סוד ישרים, שמחת תורה ו׳

א

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וגו'. במדרש רבה (מובא לעיל) מנין שמברכין בתורה לפניה שנאמר ברוך אתה ה' למדני חקיך ומניין שמברכין לאחריה וכו' מששנה להם את התורה אמר וזאת הברכה וגו'. הטנין ברכה הוא אמשכותא כמבואר בזוה"ק (עקב רעא) היינו שימשיך אדם את האור מהמקור יתברך שיהיה ממש בהבנת תפיסתו, וצריכין ברכה לפניה היינו שיראה תיכף בההתחלה להמשיך את האור ביחד עם אהבת הנותן כדי שלא יופסק ממנו זה האור לעולם כי זאת אי אפשר לשום נברא לקבל את האור שיהיה ממש זך ונקי כמו שהוא בהמקור בלתי שום התלבשות כי אחר ירידת אור השפע ית' לתפיסת אדם מוכרח השפע לבוא בלבוש גשמי ומפאת הסתרת לבוש הגשמי אינו ניכר שוב בהירות האור שיהיה זך ונקי כמו שהיה מלפנים בהמקור עליון יתברך ומסבת זה נראה לפעמים שנפסק מן האדם. אכן כשאדם מקבל השפע יתברך ביחד עם אהבת הנותן אזי עד מהרה ירוץ דברו וגם לא יהיה בזה שום הפסקה כי אהבת הנותן ההולך עם אור השפע בוקע כל הלבושים המסתירים והמסכים המבדילים עד שניכר גם בהלבוש האחרון מהשפע את עצמית האור משורש המקור ית' כענין שמצינו גבי תכלת (מנחות) שדומה לעשבים ועשבים לרקיע ורקיע לים וים דומה לכסא הכבוד הרי שיש כמה וכמה מסכים עד אורו של כסא הכבוד מ"מ יכולין להכיר גם בהלבוש האחרון הנקרא תכלת כל אור הכסא הכבוד כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' היינו שיכולין להכיר בזה הלבוש האחרון כל אור רצונו יתברך כך ע"י אהבת הנותן ההולך עם השפעתו יתברך יכולין להכיר גם בהלבוש האחרון של השפע את אור רצונו יתברך ועל אלו שניהם ביחד נאמר ברוך אתה ה' למדני חקיך כי מצד התפיסה הנמוכה של אדם המה כל הדברי תורה באמת רק חקיך כי אף אחר כל הטעמים הכונות היקרים שנתגלה בהמצות בכל זאת המה עדיין חוקים כי אם היה בהתגלות טעמי המצות בתכלית השלימות בכל כוונותיה אזי היה די לכוון את הארת המצוה בהכוונה שיש בה לבד בלתי הפעולה ומזה שמחויבים לעשות את המצות בפועל ממש ואינו די בהכוונה מוכח שלא נתגלה עדיין עיקר הכוונה מטעמי המצות בזה העולם בשלימות הגמור הרי שבזה העולם הוא הכל בבחינת חוקים רק מצד השי"ת הוא באמת אפילו החוקים ג"כ בבחינת משפט כדכתיב והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה היינו בסוף אחר שיהיו נגמרים כל הברורין אזי יגלה השי"ת גם בזה העולם הכוונה מטעמי המצות בשלימות גמור ואז יהיה הכל בבחינת משפטים אבל עכשיו צריכין לומר ברוך אתה ה' למדני חקיך. ומניין שמברכין לאחריה מששנה להם את התורה אמר וזאת הברכה וגו'. וענין ברכה לאחריה היינו אחר שממשיך האדם את אור השפעתו יתברך אל תפיסתו אזי יכולה מצד האדם להתיישן לכך צריכין ברכה לאחריה כדי שלא תתיישן וזהו כענין שמצינו בזוה"ק (ואתחנן רסא) לך אמור להם וגו' כל חד יהך לנוקביה ויתיחד בה ועם כל דא כיון דישראל לא עבדי וכו' היינו אף אחר שמקבל אדם את הטובה אצלו מ"מ אם לבו הוא לשמים שוב אינו כ"כ בהסתר וזהו דאיתא שם מניין שמברכין לאחריה היינו מניין שצריך האדם לראות אף אחר שמקבל השפע יתברך לתפיסתו שלא יתיישן אצלו זאת השפע מסבת ההסתר על זה אמר מששנה להם את התורה אמר וזאת הברכה וגו' מששנה להם את התורה היינו אחר שקבע את התורה בלבבם של ישראל כיתד שלא ימוט לעולם כדכתיב והיתה השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו וגו' אמר וזאת הברכה היינו שיעוררו תמיד בלבם את הד"ת לבלתי יתיישן אצלם כי זה היה כל עניני ברכות של מ"ר לקבוע עצות בלב ישראל לבלתי יתיישנו אצלם הדבר תורה וזה נקרא ברכה לאחריה אף שפרשת זאת הברכה מדבר רק ממה שברך מ"ר לישראל וא"כ מהיכן יליף המדרש מזה הפסוק של וזאת הברכה ברכה לאחריה שהוא ברכה להקב"ה אמנם זאת בעצמו שקבע מ"ר באלו הברכות את הד"ת בלב ישראל הוא באמת עיקר הברכה להקב"ה ושפיר יליף המדרש מהפסוק וזאת הברכה ברכת התורה לאחריה כי באלו הברכות הנאמרים בזאת הפרשה למד מ"ר עצות לישראל איך שיקבעו בלבם הדברי תורה ולא יתיישנו אצלם וזאת הקביעות הוא הברכה להשי"ת: