ישמח משה, וישב ד׳

א

היה רועה את אחיו בצאן (בראשית לז ב). כבר דקדקו דהוה ליה למימר הצאן, ועיין במכלל של ר' שלמה בן מלך. ובאלשיך מפרש שהיה מנהיג את אחיו ומדריכן בהיותם בצאן, ולא בבית אביו כי אביו היה מדרכן בביתו, עיין שם. ואכתי אינו נוחה לי, דהיה ראוי לכתוב אצל הצאן, אבל בצאן משמעו עם הצאן. ועוד דלדברי האלשיך היה לו לומר בשדה, דמאי שאטייה דצאן לזה, דעיקר הכוונה לומר שהדריכן חוץ לבית. והנ"ל בזה על פי מה דאיתא בפרק קמא דחולין (ה' ע"ב) ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, ועיין שם בתוספות (ד"ה צדיקים) ומה שכתבתי לעיל (סוף פרשת ויצא), ותראה פלאות איך שצאנו של יעקב לא רצו לפסוע אפילו פסיעה קטנה שלא כדת של תורה, וכדמצינו בחמריה דרבי פנחס בן יאיר (חולין ז' ע"א), וחמריה דרב חנינא בן דוסא שלא רצתה לילך אף שהיו מכין אותה הואיל והונח עליה מנעלים של אחר (תענית כ"ד ע"א). ולכך אמר יעקב (בראשית לה ב) הסירו את אלהי הנכר, ועל ידי זה ונקומה ונעלה, כי זולת זה לא זזו רגלי בהמתו, עיין שם. וכל שכן שלא רצו לאכול דבר איסור, ומהאי טעמא שת לו יעקב עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל מ), וכמ"ש בפרשת וישלח בפסוק (בראשית לב יד) ויקח מן הבא בידו וגו', עיין שם. והנה רז"ל אמרו (ב"ר פ"ד ז') כי יוסף החשידן לאחיו שאוכלים אבר מן החי, והנה בצאנו של יעקב ודאי מסתמא נראה כמה פעמים שלא רצו לאכול דבר איסור, וז"ש שהיה רועה את אחיו, היינו שהיה מדריכן ומוכיחן (כעין פירוש האלשיך) בצאן, כלומר עם הצאן, שזה היה תוכחתו שאמר להם ראו הצאן של אבינו אינם רוצים לאכול דבר איסור, ואתם בניו תאכלו בזדון אתמהא, וכראותו שלא הועיל, אז ויבא יוסף את דבתם אל אביהם כמו שפירש האלשיך, והבן.