יסוד היראה, שער הגאות והענווה

א

ירא האל בצדק וענוה, / ויראתך תהי תמה ונאוה,
ואם ישיאך לרום לבבך, / ואם יגבה ויתנשא בגאוה,
זכור אליו מסלות תולדותיו / אשר בא בה, ולא ישוב ושגה.

ב

היתגאה אנוש עבר במעבר / מקור דמים בזוכרו את מבואו,
וכי יפקוד ימי חייו, ויזכור / עמלו בם, הלא לבו יניאו,
ויום קצו יהי רמה יצועו, / וגם אם יעלה לרום בשיאו.

ג

דעה כי הענוה נוצחה את / חמת גבר אשר תעלה לשטנו,
והיא תשיב חרון מלך ואפו, / ושם כטל עלי עשב רצונו,
הלא קט נוזלים קרים ישובון / רתיחת סיד ואם עלה עשנו.

ד

התתגאה, ואם ירום לבבך, ביום / לובשך חליפות עז וגאוה,
ותתפאר בסכלות גאותך / למען רב בך גאון וגאוה,
זכור יום שכבך ערום ועריה / עלי עפר והיית לדאווה.

ה

התרים ראשך לשא עטרת / וכתר גאוה עם שם תהילה,
ודע האל, אשר לבש לבדו / לבוש גאות, ורק לו הגדולה,
והוא משפיל עד דקה גבוהים, / והוא מרים שפלים עד למעלה.

ו

דעה כי בענוה תעמוד עלי / מצודת עוז ושן סלע וצורים,
ובו ישב לבבך בשפל / ובו שבתך מעלות לזרים,
ראה שמן, אשר רק יעל על, ובו ימשחו מלך ושרים.

ז

היחכם איש אשר יראה לבבו / ברום המעלות על גאותו,
ולא יסבול לבב אישים ושכלם, / ואיכה יסבלו סכלות שטותו,
הלא ישב לבדד, כמצורע / בלי ריעים, ויעטה על שפתו.

ח

הימלט אנוש גאוה בגובהו, / בעוז לבו אשר רם להנפה,
ואת משקוף מבוא ביתו ישבר / ברום ראשו בקומתו זקופה,
היעמוד עיר ומגדל רם בניתו / בעפר או לבנה לא שרופה.

ט

היה שפל בעיניך ותרום / בעין זרים, ואין תקוה לשנאך,
וגדופת אנוש רק בענוה / ושפלות תעבירה לא תבואך,
ותכיף ראש למול אבני קלעים, / ואל חץ וחנית תחטיאך.

י

דעה כי הענוה תעזרך, / ואם רבו ועצמו לוחמיך,
והכנע בנפשך, ולמה / תהי נכנע ביד מתקוממיך,
ובעדה קרנך תרום בכבוד, / ולא תמוט לעולם פעמך.