פרי צדיק, וישלח ח׳

א

אם תשיב משבת רגלך וגו' ודרשו (עירובין נב:) על איסור תחומין. ויש להבין דהא תחומין אפי' למ"ד דאורייתא הוא רק באיסור לאו ולמה בחר הכתוב דוקא להתחיל בקדושת שבת בזה יותר משאר מלאכות גמורות והול"ל מעשות תפצך וגו'. וכן על פסוק ויחן את פני העיר דרשו בב"ר שקבע תחומין מבעוד יום וע"ז אמרו יעקב שכתוב בו שמירת שבת כו' יש להבין ג"כ למה נכתב על יעקב שמירת שבת בתחומין. גם באאע"ה שנרמ' בו שמירת שבת לגירסת הרשב"א בתשו' ובס' האשכול דגרסי (יומא כח:) קיים א"א אפי' עירובי תחומין כו' ונרמז בלשון הכ' עקב אשר שמע אברהם שמלת עקב מרמז על מצות תחומין שהוא בהלוך רגלים בעקב גם בזה אינו מובן למה רמז דוקא מצות שבת בתחומין. ואם ירצה לרמז לרבותא שאפי' מצוה קלה דרבנן שמר דס"ל תחומין דרבנן היה לו לרמז מצות דרבנן קלות מזה ושלא באיסורי שבת דחמירי. אך הענין הוא דאי' בזוה"ק (ח"ב סג ב) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ממקומו תנינן מההוא מקום כו' ורזא דמלה ברוך וגו' ממקומו כו' ודא איהו רזא דכתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. כי זהו השורש של קדושת שבת בזמן להיות גם המקום מקודש מצד פריסת סוכת שלום. ומפסוק אל יצא וגו' דרשו על הוצאה מרשות לרשות (כמ"ש עירובין יז: וע"ש בתוס') והיינו כי מקום הקדושה נקרא רשות היחיד ורשות הרבים הוא ההיפך (כמ"ש ריש תי' כד וש"מ). וע"ז התחיל מס' שבת יציאות השבת דיני הוצאה מרשות לרשות ורמז פשט העני את ידו מרה"ר שעומד בו כי אין עני אלא בדיעה (כמ"ש נדרים מא.) והגם שהוא עומד ברה"ר עכ"ז יש לו גם שם קדושת המקום של ד' אמות שרשאי לטלטל בו בשבת. אמנם אם פשט ידו לפנים כו' העני חייב. והוא כעין רמז הרע"ב על פשט בעה"ב את ידו שחייב גם אם כיון לעשות מצות צדקה וכמו כן הרמז אצל העני שגם אם כיון בזה כדי לענג את השבת הוא חייב. ופתח בו לחיובא דידיה כי אצל בעה"ב הוא מצוה גמורה מיהת דצדקה לעני אבל גבי העני הרי אמרו (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ושינוי הלשון שמתחיל יציאות השבת ולא הוצאות איתא בסה"ק שהוא לרמז שם י"ה בר"ת. והיינו כי ה' הוא בחי' התגלות מלכות שמים בעוה"ז שנברא בה' ויו"ד מרמז על עוה"ב שנברא ביו"ד וכמ"ש (מנחות כט:) ע"פ ביה ה' צור עולמים. ובשבת יש השראת הקדושה בעוה"ז ג"כ מעין עוה"ב ומשורש הזה של השראת הקדושה במקום הוא ג"כ מצות תחומין דאורייתא בי"ב מילין שהוא השראת הקדושה של המקום של כל מחנה ישראל. וכל נפש פרטיי יש בו כללות הקדושה מכל השיעור קומה של מחנה ישראל. כמו כל מצוה בפרט שנמצא בה כללות כל תרי"ג מצות התלוים בה. וע"ז רמזו בגמ' (ב"ב עה:) ירושלים קמייתא תלתא פרסי הויא והיינו י"ב מילין מפני שהמקום מקודש למחנה ישראל לאכילת קדשים לפנים מן החומה. וגם אלפים אמה תחומין דרבנן הם ג"כ על רמז קדושת המקום כי כל דבר תופס מקומו ד' אמות שלו אפילו בההיפך כמו צואה ופתח זונות והמת. ומדה טובה מרובה על אחת חמש מאות ותופם קדושת המקום אלפים אמה שהוא ת"ק פעמים ד' אמות תפיסת ההיפך. וזה שנכתב ביעקב ענין חניית המקום מקדושת מחנה ישראל והוא מפני שכבר נקבע בו קדושת ישראל לעולמי עד וכמו שאמרנו. ולכן ירש את העולם שלא במדה והיינו שבכחו לקדש גם מקום חו"ל בקדושת ארץ ישראל כמו בכל מקום חניית ישראל שנעשה מקודש. ולכן כתוב בו ביעקב מפורש שמורה על קביעות הקדושה לעולמי עד. משא"כ באברהם אע"ה שנאמר בו רק ברמז כי הגם דאברהם נקרא ג"כ ישראל ואיתן האזרחי הוא רק ע"י קדושת יעקב אע"ה שאז נתברר קדושת אברהם למפרע (ונת' ר"פ וירא):