פרי צדיק, וארא י״ב

א

אחר ציווי על מלאכת המשכן בפ' תשא כתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם. כי המשכן היה שיהיה מקום להשראת שכינתו ית'. ואולי יעלה על הדעת מה לנו עוד לקדושת שבת הלא מבלעדי קדושת שבת קדושים אנחנו כמה שנאמר כי עם קדוש וגו' וכבר יש לנו קדושת משכן להשראת שכינתו בתוכינו וכל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד. לזה אמר השי"ת את שבתותי תשמרו וגו'. כי עדיין יש קדושה למעלה מקדושה. וגם זה שקדוש לגמרי כל ימי המעשה הוא ישיג ביום השבת קדושה עליונה יותר. וז"ש (בפסיקתא רבתי סוף פיסקא ג' דעשרת הדברות) על מחלוקת דח"א לא ניתנה השבת אלא לתענוג וח"א לא ניתנה השבת אלא לת"ת. דלא פליגי הא דא' לתענוג אלו ת"ח שהם יגעים בתורה כל ימות השבת וכו' והא דאמר לת"ת אלו הפועלים שהם עסוקין במלאכתן כל ימות השבת ובשבת מתעסקים בתורה. והת"ח שעוסקין בתורה כל ימי המעשה ועז"א ברע"מ (זח"ג כט ב) ת"ח וכו' אתקריאו שבתות ויו"ט. והיינו מאן דזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. להם ניתן השבת לתענוג עדמה שנאמר אז תתענג על ה'. כי בשבת משיגים הדעת והקדושה לדעת כי אני ה' מקדשכם. וכל הקדושות שיש באדם הם רק מצד השי"ת שמשפיע בו קדושה. וז"ש ברע"מ פרשה זו (כה א) ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקב"ה בכללא וכו' דאית שליט עלאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין וברא עלמין כלהו וכו' כיון דידעו פקודא דא באורח כלל וכו' ולסוף מ' שניןוכו' כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' ואחר כך (כו ב) אי' בזה"ק האי קרא הכי מיבעי ליה וידעת היום כי ה' הוא האלהים והשבות וגו'. תו והשבות אל לבך מיבעי ליה אלא אמר משה אי את בעי למיקם ע"ד ולמנדע כי ה' הוא האלהים והשבות אל לבבך. לבבך יצר טוב ויצר רע דאתכליל דא בדא ואיהו חד וכו'. כי צריך האדם להשתדל בהתגברות על יצה"ר ולכבוש גם את הלב כסיל להטותו גם כן לרצון השי"ת ולעשותו טוב. על ידי ידיעתו שיש רבון עלמין ושליט על עלמין. אך אף שיודע את הקב"ה באורח כלל דאיהו ברא עלמין וכו' ועל זה נא' מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה. שעל ידי הכרה זו בא היראה והשתדלות האדם לבחור בטוב. וידיעה זו בא להם מיד ביציאת מצרים. מכל מקום אי את בעי למנדע כי ה' הוא האלהים שזה נקרא באורח פרט לדעת כי אין עוד מלבדו והשבות אל לבבך. כי על ידי השתדלות האדם לכבוש היצר ולהתכלל הב' לבבות כיחד. תגיע אחר כך לקדושה זו שהכל רק מצד השי"ת אף התגברותך ובחירתך בטוב. וכמו"ש הרמב"ן (שמות) בשם מדרש אגדה אהיה אשר אהיה כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. וכבר דקדקנו דלפי המכוון היה צריך לומר אהיה אשר תהיה (ע' שמות מא' ו) אכן הפירוש הוא שהבטיח השי"ת שישפיע בנו זו הקדושה שנדע אשר גם עבודת והשתדלות האדם הוא גם כן מצד הש"י ויתכן על מה שאתה הווה עמי גם כן לשון אהיה שזה גם כן באמת מצד השי"ת. וכ"ז שיש באדם הב' לבבות לא יוכל לבא לקדושה זו לדעת כי ה' הוא האלהים. רק אחר שיתגבר האדם להתכלל הב' לבבות כחד. אז יזכה לידיעה זו כי הכל מצד השי"ת. ואז כשנבקע בלבו זה הדעת לדעת בכל מעשיו כי רק ה' פעל כל זאת אז באמת הקב"ה מתנהג עמו כידיעתו ומצילו מכל רע. ע"ד שמצינו (חולין ז 🙂 בר' חנינא שלא נתיירא אף מכשפים ואמר אין עוד מלבדו כתיב ומקשה מדא' ר"י שנקראו כשפים שמכחישין פש"מ ומשני שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה. והרי הוא קרא קאמר דאין עוד מלבדו כתיב ומה משני שאני ר"ח וכו'. אבל הכונה שדבריו היינו למי שמשיג בידיעה זו דאין עוד מלבדו. אז גם השי"ת הווה עמו כן. וז"ש שאני ר"ח וכו' שהיה קבוע בו זה הידיעה דאין עוד מלבדו. ועל כן נתגלה השי"ת למענו בהתגלות זה אין עוד מלבדו. ולא יוכל שום דבר להזיקו. וז"ש ולסוף מ' שנין דקא אשתדלו בכל אינון פקודין דאורייתא וכו' וידעת היום היום דייקא וכו' כי מה שאיחרם במדבר מ' שנה אי' (מדברי תורה ר"פ בשלח) שיאכלו המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן. ובליעת דברי תורה בלב היינו שיסתלק הלב כסיל משמאלו. ע"ד כי תבוא חכמה בלבך ודעת וגו' דזהו הדעת המחבר מוחא ולבא להיות כל חכמתו נבלע בלב. וזהו והשבות אל לבבך שיהיה נבלע בב' חדרי הלב. ואז יוכל להגיע למדרגת הדעת בפרט היינו אין עוד מלבדו וזהו לדעת כי אני וגו' דבשבת דברי תורה נבלעים בלב ומגיעים למדרגת הדעת. דע"כ שבת מתנת חלקו של משה רבינו ע"ה. ולהשיג קדושה זאת נתן השי"ת השבת לישראל דגם מי שהוא תכלית הקדושה בו' ימי המעשה. נצרך להגיע למדרגה זו ביום השבת. דשומר שבת שומר ידו מעשות כל רע שמשומר מן העבירה כמ"ש במכילתא (בשלח פרשה ויסע פרשה ה) מפסוק זה. ובפע"ח דניצול מקטרוג היצר. וכפי הקדושה דו' ימי המעשה כך מתרבה הקדושה ביום השבת. שאז יוכל לזכות לביעור היצה"ר מלב לגמרי ע"י בליעת דברי תורה ויזכה לדעת וגו':