צדקת הצדיק רל״ז

א

‏[רלז] על כל דבר יש עצות ע"י ד"ת ומצות ויש מצות המועילות למי שנפסק ממדריגתו שגברו עליו ‏איזה ימים מחשבות הבלים וניתק מקביעות ד"ת בלב להחזירו לקביעותו. וביחוד הוא לזה מצות ‏שבת שביום השבת יש לו לקחת ע"י קדושת מצות שבת לחזור לידבק בד"ת ולמאס הבלי עוה"ז. ‏וע"ז רומזת מצות עבד עברי ובשביעית יצא לחפשי ר"ל מי שנשתעבד ליצה"ר. והגם דשם בשנים ‏יש בימים. כמו ששמעתי דכמו שיש בא"ב אתוון רברבין וזעירין כן בזמן ימים ושנים. ופ' זו תחלת ‏משפטים דפי' כמ"ש במגילה (טו:) על לרוח משפט זה הדן את יצרו פי' כי ניצוח היצרים נקרא ‏מלחמה בדרז"ל והדיין השופט ביניהם צריך שלא יהי' נוגע לכאן ולכאן ועל פיו יקום דבר ושניהם ‏צריכים לשמוע וזה מי שיצרו בידו שאונו בידו שבכחו לסלק עצמו מנגיעה ולשפוט על כל דבר אשר ‏יעלה במחשבתו לדעת אם טוב אם רע. וע"ז הוא הלימוד דמשפטים ובזה נאמר אשר תשים להבין ‏הטעם. פי' דיש חוקים ומשפטים כנודע ובודאי כך כח פעולתם בלב. אלו לחוק חוקי חיים מה ‏שלמעלה משכל האדם והיינו בענין השגת אלהות וכן בענין ניצוח היצר מה שאלמלא הקב"ה עוזרו ‏אין יכול לו. ואלו לתת קדושה בלב כמ"ש אשר קדשנו במצותיו וצונו מה שהוא מורגש בשכל וכן ‏בניצוח היצר בכח אדם ברוח משפט. ובכל מצוה עצמה יש חוקים ומשפטים פי' מה שמשכיל ממנה ‏ומה שהוא כמו חוקה ולכך פעולתן בשתיהם. וזהו כלל מ"ת וסמך לה אלה המשפטים אחר שנתן ‏תורה תבלין ליצר והוא הסייעתא דשמיא. ביאר המשפטים איך לדון יצרו בשכל אדם וזהו אשר ‏תשים להבין בשכל. והם בקנאה תאוה וכבוד ופתח בכבוד דהיינו בהתנשאות על זולתו ובגדול ‏שבהתנשאות כאדון על עבדו ואמתו. ידע שבאמת על נקודה ישראלית אין התנשאות כלל כנ"ל אות ‏רל"א. וזה נקרא שביעית שהוא המרכז מהעגולה וו' שנים היינו מצד חוחים הסובבים לשושנה ‏כידוע. כי המדות הם ו' קצוות וכאשר נתטמטם הלב לגמרי והיינו ע"י מכירת פירות שביעית כמ"ש ‏בקידושין (כ.). פי' כי טעם שמטה הוא הכרה כי לה' הארץ וזה נעדר ממנו הכרה זו מצד היצר ‏המשכיח. ובפעם הו' הוא מוכר עצמו יעו"ש הסדר. והיינו כאשר נשתלם במדרגת הרע בו' קצוות אז ‏ו' שנים יעבוד אבל בז' שהוא סוף מעשה הדבוק במחשבה תחלה בהשורש שהוא מהש"י הוא חפשי. ‏כי באמת עבדיי הם כו' ובחמה שפוכה אמלוך עליכם אף שאינו מצד הכרת הלב מצד האפלת היצר. ‏וא' (שם) הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו כי הקונה הוא המתנשא עליו ודאי הוא במשפט כי זהו ‏בהיפך מכיר באמיתות הש"י כי לו הארץ בכל הו' קצוות. ולכך ו' שנים יעבדנו כמ"ש (ב"מ עג:) ההוא ‏דתקיף אינשי דלא מעלי בגוהרקא דילי' שמצד יתרונו על דלא מעלי הוא עובד בו. וכל ענין הפעולה ‏ועבודה בעניני עוה"ז הוא מצד שאין עושין רצונו של מקום כמ"ש בברכות (לה:) על ואספת וגו' ולא ‏עוד אלא שמלאכת אחרים כו'. אבל באמת ידע שהוא כקונה אדון לעצמו שגם התנשאות זו אין ראוי ‏על הישראלי. והוא כטעם מתלמידי יותר מכולם שודאי ע"י זה העבדות למי שהוא מכיר באמת ‏אמיתות הש"י פועל בעבד ג"כ כד"ש בחולין (ד:) הא לדבר אמת כל משרתיו כו' עד שמגיע באמת ‏להיות בז' יוצא חפשי ומשתלם ועי"ז מתגדל האדון שהוא רבו שזיכהו לחלק עוה"ב ג"כ ועי"ז העבד ‏אדון לו פי' משפיע לו והוא מקבל. וכן הוא יום הז' נגד ו' ימי המעשה שעוסק בצרכי גוף בעוה"ז ובז' ‏יצא חפשי למנוחה ועונג דהש"י כמ"ש תתענג על ה'. וקדושת השבת היא שפועלת. ובדברות ‏ראשונות נא' זכור שדי בזכירה לבד שזוכר שהיום שבת בזה מקבל הקדושה. ודברות אחרונות ‏שאחר החטא נא' שמור שע"י השמירה מעשיית מלאכה וקיום הל"ת עי"ז הוא קבלת הקדושה. ‏ושניהם בדבור א' נאמרו דבאמת צריך שניהם רק החילוק מי שבולט יותר ושהוא עיקר קבלת אם ‏ע"י סור מרע דיצ"ר או ע"י עשה טוב וקבלת קדושת הש"י: ‏