עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק שלישי ג׳: רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כו'. אבל כו' אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנא' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':

א

רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כו'. אבל כו' אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנא' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
איתא בש"ס מה ענין שלחן אצל מזבח לומר לך בעת שאין מזבח שלחנו של אדם מכפר. והיינו כשיש עליו ד"ת. כי בודאי בכל דבר גשמי יש בו ניצוץ קדוש רוחני. וזה נמשך מהדיבור שצוה הבורא ית' בשעת הבריא'. מזה הדיבור הי' נמשך בו ניצוץ קדוש. וכן כתב המג"א סי' ו' ס"ק ד' שהגוף ניזון מגשמיות המאכל והנשמ' ניזונת מרוחניות המאכל. נמצא כשהאדם עוסק בד"ת על שלחנו מתעורר בזה הדיבור הק' של מעשה בראשית שהוא החיות אשר ניתן בזה המאכל ומעלה אותו. והוא דוגמת הקרבן. וזה וידבר אלי זה. רומז על הבורא ית'. שנק' זה אלי ואנוהו ופי כשהבורא ית' שורה על שולחנו אז הוא לפני ה':

ב

א"י זה השלחן אשר לפני ה'. ר"ל אימתי הוא צירוף שלחן כשהוא לפני ה' כנ"ל. אבל כשאינו לפני ה'. אזי נעשה מאותיות שלח"ן צירוף לנח"ש רח"ל שזה השלחן הוא של הנחש והוא הס"א כדכתיב כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. כי כשאוכל בקדושה ובטהר' אדרבה מזה יכול להגיע לאיזה התעוררות האר' ושמחה וחשקות לעבוד את הבורא ית' משא"כ כשאוכל שלא בקדושה אז מגיע לו מזה המחשבות ותאות רעות שבעולם רח"ל כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. וזה ראשית עריסותיכם תרימו חלה. חל"ה אותיות ח"ל ה'. היינו שתראה שיהא שם הוי"ה שורה על המאכל. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה קאי על האדם. כמו שבש"ס כינו לאדם בשם עיסה. כמ"ש שאור שבעיסה מעכב. וז"א ראשית עריסותיכם חלה תרימו לרמז בא שתיכף בימי בחרותו יראה להמשיך הקדושה עליו. וגם יש לפרש דקאי על תחלת יצירת האדם שצריך שיהיה בקדושה יתירה. כי עיקר גידולו של אדם אחר כוונת השימוש וכמ"ש דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ולז"א עוד באם אמר יאמר האדם הן כליתי כל ימי עד עתה בהבלי עולם ומעתה אין לי עוד תקנה. לז"א אם תרצה מראשית עריסותיכם. שאדרבה אם תחזור למוטב. מראשית עריסותיכם תתנו לה' ותעלה כל המחשבות רעות שהיה לך עד עתה וביותר שאף הצדיק צריך לזה שע"י שמזכיר מעשיו הכעורים או איזה נדנוד מחשבה שהי' לו עד עתה ורוצה להעלותם. ועי"ז מעלה גם כל מעשי בנ"א הרעים אל הקדושה. וזה תתנו לה' תרומה לדורותיכם היינו שעי"ז יעלה עמו כל בני דורו: ושיערו חכמים שיעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה. כי חלה גימ' מ"ג. וגם רומז כי מ"ג אותיות ג"ם וחומש היא ה רומז לשם הוי"ה ב"ה והיינו בכל מעשים שעושה יחשוב שהבורא ית"ש הוא המהוה אותה הוא עיקר המעש'. והוא כטפל לה' בלבד. וזו מלת ג"ם רומז לדבר הטפל כמו שפי' האלשיך בפסוק מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"ש: בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ. רומז כמ"ש הרב הקדוש מוהר"ר זושא ז"ל: ברצוני שלא לאכול. ומה אעשה שבוראי ית' כמעט כופה אותי במה שברא לי הפה. כי בודאי הבורא ית' לא ברא עולמו כ"א לעבדו בלבד א"כ מה היה צורך לברוא את הפה לצורך אכילה וכיוצא מדברים אלו. אך דבזה יש ג"כ עבודת השי"ת כנ"ל. שבכל ענין מעניני העולם יש בו עצם רוחני הצריך להעלותם. וזה מאמר הכתוב אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ. היינו אני מביא אתכם לזאת שאתם מוכרחים לאכול כדי שתרימו חלה לה'. וענין שלשה. היינו דכתיב ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. ואלו שלשה מרכבה לזאת. וע"י התורה מושכים את הבורא ית' בשכלם באלו השלשה מדות. וכן בשבת כתיב ושמרו בנ"י את השבת כו' לדורות"ם. ודרשינן בש"ס לשון דירה היינו שיכין דירה נאה לכבוד שבת נר דלוק. ורמז לזה מראש מקדם נסוכה. היינו כי אותיות השניים מאותיות רא"ש הם שבת שמא דקב"ה. ואותיות שניים מאותיות קד"ם הם רה"ן למפרע הנר. וצריך ג"כ להכין דירתו הוא מחשבתו ומוחו ולבו לכבוד השבת הוא שמא דקוב"ה שישרה שכינתו בקרבו כי ר"ת ב"ני י"שראל א"ת ה"שבת אותיות ביא"ה. לזה שימוש ת"ח משבת לשבת וביאה אותיות ב"א י"ה שבשבת בא השי"ת לשרות על האדם ולזה צריך להכין עצמו בכל מיני קדושות ומלת לדורותם כבר פירשנו על עניני הכנת שבת בעבודת הבורא שזה שהכין עצמו יצרף עמו אף אותם שלא הכינו לעצמם וזה לדורותם. היינו שיעלה עמו בני דורו כנ"ל. וכן גבי ציצית כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. פירש"י ציצית לשון הסתכלות וציצית כולל כל התרי"ג מצות (חסר) כי ציצית הם שבעה חוטין לבן חוט אחד תכלת וזה דוגמת העין שיש בו שבעה קרומים זעג"ז כמו שהעלו החכמים. וביאור הענין שהשבעה קרומים הם כנגד (חסר ב' תיבות) כי בצלם אלהים ברא את האדם. לא בצלם ממש כי אינו גוף אלא ברא את האדם שיהא מורה בתנועותיו על דרכי הבורא ית'. ועולמות עליונים שבעה. עיני ה' המשוטטות בכל הארץ והם שבעה גוונין דלבן. היינו שהבורא ית' משגיח להטיב לברואיו ולהשפיע להם כל טוב וזה שבעה חוטין לבן שבציצית מורים ע"ז. כי אינם כ"א עדות על הבורא ית' והם כנגד שבע מדות חג"ת נהי"מ כל חד כלול מעשר עולה שבעים והוא ע ובמילוי הוא עי"ן והשחור שבעין מורה על השגחת הבורא ית' בעיניו לנקום מעוברי רצונו. ולזה רומז חוט של תכלת. נמצא שהציצית מורים על השגחת הבורא ית' שיסתכל בו האדם תמיד ולא יעבור כמו שמפורש בענין. וגם תכלת הוא מצבע דג הוא חלזון ודג רומז לעינא פקיחא. וגם ע רומז לעי"ן סנהדרין שהבורא ית' משגיח ושופט העולם על כל דבר קטן וגדול ואין נסתר מנגד עיניו. כמד"א אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו: וזהו ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם: וזהו שייסד הפייטן שמור לבן כמו דרבן. מקום תכלת הנצבע. לך נפתר סוד נסתר. חוט ציצית היות מרובע. והוא תמוה. אך דר"ל כנ"ל. שמור לבן שזה רומז על שבעה עיני ה' הנ"ל. וזהו כמו דרבן שאלו שבעה חוטי לבן הם רומזים להנהגת הבורא בעולמו. מקום תכלת הנצבע. הוא לשון תכלית שיסתכל האדם על תכליתו מה יהי' בסופו שיעמוד במשפט אפי' על שיחה קלה. לך נפתר כו' חוט ציצית היות מרובע פי' כי כל שמות הבורא ית' אין בהם שם של ארבע אותיות מופרדי' כ"א שם אדנ"י והם ארבע גדפין שהבורא ית' סוכך על ישראל להצילם מכל רעה וזה לך נפתר כו'. ר"ל שזה השם אדנ"י הוא שם משותף שאין מלך בלא עם וע"י בנ"י הנושאים מלכותו נק' אדון. וזה לך נפתר סוד נסתר חוט ציצית היות מרובע. רומז לשם אדנ"י. הוא לך עם ישראל ולא לעם אחר. ולזה ציצית כולל כל התור והמצות כמו שזה השם כולל כל השמות. כי הא' היא מכל השמות שיש בהם א והי' היא מהשמות שיש בהם י. והדנ הם מעצם השם. ולזה תכלת בציצית לשון כוללות שכולל הכל. וראיתם אותו וגו' ולא תתורו וגו' אחרי עיניכם אשר אתם זונים וגו'. היינו שתראו בעיני הבורא יתברך כביכול על השגחתו ואמיתת מציאותו. ולא בעיניכם כי אשר אתם זונים אחריהם כאשר תראו בעיניכם תחטאו. ועשיתם את כל מצות ה'. בעבור שכולל כל המצות. והייתם קדושים לאלהיכם היינו שצריך האדם לקדש עצמו בכל מיני קדושות היינו מחשבתו ולבו ומוחו שבכל עת שירצה הבורא לשרות עליו שיהא הוא מוכן. כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ולבל יאמר האדם איך אפשר זאת שאנשים כערכינו מוטבעים בעומק העוה"ז ותאותיו נוכל לקדש עצמינו לקדושת הבורא ית' שישרה עלינו לז"א אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מעומק הקליפ' להיות לכם לאלהים. ואיתא בש"ס אני שהבחנתי בין טיפה שהוא של בכור לטיפה שאינה של בכור. כך אני מבחין בתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הן. בכור הן ישראל כמ"ש ובכורך ישראל גאלת. כי ישראל בכללות נקראו בכורים כמ"ש בני בכורי ישראל בעבור שהם בתחלת המחשבה. כי בריאת העולם היה בשביל עושי רצונו נמצא שהם נק' בכורים וטפה של בכור רומז על הבורא ית' שהוא ראש לכל העולמות ומהוה את הכל וטיפה שאינה של בכור רומז על הס"א וזה קלא אילן רומז ג"כ ע"ז. כי קל"א גימ' סמא"ל המסמא את עיני האדם שלא להשגיח על השגחת הבורא ית' ומציאותו. וזה ס"ם א"ל: או יאמר מבחין בין טפה של בכור לשאינה של בכור. כי האדם צריך להתבונן ולהשגיח על השגחת הבורא ואמיתות מציאותו עבור שהוא ממלא כל עלמין ומחיה אותם ומשגיח על מעשיהם אם טוב ואם רע. ויהא מעביר על דבריו מגודל רוממותו איך שהוא מלך נורא ורואה במעשי איך אעשה הרע בעיניו. ומזו הירא' יכול האדם להגיע לאהבה גדולה והתעוררת גדול לעבודת הבורא ית' מחמת שיתלהב לבבו מרוממות הבורא ית"ש משא"כ כשירא מחמת העונשין של גיהנם וכיוצא. אמת שטוב הוא ג"כ אך שלא יגיע לו מזה שום התעוררות לעבודתו וזה אני מבחין בין טפה של בכור ר"ל בין היראה מרוממות. הבורא בעצמו ובין טפה שאנו של בכור. ר"ל הירא' מן העונשין הבאין מצד הס"א והקליפ' וזו אני מבחין בין תכלת לקנא אילן כי תכלת ג"כ מורה על השגחת הבורא ית"ש בעולמו בעוברי רצונו כנ"ל והוא משוטט בכל וכשישגיח האדם ע"ז אז ירא ויתרומם לבבו בהתעוררות והיינו שצריך האדם לתלות תכלת בציצית כנ"ל ולזה בזמן הבית כשהיו ישראל בגדולה ושלוה היו צריכין לתכלת להזכיר היראה. ועכשיו אין צריכין לתכלת כי בלא זה לבבות ישראל נכנעים מגודל הצרות העוברים עלינו ואדרבה צריך לחוט לבן להזכיר שאעפ"כ חסד הבורא עלינו ולא יעזבנו לנצח אבל קלא אילן רומז על היראה מהעונשין והס"א כנ"ל וכן כתיב וירא ישראל את היד הגדול' וגו'. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. היינו שראו ידו הגדול' ותוקפו וגבורתו איך שהוא מושל בכל העולמות ושידד כל המערכות ושיבר כל מרכבות פרעה הוא מרכבות הקליפות והס"א ויראו מגודל רוממותו ומזה נתרומם לבבם ועלה בלבם לומר שירה משא"כ בשאם היה בלבם איזה יראה חיצונה לא עלה בלבם לומר שירה:

ג

א"י ר"ש אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו כ' אבל שלש' שאכלו כו' כאלו אכלו כו' שנאמר זה השלחן אשר לפני ה': ופירשו המפרשים כאלו הקריב קרבנות כמו כהנים משלחן גבוה קא זכו. ודקדקו האיך מבואר בפסוק שהוא כמו הקרבת קרבנות. ונראה לפרש כמו שכתב המג"א דהגוף נהנ' מגשמיות המאכל. והנשמה מרוחניות המאכל והרוחניות המאכל הם ניצ"ק שבכל דבר יש ני"ק שנכנסו לשם כשאמר הקב"ה תדשא ושאר מאמרות וגם ע"י טללים וגשמים קדושים שהם כחות מהבורא כי למעלה אין גשם ואין טל אלא שנשתלשל כוחות מהבורא. ולמטה נתגשם דוגמת המן שאכלו ישראל במדבר וע"י שאדם אוכל ונכנס בתוכו אותן ניצוצות ובכח זה מברך בהמ"ז ואומר ד"ת היא מעלה אותן ניצוצות והוא כמו הקרבנות שהיה המלאך אוריא"ל מעלה הקרבנות לריח ניחוח לפני ה' ומפני כן היה בבית ראשון האור רבוצ' כאר"י על המזבח ע"ש המלאך ואוכל הקרבנות ועש"ז נק' קרבנות שמקרב אותם לפני הקב"ה וכן האדם שהוא אוכל לש"ש הוא מקרב הנשמות שבמאכל לפניו יתברך אבל משחטאו הית' רבוצה ככלב רמז לס"א. והיו הניצוצות נכנסות לעולם התוהו וזהו שפירשו המפרשים כאילו הקריב קרבנות כמו כהנים משלחן גבוה קא זכו נזדכך גופם ע"י שהיו אוכלים לשם שמים כנ"ל. ומביא התנא הפסוק וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פי' שהוא עושה יחוד ז"ה עם שלחן. ז"ה רמז להקב"ה שנאמר זה אלי ואנוהו ושלחן רומז למלכות כמו שלחן מלכים. על ידי שאדם אוכל ונכנס לתוכו ני"ק ובכח המאכל ההוא עובד ה' וממליך אותי הוא עושה יחוד גמור וקדוש וזה אשר לפני ה' שמכתיר את הבורא ב"ה כמו שהכהנים היו עושים יחודים במחשבותם הטהורים ועוד ק"ו הוא אם כשהיו מניחים על המזבח שהי' של אבנים ונחושת היו מעלין אותן לריח ניחוח כ"ש כשהמאכל נכנס בגוף האדם שהוא מדבר שהוא יכול להעלותם. אבל כשהאדם אוכל למלא כריסו אזי אין הקב"ה שורה על המאכל ובמקום שהקב"ה מסלק שכינתו משם שם שורין הקליפות. כמ"ש על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה רעותיהם הקליפות ונכנסין הניצוצות לעולם התוהו והוא נותן כח ליצה"ר ושלחן נתהפך לאותיות לנח"ש הוא רמז להקליפה: וזה שאמר התנא ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים הוא תקרובת עכומ"ז כמו שנבאר הפ' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ועבודת הפעור היה שהיו פוערין האחוריים לנגדו ומטילין רעי וצריך להבין ולהורות איך היו מעש הם מקולקלים וכי בלא דעת היו עושין דבר מגונה כזה לע"ז שהי' יראתם אלא ע"ד שפירשו במדרש ע"פ אמרו שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה' שעשו אמר למען שמי שאני נק' בנו הגדול ואלהים נק' גדול יכבד ה' שהקב"ה על השמים כבודו ואין משגיח על התחתונים וזהו מנדיכם. פי' שהם אומרים מה לכם לעבוד את ה' שהוא רם על רמים ואין לו סוף וערך יקוה לאיש לקבל ממנו שבח ותהל' אלא נתן העולם הזה ביד כוכבים ומזלות להנהיג אותו וצריך האדם להתפלל להן ולעבוד אותן אבל לא כן הוא וימינם ימין שקר כ"א ראוי לעבור אותו כי גם שרפים ואופנים כאין נגדו נגד רוממות ית"ש. ואדרבה כי תורתינו הקדושה העידה בראשית כו' שנק' ראשית תבואתו. פי' שהם ראשית לביאת המחשב' שהם באו בתחלה במחשבה להבראות וגם כתוב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. והכחות אחרים הם דוגמת אחוריים והם היו פוערים לפעור לתת כח לאחוריים וכן האדם האוכל למלא כריסו הוא נותן כח ליצה"ר לאחורים כנ"ל והוי כאילו אכלו מזבחי מתים שהם תקרובת עכומ"ז: וכן נראה לפרש מה שאומרים בהגדה של פסח. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. ואף אתה הקהה את שיניו. פי' שאומר מה העבודה הזאת לכם שאתם אומרים באכילת פסח מצה ומרור אנו עושין עבודה לה'. ואף אתה הקהה את שיניו שכיון שאינו מודה בדבר ואוכל למלא כריסו למה יאבד לחם שלא לצורך:

ד

א"י ואמרו עליו ד"ת: על המאכל דהנה כשהאדם אוכל ממאכל מביא אותו לידי חדוה ובחדוה זו הוא אומר דברי תורה ועובד ה' וזהו ואמרו עליו ד"ת אזי הוא מביא את הקב"ה לידי עוז וחדוה כמשל לב"מ שהלך לדרך רחוק ונשתהא לבא אל המלך ואח"כ כשבא אל אביו עוז וחדוה לפניו כך הני"ק רבו הימים שמבריאת העולם הוא מונח באדמה ועתה נתעלה ובא לפני הממ"ה אזי עוז וחדוה לפניו ומאותו הארה יורד על האדם למטה. וזהו כאילו אכלו משלחנו של מקום שלח"ן רמז ע"ש הגדולה ועד"ז נראה לפרש מ"ש חז"ל אברהם אבינו קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה אפילו עירובי תבשילין. ואפילו התורה שמחדש הקב"ה בכל יום היה יודע: עירובי תבשילין הניצוצות שנתערבו בתבשילין במעשה בראשית. היה מעלה אותן וזהו ג"כ פי' של הכנסת אורחים שהיה מקיים שהניצוציות נק' אורחין טרם בואם למקורם והיה מכניס את האורחין לפני הבורא ב"ה וב"ש וע"י שהיה מביא את הקב"ה לידי עוז וחדוה היה מחדש חידושי תורה ונמשך עליו האור ההוא ועי"ז ידע מה שמחדש בכל יום ובודאי היה מקיים הכנסת אורחים כפשוטו אלא שלכל מצוה יש לבושין והעיקר הכנסת אורחין הוא לעלות הני"ק ולהכניס אורחין ממש הוא דוגמת לבוש לאותה מצוה וצריך אדם לקיים שניהם ובזה יתורץ קושית התוי"ט שהקשה על הברטנורה שכתב שמעתי שיוצאין בברכת המזון אטו ברשיעי עסקינן. והלא אבות מילי דחסידות הן. ובזה מתורץ כי התנא אמר ואמרו עליו ד"ת כמו שפירשתי למעלה ומילי דחסידות הן: