דרישה, חושן משפט רנ״ז:ב׳

א

בד"א בנותן לבנו כו' בפי"נ (סוף דף קל"ח) אהא דתנן שם ומה שהניח תלוש הוא של יורשים. פריך תלוש אין מחובר לא והתניא שמין את המחוברים ללוקח אמר עולא ל"ק כאן בבנוי כאן באחר ופי' רשב"ם שמין ללוקח הכותב לבנו כל נכסיו מהיום ולאחר מיתה והלך הבן ומכר הנכסים הללו בחיי אביו ואחר זמן מת אביו זכה הלוקח במה שמכר לו בגופה של קרקע ואם יש בנכסים פירות מחוברים הן של יורשין לפיכך שמין ללוקח ונותן דמיהם ליורשים וה"ה אם נתנו האב לאחר מחיים ולאחר מיתה נמי הוין לו חלק במחוברין ע"כ והיא דעת רבינו אבל הרי"ף פי' שמין המחוברים ללוקח כלומר ללוקח מן האב שמין אותו לענין שהבן שקיבל הנכסים במתנה מאביו אינו נוטל הפירות המחוברין אלא בדמיהן שיתן ללוקח ואמאי תנן מה שהניח תלוש הוא של יורשים הא מחובר לא אמר עולא ל"ק כאן בבנו כולי כלומר הבן מהיורשים נוטל הפירות המחוברים בלא דמיהן לפי שהאב דעתו קריבה אצלו מחל לו הפירות המחוברים בשעת מיתה ואילו היורשים הבאים לירש ירושה דממילא אינן יורשין אלא מה שהניח להן אביהן אבל הלוקח שקנה מאביהן בדמיו אינו גובה הבן בלא דמים דנהי דדעת אביו היתה קרובה אליו דעת הלוקח אינה קרובה אליו ומה לו לחוש למחילת האב כיון שהקרקע קנין כספו הוא למה יוותר הפירות המחוברין וכך הם דברי הרמב"ם והמ"מ כתב עוד פי' שלישי בשם רש"י ז"ל שמין המחוברין ללוקח אדם שמכר שדהו לחבירו לסוף י' שנים ולא בתוך עשר וכשהשלימו הי' שנים היתה שם תבואתו של מוכר מחוברת לקרקע ולא נגמר בישולה שמין אותן ללוקח והוא יקנה אותן מן המוכר משום דברשותו דמוכר גדלו או אם ירצה יניחם שם עד שיתבשלו כל צרכם ויטלם המוכר אבל לעקרו עכשיו אין מזקיקין אותו ומקשה הגמרא דה"נ גבי אב כיון דהניח פירות מחוברים ובחייו גדלו אמאי לא הוי דיורשים ופריק הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו כשכתב לו כל נכסיו אחר מותו מחל לו הפירות המחוברים בשעת מיתתו עכ"ל. (כללא דמילתא [נקוט] בידך לפי' רשב"ם ורבינו בא הלוקח להוציא מיד היורשים ולפי' הרי"ף בא הבן להוציא מיד הלוקח ולפי' רש"י שאכתוב בסמוך בא הלוקח להוציא מיד זה שמכרו לו) ולפי זה הפירוש אפשר שאפילו מכר האב הפירות אין שמין ללוקח הפירות וכן היה נראה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה או מיורשיו וצ"ע עכ"ל וביאורו דלפי' רש"י דכח הבן נגד היורשים עדיף מכח הלוקח נגד המוכר אפשר לומר דה"ה אם נתן הגוף מהיום לבנו ופירות לאחר מיתה ומכר האב אח"כ הפירות נמי כח הבן עדיף מכח הלוקח שאפילו המחוברים נוטל ואינו נותן כלום ללוקח בעדם משא"כ לפי' הרי"ף והרמב"ם הנ"ל ומ"מ כתב המ"מ לשון אפשר משום דאינו מוכרח לומר כן דאף דלפרש"י צריך הלוקח לשלם להמוכר המחוברים ה"ט משום דלא קנה מן המוכר אלא מה שיגדל עליו לאחר י' שנים ומחוברים הללו גדלו בתוך י' שנים משא"כ כשמכר ללוקח כל זכות שיש לו מיד נמצא דהמחוברים שבא המקבל להוציא מידו לאחר מיתת אביו גדלו ברשותו דהלוקח מש"ה צריך המקבל ליתן להלוקח דמי שוויים דהמחובר אלא כיון שאינו מוכרח לומר כן מסתבר ליה להמ"מ לומר דלא עדיף כח לוקח מכח המוכר דאתי מחמתיה מה שאין כן לפירוש הרי"ף והרמב"ם דע"כ צריכין לחלק ביניהן ולפי זה נראה דהוא הדין לפרשב"ם נמי אפשר דדינא הכי (דפרשב"ם ופרש"י קרובים ואין חילוק ביניהם אלא דרש"י פי' במוכר וליקח ורשב"ם פי' במקבל שמכר זכותו לאחר) אלא דהמ"מ תפס בלשונו חד מהפירושים ולומר שפי' הרי"ף אינו מוכרח ושיש נ"מ לדינא וכ"כ אפרש"י וה"ה לפי' רשב"ם וק"ל וזה ברור וכן נראה מוכח מדברי רבינו שדבריו הם כפי' רשב"ם וכנ"ל שהרי כתב בסמוך (בסעיף ג') ז"ל מכר האב הפירות מכורין עד שימות וכשימות האב הולך הבן ומוציא מהלוקח כדרך שהוא עושה אם לא מכרו האב ור"ל שאז אם לא מכרו היה מוציא הבן המקבל מיד היורשים אפילו פירות המחוברים כן מוציא מיד זה הלוקח ג"כ דלא עדיף האי לוקח מהיורשין דאתו בכח גברא דאחא לוקח מחמתיה והשתא א"ש דהאריך רבינו וכתב ומוציא כדרך שהוא עושה כו' שג"כ ק' למה כתב רבינו האי דינא אנתן לא' מבניו מהיום ולאחר מיתה ולא כתבו אאדם שמכר פירות שדה א' כל ימי חייו שלאחר מותו יקחו היורשים מיד הלוקח גם הפירות המחוברים אלא ודאי בכה"ג לא היו מוציאין היורשין פירות המחוברין מיד הלוקח דלא עדיפי מגברא דאתא מחמתיה ואילו מכר אדם פירות שדותיו לי' שנים כשכלין הי' שנים אין המוכר יכול להוציא מיד הלוקח פירות המחוברים לקרקע אלא שמין להלוקח וצריך המוכר ליתן להלוקח דמי שוויין ולא עדיפי יורשים מכח אביהן דאתו מחמתיה ודוק: