דרישה, חושן משפט קל״ב:ה׳

א

כשיפרע המלוה יודיעו כו' לפי משמעות הלשון הכי פי' כשיפרע הערב למלוה יודיע למלוה בשביל איזה מהלווים הוא פורע כדי שידע המלוה לסמוך ויגבה המותר מהשני ויחזור הערב על לוה זה אך קשה דא"כ משמע דהברירה ביד הערב וז"א דהא לעיל סימן פ"ג כתב רבינו בהדיא דהברירה ביד המלוה לומר על חוב זה אקבל הדמים ואף אם באת לומר דכאן מיירי דהלווים הם לפנינו והמלוה מחויב לתבוע הלווים תחילה אלא הערב מעצמו פורע בשביל אחד מהן אכתי קשה מאי קאמר כדי שיחזור עליו דפירושו דהערב יחזור על מי שבירר לומר שבשבילו פרע הא כיון דהברירה ביד המלוה לא יתרצה לזה ויאמר אקבל ממך מעות הללו ואתבע השני ואם לא אוכל להוציא מידו אגבה מהשני או מידך וע"ק דא"כ אין כאן מקומו דהא בזכות המלוה איירי עד הנה ולא בזכות הערב לומר שהברירה בידו ועוד דא"כ העיקר חסר מהספר דהול"ל יודיעו בשביל איזה הוא פורע כדי שיגבה המלוה מהשני ולא מזה שפרע בשבילו אלא הוא יחזור עליו לכ"נ עיקר כמ"ש בפרישה. שוב מצאתי בספר מישרים סוף כ"ה שכתב ז"ל ועוד כתב הרמב"ם כו' עד ואחד שערב בשביל שנים כשיפרע למלוה יודיע לב"ח איזה משניהם הוא פורע כדי שיחזור עליו עכ"ל ונראה דע"כ אינו כפשוטו שר"ל שהערב יודיע לב"מ הוא המלוה שהוא בעל חוב שלו דא"כ קשה למה שינה לשונו דמתחילה כתב כשיפרע למלוה וסיים וכתב לב"ח זולת כל הקושיות הנ"ל שכתבתי שקשה לפ"ז עכ"נ דלהלוה קרי כאן בלשונו ב"ח ומ"ש לב"ח למ"ד דלב"ח עומד במקום על ור"ל יודיעו המלוה על איזה לוה מקבל הפירעון. א"נ מ"ש לב"ח ט"ס הוא וצ"ל יודיעו על חוב איזה כו' ובזה יהיה ממש כלשון הרמב"ם הנ"ל ודוק: וכן כתב הרמב"ן כו' מדהביא רבינו דברי הרמב"ן באחרונה משמע לכאורה דס"ל הכי ולפ"ז צ"ל דמ"ש לעיל סימן ע"ז שהרא"ש ס"ל כהרמב"ם בשני לווים שיפרע ממי שירצה ה"ט דס"ל לרבינו דדוקא גבי שני לווים שכל אחד נתהנה מהמעות התם נשתעבד כ"א בעד כל חוב אבל כאן שאינן אלא ערבים ושום א' מהם לא נתהנה מהמעות די שנשתעבד כ"א בעד החצי והא דכתב רבינו בסי' ע"ז ס"ט ז"ל ואין הדין כן בראובן ושמעון שנעשים ערבים בשביל לוי ופטר את ראובן מהערבות יכול לגבות כל החוב משמעון כיון שלא מחל אלא לערב כו' לא כתב הטעם דמש"ה אינו דומה לשני לווין שמחל לאחד מהן דהתם היה יכול לגבות כל החוב מאותי שמחל לו משא"כ בערבים וכמ"ש כאן בשם הראב"ד והרמב"ן י"ל דחדא מב' טעמים נקט ולא רצה להאריך ובסמוך בס"ס זה שהביא רבינו דברי הגאונים ומסיק וכתב ז"ל וזה נוטה לדברי הרמב"ם כו' וק"ק למה כתב נוטה כיון דכ"כ בהדיא די"ל דהגאונים נקטו בלשונם שני (המעטת) [הטעמי'] לכל מר כדאית ליה והיינו לסברת הרמב"ם משום דכל החוב מוטל על כל אחד מהערבים ולסברת הרמב"ן וסייעתו משום דלא נפטר הלוה שהוא העיקר בהשיעבוד והוא טעם שכתבתי בסי' ע"ז וז"ש כאן ונשאר עליו החוב וק"ל. ולהרמב"ם אין חילוק בין ב' ערבים לב' לווים לפי גירסת ספרי הרמב"ם שהיו ביד רבינו ולפי מ"ש לעיל בסי' ע"ז בדרישה גירסא אחרת בדברי הרמב"ם אינו כן אלא ס"ל להרמב"ם סברות הפוכות מסברת הרא"ש דדוקא שנים ערבים גובה מאיזה שירצה אבל שנים שלוו לא נשתעבד כ"א רק על החצי ומטעם שכתבתי שם בפרישה בשם הרשב"א. וכ"כ בית יוסף לעיל סימן ע"ז. אבל יותר נראה לי דס"ל לרבינו גם כאן כהרמב"ם וכמ"ש בפרישה ועד"ר בסי' ע"ז בדרך השני והוא עיקר וע"ש עוד בס"ט ודוק: ותובע מחבירו את חלקו משמע דאיצטריך לאשמועינן דל"ת שזה לא יתן לו כלום. וקשה לי מ"ש ממש"ר לעיל סימן ע"ז סעיף ז' דמשמע שם דעכ"פ משלם שליש י"ל דשאני התם שכתב שנכנסו בעלי חובין ור"ל שנעשו ערבים וקבלנות אבל כאן היה אפשר שיכול לומר שלא יתן כלום שכיון שלא נעשיתי ע"ק אין לך עלי כלום קמ"ל דאפ"ה צריך ליתן חלקו. והיותר נראה דכאן כתב עיקר הדין דצריך לשלם ושם בתשובה בא לאשמועינן כמה הוא חלקו דל"ת בשליש סגי בצירוף הלוה וכמ"ש שם קמ"ל לשלם לו החצי וק"ל: