סוד ישרים, יום כיפור כ״ה

א

והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה וגו'. ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שזה שהיה צריך שעיר עזאזל לעמוד חי עד אחר גמר כל העבודות היום היה לרמז שרצונו ית' הוא דוקא שהשלימות לא יהיה נגמר שלא בהדרגה רק כל עבודות האדם יהיו בסדר הדרגה כי כל עוד שאין נגמר הבירור בשלימות הגמור יכולין עדיין למשוך מאילנא דספיקא להקדושה וכל זמן שיש עדיין ניצוצות להוציא מאילן המעורב טוב ורע צריך השעיר עזאזל לעמוד חי עד אחר גמר כל עבודות היום שע"י עבודות היום היו מוציאין משם כל הטוב וכל מה שהיה באפשרי להוציא יקר מזולל ולהכניסו להקדושה כבר היו מוציאין ממנו ע"י עבודת היום אזי היו שולחין אותו לעזאזל המדברה כי ענין שעיר עזאזל נראה מש"ם שהיה אשם תלוי שמכפר על ספיקו והולך לו כך כי' זה השעיר מכפר על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כי על חטא ודאי היה עבודות הקרבנות מכפרים ומה גם שכבר אמרו ז"ל (הוריות) גמירי אין צבור מזידין וכדאיתא בספרי מזה מוכח שכל הכפרה מזה השעיר היה כמו אשם תלוי אשר כל ענין כפרתו הוא להכניס כל הדברים מאילנא דספיקא שהם מבחוץ תחת הקדושה וכמו שרמזו ז"ל בגמ' ילפינן מכשיר ומכפר בפנים ממכשיר ומכפר בחוץ רמזו בזה שכפרת זה השעיר הוא להביא תחת הקדושה שבפנים אותן הדברים שנתרחקו לחוץ כי שעיר הוא ענין שערות שרומז על מותרות כדאיתא בזוה"ק (אחרי סג) לא כתיב לא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים אלא לשעירים וכו' (ושם סד.) עשו איש שעיר הוא מההוא דאיקרי שעיר דהא מההוא סטרא אתי (ובפ' שמיני מא:) ואי תימא האי עז דשריא עליה רוח מסאבא לגו לאו הכי דאי רוח מסאבא שריא ביה אסור לון למיכל אלא אעברן בגוויה וכו' היינו שע"י העבודה יכולין להכניס כל המותרות שהם באילנא דספיקא להקדושה ולכן היה צריך לעמוד חי עד אחר גמר עבודת היום וכן היו צריכין להקטיר את הקטרת טרם שולחו המדברה כי י"א סממני הקטרת מבואר בזוה"ק שהם קשורא דכלא היינו הכחות שנתרחקו המה מקשרים נמי להקדושה כי בהקדושה הוא עשר ולא אחד עשר ובסטרא אחרא הוא אחד עשר כדאיתא בזוה"ק (תרומה) וגם היה באותן סממנים מה שגדלים בים ובמדבר שמורה על כחות שאינם מן הישוב וגם היה בהם סממנים מחיה טמאה שאי אפשר כלל שיתכלל בהצורת אדם ועל כל זה ע"י טחינה ושחיקה כדכתיב ושחקת ממנה הדק וגו' וכמו שביארו ז"ל בגמ' דקה מן הדקה וזה הכל רומז שבהדרגה ובישוב הדעת יכולין להכניס להקדושה כל הכחות השוממים והרחוקים הנמצאים בעולם וכן נמצאים כחות כאלו בכל פרט נפש כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה הפסוק זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר וכל מקום שנאמר בתורה זכור הוא הפירוש שמחויב להיות הזכירה בלי הפסק כלל וזהו את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר היינו כי מדבר רומז על כל הפעולות שהם גבי האדם בלי ישוב הדעת ורומז על חטאת נעורים שאל יחשוב האדם בנפשו שהוא כבר מבורר ומזוכך מהכחות הנקראים חטאת נעורים אלא שידע ברור אשר כל זמן שהוא בהגוף צריך שיהיה זוכר תמיד לעבוד ולברר אותם בלי הפסק אמנם ע"י בירורים וצמצומים בהדרגה ובישוב הדעת יכולין שפיר להכניס כל הכחות אף אותן שנקראו מדבר להקדושה ולזה הוא המצוה בקטרת שתהא דקה מן הדקה כי ע"י שישחוק אותם וידקדק אותם היטב והיה ביכולתו להגביר הצורת אדם על כל הכחות שיהיו הכל תחת הקדושה כי שחיקת סממני הקטרת רומזין כמו הכלי עיכול גבי נפש אדם שיתגבר על כל המאכלים ע"י טחינה בשינים וידקדק אותם ואח"כ הוא בכח הכלי עיכול להתגבר עליהם ולכלול אותם בהצורת אדם אבל בלתי הטחינה והשחיקה בשינים מקודם אי אפשר שהצורת אדם יתגבר על המאכל ואדרבה המאכל יכול להתגבר ולהזיק את הצורת אדם וכן הם כל הכחות כאשר הם באין מעצור לרוחו ובהתפשטות יתירה בלי ישוב הדעת נקראים מדבר ומפסידים הצורת אדם אבל כאשר מברר האדם אלו הכחות בחשבון ובישוב הדעת אז יכול להכניס אותם תחת הקדושה וע"ז רומז מצות דקה מן הדקה שהיה בקטרת של זה היום ועיקר מצות הקטרת היה לריח לרמז כמאמרם ז"ל בגמרא עתידין אלו ואלו ליתן ריח וזה מורה שאף אותן הכחות הרחוקין שהם קשין כ"כ עד שאי אפשר כלל לטחון ולהדק אותם דק דק בכל זאת יהיו מוציאין ריח טוב וריח טוב נמשך מזה שנמצא בכל הדברים שבעולם פי ה' כי אין שום טובה בעולם שלא יהיה בה פי ה' המהווה ומחיה אותה וע"י עבודה יכולין האמת להוציא מכל הדברים פי ה' הנמצא בתוכם לזה הוא המצוה להתמהמה ולהתעכב בשליחות השעיר עד אחר גמר כל העבודות ומאי משמע שאין שום טובה בעולם שלא יהיה ביכולת ע"י עבודת ה' לבררה ולהכניסה להקדושה: