סוד ישרים, שבת הגדול ב׳

א

ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד (תהילים ק״ד:א׳). במדרש (ש"ט ק"ד) עד שלא בראת עולמך היית גדול בעולם ומשבראת עולמך נתגדלת עד מאד וכו'. היינו כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו ואין לך ענווה גדולה יותר מזו שבכל עוצם אור גדולתו ית' עלה ברצונו ליתן מקום גם לכבוד העולה מברואים השפלים והנמוכים שבזה העולם השפל וזהו עד שלא בראת עולמך היית גדול כי מצד השי"ת אין באמת שום נ"מ כמאמר אתה הוא עד שלא נברא עולם ואתה הוא משנברא עולם. אלא מצד תפיסת אדם הוא כל החילוק וזהו ומשבראת עולמך נתגדלת מאד כי מזה הרצון ית' שנתגדלת מאד נמשך מקום לכל הזמנים שישראל מקדשי לי' וכמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בספר מי השלוח הק' אשר לפיכך נקרא שבת הגדול כי גדול מורה על התפשטות ומקדושת זה השבת התחיל הקדושה דקביע וקיימי' להחפשט על כל הזמנים דישראל מקדשי' להו כי קדושת הזמנים נמשך מקדושת שבת כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה קלה) אנן נסבינן מזכור שמור מתורה שבכתב תורה שבע"פ ככה נמשך מקדושת שבת קדושת הזמנים כי ענין שבת הוא כמבואר בזוה"ק (ויקהל ר"ד.) שבת ש" בת ש" הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכו' היינו כי בשבת נתאחדו כל ההתפשטות כי תלת אבהן מורה על כל מיני התפשטות שהציב השי"ת בעולם ובשבת נתאחדו למהוי כלא חד כי נתעלה בזה היום כל הבריאה בחזרה פב"פ נוכח השי"ת כדכתיב ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו עד שנתבטל מהבריאה כל הכח מהפעולות כי ששת ימי המעשה המה להיפך משבת שנדמה בהם להבריאה שיש לה כח הפעולות כדאיתא (בספר רזיאל) כשברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה והוא למען שידמה להבריאה שיש לה כח לפעול ועלזה הדמיון נאמר (תהילים קמ״ז:ט״ו) השולח אמרתו ארץ היינו שנשפל כ"כ מאמרו ית' שאמר והי' העולם עד שנדמה להבריאה שיש לה כח בפני עצמה ליפעול כפי חפצה ואח"כ כשבא שבת נתעלה בחזרה כל הבריאה לכלול באורו ית' פב"פ ואזי הוא כענין שאיתא בזוה"ק (פקודי רל"א.) בשעתא דברא קב"ה לאדם הראשון דכר ונקבא אתבריאו והוו תרווייהו דא עם דא קשורא נקבא לאחורא ודכירא לקמא עד דנסר לון קב"ה ואתקין לה ואעיל לה לקמי' דאדם לאסתכלא אנפין באנפין וכיון דאסתכלו אנפין באנפין כדין אתסגי רחימותא בעלמא ואולידו תולדין וכו' כך מזאת הנסירה שהבריאה עומד בשבת אנפין באנפין נולדו כל הזמנים דישראל מקדשי שנקראים פני ה' כלומר שנתפשט הקדושה דקבוע וקיימי' מצדו יתברך על כל הפעולות של ישראל והשבת הראשון שהי' בעת יציאת מצרים בעשור לחודש בו התחיל זאת הקדושה משבת להתפשט על כל הזמנים כדאיתא בזוה"ק (בא ל"ט:) דברו אל כל עדת בני ישראל לאמור בעשור לחודש הזה וגו' אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא וכו' היינו כי יובלא רומז על הקדושה דקבוע וקיימי' מצדו ית' וסיהרא מורה על פעולת ישראל וזהו בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא כלומר שנתפשט הקדושה על כל הפעולות של ישראל לזה נקרא זה השבת שבת הגדול: