סוד ישרים, שביעי של פסח כ״ו

א

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. בזה"ק (בשלח נ"ד.) אז ישיר וכו' כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז בא' וא' בז' אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' מאן זיי"ן דא חרבי לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבורן בגין דאתחבר אל"ף עם זיי"ן ודא הוא שירתא וכו'. היינו כאשר נדמה לאדם שנתרחק ונעתק ח"ו מאור וכשמאיר לו השי"ת אח"כ שמעולם לא נעתק מאור כענין שנאמר (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתם זה נקרא שירה שמכיר אור השי"ת מהתחלה באור ישר וזה כד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כי זיי"ן מורה על התחלקות השבע מדות בלתי התכללות שכל פרט משוקע במדתו ואין מאיר בהם מרזא דאל"ף שנקרא פל"א מזה נמשך כל ההירוס ופירוד. אבל כד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן שיש התכללות בהמדות ע"י שמאיר בהם נהירו דאל"ף אחדותו ית' שמאחד את כל המדות דא הוא שירתא שעי"ז נשלם הצורת אדם וכדאיתא בזה"ק וכד אסתלק א' מן אדם אשתאר "דם" היינו שאם אין האדם מכיר מצדו החיבור מעלמא עלאה עם עלמא תתאה נמשך מזה כל הפירוד. ורק כשמאיר לאדם זה החיבור שמכיר האחדות אזי בהכרה זו נגמר ונשלם הצורת אדם בשלימות וזה אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת היינו שהאיר להם השי"ת את החיבור והאחדות שמעולם לא נסוגו ח"ו מאור אחדותו ית':

ב

אשירה לה' כי גאה גאה מתרגמינן ארי אתגאי על גותניא וגאותא דליה הוא. היינו שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שכביכול השפיל השי"ת א"ע ורצה להקרא מלך בתחתונים ורצונו של מלך מלכי המלכים ית' הוא כבודו שהבריאה הנמוכה מצדה תמליך את השי"ת עלי'. אכן האומות יען שנדמה להם שיש להם כח בפני עצמם ומחזירין את פניהם לבלתי יראו גיאות ה' לזה מתרומם השי"ת מהם ומראה להם שאין לו שום צורך לכל הוייתם וזה ארי אתגאי על גותניא וגאותא דילי' הוא שכבודו ית' במקומו עומד ואין בו ח"ו שום פגם כדכתיב (דברים ל"ב) שחת לא לו ורק לעצמם נוגע הפגם שהם מצדם מתרחקים:

ג

סוס ורוכבו רמה בים. ביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה סוס רומז על מהירות. ורוכב רומז על ישוב הדעת. ובעכו"ם אין חפץ ה' לא במהירות ולא בישוב הדעת שלהם כי אחר שמסתעף מהרוכב מהירות כ"כ באין מעצור לרוחם לזה שניהם רמה בים. ואף שבישראל חביב אף המהירות שלהם כדאי' בילקוט (מלכים ב' רמז רמ"ד) אמר הקב"ה ומה בשכר פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמה כשאני משלם שכר לאברהם ליצחק וליעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה וכמה. אכן בישראל הוא כענין שנאמר (תהילים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. ובספר (ישעי' כ"ו) בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. לזה בעת שמפורש לפניהם רצון השי"ת אז עושים במהירות בלי ישוב הדעת מצדם. אבל מהירות האומות הוא רק להתפשט בלי דעת לזה אין ה' חפץ בהם אף לא בישוב הדעת שלהם:

ד

עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. בתקוני הזהר זמנין ארמי קלא וזמנין מאיך קלא ובמדרש תנחומא (בשלח כ"ב) כאן הקב"ה ממיך ומשה מגביה ובמקום אחר הקב"ה מגביה ומשה ממיך. היינו שלפעמים מנהג השי"ת עם האדם בהתפשטות ולפעמים עם צמצום. ובעכו"ם בשעה שהשי"ת מנהג עמהם בצמצום אז אין להם נייחא. שאני ישראל שאף בעת שמתנהג השי"ת עמהם בצמצום הם בגודל נייחא וזה שאמרו ישראל "עזי וזמרת" יה היינו שני ההנהגות הם לנו לישועה כי יש לישראל הכרה אף בעת הצמצום שאצל השי"ת הוא כל התקיפות:

ה

זה אלי ואנוהו. זה אלי היינו מזה שיש לישראל הכרה איך שכל התקופות שלהם הוא אצל השי"ת לזה ואנוהו שישראל מצדם רוצים להתנאות ולייפות זה התקיפות בגדרים וסייגים לבלתי ישתמשו בתקיפות זה בדברים שפלים ונמוכים וכמו שמצינו שגדרו ישראל את התקיפות ממקום ארון שאינו מן המדה בעשר גבולים כדאי' (סדרי טהרות כלים דף ל"ט:) בכדי שלא ישתמשו בזה התקיפות:

ו

ה' איש מלחמה ה' שמו. בזה"ק (תזריע מ"ח.) אימתי אתקרי שלימותא דלעילא כד יתיב קב"ה בכורסייא. והוא כענין דאיתא (שמות רבה כ"ג) נכון כסאך מאז א"ר ברכי' בשם רבי אבהו אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה וכו' משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אגוסטוס וכו' מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שבחי' עמידה מורה שאינו עוד בנייחא כי לא סיים כוונתו. ויושב רומז שכבר הוא בנייחא שנגמר בשלימות כל רצונו ית'. ולכן בעוה"ז הוא כביכול בחי' עמידה להורות שאינו בנייחא וזה ה' איש מלחמה כי איש רומז על קיבוץ הנפרדים כדאי' בזה"ק (שם:) היינו שבעוה"ז הוא כל העסק בהטובות שנטועים בישראל רק לקבץ הנפרדים לבלתי יעיקו לישראל כי אף הטובה המבוררת אינה עוד בשלימות. אבל לעתיד שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז יתבטלו כל המעיקים ויהיו כל הטובות בשלימות אז יהיה השי"ת כביכול בבחי' ישיבה: