סוד ישרים, שביעי של פסח י״ז

א

ה' ימלוך לעולם ועד. ביאר בזה כאאמו"ר הגה"ק זללה"ה שבזה הכתוב חתם השי"ת על הגאולה מכל הארבע גליות וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל רט"ז:) דאע"ג דהות בגלותא השתא חירו אית לה מיומא דאינון קשרין במצרים אשתריאו וכו' ואי תימא והא בגלותא איהו והא אתתרכת לאו הכי אלא ודאי בגלותא איהו לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו אבל לא אתתרכת וכו'. היינו שלא יעלה על הדעת שח"ו אתתרכת כי אז לא היה מקום לתפלה ח"ו וסימנך ואשה גרושה מאשה לא יקחו וכדאי' (שם). והענין בזה כי בגלות מצרים היה נכלל ההסתר מכל הארבע גליות וכן בגאולת מצרים נגאלו מגודל ההסתר של כל הארבע גליות וכדאי' (שו"ט תהלים קי"ד) א"ר אבי בר אחא בשם רבי חנין מהו גוי מקרב גוי כאדם ששומט את העובר ממעי בהמה כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי כענין שנאמר והקרב והכרעים וכו'. הענין שמכנה גלות מצרים למעי בהמה כי החילוק בין אדם לבהמה הוא כדאי' (ויק"ר י"ד) חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי וכו' בהמה זו מהלכת רבוצה והולד נתון בתוך מעיה כמין שק והאשה זו מהלכת זקופה והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו שלא יפול וימות הוי חיים וחסד עשית עמדי. היינו שבסוג האדם ניכר החיים והחסד שפקודתך שמרה רוחי אבל בבהמה אין זה החסד ניכר כלל יען שהולד מונח בה כמו בשק. וכן הם כל ההתחלות שזה רומז ג"כ קרבן עומר שבא משעורים מאכל בהמה שרומז על שלילת ההכרה ולזה נרמז מה שהמשילו יציאת מצרים לעובר הנשמט ממעי בהמה ולא אמרו כעובר הנשמט ממעי אשה יען שאז לא היה לישראל הכרה בגודל הנס כי לבם היה בנייחא מהשעבוד שהיה להם במצרים ואף שהוא ההיפך מהסדר שהציב השי"ת בהבריאה כי לפי הסדר הוא שבעת אשר שלט האדם באדם אזי מתעוררים כל זכיותיו וצעקתו של הנרדף עולה ובוקע כל הרקיעים עד שמתעורר עליו זכות וכדאי' בזוה"ק (משפטים צ"ה:) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לרע לו ודאי וכו'. ובספר (עמוס ג') כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לשיד. הרי שאף באומות הציב השי"ת שלא ישלוט אדם באדם ומה שלפעמים אומה אחת מנצחת לחבירתה הוא מפני שיש בה איזה שלימות מה שאין זה באומה השני' ובכחה זה מתנצחת עלי' אבל בלתי זאת השלימות אין בכח שום אומה לנצח לחבירתה ולמשול עלי' רק לרע לה. וכן מנהג השי"ת בכל המדרגות מקטן ועד גדול. וכאן בגלות מצרים היה ההסתר גובר ומתגדל כ"כ עד שישראל היו בנייחא מהשעבוד וכדאי' במכילתא (יתרו) שלא היה עבד יכול לברוח ממצרים והיינו שהיו מדמים בנפשם שטוב להם להיות עבדים במצרים מלהיות שר וחשוב במקום אחר ולכן נקרא זה הגלות בפרך (שמות א') שהיה נדמה להם שכל חיותן תלוי במצרים לכן נקרא יציאת מצרים כעובר הנשמט ממעי בהמה להורות על שלילת ההכרה שהי' להם אז שנדמה להם שאין חסר לנפשם שכן אנו רואים שכאשר רק האור להם השי"ת בלבם והרגישו שחסר להם ויזעקו וגו' נאמר מיד אח"ז ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה (שמות ב׳:כ״ג) ומאז התחיל בנין הישועה. אכן מפני שכל הארת הישועה היה אז רק מצד השי"ת לכן נעלם תיכף האור כי כן יסד המלך ה' שאור הראשון יתעלם מהאדם ועי"ז מתעורר באדם צעקה כי נשאתני ותשליכני ואח"ז הצעקה משיג האדם זה האור עצמו בקנין שנחשב שביגיע כפיו זכה לזה. וזה וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ויבואו מרתה. היינו אחר שהכירו שאור הראשון לא היה מצדם כלל זה נקרא "מר" כענין שמצינו בחזקי' המלך כשאמר אליו ישעי' הנביא בשם ה' וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי (מלכים ב כ׳:ו׳) אז אמר הנה לשלום מר לי מר (ישעיהו ל״ח:י״ז) וכדאיתא ע"ז (ברכות י') אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו:

ב

ויורהו ה' עץ איתא ע"ז בתנחומא (בשלח כ"ד ובמכילתא בשלח) חד אמר זית היה וחד אמר וכו' מ"מ מר היה בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה וכו' במר מרפא את המר. היינו שהראה להם הכרה מפורשת בהשורש ואחר שהכירו איך שהכל הוא מהשורש רצונו ית' אז הבינו שאין שום מר ורק הכל לטובה: