ה) היה קודם הגזיל' שטוה כצ"ל:

(במ"א ס"ק יג) אפי' בקשר א' הוי חיבור כו' והא דבעינן קשר אחד עכ"פ משום דאל"כ אינו מתקיים כדפריך בשבת פרק כלל גדול והו"ל כתוכף תכיפה אחת שאינו חיבור משום שאינו מתקיים כך ולפיכך א"ש הא דפריך במנחות דהא קי"ל התוכף תכיפה אחת אינו חיבור כיון שאינו מתקיים עד שיקשור ומוכח מכ"ש דקשר אחד עכ"פ מדאורייתא ולא בעי לאקשוי בסתם כמ"ש המג"א מקודם דהא קי"ל דאינו חיבור עד שיקשור דזה אינו דהא אין מפורש בשום מקום במשנה דבב' תכיפות צריך שיקשור רק דמסברא אמרינן הכי כיון דבתכיפה אחת כיון שאינו מתקיים כך לא הוי חיבור ה"ה בב' תכיפות ולא קשר כלל. אבל התי"ט בריש פרק כלל גדול כתב להוכיח מגמרא כהברטנורה. דבתופר שני תפירות שצריך שיקשור חייב גם משום קושר בשבת וא"כ מוכח דגם בב' תכיפות צריך קשר גמור וא"כ מתניתין דכלאים דמחלק בין תכיפה אחת לב' תכיפות מיושבת כדעת הרא"ש ע"כ לומר דתכיפה אחת אף אם קושר ב' קשרים אין איסור כלאים וא"כ קשה על הש"ס דקאמר נ"מ דקשר העליון כו' הא קי"ל דתכיפה אחת אינו חיבור דלמאי דנקיט תכיפה אחת אף קשר לא מהני וע"כ דכוונתו דאי קשר העליון דאורייתא א"ש דעושה ב' נקבים דהיינו ב' תכיפות ומהני הקשר. א"כ לאיזה ענין נקט כלל הא דקי"ל התוכף כו' הכי הוי ליה למימר הא דקי"ל דאין חיבור בכלאים אף בב' תכיפות עד שיקשור אבל תכיפה אחת מאן דכר שמי' דאם לא היה רק תכיפה אחת אף אם קשר עליון דאורייתא לא א"ש להתוי"ט דבתכיפה אחת לא מהני אלא ע"כ דלהתוי"ט לא ילפינן כלאים משבת כלל דאף דבשבת צריך שיקשור אף בב' תכיפות מ"מ בכלאים לא צריך קשירה כלל כדעת הרמב"ם ועכ"פ בקשר אחד סגי כדעת הרא"ש לדינא ולא מטעמי'. דהרא"ש יליף משבת ואיהו לא ס"ל הכי ועכ"פ בב' תכיפות אין צריך יותר מקשר אחד לכ"ע וזה שכתב המג"א ויוצא לנו מזה דלכ"ע בב' נקבים וכו'. ואפשר עוד שמן אבל בתוי"ט עד ויוצא לנו מזה צריך לרשום בו ב' חצאי עיגולין ומ"ש ויוצא לנו מזה דלכ"ע בב' נקבי' כו' ר"ל בין דלדעת הרמב"ם ובין לדעת הרא"ש והתוי"ט י"ל דס"ל ג"כ כהרמב"ם דלא ילפינן כלאים משבת וע' בט"ז בי"ד סי' שי"ן ס"ק ג' דלהרמב"ם צריך לחלק בין כלאי' ובין שבת ע"ש וע"ש בס"ק ד' שכתב לחלק להרא"ש דהתם שקושר שני בגדיו ביחד לא מהני קשירה לחוד. משא"כ שקושר חוטין בבגד ע"ש. אלא שלא הזכיר דברי הגמרא שמביא המג"א בזה:

סעיף י"ד (בש"ע שם ברמ"א) במ"ש הרמ"א היינו גודלין לכאורה לפי מ"ש המ"א לעיל ס"ק ה' שהתו' נסתפקו בדבר אם יש למדוד במקום הרחב או במקום הקצר א"כ כאן יש למדוד המקום הקצר ולחומרא. ומצאתי בספר מחזיק ברכה בשם האר"י ז"ל דהאי ג' אצבעות הם אמה קמיצה זרת והביא סמך לדבריו מדברי רבינו ישעיה כ"י ובספר שלמי ציבור כתב שדברי רבינו ישעיה מובאים בדברי השלטי גבורים. וכתב דאינהו ס"ל דיש למדוד במקום הקצר וג' אצבעות באגודל במקום הקצר הוא חד שיעורא עם ג' אצבעות הנ"ל ע"ש באורך:

ט"ז ס"ק י"א סמוך לארץ כו' לכאורה משמע שמפרש להיפוך ממ"ש המג"א ס"ק ט"ז ועיין במשבצות זהב שנ"ל להגיה בט"ז ע"ש וצ"ע:

ס"ק ט"ז אורך הבגד קרוי מה שנתעטף בו. ר"ל דבסי' ח' סעיף ג' איתא שיניח רוחב הטלית לקומתו של האיש ע"ש בטור וא"כ השפה שמתעטף בו הוא שפת האורך מן הטלית והשפה שכלפי הארץ הוא שפת רחבו של בגד בזה ס"ל לי"א שאין צריך שיעור שאפילו עושה סמוך לשפה שכלפי הארץ לית לן בה רק שיהיה רחוק מן השפה שהוא מעוטף בו כמלא קשר אגודל והט"ז ס"ל דאע"ג דדרך עטיפה לעטף רוחב הטלית לקומתו מ"מ כאן קרוי אורך הבגד ורוחב כפי מה שהוא מעוטף בו שאז האורך נקרא לקומתו של האיש והרוחב היינו מה שמתעטף בו ועיקר מה שצריך לדקדק הוא שלא יהיה סמוך לשפה התחתונה שכלפי הארץ שהיא קרוי עכשיו שפת רחבו של בגד. אלא צריך להגביה משם כמלא קשר אגודל מן השפה הסמוכה להארץ לפי שצריך שיעור בתוך אורך הבגד משא"כ בשפה של אורך הבגד כו' יש לומר שירחיק מן השפה שבארכו להלן לצד רוחב הבגד שהוא מעוטף בו זה אינו צריך נמצא שדברי הט"ז הם להיפוך מהמג"א ועיין לקמן בטו"ז י"ז:

(במג"א ס"ק ך) אפילו כרך כו' רק שיהיה כל הכרוך ד' גודלין היינו לכתחלה. אבל בדיעבד אפילו כרך על רוב החוטין כו' כשר ועיין בב"י שהנימוקי יוסף כתב בשם רש"י שיהיה ענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין:

(בש"ע סעיף טו) שצריך לדקדק שיתלה הציצית כו' לפי דעת הט"ז מתפרש לשון תלוי אחר עשי' בבגד והן יוצאין בשפת הבגד והיו תלוין על שפתו לאורך הטלית על הקרקע כלפי הקרקע כמ"ש בס"ק י"ז ולפי דעת המג"א לעיל ס"ק י"ז מתפרש ל' תלוין בשעת עשיית הציצית. כמו שמצינו בגמרא תלאן ואח"כ פסק ראשי החוטין כו' וכיוצא בזה דהיינו שיעשה הציצית לצד אורך הטלית דהיינו צדדי העטיפה ולא רחבו דהיינו שלא יעשה הציצית לצד השפה שהוא כלפי ארץ ששם הוא רוחב הטלית וכמ"ש לעיל לכאורה נראה שאף בציצית יעשה אותם באורך הטלית כי כשמגביה הציצית על גבי היד הם נוטפת על הקרן. ומ"מ נראה כיון שמצות העטיפה הוא בגוף וכמבואר בסי' ח' וכשהוא עומד כך מעוטף בלא הגבהת היד אז אם יעשה באורך הטלית אינו נוטף על הקרן לכך מוטב יעשה העליונים לרוחב הטלית אע"פ שהתחתונים צריכים להיות לאורך אין קפידא בזה וע"ש בב"י בשם מהר"ם וי"ל שזה תלוי בפירוש אורך הבגד שנחלקו הט"ז והמ"א שלפי דעת הט"ז שמפרש אורך הבגד היינו אחר שלובשו ומטיל ב' ציצית לאחריו נקרא אורך הבגד מראשו לרגליו נמצאו בין לפניו ובין לאחריו יש לתלות מה זה שיוצא מן הבגד לרחבו שיהיו תלוין לאורך הטלית ולית לן למיזל בתר הפסקת היד כיון דבלא הפסקת היד הוא נוטף על הקרן לאורך הטלית משא"כ לפי פי' המג"א באורך הבגד הוא קודם העטיפה ופירושו אורך הטלית ממש ואחר שמתעטף רחבו לקומתו אז השפה שמתעטף בו הוא שפת האורך ושפה של מטה שהוא כלפי אורך הוא שפת הרוחב א"כ א"א לומר שיעשה העליונים לרוחב הטלית שיהיו נוטפות על הקרן כשהוא מעוטף בלא הפסקת היד דא"כ למה נקט שיתלה לאורך הטלית. דמאי פסקא למנקט לענין ציצית התחתונים של אחריו הו"ל למנקט שיעשה לרוחב לענין הציצית שלפניו אלא ע"כ דגם שלפניו עושה אותם לאורך הטלית שע"י הפסקת היד הם נוטפות על הקרן ומ"מ שמעתי ממ"ו דודי הגאון מוה' סענדר ז"ל שהיא היה נוהג גם כן לעשות הציצית שלפניו לרוחב הטלית דהיינו שתחלת עשייתן יהיו לצד השפה שמתעטף בו והם נוטפות על הקרן והיינו כשהוא מעוטף בו בלא הפסקת הטלית ע"י היד ואעפ"י שמפשיטות לשון הטור וב"י משמע כפי דעת המג"א וא"כ ראוי שיעשה הכל לאורך הטלית וכמו שכתבתי מ"מ כבר כתב הב"י בשם מהר"מ דהכל לפי מה שמתעטף בו פעמים צריך להיות לאורך ופעמים לרוחב. ואע"ג שקצתו לאורך וקצתו לרוחב לית לן בה: