פרי צדיק, בהר י״ב

א

ולא נתתו לגויי הארצות כו'. זה פשוט דהמתנה דשבת רק לישראל (כמ"ש שבת י:) ועכו"ם ששבת חייב (כמ"ש סנהדרין כח:) אבל מ"ש וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, דמשמע דשביתת שבת תלוי בברית מילה, יש להבין, אך בזוהר הקדוש (פ' זו קח א) איתא בגין דכל בר ישראל דאית בי' רשימא קדישא אית לי' נניחא בשמיטה כו', והוא כמ"ש בזוהר הקדוש (לק' קיא א) על עבד כנעני שהוא מסטרא דחם דגלי עריין דאתמר עלי' ארור כנען וגו' והיינו כמ"ד (סנהדרין ע.) רבעו, או עפמ"ש (שם קח:) ששימש בתיבה וזה היה להם גילוי עריות שנאסר להם בתיבה, ומזה יצא כנען עבד עבדים. וז"שד דכל ישראל דאית לי' רשימא קדישא אית לי' נייחא בשמיטה וכדמסיק כמה דשבת נייחא דכלא ה"נ שמיטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא, והיינו דבישראל כ' ועמך כלם צדיקים. כל מאן דאתגזר איקרי צדיק (זח"ב כ"ג א'), וצדיק וצדק כחדא אינון כמ"ש (בזח"א קפב ב). צדק מלכות כידוע (ובס"ת לך פ' ע"א) דהא צדק לאו דיורא אלא בהדי צדק. וז"ש דמי שיש לו רשימא קדישא אית לי' נייחא בשמיטה שרומז למלכות, וא' אחר כך בזוהר הקדוש מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורה דיהבין עלי' עול כו' לאפקא מיני' טוב לעלמא כו' ה"נ אצטרך לי' לב"נ לקבלא עלי' עול בקדמיתא כו' הה"ד עבדו את ה' ביראה כד"א ראשית חכמה וגו' ודא מלכות שמים. ולכאורה כיון דשבת מדת מלכות והיינו עול מלכות שמים ואיך אמר דהמקבל עליו עומ"ש אית לי' נייחא הלוא עול הוא היפוך הנייחא. אך הוא כמ"ש כ"פ במ"ש ישמחו במלכותך כו' שהיא כעין מ"ש (סא"ר פ"ג) שמחתי מתוך יראתי. דישראל שמח בקבלת עומ"ש היפוך עול העולם הזה. וכה"א ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. וזה יש לו נייחא. מה שאין כן הפוגם בריתו שהוא עבד (כמשנ"ת במ"ה) אין לו נייחא, עבד עבדים עבד להאי עבד עולם דאיהו עולמו של יובל. כמ"ש (בזוהר הקדוש קיא א) מה שאין כן עבד ישראל כ' ובשביעית יצא לחפשי והיינו שביעית שלו מ' מלכות (כמ"ש רח"ו ז"ל). ואמר חנם דמשמע בלא עומ"ש אף שלא תיקן הפגם שבשבילו נמכר לעבד. ומ"מ בשביעית דהוא מ' מלכות יצא לחפשי חנם. שישראל קרוים מולים אף הערלים שבהם. ובהיפוך אין הערלה קרויה אלא לשמם (כמ"ש נדרים לא:). ואף ב"נ דפגום יותר ולא ירצה לצאת מ"מ ביובל יצא שאז הוא בחי' שופר גדול. דכ' ובאו האובדים בארץ אשור היינו אף שנטמעו בין העכו"ם. עד שאמרו (יבמות טז:) עכו"ם שקידש בזה"ז חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים היא מ"מ ע"י שופר גדול שהוא בינה יובלא יתעורר ויבא. והנדחים בארץ מצרים. והיינו שיודע שהוא ישראל במצרים שהיו גם כן מצוינים ומכל מקום הי' מוקפים בקלי' וכמ"ש עה"פ גוי מקרב גוי (שוח"ט תהלים מ' קז) שהיו ישראל נתונין בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעי' של בהמה וכו'. ומי שהוא מוקף כ"כ בקליפה נקרא נדח. מ"מ ע"י יובלא עלאה יצא. מה שאין כן עבד כנעני עבד עבדים לו, ולו לא יועיל אף יובל, וז"ש וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים והיינו עכו"ם שאין הערלה קרוי' אלא לשמם, ובשמיטה הוא נייחא דרוחא וגופא (ונת' מא' ה') ובשבת נייחא דכלא אף דנשמתא ובו יוכל לזכות לשבת עלאה (כמ"ש כ"פ).