מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, שמיני

א

ויהי ביום השמיני וכו'. ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וכו'. ענין מיתת נדב ואביהוא הוא ע"פ מה דאיתא (באבות) (תמיד ל"ב.) איזהו חכם הרואה את הנולד. הענין בזה אף שנאמר (דברים י"ח,י"ג) תמים תהיה עם ה' אלקיך ונתפרש שם שלא ירבה להתחכם, אך רואה את הנולד הוא, בזה המעשה עצמה שהוא עושה יחקור ויתבונן אם המעשה והרצון הזה הוא מבורר שיהיה קיים כן לעולמי עד אפילו לעוה"ב. וענין קטורת הוא כדאיתא בזוה"ק (במדבר קנ"א:) מאי קטורת קטירא דכולא, היינו שהש"י הוא תוך כל המעשים שנעשו מבריאת העולם ועד סופו, ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר, וע"ז מורה ענין קטורת כמו שנתבאר בפ' תצוה [ד"ה ועשית]. ובאמת כפי מה שהאדם מקרב עצמו לה', כן זוכה להתגלות אור ה' מבלי לבושים שהם גדרים וסייגים, כי באור הברור, שם לא נמצא שום סייג ואיסור, ושם כל מעשה האדם מבוררים שהם לה'. וזהו ענין קטורת שהיה סוד ואסור להתחכם בזה, כי רק ר' עקיבא ירד בשלום (חגיגה י"ד:) וזה שנאמר (ויקרא ט"ז,א') בקרבתם לפני ה' וימותו, שהיו מקרבים עצמם לה' והסתכלו בעומק הצפון ורצו לעמוד על בירר התנהגות הש"י, ולזה הטעם על לא צוה אותם הוא מרכא כפולא, היינו שכל כך בער בלבם אהבת ה' עד שמסרו נפשם, כי מרכא היא לשון רך שלבם נתרכך, וכפולא היינו כפול ברוב טובה אשר לא צוה הש"י. ולפי שהיו צעירים לימים ולא אנסיבי ולא אתכללו במשה ואהרן כדאיתא בזוה"ק (שמות ל"ז:), ולא נטלו עצה, ולזה הפלוגתא (בגמ') חד אמר שתויי יין היו היינו שיש לטעון על קרבותם שהיתה ח"ו מקלות ראש, או שהיתה כוונתם שיוסר מהם עול הגדרים כמו שנתבאר, וגם מאמר המדרש שהיו מחוסרי בגדים ומה היו חסרים המעיל (ויקרא רבה פרשה כ',ו') אף שהמעיל אינו רק לכהן גדול רק הם הכניסו עצמם למקום שהיו צריכים למעיל, והבן.

ב

ואת שעיר החטאת דרש דרש משה. ענין השני דרישות, כענין רמז שמרמז בגמ' (סנהדרין ק"ו:) על דואג ואחיתופל שלמדו שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר הרומז לגגה של למ"ד, כי האות למד מורה על ישוב הדעת וסדר בכל מצות לא תעשה עם כל הספיקות שנולד בהלאוין האלו, וגם מורה על ישוב הדעת בתנועה אחרונה בבליעת המאכל מבית הבליעה לגוף להכיר ולהבין איזה שייך לו. וזה שהשיב לו אהרן (זבחים ק"א.) אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות. וזה שנאמר דרוש דרש משה שהשיב לו אף שדרשת כל צרכך, מ"מ אין לו להקל בקדשי דורות. וזהו סמיכות הפרשיות אחרי רואו כי בניו נענשו לפי שרצו להסתכל בנסתרות ועתידות, וזה בהכרח לנו להבין כי קדשי דורות חמורים מאוד וחביבים בעיני הקב"ה למאוד, לכן אינו נכון לאכול, ואחר הצער גדול שהיה להם ממיתת נדב ואביהוא עי"ז זכו וניתן להם הבדלות ממאכלות אסורות.

ג

וישמע משה וייטב בעיניו. אחר כך הבין משה הענין שיפה עשה אהרן שלא אכל השעיר של ראש חודש אך נפלא בעיניו מהיכן דן אהרן כן, הלא אחר כל הדרישות היה לו לאכול, כמ"ש אכול תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי, עד שהשיב לו אהרן מענין נדב ואביהוא, ובזה הענין נמצא עמקות גדול כי שעיר ראש חדש רומז להבאת כפרה על מעיטת הירח, ושעיר ראש חודש הראשון נשרף שלא רצה אהרן לאכלו ומזה הבין משה עד עתה, והדברים עמוקים.

ד

סימני עופות טהורים. איתא בגמ' (חולין ס"ה.) שאינו דורס ויש לו זפק וקרקבנו נקלף ואצבע יתירה, והארבעה סימנים האלו מרמזים בנפש האדם, הדורס נתפרש בגמ' שאוכל מיד כשטורף ואינו ממתין עד שתמות, זה מורה על כעס. והפירוש השני של דורס הוא שאוחז ברגלו המאכל כשאוכל, מורה על חסרון בטחונו בה' וירא פן יקח ממנו הטוב שחלק לו, וגם האדם צריך להיות נקי באלו השנים שלא יכעוס ויהיה לו בטחון בה'. ואצבע יתירה מורה על ישוב הדעת כי בהאצבע הוא מחזיר פניו מן הרגל, ורומז כי בכל מרוצתו יש לו מעצור וישוב הדעת, פן נכון לפניו לשוב לאחוריו. וזפק מורה שיהיה ממולא בד"ת שאחר שאכל בכדי שבעו מניח המותר בתוך הזפק לזכרון שיהנה מזה גם אח"כ, כדאיתא (ברכות כ"ח.) בר' זירא כשהיה עיף מד"ת הלך וישב על פתחא דר' נתן ב"ר טובי אמר כי אזלי רבנן מבי רב איקום מקמיהו שלא רצה לישב בטל כלל. וקרקבנו נקלף היינו שלא ינוח כח המאכל להתפשט לגרום לו ח"ו שום נטויה מה', וגם רמז שיקרת ת"ח מכוסה כי אין דמיון וערך לשער יקרת ת"ח באור תורתו בעוה"ב, כי הנראה בעוה"ז אין דמיון ושיעור נגד יקרותו בעוה"ב.

ה

סימני שרץ העוף, שיש להם כרעים לנתר בהם על הארץ. והוא כענין המבואר במס' ברכות [ל"ג.] גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, אין במילתא מיהא גדולה. היינו השמים נגד הדעה והמקדש הם מקיפים רצון ה' תמיד וזהו שניתנו בין שתי אותיות, אבל נקמה לא, כי אינה טובה בתמידות, כי צריך האדם לכוון העת והנפש והמקום שיהיה מכוון לרצון הש"י כי בתמידות אינו מוכשר בעיני הש"י, וזה במעשה פנחס וזמרי שהיה פנחס צריך לכוון, כי תורת קנאין פוגעין בו הוא רק בשעת מעשה כי זה היה אחד מעשר ניסים, שאלמלא פירש זימרי והרגו לפנחס לא היה נענש עליו (סנהדרין פ"ב.) כמבואר, וזהו אשר לו כרעים לנתר וכו', היינו שצריך להיות להאדם הכח במדות נקמה לפעמים רק שיכוון העת שהוא רצון הש"י, ויהיה ביכולתו מיד לנתר ולקפוץ מזה המדה ולא ישאר בלבו שום כעס ושנאה אח"כ והבן.

ו

סימני בהמה טהורה, מעלת גרה ומפרסת פרסה. מעלת גרה היינו, שאינו חוטף הטוב מהש"י ותמיד הוא מוכן להחזירו, אף שקבל כבר הוא מוכן להחזירו ורק מקבלו בנייחא. ומפריס פרסה הוא שאינו קופץ ידיו לאחוז במה שנחלק לו מהש"י, וזהו מגודל בטחונו בה' כי על זה רומז מפריס פרסה כמ"ש (תהלים י"ח,ל"ז) תרחיב צעדי שעומד במרחב.

ז

בגמל כתיב פרסה איננו מפריס לשון הוה, ובשפן כתיב לא יפריס לשון עתיד, ובארנבת כתיב לא הפריסה לשון עבר. והענין בזה כי גמל מורה על מהירות וזה מה דאיתא במס' שבת [ק"ד.] מאי טעמא מהדר אפי דגימ"ל לגביה דל"ת שכן דרך גומלי חסדים לרדוף אחר דלים, וכשלא במקום הראוי אז הוא מהירות שאינו נושא חן בעיני הבריות ג"כ, ע"כ נאמר בו לשון הוה היינו שבשעת מעשה ניכר שהמעשה אינה נכונה, וזה ענין אות גימ"ל כשהוא ביו"ד מורה על גמילות חסדים, וכשהוא שלא ביו"ד מורה על מהירות הנקרא גמל. וענין שפן הוא הנראה לבני אדם לישוב הדעת וענוה אך לא בזאת בחר הש"י, והוא כענין שנתבאר בפסוק [פר' בשלח] ויותירו ממנו אנשים, כי הם החזיקו את עצמם לענוים במה שהותירו, פן לא יהיו כדאים בעיני הש"י שיזמין להם מן על יום מחר, וזה הוא ענוה פסולה שלא בחר בה הש"י, כי אין צריך שיחזיק האדם את עצמו שהוא קטן מכל, כי הם הוציאו את עצמם מכלל ישראל אשר כל ישראל הם כדאים ורק הם אינם כדאי, ואף שנראה לעין אנושי לישוב הדעת וענוה ונושא חן בשעת מעשה בעיני הבריות, אך בעיני הש"י לא נכון הוא ועל זה נאמר (שמות ט"ז,כ') וירם תולעים ויבאש, כי תולעת רומז למדת ענוה כמו שאמר דהע"ה (תהלים כ"ב,ז') ואנכי תולעת אך ענותנותו של דוד היתה נושאת חן בעיני הש"י, ועליהם נאמר ויבאש, ועל זה נאמר בשפן לשון עתיד מחמת שאף שנושא חן בשעת מעשה רק שאח"כ מתברר שלא היה ממדות הטוב. והארנבת מורה לעז פנים, שאף שרואה שאין בשורשו שום חיים כלל מ"מ ירצה שיפעול כרצונו וזהו חוצפה כלפי שמיא, כמו שנתבאר בבלעם הרשע, שאף שאמר לו הקב"ה לא תלך מ"מ התאמץ וזה הוא ראיה שיש חסרון בשורשו, וע"ז נאמר לשון עבר.