בית יעקב על התורה, בראשית ס״א

א

ולאדם לא מצא עזר כנגדו ויפל ה' אלהים תרדמה וגו'. ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. והענין בזה הוא, כי בשביל כל הברואים לא רצה להשפיל עצמו לנשא אותם ולהגביהם למדרגה גבוהה, יען שלא היה כדאי הריוח שיהיה לו מהם אחר שיגביהם לעומת החסרון שישיגנו בעת שישפיל עצמו להם. כי כן הוא המדה, אשר אם האדם רוצה לנשא כל בריה, צריך הוא להשפיל עצמו ולירד לשורש מדרגת זו הבריה שהיא שפלה ממנו. ובעבור כל הברואים לא היה כדאי לו להשפיל עצמו כדי להגביה ולנשא אותם, עד שהשי"ת נטל ממנו ומעצמו כדכתיב, ויפל ה' אלהים תרדמה וגו'. כי האדם נברא דו פרצופין, היינו כלול דכר ונוקבא ובעת שהוא ניעור והוא במעלתו היתה הנוקבא כלולה בדכר. אכן בהפלת התרדמה עליו, התרדמה עצמה חילקה הדכר מהנוקבא ונפרדה ממנו^קעחכמבואר בשער הכוונות לרבנו האר"י הקדוש סוכות דרוש ג וזה לשון קדשו: כי בזמן הדורמיטא, אז בא עניין חיבוק השמאל, ואז הדינין שלה מתבסמין, ואז הוא זמן הנסירה. וג' בחי' אלו נעשות יחד, כי ע"י הדורמיטא אין יניקה לנקבה ע"י הזכר, ואז נפרדים מאחוריהם וננסרין.. וזו היתה התרדמה עצמה, שניטל ממנו בחינת זכור ונשאר רק שמור. וזהו ויקח אחת מצלעותיו, היינו שמן זכור נעשה שמור, כמו שנתבאר בזוה"ק (אמור צב:) זכור לדכורא ושמור לנוקבא. כי זכור הוא, כשעומד פנים בפנים נגד השי"ת ברגע הראשון שמקבל האור, וכשנתיישן קצת נשאר ממנו רק בחינת שמור וכמו שנתבאר (בפ' יתרו ובפ' ואתחנן) החילוק שבין זכור לשמור^קעטבבית יעקב הכולל פרשת ואתחנן ד"ה אנכי מבואר: כי מצד השי"ת, היינו הזכירה, הוא באור גדול, ואין האדם יכול לקבל אור כזה שיטיב לבו להתמשך אחר השי"ת בעומק. אכן שמור הוא, שישמור את עצמו על המעשה, וזה בכח האדם. וממילא מצד השי"ת היה הדבור זכור, אכן מצד האדם לא קבל רק שמור. וזהו, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ושניהם נכללו בזכור. אכן האדם לא קיבל רק השמירה, וכמו דאיתא בזוה"ק (אמור צב:) זכור לדכורא ושמור לנוקבא. ועניין הנוקבא הוא צמצום אור אין סוף ב"ה וכו' עיי"ש.. ומחמת זו הצלע שניטל ממנו, הוכרח האדם להשפיל עצמו כדי שינשא ויגביה אותה, כי להושיע לעצמו יתרצה האדם להשפיל עצמו אפילו כמה מדרגות ולהיות בתכלית השפלות, ומ"מ יהיה כדאי לו למען יגביה אותה, כי זאת לא יתכן אצלו ולא יהיה בנייחא שהצלע שניטל ממנו תשאר בשפלות, לכן ימצא האדם עצמו מחויב ומוכרח להשפיל עצמו כדי להגביה אותה. וכדאיתא בהאר"י זללה"ה (לקוטי תורה פ' בראשית ד"ה ויאמר האדם זאת הפעם וגו') שהמילוי משם מ"ה הוא גימטריא חוה. ומקור המאמר הזה הוא בתקוני זהר (סוף תקון ס"ה דף צו:) ומסטרא דיו"ד ה"א וא"ו ה"א חוה אתקרי אדם. כי המילוי גמטריא חוה, והאותיות עצמן ניטלו ממנו ולא נשאר לו רק המילוי בפני עצמו, ומתחלה היה המילוי נכלל בעיקר האותיות של השם^קפדאד"ם בגימטריא שם מ"ה {יו"ד ה"א וא"ו ה"א} ואותיות המילוי הם בגימטריא י"ט דהיינו חו"ה ומבואר באריז"ל שם כי המילוי הוא בחינת נוקבא, כי מילוי גימטריא אלהי"ם – דין, שהיא נוקבא שכולה דינים. ומסיים שם, אמנם מלוי של שם מ"ה הוא גימטריא י"ט כמניין חו"ה, הרי איך חוה אשת אדם והיתה בשר מבשרו., ומחמת זה הוצרך להשפיל עצמו לנשא אותה. וכדכתיב (בחקותי כו) ונתתי משכני בתוככם, ואיתא בזוה"ק (בחקותי קיד.) משכוני דילי גבייכו, והיינו שהשי"ת נתן מאורו לשכון בין בני אדם, וזה האור בודאי לא יעזבנו השי"ת (וכביכול) הוא ישפיל עצמו למען יושיע להניצוצות הקדושות שנתן לתוך ישראל מאורו, וע"י זה יושיע וינשא גם את ישראל. וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) שמא תאמר מאחר שהנשמה תהיה במעלה עליונה מאד לא תרצה להשפיל עצמה לירד לתוך הגוף בתחיית המתים, על זה אמר שם בזוה"ק, פוק ואוליף מזמנא קדמאה דכל אינון רוחין ונשמתין דהוו בדרגא עלאה דלעילא דקוב"ה נחית להו לארעא לתתא כל שכן השתא דבעי קוב"ה ליישרא לעקימא, כמה דאת אמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. היינו במקום שדרה בו הנשמה פעם אחד לא תתרצה בודאי שתאמר עליה שדרה באכסניא לא טובה, ולכן תתרצה הנשמה להשפיל עצמה לירד לתוך הגוף להחיותו:

ב

וזהו, ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, וכדאיתא בפסיקתא רבתי (פ' ט"ו פ' החודש) כתיב (תהילים מ) רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך, כל הנפלאות והמחשבות שחשבת כדי שיהיה האדם נזקק לאשתו הדא הוא דכתיב (בראשית ד׳:כ״ה) וידע אדם עוד את אשתו. היינו, כי אדם הראשון אמר שבעבורה מוכרח הוא להשפיל עצמו כדי שינשא אותה. כי בשביל כל הברואים, לא היה כדאי לפניו שישפיל עצמו בשביל הריוח שיהיה לו בהגבהתם לעומת ההפסד שתשיגנו בעת השפלתו. אכן בשבילה הבין שהוא מוכרח להשפיל עצמו כדי לנשא אותה, כי זאת אי אפשר שהיא תשאר בחושך ובחלק הרע והוא יהיה בחלק הטוב, מאחר שמתחלה היתה עמו גוף אחד, ואם ישאר בה החסרון יחשב החסרון גם לו, כדכתיב (ישעיהו מ״ד:ט״ז) חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל וגו' ושאריתו לאל עשה. וכיון שהיתה אחד עמו, בע"כ מוכרח מזה שהיה החסרון גם בו, כי לולא זאת אם הוא היה כלו טוב איך נסתעף ממנו דבר רע. וכדאיתא במס' יומא (דף פז.) שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם, והיינו אף שהרב היה טוב, אבל כיון שיצא ממנו ההיפך, סימן הוא שגם בהרב נמצא החסרון, שאינו בשלימות הגמור כפי רצון השי"ת, כי באם היה הוא בשלימות לא היה נסתעף ממנו שום דבר רע, וכדכתיב (משלי י׳:כ״ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. וכן הוא הענין כאן, ומזה הבין אדם הראשון כי מוכרח הוא להשפיל עצמו אליה למען ינשאה, וזהו (בראשית ב׳:כ״ד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו' היינו שלא יסתכל על מה שהחכמה והבינה מלמדים אותו, שלא יכניס עצמו בספק ולא ילך אחריה וישאר הוא בבהירות, לא כן, אלא ידבק באשתו, היינו שהוא מוכרח להשפיל עצמו אליה, ויבא מי שהכל שלו ויושיע את שניהם (וכמו שיתבאר הענין באריכות בעניני נשואין ושבע ברכות) וכדאיתא בפרי עץ חיים (שער ראש השנה פרק ג' סוף מהדורא קמא) שלולא שקדמה להיות תחלה אחור באחור עם ז"א והיתה דבוקה עמו עצם מעצמיו לא היה חושש אח"כ לתקנה וכו' (ע"ש ועי' לקמן ענין סו):