חיים וחסד תנ״א

א

הנה החיות של אדם נקרא אדם, והגוף נקרא בשר אדם. והנה הגוף הוא לבוש שהוא בגד, ולמה נקרא בגד, הטעם כי הנה יש באדם עצמו בחינת דכר ונוקבא, דהיינו שכליות שנוטים לעבודת הבורא נקרא דכר שמשפעים, והשכליות שהם נוטים להגוף לאכול ולשתות, והיינו גם שהוא מצד ההכרח לקיום הגוף כדי שיעבוד הבורא נקרא נוקבא שהם מקבלים, וז"ש (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלקים את האדם, הויה בבחינת דכר, ואלקים בבחינת נוקבא, ועל כן יש זה הכח באדם שיכול לחבר את עצמו אל הגוף, מחמת שגם באדם יש בחינת נוקבא, ואם לא היה בו בחינת נוקבא וכו'. והנה איתא (שבת קד.) אתי ינוקי ביה מדרשא אמרו א"ב אלף בינה, ג"ד גמול דלים, והג' הוא משפיע והד' הוא בחינת מקבל, וזהו בג"ד, כלומר מחמת שיש בית שהוא הגוף הוצרך להיות בו בחינת משפיע בחינת מקבל, כי היה צריך להמשיך השפעה אל הגוף, אבל אם לא היה בית בפני עצמו רק מחובר בהקב"ה בעצמיותו לא היה צריך להיות לא בחינת מקבל ולא בחינת משפיע, ועל כן נקרא הגוף בגד – מחמת הבית יש ג"ד כנ"ל.

ב

והנה לכאורה איך יש להגוף קיום והעמדה כשעובד הבורא ומתחבר עמו, אלא שגם אל הגוף המשיך השי"ת קשר שיהא גם להגוף קשר עם הקב"ה ויכול להיות לו העמדה, אבל אם לוקח גם החיות אל הגוף אז הוא באמת כשרוצה לשוב אל הבורא יתברך יוכל להיות שיהא להגוף נפילה מחמת ששבר הקשר. והנה איתא (זוהר ח"ג קכג.) שבת הוא נייחא דכולא, וזה שאמרו ז"ל (שבת יב.) 'חייב אדם למשמש בבגדו בערב שבת', פירוש שחייב למשמש בהקשר שיש בהגוף שנקרא בגד לערוב אותו לשבת. 'עם חשיכה', פירוש אפי' שהגוף הוא בחשכות אפילו הכי יראה להתערבו, כי חס ושלום 'שמא ישכח ויצא', שמא יבוא בשכחה ויצא הגוף, שיהא נפילה להגוף חס ושלום כשירצה לשוב בתשובה. וזה שאמרו (שם) הלכתא רבתי לשבת, פירוש כי הנה הצדיק נקרא הולך ממדריגה למדריגה ויכול להמשיך לעצמו חיות ואור עד לגוף. והנה ההתקשרות נקרא דכר, שלמקום שהוא מקושר שם הוא נמשך, ובגוף יש ג"כ התקשרות. וזה פירוש (תהלים קיא, ד) 'זכר עשה לנפלאותיו', כלומר מפני מה עשה הקב"ה גם בהגוף התקשרות, גם שהגוף נקרא פלא שהוא מכוסה מהקב"ה, הוא מחמת 'חנון ורחום ה", שהוא חנון ולא היה רוצה שידח ממנו נדח ח"ו: