בית יעקב על התורה, ויצא י״ב

א

ויפגע במקום וילן שם וגו'. איתה ע"ז ברבה (ויצא סח) למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום, מפני שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. הענין בזה הוא, כי השי"ת צמצם את אורו בכדי שיתהווה העוה"ז ויתקיים, והוא כדאיתא בשוחר טוב (תהלים סב) הנשמה הזו עולה ויורדת בגוף. והענין בזה הוא, כי השי"ת שלח וקבע נקודה יקרה וגדולה במקום עמוק בתהום ובארץ, והוא גדול יותר מהאור שבעולם העליון רק שהוא בעוה"ז בלא אור, כדאיתא בזוה"ק (משפטים צה.) עולימתא שפירתא ולית לה עיינין, שמדת מלכות שמים לית לה עיינין. ולזה הנפש שהיא מעולם העליון ששם הוא רק אור עולה ויורדת ואין לה נייחא, והשקט לא תוכל, כי כל חפצה ורצונה לעלות למעלה, ששם הוא האור מפורש שיש בורא ושליט. אכן היקרות שבעוה"ז הוא מעולה וגבוה יותר, ולזה חושקת גם לזה האור שנמצא בעוה"ז, כי לא ראי זה כראי זה, המעלה שנמצא בעולם העליון ששם הוא רק אור ואין חשך מגיע לשם, זו המעלה לא נמצא בעוה"ז, והיקרות שנמצא בעוה"ז הוא יקר ומעולה מהאור שלמעלה, ולזה היא עולה ויורדת ואין לה מקום השקט^נחומבואר כמו כן בתפארת החנוכי על זהר בהקדמה (דף א.) ד"ה וכמה: שבאמת מקור מחצב הנשמה הוא מאור בהיר מאד, וכשהיא בגוף היא בהסתרת פנים. אכן לזה הנשמה מאירה מאור גדול יותר ממלאכי השרת וכו'. והוא לפי שנבראת כדי ליכנס להסתר ולהוציא יקר מזולל להראות ולברר שגם במקום הזה יש אור השי"ת, וממילא נשמע שאורה גדול מאד שיכולה להיכנס להסתר וחשך וכו'. ומזה נשמע שהנשמה כחה גדול ביותר, והיא חלק אלוה ממעל, ממקום גבוה כזה שביכולתה להכנס בכל ההסתרות וכו'. אכן לפי שבכל עת תשאף הנשמה לחזות בנועם אור בהיר, לצאת מחשכת ההסתר. לכן מראה לה הש"י שמלא כל הארץ כבודו, ורואה את יוצרה שנמצא גם בהסתר הזה, ממילא מסכמת לחזור לשבת בתוך הגוף, אחר שממקום זה תוציא אור יקר מאד וכו' עיי"ש. ועיין עוד לעיל פרשת נח אות ו ד"ה והנה בהתחלת, פ' לך אות לא ד"ה ויוצאי., והצד השוה שבהם הוא בהשי"ת, כי בהשי"ת נכללו כל האורות יחד, וממנו האור יוצא לעולם, ולפניו כחשכה כאורה, ותולה ארץ על בלימה, והוא מקומו של כל העולם ואין העולם מקומו, רק השי"ת הוא מקומו ומקיימו של העולם. וזהו דאיתא בהאר"י הק' (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ז על מימרא ברוך המקום) שהשם הוי"ה אם תכה י' פעמים י'. ה' פעמים ה'. ו' פעמים ו'. ה' פעמים ה'. הוא בגימטריא מקו"ם^נטמקורו בתיקוני זוהר תיקון מב דף פא:.. והוא שבכל מקום שנמצא לשון בטישה בזוה"ק (נח סה. פקודי רכו. רסח:) הוא משני אורות כשנוגעים זה בזה אז יתעורר לבקוע אור גבוה שנתגלה שיש אור ממוצע ביניהם מהשי"ת, הכולל את שניהם ומחיה ומקיים אותם יחד^סכמבואר בשער ההקדמות לרבנו האר"י ז"ל בדרוש כיצד נעשו הכלים: ואמנם יש עוד אור ד', נולד מבין האורות הנזכרים. והוא כי בהיות אור הג' הנקרא אור חוזר נמשך ויורד למטה להאיר בספירה, ואז פוגע באור השני הנקרא רשימו, אשר נשאר למטה. והנה הם חלוקים בטבעם, כי זה אור ישר ורחמים, וזה אור חוזר ודין, ולכן מכים ובוטשים זה בזה. ובפרט כי אור הרשימו חושק וחפץ לעלות אל מקורו שהוא אור הראשון כנזכר, ואע"פ שאינו עולה בפועל כנזכר, כי הרשימו נשאר קיים לעולם למטה, ועם כל זה חשקו ותאותו לעלות כנזכר, אבל האור החוזר הנה הוא יורד למטה, ועם כל זה חשקו ותאוותו לעלות כנזכר. אבל האור החוזר, הנה הוא יורד למטה כנזכר, ונמצאו הפכיים בטבעם, ואז מכים זה בזה, כנודע כי אין שום בטישה והכאה אלא בהיות האורות חלוקים בטבעם, ואז נולד מביניהם ע"י הכאתם זה בזה ניצוצות של אור וכו'. ואלו הניצוצות הם אור הרביעי שאמרנו. וכן מבואר בעץ החיים שער ו – שער עקודים פרק ה.. וזהו שסידר האר"י ז"ל בזמירות של ליל שבת (שער הכוונות ענין ליל שבת) הלא בטיש בטישין, והוא שהאורות נראים לעין כמתנגדים זה לזה, ומי מקיים אותם, מוכח מזה שנמצא בורא שלפניו אין שום חילוק בין זה לזה והוא מאחד אותם. וכן הוא הענין כאן, שאמר לו השי"ת ליעקב אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ואיתא על זה בזוה"ק (ויצא קנ.) איהו באמצעיתא, כי כאן גם כן בטשין האורות דא לדא, מדת אברהם חס"ד ומדת יצחק גבור"ה, ונראים כמתנגדים זה לזה, ויעקב הוא עמודא דאמצעיתא שהוא מדת תפארת הכולל את שניהם יחד, וזהו ויפגע במקום וכמבואר^סאלקמן פרשה זו אות כט ובהערה קח שם.: