פרי צדיק, ויגש י״א

א

ויאמר אלהים לישראל וגו' ויאמר יעקב יעקב וגו'. הנה אחר דכ' ותחי רוח יעקב נקרא בכל הפר' בשם ישראל. ויאמר ישראל רב וגו' ויסע ישראל ויאמר אלהים לישראל. ואח"כ נקרא בשם יעקב יעקב וכן אח"כ נקרא כ"פ יעקב. וכן כשבא עם בניו למצרים כתיב ג"כ יעקב ובניו. ואח"כ נקרא ישראל כבראשונה דכ' ויעל לקראת ישראל ויאמר ישראל אל יוסף. והנה קודם לזה כ' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ופירש"י מב"ר חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. אכן הענין הוא דיעקב מצד עצמו היה שלם בתכלית השלימות כמ"ש (ב"ר פר' פב) שאיקונין שלו קבועה בכסא הכבוד. ופירש"י ע"פ הבה את אשתי וגו' והלא קל שבקלים אינו אומר כו אלא להוליד תולדות אמר כך. והוא כמו לעתיד שאז"ל (זח"א קלז סע"ב) ע"פ והסירותי וגו' ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. וכמו אדה"ר קודם הקלקול דכ' בו ולא יתבוששו שלא היה לו שום צד תאוה גופניית. ואמרו ז"ל שביקש יעקב לישב בשלוה כו' והיינו שהיה סבור שנשלם תכלית מכוון הבריאה כרצונו ית'. קפץ עליו רגזו של יוסף שנפל עליו פחד מבחי' יוסף שלא נתקן עדיין פגם אדה"ר. וכשנתבשר בבשורת יוסף כתיב ותחי רוח יעקב. אמנם כשראה שצריך לירד עם בניו למצרים ושיתחיל גלות מצרים שהוא לתיקון קלקול הק"ל שנה מאדה"ר ופגם דור המבול שהיה בפגה"ב. ומדת יעקב היה תורה וכמ"ש (במד"ת) ע"פ ואת יהודה שלח לפניו להתקין לו בית תלמוד ועיקר תיקון הברית ע"י ההשתדלות בעסק התורה. ובמצרים שיהיו בניו בגלות ולא יהיו פנוים לעסוק בד"ת היה ירא שישלוט בהם היצה"ר וכמ"ש בזוה"ק (ח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. והש"י שברא היצה"ר אמר ובראתי לו תורה תבלין. ונפל עליו הפחד מצד ביטול ד"ת במצרים. ועדמ"ש (ברכות ס.) פחדו בציון חטאים והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד א"ל ההוא בד"ת כתיב. היינו אשרי מפחד תמיד שלא יהיה לו בטולים מעסק התורה. ולכך כתיב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. שהיה מענין פחד ויראה מפני שהיה מפחד שיבטלו בניו מדברי תורה. וע"כ קרא לו הקב"ה בזה יעקב יעקב לרמז מדרגת זרעו כשיהיו במצרים במדריגה התחתונה. וע"ד מה שנדרש (ב"מ לג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות. ואמר לו דאעפ"כ אל תירא מרדה מצרימה. ואמרו (ב"ר פ' עו) אינו אומר אל תירא אלא למי שנתיירא. וכן יעקב נתיירא מצד בניו וזרעו שיוכלו להבטל מן התורה במצרים וא"ל הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך. והיינו שאהיה עמהם במצרים ואנכי אעלך גם עלה כי דייקא משם יהיה להם עליה גדולה. כי שם זכו ישראל והשיגו בחי' האהבה והחסד בהתפשטות כדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. ויוסף ישית ידו על עיניך היינו שיתקנו במצרים ענין פגם הברית. כי עינים הם סרסורי דחטאה (כמ"ש ירושלמי פ"א דברכות ה"ה). וכמו שדרשו (ברכות יב:) אחרי עיניכם זה הרהור עבירה. וז"ש ויוסף ישית ידו על עיניך שקדושת יוסף יועיל שיגדרו כל ישראל עצמן בקדושת הברית. וכמ"ש (שהש"ר פר' ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. ובאמת היו גדורים מן הערוה במצרים וכמ"ש שם שבזכות גדירת הערוה נגאלו ישראל ממצרים: