מי השלוח, חלק א, ספר בראשית, בראשית

א

בראשית ברא אלקים. ברא הוא מלשון חיזוק, היינו שבראשונה אמץ וחיזק היסודות שיוכלו לקבל הבריאה, כמו מלך שבונה אוצר מחזק את היסודות והדפנות שיוכלו לקבל מה שיניח לתוכו, והשמים והארץ הם יסודות העולם, והם מרמזין בנפש האדם על הלב והמוח, בעת שירצה האדם לילך עפ"י רצון הש"י בכדי שיהיה בריה שלימה, אז צריך לאמץ ולחזק אלו שני היסודות, היינו למסור השכל והמחשבה שבראש וכל תאוות לבו להש"י ולהמליך אותו ית' עליהם שלא יפעול בהם דבר זולת רצון הש"י. וכמו שאמר הבעש"ט בדבר שמחשבה של אדם מחשבת שם הוא האדם כולו. וזהו פי' הפסוק (משלי כ"ג,כ"ו) תנה בני לבך לי, וממילא דרכי תצרנה, היינו כשתמסור לבך להש"י אז תהיה אצלך עבודת הש"י עיקר וכל דברי עוה"ז טפלים לזה, על דרך משל עשיר שיש לו בן הגון וחכם ומשיא אותו אשה לפי כבודו ובשעת שהכין צרכי הנשואין ויטעום מהמאכלים שהכין, בעת טעמו מהמאכל יזכור שמחת בנו והטעימה אצלו טפילה והבן.

ב

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. (בראשית רבה פרשה א',א') רבי הושיעא רבה פתח, (משלי ח',ל') ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע ואית דאמרי אמון רבתא וכו' ד"א אמון אומן. הענין בזה כי כמו שימצא בהאדם מהתחלת הויתו עד ביאתו לתכלית שלימתו חמשה מיני הויות ומדרגות. בראשונה בשעת זריעת האב והאם אז הוא בהעלם גמור שאינו ניכר לשום בריה. והויה השניה היינו אחר שנוצר במעי אמו בשעת העיבור אז יחל להיות בו קצת הכרה ותפיסה. והויה השלישית הוא כשנולד אז נשלם הויתו ויוכר לעין כל שהוא בריה. והויה הרביעית הוא כשנעתק משדי אמו ויתחיל לעשות פעולות. והויה החמישית כשנושא אשה ומתחיל לעשות הויה חדשה להבנות בנין וקיום עדי עד אשר לתכלית זה נברא. וכן הוא החמשה הויות האלו בבריאות העולם, שיצא מן האין והעלם הגמור אל הגילוי והיש, בתחילה היתה נקראת אמון מוצנע כי היתה נכללת בעצמותו ית' ולא היה שום הכרת אצילות ממנו ית' וזאת היתה הויה הראשונה. וכשנאצלה ממנו ית' והתחילה לצאת יותר אל ההתגלות אז היתה הויה השניה הנקראת אמון מכוסה והוא סוד העובר שהוא מכוסה. ואח"כ יצאה יותר לההתגלות ונקראת אמון פדגוג. ואלו הג' הויות הם השלשה ספירות הראשונים הנעלמים והם כתר חכמה בינה, והמדרש מפרש מתתא לעילא בתחילה אמון פדגוג נגד בינה ואח"כ אמון מכוסה שהוא נגד חכמה ואח"כ אמון מוצנע שהוא נגד כתר, ולרוב העלמתה נקראת מוצנע, ואח"כ התגלה יותר אל הגילוי הנקרא אמון רבתא היינו שהתחילה להתגדל והוא סוד נעתק משדי אמו. ואח"כ אמון אומן, היינו כי יצא אל ההתגלות הגמור והתחילה בעצמה לפעול הויות חדשות עפ"י רצון הש"י. ולכן בחתונה מברכין ברכת אשר יצר את האדם בצלמו ואין מברכין זאת הברכה בשעת הולדה כי אף שהאדם נולד לא נשלם בשלימות רק כשיתחיל להשתדל לעשות הויה חדשה והוא כשנושא אשה. וזהו פי' והארץ היתה תוהו ובוהו, היינו מזמן זריעה עד זמן שיוכר העובר יקרא תוהו, ומזמן שיוכר יקרא בוהו היינו שהוכר שיש איזה דבר אך אינו יודע מה הוא. והתשעה חדשים נקראים וחושך על פני תהום, לפי שאז יש ציפוי וקיווי לידע הסוף מזה, ע"כ יקרא תהום. ורוח אלקים מרחפת, היינו בשעת ישיבה על המשבר שאז קרוב למיתה יותר מלחיים, כדאיתא (בגמ') (ויקרא רבה פרשה כ"ז,ז') ויאמר אלקים יהי אור, היינו כשנגמור הישועה בשלימות. ונא' חמשה פעמים יהי אור נגד חמשה הויות הנזכרים, והאחרון ויקרא אלקים לאור יום, היינו שנשלם כל המכוון לאשר ברא הש"י את העולם.

ג

ויאמר אלקים נעשה אדם. היינו כי מתחילה ברא הש"י את כל הבריות ואחר כך ע"י שהבינו הבריות והכירו חסרונם שאין להם מי שיחבר חיותם אל הש"י, כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם, וכאשר ראו הבריות מה שחסר להם אז בכחם פעלו אתערותא לעילא לבריאת האדם. ויאמר אלקים נעשה אדם, היינו שהש"י אמר לכל הבריות שכלם יתנו מכחם ויצטרפו לבריאת האדם למען יהיה לאדם חלק בכלם, בכדי שאם יצטרך האדם לדבר מה יעמדו כלם לעזר לו כי ברעתו ירע להם ג"כ כמו בדור המבול, ובטובתו יוטב גם להם.

ד

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. אמר הרב הקדוש מפרשיסחא זצללה"ה, לא מצינו בכל תנ"ך להקרא לבריאת הארץ צבא אך משבא עם ישראל לעולם נעשה לארץ ג"כ שם צבא. ביאר דבריו דענין צבא הוא רוב המתאחד תחת אחד המאחד אותם והיינו תחת המלך המושל על כלם ביחד, והנה בשמים יתכן לאמר לשון צבא כי שם ניכר מלכותו ואחדותו על צבא השמים שהוא מולך עליהם, והוא מאחד אותם, ע"כ נאמר בכל פעם צבא השמים, אבל בעוה"ז אשר העכומ"ז מכחישים ההשגחה של הקב"ה לא יתכן לומר עליהם לשון צבא רק לשון צאצאיה כמ"ש (ישעיה י"ב,ה') רוקע הארץ וצאצאיה, כי צאצאיה היינו לשון התפשטות, אך כאשר באו ישראל לארץ והכירו אשר הש"י מושל עליהם ופרסמו את שם ה' אף בעוה"ז אז יקרא גם לארץ בשם צבא.

ה

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. איתא בגמ' (שבת קי"ט:) כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. והענין בזה כי עיקר בריאת העולם היה בכדי שיכירו ישראל את מלכותו ואחדותו ית' שמו כמו שהתחיל אברהם אבינו ע"ה להמציא זאת ולקרא בשם ה' אלקי הארץ ולזה יקוה כל נפש מישראל, ולולא זאת לא נתקיימו שמים וארץ כדאיתא בגמ' (שבת פ"ח.) אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו וכו' ומי שמכיר מלכות הש"י בעולם אז הוא גומר את הבריאה כי דיבור כמעשה, ומי שמכיר ביום השבת וממליך את הש"י על כל מה שפעל בששת ימי המעשה, אף כי מה הוא ערך אנוש נגד הש"י, מ"מ משפט האיש ההוא שהשני מלאכים המלוין אותו היינו היצר טוב והיצה"ר הן מניחין את ידיהם על ראשו ואומרים לו סר עונך וחטאתך תכופר.

ו

ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. בזה הפסוק נרמז ד' אילנות, נחמד למראה הוא נגד צדיק שעוסק במצות ומע"ט שהם לו לבוש הדר נגד בני אדם ג"כ, כגון נתינת צדקה ושמירת הברית וזה יקרא תפארת לעושיה כמו שמבואר במקומו. וטוב למאכל היינו מי שאינו הדר כ"כ על לבושו מפני שאינו צריך לחזק את עצמו כ"כ במצות ומעש"ט מחמת שהוא טוב מאד בעצמותו, וזה יקרא תפארת לו מן האדם, היינו שבתוכו ובצורת אדם שלו הוא טוב ויפה. ועץ הדעת היינו מי שהוא בספק תמיד איך הוא רצון הש"י והוא נגד כל האיבעיות שבגמ'. ועץ החיים הוא תשובה אמיתיות שמרפאות את הקודם. וכנגד כל ארבע אילנות האלו יש ארבע נהרות המשקים אותם, נהר פישון הוא משקה את העץ הטוב למאכל, כי פישון הוא לשון רב והתפשטות, ומי שהוא טוב בשורשו מותר להתפשט את עצמו כי כל מה שעושה הוא רצון הש"י, הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. ונהר גיחון משקה העץ נחמד למראה, כי גיחון הוא מלשון צניעות הולך על גחון שאינו ניכר הלוכו, היינו צדיק על לבושו. והוא הסובב את כל ארץ כוש, הוא מי שאינו בשלימות בעומק לבו עוד וצריך לחזק את עצמו במצות ומע"ט בכדי שיצא ממנו הפסולת. והנהר השלישי הוא חדקל הוא משקה את עץ הדעת טוב ורע, כי חדקל הוא לשון (בראשית רבה פרשה ט"ז,ז') חד וקל כאדם ההולך בגשר ונוטה לכאן ולכאן לפול, כעין הבעיות שבגמ'. הוא ההולך קדמת אשור היינו נגד התקופות כי אשור הוא לשון תקופות בעבור כי עומד בספק אם לעשות או לא וקיי"ל כל ספיקא לחומרא. ונהר פרת הוא משקה את עץ החיים כדאמרינן בגמ' (בכורות נ"ה:) הוא פרת דמעיקרא כי הוא נגד בעלי תשובה, ותשובה מרפאת את הקודם היינו החסרון שיש לאדם מיום הוולדו, ופרת הוא הנהר הראשון היוצא מעדן כדאיתא בבכורות והיינו תשובה שמגיע למקורו הראשון.

ז

וזהב הארץ ההוא טוב. זהב היינו תוכחה, [כמו שכתיב (משלי כ"ה, י"ב) נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם וגו', על זה אומר וזהב הארץ ההוא טוב כמו שכתיב (מלאכי ג',י"ב) כי תהיו אתם ארץ חפץ וגו', וזה רומז לבחינת צדיק. תשלום.] שם הבדולח ואבן השוהם, היינו בא"י יש מקום המקדש אשר שם יש היראה האמיתית, ע"ז מרמז בדולח, ואבן השוהם מרמז על אהבה אמיתית וזש"ה (תהלים ה',ח') ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. האות ך' שביראתך מורה על יראה אמיתית, והנה איתא במס' מידות [פ"ג, מ"ז] פתחו של אולם מ"ם אמה ורחבו עשרים אמה וחמשה אמלתראות היו שם, הראשונה יצא אמה מזה ואמה מזה, נמצא האחרונה שלשים אמה, נמצאת גבהו ורחבו של אולם והתפשטות האמלתראות הם אותיות מלך, כי פתחו מ"ם ורחבו עשרים ואמלתרא ראשונה כ' ואחרונה למ"ד, ללמד שמשם יצאה היראה האמיתית, ובהאמלתראות נרמז אותיות בדולח כי הראשונה יצאה אמה מזה ואמה מזה הרי ב' והשניה ד' והשלישית וא"ו והרביעית ח' והחמישית נגד הלמ"ד כי היתה שלשים אמה. ואבן השהם מרמז על אהבה כי הוא אבנו של יוסף שהוא נגד ספירות יסוד שהוא מלא השפעה, והנה בזוה"ק כשירצה לומר כי גם בספירת בינה נמצא שמחה והשפעות ברכה, אז ממשיל אותה לספירת יסוד כמו דאיתא (זוהר שמות קל"ה:) ובגין דאיהו מקורה ברזא דאות קיימא, כי זאת אינו בכח אנושי להשיג כי ברכה אינו רק בדבר הסמוי מן העין ובמקום שימצא בינה לא יתכן לאמר עליו לשון ברכה מאחר שמבין הכל אבל אצל הש"י הבינה והברכה לחי העולמים.

ח

ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל. לעתיד כשיתוקן חטא אדם הראשון אז יהיה צירף הפסוקים מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ואח"ז ורע לא תאכל. היינו הטוב שבהאילן יאכל רק הרע לא יאכל. והש"י יברר כי לא אכל רק הטוב והחטא לא היה רק לפי דעתו כקליפות השום ולא יותר.

ט

אעשה לו עזר כנגדו. ביאר הענין, כי כן הוא רצון הבורא ית' שיצמח לאדם עזר וסיעתא מדבר שהוא כנגדו, והיינו כמו התלמיד להרב, כמו שמצינו (בבא מציעא פ"ד.) על ר"ש בן לקיש נגד ר' יוחנן דהוי מקשי ליה כ"ד קושיתא ומפרק ליה כ"ד פריקין וממילא רווחא שמעתא ולא כר"א דאמר ליה תניא דמסייע לך, כי ע"י שהאדם יראה מה שמקשין לו אז יחזק דבריו ביותר ראיות ויצאו דבריו היטב לאור.

י

ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים. כתיב (תהלים י"ט,ח') תורת ה' תמימה משיבת נפש, היינו כעין השבת אבידה, כי התורה ניתנה להשלים החסרון אשר נטבע באדם מיום הולדו, וכאשר נאמר לאדם ומעץ הדעת לא תאכל, מזה קפץ עליו הנחש כי כן דרך השונא לכוון את החסרון אשר נמצא במי ששונא ללכדו בחסרונו, וכשנאסר לאדם לאכול מן העץ הדעת היה מפני שיש לאדם חסרון בזה האכילה, ובאמת גם האדם היה מפחד מזה שהצריך הש"י להגדיר בעדו כמו שיתבאר, ולכן קפץ עליו הנחש והכשילו בזה. וזה ג"כ הענין שנאמר (דברים כ"ה,י"א) כי ינצו אנשים והחזיקה במבושיו, היינו מי שיבייש את חבירו בהחסרון אשר נמצא בו ויתבייש בו, ע"ז המשפט וקצותה את כפה היינו שנוטלין ממנו כל זכיותיו וינתנו לחבירו, כי כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין (מנחות ט':) היינו כל הזכיות וכן היה המשפט כאן על הנחש שנתקלל על גחונו תלך היינו שקצצו את כפיו לפי שכיון חסרונו של אדם הראשון.

יא

ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה וכו'. כי באמת טעות אדם הראשון בחטאו נצמח מזה, כי הש"י אמר אעשה לו עזר כנגדו ביען כי כאשר נאסר לאדם לאכול מעץ הדעת פחד מאד כי אמר בוודאי לא אסר לי הש"י רק מפני שיודע שיש בי חסרון, אך כאשר ברא לו הש"י את חוה וניתנה לו לעזר היינו שילך אחר דעתה, כמו שנאמר לאאע"ה (בראשית כ"א,י"ב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ואז נתקרר דעתו, וזה שטען האדם, האשה אשר נתת עמדי, היינו שהיה מותר לו לאכול עפ"י דיבורה. אך ענין חטאו היה כמו דאיתא בגמ' ת"ח שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמר שומעין לו ואם לאחר מעשה אין שומעין לו (קדושין עשרה יוחסין ע':) והיינו מחמת שהוא נוגע בדבר מאחר שכבר עשה מעשה, וכן כאן אף שהיה צריך לשמוע בקולה מ"מ מכיון שכבר עשתה מעשיה לא היה צריך לשמוע אליה במה שנתנה לו לאכול. וטענתה היתה, הנחש השיאני ואוכל, שהביא הסתה וחמדה בלבו וסברתו שהחשק היא מהש"י, ובאמת מאחר שאדם בעצמו קרא את שמו נחש ונחש היינו רמאי כמו מנחש שהוא מרמה וצבוע, היינו שיוכל להראות לחבירו דבר שמדמה לו כי מה' הוא, ע"כ היה צריך לשמור א"ע שלא יטעה מאחר שידע שנמצא טעות.

יב

וקוץ ודרדר תצמיח לך. ענין הקללה ההוא, קוץ, היינו רשעים שיעמוד ממנו. ודרדר, ענין כל המחלוקת שהוא בין צדיקים אף מחלוקות אמיתיות הנזכרים בגמ' כי דרדר בגימ' ב' פעמים צדיק.

יג

הלא אם תיטיב שאת. הנה החטא הראשון נצמח בעולם מכח קנאה ואף כי באמת לפי ראות עין היה לקין טענה צודקת כי הוא היה המתחיל להעיר רוחו להביא קרבן והבל אחיו שהביא קרבן אח"כ היה נראה לקין כמצות אנשים מלומדה ע"כ היה לקין תרעומת גדול נגד הש"י, אך באמת הבל לא הביא קרבן רק אחר שבא מקודם על הטעם וסוד עבודה וע"כ לא נחשב למצות אנשים מלומדה. ולכן נגלה הש"י לקין ואמר אליו למה חרה לך ולמה נפלו פניך ובאם לא היה לקין שום טענה לא היה נגלה אליו הש"י, והיינו אם תיטיב לבך להיות משתוקק לעבודה רצויה בלי שום קנאה ובלי שום נטיה, שאת, היינו תתנשא במדרגותיך למעלה למעלה ושאת הוא לשון כהונה כמ"ש (ויקרא ט',כ"ב) וישא אהרן, היינו שתהיה עובד כפי חשקך, אבל לא כפי מדרגות אחיך כי כל אדם יש לו מדרגה בפני עצמו.

יד

ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. היינו שאמר לו כי לא ניתן זמן לאדם לשוב להש"י רק בעודנו בחיים ואז אינו נקבע החטא ויוכל לשוב. אבל לפתח היינו כשאפס כח חיות האדם, אז החטא רובץ ולא יוכל לקום וכמו שמצינו (בבא בתרא ע"ד.) בעדת קרח שתמיד אומרים משה אמת ותורתו אמת ואינם ניצולין מגיהנם כי אמירתם אינו מעומק לבם כי בהדעה שהאדם הולך מעוה"ז בזאת הדעה נשאר לעולם, כי באם היו אומרים בחייהם משה אמת ותורתו אמת היו ניצולין.

טו

זה ספר תולדת אדם בדמות אלקים עשה וכו'. סוד הענין צלם ודמות, צלם היינו גוף החיים בלי שום התפשטות כמו תינוק תיכף כשנולד ברגע הראשון יקרא צלם, ואח"כ כאשר יתחיל להתפשט ברצונותיו כגון תשוקות האכילה וע"י אותה התשוקה הוא אוכל, ונתגדל אצלו החיים בכל פעם יותר ויותר עד שנעשה גדול בעובי וקומה, זאת ההתפשטות יקרא דמות. וכמו כן בנפש הטיפה הראשונה של ד"ת שנכנסת באדם יקרא צלם, והתשוקה שמשתוקק לד"ת יקרא דמות וע"י התשוקה נתוסף לו בכל פעם יותר ד"ת, וזה ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים וכו', היינו כי זה היה עיקר בריאת האדם בכדי שישתוקק בכל פעם להתרבות ד"ת, וזה ענין (ברכות ז':) גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שימושה של תורה נקראת התשוקה. וזה פי' זה ספר תולדות אדם היינו שאם יזכה האדם להיות בצלם ודמות כמו שנתבאר, יראה בכל פעם התחדשות ד"ת ויספור שניו ותולדותיו ויאריך ימים.