דרישה, חושן משפט רנ״ג:י״א

א

שכ"מ שאמר נכסי כו' בגמרא פ' י"נ (דף קל"ג ע"א) אמרינן ההוא דהוה שכיב וא"ל נכסיה למאן דילמא לפלניא א"ל אלא למאן ואמר רב הונא עלה אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ומסיק שם כי הא דשלח רב אחא בר עוירא לדברי ר"י ב"ב נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה ראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק עכ"ל הגמרא בקיצור ונראה דמה שנקטו בגמרא האי נ"מ היינו משום שרצו לאשכוחי נפקותא כשנותן כל נכסיו לאחד כמשמעות לשון המעשה דקאמר נכסי למאן כו' אבל אם נתן ב' מתנות ואמר לא' סתם כל נכסי לך חוץ משדה זו שיהיה לפלוני יש נפקותא אחרת לענין ב"ח דאם היה הראשון ראוי לירשו נוטלו משום ירושה ואם יש ב"ח לנותן זה גובה ממנו ולא מהשני שקבלם בלשון מתנה וכמש"ר בסמוך (סעיף י"ח) בשם ר' יונה ואם אינו ראוי לירשו נוטלו משום מתנה ואם יש ב"ח גובה משניהם בשוה או לפי ערך ורבינו נמשך אחר לשון התלמוד ודוק: אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס כו' כתב ב"י בשם תשובת מהרי"ל שכתב על הטור ששגג בהוראה זו כי משמע מגמרא דלשון זה דמשתמע לתרי אפי דרשינן לטובת המקבל ולכן אם ראוי לירשו אמרינן דיש בו משום ירושה א"כ ה"ה אפילו בבנו נמי אמרינן דכיון לירושה ולא לאפוטרופוס וכן כתב רשב"ם בהדיא דאפילו בבן בין הבנים נוטלו משום ירושה ואע"ג דהרא"ש כתב דבן בין הבנים אינו אלא אפוטרופוס לא כתב כן אלא לפי סברת הרי"ף ור"ח שהוקשה להן מההיא דאמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ומש"ה תירצו וחילקו בין אומר לכותב ובין בן בין הבנים ליורש אחר בין היורשים (וכמ"ש לעיל סימן רמ"ו בדרישה) אבל הרמב"ם והרא"ש תירצו דשמואל מיירי בכתב לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה וכמ"ש רב הונא וכ"כ הטור עצמו (לעיל ריש סימן רמ"ו) ולפ"ז אין חילוק בין בן בין הבנים ליורש אחר ואגב חורפיה לא עיין עכ"ל בקיצור וב"י הביאו באורך בענין זה ועוד בעניינים אחרים (וע"ש שיש קצת מקום עיון בדבריו ובראיותיו דמגומגמין הן) ובישוב הקושיא כבר הארכתי בדרישה (לעיל סימן רמ"ו) והוכחתי שם שיש חילוק בין כתב לו בלשון מתנה מפורש ובין כתב לו סתם וכאן בכתב או אמר בסתם איירי דיש חילוק בינייהו ע"ש ואפילו לפי דעת מהרי"ל שלא רצה לחלק בהכי אכתי י"ל דרבינו חילק בין אח ובין בן ובת וס"ל דודאי כל היכא דלא מסתבר לומר שנתכוין לאפוטרופוס כגון אח או שאר יורשים דלאו מנהגא לשווינהו אפוטרופוס אלא או לירושה או למתנה נתכוין בהא אמר רב הונא שהאומר סתם לשון דמשתמע לתרי אפי הלכתא שאם ראוי לירשו נוטלו משום ירושה ואם לאו נוטלו משום מתנה דלעולם דיינינן להאי לטובת המקבל אבל היכא דאיכא למימר שנתכוין לאפוטרופוס כגון בבן בין הבנים או בבת בין הבנים או הבנות אע"פ שאמר סתם נכסי לך דיינינן ליה לאפטרופוס כי היכא דתיקום ירושה דאורייתא ולא תעבור ומ"ש בת או אח לצדדין כ"כ וכמ"ש כאן בפרישה אבל יותר נראה חילוק ראשון עיין שם ודוק ועמ"ש בד"מ בעמוד בישוב השגת מהרי"ל על דברי רבינו: