צדקת הצדיק רל״ו

א

‏[רלו] א"א לאדם כלל לעמוד בכל היום כולו במדרגה א' תקוע בדביקות כראוי וע"ז נאמר כי יפול לא ‏יוטל. ושבע יפול צדיק וקם. ובירוש' ברכות (ר"פ ה) שלא יהי' הפסוק הזה זז מפיך ה' וגו' משגב לנו ‏וגו' וחברי' ה' וגו' בוטח בך היינו לצורך נפילות הללו להתחזק ולבטוח בהש"י שהוא ישגבהו. וע"ז ‏אומרים באתה גבור סומך נופלים שהן הן גבורותיו לחזק לכל שגם החלש יאמר גבור אני. ולא תקנו ‏ע"ז בקשה רק בכלל הזכרת שבחו של מקום. כי אז"ל (תענית כה:) שבחו של צבור א' משיב הרוח ‏נשיב זיקא כו' פי' כטעם טרם וגו' עוד הם מדברים וגו' סי' קריאה נקרא שקורא לחבירו שיענהו ‏ודבור היינו שלא לצורך עני' רק מדבר לפניו כמו ד"ת. וכן ספור שבחיו של מקום וכאשר הש"י ‏מתפאר בשבחן של ישראל לו מדה כנגד מדה זהו שבחן של צבור. ואז הם דברים הפועלים דהיינו ‏שהשבח אינו בדרך ספור דברים לבד שזה אינו אצל הש"י כי בדבר ה' שמים נעשו ודבורו של הש"י ‏חשוב מעשה. ומאחר ששבחו של מקום הוא שבחן של צבור היינו דדבורן של צבור כאלו הוא דבורו ‏של מקום והדבור פועל ישועות. כי דבור הש"י אינו משפה ולחוץ רק בכל העולמות ובעולם העשי' ‏הוא במעשה. וזהו ג"כ כח התורה שהוא דבורו של הש"י ונקרא דבור יעו"ש בירוש' על הלוך ודבר ‏דאלישע ובגמ' תענית (י:). ולכ"א (סנהדרין סה:) אי בעי צדיקי ברו עלמא היינו ע"י עסקם בתורה ‏במע"ב. וזה כחו של ר"ח ובניו בב"מ (פה:) אמר משיב הרוח נשיב כו' היינו כמ"ש שם דעביד לתורה ‏דלא תשכח. ובסוכה (כ.) דנשתכחה תורה ועלו ר"ח ובניו ויסדוה. ומצד ד"ת דכתיב בה אמת כח ‏דבורו להיות אמת דהיינו מבורר לעין ולא אמונה לבד. והוא מדת יעקב אע"ה שהוא נגד שם הוי"ה ‏הכולל כל העולמות ומבריח מקצה לקצה גם בעולם עשיי' במעשה ממש. ועיקר סמיכת נופלים ‏ממדריגתן הוא ע"י ד"ת שנותנת עוז ותושי'. והיינו ע"י דבור של אמת בהכרת מעלת הש"י הגם ‏שהוא מרוחק ממנו בתכלית. שזהו ד"ת שאינו כעומד לפני המלך וזה אפשר גם בעת הנפילה ‏והריחוק ועי"ז נסמך. אבל תפלה שהוא כעומד לפני המלך היינו מקורב זה א"א בעת נפילה שהרי ‏אינו מקורב. וגם א"א בתפלה לעני מפאת שברות לב שגם לזה צריך חיזוק ובעת נפילה אף זה אין ‏לו רק הלב מטומטם כאבן לגמרי. וע"ז א' (שם נב:) משכהו לבהמ"ד אם אבן וכו' הוא מתפוצץ שע"י ‏ד"ת הוא נסמך ונתחזק להתעורר לקום מנפילתו. וספור שבחו של מקום היינו נגד ד"ת שכולה אינה ‏אלא שבחו של מקום כמ"ש כי שם ה' אקרא וגו' ודרז"ל בברכות (כא.) על ד"ת ופי' שם הוא השבח ‏כי שמותיו ית' מורות על כחותיו. וכן שם הוא הרצון וכנודע כי שמו גימ' רצון כי כחותיו ית' היינו ‏מדת רצונו. וכן התורה רצונותיו ית' כלשון רז"ל שאמר ונעשה רצונו. וכן כל ג' ראשונות היינו כך ‏רצונו ית'. ומאחר שהש"י רוצה להיות סומך נופלים ודאי יהי' סומכם אע"פ שהנופל אין בו כח ודעת ‏לבקש על עצמו זהו שיעורר רצון. אבל אנו אומרים שכך הוא רצונו מעצמו ממילא ע"י דבור זה ‏מתעורר מדת רצונו העצמי לזה לפעול כיון שא"א לזה הנופל לאתערותא דלתתא בתפלה ע"ז נא' ‏ואביט ואין עוזר וגו' ותושע לי וגו': ‏