פרי צדיק, קדושים י״ג

א

בתפלת מנחה מזכירין כל עניני מנוחה מנוחת אהבה ונדבה מנוחת אמת כו' ועיקר המנוחה מהיצר הרע וכמש"נ ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך, מעצבך היינו שורש יצר הרע כמ"ש (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות, ומרגזך רוגז היצר הרע כמ"ש (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. ופסוק זה נדרש בזוהר הקדוש (ח"א מ"ח רע"ב) על יום השבת, שהוא יום הניח שנותן השי"ת הנייחא בלב ישראל, וכן הוא ענין מה שנזכר במגילה אחר מחיית עמלק ונוח מאויביהם דעמלק שורש יצרא בישא, ואחר שזכו למחיית עמלק זכו להמנוחה ונוח מאויביהם. וכן בתפלה זו אחר שעבר יום השבת בשמירה אז זוכין למנוחה מהיצר הרע, ובזוהר הקדוש (פ' זו פה ע"ב) וכמה דקב"ה אוכח למאן דרחים לי' הכי יוליף ב"נ כו', ואחר כך אמר (פ"ו א') תו הוכח אי איהו ב"נ דיכסוף לא יימא לי' ולא יוכיח לי' אפילו בסתרא אלא יימא קמי' כמאן דמשתעי במלין אחרנין וכו' וצריך להבין הא בהשי"ת אמר שמתחלה אוכח לי' בסתרא ומהיכן יליף שאף בסתרא לא יוכח לי' רק כמספר לאחרים. אך באמת השי"ת אינו מדבר עם האדם להוכיח לו רק במה ששולח לו בלב התעוררת לתשובה, והאדם נדמה לו שהוא מעצמו נתעורר על התשובה, וזה עיקר בשבת שבא לאדם התעוררת על תשובה, ומזה למד שאף האדם לא יוכיח לחברו אף בסתר מפורש רק יגרום שיתעורר מעצמו על התשובה על ידי שיספר לפניו מאחרים, ואחר כך אמר תוכיח ואם לאו אודע לי' בין רחימוי וכו' בזמנא דכהנא רבא כו' והיינו על ידי נגעים. ועכשיו שאין טומאת נגעים הוא מה שנותן בלב אחרים להוכיחו זהו גם כן מהשי"ת וזה אודע לי' בין רחימוי. וזה מש"נ במזמור שבת טוב להודות לה' ובפרדר"א כד"א מודה ועוזב ירוחם. דבשבת מתעורר האדם בתשובה להיות מודה ועוזב, ואומרים קודם תפלה זו ואני תפלתי וגו' ענני באמת ישעך עדמ"ש (ויקרא רבה פ' כא) וישעי ביום הכפורים ומבקשים שיהיה הישועה באמת, שהוא שפת אמת תכון לעד שההרהור תשובה יתרחב עד שישוב בתשובה שלימה להיות מודה ועוזב באמת. וזה זוכין בסעודה זו של יעקב שמדתו מדת אמת שיהא שפת אמת תכון לעד: