לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) מ״ד

א

אמנם מה שכת' הרי"ק דהך צדקה דפ"ש מילתא דלא שכיחי היא ולא אסיק אדעתיה לקבול עילוי. והביא ראייה מפ' מי שאחזו¹ גיטין ע"ג ע"א. דההוא גברא דקביל עליה כל אונס דמתיליד וכו', חסתין מילין ופתגמין תרצין אינון, אלא דצריך למיחת בהן טפי פורתא. כי אמרו לי מקצת חבירי דפ"ש מילתא דשכיחי באותן ארצות² הסמוכין אל הים. והשבתי להם אה"נ, מ"מ פדיון כה"ג שנתחייב הריגה למלכות ונדון לשריפה ודאי לא שכיח בכל הארצות שיתנוהו לפדיון. וא"ת אכתי נימא דהואיל דפדיון שבוים סתם שכיחי לא מחלקין פדיון זה מינייהו אע"ג דאיהו לא שכיח. האי ליתא כדמוכח שפיר בתו' בשמעתתא קמייתא דכתובות³ דף ב' ע"ב ד"ה דלמא. דמחלקי' בין מיתה למיתה דאכלו ארי או נשכו נחש, אע"ג דתרווייהו מיתה אינון. והנני משיב על דבר' ג"כ בקצרה ולא בארוכה. אשר כתבת בראשית שנתת טעם לדברי היחיד, משום דקא' להו כיון דחזינ' שהיו מתרצין לותר על הדין משום חבוב מצות צדקה, כ"ש למצות פ"ש דמצוה (הרבה) רבה היא⁴ ב"ב ח' ע"ב. וסתרת טעם זה משום דאדרבה נימא איפכא, דאינהו לימרו ליה לא קבלת הרצוי אלא למצוה זוטא אבל למצוה רבה רצונך לפרוע כדינך. נר' דבהאי אדרבה לא ציהרת' יפה דודאי בדידהו נוכל לומר מדבעו למיעבד חסידות במצוה זוטא כ"ש למצוה רבה. דהא חזינן מינייהו דמידת חסידות עשו כאן, אבל בדידי' לא חזינן במידי דמדת חסידות עשה אמאי נידייני' לטיבותא כולי האי, ונימא לא רצה לקבל ויתור למצוה? דילמא אחיסרון כיס קפיד טפי ממאי דניחא ליה חיבוב מצוה אף כי רבה היא? והא דכת' והבאת ראייה מפ"ק דר"ה⁵ דף ד' ע"א. דע"כ פ"ש בכלל צדקה מדשיירה בברייתא, דמפרש התם כל מילי דעובר עלייהו בבל תאחר ופ"ש לא חשיב, אין נראה ראייה כלל. משום דאיכא למימר דלא חשיב אלא הנהו דאין באיחורן ועיכובן אלא לאו דבל תאחר. אבל פ"ש דבלא בל תאחר יש לאוין באיחורן ועיכובן כדכתבו רמב"ם⁶ פ"ח מה' מתנות עניים ה"י. וסמ"ג, לא תעמוד על דם רעיך ולא ירדנו בפרך לעיניך. מה שכ' בצדקה דאינו עובר על לא תקפוץ ולא תאמץ אא"כ אינו רוצה לתת, אבל אם הוא רוצה לתת בודאי רק שהוא מאחר ומתרשל לא קעבר בהו כלל. ואשר כתבת' מבנדרים⁷ דף ז' ע"א. מהא דבעי יש יד לצדקה ואי יש יד להפקר ונשאר בתיקו⁸ כמו שפירשו בתוס' שם ד"ה תיבעי ועי' בר"ן שם. ותיקו דאורייתא לחומרא, מאוד סתמת' הדברים וק' ליישבן. איבעי' למימר דכיון דבעי באת"ל דיש יד לצדקה אי יש יד להפקר, ומפרש דמשו"ה מספקא ליה דלא ליהוי יד להפקר משום דלעשירים נמי הוא, הא לאו הכי פשיטא בכללן דצדקה. א"כ פ"ש דודאי דוקא לעניים הוא דאין לך עני גדול מן השבוי כדכת' המיימוני⁹ שם בפ"ח מהמ"ע ה"י. שהרי הוא עומד בחוסר כל, מעתה פשיטא דבכלל צדקה הוא. וא"כ ק' לן עליה מאי האי דתיקו דאורייתא לחומרא, בלאו הכי אית לן הוכחה מתלמודא כדפרישנא? ותו תוכל לומר דלעולם לא מקרי צדקה אלא מה שנתן לפרנסת עניים ולא מה שנתן לפדיום נפשם. והפקר ה"ט דסתם הפקר לפרנסת עניים הוא. ואפי' לב"ה דסברי¹⁰0 פאה פ"ו מ"א. דאין הפקר אלא מה שמפקיר לעניים ולעשירים כשביעית, נראה בשביעית גופיה גלי לן קרא דעיקר לעניים, דכתיב תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך. אלא דמ"מ גם לעשירים מופקר, ולכך בעי אי הפקר בכלל צדקה לידות או לאו. ואשר כתב' אחרי שהם עומדים בפנינו ואומרי' שאין בלשונ' משמעות פ"ש, ולא אדעתא דהכי נדרו מי הוא אשר יבא כו', והבא' ראייה¹¹1 שבועות כ"ו ע"ב. מגמ' בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתמא כו', ואפי' אם הוו הנודרים מסופקים והיו טוענים שמ' בלשון¹²2 צדקה פדיון שבוים. והתובע טוען ברי כו' דברים תמוהים חזינן הכא, לא ידענא מאי סלקא אדעתי' בהא. אטו בדידהו תליא מילתא להוכיח ולברר, אי פ"ש בכלל צדקה אפי' בלשון בני אדם, וכי אינהו מהימנו לומר כך הוא לשון [בנ"א]? קשה לי עליו לפי דבריו דשני שמות הן ופשיטא ליה דאין פדיון שבוים בכלל צדקה. א"כ מה צריך ראייה דאביי נמי דלא אזיל בתר שמא¹³3 ע"ז ס"ו ע"א. מודי דאי מכר לך חמרא חדתא אינו יכול לומר לך הא לך ענבים. וראיה מריש המניח¹⁴4 ב"ק כ"ז ע"א. גבי כד וחבית תרווייהו נמי עניין אחד הם, דשניהם של חרס ועשויין למלאות בהן יין ומים ושאר משקים, אלא שהן משונין מעט בצורתן. ואפ"ה כ"ע קרו לחביתא חביתא ולכד כדא, מכר לו חבית אין יכול לתת לו כד, ובפ' המוכר את הספינה¹⁵5 ב"ב פ"ד ע"ב. מסיק דה"מ לעניין תרומה מין אחד הוא אבל לענין מקח וממכר איכא דניחא ליה (בחלה) [בחלא].