פרי צדיק, לחג השבועות י׳

א

בזוה"ק (ח"ג צ"ח א') בשבועות דאיהו מתן תורה דאתיהיבו תרין לוחין מסט' דאילנא דחיי צריך לקרבא לגבייהו ב' הלחם דתרין יומין דשבועות אינון י' ו' צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דאינון ה' ה'. ולכאורה הוא פלא שהרי שבועות אינו רק יום אחד ויו"ט שני ש"ג הוא רק מספיקא ובא"י אין עושין כלל יו"ט ב' ש"ג ואיך יתכן לרמז תרין יומין בשם הוי"ה. אך נראה מזה סייעתא למה שאמרנו (נת' לעיל אות ה') שיש ב' יומין דשבועות דמצד תורה שבעל פה שנגלה אור הראשון טלא דעתיקא תורת חסד אז ששי זמן מתן תורה כמו שהיה במחשבה. ושביעי הוא זמן מתן תורה שבכתב דמסט' דגבורה והוא אות ו' אות אמת אמת זו תורה (ברכות ה':) וכ"כ בזוה"ק (ח"ג קכ"ב ב') ו' איהו על רישא דב"נ ומיני' יעול על פומא דב"נ מלילן לאולפא באורייתא כו' וזה ניתן להם ביום השלישי אחר דאקדים לון עמודא דאמציעותא דאיהו רחמים אתיהיב לון אוריי' מסט' דגבורה (כמו"ש בזוה"ק יתרו שזכרנו) ומקודם ניתן להם התורה שבעל פה שהוא הקביעות ד"ת שיוקבע הד"ת בלבם אחר שיקבלו וישמעו ד"ת שיוכלו לטעום טעם בד"ת שהוא עיקר ושורש תורה שבעל פה וזה ניתן להם בששי. וכמו שפרשנו במ"ש בזוה"ק (ח"ב פ' ב') דאתעטרו ישראל בשבעין כתרין בההוא ליליא. והיינו ליליא דנגהי תלתא יומין שהוא תורה שבעל פה והוא יראת ה' טהורה ותורה שבעל פה הוא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (ב"ב י"ב.) והוא רוח מההוא קדש דלעילא דאיהו חכמה עלאה (כמ"ש זח"ג ס"א א') וזהו אות י'. והתורה שבעל פה ניתנה בששי בסיון שכשמתגלה האור מתורה שבעל פה והוא אור הראשון שנגנז בו אז נעשה מאמר יהי אור מאמר ב' שכנגד חכמה שיש בו כבר איזה תפיסה מה. ובראשית נמי מאמר כמו שהיה במחשבה להבראות וכפי המחשבה בששי נתנה תורה וכמו שאמרנו למעלה:

ב

ואף שבהקדמת התיקונים איתא וכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב דאיהו מימינא וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה. ואנו אומרים דתורה שבכתב מסט' דגבורה ותורה שבעל פה תורת חסד. היינו שבאמת תורה שבכתב מסט' דגבורה קאתיא וכמו"ש בזוה"ק הנז' למעלה אך לנו ניתן מהש"י בחסד וכמוש"נ בהיות הבוקר בוקר דאברהם מדת חסד וזה מימינו אש דת למו. והתורה שבעל פה תורת חסד על לשונה אך לישראל ניתלן בגבורה כמו"ש (תענית ד.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא לי' דכתיב הלא כה דברי כאש והיינו שהנתינה לישראל הי' במ' הגבורה וכמו"ש (תנחומא נח) גבורי החיל כו' אלא גבורי תורה. והיינו התורה שבעל פה כשמתגלה האור הראשון הגנוז בה אור זרוע לצדיק אז הוא כפי שעלה במחשבה לבראות במדת הדין מדת גבורה. ומצד הש"י תורה שבכתב מסט' דגבורה קא אתיא ותורה שבעל פה תורת חסד. אך הנתינה לישראל התורה שבכתב שהוא מסט' דגבורה ניתנה ביום השלישי שהוא רחמים ובהיות הבוקר מ' חסד ותורה שבעל פה ניתנה לנו בגבורה. וזהו תרין יומין דשבועות דאינון י' ו' ששי הוא אות י' יראה ותורה שבעל פה שהוא מ' מלכות הוא גם כן יראה ורוח מקדש דלעילא חכמה. ושביעי אות ו' אורייתא מסט' דגבורה אות אמת. וזה שא' אחר כך ברע"מ עומר שעורין מאכל בעירן כו' ועלייהו אתמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. והיינו שביעקב אבינו ע"ה מצינו (ב"ר סו"פ ע"ג) שהיה לו ששים רבוא עדרי צאן כמוש"ש ר"ל אמר ס"ר רבנן אמרי ק"כ רבוא ולא פליגי כו' ומספר ס' רבוא מורה על קדושת כנסת ישראל שהוא ס' רבוא. ועד מתן תורה היה ישראל בבחי' צאן צאן מרעיתי דקדושת בחי' אדם אתם קרוים אדם (כמו"ש ב"מ קי"ד:) לא זכו רק אחר מתן תורה שזכו לשופרי' דאדם הראשון שקודם הקלקול. ואף שיעקב היה באמת שופרי' דאדם הראשון ממש כמו"ש בזוה"ק (ח"א קמ"ב ב') היינו הוא בעצמו שהיה כמו אדם הראשון קודם החטא אבל לזרעו לא זכה למדרגת אדם אתם עד אחר מתן תורה ועד מתן תורה היו בבחינת צאן. ואף שיעקב אבינו ע"ה אמר על עצמו האלהים הרועה אותי שהחזיק עצמו גם כן בבחי' צאן. וכמו"ש במד' (תהלים מ' כ"ג) אין לך אומנות בזויה מן הרועה כו' רק אמר דוד המע"ה מזקנים אתבונן יעקב קרא אותו רועה כו' והיינו מטעם שהחזיק עצמו בבחי' צאן. ובפרט העדרים שרומז לזרעו היו באמת בבחי' צאן עד מתן תורה שאז זכו לבחי' אדם אתם. ומשום זה בעומר מקריבין שעורים מאכל בהמה. ובעצרת זמן מתן תורתינו שכבר זכו להיות קרוים אדם שופרי' דאדם או הקרבן לחמו בלחמי ודא שתי הלחם: