דרישה, חושן משפט קצ״ג:ב׳

א

וכתב הרמב"ם דוקא שצריך כו' בפרק א' דמכירה באותה בבא שכל המחובר כו' הנ"ל סיים ז"ל ואם א"צ לקרקע כגון ענבים כו' ה"ז כמטלטלין כו' וביאור לשונו הוא דברישא אמר שכל המחובר לקרקע נקנה באחד משלשה קניינים כמו קרקע עצמה ואינו מוכח מדברי הרמב"ם אלו שר"ל שקונים הקרקע כדי לקנות מה שעליה וכדברי רבי' הנ"ל דקיצור דבריו משמע שהמחובר עליה אם נותנין בעדו כסף או כותבים שטר על המחובר ההוא או החזיק בעצמו קנה ועל זה כתב בסיפא שאם אין צריך לקרקע דינו כמטלטלין ואינו נקנה בחזקה אלא במשיכה כדין שאר מטלטלין ועכ"פ מדבריו נשמע ג"כ לשיטת רבינו דה"ה לענין קנין דברים מחובר ע"י חזקה או קנין כסף או שטר של קרקע נמי איכא האי חילוק לדעת הרמב"ם ולכן כתב רביני וכתב הרמב"ם דוקא שצריך כו' משמע כאילו כתב הרמב"ם כן על הני בבי שהזכיר רבינו לפני זה דהיינו כשבא לקנות הפשתן ע"י קנין הקרקע. ולא (כתב ב"י) [כב"י] שציין דברי רבינו כל המחובר לקרקע וכתב עליו ז"ל כתב הרמב"ם בפרק א' דמכירה כל המחובר לקרקע כו' ורבינו מפרש דבריו דאפי' לא כיון כו' וכן נמי אם מכר לו כו' עכ"ל ב"י. ונראה דהב"י כ"כ משום שראה שרבי' כתב אדבריו הנ"ל סוף דברי הרמב"ם דלשם דאם א"צ לקרקע סבר דודאי גם ריש דברי הרמב"ם מפרש רבי' כדבריו וזה אינו מוכרע כלל ודוק: כגון הענבים העומדות ליבצר דינם כמטלטלין לענין קנייה כו' בכ"מ דייק מדכתב לענין קנייה ואונאה דלענין שבועה מודה הרמב"ם דלאו כבצורות דמיין וכרבנן דר"מ דפרק שבועת הדיינים וא"כ קשה דבפ"ה דטוען כתב טעמא ענבים העומדות ליבצר כו' והודה במקצתו ה"ז נשבע עליהן כשאר מטלטלין והוא שאינם צריכים לקרקע שכל העומד ליבצר כבצור דמי כו' הרי לך שגם לשבועה ס"ל דכבצור דמי וכתב דצ"ל דשאני ליה להרמב"ם בין שבועת שומרין לשאר שבועה וס"ל דפלוגתא דר"מ ורבנן דוקא לענין שבועת שומרין ובההיא קיי"ל כרבנן דלאו כבצורות דמי אבל בכל שאר שבועות ושאר מילי כתלושין דמי ודין מטלטלין להן (וכ"כ ב"י לעיל סימן צ"ה) ומ"ש כאן לענין קנייה ואונאה ר"ל לאפוקי לענין שבועה דאיכא שבועה דחשבינן להו ביה כמקרקע והיינו שבועת שומרין ובפ"ה דטוען מיירי משאר שבועות והכי דייק נמי לישנא דפ"ב דשכירות שכתב הרי הן כקרקע בדין השומרין משמע דוקא בשומרין (ונראה שגם מ"ש המ"מ בפ"א דמכירה ז"ל וא"נ דשבועה שאני כו' ר"ל שבועת שומרין דאלת"ה תקשה ליה ההיא דפ"ה דטוען) כל זה כתב הכ"מ שם ועמ"ש עוד שם ונראה לכאורה דכן הוא דעת רבי' מדכתב ונראה דכמחובר דמי דהא לענין שבועה כו' ומה ראיה היא זו הא גם בשבועה פליג הרמב"ם דלא ס"ל כרבנן וכמ"ש הוא בעצמו בשמו לעיל סי' צ"ה אלא לאו ש"מ דפשיט ליה לרבי' שגם הרמב"ם מחלק בין שבועת שומרים לשאר שבועה וכנ"ל ומש"ה כתב רבי' ונראה כו' דהא כו' ולא כתב ולא נהירא דהא לענין שבועה כו' בל' סתירה משום דגם רבי' ידע שיש לחלק ולומר דרבנן דוקא בשבועת שומרים מיירי אלא דמסתבר ליה יותר שאין לחלק. אך קשה דלעיל בסי' צ"ה הביא רבי' בתחלה דברי הרמב"ם ודברי הרא"ש ואח"כ הביא דעת ר"י מיגא"ש שחילק בין שומרים לשאר מילי משמע דס"ל לרבינו שהרמב"ם פסק לעולם העומדות ליבצר כבצורות דמיין וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ל' דהא דכתב רבי' כאן ואפשר ליישב שמפני שהרמב"ם סתם דבריו בפ"ה דטוען ולא ידע רבי' טעמו אי משום דס"ל כר"מ ואי משום דחילק בין ענין לענין לכן סתם שם רבי' מתחלה והביא מתחלה דברי הרמב"ם שבשבועות דמודה מקצת לאו כמחובר דמיין ודעת הרא"ש ור"ח דאינו נשבע ומשום דפסקו כרבנן ואח"כ כתב דהר"י הלוי חילק ויכול להיות שגם הרמב"ם ס"ל כוותיה ועכ"פ כתב שפיר כאן לשון דהא כיון שר"י הלוי רבו חולק כן. א"נ יש לפרש דמ"ש רבי' דהא לענין שבועה חשבי להו רבנן כו' לאו כהוכחה וראיה לדבריו (בי') או לסתירה על דברי הרמב"ם אלא דינא דנפשיה קאמר ובא לאשמועינן שלא לחלק בין קנייה לשבועה וכקצת דעות דס"ל הכי וכמבואר לעיל סי' צ"ה דהא בשבועה ס"ל לרבנן דהוה כמחובר ופשיטא דהלכתא כוותייהו דרבנן ולא כהרמב"ם שפסק [כר"מ] שהוא יחיד ומשום דכאן לא איירי בדין שבועה [קיצר] וסמך אמ"ש בסי' צ"ה וכתב ראיה לנפשו כיון דמצינו לרבנן שס"ל דלענין שבועה דינו כמחובר ה"ה נאמר כן לענין קנייה ואונאה. ועמ"ש לעיל בסי' צ"ה סעיף ה' טוב טעם לביאור דברי הרמב"ם ורבי' למ"ש שם וכאן: