דרישה, אורח חיים פ״ה:א׳

א

במבואות המטונפות כו' ויקרא את שמע כו' כתב ב"י בשם ה"ר מנוח ז"ל בירושלמי אמרינן דמותר להרהר בד"ת בבה"כ ולא פליג אגמרא דידן דכי אמרינן אסור להרהר ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאנסו מותר עכ"ל. ול' הגמרא דידן הוא במסכתא ברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ד ע"ב) האמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא ומה שחילק הר"ר מנוח בישוב גמרא דידן מבואר במסכת זבחים פרק טבול יום (זבחים דף ק"ב ע"ב) וז"ל אמר רבא האי דינא מראב"ש גמירנא דאמר בבה"כ דנתה בא טבול יום כו' ופריך והיכי עביד הכי והא אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ כו' ומשני לאונסו שאני ופירש"י והיכי עביד ראב"ש הכי דאמר האי דינא בבה"כ. לאונסו שהיתה שמועה שגורה בפיו ומהרהר בה ע"כ ומשמע מגמרא זו דכיון ששמועה היא כל כך שגורה בדעתו ותקוע בפיו עד שא"א שיסיח דעתו ממנה אז מותר אפי' לבטא בשפתיו כיון ששמועתו אונסו. וראייה שהרי ר' אלעזר הנ"ל אמר האי דינא בב"ה וא"כ מה שאמר הר"ר מנוח דמותר להרהר לאנסו לאו דוקא אלא ה"ה דבור מותר. וצ"ע דבש"ע כתב ג"כ סתם הרהור לאונסו מותר וגם לשון מותר אינו מתיישב דאם אנוס הוא להרהר מאי מותר שייך ביה אלא כדפרישית דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפי' לבטא בשפתיו וז"ל ר' יונה בפ"ב דברכות דף י' ע"ב אמר מורי הרב שמי שמתחייב בברכות ואינו יכול לאמרם מפני שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתיו התפלה יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה ואע"פ שאינו יוצא י"ח אלא באמירה יש לו להרהר בלבו וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה ואמרינן הכי במדרש אמרי האזינה ה' אמר דוד רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי והגיגי ל' מחשבה כו' ע"כ ותמה עליו ב"י ז"ל הא אסור להרהר במבואות המטונפות ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר אלא כשהידים או המקום אינם נקיים אבל טינוף אין בהם ואילו לא היה אנוס היה צריך לנקות ידיו והמקום כדי שיוכל להוציא בשפתיו והשתא שהוא אנוס וא"א לנקות אינו רשאי לבטא ממש. אבל מ"מ יכול להרהר כיון שאינו טינוף גמור עכ"ל וכ"כ מורי בהגהותיו להרי"ף ור' יונה לא משמע ליה לחלק בכך דכל שאינו נקי היינו מקום טינוף אבל נ"ל שמעולם לא היתה כוונת ר"י ז"ל שיהרהר בלבו נוסח הברכה כמו שהבינו הם דזה ודאי אסור אלא ר"ל יהרהר ויחשב בלבו שחשקו ותאוותו לעשות ברכה זו או תפלה זו בכל לב ובכל נפש כראוי אלא שאינו רשאי כיון שאין ידיו נקיות ואז מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. וזהו שאמר המדרש אמר דוד ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי דהיינו מחשבתי הטובה שכל חשקי ותאוותי היתה לקיים ולשמור מצותיך שלא היה אפשר באותה זמן לכך בינה מחשבתי הטובה וקח אותה תמורת מעשה אבל לא שהיה מהרהר ומכוין בלבו כל נוסח הברכה דזה ודאי איסור גמור וק"ל. וב"י בסימן ק"א דף ס"ה ריש ע"ב כתב ז"ל א"ח אם אתה אונס מחולי או דבר אחר ואינך יכול להתפלל אמור בלבך שנאמר אמרו בלבבכם עכ"ל ויש לפרשו נמי ע"ד זה שכתבתי וק"ל: