ישמח משה, משפטים י׳

א

במסכתא גיטין (דף ל"ט:) תנא, רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא, יכול יהיה כסף גומר בה כדרך ששטר גומר, תלמוד לומר והפדה וגו' (שמות כא ח), לומר לך שטר גומר ואין הכסף גומר, אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבא בר שאילתא דהוי קאי אפתחא דבי תפילה, א"ל הלכה או אין הלכה וכו', עיין שם דתמהו מאי ענין זה למה דקאי אפתחא דבי תפלה. ועוד דקדקו ויבוארו מאליהן. ונ"ל בהקדים דכתבו המפרשים ז"ל, דכל דיני התורה יש בהם רמזים להנהגת אדם את עצמו ולידע דרך התשובה, וידוע דאיתא בספרים דשטר רומז לתורה, שהיא השטר שיש לנו ממנו ית"ש, והוא שטר שחרור כאמרם ז"ל (אבות פ"ו מ"ב) אין לך בן חורין וכו'. וידוע דהחוטא מוכר את עצמו להסט"א וצריך פדיון, וכבר נדרש בזוהר (ח"ב צ"ו ע"ב) והפדה האמור באמה העברית, על פדיון מהקליפות. והנה אמרו רז"ל במסכת ברכות (דף ה' ע"ב) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, מוחלין לו כל עונותיו שנאמר (משלי טז ו) בחסד ואמת יכופר עון, עיין שם. והיינו כסף פדיון נפשו וכמו שנאמר (דניאל ד כד) וחטאך בצדקה פרוק. וכפי דברי רבי שמעון הוי הרמז דאף דהצדקה הוי פדיון מהעונש, מכל מקום לצאת לגמרי הוא על ידי התורה דוקא. והנה זה תולה אם תלמוד גדול או מעשה גדול (קידושין מ' ע"ב), ובפרט מצות שבין אדם לחבירו אם כן הוי לשמים ולבריות, אם כן מסתבר דעדיפא משאר מצוה, כמו דעבירה שבין אדם לחבירו חמורה משאר עבירות, ושייך לזה מה שכתבתי על הגליון בשו"ת הרמ"א סי' י"א, (דהנה הרמ"א רצה להוכיח דהבאת שלום דוחה הוצאת שם רע, אף דהוצאת שם רע חמורה כל כך שדוחה מחיקת השם הק'. וראייתו ממסכת סוטה (ז' ע"א) דאומרים לה בתי הרבה יין עושה וכו', ובגמרא שם (סוטה ז' ע"ב) דאומרים לפניה מעשה ראובן ויהודה שהודו ולא בושו. והנה ידוע (שבת נ"ה ע"ב) דכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וכו', ואיך מוציאין לעז על הצדיקים בשביל טמאה הזאת, אלא ודאי כדי שלא ימחק השם הקדוש דוחה הוצאת לעז, ואף על פי כן הבאת שלום בין איש לאשתו דוחה מחיקת השם, כמבואר במכות (דף י"א ע"א) שם נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו וכו', עיין שם. וזה לשוני שם על הגליון: ואחר הרתת והרעדה מתורתו של זקני רבינו הגדול בעל המפה ז"ל, אומר דיש לי להשיב דהא אמרינן בגמרא ברכות פרק מי שמתו (ברכות דף י"ט ע"א) כל המספר אחר המת כמספר אחר האבן, ומסיק לאו למימרא דלא ידעו, אלא דידעו ולא איכפת להו. ומקשה והא האי דאשתעי מילתא בתר דמר שמואל, ונפל קניא מטללא ובזע לארנקי דמוחא, ומשני שאני צורבא מרבנן דקב"ה תבע ביקריה, עד כאן. אם כן לפי זה במוציא שם רע על המתים, כיון דלא איכפת להו, רק דקב"ה תבע ביקריה, אם כן לא הוי רק בין אדם למקום, לכך נדחה מפני מחיקת השם וכל שכן מפני השלום, אבל הוצאת שם רע על אדם חי דהוי בין אדם לחבירו, וגם הכתם והפגימה נשאר כל ימי חייו, אימא לך דאינו נדחה גם מפני השלום), ואם כן ידיעת הפכים בשוה, ועוד הא מדה טובה מרובה וכו' (יומא ע"ו ע"א). והנה ידוע (שבת י' ע"א) דרב המנונא הוי מאריך בצלותיה, וגם כן תולה בזה, והנה קאי אפתחא דבי תפילה, פירושו שעמד במקום אחד בפתיחות התפילות וכיון הרבה ולא מיהר להתפלל, לכך שאל לו הלכה כרבי שמעון וכו', דמעשיו מורים היפך מדרבי שמעון. ונקדים עוד הא דמשני הגמרא בב"ק (דף י"ז.) לא קשיא הא למגמר הא לאגמורי, עיין שם דיש שלשה שיטות בדבר, שיטת רש"י (ד"ה למיגמר), ושיטת ר"ת (תוס' ד"ה והאמר), ושיטת ר"ח (שם), והנה ידוע דעל הר"ח ז"ל אמרו שכל דבריו דברי קבלה, ועל פי זה מבואר כי השיב לו אנא דאמרי אין הלכה, שכבר הגיע להוראה ואין צריך רק לאגמורי, אבל רבנן דאתי ממחוזא, דהיינו תלמידים שהולכים ממקום למקום ללמוד תורה אמרו דהלכה דבדידהו תלמוד גדול, אבל בדידי מעשה גדול, והיינו כדברי הר"ח, ודו"ק.