בית יעקב על התורה, חיי שרה ט״ז

א

שדה המכפלה. בזוה"ק (חיי קכט.) ודאי מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה וכו'. הענין בזה, דהנה השני ההי"ן הם ה' עלאה וה' תתאה, ובאמת הם ענין אחד, מה' תתאה נקח עבודת אדם והיא ברזא דשם אדנ"י, וה' עלאה היא ברזא דבינה, שיש לו הבנה שאין לו שום כח מצדו רק הש"י הוא העושה כל, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, וכדכתיב (משלי ח) אני בינה, ומינה דינין מתערין, כדאיתא בזוה"ק (אחרי סה.) ובגין דקרינן לה אם נוקבא גבורה ודינא מינה נפיק. והענין, כמו שהאדם כשעומד לפני מלך, אז מי שרואה אותו מאחוריו נראה לו שאין לזה האיש שום חיים כלל, מפני שעומד בלי שום תנועה, ולזה דינין מתערין מינה, היינו שמהאחוריים ממנה יוכל להתפשט לחוץ, שיאמר שאין צורך לעבודות וצמצומים, כי הכל הוא מהשי"ת. אבל הפנים מאות ה' הוא נוכח השי"ת. ואות ו' מחבר את השני ההי"ן יחד, והוא רזא דיעקב שמחבר השני ההי"ן ע"י עבודה, שאדם עובד ומברר את עצמו^קגכמו דאיתא בזוהר מקץ (קצג:): במשפט, דא יעקב, דאיהו קיומא דארעא, ועל דא ו' אתזן מן ה' עלאה, ה' תתאה אתזנת מן ו', דקיומא דארעא איהו במשפט, דהא משפט יעמיד ארץ בכל תקונוי, וזן לה., אף שהוא עוד רק בהשער נחשב לו כאלו כבר נכנס מבפנים. שבזה שנפש ישראל מברר את עצמו שכוונתו לשמים, בזה מלמד על כל הכלל כולו שהוא לכבוד שמים. אם יקבע מזוזה בשער הבית, אזי אף שנראה כל הבית מלא שכחה, אכן מזה שנראה שקבע מזוזה ללמד על הכלל כלו יצא, שכל הבית מלא קדושה. כי דבר הלמד מתחלתו או מענינו או מסופו, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וכן באכילת האדם, אף שאוכל להנאת עצמו למלא נפשו כי ירעב, אכן בזה שמברך להשי"ת תחלה וסוף הוא נלמד שכל אכילתו מלא כבוד שמים^קדמבואר זה בזוהר – רעיא מהימנא פרשת עקב (רע:): פקודא דא לברכא ליה לקודשא בריך הוא על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא וכו'. בגין דברכאן דבריך בר נש לקודשא בריך הוא, אתי לאמשכא חיין ממקורא דחיי לשמיה דקודשא בריך הוא קדישא וכו'. ואתי לאתמשכא מתמן לכל עלמא וכו'. כיון דההיא ברכה אתייא ושרייא על רישיה, מתמן אתפשט בכל עלמא וכו'. עיין שם כל העניין., שזה הכתוב בתורה (עקב ח) ואכלת ושבעת וברכת אין הפירוש דוקא שיברך אחר האכילה, רק שאם עושה רצון השי"ת ומברך, אזי הוא כל אכילתו מלא ברכת השי"ת, כי כל הנקרא בשמו לכבודו בראו^קהמקורו במי השלוח ח"א פרשת תרומה ד"ה ויקחו [ב], פרשת בהעלותך ד"ה ותדבר עיי"ש. ונתבאר בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה ויהי בשלח: כמו שאיתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. כי לאחר ברכה מורה, שמכיר האדם שכל טובה הוא מהשי"ת, שאומר המוציא לחם מן הארץ. היינו שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה, אז נותן לו השי"ת הטובה בקנין קבוע ומשלחן גבוה קא זכי ליה. זאת אינו נקרא בחנם, כי האדם יש לו קנין בהטוב. אבל קודם ברכה, שהאדם אינו מכיר עדיין שהשי"ת הוא הנותן של הטובה, אז אין לאדם שום קנין בהטובה, ואז נקרא לד' הארץ ומלואה, והאדם המקבל הטובה נקרא שמקבל בחנם. עיין עוד שם פ' אמור ד"ה שור, פ' תבא ד"ה כי, מס' מגילה (ו.) ד"ה א"ר.. ובזה יתחברו ה' עלאה בה' תתאה, להאיר ולהזריח עניני עוה"ז שנראה שבחושך המה, יזככם האדם ע"י עבודה שיזרח בהם אור, לראות שאין שום הבדל בין עוה"ז לעולמות העליונים. וזה לא מסר השי"ת ביד אומה ולשון רק לזרעו של יעקב בלבד, שבהם הסכים השי"ת שנמצא בהם כוונה לשמים, אבל העכו"ם אין בהם כח להאיר כזה, וכדכתיב בישראל (וירא כב) ויירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ: